“וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם”
(יהושע כד, 12)
פרק ראשון: זיפי קוצים 🔗
נוּן נולד בכפר קטן בהרים, שאדמתו כבדה ושחורה ובתיו שחוחים ושחורים ומהלך כשלש שעות רכיבה על חמור ממנו עד לעיר הקרובה ביותר. הפרטים על רקע גידולו ושחר ילדותו של נון סתומים הם למדי והוא עצמו לא אהב להעלותם בזכרונו, להוציא תמונתם של אי-אלה רגעים או שעות חריפים ומיוחדים, ואף על אלה לא הירבה לדבר. ידוע לנו, מכל-מקום, שהיה בן שני לאביו ולאמו, ושאחריו נולדו להוריו עוד שתי בנות ובן אחד, בן-הזקונים, שמת מיתה חטופה בהיותו בן פחות משנה.
האב היה איכר. יוגב, כמו שנהגו עוד לומר בימים ההם. איש חרוץ היה ואוהב-עבודה, אך מסוגר בתוך עצמו וחסר בטחון-עצמי. בשעות של פנאי, בייחוד בימות-הגשמים, היה מתעסק בעבודות-חוץ, קצת להנאתו וקצת כדי להוסיף על פרנסתו הזעומה. אומרים שהיה עושה צעצועים נחמדים מעץ זית ומעץ אלון ומשאר מיני עצים. בעיקר היה עושה צורות של חיות וכלים. חמורים וגמלים, אוכפים ואבוסים. וגם צורות דמיוניות היה עושה. בריות משונות, שאולי ראה כמותן בחלומות או בתמונות שבספרים, וכן ארמונות ומגדלים או בתי-מקדש שלא היו ולא נבראו.
עד גיל אחת-עשרה, כך מספרים, התהלך נון יחף ולא ידעו רגליו צורת נעל. סוליות-כפותיו הנוקשות היו לו מורשה משנות ילדותו בהן דישדש יחף בבוץ-החורף הצמיג ובעפר-הקיץ הציחה הפריך, הקוצני. אביו היה טוען שילדי הכפר צריכים להתרגל להלך כילדי הערבים שבסביבה, או כדרך שהתהלכו אנשי הארץ בתקופת התנ"ך, ואילו האֵם סברה שצריכים בניה להתרגל לסבול מקטנותם כדי שיהיו עזים וקשוחים בבואם להתיצב מול החיים ופגעיהם. יום אחד של שלהי-קיץ טען אבא של נון מרדעת-שׂקיים על חמורו ורכב אל העיר הסמוכה כשנוּן יושב לפניו, בין המרדעת לצוואר החמור. רוח קלה נישבה בהרים להפיג את להט השמש שקפחה על ראשיהם ואבא של נון היה שקוע בהירהורים ומנהם מיני פזמונים מתוך הירהוריו ומתוך פיזור-נפשו ולרגעים היה טופח בקרסוליו על כרסה של הבהמה לזרזה או משיב ברכת-שלום לרוכבי סוסים ופרידות וחמורים שנקרו להם על דרכם. כשהגיעו לעיר סובב אבא של נון על פתחי האושכפים עד שבחר לבנו דוגמה של נעליים גבוהות וחזקות שהניחה את דעתו והשליש מקדמה של עשרים-וחמישה גרוש בידי בעל-המלאכה. כעבור שבועיים לערך שוב חזרו האב ובנו אל העיר ונטלו את הנעליים המוכנות והאב הרשה לנער לנעול אותן ולרכוב עמו בנעליו אלו הראשונות עד שובם אל הכפר. כל אותן שעות של רכיבה חש נון לחץ בפרקי-בהונותיו. אף-על-פי-כן היה מרוצה, אסיר-תודה וגאה עד לדמעות, ובלי ספק נשארו השעות ההן שמורות בזכרונו עם היפות אשר בשעות חייו.
בבית-הספר הכפרי של הימים ההם היו נערים ונערות בני גילים שונים מכונסים בחדר אחד ולומדים לימודים שונים בהשגחתו או בהדרכתו של מורה אחד, ויש גם שהיו הבוגרים שבנערים טורחים עם צעירים מהם. נון למד עם אחיו-הבכור בועז, הגדול ממנו בשנתיים וחצי, שהיה מרעיף עליו לקחו בליווי צביטות מרושעות בחלקים הרכים שבגופו. כך למד נון לקבל במידה שווה של התאפקות אדישה-לכאורה את מנות הדעת ומנות המכאוב, כי כל-אימת שלא התגבר על יצרו ופלט איזו צווחה מגרונו היה המורה ניגש אליו בשפתיים הדוקות ומורט את אזנו עד שהאדימה כלהבה. עד-מהרה למד נון לשנוא בשקט את אחיו, את מורהו ואת הלימודים. כנגד זה היה לבו נמשך אחר שאר הנערים והנערות שלא ממשפחתו ואל השעות שהיתה עדת בית-הספר מבלה במשחקים, בטיולים, בשיטוט בשדות, במארבים ובמשחקי-מלחמה, בקליעה בציפרים, בהתגרות בכלבים נובחים ובעינוי חתולים. אף אלו היו מן השעות היפות אשר שמר את זכרן בלבבו לימים הבאים.
“ברכה רבה לא תצמח ממך”, אמר לו המורה בטכס הקצר והצנוע של חלוקת התעודות למחזור מסיימיו של בית-הספר הכפרי. ניחר ומשועמם היה קולו של המורה, ובאפיקי הקמטים העמוקים והמרירים שבפניו נקוו והשתהו נחלי זיעה מחום השמש שהצליפה בקרניה מבעד לחלון הכיתה. אבא של נון השמיע צחוק נבוך ומתחטא ואמר: “אין דבר, על-כל-פנים, נקווה שיידע לעבוד כמו שצריך”. “כן, כן”, נענה המורה וכָח בגרונו, “הלוואי, אבל העיקר שלא יעשה צרות. אם רק לא יעשה צרות זה כבר יהיה טוב”. לאחר שעה קלה יצא המורה ממעונו שבאחד מבתי-הבזלת השפופים של הכפר. לבוש בגדי-השבת שלו ושתי מזוודות תפוחות ומרופטות בשתי ידיו, יצא אל רחובו הרחב של הכפר ועמד שם כמה שעמד עד שבא אחד האיכרים ואספו אל עגלתו להובילו עד הכביש הראשי כדי שיוכל לתפוס שם את האוטובוס ולנסוע לבלות את ימי פגרת-הקיץ אצל קרובי-משפחתו בתל-אביב. המורה פרשׂ מטפחת רחבה על לוח-העץ ששימש מושב בעגלה ואחרי-כן עלה והיסב בהרווחה והאיכר הניד את המושכות ומיצמץ בשפתיו והפּרידה עקרה רגליה ללכת.
אותו רגע פגעה אבן חדה במפרקתו של המורה והוא פלט צעקת-כאב מחרידה ונפל ממושבו אל דרך-העפר. כמה תרנגולות כחושות שניקרו בנחת באשפה שבקירבת-מקום התפזרו להן לעברים בקירקורים של בהלה. המורה הפצוע לא נסע אותו יום העירה אלא נשאר מוטל על מיטת-הברזל הרחבה שלו, חבוש-ראש ומעפעף בעיניו מתוך דוק של עירפול-חושים אל מול מנורת-הנפט הדולקת המטילה צל גדול מעל השולחן אל הקיר קלוּף-הסיד. לעומת זה נשא נון את רגליו לנוס מן הכפר. עד הערב התחבא בבקעת הזיתים ואחר-כך חצה בשדות ועיבּת דרכו בשבילים שבין הגבעות. כשהגיע סמוך לכביש המעפיל בהר ניצב רגע על קו-הרכס והביט בירח המאחר והפגום שעלה בפאתי-מזרח, וקילל חרישית. הנעליים החדשות שברגליו, שאותן קנו לו לקראת סיום חוק-הלימודים בבית-הספר, היו כמקומחות. מכנסי-הח’אקי החדשות, הארוכות והמחוספסות כמו נתכסו בשיפוליהן פלומה סמיכה של זיפי-קוצים. צמא היה בגרונו ותחושה של ראשית-רעב ליחכה במעיו אבל מורא לא היה בלבו ולירה אחת היתה בכיסו שאותה הספיק לגנוב ממטמונה של אמו, וגאוָה היתה בזרועו כאשר הניף את הענף היבש והקשה שקושש לא מכבר בלכתו בשדות וחבט בו חבטה נמרצת בשיחים.
בקפיצה אחת ירד מן הרכס והמתין בצד הכביש. לא ארכה העת ולמזלו נעצרה על-ידו מיכלית-נפט גונחנית ומגושמת ואספתו. הנהג הערבי המשופם ניסה להתבדח עם הנער המנומש ומקורזל-התלתלים, אך נון השיב לו רק נהימות של עייפות וקוצר-רוח. אחר-כך ביקש הנהג לכבּדו בסיגריה ונון אמר שעדיין אינו מעשן. הנהג עישן לבדו וחללו של התא נתמלא עשן1 מר ומצחין. אחר-כך רמז הנהג לנער שיבצע לו מן הפיתות הצרוּרות במטפחת שבּסל-הנצרים ויטוֹל לו גם מן הביצים הקשות והמלפפונים שמתחתיהן. בהמשך דרכם החל הנהג לסלסל בגרונו סילסולים של זמר-כיסופים ובתוך כך החליק לרגעים בימינו החלקות מתמשכות ועורגות על ירכו של הנער עד שהתיז נון בחריפות: “תפסיק”. נימת קולו מן-הסתם היתה תקיפה או מאיימת או מטילת-מרוּת ביותר, שכן מאותו רגע סילק הנהג ידו ממנו מכל-וכל ואף לא יסף להביט לעברו עד שהגיעו סמוך לחצות הלילה למבואותיה המאירים של העיר חיפה. שם עצר הנהג את מיכליתו ובזעף כבוש התיז אל נון: “פה אתה יורד!”
הגלויה שנתקבלה כעבור ימים אחדים בבית-הוריו של נון בכּפר שבּהרים לא היה ברור מאיין נשלחה, אבל גלוי-וברור היה מי שלח אותה. וכך נכתב בה לאמור, בעיפרון, בכתב-ידו המתלכסן של נון:
אבא ואמא היקרים,
אני מצאתי עבודה פה במושבה אצל איש אחד טוב מאד. הוא נתן לי מקום לגור בצריף בחצר שלו וגם נתן לי בגדים. העבודה די קשה אבל לא חסר לי שום דבר והוא גם ישלם לי כסף איזה לירה ורבע לחודש הוא אומר ואכר כך גם יותר ואתם לא צריכים לידג לי בכלל. אני מבקש סליחה באד מה שהיה אבל הוא היה שוה את זה. דרישת שלום ממני לאחותי מיכל ולאחותי זהבה ולכולם. שלא תדגו לי ואני אוד אכתוב כשיהיה לי מה.
ממני נון
פרק שני: אצל רובינזון 🔗
בן פחות מחמש-עשרה שנה היה נון כאשר עזב את אביו ואת אמו ואת כפר-מולדתו ורעי-ילדותו ויצא להיות לאיש. הוריו נעצבו מאד אל לבם כשקראו את גלויתו וימים אחדים התהלכו כמתאבלים על בן יחיד אבל בעצם לא יצאו מגדרם כדי להשיב את השׂה האובד. האב סיכּם ואמר שבסך-הכל לא יזיק הדבר לילד אם יתגלגל קצת ויסבול קצת וזה אפילו יכול לתת לו יותר בטחון-עצמי, והאם השיבה ואמרה שממילא לא יימשך הדבר הרבה ונון סופו שיחזור בתשובה וכמו כלב נכנע ישוב בזחילה למאורתו ובינתיים גם ילמד בצורה כזאת להכיר את החיים כמו שהם. האב חיוה דעתו שאולי כדאי היה לשלוח את הבכור, את בועז, שחזר לימי-הפגרה מבית-הספר החקלאי בשפלה, שיחפש קצת בחדרה ובסביבה, כי משם כנראה באה הגלויה, עד כמה שאפשר לשפוט על-פי חותמת-הדואר המטושטשת, ובועז בלי ספק יוכל למצוא אותו ולהחזירו הביתה. אבל אמא אמרה שלא צריכים לעשות מזה ענין, בייחוד עכשיו בזמן שהעבודה בוערת במשק וחבל על כל יום שבועז יכול לעזור, וחוץ מזה אם יעשו רעש אז אחר-כך יתחילו לפטפט על זה בבית-הספר החקלאי ומי-יודע בכלל מה יגידו שם על בועז ועל כל המשפחה שלו, ויכולים אפילו לא לקבל אותו בחזרה ללימודים לשנה האחרונה או להזמין את ההורים לאיזה בירור, וזה בוודאי לא יועיל לאף אחד. גם המורה הפצוע, שלשמחת הכל ולרווחתם מיהר להתאושש מן הכאב והעלבון, יעץ להניח לו לנער לפי-שעה. אמנם כן, יתגלגל-לו ויסבול והיה זה ענשוֹ, כך ילמד לקח ויחזור למוטב, ואחרי שיחזור למוטב אפשר יהיה להעניש אותו כראוי לו. הוא עצמו הבטיח שלא ימסור שום תלונה בשום מקום ועם התחדש הלימודים לאחר פגרת-הקיץ, ולאחר שיאסוף ועד-הכפר בשבילו דמי ריפוי וצער ובושת לפי המוסכם, יקפיד ביתר-תוקף על המשמעת בקרב החניכים וכך תימנע כל חזרה על אותו מקרה ביש.
חדשים על חדשים עשה נון במשקו של אותו חקלאי במושבה שליד חדרה, שכפי הנראה באמת היה אדם טוב-לב ונוח-לבּריות ומעביר-על-מידותיו. אלמן קשיש היה האיש, מתון בהליכותיו, אוהב-שיחה ושקוע מעט יותר מדי בזכרונותיו, שעליהם היה חוזר בתדירות עקשנית ואטומה-קימעה כשהוא מתַבּלם בהלצות שאף הן חוזרות-ונשנות תדיר במקומותיהן הקבועים בסיפור-המעשה. בודד היה האיש, אב לבנות מגוּדלות ונשׂוּאות, ששתים מהן דרות בערי הארץ ושלישית יושבת עם בעלה באלקסנדריה של מצרים. בשעות היום היתה שפחה ערביה זקנה, גרומה ושתקנית מכּפר סמוך צופה את הליכות ביתו, מטאטאה ומדיחה, מכבדת ומכבסת, מגהצת ומחבּצת, מבשלת את הארוחות ומתקינה את המצעים וקונה את המצרכים מן הרוכלים העוברים ומחנות-המכולת, ועם שקיעה היתה פורשת וחוזרת לכפרה ולביתה. בערבים היה הזקן שופת קומקום גדול של תה על הפּתילה והוא ובאֵי-ביתו מוזגים ממנו כוס אחר כוס, כשהם מסובּים סביב השולחן הכבד שבחדר-המגורים, באור נוּרת-החשמל הערומה והחיורת, או על מרפסת-הכניסה של הבית הקטן. בתקופת הקיץ היו שכניו הקשישים של אדון רובינזון יושבים וגומעים תה בנשיפות קולניות, מקשיבים מי-יודע-באיזו-פעם לסיפורי זכרונותיו מימי התורכים והבּרון ומימי המלחמה הגדולה ומימי המהומות של שנת 20 ושנת 21, או מסיחים בעסקי ועד-המושבה ובענייני אגודת-השיווק השיתופית של הכפר ובחדשותיו של עתון-הבוקר, מעשנים סיגריות מטוסיאן ומתלוננים בשפה רפה על החום הקשה בקיץ ועל הקור הנבזי בחורף, ומעיפים לרגעים מבט בוהה בתצלום דיוקנה של בעלת-הבית המנוחה, הקבוע, עמוּם-קווים, במסגרת גדולה של עץ כהה על התקרה – או בפרצופו הזר והחתום של נון, עמום-קווים אף הוא, היושב, גם הוא, רכוּן ומדוּלדל-זרועות, על כיסא בקרן-זווית, ספק מרוכז ספק משתעמם, ומקשיב בלי אומר.
למקוטעים היה נון מוסיף ומתכתב עם הוריו, מספר במשפטים עצורים ובקוֹרת-רוח על החיים בביתו החדש, מביע געגועים בלשון שאינה מחייבת, ודוחה את הזירוזים החוזרים-ונשנים לחזור הביתה. הוא ניאות רק להצטרף אל בועז שהתעתד לבוא מבית-ספרו לבלות את פגרת-הפסח בכפר, ויום-יומיים לפני החג הופיע האח הבכור בפתח צריפו של נון ונהם: “מה שלומך, גיבור?” ועוד בטרם ימצא נון מה להשיב לו כבר היה זה מזרזו בקוצר-רוח: “יללה. קח את החבילה שלך ונזוז כבר. אין לנו הרבה זמן”.
באטיות מכוּונת ומתגרה התישב נון על מיטתו המתקפלת והעביר מטלית של בד על נעליו השחורות להיטיב את ברקן ואחר-כך רקק עליהן אחת ואחת ושוב ציחצחן כשהוא מפזל מבט של זילזול מופגן אל נעלי-העבודה הכבדות והמעופרות של אחיו.
לולא אדון רובינזון, שבחיוך חביב הופיע אף הוא בפתח הצריף לתהות על קנקנו של האורח ולחזות בנועם פגישתם של האחים, קשה לשער שהיה בועז מבליג על ריתחתו ומונע את נחת-כפּו מלחייו השזופות של נון. בסופו של דבר הסתפק בכך שכאשר נשאו רגליהם ללכת יחד אל האוטובוס נעץ בו מבט מושחז כפגיון וסינן מבין שיניו: “אתה עוד תגיע רחוק, אתה חושב. נכון, פרופיסור?!”
נון רק רטן קדורנית: “תן מנוחה, טוב?”
כאשר שב לבית הוריו לצורך אותו ביקור של חג, שנתמשך ימים אחדים, לא חש כל מבוכה. אחיותיו הקטנות התרפקו עליו וחבריו בני-מחזורו התיחסו אליו בהערצה מהולה בקנאה. רק תושבי הכפר המבוגרים העדיפו להתעלם ממנו לגמרי, ואילו הוריו לא ידעו בעצם איך לנהוג בו. על-כל-פנים, כאשר החלה אמו לגעור בו בקול גדול ולהזכיר לו את ההתנקשות המבישה בחיי המורה ולתבוע ממנו בפה מלא שיחדל משגעונותיו ויישאר בבית (היה הדבר ביום האחרון לביקור), הצהיר בלי היסוס שאם ינסו לעצרו בכוח יהיה נשקו לא אבן אלא סכין. אחר-כך הוציא ארנק מכיסו, החזיר לאמו לירה אחת שגנב בבריחתו והוסיף עליה עוד שלש אחרות והבטיח לשלוח עוד כסף מזמן לזמן, ככל שיהיה באפשרותו.
האם נאנחה ושׂמה בכליה.
פרק שלישי: בדמי הליל 🔗
מעט-מעט התחבר נון לקומץ הנערים בני-גילו שבמושבתו החדשה. הם היו נתקלים זה בזה ומחליפים כמה משפטים בשעות היום, בפרט לעת שוּבם מן השדה או מן הפרדס לאכול את לחם-הצהריים, ובערבים, אחרי פת-ערבית, היו מתקהלים ליד צריף המחלבה שבמרכז המושבה. הם היו בני-גילו ממש או גדולים ממנו בשנה-שנתיים, ובערבי-שבתות היו מצטרפים אליהם גם נער או שנים מבני המקום שנשלחו ללמוד בבתי-ספר תיכוניים שבעיר. לפרקים היו גם בנות מבנות-גילם משתהות שם עמהם, ואז היו השיחות קולניות ומבודחות יותר, בדרך-כלל – פרט לרגעים שבהם היו דווקה הסוּיות כמעט, או אף משתתקות לגמרי.
