תרומה נכבדה תרם הכינוס לבירור יעודם התרבותי של יהודי הגולה על רקע חברתי, פוליטי ופילוסופי רחב, לפרקים בדברי עיון, לפרקים – בהלך נפש פיוטי נאצל. הוסקו גם כמה מסקנות, הלכה למעשה, לביצור היהדות בעולם. נאמר, כי מלבד הקשר ההדוק עם מדינת ישראל, עם חייה, בנינה ותרבותה יש עוד יסודות אחרים העשויים לחזק ולהעשיר את היהדות: שלטון הדת בחיים והתמודדות היהדות – בעולם הדעות והאמונות – עם אידיאולוגיות חברתיות, פילוסופיות ודתיות, בייחוד עם הנצרות. דומני, ששני הגורמים האחרונים – שלטון הדת והמאבק של היהדות עם הדעות הכלליות – וערכן לחיזוק היהדות טעונים ביקורת.
המזהים את הדת עם היהדות בתקופה זו ממעטים את הדמות ומסכנים את הקיום הרוחני של חלקים גדולים בעם ישראל. שמענו הכרזה ברורה: שלומי אמוני ישראל רואים בדת כמובנה הפשוט, בתורה ובמצוות, חזות הכל. הדת היא ערך⁻נצחי ובלתי משתנה, מעבר למקום ומעבר לזמן. בעיניהם זוהי היהדות הליגיטימית היחידה. ואולם, בלי לחלוק על הרגשתם או תפיסתם הסובייקטיבית, מן ההכרח להדגיש, שיהדות זו אינה אלא נחלת חלק של העם. רובם המכריע של המוני ישראל לא כך נוהגים ולא כך חושבים.
נסיח דעתנו מהאדישות ומהספק, שהתפשטו והרחיקו מהדת חלק גדול של העם; ויש, אגב, הבדל חשוב בין האדישות, שהיא מרדימה ומשתקת, ובין הספק, שהוא לפעמים מעורר לחיפוש דרכים ואף לשיבה אל האמונה. ואולם גם אנשי הדת, זולת האורתודוכסיים, כבר נתפרדו כעת לכנסיות שונות, שמרניות וריפורמיות, שאינן מחזקות את האיחוד ואינן מבליטות את היחוד, אלא מכניסות דוקא גורם נוסף של פירוד. ייתכן שהתנועה הדתית החדשה, שמצאה את ביטויה הארגוני בכנסיות, נובעת ממעמקים, אך לפי ההכרזה הברורה של יהודים שומרי מצוות, אינה ליגיטימית.
לאדם המסתכל מן הצד במתרחש בתפוצות נראה לפעמים, שלא הדת היא המרחיקה את הטמיעה ומחזקת את הקיום הלאומי ב“ארצות החופש”, אלא חוסר האפשרות של טמיעה גמורה הוא⁻הוא המצמיח ניצני הדת החדשה, הדת בנוסחיה החדשים וכך נוצרה השפעת גומלין בין הדת ובין החיים. עובדה שקשה להכחישה היא, שהמונים יהודיים המרוכזים בערים אינם ניתנים להתבוללות שלמה. ונוסף לכך הקים עם הארץ חומה סמויה מן העין מסביב לקיבוץ היהודי. צדק המבקר ניגר: ההתבדלות החברתית מן היהודים בארה"ב היא בבחינת קיר זכוכית; אין העין רואה אותו, אבל מי שרוצה לעבור אותו – מקבל חבורה במצחו. ובשעה שטמיעה גמורה בלתי⁻אפשרית היא וכניסה מלאה אל החברה ואל התרבות העולמית נתקלת במכשולים חמורים, מתעוררים געגועים חזקים ליצירת ערכים תרבותיים עצמאיים שיתנו טעם וערך לחיים היהודיים, וביחוד געגועים לערכים דתיים.
והדת בצורתה החדשה, משום שיש בה לא רק געגועים על המוחלט והנצחי, אלא גם רצון כן למלא חלל תרבותי שנוצר – יש בה הרבה משום סמל וצורה. ועוד, בכל התיקונים הדתיים שנתגבשו במאה השנים האחרונות פועם הרצון להקל על החיים ולהסתגל אל רוח הזמן. וכיון שאומות העולם רואות עיסוק רוחני רב⁻חשיבות בהתלכדות דתית, בהגות דתית ובהרגשה דתית – נוטים גם היהודים להתקהל ולהתארגן בצורות דתיות; ואילו המצוות והמעשים נצטמקו.
לפיכך נראה לי, שהיסודות הדתיים בלבד אינם חזקים כדי לקיים את היהדות. במציאות לא תוכל הדת לשמש העמוד היחיד שעליו נשען בית⁻ישראל.
