1    🔗

אינני יודע באיזו מידה יכול מצע־בחירות מפלגתי להיות נושא לערעור משפטי או לתביעה אזרחית בערכאות. אך דומני כי להלכה יכולה היתה ועדת־הבחירות המרכזית, או גוף ציבורי אחר, לחייב את המערך שישיב מכוח מה הוא קורא לבוחרים להצביע בעדו ובעד מצעו, בעוד שמצע זה, מעצם טיבו, שולל מן הבוחר את זכותו האֶלמנטארית להשפיע על הכרעתן של הבעיות העיקריות העומדות על הפרק בתקופה זו.

אמנם, החלטתו של הבוחר להצביע בעד מפלגה זו או אחרת אינה נקבעת על־ידי דקדוקי ניסוח של מצע דווקא. עיקרי הגורמים הקובעים החלטה זו הם דמותה של המפלגה ודמות הנהגתה מצד יסודי עמדות ועקרונות כלליים שקדמו למצע, וככל שהמפלגה ותיקה יותר כך מסתברת, לפי כל אלה, גם גישתה לשאלות המיוחדות הטעונות הכרעה.

אלא שגורמים אלה – דמות ההנהגה והעקרונות הכוללים – אינם תופסים במקרה זה שלפנינו.

אשר לצביונה הפוליטי של הנהגת המערך, הרי נדרש הבוחר, על אף המצע המשותף, להצביע בעד צוות של אישים אשר דעותיהם בשאלות שעל הפרק משתרעות על פני כל הקשת האפשרית של החברה הישראלית כיום. תהא דעתו של הבוחר כדעת יגאל אלון, או תהא דעתו כדעת פנחס ספיר, או כדעת משה דיין, או מאיר יערי, – לא דבר זה קובע. שכן ברגע שהבוחר מטיל לקלפי את הפתק בעד המערך הוא מקיים, למעשה, את ההיפך מן האקט שהבחירות מסמלות, כלומר אין הוא מפעיל את זכותו להשפיע על ההכרעה, אלא הוא מפסיד זכות זו על־ידי שהוא נותן גושפנקא שלו לכל מה שיוחלט לפי מישחק־הכוחות הכולל של הנטיות המנוגדות במערך, כאילו לא היו בחירות בעולם. השאלה הנוקבת ששאל שמואל שניצר ב“מעריב” לפני שבועיים, “מה משמעות הפתק שהוא (הבוחר) מטיל לקלפי”, חלה על יסוד מהותן של זכויות האזרח, הנמצאות מתקפחות ומשתבשות בדרך זו.

אכן, גם במפלגת־העבודה עצמה, בלעדי המערך, מצוי אותו קיטוב של דעות, ההופך כל מצע משותף וכל הצבעה בעד מצע כזה לפיקציה, אך צירופה של מפ"ם הוסיף לכך את הצימוק האחרון והבליט בכל החריפות את העובדה שעל־ידי כך נוצר מיבנה, המנוגד בתכלית לחלוקה הטבעית של הדעות לגבי שאלות־היסוד העומדות על הפרק בתקופה זו, מיבנה המבטל מעצם טיבו את ערך קולו של הבוחר, ושולל ממנו, למעשה, את זכות־הבחירה.

2    🔗

כך בנוגע לקשת הדעות שמאחורי המצע, ואילו במה שנוגע לעקרונות הכוללים, שהיו יכולים להיות קו מנחה לבוחר וערובה לכך שהצבעתו אינה לבטלה, הרי עקרונות אלה אין להם זכר במצע ובמידה שהם רקע לדברים, הרי מתברר לך, מרגע שאתה בא אל תחום עקרוני זה, כי לאחר שנתיים של מדיניוּת־חוץ ישראלית ושל ניסוחים ממשלתיים, נראה אותו תחום של עקרונות כמו לאחר הפגזה שלא הותירה קיר אחד עומד על תלו.

זאת לגבי ענינים שהם, לכאורה, נכסי־צאן־ברזל של הציונות המדינית ושל התחיה הלאומית, החל מעקרון זכות ההתנחלות בגבולות ארץ־ישראל המנדאטורית (כדי שלא לומר, חלילה, “ההיסטורית”) ועד להגדרת מהות הסכסוך שבינינו ובין שליטי ערב ועד מושג אָפיה היהודי של המדינה והמשתמע ממנו לגבי המדיניוּת הציונית.