לעתים קרובות יותר ויותר היה נון בא עתה ומצטרף אל המסובים בביתו של אדון רובינזון רק לאחר אותן התכנסויות של ערבּית ליד המחלבה, ויש שהיה עושה מעט בבית עם הקשישים ופורש אחרי-כן מחברתם, בלי שום דבר פרידה או התנצלות, על-מנת להתלוות שוב אל עמיתיו החדשים. רק בערבים גשומים או צוננים יותר מדי היה בוחר להישאר במחיצתו של אדון רובינזון, וגם אז היה מקדים להסתלק לצריפו, להעלות שם את האור במנורת-הנפט, לשכב ולהתכרבל בשמיכה ולקרוא או להזות מעט עד שתחזק עליו עייפות-יומו ותאחזהו תנומה. לעתים קרובות יותר ויותר היה הספר נושר מידו לאחר כמה שורות לפי שהיה מרכז מחשבותיו בגאולה ומצמצם הירהוריו בה עד שיירדם.
גאולה היתה בתו של אדון שפירא, שהיה אחד האמידים והמשכילים באנשי המושבה, והוא שלח אותה ללמוד בגימנסיה שבחיפה. בת שש-עשרה היתה גאולה בחורף בו הכירה נון, תלמידת המחלקה הששית, וביום הששי לפנות-ערב היתה מגיעה באוטובוס מן העיר לבלות את סוף-השבוע בביתה וחוזרת ועוזבת את המושבה במכונית-החלב ביום-הראשון עם השכמה. קטנת-קומה למדי היתה גאולה אבל שערותיה ארוכות ועיניה השחומות מבריקות וצוהלות ורגליה קלות וזריזות ודיבורה רוהט ומידרדר, וצחוקה, הצרוד מעט, רועם ומשתבר.
“נון! איזה שם מצחיק!” אומרת גאולה וצוחקת בלי שום היסוס, כשמצביעים לפניה על הבחוּרוֹן המוצק המנוּמש והמקוּרזל, בליל-שבת אחד שקוּי-אור-ירח ליד המחלבה.
“הה-הה!” עונה נון לעומתה כמתקלס, מתאמץ לכבוש את ריתחתו. “ואיך קוראים לך, יפהפיה?!”
עוברים עוד כמה ערבי-שבתות שבהם אין השנים מחליפים ביניהם אלא כמה קטעי משפטים ועקצוּצים, מובלעים בתוך שטף שיחה ומצהלותיה של החבורה כולה, עד שפעם אחת באים שניהם ראשונים ומקדימים את כל היתר, כאילו נדברו ביניהם, ומתישבים באחת על הספסל הנושן שמתחת לגנוֹנַת המחלבה.
“'איך זה קרה שבאת מוקדם כל-כך?” מסננת גאולה בזהירות צוננת.
“אני יודע?… גמרנו לאכול מוקדם, הזקן שלי ואני, ואדון רובינזון מוזמן לבוא הערב אחרי הארוחה אצל ההורים שלך, אז כבר לא היה לי חשק להישאר לבד ויצאתי”.
“אה כן, הוא גם מוזמן. כן, אבא שלי מזמין כל פעם אנשים אלינו הביתה ביום-ששי… הוא נחמד כזה, רובינזון הזקן, נכון? כזה מותק… אבל נורא מצחיק, לא?”
“'אני לא יודע. אצלך כל אחד נורא מצחיק, נדמה לי, הה?”
גאולה נותנת קולה בצחוקה המתגלגל, אבל הפעם דומה כאילו גם הוא מאוּפק יותר מן הרגיל. “נכון. בהתחלה. אבל אחר-כך זה פחות, אולי”.
“מתי זה אחר-כך?”
“'אני לא יודעת. אחרי שמכירים קצת יותר”.
“כמו השם נון, למשל?” מפטיר נון בקול חנוק.
“חה-חה!… אתה כועס עלי?”
" 'כפת-לי הרבה, את-חושבת…"
שתיקה נופלת ביניהם. שניהם יושבים וכפות-ידיהם משוּטחוֹת על הספסל ורגליהם מיטלטלות בקצב מתחת. עד שמרטיט קולה של גאולה ואומר:
“אתה יודע מה?”
“מה?”
“אני מוצאת שזה דווקה שם די יפה ככה: נון… מיוחד כזה. אוריגינלי”.
“אורי-גי-מה!?”
צחוקה ניתך כאשד ממעמקי גרונה. ואחר, במאופק יותר:
“אוריגינלי, אמרתי. אתה יודע: מיוחד כזה. לא כמו כולם. זהו”.
“מלים של גימנסיה”, מלגלג נון. כבדות מלותיו, חיתוך-דיבורו מגושם כאבנים לא-מסותתות, אזניו לוהטות, ועליו להתאמץ קשה כדי לבלום את הסערה המתגעשת בתוך חזהו העולה-ויורד בלי הפוגה.
גאולה אינה עונה.
אולי העליב אותה.
“תראי… עכשיו אַת כועסת?”
“אני? מה פתאום? תראו אותו!”
“חשבתי…”
“שטויות! אתה בכלל לא עושה עלי שום רושם”.
“מי שואל אותך?”
“אתם הבנים חושבים בכלל שכל אחד מכם זה מי-יודע-מה…”
“אפשר לחשוב! תחזיקו אותי!” מטיח נון בבוז.
וכאן שניהם מתפרקים בצחוק ממושך, שלוח-רסן. נון קם מן הספסל, פוסע כמה פסיעות לכאן ולכאן בהעמדת-פנים מבודחת של אבדן-עצות, ואחר-כך הוא מרצין פתאום ומציע:
“אולי את רוצה שאני אראה לך איפה שהרגתי את השועל?”
“שועל?!”
“כן, את התן… בפרדס של הזקן. לפני איזה שבוע בערך. מוקדם בבוקר… לא סיפרו לך?”
“תאר-לך שלא סיפרו לי!… אבל לא איכפת לי… אם אתה רוצה, אז נלך. רק שנעשה את זה אחת-שתים… זה רחוק?”
“אמרתי לך: בפרדס של רובינזון”.
“נכון. טוב, בוא”.
“את מוכנה?”
“למה לא? אם אתה מזמין אותי… רק שלא ניסחב הרבה זמן ושזה לא יהיה פתאום סתם איזה מין בלוֹף… אתה באמת הרגת אותו?… טוב, די כבר, מה אתה עומד לך כמו בול-עץ!”
יוצאים הם לדרך הרחבה המפליגה אל בין הפרדסים. קול צעדיהם נבלע בחול-הח’מרה התחוח, ששוב הוא יבש לאחר עצירת-הגשמים הנמשכת זה כבר שבועיים או שלושה. צינת-פתאום חריפה ורעננה מסתערת עליהם מעבר לשתי חומות הברושים והשיטים אשר מזה ומזה לדרך, וצמרמורת קלה עוברת בבשרם של השנים.
“יא! זה היה נורא קרוב!” פורצת גאולה לשמע יללתו של תן שנשתפכה פתאומית ממרחק פסיעות מועטות בלבד.
“מה, השועל ההוא?”
“כן… הו, והנה אחד עונה לו… בטח החבֵרה שלו, חה-חה, מה דעתך?”
“חה-חה”, מחזיר נון צחוק נבוב.
“בחיי, זה מן הפרדס שלנו”.
“באמת?”
“בחיי! כן, הנה פה הפרדס של אבא-שלי”.
“נכון”.
“שמע, בוא נהרוג אותו ביחד!”
“את מי, את התן ההוא?”
“כן!”
“יללה!”
“יללה!”
“תראו אותה, את ההרגנית הגדולה!”
“תראו אותו, את הלֶמך הזה! את צייד השועלים הזה! בטח מצא איזה פגר של תן והרג אותו! בעצמך תן!”
“תפסיקי!”
“לא אשאל אותך!”
“תפסיקי אני אומר לך!”
“לא אשאל אותך אמרתי!”
נון נחרד בעצמו מן הסטירה המצלצלת ששיקע בלחיה של גאולה, אך הסטירה שסוטרת היא על לחיו מיד אחרי-כן יש בה כדי לחממו ולאוששו בעת-ובעונה אחת. חנוקי-נשימה, מסוחררים ומלוהטים, מגחכים וחמורי-סבר, בעיניים מבריקות, בנחיריים רוחפות ובשיניים הדוקות הם עומדים ומפליאים סטירותיהם זה בזו בקצב מדוד ודייקני – אחת על אחת, אחת תחת אחת, עד כלות הנשימה. לבסוף נחות כפותיו על כתפיה, סנטרו מתחכך במצחה והיא כורכת אצבעותיה על ערפו, וצחוק היסטרי שאין לה שליטה עליו מחלחל ועולה מתוך קרביה ומטלטל את אבריה ומצמיד את חזה אל גופו. הם רועדים שניהם מתמהון-לבבם ומצינת הערב הגוברת באכזר ובנחרץ ומפני החשכה המתעבה והולכת מרגע לרגע ומקול יללות התנים הניתכות פתאום בבליל פרוע ועילג מכל הפרדסים.
“בוא נלך”, לוחשת גאולה.
“כן. נחזור”.
וכעבור רגע הוא מוסיף:
“אבל לא הראיתי לך איפה הרגתי אותו”.
“באמת! רק זה עוד חסר! עוד מעט היית יכול להראות למישהו איפה הרגת אותי!”
עכשיו הם פוצחים שניהם בתרועת-צחוק עליזה, מאושרת, מתנוצצת מלחלוחית של דמעות. בשתיקה הם הופכים לשוב על עקבותיהם, בשתיקה ומבלי משים משתלבות אצבעותיהם בלכתם, בשתיקה עמוקה ונפעמת הם צועדים בדרך החולית הרחבה המפולשת בין הפרדסים. בשתיקה הם נפרדים ופונים ללכת איש למעונו בטרם יגיעו עד צריף המחלבה.
בערב ההוא נפקדו כבר נון וגאולה מחבורת-ערבי-השבת שלהם. ושעות על שעות היה נון מוטל אותו לילה בבגדיו על יצועו ולא ידע את נפשו, ותרדמה לא ירדה עליו.
רק ידוע ידע שעתה נתמלא הוא עצמו משהו שלא היה בו עוד קודם מעולם.
פרק רביעי: מכּל הבחורים 🔗
באה פגרת-הקיץ של בתי-הספר התיכוניים וגאולה חוזרת להתגורר כל ימות השבוע בבית הוריה במושבה. בבוקר היא עוזרת על-יד אמה בבית, בלול ובגן-הירק, ויש שהיא יוצאת עם אביה לכרם לתת יד בבציר הענבים, מכנסיים קצרצרוֹת לשוקיה ומגבעת-קש רחבה לראשה. אחר-הצהריים היא שוכבת בערסל שבחצרם בצל הארנים הנעים ורוחשים ברוח הקלילה וקוראת ספרים, רומנים חדשים וחדשים פחות, שאותם היא נוטלת מארון-הספרים הגדול והמזוּגג בחדר-העבודה של אבא. לפעמים מתישבת היא אל שולחן-העבודה רב-המגירות של אביה להפוך בלי חמדה בדפיהם של ספרים אנגליים שנצטוותה לקרוא בהם הואיל ובסוף החופש הגדול עליה לגשת לבחינת-משנה באנגלית, והיא מחפשת מלים במילון ובונה משפטים ממלים שאין היא בטוחה אף אינה מעוניינת בהוראתן, בשימושן ובנטייתן. ולפעמים, כאשר תקוץ בעיסוקים המשמימים האלה, מוציאה היא פנקס קטן וכרסתני מבין הספרים והמחברות שעל השולחן ורושמת בו מיני רשימות בכתב משתרבב וקודח. דברים כגון אלה, למשל:
יותר מדי אני צוחקת כשאני יוצאת עם נ.; אני מרגישה שבעיניו הנני סתם קלת דעת, ריקנית שכזאת… כמה רחוקה גאולה האמתית מגאולה כמו שהיא נראית! אתמול שוב ישבנו על האבן בפרדס שלנו, וכמה שלא השתדלנו לא לצחוק בקול רם יותר מדי זה לא הועיל – אני חושבת שיכלו לשמוע אותי מפה עד חוף הים. רק כאשר התחלנו להתחבק ולהת… ברצינות אז כבר אי-אפשר היה כל-כך לשמוע. אני חושבת שזאת הדרך הכי טובה להשתיק אותי!
ושוב פעם אחרת:
אנחנו כבר “זוג מן השמים”, כמו שקוראים לנו… כלם מדברים עלינו בלי הפסק. יותר נכון: מתלחשים, והבנות! אלהים ישמר! ביחוד החוצפה של נעמי מרגיזה אותי… נגשת אלי ככה בזמן הצהרים על-יד הגדר שלנו ומתחילה לדבר: מה זה כבר לא יכלת למצא לך מישהו יותר טוב בין הבנים שלנו, ועוד כל מיני שטויות ממין זה. והוא בסך-הכל פועל שחור אצל רובינזון, בחור לא מחנך שזרקו אותו מהבית! חשבתי שאני מתפקעת… אמרתי לה שלא אכפת לי מה יגידו ואני מצדי מוצאת שהוא שוה את כל הבנים שלנו ולא נכון בכלל שזרקו אותו ואם הוא פועל שחור אז מה יש… גם אבא שלה לא היה יותר טוב מזה בהתחלה ובכלל אין זה מצדק לבחן אנשים לפי השקפה כזו… ההורים שלו יש להם משק בגליל והם חקלאים לא פחות טובים מן ההורים שלה ושלי, כך אני מתארת לעצמי, ואם הוא בגיל כזה צעיר עזב את הבית אז זה רק מראה שיש לו אמץ-לב ואפי חזק מאד ואני הייתי רוצה שהיא תראה לי ולוּ אחד מן הבנים שלנו שיהיה מוכן או מסוגל בכלל לעמוד בגיל כזה ברשות עצמו. ובכלל מה זה העסק שלה או של האבא שלה!… אז היא לא התבישה להגיד שהיא אמנם לא רוצה להתערב בדברים פרטיים שלי אבל הוא בכל אפן עושה רשם של טפוס שלילי ובטח ההורים שלו שמחו להפטר ממנו ובשביל זה עזבו לו שיעשה מה שהוא רוצה רק שלא יצטרכו לסבל אותו אצלהם בבית ושאני צריכה להזהר שהוא לא ילכלך אותי ולא ינצלני… אני עדין כלי רותחת מן הקשקושים האלה שלה. אבא בכלל אפילו לא אמר לי אף פעם ולו ברמז שום דבר ביחס אליו, ורובינזון מתיחס אליו כאילו היה זה בן שלו ממש, והבנים שלנו, ובהם גם אחי הנכבד, לא מעיזים להגיד לו מלה אחת בפניו אפילו שמאחרי הגב אולי גם הם מתלחשים ומלגלגים. לא, אני לא מאמינה שהם יכולים ללעוג לו! בכל אפן, זה לא עסק שלהם!
אחר-כך הייתי כל-כך מרוגזת שלא היה לי תאבון בכלל ועל-יד השלחן רבתי עם אמא…
וערב אחד, בשובה הביתה, נפעמת במיוחד, בשעה מאוחרת קצת יותר מן הרגיל, מיהרה להעלות אור במטבח, נטלה את פנקסה מארון-הבגדים שלה, הביאה עט וקסת-דיו, התישבה אל שולחן-האוכל מצופה השעוונית, והחלה לשפוך את רוחה אל הנייר עם שכתפיה מפרפרות מדי-פעם בעווית של בכי. וכה כתבה אז לאמור:
אללי! מדוע הוא מכרח להיות כזה, רבון-העולמים!!! איך הוא יכל להעשות פתאם לפעמים כל-כך קשה, כל-כך קר, כל-כך זר!
“די, גמרנו”, הוא אומר לי פתאם בשקט כזה, בקר כזה משגע…
אחרי החבוקים הלוהטים, אחרי נשיקות-האש הבוערות. אחרי שאני אמרתי לו שהנני מוכנה לתת לו את הכל, את כל אשר לי,
שאני מוכנה להיות שלו בכל המובנים, ללכת אחריו לכל מקום באש ובמים, להתמסר לו ולהיות שלו לעולמים!!!
“את סתם אשה. את כמו כלן. את לא מבינה כלום”.
מה הוא בכלל יודע על אהבה אפס! האם בכלל אהב נערה איזושהי לפני? לא! כמובן לא!
כלום יודע הוא מה זאת אשה!
הוי מה רב העלבון, מה רבה ההשפלה!!!
למה? למה!!! מה חטאי ומה פשעי!!!
מה הוא מחפש? האם הוא רוצה לברח ממני, לשכחני?
ילד שעדיין לא מלאו לו שש-עשרה שנה!
האם הרחק ממני יחפש את האושר? מסכן שכמותו…
לא, לא אתאבל עליו. אני אנשך בשרי בשני ולא אזיל דמעה. חזקה אהיה. כמוהו, ויותר ממנו!
לאן ילך, לאן יפנה? העירה, לכרך הגדול? סבל יהיה בנמל, כאחד החורנים? או שמא נער-שליח בחנות ירקות ופרות?!
האם יש לו בכלל הכנה לחיים? ומי יעמד לימינו זולתי?!
בלעדי הוא אבוד, זאת אני יודעת…
ואני, אני מה יהא עלי? אנה אני באה?…
שמים, בקשו רחמים עלי! אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב…
היש בכם אל!? האמנם!!!
האמנם נסתים הדבר, האמנם “נהפך את הדף”?!
שנאתיך, אכזר אביר-לב!
לא! איך יכלתי לכתוב את המלים הנוראות הללו?!
“די, גמרנו… אני רוצה להיות חפשי?”
חפשי? ממה? לשם מה?!
ממני?!!
נער פותה שכמותך…
ואולי אני היא הפתיה! אני שאהבתיך בכל תם לבי הצעיר, בכל סערת רגשותי וחם כסופי ומאויי ובגללך שבעתי בוז ולעג. הרי את כל שאיפותי האחרות העליתי עולה על מזבח האהבה!!
חושך סביבי ואני מגששת כעור באפלה. לבי שבור… נשמתי קרועה ונרמסת…
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה הלא בוז יבוזו לו! ואני הלא יותר מהון ועשר נתתי בעדה: את כל חלומותי, את כל הרגשות לבי!!!
מכרחים להפסיק. אני שומעת שאבא קם ובטח יכנס תיכף לשאול מה אני עושה פה בשעה כה מאוחרת…
מה אגיד לך, אבי יקירי?
התבין?!!
פרק חמישי: הכּיכּר 🔗
על-יד המערבל עומד הנער נון בתוך מגרסות הרעש הקצוב, כובע-קסקט אפור ומוכתם לראשו וגופיה אפורה ומחוררת לבשרו ומכנסיים כחולות וקצרות לרגליו ונעליו כבדות ומוקרשות בטון, ודליי עיסת הבטון מונפים בגלגלת ועולים אל העומדים על הפיגומים. קומה שניה. קומה שלישית. יוצקים גג. קומה ראשונה. קומה שניה. קומה שלישית. יוצקים גג. פנים מקומחים, שרירים מתגבּעים, קולות אדם חורקניים מתוך ההמולה הטרופה והאבק האפרפר והחול הנמוֹח והזיפזיף הגרגרי והשׂקים הנקרעים ופיגומי-העץ הגונחים, הזיפניים, מרוּבּצי הטיח.
נער מוצק, לא גבוה, גרום, חרוץ, שתקן, עקשן, מכונס בתוך עצמו. מתבודד, מקנא לבדידותו.