דברים נכבדים נאמרו על הצורך במאבק שבין היהדות ובין העולם הרוחני החיצוני, לרבות הדת הנוצרית. חשובים הדברים, וחבל שלא מצאו את ההארה וההערכה הדרושה. גם אני אעיר רק הערה, לא מבחינה מהותית, אלא מבחינה ציונית⁻תועלתית. חושש אני שהנסיונות למאבק, בקונסטלציה רוחנית זו, שכרם יצא בהפסדם.
שני תנאים עיקריים דרושים להתמודדות זו והמה חסרים: העולם הרוחני היהודי לא היה, דומה, אף פעם כל⁻כך מפוצל והתודעה היהודית כל⁻כך מרובה⁻בקיעים, כמו בימים אלה. והדיונים בכנס יעידו: יותר משגילו את המאחד הבליטו את המפריד. לא מן הרצוי הוא שהיהדות תצא להתמודדות עם העולם, כל עוד אינה חזקה ושלמה וחדורת אמונה.
יתר על כן, חושש אני שעדיין חסרים גם המכשירים הראשוניים, כגון קני מדה, להתמודדות זו. בימים קדומים היה בידי העם קנה מידה, פרי מסורת מקודשת, ובו היו אבותינו מעריכים את המתרחש בעולם הרוחני, ואפילו בעולם המעשי, מבפנים ומבחוץ. משום כך גם יכלו בעולם עויין ומשפיל לשמור על גאוותם האנושית. לפי קנה מידה זה רשאים היו לראות עצמם עם נבחר ולבטל את הזרים, שהם רשעים, פראי אדם. הקריטריון הזה נתקלקל ונסתלף לרגל ההתקרבות אל העולם.
נתפשטו קני⁻מידה לקוחים מן הנכר. דוגמה פשוטה ראינו לפני יובל שנים, שעה שבריינין העריך וניתח את שירתו של יל“ג כשבידו קני המידה והסממנים של הביקורת הארופית. הם לא הספיקו כדי לעמוד על מהות השירה העברית החדשה והחטיאו את המטרה. מתחת האיזמל הביקרתי יצא יל”ג חסר כשרון, בעל מום עלוב. היו באותה הערכה הרבה פרטים נכונים, אך התמונה כולה נשתבשה ונתכערה. ועדין מוסיפים אנו להשתמש, בהגות ובביקורת, בקני⁻מידה זרים, ובעזרתם מעריכים אנו חזיונות חשובים בישראל ובעולם. אמנם נתגלו בהגות סימנים ראשונים לשיבה לעצמאות, אבל כל עוד לא תותקן מערכת של קני⁻מידה יהודיים, שישתכללו וישתפרו לרגל המגע עם העולם הנכר ובכל זאת ישמרו על עצמאותם, המאבק של היהדות עם העולם הנכרי הרוחני סכנתו מרובה. עדיין לא הגיעה שעתו.
בתקופת מבוכה וספקות, אסור לנו – גם מבחינה עיונית וגם מבחינה מעשית להעמיד את היהדות על יסוד אחד, ויהא חשוב ביותר, כמו הדת. דרושים חישוקים הרבה, אגדים הרבה, כדי לחזק את בית⁻ישראל מבפנים. מבחינה זאת מייחס אני, מתוך היסוס, חשיבות לספרות היהודית החדשה, וביחוד לעברית שצמחה על אדמת ישראל, כחלק מן היהדות.
ודומני שהטענות העיקריות שנשמעות כלפיה והביקורת הנמתחת עליה – יש בהן משום הפרזה. רווח קטרוג חמור, שהיצירה החדשה לא הצליחה לתת ביטוי אמנותי חזק ושלם למאורעות שזעזעו את נשמת ישראל: לשואה ולהקמת מדינת ישראל.
מדוע לא מיצתה הספרות את האסון והזוועה? לא בה האשמה. מאורעות קישינוב בראשית המאה זכו ביטוי אמנותי מושלם בשעתם, ביחוד בשירי הזעם של ביאליק, מפני שהיו בגדר של חווייה ושל הבעה אמנותית. אין האמנות האנושית, מבחינת מהותה ואפשרותיה, מסוגלת להביע אסון כרצח מליונים. אותה לשון ואותם סממני אמנות שיכלו לבטא עצמת השואה עוד לא ברא לא אדם ולא מלאך ולא שטן.
