כף־המבשלים הגדולה שסיפקה למחבר הספר “שש שנים, ששה ימים” את החמרים והתבלים לספרו היתה כף נדיבה. הסודות סופקו בשפע שאין לו תקדים ונצטרפו לנזיד חריף ומדושן, ואף־על־פי־כן עובדה היא שחיבור זה נתקבל בציבור לא כצרור מיסמכים סנסאציוניים, אלא יותר כענין שהפיקאנטיוּת שבו היא עיקרו. אפילו העתונים, שפרסמו בשעת הופעת הספר, לפני שנה כמעט, כמה מובאות מתוכו, עשו זאת לא כמוצאי שלל רב של גילויים מרעישים, אלא מתוך יחס שנוקטים לגבי רמזים ולחשים שכוונתם חשובה מתכנם. יחס זה הוא שגרם לכך שאיש לא תמה ולא שאל מדוע אין סערות מתחוללות מסביב לחיבור זה ומדוע אין איש דורש למהר ולגנוז צרור זה של סודות־מדינה. יחס הספקנות לגבי מהימנותם המוחלטת של הדברים הוא שהגן על מחברם. דבר זה היה צריך מ. א. גלבוע להביא בחשבון שעה שהוא תוהה וקובל עכשיו מדוע לא נטפלו אליו במשך שנה תמימה כמעט, ורק לאחר שהוא כינס מסיבת עתונאים והשמיע בעל־פה כמה מן “הסודות” שבחיבורו, פונים אל היועץ המשפטי. הצרה היא, כנראה, בכך שאותם צימוקים עצמם, כל זמן שהיו רק כתובים בספר, לא היו אלא בבחינת פרטים שערכם היה כערך המסכת כולה, וזו נסתברה בציבור לכתחילה כצירוף חד־צדדי שנערך למטרה קבועה מראש, אך מרגע שפרטים כאלה נשלפים מתוך הקונטכסט, המאציל עליהם מרוחו ונהפכים להצהרה בלעדית לעתונאים, ניטלת חסינוּתם. כך לגבי מה שהצהיר המחבר במסיבת־העתונאים בעניין מהימנות הדיווח של ראש אגף־מודיעין, או לגבי מה שהובא בימים אלה באחד העתונים ש“בתשובה לשאלת כתבנו אמר גלבוע שהתיאור ה’מוגזם' שניתן בישיבת הממשלה ב־4 ביוני על־ידי השר דיין הביא כמעט לתוצאה הפוכה – היינו לדחיית המלחמה”.

כן, המלחמה! ההחלטה על המלחמה! עיקר כוונתו של ספר זה באה להוכיח כי החלטה זו לא היתה פרי ממשלת־הליכוד וכי גם ממשלת אשכול, היא לבדה, היתה מכריזה מלחמה. לעצם הענין אינני סבור כי מישהו מפקפק בכך. המלחמה היתה מתחוללת והנצחון היה בא גם לולא צורפו שלושת השרים החדשים לממשלה וגם אילו היה משה דיין לא שר־הבטחון אלא מפקד גדוד או מפקד חטיבה בחזית. המלחמה היתה מתחוללת והנצחון היה בא, וכדי לשכנע אותנו בענין זה אין צורך אפילו להוסיף לחיבור עדוּת זלמן ארן, שגם ה“יונים” החליטו על המלחמה ימים אחדים לפני קום ממשלת־הליכוד.

אכן, אם היה מקום לתביעה משפטית רצינית בענין הספר עצמו, הרי מסירת החומר למחברו של ספר זה היא שהיתה ראויה לתביעה כזאת. מסירת חומר זה היא, כמובן, שערוריה מובהקת, אלא שגם בענין זה יש להרגיע את הציבור ולומר כי אין מקרה זה מלמד על הכלל ואינו מעיד על יחס זלזול של שרים וראשי־עם בחומר מסוג זה. רבים זוכרים עדיין כיצד רעשו אמות הסיפים במפא“י וסביבה שעה שדוד בן־גוריון השתמש בחומר של ועדת שרים לשם הגשת פנייה ליועץ המשפטי של הממשלה בענין ממלכתי. רבים זוכרים עדיין גם מקרה אחר שבו ביקש בן־גוריון את הפרוטוקולים של ישיבות מרכז מפא”י, מתקופה מסויימת שלפני 1965, וחומר זה נמנע ממנו בכל התקיפות הראויה.

אין להסיק, איפוא, מסקנות כוללות מן העובדה שחומר חסוי נמסר למ. א. גלבוע לשם כתיבת ספרו. אנו רואים כי יש מקרים המעידים דווקא על חרדה קיצונית לחומר כזה. הכל לפי מעלתו של הכותב ולפי טיב המטרה שאליה הוא מתכוון.