לפנות-ערב הוא רוכב על אופניים אפורות-שחורות אל רחובו שבפאתי העיר, עולה לחדרו שעל הגג, ליד חדר-הכביסה המשמש את כל דיירי הבית, מוקף כבסים מתבדרים ברוח על חבלי-הייבוש, בבנין שעודו חדש למדי אך כבר2 בלה הוא כמעט מחמת חיים אינטנסיביים של משפחות מהגרים רבות-ילדים, מתחלפות בתכיפות. חדר קטן, עם פינה קטנטונת לברז וכיור, למקלחת ולבישול. מיטת-ברזל צרה, מזרן וכלי-מיטה, ארון צר, צבוע חוּם-מנוּמר, לשים בו לבָנים, כמה חולצות, קצת גרביים, מכנסי ח’אקי של שבת ושל חול ושל עבודה, סנדלים, נעליים, סדין-מילואים, קצת ספרים ועתונים ישנים, לקוטים מפה-ומשם. על מדף השיש המלאכותי ליד הכּיוֹר – פתיליה, קומקום ומחבת, שתי כוסות, שתי תחתיות, שתים-שלש צלחות, סכו"ם, כוס לבּן אחת מלאה ואחת ריקה ורחוצה, פלח סבון-כביסה וסבון רגיל, וליפים, וספוֹגית. ובתא הקטן שמתחת למדף – תפוזים ותמרים, ועגבניות וצנון, ולחם וחמאה, וכן בקבוק קֶפִיר וקצת גבינה שמנה בנייר-פרגאמנט וביצים אחדות מוחתמות בחותמת, ולימון עב-פיטמה, ואשכולית אחת יתומה, ומנדרינות אחדות, וקופסה קטנה לתה ואחת לסוכר, וצנצנת זיתים וצלוחית ריבה ושקיק מלח ופחית שמן-זית. ויש גם שולחן קטן, ושרפרף-מטבח אחד של עץ לבן.
הוא נועל את הדלת במפתח, מניח בקרן-זווית את תיקו המרופט, שואף רוח מלוא לוגמיו – והריהו עם עצמו. בתוך שלו.
קודם-כל – לפשוט את בגדי-הבנין המטונפים. אחר-כך להתחיל להסתבּן תחת המקלחת, להתקרצף, להדיח את כל הזיפת מן הגוף. פעם ועוד פעם, כמו שצריך. אין דבר; אמנם המים קרים כהוגן, אבל זה רק מרענן עוד יותר. אחר-כך להתנגב ולהשתפשף חזק-חזק. למלא קומקום ולהעמיד על שתי הלהבות של הפתיליה. להוציא את הראי הקטן מן הארון, להשכיב קצת את התלתלים במסרק-הקרן הקשה, כמה שאפשר, להסתכל אם לא צריכים כבר להתגלח. אמנם בינתיים מספיק פעם בעשרה ימים אולי, אבל נדמה שהיום זה כבר בא בחשבון. קצף הסבון, הלהב המחליק, הפצעים שאתה עוצר את דמם בחוטר ההוא הלבן והמלוח, והטאלק. כמו שעושים במספרה, אצל הבוכרי3 ההוא. כן, ולהתלבש. קודם חליפת-לבנים נקיה ומכנסיים קצרות. אחר-כך, לאחר הארוחה, חולצה לבנה. לבשנו אותה רק פעמיים עד עכשיו. זה בסדר גמור. לפשוט את הקצרות של הבית, ללבוש את הקצרות של החוץ. בחוץ עדיין קר בערבים. מלמעלה, אפודה. לא ההיא מזמנו של רובינזון. השניה, החדשה, עם הריצ’רץ'. וגרבי-הספורט הגבוהות שמחזיקות בעצמן. והנעליים החצאיות החדשות שקנית, החומות עם החורים הקטנים. לצחצח. תענוג להסתכל, הה. כמה יש בארנק? שתי לירות וכמה עוד? שלושים גרוש. שלושים-וחמישה. שלושים-ושבעה ומשהו. אף פעם לא יוצא עם פחות משתי לירות בכיס. בערב, כמובן. ובבנק? כן, החשבון בבנק. מה דעתכם עליו! 47.60 לא"י. לא יותר ולא פחות. “למך” קראו לו שם פעם, מה?! היה מישהו מאמין לפני שנה וחצי שעכשיו יהיה לו פנקס-חסכון בבנק וסכום כזה מופקד על שמו?! להתאמץ, לחסוך, לדעת חשבון – זה כל הקונץ. אבל לא כל אחד מסוגל. לא כל אחד מבין. מה אפשר לקנות בסכום שכזה? אולי מאה-וחמשים זוגות נעליים. איזה שמונים זוגות מן המין הטוב באמת. אולי עשרה זוגות אופניים אֶקסטרה-אֶקסטרה, חדש. איזה מאתיים חולצות. ומי-יודע מה עוד! וגם שעון. בוודאי. כן, לא לשכוח להוציא את שעון-היד מן הארון ולמתוח אותו. שוייצרי. משוייצריה. אומרים ששם עושים את הכי טובים בעולם. בטח נכון. החדר המחורבן הזה עולה בכל-זאת לירה וחצי בחודש. סידרו אותו, אבל אין דבר. יחד עם החשמל והמים והכל. רק כדאי להחליף את מנורת-החשמל כי ככה זה קצת חושך. לא-נעים, מה.
בחוץ תכוון את השעון. בינתיים אינך יכול לדעת מה השעה בדיוק. בערך שש-ורבע, שש-וחצי. באופניים זה ענין של ששה-שבעה רגעים להגיע עד הסביבה של הקולנוע במקום שנדברנו. הקולנוע ההוא היפה, החדש. איזה כיסאות, איזה מסך, גם סרטים לא רעים. חבל בעצם שבּועז כבר גמר את הלימודים שלו במקוה-ישראל וחזר למושבה. ככה בתור שכנים הייתי לוקח אותו איזה פעם. שיראה מה זה טוב. על חשבוני, בבקשה! רק בשביל שיאכל את עצמו, שיתפקע. ביציע, ב-42 מיל כרטיס, מוכן! יללה, כדאי כבר להזדרז. נכון שעוד יש די זמן, אפילו שהתנועה עכשיו די חזקה, אבל אין דבר. כדאי למצוא קודם מקום טוב ובטוח בשביל לסגור את האופניים. הם יחכו בפינה, גרשון ועדה. הבטיח שיקנה את הכרטיסים. איזה חיים! בשביל לחיות אין מקום כמו תל-אביב. לחשוב רק רגע אחד ולעשות את ההשוואה איך אבא ואמא וכל המשפחה חיים שם במושבה ואיך שחי נניח רובינזון ואפילו אפילו המשפחה של גאולה – ומצד שני איך פה חי אחד כמוני. אין מה להשוות בכלל. יום ולילה. אפילו גרשון כזה, שעובד מפני שהוא מוכרח מפני שהוא יתום ומוכרח לעזור לאמא ולמשפחה ואת רוב הכסף שלו הוא נותן הביתה, בכל-זאת מרשה לעצמו להוציא כסף כמו הנציב העליון או מי-יודע-מי. בחור מצוין, זה לא שייך, אבל בזבזן בכל-זאת. נכון, בעבודה זה תענוג כשמזדמן לנו להיות שנינו יחד על-יד המערבל. כמו שתי אצבעות של אותה יד. כמו שעון. יש על מי לסמוך. וזאתי עדה, החברה שלו, נכון שהיא רק מוכרת בחנות, אבל היא גרה עם ההורים שלה ולכל הפחות חצי מן המשכורת שלה היא יכולה לחסוך כל חודש. והבילויים!
מתוח ודרוך עושה נון דרכו על אופניו ברחוב הסואן, המתבוסס בחשמליו. הוא שפוף-גוהר על כידוֹן האופניים משל כאילו היתה זו סוסה אצילה בעצם סוּפת-המירוֹץ. גאוָה שקטה ועצורה יש בו על שכבר אינו מתפעל ואינו מתבלבל משטף התנועה על הכביש, אינו נבהל מצפירה חדה של מכונית בתוך האזניים, אינו חושש לצעוק “חמוֹרה!” לגברת מגונדרת שעוברת ממדרכה אל מדרכה בלי לשים לב, על שהוא יודע מתי להתפתל בין הולכי-הרגל ומתי בדיוק ללחוץ על מעצור-היד ומתי לרוץ ישר קדימה כבכור-שׂטן בשריקות חדות ואגב צילצול מתמיד בפעמון, ולא להתרגש גם כאשר השרשרת נופלת לך פתאום באמצע הנסיעה. בגאוָה שקטה הוא חש איך הוא שייך לכל העסק הזה, איך הוא כבר כמעט ממש תל-אביבי לכל דבר; איך הוא נושם אל תוכו את ההמולה והשקיקה והקדחת והעצבנות וההתרוצצות והחשמל ואת האורות של מרפסות בתי-הקפה ובתי-הקולנוע וחלונות-הראוה והשלטים המוארים והאותיות הרצות ומחליפות צבעים על הגגות והקריאות של “הוצאה מיוחדת” ו“שׂרוכי נעליים, נעליים, נעליים – שני זוגות בחצי גרוש!” ו“רק היום רק היום – סוויי אוֹנסיא יא-בּיאסטר!” ו“הרבה חדשות היום בעתון-ערב!” ו“יללה יא-גיברת!” ו“לא בּוּרס אז’יפסיין, לא בּוּרס!” ו“שוק’לד-מנתה-מסטיק!” ואת נהם המוטורים של האוטובוסים ודישדוש הפרסות של סוסי המרכבות אשר לערבּנג’ים ושאגת המוֹטוֹסייקלים החולפים ביעף-תרועה. ואת ריחות הפּריחה המשגעים הללו שמציפים את העיר מן הפרדסים ונמהלים בריחות של לביבות ולָקֶרְדָה ונקניקיות חמות ועשן.
“או, הנה נון! שלום, חביבי”.
“שלום, גרשון. שלום, עדה. מה-נשמע? יש כרט’סים?”
“כן, בטח. עוד יש פנאי. אין מה למהר. איך העבודה, תגיד?”
“בסדר. מחר בלילה יציקה”.
“יופי. תצטרך להזיע קצת”.
“מעלש חביבי. בשבילי יציקה בלילה זה אַחסן-כּיף!”
“מה תגידי עליו, עדה?” צוחק גרשון אל חברתו.
“הוא חברמן. אין מה לדבר”, מבליעה עדה בנעימה ומגחכת.
“בוא, קח גרעינים ותהיה מבסוט”, מעלה לו גרשון חופן מכיס מכנסיו וממשיך תוך כך בפיצוח, כמוהו כחברתו.
עומדים הם שלשתם בקרן הכיכר, בראש הומיות, אי קטן ומובדל-לעצמו של אינטימיוּת בין עוד ועוד איים כאלה בתוך נהר-אדם שוטף ומפרכס סביב-סביב, כמלוֹא העין.
“יש מה לראות, הה!” מתיז גרשון מתוך קורת-רוח ספק-אבהנית ספק-מתבטלת, כשהוא מעביר מבטו עוד פעם על העוברים ושבים המתחככים בהם.
“ממזר! אתה מתכוון לנקבות האלו המגונדרות, הה?” מקניטתו עדה ונותנת קולה בצחוק מצלצל.
“את צוחקת!” מתגונן גרשון. “יש מהן כאלו שהיו יכולות להיות ממש משׂחקות בקולנוע. אלו השתים שעברו קודם – דבר יוצא מן הכלל! שמת לב, נון?”
“אני יודע? אני לא הייתי שׂם עליהן גרוש, אם תשאל אותי”.
“מה אתה מדבר! אפשר לחשוב שאצלכם במושבה רואים משהו יותר יפה…”
“עזוב אותי, בחייך, אתה גם-כן… בואו, אני רואה שמתחילים להיכנס לאולם. יללה, בואו נזוז”.
“רגע, תביטו!” קוראת עדה בהתרגשות-פתאום.
“מה, מה יש!” נענים השנים כאחד בליכסוּן צוואר.
“יא, תראו כמה שוטרים מסתובבים פה! מאיין הם צמחו כולם בבת-אחת?”
תמהה הנערה וממשמשת עצבנית בחריט-ידה הקטן.
“פספורט!” נשמע במפתיע צליל מצַווה בחיתוך-דיבור אנגלי מובהק על-ידם ממש. שוטר צנום וארכני, צהב-שפם, בכובע-מיצחה, במדים כחולים, מרקיד אלת-גומי בידו.
“אה!” פולט גרשון כמבין-דבר, ספק-נפעם ספק-נרגע. “הם בטח מחפשים בלתי-ליגלים!”
כהרף-עין שוּנוּ פני הכיכר כולה. עשרות כובעי-מיצחה ומצנפות-קולפאק צצים בתוך ההמון. אנשים מתחילים לרוץ בכל הכיוונים אבל כבר אי-אפשר לזוז כמעט והמבקשים למַלט עצמם נאלצים להבקיע דרכם בדחיפות ובמהלומות ובדריכה על רגליהם של אחרים. משרוקיות שורקות, מכוניות צופרות תוזזנית, התנועה בכביש נעצרת. פה-ושם נערים מטפסים על עמודי-חשמל ועל גדרות ומרפסות ונותנים אצבעותיהם בפיהם בציפצופי-איבה משלהבים, המומים. אי-מי צועק “לא לזוז! אל תתנו להם לעבור!” ואי-מזה נותן מישהו קולו בשאגת-חרון “בוז!” וכבר קול-ענות של “בוז!” מקיף את כל קצות הכיכר, ואלמוני מוסיף ליתר-תוקף-וחיזוק “בוז לממשלת המנדט!” וכמו דכי-גלים עמום בוקעת נהמה מאלף גרונות: “בוז! ל–מש–ט–רה!” “בוז ל–ממ–ש–לה!” “בוז לאנגלים!” “ב–ו–ז!”
“פספורט!” חוזר הלה במפגיע, בקור-רוח מודגש ותקיף, וכל-כולו כמין סימן-קריאה אחד ארוך של בוז.
"מי, אני " נתמה גרשון ובולע רוקו.
“בחייך, גרשון”, פוצרת עדה סתמית ועיניה נבוכות ונפחדות.
“Come on”, מזרזוֹ האנגלי, ובקצה אלת-הגומי שלו הוא נוגע קלות במרפקו של גרשון.
“שוּ ‘קאמון’? מה ‘קאמון’? אביך ‘קאמון’!” טורף לו גרשון מתוך מין רוח-תגר משונה מהולה בתמהון ורוגז.
“גרשון, אל תתחיל אתו! בואו נסתלק!” מתעצבנת עדה ומנסה לסגת מן המקום ולמשוך עמה את ידידה.
“Come on!” מתיז האנגלי, שעתה פקעה סבלנותו, כפי הנראה בעליל, והוא קופץ לסתותיו ותופס את גרשון הנפתע ומסובבו קל כנוצה ואוחזו מאחור בשני מרפקיו כאומר להדפו ולהצעידו לפניו.
וכאן קורה משהו שעוד ימים רבים יהיה נון זוכרו בהשתוממות נפעמת. בלי אף שניה אחת של הירהור או של חישוב הוא משלח כף-יד דבוקת-אצבעות בגרגרתו של השוטר, מתכופף בתוך כך במהירות-הבזק ושומט את אלת-הגומי שלו מידו אל המדרכה, מתכופף עוד יותר ומרימה ונזקף באחת ומנחיתה מאחור על מפרקתו.
מה היה אחר-כך, זאת מתקשה נון לזכור. זכור לו רק שבעצם היה שקט למדי בשעת מעשה, וזכוּר לו גם שהאלה נשארה בידו כשהחל להבקיע לו דרך לברוח מן המקום בתוך המרקחה הגוברת והשאון העולה ועולה של צריחות “בוז” וצעקות זעם ואנקות כאב וצווחות של פעוטים ופקודות של אנגלים וקריאות עצבניות של בני-זוג או חברים שנתלשו זה מזה וציפצופי הפרחחים ושריקות המשרוקיות וחבטותיהן היבשות של האלות בכה-ובכה. לא התעכב גם רגע לראות מה עלתה לו לאנגלי אף לא לראות לאן פנו גרשון ועדה. בחמת-פרא הדף אנשים מעל פניו לכאן ולכאן ונדמה לו שפעם אחת אפילו השתמש באלת-הגומי שבידו כדי לפנות דרך לעצמו בתוך הקהל המבקש להתרחק מן המקום כמוהו ובתוך הקהל החרד ונוהר אל הכיכר מן הרחובות הסמוכים לשמע קול המהומה. גרבי-הספורט שלו היו משולשלות על קרסוליו וחטמי נעליו היו ממועכים ממש כשהגיע לבסוף, נושם ונושף ומזיע, אל הסימטה הצדדית הרגועה בה השכיל להעמיד קודם-לכן את אופניו, במבואו החשוך של אחד הבתים. הוא לא ידע אל-נכון אם רודפים אחריו או לא.
מתוך אינסטינקט השליך עתה את אלת-הגומי ממבוא הבית אל החצר שממול, מעברו השני של הרחוב. באצבעות רוטטות פתח את מנעול האופניים, הוציאן מתון-מתון אל הרחוב, התישב עליהן כמפליג לפי תוּמוֹ, לאחר שמתח ויישר תחילה את גרביו, אף הציץ בשעונו לראות אם לא נזוק במשהו – ועט-ירד במורד הכביש האפלולי לכיוון שפת-הים. אחרי הקפה ארוכה-ארוכה ורכיבה אטית וחפוזה לסירוגים הגיע, כתום חצי שעה כמעט, אל מעונו. משום-מה נטל את אופניו בידיו ובהידוק-שפתיים והינף-זרועות העלה אותן עמו, שלא כמנהגו וללא כל צורך מסתבר, אל גג-מגוריו, ושם השעינן אל הקיר החיצון של חדרו ונעלן, למרבה הבטחון והמנוחה. רק אחרי שהעלה אור בחדר והירהר שוב שצריך להחליף את העששית בחזקה ממנה וישב על מיטתו הצרה וחלץ את נעלי-החרירים החומות והמהודרות שככה נתכּרכּמו ופשט את גרביו – רק אז העביר אצבעותיו בתלתלי שׂערו שניקשו, ומשך בראשו כאומר לנער מעליו איזה משא דביק ומטריד, ופלט: “חזירים!”
פרק ששי: חפשי וחזק 🔗
שעה ארוכה לאחר-מכן ישב נון על מיטתו וניבּט אל הקיר נכחו, בוהה ודרוך-חושים בעת-ובעונה-אחת. לרגעים אומר היה לשוב ולרכוב על אופניו אל בית הוריו של גרשון, בשכונה שעם גבול הפרדסים מדרום, כדי לשאול לשלומו ולברר מה עלתה לו ולעדה בסופה של אותה מהומה וכן כדי להרגיע אותם ביחס למצבו שלו, אבל איזה קול לא-מוכּר לו מבפנים היה מזהירו ועוצר בו: אולי המשטרה מחפשת ברחובות, אולי במקרה יעמידו אותו וישאלו שאלות ובמקרה יתברר שידו היא שהיתה בשוטר האנגלי, ואז מי-יודע מה יכול להיות – אולי יקחו אותו לתחנת-המשטרה וירביצו בו, אולי יעמידו אותו למשפט, אולי ישימו אותו בבית-הסוהר, אולי יכניסו אותו למוסד לפושעים צעירים בטול-כרם. אולי סתם יצוו עליו לחזור לכפרו ולהישאר שם עד שיגיע לגיל 18, או 20, או מי-יודע-מה. ואפשר גם שתוך כדי חקירות-ודרישות יצוף ויעלה ענין פציעתו של המורה, וגם על כך ידונו אותו ויטילו עליו קנס או תשלום פיצויים שעולה על כל הסכום הרשום על שמו בבנק. לא, מוטב לו שיישב בשקט ולא יזוז מן הבית. לעבודה מוכרחים ללכת בבוקר, בזה אין שום ספק. סוף-סוף, לא צריך להגזים. איש לא יעלה על דעתו ללכת לחקור את פועלי-הבנין שמא בתוכם נמצא הבחור שרוצץ את ראשו של שוטר אנגלי, אלא אם כן היה מי שהלשין. אבל מי בכלל מכיר אותו בכל ההמון הגדול שהיה בכיכר בזמן המהומה, מי ראה, מי תפס מה מתרחש? והאנגלי הזה עצמו, אם לא איבד את ההכרה לגמרי, האם ראה אותו בכלל, האם יוכל בכלל להכיר את פרצופו אם יראה אותו – והרי הוא עצמו לא יכיר אותו ברחוב אם יראהו שנית. ואולי כן. על-כל-פנים, היחידים שיכולים בכלל להלשין עליו מי הם אם לא גרשון ועדה עצמם, אבל צריך להיות משוגע בשביל לחשוב על זה. מה-פתאום! וכי היה הוא מעלה על דעתו לקום ולהלשין על גרשון אילו היה המצב הפוך, זאת אומרת אילו היה זה גרשון שהשכיב את האנגלי והוא זה שהסתכל וראה?! ובייחוד שהללו ודאי שלא נשארו עומדים שם כמו גלמים אלא בלי ספק לקחו את הרגליים והסתלקו מהמקום. אבל נניח שתפסו אותם ולקחו אותם למשטרה לחקירה, אותם שניהם או רק אותו, את גרשון – אפילו! אז מה-פתאום הוא צריך לדעת משהו בכלל! “הייתי שם. נכון. עמדנו להיכנס לקולנוע, אני והיא, החברה שלי, זאתי, פתאום ראיתי מכות ואנשים רצים. אין לי מושג מי הרביץ, מי חטף. ברחנו, וזהו-זה… על-ידי לא ראיתי שום דבר מיוחד. פשוט התחילה המהומה ותיכף כל אחד רץ בכיוון אחר”.