כל זה נראה כיום כשטח של עיי חרבות, וכיאה להריסות מתחילים לשוטט בין עיים אלה, כבריות שאינן שייכות למקום ולזמן, מושגים המתיימרים לקבוע שאלות גורל, במקום העקרונות שנשתבשו, מושגים כגון עקרון “העבודה העברית” או סכנת מקצועות “הצווארון הלבן”, אשר על אף האבּסורד שבדבר, עלינו לקבוע לפיהם את יחסנו למפת הארץ בשעת גורל, או ענין הריבוי הטבעי של הערבים, אשר על־פיו עלינו לגזור, כבר עכשיו, את גבולות הארץ והאומה.

3    🔗

אין שורות אלו נכתבות בשום פנים בזכות הפילוג דווקא. במידה שמדובר על רפ“י־לשעבר, אין לערוב כי פרישתה והופעתה ברשימה, עם משה דיין בראש, יקיימו את נבואות הסקרים ויתנו לה כוח־השפעה רב יותר לעת הכרעה. לעומת זאת, אין ספק שפרישתה עשויה להשאיר את אחדות־העבודה במיעוט בין אנשי ספיר ואנשי מפ”ם, ושכר הפילוג, לגבי ההכרעות העיקריות, יֵצא בהפסדו. כן, חישובים אלה של כדאיוּת, של ספירת קולות, של הצלחה בקלפי, הם הצריכים לקבוע בשאלה זו, ולא יחסנו לערכה הנעלה של האחדוּת הנכספת או לרעה שבפירוד.

לא נדבר, איפוא, לא בעד הפילוג ולא נגדו ולא נקום לערער על דוברי המערך, הרואים אותו כפורענות שאין דומה לה. אך כיוון ששמענו בזמן האחרון דברים רבים כל־כך בגנוּתה של פורענות זו, כדאי אולי להעיר על אחד מששים של פורענות המצויה, או ייתכן שתהא מצויה, גם באחדות, שעה שזו נעשית מטרה תחת שתהא אמצעי.

4    🔗

אל שלושת פרקי־היסוד של המצע: בטחון, מדיניוּת־חוץ, שטחים – נוסף, כידוע, כעין פרק “תורה שבעל־פה”, כלומר הסכם בדבר קווים כוללים של מפה וגבולות, אשר נואמי המערך יהיו רשאים לשרטט לפני קהל הבוחרים. ובכן, עם כל הכבוד להסכם זה, הרי ברור כי “התורה” האמיתית והקובעת היא לא זו שתיאמר אלא זו שכבר נאמרה בענינים אלה על־ידי בעלי הדעות השונות במערך, במשך שנתיים אלו.

אם ניטול, בפרק מדיניוּת־החוץ של המצע, אפילו ניסוח תמים כמו זה האומר כי “כל הסכם־שלום יהיה חייב להבטיח את עצמאותה של ישראל, את ריבונותה, ואת יכולתה להתגונן, מתוך שמירה על אָפיה כמדינת יהודים” (הדגשה שלי – נ. א.), הרי ברור כי סייג “האופי היהודי” נובע כאן מן ההשקפה הידועה הגורסת כי יהודה והשומרון הם סכנה לעתידן של המדינה ושל האומה, מחמת שש מאות אלף הערבים היושבים שם.

העובדה כי דבר זה אינו נאמר בפירוש במצע אינה ענין של טשטוש וחיפוי. השקפותיהם של שר־החוץ ושל מזכיר המפלגה, בנושא זה, לא הוסתרו מעולם, ואם הם שותפים למצע אחד עם יגאל אלון, הגורס כי גבולות בטוחים סופם שיהיו גם גבולות מוסכמים, ועם משה דיין, הגורס גבולות־בטחון אסטרטגיים וקביעת עובדות אשר יתווּ, בסופו של דבר, את המפה, הרי אין זה אלא אחד מסימני התוהו אשר מצע זה מגבש אותו ומגישוֹ לבוחר בחבילה ארוזה של פרקים וסעיפים.

אם נוסיף לכך כי בסיום הוועידה נשמעה ברמה הצהרת ראש־הממשלה, ש“אנו לא נוותר על אף שעל אדמה הדרוש לבטחוננו”, ראוי שנציין כי אווירת האחדוּת שבה נשמעו דברים אלה היתה כה רחבה ומלאה עד כי היה בה מקום גם ל“אף שעל” בטחוני זה של ראש־הממשלה וגם לדברים שהשמיע חזן, שעה קלה לפני־כן, בקבעו במועצת מפ“ם, כי דוברי המערך יוכלו להסתמך בנאומיהם גם על הצהרת נציגנו באו”ם כי ממשלת ישראל חוזרת ומאשרת את החלטת מועצת־הבטחון מיום ה־22 בנובמבר 1967. מכאן ואילך כבר יצטרך הבוחר בעצמו להיזכר כי החלטה זו מגדירה את כל השטחים שמעבר לקו הירוק כטריטוריות ערביות אשר נסיגת ישראל מהן היא תנאי עיקרי להסדר.

