בהוצאת “קרית ספר”, שמייסדה ומנהלה היה שלום סיון ז“ל, יצא בשנת תשכ”ה ספר ביבליוגראפי חשוב “אוצר הספרים חלק שני”. מחברו הוא מנחם מענדל זלאטקין, סופר מחונן בשאר רוח וביבליוגראף מצוין בשפע ידיעות¹. לפי השער כולל הספר “הערות, תקונים, הוספות ומפתח שמות המחברים לספר אוצר הספרים של ר. יצחק אייזיק בן⁻יעקב שנדפס בוילנא עם הערות מרובות מהד”ר משה שטיינשניידר בשנת תר“ם”. מ“מ זלאטקין הוקיר מאד את מפעלו הביבליוגראפי של י”א בן יעקב, כאחד “הספרים שאינם מזדקנים ואינם באים ברבות הימים לידי שכחה”, ואולם לדעתו צריך הוא למילואים ולתיקונים. אמנם מאז הדפסתו בשנת תר“ם שקדו כמה חכמים גדולים על תקנתו והשלמתו, ביניהם מ' שטיינשניידר, א”א הרכבי ובן המחבר יעקב בן יעקב, אבל התכנית הטובה לא יצאה לפועל. בשנת תרע“ד היה הספר, כנראה, מוכן לדפוס, אבל פרצה המלחמה העולמית הראשונה ועיכבה את הוצאתו לאור. על אף ההרס והמהומות ניצל כתב⁻היד מהשמדה ונמצא שלם בוילנה. ואולם בן המחבר יעקב בן יעקב לא הסכים להדפיסו, עד שיגיע לשלמות, והמשיך באסיפת תיקונים ומילואם לסירוגין, עד פטירתו בשנת תרפ”ו (1926). כתב היד עבר גלגולים שונים, נדד ממקום למקום, ולא נמצאו לו גואלים. עם גמר מלחמת העולם השניה רווחו שמועות, שכתב היד לא נשמד בימי השואה ושהגיע למקום בטוח, לספריית הסמינר התיאולוגי בניו יורק. ואולם התקוות נכזבו עם הודעת הספרן הותיק יצחק ריבקינד: “…עד כמה שידוע לי הכ”י ירד לטמיון בימי השואה וחבל על האי שופרא דאבדין"².

באין גואל מבין הביבליוגראפים ל“אוצר הספרים”, החליט מ“מ זלאטקין ולהעמיס על עצמו את העבודה הקשה, לבחון, לאור הספרות המקצועית החדשה, את כל הערכים הרשומים ולתקן את הצריך תיקון. וגם להוסיף לספר מפתח שמות המחברים. בהרגשת אחריות עשה את מלאכתו: הוסיף הערות ותיקונים ליותר משליש של כל הספרים הנזכרים ב”אוצר הספרים" של בן⁻יעקב. בטוח היה ששני השלישים הנותרים הנם נכונים ויש לסמוך עליהם. “כמובן, כל אלה באופן יחסי – עד כמה שידי היתה מגעת”³. לספרו, הכולל את התיקונים והמילואים נתן מ"מ זלאטקין את השם “אוצר הספרים חלק שני”.

על אף מסירותו ושקידתו השאיר המחבר בקעה רחבה להתגדר בה: עדיין ערכים שונים צריכים תיקון והשלמה, והנה דוגמה אחת מרבות:

“באוצר הספרים” של בן יעקב עמ' 220 כתוב: “יורה חטאים. רבינו אלעזר בר' יהודה מגרמייזה (בע"ס הרוקח). וידויים ותפלות לתשובה על כל חטא ופשע ודרכי התשובה ונקרא ג”כ ס' הכפרות ויש קורין לו מורה חטאים…" ובעמ' 309: “מורה חטאים (עיין יורה חטאים)”. מכאן אפשר להסיק, שהספר הוא אחד ויש לו שמות שונים, ומ"מ זלאטקין לא העיר ולא תיקן.

באמת יש לנו עניין בשני ספרים, הקרובים זה לזה בתוכנם ובמגמתם, אבל אינם זהים. שניהם שייכים לסוג ספרי המסר, העוסקים בתיקוני תשובה וכפרה, המסייגים את התשובה לפי מעלותיה ודרגותיה וקובעים עונש לעבריינים לפי חומרת החטא. עבירה ותשובתה בצידה. (טעה בן יעקב בהגדירו את התוכן “וידויים ותפלות”). שניהם שואבים מן המקורות היהודיים העתיקים. אבל קשה להסתלק מן הרושם, שהושפעו גם מן הרוח הסַגפנית, ששׂררה בימי הביניים בעולם הנוצרי, לפעמים בסיעות נזירים, לפעמים בהמוני העם. אופיינית היא האזהרה בס' מורה חטאים (דף ו'): “יש לו לאדם למנוע עצמו מכל דבר שהגוף נהנה…” ועוד: שני הספרים מציינים את ר' אלעזר מגרמייזא, בעל ס' הרוקח (חי במאה 12⁻13 לסה"נ) כמחברם.