לא, מצד זה אין לו מה לדאוג. בכל זאת, משונה שגרשון אינו בא לבקר ואינו עובר אפילו לתת שריקה. יכול להיות שהוא עושה אותו חשבון. ואולי… אולי הם פשוט נכנסו לקולנוע לראות את הסרט, אחרי הכל. בעצם הרי זה בדיוק מה שהיו צריכים לעשות. אין דבר יותר הגיוני מזה. גרשון הוא בסדר גמור, בחור שלא מאבד את הראש כל-כך מהר. בטח, מה הם צריכים עניינים! כרטיסים יש להם, כסף שילמו?! לאן הם צריכים ללכת, מה יש להם לברוח?! הכי יפה זה אם הם פשוט יושבים עכשיו באולם ורואים את הסרט ומציצים כל פעם הצדה לראות אם הוא לא בא סוף-סוף להתישב על הכיסא הפנוי שעל-ידם.
רקותיו הלמו וראשו כאב עליו מעט. נדמה היה לו שמעולם לא אימץ את מוחו מאמץ רצוף ומיגע כל -כך כעכשיו. הוא ניגש לפינת-המטבח שלו, קילף שני תפוזים, פשט את חולצתו כדי שלא יותז עליה מיץ, אכל, מחה את פיו בגב כף-ידו, קינח בתמרים אחדים, פלט את גלעיניהם לכּיוֹר. אחר-כך ירד להטיל את האשפה שנצטברה בחדרו אל הפחים שבחצר למטה, אבל לפני רדתו במדרגות עמד והשתהה בפתח גגו להטות אוזן. נשמעו רק קולות-הערב הרגילים בבנין הזה: דו-שׂיחים קולניים בין בעלים ונשיהם, בעברית ובפולנית ובאידיש ובערבית, גערות הורים, קטטות ילדים, צווחותיהם של פעוטות. שאון של פרימוּסים ונהמת דוּדי-חימוּם של אמבטיות, דישדוּש, כּפכּפים, מַשק מים באַסלות בתי-השימוש, וקול זמירותיו של האינטליגנט המבולבל שגר לבדו בחדר שׂכוּר בקומת-הקרקע אצל משפחת גרינברג ובכל הקומות מתנסרת מדי-פעם שירתו בגרמנית ובעוד שפות שכאלו – וכמה שלא צועקים לו שיפסיק זה לא מועיל. נון הציץ רגע לרחוב: שקט, כרגיל. בפינה הקרובה עומד הסודאני הגבוה, כמנהגו, ומוכר ערמונים קלוּיים ובטנים קלויים, והאש המלחשת, העליזה מטילה נגוהות מסתורים בשחור פניו הדקים, המחוטבים והממורטים, וסמוך אליו מסתודדים בחיבוק-ידיים כמה מנערי השכונה.
בשובו אל הגג סגר נון בלאט את הדלת החיצונית ואחר-כך נעל פעם ופעמיים את דלת קיטונו שלו. השעה היתה כבר אחת-עשרה כמעט. לא קורה לו, בדרך-כלל. כשהוא נשאר לבדו בחדר הוא עולה על משכבו בעשר, עשר-וחצי, לכל המאוחר. הרגל כזה של בחור מושבתי, אפשר לומר, חה-חה. צריך לישון. מחר יש עבודת-יום ואחר-כך גם עבודת-לילה, ביציקה. כמעט בלי הפסקה. זה בכל-זאת מאמץ, אין מה לדבר.
הוא מכבה את החשמל, מצניע את שעון-היד שלו תחת הכרית, מתכרבל בשמיכה.
השינה אינה ממהרת לרדת עליו, וגם בבוֹאה לבסוף, הריהי מקוטעת מיני הזיות משונות ומחשבות מתמשכות שכמדומה לא פקדוהו שכמותן מעודו.
מה יהיה אם האנגלי מת, למשל? אי-אפשר לדעת, מה! לא עושה רושם שהוא מן הגיבורים הגדולים. לא איזה מקס בר. רזה כמו מקל. צריך להיות בן עשרים, אולי. בדרך-כלל הם די צעירים. מה הוא דוחף את האף שלו בעניינים שלא שייכים לו… ישנה האגדה ההיא על משה רבנו שקם והיכה את השוטר המצרי. גם-כן בטח לא התכוון להרוג אותו, אבל ככה זה יצא ואחרי זה הוא נבהל כהוגן… ומה הייתי אני צריך לדחוף את האף?! רק בשביל להגן על חבר שלי? ולמה גרשון בעצמו לא עשה משהו? מפני שהוא פחדן – או מפני שהוא יש לו שׂכל והוא הבין שלא יכולים לעשות לו שום דבר?! היו לוקחים אותו למשטרה והוא היה אומר מי הוא ומה שמו ואיפה הוא גר ותיכף היו רואים שהוא לא בלתי-ליגלי ועוזבים לו ללכת הביתה. גם הוא וגם עדה זה אותו דבר. מה יכול כבר להיות! הרי זה מה שהם חיפשו, בלתי-ליגלים, לא? כאלה שנכנסים לארץ בלי רשיון, זה הכל! אז מי שלא כזה, אין לו בכלל מה לפחד.
אני לא חושב שהוא מת. שטויות! מכה קטנה באלה של גומי… לכל היותר, ילמד להיזהר קצת פעם שניה. לא להתחיל תיכף בכוח, בידיים. הצרה היא רק שאני כזה שמתחמם ותיכף הדם עולה לי לראש. גם אז עם צאלח. לפני שלש, שלש-וחצי שנים. בשדה, בכפר. כשבא מישהו בעגלה מן השדה, גולובוב הקירח, אני חושב, וצעק שהם העלו את העדר שלהם על הזרוּע. וחת-שתים בלי לחשוב פעמיים אני תופס את הנבּוט ועולה על הסוס של ריז’ין ורוכב לי לאט-לאט אל צאלח ואומר לו צבּאח אל-ח’ייר והוא עונה בשקט וקצת צוחק לי ככה מן הצד ואני בלי להתחיל להתווכח אתו ובלי לריב בלי שום דבר אני מוריד לו את הנבוט ישר מלמעלה ורואה בשקט איך הוא מסתובב ושׂם את שתי הידיים על הראש על המקום שכואב ומחזיק את הכפייה שלו ורץ רץ רץ והכפייה מתאדמת מהר הכל דם והוא לא צועק לא מקלל שום דבר רק נדמה לי קצת בוכה כי הכתפיים רועדות לו בדרך בזמן שהוא רץ בתוך הזרוע מול השמש ואחר-כך אני מגרש את הפרות המסריחות הללו אחת-אחת לצד הכפר שלהם אף-על-פי שאחר אולי היה מוביל באותה הזדמנות את כל העדר הזה למושבה אלינו, ואני חוזר לי הביתה ומחזיר את הסוס לאורוָה של ריז’ין, וגמרנו… אז מה היה, הוא מת מזה? אפילו היינו חברים טובים דווקה אחרי זה… וזה היה בנבּוט, מכה נוראה מלמעלה, לא איזה ליטוף קטן במקל של גומי!
אבל הוא שווה את זה. מגיע לו, לא חשוב אם זה עסק שלי או לא עסק שלי. עסק שלו זה בוודאי לא. כל אחד מהם מהאנגלים הללו שווה מכות. אין פה מה להסביר ואין פה מה להתווכח. בכפר אף פעם לא ראו את הפרצופים שלהם, אבל מזמן שראיתי שוטר אנגלי ראשון פה בתל-אביב… וגם כאן לא רואים אותם הרבה. בסך-הכל הם סומכים על הערבים שיעשו את העבודה בשבילם. אבל מזמן שראיתי את הראשון והמקל הקטן ביד וצועד כאילו שכּל העולם שלו וכל אחד צריך להגיד תודה אם רק ירשה לו לצחצח את הנעליים שלו! הרגשתי פתאום איך כל הדם עולה לי לפנים, באמת לא יודע איך ולמה… והם שצריכים להגיד פה לכל אחד מה לעשות ולאיפה להסתובב ומה מותר ומה אסור! ילען אבּו-אַבּו-דינהוֹם, לאלף-אלפי-עזאזל שיילכו…
“ברכה רבה לא תצמח ממך!” המורה המחורבן הזה, הסוֹרוֹקה הזה, בחיים שלו לא היה לו אומץ להרים יד על מישהו, רק על ילדים כמונו שידע שהם מפחדים ממנו ולא יכולים לעשות לו שום דבר. חשב שלא יכולים, עד שלמד משהו. כן, ממני. בדיוק כך. עכשיו הוא כבר פחות מושך באזניים, אני מתאר לי. גם כן בן-אדם! ומה שהוא כבר יודע ללמד. בקושי יודע לכתוב בלי שגיאות בעצמו. לא יכול היה למצוא שום מקום שיסכימו להחזיק אותו, אז הגיע לכפר שלנו, לגאוֹנים האלה, ולקחו אותו. והוא בחיים שלו בטח לא הצליח לאסוף סכום כזה של כסף כמו שחסך בחור כמוּני בשנה, שנה וחצי. אפילו בפחות: בעיקר מזמן שהתחלתי לעבוד פה ברצינות על-יד המערבל. וזה בלי לחשוב מה שנתתי במשך הזמן הזה לאמא, עוד מהמשכורת הראשונה שקיבלתי מרובינזון. “ברכה רבה”. אפשר לחשוב שממנו יצא איזה דבר טוב, מן הפּרד הזה, מן הח’ריין הזה… או אולי מאבא שלי יצא? כמה שנים יש מזמן שקיבל את האדמה בכפר, אולי עשרים, אולי קצת יותר. ולפני זה גם עבד בתור פועל חקלאי. וידיים טובות יש לו, זה אחד שיודע לעבוד, ואוהב לעבוד, והכל – אז מה יצא ממנו כבר, אפילו עם כל הצעצועים הקטנים הנחמדים שהוא יודע לעשות, עם ידי-הזהב שיש לו בנגרוּת, הכל! חיי-כלבים. עוד לא כל-כך זקן, והוא כבר כמו איש זקן. זוג נעליים פעם בכמה שנים. עכשיו בעצם המצב אולי מתחיל להיות יותר טוב, אבל זה לא ממנו. זה אני שכבר לא לוקח מהבית ושולח כל פעם כמה לירות. וזה גם בועז שכבר גמר את מקוה-ישראל ומחזיק את המשק לא-רע, פחות או יותר, ומכניס שיטות, ואחרי הכל בטח מרגיש שהוא מעאלם גדול. שיהיה לו לבריאות! אפשר לנסות למכור לאבא את הצעצועים שלו פה בחנויות של “בצלאל” בתור מזכרות או מין דבר כזה. דווקה רעיון, בחיי. הוא בטח ישמח – במקום למלא את כל החדרים ואת הסככה. בבית זה אפילו נראה די מצחיק. כמה שכבר מוכרים מזה בשנה!
צריך להיות נורא מאוחר. ישנתי, לא ישנתי – אני לא יודע. הרעש הזה ששומעים זה הרעש מן הים שמגיע עד הנה. איזה שקט מסביב. עד שהדיירים משתתקים בבית הזה… די קר ככה… חבל שלא עושים פורים שמח השנה, נכון? בדיוק כשאני ממש יושב בתל-אביב אז מפסיקים. נראה, בשנה הבאה. ובשנה שעברה, במושבה, הרי שפירא הציע לי שאסע יחד אתם לראות את העדלידע וגאולה נורא רצתה שאבוא אתם, אבל מה, שטויות, אל מי הייתי בא הנה, אצל מי הייתי ישן – סתם להיטפל אליהם כמו קבצן?! וחוץ מזה, נדמה לי שבדיוק אז גם רובינזון לא הרגיש כל-כך טוב ואפילו שלא אמר שום דבר הרגשתי שהוא לא יהיה הכי מבסוט אם אני אסע אתם לתל-אביב ואעזוב אותו לבד, בייחוד שאז גם ג’מילה ביקשה ממנו רשות לא לבוא איזה ימים כי האשה החדשה של הבן שלה עמדה ללדת והיא היתה צריכה להישאר לעזור לה. אין דבר, בשנה הבאה. זה לא יברח! אילו ראתה אותי גאולה כשאני משכיב את האנגלי. אני בטוח שהיתה מתרגשת מזה. תמיד היתה אומרת לי שאני לא כמו כולם ושאני משהו מיוחד ותמיד אעשה מעשים כאלה מיוחדים. דיבורים של בנות. שטויות במיץ. אבל נכון שיכול להיות לזה טעם אחר אילו היא היתה אז על-ידי, נניח היא ולא עדה של גרשון. אפילו שאני לא אוהב אותה עכשיו בכלל וגם היא כבר שכחה אותי. אולי לא לגמרי, אבל כמעט. בטוח שיש לה מישהו אחר, אחד מהגימנסיה שלה בוודאי. ואולי לא. אי-אפשר לדעת. אולי גם היא בטוחה שאני מאז כבר החלפתי בנות על ימין ועל שמאל ולא תאמין שבעצם לא יצאתי מאז קבוע עם אף אחת. כי כל מה שרציתי זה היה רק ללכת לבד בדרך שלי בלי טובות מאף אחד ולהיות חפשי וחזק.
פרק שביעי: מי פה בעל-הבית 🔗
בבוקר המחרת, ברכבו על אופניו לעבודה, קנה נון בדרך עתון-בוקר בפעם הראשונה בחייו. ישב על אופניו עם שפת המדרכה ברחוב הניעוֹר אט-אט לחיים ולהמולה ובריכוז רב עד כדי שיכחה-עצמית קרא מה שהיה כתוב, תחת כותרות גדולות לרוחב העמוד הראשון, על מה שאירע אתמול בערב בחוצות תל-אביב, “במרכז העיר העברית”, על “זדון-לבה של המשטרה” ועל “הממשלה המתנכרת” ועל “ההתפרעות של מחוסרי-אחריות”. “הרבה עשרות נאסרו”, אמר העתון, “אבל רוּבּם שוחררו לאחר חקירה קצרה, ורק אחדים מן האסורים צפויים לגירוש מן הארץ, באשר נכנסו אליה באופן בלתי-חוקי”. “כמה חמומי-מוח מקרב הקהל הנרגז”, נאמר שם עוד, “התקיפו את אנשי המשטרה”. שלושה שוטרים נפצעו פצעים קלים ונחבשו, ואחד נשאר לטיפול בבית-החולים. “עם סגירת הגליון”, אמר העתון, “נמסר מבית-החולים הממשלתי כי פצעיו של השוטר הבריטי הפצוע אינם מעוררים דאגה”.
“זה בטח האנגלי שלי”, הירהר נון, וחזהו עלה וירד, כמעט כאילו ראה שם את שמו שלו נקוב ומוזכר במפורש בקשר לאותו ענין.
בראש העמוד, מצד שמאל, היה מאמר שלם על המהומה הזאת של אתמול בערב. “עד מתי?” פתח המאמר באותיות שמנות, אבל ההמשך היה מלא מלים קשות וביטויים סתומים, כמו בסידור-התפילות, ונון החליט שאת זה ידחה לשעת הפסקת-הבוקר, כשיוכל אולי להתרכז יותר בזה. הוא טמן את העתון בתרמיל-הצד שלו, העיף עין רגע כה-וכה, והמשיך בדרכו לעבודה.
אותו יום לא הזדמן לו לחזור לקריאת העתון. בעת הפסקת-הצהריים דנו הקבלן ומנהל-העבודה בדבר הסידורים לקראת עבודת היציקה בלילה, וגם נון היה צריך להיות לפחות עד-שמיעה סביל לאותו דיון. מיד עם גמר משמרת-היום הגיע גרשון באופניים לבנין, דאוּג, ומבויש מעט. רכובים על אופניהם ניגשו יחד לבית-האוכל שבו נהגו לסעוד לפעמים כשהיו עובדים באותה קבוצה, באותו בנין, בראשית היכּרוּתם. היתה זו שעה רגועה של בין-ערביים וכמעט לא היו שם סועדים מלבדם.
“איך היה הסרט?” שאל נון בנחת, כשהוא טובל פתו במרק.
“איך אתה יודע שנכנסנו לראות?” נתמה חברו.
“תיארתי לעצמי. בעצם זה הדבר הכי הגיוני שצריך היית לעשות”.
“אתה צוחק! אבל זה באמת היה החשבון שלי ואפילו חיכּינו שתופיע גם אתה. חיכינו בכּניסה, בפנים, איזה רבע שעה, עד אחרי היומן”.
“אבל הרי הכרטיסים היו אצלך בכּיס, חביבי!”
“בסדר. אז בשביל זה עמדנו לא רחוק מן המבקר, שנראה אותך”.
“באמת עשיתי שטות…”
כשהחל נון לנתח את מנת הבשר שלו פלט גרשון באי-נחת: “אתה בטח חושב שלא הייתי בסדר. אבל, תבין…”
“אל תבלבל את המוח! הכל בסדר גמור”, חתך נון בנמרץ.
“לא, בכל-זאת… סוף-סוף אתה סיכּנת את עצמך בשבילי”.
“איזה סיכּנתי… איזה בשבילך… למה אתה לא מזמין מנה בשר גם-כן?”
“הרי מחכים לי עוד בבית. אני אין לי יציקת-לילה… אתה שוכח… לא, אבל בלי צחוק. הרי לולא אתה האנגלי ההוא היה מוליך אותי אתו…”
“לא כל-כך בקול, גרשון”.
“אה, כן…”
“גרשון, תאכל משהו!”
“עזוב אותי. אכלתי את המרק ההוא, וזה הספיק לי, בינתיים… אני התחלתי לומר, הרי סוף-סוף בשביל להוציא אותי מאי-נעימות – –”
“איזו אי-נעימות!… אתה חושב שבאמת חשבתי עליך בכלל ברגע ההוא!…”
“אז מה-פתאום, אני לא מבין…”
“אני בעצמי לא מבין כל-כך. אני רק יודע שזה פתאום תפס אותי ככה ולא יכולתי אחרת. הייתי מוכרח. אפילו לא ידעתי בדיוק מה אני עושה”.
“צחוק בצד, אתה בחור מסוכן! לא ידעתי”.
“מסוכן, לא מסוכן – אני לא יודע. אבל יש לי הרגשה שזה לא יהיה המקרה האחרון אצלי… גרשון, תאכל משהו!”
“תן מנוחה, בחייך… בכל-אופן אני קצת מרגיש לא-נעים ביחס אליך בגלל אתמול… גם עדה כל הזמן אמרה לי… חשבתי לקחת אותה ולעבור ולשרוק לך אחרי הסרט, אבל…”
“אבל מה?”
“עדה אמרה שאולי לא כדאי להסתובב יותר מדי ברחובות אחרי מה שהיה. באמת היה מלא שוטרים בכל מקום, ודי מתוח ככה. אז באמת רק ליויתי אותה הביתה, ודי. זה הכל”.
“אהה”.
“ואתה, חזרת תיכף לחדר שלך?”