ספק הוא אם תולדותיה של מדינת ישראל ידעו מיסמך מטעה יותר ממצע זה של המערך. להגיש מצע כזה לבוחר ולקרוא לו להצביע לפי זה, פירושו לשים לצחוק את עקרון הבחירות ואת זכות האזרח להביע דעתו באמצעותן.

5    🔗

לא, איני סבור שהמצע צריך להיות עשוי מסמרות נטועים של גבולות משורטטים. איני סבור שהמצע צריך לקבוע, למשל, ששכם ורמאללה הן בהחלט ערים כבושות, כל עוד אין שלום, אך חבלי יהודה והשומרון, אשר ערים אלו נמצאות בתוכם, הם חבלי־ארץ ששוחררו ונפתחו מחדש להתישבוּת יהודית ולחיים יהודיים, כיעודם האחד ואין־שני בכל תולדות האומה ובדברי ימי הציונות המדינית, חבלי־ארץ אשר תשע עשרה שנות שלטונו המדיני של חוסיין לא יכלו למחות מהם בתודעתנו לא רק את מהוּתם “ההיסטורית” אלא אף את הגדרתם הפוליטית המאנדאטורית, אשר ראתה בהם, עד לפני עשרים שנה, חלק לא־נפרד מן הנחלה המיועדת להיות מקלט בטוח לעם היהודי, במשפט העמים ובזכות ולא בחסד.

התפיסה המסולפת והמזיקה של טיעוננו המדיני עמלה במשך השנתיים, שמאז מלחמת־ששת־הימים, לעקור תזכורת זו מהכרת האומות, אך מצע מדיני של מפלגה ציונית מרכזית כמפלגת־העבודה, מצע של המערך, היה צריך אולי להתגבר בכל־זאת על מעצורים ולהזכיר דבר זה, לוּ רק ברמז.

גם ענין “הקונפליקט” שבינינו ובין הערבים היה ראוי אולי להבהרה מסויימת במצע זה. איני סבור כי האיבה שהעולם הערבי רוחש כלפינו היא רק פרי הסתה או אי־הבנה או רצון רע. ואף־על־פי־כן, דומני כי כמה וכמה ערביסטים מלומדים שלנו מרבים כל כך לרדת לעומק שרשיה הטבעיים של איבה זו עד שהם מגיעים לרובד אבּסולוטי, שבו אין הבדל בין צד לצד ושני הצדדים גם יחד נעשים שותפים ל“קונפליקט” של צדק מול צדק, ושל זכות מול זכות, עד כדי הפיכת ערביי הגדה לעם מיוחד בתוך האומה הערבית, שמדינותיה משתרעות על פני קונטיננט שלם, והציונות היא הקמה לגזול מן העם הפלשתינאי החדש הזה, על־ידי רצון התישבות ביהודה ובשומרון, לא, חלילה, את השדות והכרמים, אלא את ההגדרה העצמית של המדינה הערבית החמש־עשרה במספר. אכן, מרוב הבנה שאנו מבינים את האיבה הערבית אנו גם מצדיקים אותה עד כי פעמים אתה תוהה מדוע אין אנו אוחזים בערפנו ומטלטלים עצמנו הימה. כל זה, כמובן, יאה לעם יהודי חכם ונבון ורק דבר אחד הולך ונשכח מלבנו בכל אלה, דבר הניוון והרקבון של השליטים הערביים אשר סכסוך־דמים זה ואיבה זו הם פרי תככיהם ומזימות־תיסכול ותיסבוך שלהם, שנעשו אחת התופעות המחפירות שבהווי הבינלאומי של תקופתנו. גם דבר זה אילו נאמר בצורה כלשהי במצע של המערך היה חוסך אולי דיונים בענין “תורות שבעל־פה”.