סבור אני, שלא כמבקרים, כי הרבה מיסוד המצפון האנושי צפון בספרות היהודית החדשה. אלא שהעולם הוא אטום. אין הד לקול המצפון בדורנו, ובמקום שאין הד, נחלש גם כוח ההבעה. לפני המלחמה הראשונה דיברו בשם המין האנושי ענקים כטולסטוי; בסוף מלחמת העולם הראשונה השמיע את קול המצפון האנושי, לא באותו כוח ואותו עוז, רומן רולן. וככל שהפסיכיקה החברתית נשתנתה, כן נדם או נחלש קול המצפון האנושי באמנות הכללית והיהודית. בסך הכל, ספרותנו החדשה – לא הכזיבה ועשויה לתפוס מקום כבוד בתולדות היצירה היהודית. נוספו לה יסודות חדשים וחיוניים, פרי המגע האינטימי בין האדם ואדמת המולדת והתחדשות היהודי בארץ האבות. יש בכוחה על אף צעירותה להעניק ערך נוסף ליהדות. בגולה נראה לי עיקר התפקיד ליצור כלים בשביל “צרכנים תרבותיים” שהם גם תנאי קודם ליצירה רוחנית אמיתית, אם לא ייווצרו הכלים, כל האמנות הגדולה וכל ההגות המעמיקה (בעברית ובאידיש) לא יהיו אלא קול קורא במדבר וסופו להשתתק. המצב הקיים אינו מניח את הדעת. המכשיר הראשון במעלה – מערכת החינוך היהודית בעולם – אינה מתאימה למילוי הצרכים הגדולים. ודאי קיימים איים תרבותיים נפלאים, מוסדות יפים ומשוכללים, ואולם רק למעטים מהם יש קשר חי ואמיץ עם העם.
די לנו אם נזכור שתי עובדות, מבחינת הכמות ומבחינת האיכות, שיש בכוחן לעורר בלבנו חרדה. מבחינת הכמות – שמענו שלפני שבועות אחדים סיימו לימודיהם בכל העולם (מחוץ לישראל) בבתי ספר יהודיים למיניהם, לרבות הקלושים ביותר, כרבע מילדי ישראל; “והאופטימסטים המושבעים” אומרים – שליש. הרי שרובם המכריע של ילדי ישראל רחוקים לגמרי מכל ערכי היהדות, מתערבים בגויים, ולא יוכלו ליהנות משום יצירה יהודית במקור, לא בהגות ולא בשירה. הקשר שלהם עם כלל ישראל הולך וניתק.
ומבחינת האיכות רשאים אנו להגיד, שהמרחב של החינוך היהודי משתרע בין שני קטבים ושניהם פחדים: פחד מפני השמד וההתבוללות, ופחד מפני עליה לישראל. ובאותו “המרחב” הצר עד להחניק מצטמצם החינוך היהודי. יהיו היוצאים מן הכלל מרובים כאשר יהיו – זוהי התמונה הכללית. ואם לא נצליח ליצור כלים לצרכנות תרבותית, מערכת בתי ספר יהודיים, שיכללו את מרבית ילדי ישראל ושינחילו לדור הבא את ערכי היהודות ואת חזון הגאולה – שום יציר הרוחנית לא יהיה לה הד ולא קיום.
ומכשיר אחר שבלעדיו לא תתכן מציאות של קהל צרכנים תרבותיים יהודיים, לא כל שכן של יוצרים בשדה הספרות, הוא החייאת הלשון העברים בקרב המוני ישראל, בלי לקפח את האידיש וספרותה בכל מקום שהיא ערך חי ועממי. הלשון העברית איננה רק מכשיר מעשי, כיסוד מאחד ומשתף את עם ישראל לתפוצותיו, אלא אף ערכה העצמי הפנימי רב, כי בה נתגלמו החיים הנפשיים והנסיונות תרבותיים של עם ישראל במשך כל הדורות. אינו דומה תנ“ך הנלמד בלשון תרגום לתנ”ך הנקרא בלשון המקור. חוץ מהעזרה למדינת ישראל בבנינה, אין תפקיד גורלי יותר בגולה מאשר יצירת המכשירים המאפשרים צריכה רוחנית ויצירה רוחנית. מובן, הקשיים והמכשולים רבים וחמורים, ואין להתעלם מהם. אבל הציונות חוללה לא פעם נסים, שלא האמינו בהם, והכל – בכוחה הפנימי ובעוז רוחה שלא לנהוג לפי המסוכם בהיסטוריה, אלא ללכת גם בצדי דרכים ולנצל זרמים צדדיים. המשימה הכפולה הזאת – הקמת מערכת חינוך כבירה בגולה והנחלת הלשון העברית לתפוצות – דורשת מאמצים גדולים יותר מהגשמת שני המפעלים המופלאים ביותר שזכינו להם: החייאת הלשון העברית כלשון דיבור בארץ ישראל ויסוד מדינת ישראל. וכולנו תפילה שיתרחש הפלא השלישי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.