“אהה… עשיתי סיבוב די גדול וחזרתי. זה לא היה פשוט לצאת מתוך הקהל, אבל אחרי זה הכל היה חלק… איך הסרט, כדאי לראות?”
“ככה, לא רע. אנחנו לא כל-כך נהנינו כי בכל-זאת הראש שלנו לא היה בזה, אבל אנשים צחקו. הרבה שירים, וריקודים וסטֶפּס, ובחורות, והכל. אתה יודע”.
“שמע, אוכל טוב אצלם פה, בחיי… אדון בנימין, עוד כוס מיץ!… אולי גם בשבילך, גרשון? בסדר. אדון בנימין, שתי כוסות מיץ! כן… תגיד, אתה קורא עתונים כל יום?”
“עתונים?… אנחנו מקבלים בבּית ‘דבר’. זה עוד מזמן שאבא שלי היה בחיים. אנו ממשיכים לקבל כל בוקר. אולי אמא שלי קוראת. אני אין לי סבלנות. קונה ‘עתון מיוחד’ לפעמים, משהו כזה. אם יש דבר-מה מעניין. למה אתה שואל?”
“סתם. פשוט, אני היום קניתי עתון פעם ראשונה בחיים שלי, כי הייתי מעוניין לדעת מה יכתבו על מה שהיה שם אתמול. הייתי בטוח שיכתבו, ופעם ראשונה הרגשתי שהייתי בתוך איזה דבר שיכולים לכתוב עליו בעתונים ואנשים יקראו את זה”.
“אז מה?”
“אז כלום. אז אחר-כך חשבתי שבעצם צריכים להתחיל לקרוא עתונים גם כשמספרים שם על דברים שנוגעים למישהו אחר. זאת אומרת, לאנשים אחרים. אפילו אחרים לגמרי. למשל, המלחמה הזאת בחבש עכשיו”.
“עם האיטלקים?”
“כן. למשל, האיטלקים והחבשים. או היטלר, למשל. גרמניה, וכל זה”.
“טוב, זה הרי פוליטיקה!”
“לא חשוב איך קוראים לזה. אבל התחלתי לחשוב שזה צריך להיות נורא מעניין ונורא חשוב. ככה בחיים לא כל אחד שם לב, אבל זה מוכרח להיות יותר חשוב מן החיים של כל אחד ואחד לחוד ומן העבודה על המערבל ומן הסרט שהולכים לראות פעם בשבוע ומן המיזמוזים על שפת-הים, ומן ההורה, ומהכל”.
“אוהו! בבת-אחת אתה נעשה בן-אדם שחושב”, מנסה גרשון להתל ומריק את כוס המיץ שלו עד-תומה.
“אל תקבל את זה כל-כך בצחוק, בחייך!” ולאחר שתיקה קלה הוא מוסיף, במבוכה גלויה ובהגנבת מבט לצדדים: “וחוץ מזה, חביבי, יש משהו אחר. אתמול בערב, כשהתחילו פתאום מכל צד לצעוק ‘בוז’, ‘בוז לממשלה!’ ‘בוז למשטרה!’ וכל ה’בוּזים' האלה, הרגשתי שקורה פה איזה דבר נפלא. אפילו שלא אתה ולא אני לא פתחנו את הפה, זה היה כאילו גם אני וגם אתה צעקנו ‘בוז!’ יחד עם כולם. אלה שצעקו ואלה שלא צעקו – זה היה הכל אותו דבר. מי שצעק – צעק בשביל כולם, אפילו שתגיד לי שזה פרחחים או בית”רים או ילדים מכרם-התימנים או סתם סקאנדאליסטים… בכלל לא משנה… והרגשתי פתאום שאני יש לי לא רק הכוח שבידיים שלי אלא גם – איך לומר? – יש לי גם הכוח של כל אלה שעומדים ברחוב מסביב והכוח של הידיים שלי הוא גם נכנס לידיים שלהם… מצחיק שאני מדבר ככה, נכון, אולי… אני גם לא יכול לומר שאת כל זה אני הרגשתי באותו רגע שעמדנו שם והשוטר נטפל אליך, ויכול להיות שרק עכשיו כשאני חושב על זה ומדבר על כל הענין אז אני מתחיל לתפוס מה זה עשה לי. אבל, תשמע, זה עושה דברים, דבר כזה!"
“אני רואה, אני רואה מה שזה עשה לך”, מגחך גרשון לעומתו. “קודם-כל, אני חושב שבכל החיים שלך אתה לא דיברת כל-כך הרבה כמו בחצי השעה הזאת שאנו יושבים פה עכשיו במסעדה המחורבנת הזאת, חה–חה-חה!”
“הה! כן, זה נכון, אני חושב… איך כתוב שם בתנ”ך, שהאלוהים פתח את הפה של האתון, הה?"
“אה, זה… כן… אז מה אתה פה, החמור או האלוהים?!” מתגרה גרשון וצוחק בפה פלא.
“לך קיבֶּיני-מאת”, פוטר אותו נון בהנמך-קול, ואחרי רגע של הירהור הוא מוסיף: “מה חשוב פה אלוהים. העיקר זה החמור. אם יש לו פה, אז שיפתח אותו פעם אחת, לעזאזל!”
“הו-הו-הו!” שאג גרשון, “אתה טוב אתה, בחיי… אז עכשיו אתה פותח אותו פעם אחת בשביל כל הפעמים, מה?”
“זה מה שאתה חושב! אתה תראה שאני אפתח אותו עוד ועוד!”
“לא! ברצינות?” מעמיד גרשון פנים של תימהון.
“ברצינות הכי גמורה…”
“שמע, אז צריכים להכניס אותך לוועד הלאומי!”
“מה זאת אומרת?” תולה בו מבט סתום.
“מה, אתה לא יודע מה זה הוועד הלאומי?”
“אה, זה… כן… לא, ברצינות… אתה לא תופס… תראה, אני אגיד לך משהו. כשחייתי שם במושבה, לפני שאעבור לתל-אביב, היתה לי בחורה. אני לא זוכר אם סיפרתי לך או לא. אולי. כזאת די מוצלחת, תאמין לי. בסוף אני עזבתי אותה אף-על-פי שהיא נורא אהבה אותי והיא היתה מהמשפחה הכי טובה שם במושבה. אבל לא חשוב. לא רציתי להיות קשור, כמו שאומרים. טוב, לא חשוב. העיקר, היא היתה תמיד מכניסה לי לראש שאני כזה אחד מיוחד-במינו, לא סתם אחד, ושאני עוד אעשה דברים כאלה מיוחדים, לא סתם. אז תמיד הייתי אומר לה, וגם לעצמי, שזה קישקושים של גימנזיסטית שקוראת ספרים ורומנים וכל-מיני. אבל עכשיו…”
“עכשיו הראש שלך מתחיל להתנפח יותר מן הראש של האנגלי שתקעת לו את הגומי, חה–חה!”
“טוב, נעזוב את זה”, מפטיר נון במורת-רוח ותרנית ונועץ ציפרניו בתלתלי שערו העקשנים, “וחוץ מזה, צריך כבר לקום ולחזור לבנין. עוד מעט מתחילים”.
“מה, אתה לא חוזר קצת הביתה?”
“לא, כבר לא כדאי. בשביל מה?”
“טוב. חשבתי… תגיד, אז מחר בערב אני בא לקחת אותך?”
“מחר? מה מחר? אה, ערב-שבת… אני יודע? מה הולכים לעשות?”
“לוקחים כמה בנות, הולכים לשפת-הים, יושבים באיזה מקום, ואחר-כך, מה אני יודע… או שנרד קצת ליפו לאכול כּנאפה… ככה, כרגיל… יהיו כמה אופנועים, אתה יודע. של בֶּני, ושל רחמים. ההוא יש לו עם סירה. וגם אני החלטתי לקנות את ה’אינדיאן' ההוא שהלכנו לראות ביחד, אתה זוכר… אכניס איזה תשלום ראשון בשבוע הבא ונקבל את המכונה”.
“אהה… טוב, נראה… בוא נזוז… אדון בנימין, לשלם!”
כשעמדו ברחוב על המדרכה, בטרם יעלו איש-איש על אופניו ויסעו איש לעברו, לאַט נון אל גרשון:
“תראה, אני מבקש אותך רק שלא תלך לצחוק ממני ולספר לכל אחד מה שדיברנו היום פה, טוב?”
“אוֹהוֹ! אתה מתחיל להיות מסתורי מאד! מה יש, מה דיברנו?”
“לא, זה לא זה. אני יודע שזה הכל קצת מצחיק, ואני פשוט לא אוהב שיצחקו ממני”.
“טוב, בסדר”, נענה גרשון ומחייך אליו חיוך של חיבה סלחנית.
“ואני אגיד לך עוד משהו. נדמה לי שאני גם הולך להתחיל ללמוד משהו. לא יודע בדיוק מה. יש הרי כל מיני שיעורי -ערב, והשד יודע… הנה, למשל, בעתון הזה שקניתי בבוקר, היה שם מאמר שלם בעמוד הראשון על העסק הזה של אתמול. ואני ניסיתי לקרוא ולהבין מה מדובר שם – קדחת! מלים שאני לא מכיר, ביטויים שאני לא שמעתי אף פעם, ובכלל. אז תפסתי פתאום שאני בסך-הכל מין אידיוט מהגליל שבקושי גמר עממי, ואילו למדתי במקום מסודר, נניח בבית-ספר בעיר, אפילו לא היו נותנים לי תעודה. וכל מה שאני יודע זה לעבוד בידיים שלי ולהרוויח קצת כסף ואחר-כך לקנות בזה דברים ולחסוך מזה קצת מי-יודע-בשביל-מה. כן, וגם ללכת מכות לפעמים, כשצריכים וכשלא צריכים. וברגע שקורה איזה דבר קצת יותר רציני אז אני לא יודע אפילו במה אוכלים את זה ואיך מבינים את זה ומה עושים בזה”.
“מצדי, בבקשה!” מהתל גרשון, “שתהיה אפילו פרופיסור!… ומה אתה חושב ללמוד?”
“אין לי מושג! עברית, בכל-אופן. ככה, את השפה. מלים. ואולי חשבון. או כתיבת-הארץ. או אנגלית. מה שצריכים”.
“אנגלית, בשביל מה?”
“לא יודע. בשביל להבין, ככה. בשביל לדבר אתם, אם צריך. לא יכול להזיק”.
“והראש שלך יתפוס אנגלית!” נד לו גרשון בחמלה מלגלגת.
“אם אחליט ואֶרצה חזק-חזק, יתפוס… בכלל אין לנו מושג איזה דברים אפשר לעשות כשמחליטים וכשרוצים חזק-חזק…”
“אתה מפחיד אותי, חביבי! אתה מדבר כאילו שכבר היית פרופיסור!”
נון מתעלם מקריאת-הביניים. אולי אף לא הגיעה לתודעתו. והוא ממשיך:
"ואגיד לך עוד משהו אחר. ביחס לאנגלית. זה צריכים לדעת אם רוצים לגרש אותם מפה…"
“אם רוצים מה?” נחרד גרשון בתום-לב.
“מה שאתה שומע!” מתיז נון.
“אתה משוגע, או מה!?”
“מה שאתה שומע!” חוזר נון כמתוך דיבוק ומצמצם עיניו. הוא תופס בכפתור חולצתו של גרשון וממשיך: “זה מה שאני מרגיש מאתמול בערב, אם אתה רוצה לדעת. אני ראיתי שאפשר להכות אותם באלה שלהם, ובלי האלה הזאת הם לא שווים הרבה. אתה ראית בדיוק כמוני… אם ראית… הכוח שלהם זה רק הרושם שהם עושים והפחד שזה עושה… אבל אם כל אחד מאתנו יוציא מכל אחד מהם את האלה שלו אז גמוּר, זה לא יכול להימשך בלי סוף… וזה מוכרח לבוא…”
“נון, עכשיו אתה מדבר כמו ילד”, מטיח גרשון כנגדו, בקוצר-רוח גמור.
“בכלל לא!” מרים נון קולו בבטחון-עצמי עילאי. “אתה תראה. מי שלא מבין את זה אז הוא בעצמו ילד. זה הדבר הכי פשוט והכי נכון שיכול להיות בעולם, בדיוק ככה! הם יושבים אצלנו חזק מפני שיש להם עסק עם חורנים ועם פלאחים מטומטמים ועם הקיבוצניקים ואני-לא-יודע-מי-עוד, אבל ברגע שזה מתחיל לזוז, כמו אתמול ברחוב… לא חשוב בגלל מה, בלתי-ליגלים או לא בלתי-ליגלים, בכלל לא חשוב… העיקר שזה יתחיל לזוז, לזוז, ואז לא יעבור הרבה זמן ויראו מי פה בעל-בית באמת!”
פרק שמיני: הפּרלמנט 🔗
לא עברו ימים רבים וכל יודעיו של נון נמנו-וגמרו ששוב אין להכיר את הבחור – ושעל-כל-פנים הוא מקרה אבוד, כפי הנראה.
השינוי חל בסדרי-חייו, בהליכותיו, בעיסוקיו בשעות שלאחר העבודה, בדרכי מחשבתו, בהתנהגותו. הוא נעשה מסוגר ומכונס בתוך עצמו עוד יותר מבּתחילה, ועם זאת גילה עירנות ויזמה יותר מקודם. בבּוקר היה משכים קום מעט יותר ובטרם יתקלח בצוננים היה עושה תרגילי-התעמלות לפי איזה ספרון שהתגלגל לידו, ובדרך לעבודה היה קונה עתון מדי-בוקר ועומד וקורא בו בעיוּן כמה דקות עם שפת המדרכה וחוזר אליו שוב בכל עת הפסקה בעבודה, לארוחת-בוקר ולארוחת-צהריים. הוא נכנס להירשם לכמה בתי-ספר של ערב, אבל בכל מקום אמרו לו שאי-אפשר להיכנס באמצע שנת-הלימודים, פתאום, ולכל היותר שינסה לבוא אחרי חופש-פסח ואז אולי תהיה איזו כיתה חדשה שמתחילה. הוא גם מצא דרך להגדיל את הכנסתו על-ידי הצטרפות לאחת הקבוצות הקבלניות של פועלי-בנין ותיקים.
ולאחר גמר העבודה מכוון היה דרכו, לפעמים קרובות יותר ויותר, אל ה“פרלמנט” אשר בשדרות-רוטשילד, בצל עצי-הפלפל, ואגב לעיסת כעך או לחמנית היה עובר מעץ לעץ, מספסל לספסל, מחבורה לחבורה, ומקשיב, דומם ובדריכוּת רבה, לוויכוחים הקולניים שהיו מנסרים שם בין מיני טיפוסים משונים – מבוגרים הרבה יותר ממנו, בדרך-כלל – על עניינים שרק בהדרגה ובאִטיוּת רבה החלו להתבהר לו מעט, לפי הרגשתו: מלחמת האיטלקים והחבשים, חבר-הלאומים, המועצה המחוקקת, סעיף 18 של המנדט, שביתות של פועלים, הגנה על תוצרת הארץ, עבודה עברית בפרדסים, “טראנספר” מגרמניה, “השאלה הערבית”, חוסר-עבודה ובסיס-הזהב. כאן גם הורגלו אזניו בכינויים ובקיצורים כגון “חולצות חומות” ו“חולצות שחורות”, ס.א. וס.ס., אֶנדקים ופ.פ.ס., בולשביקים ופ.ק.פ., “פועלי-ציון שמאל” ו“הפועל המזרחי” ו“השומר הצעיר”, ובשמות כגון וייצמן וז’בוטינסקי, דיזנגוף וזברסקי, פון-שושניג ופון-וייזל, גאנדי ומוסוליני, היטלר וגבלס, מאגנס וקלווריסקי, ברל לוקר וברל כצנלסון, בנש והורטי, גראבּסקי ופטליוּרה, רוזוולט וסטיפן וייז, פילסודסקי ואתאתורק, רוטנברג ונובומייסקי, מוסא-קאזם והרב ברלין, פיק-פחה וקולונל קיש, גברת פרסיץ וד"ר מוסינזון, חוסיינים ונשאשיבים, בן-גוריון ורוזה כהן, קיציס וצ’ן-קאי-שק, שווארצבורד ודימיטרוב, אוסישקין וסמילנסקי, ביילינסון ורובשוב, ח’אלדי וטוקאן, קרסוֹ ומטלון. כללו של דבר: עדה זו של יושבי-קרנות, הולכי-בטל וחובקי-ידיים, עצם קיומה היה אחת התגליות המתמיהות והמגוחכות ביותר שנתגלו לו בשיטוטי ימיו הראשונים בעיר הזאת, שעדיין יוצא היה להתהלך בה מתוך סקרנות סתם; עדה זו, שפעמים היה מעמיד אופניו על-ידה ומציץ בה הצצה חטופה של בוז גמור – עתה נעשתה לו תחליף, חלקי לפחות, ללימודים, לשיחת-רעים, למנוחה, לקריאה, לשעשועים ולחברותה.
“הפרלמנט”, ככל שניתן לשחזר את קווי-דמותו בקור-מזג ממרחק של שנים, אכן היה מוסד תוסס וחיוני, שפעילותו האינטנסיבית נמשכת משעות הבוקר המוקדמות עד חשיכה, ולעתים קרובות עד שעת-לילה מאוחרת, כולל שבתות ומועדים. עירנות בלתי-פוסקת, מהירות-תגובה, חריפות-לשון, להט, חדוות-התנצחות ודמיון פורה היו מסגולותיו המובהקות ביותר. בין כתליו הלא-נראים מתקבץ היה ציבור רב-פרצופי של בעלי-בתים מיושבים, קנאים, משוגעים-לדבר-אחד, זקנים עוברי-בטל, צעירים מופרעים, פועלים מובטלים, פליטים סחופים, סרסורים עצבניים, ציניקנים שירדו מנכסיהם, נערים כבדי-ראש וצמאי-דעת, אנשי-מצוק ומרי-נפש, שונאי-ציון, עוכרי-ישראל וחולמי-מלכות, בעלי-גימטרִיָאות ומחשבי-קצים, עזי-פנים גסי-רוח ואברכים יפי-נפש, קשישים שתלטנים ומטילי-שׂררה ובחורים מתפרצים וקשי-עורף, פרנסים השרויים בלא פרנסה ופוליטיקאים מנושלים מעסקי פוליטיקה, בעלי מרה-שחורה ולצים קלי-עולם, פליגמטים ונלהבים, חסרי-דעה ומטורפים שאין להם תקנה, וסתם בעלי-המצאות וגואלי-עולם וחוזי-חזיונות. היה זה מוסד בלתי-פורמלי, נעדר כל גינוני-טכס, שחופש-הדיבור שולט בו שליטה מוחלטת; דמוקרטי עד כדי אנארכיה לכאורה, ועם זאת בעל סדרי-דיון ונוהל משלו, שרירים-וקיימים אם גם בלתי-כתובים, ובעל השפעה לא-מבוטלת על דעת הקהל, השפעה שנתמשכה, בצינורות סמויים, אל בורסת-המגרשים בקפה-שוֹר אשר ברחוב הרצל, אל בורסת-העבודה בכיכר-מגן-דוד, וכן גם (בעיקר, כמובן, בימי-שבת-וחג) אל בית-הכנסת הגדול שברחוב אלנבי – שלא לדבר על תאים מוגדרים פחות של פעילות משקית, חברתית ורוחנית.