כמה דברים של עיקר, של יסוד, לא היו מזיקים גם כתוספת לאותה פיסקה חוזרת ונשנית, הקובעת כי כל עוד מדינות ערב מסרבות לבוא עמנו במשא־ומתן תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי־הפסקת־האש. חבל שגם מתוך המצע, כמתוך כל מדיניוּתנו בשנתיים האחרונות, משתמע כי “מצב” זה אין לו טעם, פרט לסירוב הערבי לשאת־ולתת עמנו. חבל שמצב זה עומד רק על הנימוק הבטחוני, כצידוק להתבססותנו בגבולות החדשים. נימוק זה הוא, כמובן, חשוב ביותר, אך שעה שאנו משאירים אותו עומד לבדו, אפשר תמיד להציע במקומו בטחונות אחרים, לאו דווקא גבולות. אפילו ערובות של ארבע המעצמות יכולות להיחשב, לדעת גורמים שונים – לא רק באו"ם אלא גם בישראל פנימה – כתחליף לגבולות בטוחים. המצע היה צריך לכלול משהו שמתוכו יסתבר כי ערובות, למשל, במקום גבולות־בטחון, אינן מתקבלות על דעתנו, לא רק מפני שאין אנו סומכים עליהן, אלא מפני שערובות אינן מקום שאפשר לכנס בו פזורי עם, ערובות אינן מקום שאפשר לחרוש ולזרוע אותו ולהקים בו ערים וכפרים.

כן, אילו עמדנו, במשך שנתיים אלו שמאז המלחמה, על כמה עקרונות־יסוד כאלה, במקום להכריז חדשים לבקרים על “דבקותנו בהחלטת מועצת־הבטחון ובשליחות יארינג” היתה גם התדמית שלנו אחרת מכפי שהיא כיום. אמנם יכול אדם לטעון כי אין מצע־בחירות של מפלגה ציונית צריך לעמוד מחדש על ענינים שהם בבחינת אלף־בית, על צדקת ריבו וזכות חייו וקיומו של העם היהודי. ואף־על־פי־כן מסתבר שאין דברים אלה מיותרים לתזכורת. שכן שיא האירוניה הוא בכך שעל ניסוחם של כמה מעיקרים אלה – ליתר דיוק: על אופן יישומם לגבי תכנית־הפעולה המעשית בארבע השנים הבאות – היתה עלולה להתנפץ אחדוּת המערך ואולי אף אחדוּת המפלגה.

6    🔗

בזמן האחרון נשמעו מפי ראש־הממשלה ומפי דוברים אחרים של המערך דברים כה רבים וכה נמרצים בשבח האחדות, עד כי מן הנמנע להוסיף על כך. קשה להוסיף דבר גם לתיאור אימות־הפילוג, שצויר כאפוקאליפסה ממש וכיום־הדין וכסוף העולם. להרגעת הציבור צריך רק לומר כי חלחלה זו נובעת במידה רבה מחשש הפסד הקולות שהרשימה הפורשת עשויה לגרום למערך, ולדעתי, כאמור, זה חישוב לגיטימי בהחלט. אך משום כך אולי מוטב להמעיט במליצות שאינן לענין ובהפחדות, כגון שהפילוג הוא מתנה לנאצר או ש“הבחורים במוצבים” לא יבינו זאת. כל הדיבורים הללו הם כה מופרכים וכה צורמים, עד כי אתה תוהה אם אותה אחדות נכספת, אשר תנועת־הפועלים זכתה לה סוף־סוף, אין לה באמת שום צידוקים אחרים, עמוקים יותר, והעיקר נכונים יותר. אתה תוהה אם באמת אין אחדות זו ראויה שידברו עליה ברצינות יותר, אל מול בעיות־הגורל שהיא נקלעת ביניהן, ושלא יסתפקו באמירות כגון “נתווכח, אבל ביחד”, “נשב ביחד ונריב ונחליט יחדיו”. כן, אותו מושב של נעילת הוועידה, שבו נוכחה כל צמרת המערך, בכפיפה אחת, היה מושב שנחשב בעבר כחזון לאחרית־הימים, אך הנה, כשבאו הדברים והיו למציאות, נראה כל זה כמין אֶפילוג חלול ומרתיע, אשר גיבוריו קמים ומשמיעים בו דבריהם כמו מתוך זמן אחר, מתוך סיפור אחר, אשר רק רפלקסים חיצוניים שבו פועלים עדיין ומגיבים עדיין אבטומאטית על מלת המפתח “איחוד”.

לא היעדרה של אחדות זו עד היום הוא שורש הטראגדיה. תנועת־הפועלים הבלתי־מאוחדת היא תנועה אשר הישגיה מגמדים את כל פלגותיה. הטראגדיה האמיתית היא בכך שבבוא האחדות הזאת, הריהי באה כתפאורה כבירה למישחק קטן, שאין קשר בינו ובין שׂגב הבעיות המחכות על הסף.