כדי להבדיל בין שניהם מן הראוי לדון, ולו בקצרה, על כל אחד לחוד. א) “ספר מורה חטאים בדרך… ונקרא ספר הכפרות חברו מהר”ר אליעזר מגרמייזא ז“ל… עושו גושו חושו וקנו לכם ספר מורה חטאים כל הבלי עול(ם) הזה הם שוא ושקר… עד הנה דברי שלמה… עניו… הביאו לדפוס… כהר' יוסף בר' שמשון ואחיו… נדפס בויניציאה…”

אלה הם קטעים קצרים מהשער הארוך (הספר כולל 8 דפים בפורמט קטן ◦16 ויצא לאור בשנת ש"פ 1620 בערך).

בפעם הראשונה נדפס כבר “מורה חטאים”, בסוף המאה ה⁻15 ב“כל בו”, ספר דינים הכולל גם דברי מוסר, בסעיף ס“ז, שכותרתו היא “דין ספר נקרא מורה חטאים הנקרא ספר הכפרות. חברו הר' אליעזר מגראמיישא ז”ל”. ההדפסה החדשה מדויקת למדי, ואין בה כמעט שינויים, פרט לתיקון שגיאות אחדות והכנסת כמה שגיאות חדשות וחילופי מלים בודדות לשם הקלת ההבנה.

הספר “מורה חטאים בדרך” חדור רוח מוסרית נעלה, ועל כך מעידים מאמרים מעין אלה:

“המבזה את חברו קשה מהמכה ומהסוטרו בלחייו, המקפח את פרנסתו קשה בגזלתו, המונע מִלתת לו צדקה קשה מגונב לו ממונו… הגוזל פרוטה לעני קשה מגוזל ממון לעשיר, המדבר עליו כזבים קשה מכלם. המחטיא קשה מן החוטא…” (דף ה)." … וכל אדם יהיה בעיניך גדול ממך ועליך לכַבדו הן דַל והן עשיר". “אין לקח כלִמוד הלב, אין עטרה כעטרת ענוה” (דף ב).

עיקרו ורובו של הספר – החטאים למיניהם ודרכי הכפרה בצידם, כגון רצח, מכות, ריבית, שבועות שוא, מלשינות, הסגת גבול, שחיטה פסולה, תשומת לב רבה מוקדשת לדברים שבינו לבינה: הבא על פנויה, החוטא בנערה המאורשה או באשת איש, הבא על נכרית, המחבק נשים והמנשקן וכו'.

הענשים הכרוכים בכפרה קשים כרגיל:

“המכה את חברו יבקש ממנו מחילה וטוב לו וילקה ולא יגביה עוד ידו על חברו. אבל רבינו תם פסק לכרות אגרופו” (דף ד'). “הבא על אשת איש חייב מיתה א”כ יסבול כל הדינין המשולי(ם) למיתה: “ישב בקרה בתוך השלג בכל יום שעה אחת… או בימות החמה לפני הזבובים. אם יכול לסבול, או יסבול סמים שהם קשים כמיתה… ויש לו להתודות בכל יום בבכי ואנקה…” (דף ג').

ורבים הם הדברים הנאמרים בספר בזכות התשובה, כגון:

“אשרי האיש מיַסר לבו ושב בתשובה שלמה ועובד את בוראו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו בכל דרכּיך דעהו והכר ושוב אליו בתשובה שלמה… אין מעלה כתשובה, אין טובה כתשובה” (דף ב').

הס' “מורה חטאים” מסתיים ב“תפלת השב בכל כחו”, שמחברה גם הוא ר' אלעזר בן ר' יהודה, ונדפסה בס' “הרוקח”, בהלכות תשובה.

ב) הספר השני, שנדפס כשלושים שנה לפני כן, הוא “ספר יורה חטאים בדרך ונקרא ספר הכפרות לכל העובר עבירה קלה כ[ב]חמורה והיה לבני ישראל לזכרון לכפר על נפשותיכם. חברו… ר' אלעזר מגר”אמייסא ז“ל מעשה רוקח… נדפס בויניציאה בשנת מ”עיל צד“קה (שמ"ט) על ידי זואן דגארה…” (26 דפים ◦16). הספר הזה אינו כקודם הדפסה חדשה של קטעים מבעל הרוקח, אלא לקט, ולפעמים עיבוד חפשי, “מאשר כתבו חכמים הראשונים והאחרונים”, והיסוד שבהם הלכות תשובה של בעל הרוקח. הספר ערוך בסדר הגיוני יותר, מחולק לפרקים קצרים, והלשון פשוטה יותר, עממית.