בקטע קצר זה של שדרות-רוטשילד – בין קיוסק-הגזוז ברוּך-הנוזלים-והזבובים של רובּננקו לביתו של ראש-העיר, או קצת הלאה משם, עד למכון-המים ששימש עדיין גם מפקדת-המשטרה ובסיס-הכּבאים – החל אפוא נון לבלות יותר ויותר משעות בין-הערביים, ועתים, בשבתות, גם כמה משעות יומו – ומעט-מעט נתרחבו והלכו, אף גם נסתבּכו והלכו, נסתכסכו והלכו, תמונת-העולם שלו ומערכת-מושגיו. ואם גם לא התעוררה בו מעולם שום הרגשה של קירבה אף אל אחת מן הנפשות-הפועלות בגיא-החזיון ההוא, ואפילו פעם אחת לא נטל את רשות-הדיבור לעצמו על אותה במה חפשית (אם מחמת ענוָה וביישנות, אם מחמת הרגשת עליונות ויוהרה, ואם מחמת מנהגי קונספירציה פרטית שאימץ לו באחרונה ונעשו לו כמין טבע שני), הנה יותר ויותר חש עצמו נקשר ונמשך אל מקווה זה של הגוּת ומחשבה, אל מעיין מתגבר זה של דעת והשׂכּל, אל זירה מסוערת זו של רצונות ויצרים, אמונות ודעות, שגעונות ודיבוקים. ועל-כל-פנים מצא במקום ההוא אישור חוזר ומתחדש-תמיד להכרתו הפנימית החדשה, והנחושה, שאכן הפוליטיקה היא העיסוק המקיף ביותר, המרתק ביותר, המלהיב ביותר בכל עיסוקיהם של בני-האדם, והוא המשפיע יותר מכל על מעשיהם ודיבוריהם, על מחשבותיהם והרגשותיהם, על עבודתם ומסחרם.
אמנם כן, הפוליטיקה היתה האפיק העיקרי, הגדול והרחב בו שטפו בוקר וערב ויכוחיו השוקקים של הפרלמנט, כדין כל פרלמנט לאמיתו, ואליו, אל אפיק ראשי זה, נשתפכו היובלים הצדדיים של רכילוּת ודברי-בדיחה ופסוקי חז"ל ושׂיג-ושׁיח בדבר גובה שכר-הדירה, מחיר המקרקעים, הכותל המערבי ודת-העבודה. והכרת חשיבותה זו המכרעת של הפוליטיקה יפה היתה בעיני נון משום שהמציאה לו אישור נחוץ וחותך לזילזולו ביחסים רגילים שבין אדם לחברו, ובין בחור לבחורה, שבהם מתקשה היה לפלס לו דרך ולחוש עצמו בנוח. זילזול זה, שבזמן האחרון דווקה החל להטרידו ולהיראות לו כמין מקור של חולשה ותעודה של פחיתוּת, מעתה נצטייר לו יותר ויותר כמקור של כוח ותעודה של פיכּחון ובגרות. הכרת בכורתה וכוללוּתה של הפוליטיקה איפשרה לו גם להשלים בינו לבינו – בכבוד, ואפילו בגאוה – עם יצרי האלימוּת שהיו מחלחלים בו תדיר, לא הרבה מתחת לפני-השטח. הישענוּת-עצמית, ערמומיוּת, קשיחוּת, חשאיוּת, תוקפנוּת אכזרית או מרוסנת, כפי הצורך והמסיבות, אנוכיות דורסנית-מתפרצת או קיפּוֹדית-מכונסת, אף זאת כפי הצורך והמסיבות, ודריכות מתמדת ונזירית בכל המסיבות, כל אלו נתפסו לו יותר ויותר כסימנים מהותיים ובלתי-משתנים של יחסי אומות ומדינות, עמים ועממים, כיתות ומפלגות, מנהיגים ושליטים – של פוליטיקה חיצונית ופנימית כאחת; ורשאים אנו להוסיף שאף מצא לו קורת-רוח עמוקה בהכרה זו. בעת ההיא נסתבר לו שאחרי ככלות הכל, חרף כל עלילותיו וגילגוליו וחרף גבורותיו אשר עשה עד הנה, על-פי דרכו, עדיין אינו עומד אלא בפתח החיים, וציור זה שנצטיירו לו החיים כסכנה, כהתגוששות או כמארב נטע בו דווקה הרגשה של בטחון-עצמי ושל כושר מופלא, צוהל-לקרב-וּלמסה.
ה“פרלמנט” גופו היה פועל כביכול במסגרת של ועדות-ועדות. כל אחד מעצי-הדעת אשר בתחומו, וכל אחד מן הספסלים המאוכלסים החוסים בצלם, היה משמש מרכז-דיונים אוטונומי. עד-מהרה למד נון לבוֹר לו מדי-פעם את הדיונים המעניינים באמת, ומבחינתו היו אלה אותם שנסבו על שאלות-המפתח של החיים הבינלאומיים בימים ההם, על נושאים כגון התעצמותה של גרמניה ההיטלראית, אזלת-ידן של מעצמות אירופה, ובפרט חלישוּתו הבזויה של האריה הבריטי, בדלנותה של ארצות-הברית, פשיטת-רגלו של חבר- הלאומים, עקרותן של הסאנקציות נגד איטליה של מוסוליני בעקבות פלישתה לחבש, הסכנות המאיימות על עתידן ושלמותן של המדינות השונוֹת במרכז אירופה ובמזרחה, עיסקת הוֹר-לאוואל עם מוסוליני וחתירותיו של זה האחרון במזרח הקרוב, סכנות המלחמה בין יפאן לסין, או בין יפאן לרוסיה.
בדרגה שווה כמעט לזו נמשך היה שם אל תמונת ההתנצחות המתמדת בין אראֵלים ומצוקים, בין תומכי היישוב העברי ואוהביו (חסידי-אומות-העולם) ובין אוהבי-הערבים (אנטישמים, רומנטיקאים, שוביניסטים, אימפריאליסטים) בפרלמנט הבריטי, בממשלה הבריטית, ביומונים ובשבועונים הבריטיים, במפלגות הבריטיות הגדולות, ובדרגים השונים של משרד-המושבות הבריטי ושל הפקידות הגבוהה והבינונית בממשלת-המנדט הבריטית. היו שמות אנגליים חיוביים, מזהירים באור-שבעת-הימים, שעצם הזכרתם היתה מעוררת ניעי-ראש של הסכמה, חמימוּת או התלהבות, כגון הלורד בלפור המנוח, לויד ג’ורג‘, וֶג’ווּד, הלורד סטראבּולג’י, הקולונל פטרסון, סיר ארצ’יבלד סינקלר, אטלי, בווין, מוריסון, מק-גאוורן, הלורד פלוֹמר המנוח, הגברת דאגדייל, ולפעמים גם צ’רצ’יל, או ווקופּ. וכנגדם היו שמות של אנגלים צוררים, שהיו מבוטאים בעקימת-שפתיים של סלידה או בנעימה של איבה ניצחת, כגון ליידי אסטוֹר, הלורד לוֹנדוֹנדרי, הבריגדיר קלייטון, הגנרל וילסון, הלורד צ’נסלור, פרנץ’, קיטרוטש, הופּ-סימפסון, בארבור, פילבּי, סטורס, ספּירס, הלורד וינטרטון, תומאס, סיר ג’ון סיימון, ולפעמים גם בולדווין, או צ’רצ’יל, או ווקופּ. גם העתונים האנגלים, ששמותיהם היו מוזכרים כאן מתוך ידענות אינטימית, שאיש מן המתנצחים לא ראה אותם מימיו, מן-הסתם, וקרוב-לוודאי שאילו ראה לא היה מסוגל לקרוא בהם, נחלקו לטובים ורעים, “פרו” ו“אנטי”, וביניהם בתווך כמה שמות נייטרליים, מפוקפקים, בלתי-מהימנים. הטובים היו, למשל, “טריביון” ו“סקוטסמן”, והרעים היו, בדרך-כלל, “טיימס”, “דיילי מייל”, “ניר-איסט-אֶנד-אינדיה”, “אקונומיסט” ועוד ועוד. חלוקה דומה לזו נחלקו גם מנהלי המחלקות השונות בממשלת-המנדט בירושלים, מושלי-המחוזות, קציני-המחוזות, מפקדי המשטרה וחיל-הספר והבולשת, השופטים העליונים והמחוזיים, פקידי מחלקת העליה והטאבּו, המפקחים של מחלקות החינוך והבּריאוּת הממשלתיות ומנהלי מחלקת-העתיקות ומשרד-הדואר, מחלקת-הייעור ומשרד המכס. לידידים ואויבים נחלקו גם חברי ועדת-המנדטים שליד חבר-הלאומים, היהודים “המקורבים למלכוּת” בצמרת המדינית, החברתית והממוֹנית של בריטניה-הגדולה ובמנגנון של “המזכירות הראשית” בממשלת פלשתינה (א"י), המפלגות הראשיות של ארצות-הברית ואישיהן המרכזיים, האישים (והעתונים) המפורסמים ביותר בכל מערכות המדיניות העולמית – ובמידה ידועה גם העסקנים הערביים בארץ גופה ובארצות השכנות, אף כי אלה האחרונים נחלקו ביתר-בירור למסיתים ופורעים מזה ולאנשים ש“אפשר להסתדר אתם”, או לפחות לרכּוש מהם אדמות, מזה.
הקצרה: אחוזת-המנדט הקטנה היתה בפירוש טבור העולם המדיני, שהיה מפוּספס כולו פסים של אור ואופל מבחינת ההתיחסות לשאיפות הלאומיות של היישוב העברי שבתוכה, לשאלת העליה היהודית לארץ, מכירת הקרקעות בארץ, מעמדו של הכותל המערבי, אישיותו של ראש-העיר בירושלים, אישור תקציבה של עיריית תל-אביב, זכות השימוש בעברית במברקים וזכויות הבעלוּת ההיסטורית על הארץ בכלל, או אחוזם של היהודים במשטרה, בחיל-הספר, ובין עובדי מחלקת-העבודות-הציבוריות ומחלקת-המדידות.
אבל חדה ועזת-קווים לא-פחות היתה התמונה שנצטיירה כאן מן ההתנצחות הפנימית בין מפלגות, זרמים ואישים בתוך היישוב העברי, וכן בהסתדרות הציונית העולמית ובקונגרסים שלה, ובכינוסים הגדולים של הסתדרות-העובדים והמרכז החקלאי ושאר גופים כיוצא באלה, בעניינים כגון הקו הפוליטי הנכון ביחס לממשלת בריטניה, ההבחנה בין משרד-המושבות לנציב העליון, תקציב ההתישבות וכיבוש-העבודה במושבות, מקסימליזם ומינימליזם, מיליטריזם ופאציפיזם, משטר קולוניזטורי ומפעל-ובנין, מדינה עברית ומרכז רוחני, הערכת הכוח הערבי וסכנותיו, הישגי המשק השיתופי וצידוק קיומם של הקיבוצים, תועלתו של ההון הפרטי בבנין הארץ, מיכסת הסרטיפיקטים וחלוקתה על-ידי הסוכנות היהודית, אידיאולוגיה בורגנית ואידיאולוגיה פועלית, הדגל האדום, חופש השביתה, סוציאליזם מארקסיסטי וסוציאליזם ריפורמיסטי, דו-לאומיות וחרם על גרמניה, “פאריטט” וזרמי-חינוך, רצח ארלוזורוב ו“שביעי-של-פסח”. במעגלות אלה היו הפולמוסים מגיעים בדרך-כלל לשיא ריתחתם, קולות המדברים היו מגיעים לשׂיא צווחנותם וניפנופי ידיהם לשׂיא עצמתם, עד כדי כך שלפעמים הוצרכו המיושבים או התקיפים שבּחבורה להסות את המתכּתשים או להפריד ביניהם, או להעביר את סירת הדיונים, בחוזק-קול ובנקישות-מקל, לאפיק אחר. נסער פחות.
תחושת דחיפותן הבוערת וגורליותן התהומית של השאלות המנסרות בשדרות-רוטשילד נזונה אצל נון גם מן העתונים, שאותם היה בולע עתה בלהיטות גוברת והולכת, וגם מן האסיפות ההמוניות שהיו המפלגות השונות מקיימות בערבי-שבת או בבקרי-שבת, בבית-העם או באולמי-ציבור שונים, ואשר בהן היה נון מתאמץ לרדת לסוף דעתם של נואמים שרובם עילגי-שפה, מרבּי-דברים, מנופפי-זרועות, מרירים ועוקצניים, נמרצים ומתיזי-הברות, ואשר תכופות, או כמעט תמיד, צריכים היו להדוף קריאות-ביניים, לחפון תשואות-עידוד, להתאמץ לגבור על המולת קטטות בתוך הקהל, או להפסיק ולהמתין להתערבותם התקיפה של משליטי-סדר – עד הגיעם אל חוף-המנוחות של מחיאות-הכפיים הסופיות, כוס-המים האחרונה ושירתו של המנון זה או אחר.
אמת שכל אלה היו מבלבלים עוד יותר מן ההתרוצצות ב“פרלמנט”, יבשים ומליציים ונטולי-הומור בהשוואה לרוחם ולסגנונם של הדברים המושמעים תחת עצי-הפלפל. ועם זאת מצא נון סיפוק בעצם העובדה שקריאתו בעתונים נעשית רהוטה יותר ויותר, שהוא מתחיל למצוא דרכו אפילו בין סלעי-המלל הכּבדים שבמאמרי-מערכת גדושי שבוּעות והשבּעות, תוכחות וחרמות, שכבר יכול הוא לעשות השוואות בין נואמים של סיעות4 יריבות, או אף של אותן סיעות5 עצמן, ובמחשבתו כבר יוכל להקיש מדברי האחד על קודמו, או לנסות לסתום טענתו של האחד בהנמקיו של איש-חרמוֹ. ואף שעדיין לא היה מסתכן בצלילה לתוך אגמי המים העומדים אשר בטורים ארוכים, צפופים ומשמימים של סטינוגרמות מדברי נואמים ומתווכחים בוועידות וכינוסים מפלגתיים ומוסדיים שונים, שלעתים היו ממלאים עמודים שלמים בעתון, הרי בתאוות-נפש היה מסתער על קונטרסי פולמוסים מפלגתיים, שהיו מופצים חינם או בחצי-חינם, מתפעם למראה הבליסטראות המתעופפות בין דפיהם ומתפעל מחמת-תוקפנותם השוצפת וזעמם המשתולל, ארסיותם ודוקרנותם וממראית-העין של הגיון נוקב ואכזרי אשר להם. שוכב היה על מיטתו וקורא בהם עד שעה מאוחרת בלילה, כשהוא סוחט מבּלי-משׂים חטטי-בגרוּת שבמצחו ובלחייו, מתגרד במקומות מוצנעים שבגופו, וקם מדי-פעם להתהלך בחדרו הצר, לתת מנוחה מעט לעיניו המאומצות ולהירהוריו הטרוּפים, ללגום מים מן הברז, ולהשקיף רגע באדישות ממרומי חלונו על העיר המכבה אט-אט את אורותיה, על עשׂיותיהם של דיירים המציעים מיטותיהם או משחקים בקלפים בדירות הבנין השכן, ועל חשכּתם האטומה והנושמת של גושי הפרדסים שמעבר. וכשהיה הוא עצמו מכבה לבסוף את האור בחדרו ומתכרבל בשמיכתו, עדיין עמל היה לפעמים לשוות לנגדו את דמותו שלו, בעוד שנים לא רבות, כשהוא עומד על במת-הנואמים באולם מלא מפה-לפה, מול קהל דמוּם ומתוּח, הולם באגרוף קמוץ על הדוכן שלפניו להדגיש את דבריו, כשהוא מתיז ומשמיע, בשאגה מעבירת-צמרמורת, צירופי-מלים כגון “לא יקום ולא יהיה!”, “הם לא יוכלו לנו!”, או “רק בדרך הזאת ננצח!”
ולרעם מחיאות-כפיים מחרישות-אזניים ושירת המנונים היתה השינה יורדת עליו.
פרק תשיעי: יהיה טוב 🔗
מלחמת איטליה-חבש היתה קריבה לסיומה, לאחר שנמשכה זה כחצי שנה, והשפעותיה ניכּרו כבר למדי בחייה הכלכליים של ארץ-ישראל. נחלש האֵמון בבנקים, היקף האשראי נתמעט, המשק התוסס והאופטימי נתקף חששות לעתיד, והבּנייה הצטמצמה. קצת בניינים שעמדו בבנייתם לא הגיעו לכלל גמירה, ואחרים שנועדו להיבּנות לא הוחל בבנייתם כל-עיקר. הקבלן שווארץ, שנון נמנה היה עתה עם צוות פועליו הקבועים, הודיע לאנשיו שאין לו למעשה במה להעסיקם בשבועיים הקרובים, לאחר שבּשני בנייניו האחרונים נסתיימו עתה עבודות-השלד, ושוב לא יעסיק בהם אלא את הטייחים והסיידים, השרברבים והרצפים וכיוצא בהם – ואף זאת בקצב מתון. הוא העמיד פנים כאיש הבוטח בבּאוֹת, אבל ניכר היה שדאגה מכרסמתו. תרמילים כבדים תפחו תחת עיניו, ובעודו מסיח עם פועליו תוך כדי ישיבה על ערימת הזיפזיף, בחצר הקדמית המגובּבת של הבית המסתיים והולך, היה ממשמש עצבנית בשוּליו של קובע-השעם האפור והמרובּב שלו.
“בשבוע הבא פסח בין-כה-וכה”, אמר להם כמבקש להרגיעם, “אז תגידו לעצמכם שאתם לוקחים לכם חופש. בין-כה-וכה, כמה עובדים כבר בפסח?! ואחרי החג נראה. ניפגש ונראה. אני לא רוצה להבטיח שום דבר, ואם אחד מכם יתקבל בינתיים באופן קבוע באיזו קבוצה אחרת, אני לא אוכל להגיד לו שום דבר, אבל מצדי הייתי מציע לכם לחכות קצת. זה לא אסון, בין-כה-וכה מוכרחים פעם להפסיק ולנוח, חה-חה, לא? ואחרי החג, נראה. כמו שאמרתי, אני מקווה שתהיה קונסטלאציה טובה, ונתחיל דווקה לעבוד עוד יותר חזק מקודם. חוץ מזה, בחבּש הולכים כבר לגמור, זה ברור – כך או כך, אבל יגמרו – ואז בלי ספק צריך יהיה להתחיל שוב לבנות, ואנשים ידאגו פחות ותהיה פחות פאניקה וישקיעו שוב קאפיטל בבניינים”.
הוא חזר והרכיב קובעו לראשו, קינח ידיו במכנסי-הח’אקי הקצרות שלו, ובקול בוטח למשמע-אוזן, ומאוּשש לחיזוק-הרושם, סיים ואמר:
“העיקר, חברים, בינתיים זהו-זה! ביום-ששי נעשה את החשבון, וכל אחד יקבל מה שמגיע, עד הפרוטה האחרונה. ואחר-כך – יהיה טוב. אתם תראו, יהיה בסדר, ואנחנו עוד נקים הרבה קירות ביחד!”
הפועלים ידעו שאדון שווארץ הוא בחור טוב ופשוט, והם הגו אליו חיבה שאין עמה קנאה, אף-על-פי שעוד שנים מעטות קודם-לכן היה הוא עצמו אחד כמוהם, סתם טפסן, ואם גם טפסן סוג א'. חופשה זו של שבועיים, שנזדמנה להם בהיסח-הדעת, לא היתה להם למורת-רוח. רווקים היו ברוּבּם, או שלא מכבר נשאו להם נשים, ופטורים היו עדיין מדאגת לחם לפי-הטף, ואחדים מהם מסתבר שממילא היו קמים ונוטלים להם חופשה ביזמתם-הם בעונה זו של אביב וטיולי-חג. אם הצטערו, הרי צר היה להם בעבוּר שמחה שווארץ זה.
רק הקשיש בחבורה, רווק מושבע ורודף-שׂמלות ידוע-לשימצה שקראו לו ויטיָה, גברתן קירח ושלוּק-עור, מיחה וקרא:
“רגע אחד! אתה בכל-אופן היית רוצה שלא נקפוץ על עגלה אחרת ונישאֵר קשורים אליך, נכון?”
“נכון”, אמר אדון שווארץ. “אני, זאת-אומרת, לא קושר אתכם אלי, אבל הייתי רוצה שתהיו קשורים אלי, אם אפשר לומר כך. שלא נתפזר… זה נכון. כי אם תהיה קונסטלאציה – –”
“רגע אחד, בלי קונסטלאציה!” שיסעוֹ ויטיה, במבטאו המוסקובּי הדשן, במין מזיגה של גסוּת, רוֹך-לשון ואורך-רוח.