כוונת המלקט מפורשת בהקדמתו: “…הרבה בני אדם שמתביישים לבא לפני אדם שהוא מורה הצדק לשאל תשובה על עבירה שבידו. ולכן חברתי ספר זה להיות לכל אדם במקום מורה צדק כדי שימצא בנקל ביד כל אדם בדמים מועטים… וכל מי שיעלה על רוחו לעשות תשובה ימצא בספר זה יסוד וכלל כל הספרים המדברים היאך יתנהג אדם הרוצה לעשות תשובה”.

“המעתיק⁻המלקט” מבחין בשבע מעלות בתשובה. הראשונה “המעלה והטובה שבכולם היא אותה שנעשית תכף למשובה והיא מקובלת לפני הקב”ה מיד“……”המעלה השביעית הוא הפחותה שבכולן. מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו ובמרדו ובראותו כי קרוב עתו למות מתחרט ביום מותו על זה אמרו שוב יום א' לפני מתתך"… “אבל העומד ברשעו אפילו ביום המיתה ונפטר בלא תשובה זהו אפיקור' גמור שאינו מאמין ביום הדין… מזה יהיה נדון בגיהנם לדורי דורות…” (דף ד').

ב“יורה חטאים” מפורטות ומפורשות יותר העבירות בין אדם למקום, כגון חלול השם, עבודת אלילים. שהן חמורות ביותר, וגם העבירות בין אדם לחברו, וביחוד בינו לבינה, מפורטות יותר. למשל: “המכה אשתו. אין רשות לכל אדם להכות את אשתו וראוי לקונסו וליַסרו אם הוא רגיל בכך. אמנם אם הכה אותה פעם אחת שהשיבה לו דבר גנאי, אין לחייבו בפעם אחת. מתשובת מהר”ר מנחם מרענשפורג“. “אונאת אשתו. וכן יזהר מאונאת אשתו דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לצא לפני השם ית'” (דף ט'). כן חמור הוא היחס אל התנהגות, שיש בה משום פריצת גדר והנאת חושים, כגון “חטא במאכל ומשתה” (דף ט"ו) ו”החרם שעשו בענין מחול" (דף י"ד).

החבור מסתיים גם הוא בשבח התשובה “שמביאה רפואה לעולם שנא(מר) ארפא משובתם ומגעת עד כסא הכבוד” (דף ב')." עם פטירת האדם מלוים אותו אל הקבר. תשובה ומעשים טובים שבאים להמליץ עליו" (דף כ"א).

אל תיקוני התשובה, שהם עיקר הספר, מצורפים עוד שני חיבורים זעירים, המַשרים אוירה של אימה ויראת חטא, האחד הוא “דין חיבוט הקבר”, המתאר את צרת המיתה ואת יסורי הנידונים ביום הדין, והשני הוא צוואת ר' יהודה החסיד, הכולל הנהגות ואזהרות מוסריות חמורות. ובין שניהם, נקבע, ללא טעם מחוּור, פרק “חידושים”, שהם ספק מנהגים וספק חידודים.

אין להתעלם מן העובדה, שספר “יורה חטאים בדרך” אינו אלא גניבה ספרותית: שש שנים קודם, בשנת שמ“ג (1583) נדפס הספר בשם “יסוד תשובה” והמחבר⁻המלקט הוא ר' יצחק בן הקדוש ר' משה עליס. בהדפסה החדשה בויניציאה אין שנוי בכללים או בפרטים, אלא נשתנה השם ולא נזכר המחבר האמיתי. בסוף ס' “יורה חטאים” נמצא משפט המטשטש את האמת: “וברוך אברם לאל עליון מהר”ר אברהם קר”א אשכנזי נר“ו אשר הביא ספר זה מארץ מרחקים והזיל זהב מכיסו והחזיק ידי המדפיס… כה דברי אחד מן התלמידים מנדלין פארט הכהן”.

שלושת הספרים (לרַבות את “הגנֵבה הספרותית”) היו מדריכים עממיים לחוזרים בתשובה, המבַקשים כַפרה על חטאם, וזָכו בשעתם להפצה רבה. רבים קראו אותם. הרבה ידים משמשו בהם, עד שלא נשתמרו מהמהדורות הקדומות אלא עותקים מעַטים.