הכל צחקו.
נון לא הטה אזנו עוד להמשך הדברים. יושב היה עמהם ישיבת-צפרדע על תלולית קטנה של חול ואשפּת-בנייה, עיניו כבושות בקרקע, והוא מתווה בחול קווים דקיקים בענף דקיק שבידו, אך הירהוריו כבר הרחיקו משם. בלבּו-הוא ודאי שלא העירה בשׂורתו של הקבלן שום ניד של צער או חרדה. משום-מה ברי היה לו בו-ברגע שינצל את ההזדמנות הזאת ויסע לכפר, אל בית הוריו, ושם יעשה כמה ימים. לפחות כמה ימים. גם אשתקד הרי היה אצלם בחג. הנה, עברה שנה… הם יראו איזה הבדל, הה! וגם בכפר היו חידושים במשך השנה הזאת, אין מה לדבר! יש חשמל בבתים, והכביש החדש עובר ממש-ממש על-ידם, ואפשר כבר לנסוע באוטובוס ולהגיד “אני רוצה לרדת במקום פלוני” – ובאמת יורדים במקום פלוני. כן, עוד היום יכתוב אליהם להודיעם שהוא בא. יומיים – והמכתב אצלם, קרוב-לוודאי. הרי בעצם כתבו אליו להזמינו, ולהזכיר לו, והוא עדיין לא טרח להשיב. טוב, מה אפשר לעשות, כזה הוא. הם מכירים אותו, ואם לא, אז בבקשה, שיכירו! ועל-כל-פנים, הפעם ידאג לפצות אותם. יהיה קצת כסף ביד, יביא אתו מתנות לכולם. לאחיות, לאבא, לאמא, אפילו לבועז. אולי נעליים באמת, לכולם… רק שאינו יודע את המספרים של אחיותיו. לא של זהבה, בכל-אופן…
פרק עשירי: נעליים לכולם 🔗
יום לפני ערב-החג ירד נון בשעת בין-השמשות מן האוטובוס, שנעצר בחריקת בלמים נוראה בפינת הדרך העולה אל כפר-מולדתו אשר מנגד. האוטובוס עקר שוב בגניחה, ונון החל להתנהל בכבדוּת בדרך-העפר, שעדיין לא נתיבשה מגשמי-החורף, נושא מזוודה וחבילות אחדות.
השמים היו צבועים כחול רווה ועז, כמלוא-העין הוריקו ההרים והגבעות, וגגות-הרעפים של בתי-הבזלת השחורים נראו צחים ורעננים באדמוּמיתם. אתון אחת עמדה אסורה אל עמוד-החשמל החדש שבּכּניסה לתחום הכפר וליחכה בעשב הגבוה ועיִר צחור וענוג היה מכרכר סביבה ומרחרח את בשׂרה.
האחיות, מיכל וזהבה, היו בבּית שתיהן וניתלו על צווארו בצחוקים של חיבה. בועז יחזור עוד מעט מן השדות, אמא עודה טורחת בגן-הירק, אבל אבא פה בחצר, בסככה החדשה שעשה לו מאחרי הבית. מה, לא שמעת? לא כתבו לך? יופי שבאת. גם אמא אמרה יופי שבאת ועוד פעם נהיה כולנו יחד בחג. בוא נראה מה הבאת לנו.
“תפתח, תפתח, אין לי כבר סבלנות”, מצווחת מיכל.
“בחייך, אני רוצה לראות עכשיו”, עונה אחריה זהבה ומטלטלת את צמותיה הערמוֹניוֹת הקטנות.
אווזות שכּאלו, מהרהר נון ומחייך. הוא מתיר שתי קופסות-קרטון מאריזותיהן, מועך את האריזות העירוניות המרשרשות, ומוציא להן שני זוגות נעליים שחורות, מתנוצצות, מתרכּסות בכפתור של צדף שחור. הן מודדות, בגירגורים של חדוָה. מעשה-נסים, המספרים מתאימים. הוא האמין בחושיו, השליך יהבו על המזל – והנה הצליח. איזה יופי. הן מדליקות את החשמל, להאיר את החדר המחשיך-והולך ואת הנעליים המזהירות עתה במשנה-זוהר.
“מה תגיד, נוּני! יש לנו חשמל בבית! מה דעתך?” הן צוהלות. “יוצא-מן-הכלל”, הוא מהתל ומשיב. "אבל צריך גם גרביים כשמודדים
נעל חדשה, לא?"
“נכון! מיכל, בואי תוציאי לי, בחייך! תגיד, נוּני, מה, הבאת לכולם גם?”
“הבאתי מה?”
“נעליים?!”
“אה, כן. מצחיק, הה? אבל חשבתי, למה לא, שישמחו. זה תמיד היה הדבר הכי נחוץ בהלבשה אצלנו בכפר, נכון? ועכשיו אני אלך לראות את אבא ואת הסככה שלו ואת הדברים שהוא עשה ולהגיד לו שלום”.
“חכה, אנו באות אתך!”
“לא צריך. אתן צריכות עוד למדוד את הנעליים”.
אתה פותח את הדלת האחורית, המגושמת של המטבח. והנה היא לפניך, הסככה, בריחוק צעדים אחדים בלבד מאחרי הבית, בנויה ריקועי-פחים חדשים, מתנוצצים בזיו השקיעה.
שלום, אבא, איזה בית-חרושת בנית לך, יא-סלאם! אפילו חשמל יש לך פה, אוהו!
נוּן! שלום, נוּן! שלום, בן, איזו הפתעה.
למה הפתעה? הרי כתבתי קודם.
נכון. אבל גם זה שכתבת זאת היתה הפתעה. לא מזמן, אני זוכר, אמרתי לאמא שאם לא ישלחו להביא אותך בחזקה, אז אתה כבר אף פעם לא תבוא הנה אפילו לביקור.
אתה רואה. בכל-זאת.
כן. זאת באמת שמחה. נוּ, תגיד, איך בחור כמוך עושה חיים שם, בתל-הבּלוֹף?
ככה, אבא, לא רע. עבודה יש. כסף מרוויחים. רואים הרבה דברים. יש תנועה. לומדים.
לומדים?
כן, אני חושב שאתחיל ללמוד אחרי החג. בשיעורי-ערב.
הו, זאת באמת ידיעה משמחת. נגיד את זה לאמא.
ובינתיים עוד-מעט גם פה תהיה עיר. יש כבר חשמל, יש כביש…
ממש ניו-יורק, הה? טוב, מה לעשות. מוכרחים להתקדם.
זה באמת מתפתח בצעדי-ענק.
שמע, שמע, אתה מדבר ממש כמו בן-אדם. כמו בן-אדם מבוגר. אתה גם נראה כמו בן-אדם. כמעט לא הייתי מכיר אותך ברחוב, חה-חה! אבל האמת היא שזה עלה לנו הון-כסף, החשמל הזה. ועד שסוף-סוף חיברו אותנו לרשת… ובהתחלה גם היה קשה מאד להתרגל. זה היה מאד מוזר, אני מוכרח להגיד לך. כן. אבל האמת היא שעכשיו באמת הרבה יותר נעים. עולה עוד כמה גרושים כל חודש, אבל זה היה כדאי, בלי שום ספק…
נו, והכביש הזה.
כן. זה באמת דבר גדול.
והסככה.
כן. זה כמו שאתה רואה, אני באמת התחלתי קצת יותר להתמסר לענין הזה.
לצעצועים?
לצעצועים, כמו שאתה קורא להם. התחלתי גם לצבוע יותר בכל מיני צבעים. אתה רואה, קניתי לי כל מיני מכחולים, בכל מיני מידות של אורך ושל עובי, וצבעים כאלה, מיוחדים.
אתה יודע, אבא, היה לי רעיון שאני הייתי יכול לנסות למכור לך בתל-אביב חלק מן הדברים שאתה עושה. יש שם חנויות מיוחדות שמוכרות דברים כאלה לטוּריסטים. אני חושב שזה יכול אולי להשתלם.
אה, אני לא כל-כך מאמין.
לא מאמין במה?
הם בטח מוכרים שם מיני זבּאלה מיפּאן בחצי-גרוש חתיכה. הם לא יהיו מעוניינים בדברים כאלה שאני עושה.
אתה טועה, אבא.
אולי. טוב, לא חשוב. עוד נדבר על זה. אתה הרי נשאר פה כל החג, נכון? האמת היא שבשבילי העיקר פה זה לא הכסף, בענין הזה. פשוט יש לי סיפוק מזה, וזה הכל. עכשיו שבועז נכנס ממש למשק, אז באמת הוקל ממני הרבה. הוא מחזיק את העבודה מצוין, בועז. באמת בן-חיִל. וכשצריכים, לוקחים שניִם-שלושה ערבים מן הכפר, בזמן הלחץ. וגם אמא היא כוח-עבודה, לא סתם, אתה יודע!
תראה, אם אתה לא כל-כך סומך עלי, אתה יכול פעם לבוא בעצמך לתל-אביב ולראות. תקח קצת דברים אתך ותלך אתי ותראה. אני אומר לך, זה יכול להכניס לך לא-רע. אולי תסע אתי כשאני חוזר? בחיי, זה רעיון.
עוד נדבר על זה. האמת היא שאני לא כל כך מתלהב לנסוע בעצמי לתל-אביב. ובייחוד לא בשביל למכור את הסחורה שלי. מה אני, פתאום סוחר נהייתי? אבל הנה אמא באה. עם הילדוֹת. הו-הו-הו!
בהתרגשות שלא כדרכה מאז מגפּפת אמא את ראשו המקוּרזל של נון ומעתירה עליו הברות רסוקות של חיבּה והודיה. דמעות מתנוצצות בעיניה, כשהיא מסתכלת בו וחוזרת וסוקרתו, עד שמתוך המבוכה והבּושה הוא זורק לה: “טוב, די, אמא. מספיק”.
נוני, נון שלי. איזה מתנות נהדרות שהבאת לנו. איזה נעליים. למה היית צריך לבזבז כל-כך הרבה כסף. בשביל מה?! מה אתה, רוטשילד? ומה אתה חושב, שאנחנו הולכים פה יחפים כל הזמן, מה?
זה בסדר, אמא. זה בסדר.
מה תגיד עליו, נחום, על הבן שלך? לא חזק כמו שור, ולא גבוה כמו גמל, אבל אין מה להתבייש בו, הה? בחיי…
אבא מעלה חיוך רפה על שפתיו הדהוּיות והוא משתוחח לערוך כמה ממוּצריו על המַדפים העשׂוּיים לדבר.
בנות, אתן לכנה למטבח. צריך להתחיל לעשות סלט ולערוך את השולחן. יללה-יללה. ומה תגיד עלינו, נוני? החשמל! והכביש! זה בכלל חיים אחרים. מה דעתך, עכשיו אולי זה כבר יהיה טוב גם בשבילך לגור אתנו?
אמא, באמת… מה, אני הלכתי מפה מפני שלא היה כביש, או מפני שלא היה חשמל?
אתה שואל אותי? אולי מפני שאין לנו סינימה. מה אני יודעת… אם זה יימשך ככה, אתה יודע, אז בקרוב יהיה לנו גם סינימה. ואז באמת לא יחסר פה שום דבר.
אני אגיד לך משהו אחר, אמא: אולי תשתדלו קודם שיהיו פה סוף-סוף מים זורמים בבּתים?!
אוי, כן. בזה אתה באמת צודק. זאת צרה-צרוּרה, הענין הזה. נראה. בועז מתכונן להתחיל עכשיו לטפל בזה, ואולי משהו יזוז. אתה הרי יודע שהכניסו אותו לוועד-הכפר, לא? מה, לא ידעת?! בטח, כבר שנה כמעט! כמעט מזמן שהוא חזר ממקוה, כן. אם אתה רוצה לדעת, בזכותו חיבּרו אותנו לרשת החשמל. בלעדיו זה לא היה נגמר עד היום. הרי כבר שנתיים זה היה נסחב ונסחב, וכל הזמן הנה-עוד-מעט, עוד-מעט. עד שבועז נכנס לעניינים, והתחיל לנסוע לחיפה לחברת-החשמל, ולדבר עם מי שצריך, ולדפוק על השולחן, ובסוף אחת-שתים זה היה מסודר, הענין הזה! בטח… אז עכשיו מבקשים אותו שיתחיל לפעול בענין המים גם-כן. הוא טוען שהוא לא כל-כך רוצה. יש לו מספיק. הוא באמת עמוס עד מעל לראש. אבל מה יש, הוא עוד איש צעיר, ויש לו כתפיים חזקות. אני מקווה שעוד אשפיע עליו.
כן, אמא.
מה אתה אומר?
שום דבר. אמרתי: כן, אמא.
אה… כן, ומה תגיד על אבא שלך ועל הסככה היפה שהוא עשה לו?! הכל הוא בעצמו בנה, הכל בידיים שלו, עד המסמר האחרון! וקנה כלים חדשים, וסידר לו מדפים. עכשיו גם בתוך הבית יש סוף-סוף מקום. זה כבר לא מעורבב כל -כך כמו שהיה קודם. והוא גם באמת עושה עכשיו דברים הרבה יותר יפים מקודם. אני אומרת לך, ממש אמנות! מה יש, נחום, אולי אני מגזימה?
לא, לא, אשתי. אבל מתחיל להיות קר בסככה. בואו נעבור הביתה. לכו, לכו קדימה. אני אכבה את האור ואסגור ואבוא אחריכם.
אתה צודק. וחוץ מזה, צריך להתחיל כבר בכל הרצינות בהכנות למחר. יש קצת עבודה, אחרי הכל. כן, לא חסר. זה לא נעשה מאליו. אתה יודע, נוּני, מה יש לנו לארוחה בליל-הסדר? לא, אינך יודע. תרנגול-הודו! כן. ממש! בשבת בועז נסע באופן מיוחד לנצרת להביא. והערב הוא צריך לשחוט אותו. ואחר-כך צריך להתחיל לעבוד עליו…
אמא, את מדדת כבר את הנעליים שהבאתי?
שמע, הן ממש מקסימות! לא, עוד לא מדדתי. מתי היה לי פנאי? אבל אם זה המספר שלי, אז הרי הכל בסדר, מה יש פה למדוד?! רק שאני אומרת לך עוד הפעם, לפי דעתי זה בכל-זאת ביזבוז. ובכלל, מתי אני אנעל את זה!
יש אולי קצת תה, אמא?
בטח, בטח! באמת, רק מדברים ומדברים בלי סוף, ואתה בא מדרך כזאת ארוכה ועדיין לא הושיבו אותך אפילו על-יד השולחן. עוד רגע יהיה תה. מה-זאת-אומרת… שב, שב. מיכל, תביאי את התמרים, ותחתכי קצת מן הח’אלוה, טוב? בועז גם-כן תיכף ייכנס בטח. אני לא יודעת מה קרה לו… נחום, היכּנס ותשב. יושבים לשתות תה… בועז בדרך-כלל חוזר עם החושך, לפני שהעדר חוזר, ועכשיו אני שומעת שהעדר כבר פה והוא עוד לא. מה, אתה לא שומע את המוּ-מוּ-מוּ?
פרק אחד-עשר: האקדח 🔗
הנסיעה מתל-אביב עד לכפר היתה מיגעת למדי ונמשכה כמעט כל שעות היום, כולל חניות והמתנות הכרוכות בהחלפת אוטובוסים. נון הקדים אפוא לעלות על משכבו בבית הוריו ואיחר לקום ממנו. הבוקר הראשון התנהל בעצלתיים, אף כי סביבו הירבּו אמא והבנות לטרוח בהכנות המיוחדות של ערב-החג. משהתברר שאין עזרתו חשובה במיוחד, ושההמולה בבית תמנע אותו גם מלהתרכז בחומר-הקריאה שהביא אתו בשפע, מן הסוגים שנעשו לחם-חוקו באחרונה –- נשא רגליו לשוטט ברחובו של הכפר, במטעיו ובשדותיו. לאחר שהסכּין עם שאונו הקצוב, הקודח והמתמיד של המערבל בשעות היום, ועם הריתחה שברחובות תל-אביב בשעות שלפנות-ערב והריגשה שבקהל המתנצחים בשדרות-רוטשילד, נראתה לו הדממה אשר כאן סביבו מוזרה, יוצאת-דופן, אפילו מעיקה. בדרך הילוכו נתקל פה-ושם באחד האיכרים, שהיה מאֵט צעד רגע ומעיף בו מבט מזווית עינו, בעגלה המתנהלת לדרכה מתוּן-מתוּן, באיכּרית הניצבת בפתח ביתה ומאהילה על עינה להסתכל וחוזרת מיד פנימה, בתרנגולת המנקרת בשתיקה, בחתול הרובץ ומתחמם בשמש, בערבי שחוֹר-עבּאיה הרוכב על חמור ושתי רגליו מלוּכסנות לו לצד אחד של הבהמה והוא מפטיר “מַרחבּה” בשׂפה רפה.
ליד בקעת-הזיתים עבר על פניו בחור אחד אדמוני מבני הכפר, חבר-לספסל לשעבר, מבוגר ממנו מעט, שהיה מכוסס גבעול בין שיניו תוך שהוא עומד זקוף, במגבעת-קש חבוטה ורחבת-תיתורה, על עגלה שטוחה רתוּמה לסוס שחוח ומנַטף-ריר.
“הי נון!” סינן הלז מבין שיניו. “מה נשמע? באת קצת הביתה לחג?”
“כן, שמעון”.
“אתה נמצא בתל-הבּלוף, מה?”
“אהה”.
“נקח אותך לאיזה מקום?”
“לא, אני סתם מטייל קצת”.
“נו, איך שם בתל-הבּלוֹף?”
“ככה, לא רע”.
“עושים חיים, עושים כסף?”
“משתדלים”.
“נו, טוב. נתראה כבר בטח, אם אתה נשאר פה איזה ימים”.
“כן, שמעון”.
ואחר-כך זורק הלז, אל הסוס המך:
“דיוֹ, נבילה!!”
בשמש הצהריים הוסיף נון להתהלך בשבילים שבין השדות, תוך שהוא קוטף איזה חמציץ כפעם-בפעם ומוצצו. אחר-כך ישב לנוח על זיז-סלע בצלו של שיזף בודד, שעמד בראשה של גבעה אחת נמוכה, וביקש לפלוֹת יבחוּש קטן שנקלע לתוך עינו.
מה הם מבינים, כל הכפריים האלה? – מהרהר נון וכובש עיניו בקרקע, בזעף-פתע לא-מובן. לא חושבים בכלל. סתם פלאחים, בוּרים, רואים עד קצה האף שלהם, זה הכל. מה הם יודעים על היטלר, על מוסוליני, על מועצה מחוקקת, על הפרלמנט הבריטי, על המועצה המוסלמית. ומה הם יודעים עלי. מה שמעון כזה יודע. או בועז אפילו. זאת תהיה הפתעה בשבילם, אם יתחילו פעם לשמוע עלי. “הטמבּל הזה נון, מה תגידו עליו! תראו מה שנהיה! האַהבּל הזה שתוקע אבן בראש למורה שלו”… מצדי, בבקשה, הם יכולים לומר עוד משהו: “הטַרמַך הזה שמוריד אַלה של גומי על הראש לשוטר בריטי”. לאן הם יכולים להגיע בחיים האלה שלהם. אפילו שכבר יש להם סוף-סוף חשמל והכביש כבר עובר על-ידם. ונניח שכבר יהיו להם מים גם-כן. נניח שהאח החשוב שלי יתחיל “לפעול”, ויצליח. אם בכלל ימצאו שכדאי עוד לעשות כאן קידוח אחרי ההוא שעשו ולא נתן שום דבר. אם באמת ימצאו בסוף מספיק מים. בשבילם בטח אני עוד ילד אבל הם בעצמם כמו ילדים קטנים. כולם. אבא עם הצעצועים שלו. עוד מעט זה יהיה כל החיים שלו. ואמא שנעשתה מין פטפטנית כזאת שאי-אפשר לסבול. איזה מזל שברחתי מכל זה. עכשיו בכל-זאת אני עוד אגיע לאיזה מקום. אם רק אחליט וארצה חזק-חזק. מה-זאת-אומרת “אם?!” זה מוחלט. אבל העיקר זה להיות פעיל. להיות בתוך כל הדברים. לא סתם רחוק, מהצד, בחוץ. כמו כאן. ודברים עוד יתרחשו, אוֹהוֹ! לאט-לאט הכל מתחמם. מה שרובינזון והזקנים שלו היו מספרים על שנת 20–21 זה צחוק-ילדים. והכפר הזה שלנו. פעם היה להם שם של גיבורים גדולים מפני שלילה אחד תפסו איזה ראש של שודדים ולקחו לו את הסוס וגירשו אותו בלי מכנסיים, או משהו כזה. עכשיו בטח כל הנשק שאצלם זה שנים-וחצי ג’יפטים מחוּרבּנים ושלושה אקדחים מזמן התורכים. או משהו כזה. ואם יתחיל משהו ברצינות הם ירעדו כמו ילדים קטנים. יעשו במכנסיים. יצעקו למשטרה שיבואו להציל אותם. או לקיבוצים. והם אילו היו בני-אדם, אילו ידעו לחשוב בשׂכל, לא כמו פלאחים, יכלו להיות עכשיו מלכים של כל הגליל התחתון הזה. “אל יבנה הגלילה / אֵל יבנה הגליל”. כוח נגד כוח. הנה, עובדה, אפילו אני בעצמי, עם כל המחשבות שלי, אין לי נשק משלי. אפילו לא הכלי הכי קטן. למה? מפני שהאנגלים הוציאו איזה חוק? או מפני שאני לא מוכן להוציא על זה כמה לירות מהכיס שלי?
“מרחבּה, ח’וואג’ה נון”.
“אהלן”.
הבחור שהעפיל ועלה לאִטו בגבעה, לבוש שרוַל מרופט ולראשו מצנפת משונה, שאולי הגיעה בירושה מאיזה פועל-רכבות, ולרגליו נעליים כבדות ללא שׂרוֹכים, מתישב בשפיפה על-ידך, לופת בשני אגרופיו את המקל המורכב לו על שכמו, מחייך וחושף שני טורים של שיניים גסות, מגודלות. ראו, הרי זה צאלח, מן הכפר, ההוא שפתחת לו פעם את הראש כשהייתם קטנים. זוכר?
“צאלח!?”
“אֵי ואללה!”
“אהלן, צאלח!”
“מה שלומך, ח’וואג’ה נון?”
“תודה לאל. מה שלומך אתה?”
“תודה לאל. אתה מרחוק אתה בא, אה?”
“ואללה, מתל-אביב. כן, רחוק”.
“ואיך אביך? והמשפחה? וכולם?”
“תודה לאל. דורשים בשלומך. ואיך אצלכם?”
“אלוהים יתן לך שלום. דורשים הרבה בשלומך”.
“אתה עוד רועה את הבקר, צאלח?”
“אֵי ואללה, עדיין. היינו רועים למטה בוואדי וראיתי אותך הולך מרחוק ואמרתי: זה נון או לא נון? והנה, עברתי לראות, וזה אתה”.
“עלה יפה העשב השנה, צאלח?”
“כן. היו הרבה גשמים. נודה לאלוהים בכל יום”.
“ואללה יא צאלח, רק אלוהים הביא אותך אלי היום”.
“נחוץ משהו, ח’וואג’ה?”
“שב רגע”.
“הנה, ישבתי”.
“שמע -נא”.
“כן, אדוני!”
“אבל יישאר הדבר בינינו”.
“נשבעתי בימיני!”
“יפה. שמע-נא, אני צריך שתביא לי אקדח”.
“אקדח?”
“כן חביבי!”
“מאַין אביא לך?” “חפּשׂ עד שתמצא”.
“לא. חי-אבי, אינני יכול”.
“אני נשאר פה שבוע. לפני שאסע, אני רוצה אותו”.
“אסור. יש פחד, ח’וואג’ה!”
“כזה איטלקי, קטן. פּי-בּי. יש להשׂיג עכשיו”.
“חי-אבי, אינני יכול, האמן לי”.
“עם עשרים כדור, לפחות. זה צריך לעלות איזה חמש לירות”.
“בשום-אופן. עשׂר, לכל הפחות”.
“לך אני אתן שש. אם זה יהיה שווה. בשבילך”.
“אין אפשרות, בחייך, יא נון! אני זה לא עבודה שלי!”
“בשעה כזאת בעוד יומיים, שלושה ימים, אשב פה, תחת העץ הזה, ואתה תביא לי אותו. אם לא יהיה להשיג בשום אופן, תספר לי מה אפשר. אבל זה הכל נשאר בינינו, מבטיח?”
“כמצוותך, ח’וואג’ה נון. תעשן סיגריה?”
“לא. אינני מעשן. אביא לך קופסה כאשר ניפגש, אם אתה רוצה”.
“תודה רבה. תאריך ימים”.
פרק שנים- עשר: קליעה למטרה 🔗
אחרי חג-הפסח חזרו פועליו הקבועים של הקבלן שמחה שווארץ והשכימו לפתחוֹ. רובם עדיין לא טרחו להשיג להם קשר של קבע במקום אחר, ואם טרחו כנראה העלו חרס בידם. רוּבּם היו נינוֹחים ורגוּעים, רחוּצים ומגוֹהצים. אדון שווארץ אמר להם שיש לו כבר באמת מגרש גדול מאד בגבול בין יפו ותל-אביב, שחופרים בו עכשיו את היסודות, ובקרוב מאד תתחיל שם עבודה מאד רצינית, ויש עוד בנין אחד חוץ מזה שהוא עומד לקבל מידי קבלן אחר שלא היה יכול להמשיך. זה הוא יידע באופן סופי ביום-ראשון הקרוב, בבוקר, ואם התשובה היא חיובית, הרי צריך יהיה לארגן את הכל ולהתחיל תיכף כעבור כמה ימים.
לא היה טעם להאריך בדיבורים. המסקנה היתה שצריך להתחיל להתעניין ביתר-רצינות בעבודה במקומות אחרים, וברור היה לכל אחד מהם שאי-אפשר לו להניח לאדון שווארץ למשכוֹ עוד זמן רב בחטמו, ואם אמנם לא יסתדרו הדברים אל-נכון בשבוע הבא –- הרי שנתפרדה החבילה ואיש-איש יפנה לעברו. נון, מצדו, הלך לבנין של חברו גרשון לראות אם אפשר למצוא שם אצלו משהו. לא דווקה על-יד המערבל, כמובן. כן, אמר הקבלן של גרשון, בשבוע הבא יכול להיות שיהיה צורך בעוזר-לטפסן. זה פחות כסף, נכון, אבל אם מוכרחים, אז לוקחים גם את זה. ואם יש לך תפיסה טובה, אז כעבור זמן לא רב אתה יכול להתחיל לעבוד בעצמך בתור טפסן, וזה כבר משתלם יפה, כידוע. זה ממש בעל -מקצוע. נראה, שיבוא בשבוע הבא. ככה, אחרי שבת.
לא היה הרבה מה לעשות. נון ירד על אופניו עד הרציף של שפת-הים, השומם כמעט מאדם בעונה זו של השנה ובשעה זו של בוקר. נהג והמשיך מעט לארכו צפונה, בנחת. לא היתה לו שום תכלית מוגדרת, גם לא קבע לעצמו מה יעשה בענין עבודה. בינתיים לא היתה השעה דוחקת. בבנק היו עכשיו איזה שבעים-וחמש לירות על שמו, סכום יפה לכל הדעות. אולי הערב יגש לבית-ספר-ערב אחד, שבו אמרו בזמנו שאחרי הפסח ישאל, ואולי יהיו מוכנים לקבל אותו. יכול להיות. בינתיים אפשר להסתובב עוד מעט בלי לעשות שום דבר מיוחד. אפשר לנסות בצריף הקליעה-למטרה, שם בחול, בהמשך שפת-הים. קרוב-לוודאי שסגור, אבל אפשר לנסות. באמת לא היה שם כמעט אף אחד, רק האחראי, פרצוף גרוּם, צפוּד ומשוּעמם, ועוד אחד מבוגר וממושקף שהיה מכוון המון זמן עד שהיה מחליט לסחוט סוף-סוף את הדק רובה-האוויר שבידו ולירות. נון נטל רובה במתינות, ירה בכובד-ראש ובשיקול-דעת, שהפתיעו אותו עצמו, לא-פחות מעשרים כדור, וניקב ארבעה לוחות-מטרה. ירה בשכיבה, ולאחר כל קליעה היה מביא אליו בגררה הרועשת את לוח-המטרה, בודק ומשווה, מחשב ומפיק לקח, כדרך שראה בכמה הזדמנויות אצל המתוקנים שבקלעים. בסיכומו של דבר היה מרוצה למדי: רק קליע אחד או שנים “עפו הצדה” לגמרי, והמיקבצים היו מניחים את הדעת.
הוא לקח את תעודות-ההישגים האלו אתו. קם בו חשק לנצל עוד ועוד יום זה של חירות, בטלה ואימון-עצמי ולנסוע, למשל, עד הירקון. הוא הגיע אל שערי יריד-המזרח, שבו אכן התנהלה עבודה קדחתנית לקראת הפתיחה הקרובה של היריד, וברכיבה עבר שם בין הבניינים ההומים מקולות פטישים ומקצועות, לרגליו של ענק-הבטון העומס מין קורה עצומה על שכמו הכפוף, במרכזם של מגרשי התערוכה. אחר-כך נטה ועבר אצל הסוכנות של משכירי סירות-השיִט בנהר, קנה כעך וביצה מגולגלת אצל איזה רוכל-נודד, וחזר והגיע לחדרו בשעות המוקדמות, הנינוחות של אחר-הצהריים. התקין לו סעודה קלה מן המצרכים שהיו לו בחדרו, הוציא לרגע את אקדח הפּי-בּי האיטלקי שלו – קטן, שחור, חדש, נוצץ, כולו אומר אלימוּת הדוּרה ממורטת –- ממַטלית הלבד שהיה מעוטף בה בתוך ארונו, העיף עין בקופסת כדוריו הקטנים, החזירם והצניעם, יחד עם כלי-הנשק, בפעימת-לב של הכרת-ערך-עצמית ותחושת עלילות-שעוד-תבואנה ומי ישערן.
למחרת בבוקר יצא החוצה בשעה מוקדמת מאד. יצא ברגל, שהרי היו עתותיו בידו. עד-מהרה היתה בו הרגשה שאין זה בוקר ככל הבקרים. אנשים עמדו חבורות-חבורות בקרנות-הרחובות, מהם קוראים עתונים ומהם מציצים בעתוני שכניהם ומהם מדברים בתנועות נמרצות. גם כלי-הרכב הנוסעים בשעת-השכּמה זו דומה היה שהם בולמים את דהרתם. נון הזדרז לקנות עתון מן המוֹכר הראשון שנתקל בו וקרא שבליל-אמש ירו על מכונית-משא ליד נור-שמש, והנהג ועוד זקן אחד שהובילו בה עופות, שניהם יהודים, נהרגו. המסגרת השחורה-העבה שעיטרה את שמותיהם של הקרבנות, תיאור הבאתן של הגופות לבית-החולים בתל-אביב, דברי הכאב והזעם והאזהרה והתוכחה שנתלווּ בעתון לגוף הידיעה, וההודעה שהבוקר, ממש הבוקר, תיערך ההלוויה, שתצא מ“הדסה”, והתושבים נקראים להשתתף ולהביע את כאבם ואת מחאתם –- כל אלה הטילו מיד התרגשות עצומה בלבו.
כשהגיע אצל חדר-המתים של בית-החולים כבר צבא המון-אדם גדול ברחוב. השוטרים שסובבו במקום נראו כמכינים עצמם לכל פורענות. קריאות “בוז” נשמעו בחצי-פה, אך איש עדיין לא יצא מגדרו. רק כעבור שעתיים ויותר, לאחר שעמדו הרבה והרבה מאות אנשים בשמש וחיכו באפס-פורקן, ולאחר שהחלה ההלוויה להתנהל אט-אט לדרכה ברחוב אלנבי המשבּית תנועתו, לקול יללותיהם של אלמנות, בני-משפחה וסתם נשים צדקניות, רק אז החלו רעמי סופה מתקרבת מתגלגלים ועולים מקרב ההמון. נאומיהם של המספידים הרשמיים לאורך דרכו של מסע-ההלוויה, נאומים שקראו לתת ביטוי מאוּפק ומכוּבד לצער הכבד בלי להיתפס לפזיזות ולמעשי-פרובוקציה בשעה חמורה זו, נתקבלו במורת-רוח, בצעקות ובחימה גוברת והופסקו באמצע. ברגעים הלוהטים של ההתנגשויות הראשונות עם המשטרה מצא נון לפתע והנה הוא מתפרץ לשורות הראשונות ממש וּורידי-צווארו מתנפחים בצעקות “בוז!”, “תנו להם באבי-אביהם!”, ו“קדימה!”
ואחר-כך חש איך נחשול עז של גדלוּת ואושר וחרדה מציף את חזהו, כאשר זרק לתוך ההמון את הקריאה, שמיד החלו לחזור עליה במקהלת- אדירים צרודה ותוזזנית:
“נקמה! נ–ק–מה!”
ואחר-כך באו האבנים, וכל הבא ליד הוּטח והושלך, ובאה ההסתערות אל מול מגיני-הפח של השוטרים. וחבטות האַלות. והבריחה, וההתכנסות המחודשת. ומטר האבנים מן הגגות, והאמבולנסים המבקיעים להם דרך בתוך הקהל, והפצועים הסרוחים על הכביש, והיריות באוויר.
על זוג אופניים שאינן שלו, שנטל אותן בבלי-הדעת מאצל עץ אחד שברחוב, חזר נון לביתו. רקותיו הלמו ועצמותיו כאבו מחבטות שנחבט ומן הלחץ שנלחץ בתוך המרקחה, וחולצתו היתה כולה קרעים, אבל בסך-הכל יצא בשלום, כבדרך-פלא. ברעד פתח את ברזי המקלחת. חש עצמו נקי ומטוהר, אך בשום-פנים לא מפוּיס, לא רגוע. חימה פרועה, יהירה, תאוותנית, תססה בו. היתה בו הרגשה שהחל איזה דבר גדול היום, והוא עצמו היה לו חלק בדבר הזה, חלק חשוב, אולי עיקרי, וכי הדברים יוצאים עכשיו מגדר דיבורים וּויכוחים והירהורים ונכנסים לשטח של מעשה, וכי אסור להסתפק במה שהיה, אסור להרפות ולהפסיק עכשיו כשזה רק מתחיל, וכי עדיין לא יצא ידי חובתו. באור מבהיק ועז נצטייר לו באחת מה תכלית יש לאקדח החדש שרוח-הקודש סייעתו לקנותו בימים האלה, ומה חיבּור יש בין קופסת הכדורים ובין הוויכּוחים תחת עצי-הפלפל, ומה חיבּור יש בין הכּלי והכדורים כאחד ובין הקריאה שקרא הוא עצמו לא-מכבר בתוך קהל המלַווים-המפגינים.
הוא החל לחַשב את הצעד הבא. לפתע נתמלא קור-רוח ופיכּחון שלֵו.
המזל הטוב גילגל לידו את האופניים הללו שאינן שלו.
אחרי המעשה ישאיר את האופניים האלו לא הרחק מן המקום.
זה יהיה הסימן הבטוח היחיד בידי המשטרה.
מן הרגע הראשון יעלו על עקבות בלתי-נכונים.
וצריך ללבוש מכנסיים ארוכות, מגוהצות. חולצה לבנה. הרי זה ערב-שבת.
ללבוש צורה כזאת של בחור הגון ממשפחה טובה, כמה שאפשר.
ובכיס העמוק של המכנסיים הארוכות גם ייבּלע האקדח בנחת.
אבל קודם יירד באופניים שלו וישאיר אותן במקום מסוּים, כדי שבכל-זאת יחזור באופניים ולא יישאר זמן רב מדי בחוץ אחרי המעשה. אחרי שיגמור.
כשחזר כעבור שעתיים לחדרו, היה הכל גמור.
בכּניסה לבּנין הציב את אופניו שלו. בצעדים מדודים, אדישים לכאורה, עלה במדרגות ופתח את דלת חדרו. פלדת האקדח עוד היתה חמה מעט. הוא הריק את כל חמשת הכדורים שהיו במחסנית הקטנה. ליתר-בטחון.
ככה היה בטוח שהערבי ההוא איננו עוד בחיים.
אולי מוטב למצוא שמן באיזה מקום כדי לשַמן את הכלי. מוכרחים לעשות כך, אחרי השימוש, זה היה זכור לו מאיזה מקום שהוא. ואולי מוטב להוציא אותו מן הבית, למצוא לו מחבוא באיזה מקום.
הרגתי איש.
פועל-נקיון או משהו כזה. מי יודע בכלל. ערבי אחד…
הרגתי איש.
חֹורני אחד.
ראשון ולא אחרון. יהיו עוד, בטוח… האידיוט ההוא מלמטה מזמר לו שוב את השירים שלו, ישגע את כל הבית… העסק רק מתחיל. ואני מההתחלה בתוך-תוכו.
הרגתי איש.
אני.
פרק שלושה-עשר: שיניים 🔗
אני בכלל לא מרגיש שום דבר מיוחד. מעניין: לא פחד, לא שום דבר אחר… הפרוּנקלים האלה על המצח. מרגיזים כאלה. כדאי להתגלח, אולי. כן, כדאי. זה גם מזרז את הצמיחה של השׂערות, כשמתגלחים. גם נעים להרגיש את הלחיים אחרי הגילוח. להיזהר. האור לא די חזק. יכולים להיפצע מן הסכין הזה… מה היתה גאולה שפירא למשל… למשל, היא, אני אומר… מה היא היתה אומרת אילו נודע לה מה עשיתי? אילו באתי וסיפרתי לה, הה? היתה משוויצה או מתפלצת? “גועלי אחד” אולי היתה אומרת, מה? אף פעם אי-אפשר לדעת אצל בנות. בייחוד כשהן לומדות בגימנסיות. אוּף, כמעט חטפתי פצע עכשיו. לא, דם אין. בכל-אופן, היא אף פעם לא תדע. אף פעם בחיים שלה. אסור שאף אחד יידע. לא אתן להם את ההזדמנות. רק זה חסר!… לשתוק כמו קבר… אם אני בטוח שהוא הרוג? הרוג לגמרי. הוא כמעט לא הספיק להוציא קול. איך שהתחיל לצרוח, תיכף הוא קיבל את הכדור השני. ואחר-כך את השלישי הרביעי החמישי. כולם פגעו, בטוח. השני בטח נכנס לו בדיוק לתוך הלב. מן הגב אל הלב. איך הילד והילדה עמדו שם בכניסה לחצר ההיא. מזל שפחדו כל-כך עד שלא היה להם שׂכל לפתוח את הפה. נבהלו וברחו לפנים. ציפצוף לא הוציאו. אם היו עושים עניינים, בחיי שהייתי יורה עליהם. אולי לא בדיוק מכוון אבל יורה מעל לראש שיסתלקו. היו בורחים כמו זבובים, מה!… עלוב אחד. טוב, מה אני אשם שהוא היה שם. שזה היה הוא. דווקה הוא. לאט-לאט. הסכין הזה קצת מגרד מתחת לסנטר. מה אני יודע עליו. מה הוא ידע עלי. הוא לא מעניין אותי בעד חצי-גרוש. ערבי אחד. בעצם, חורני. זה ברור. לפי הסמרטוטים שלבש, לפי הכּיפה שהיתה לו על הראש. מכירים אותם. באים לעבוד בשילינג ליום ומוציאים גרוש אחד על אוכל וחיים בצריפים של פחים כאלה שחורים. כינים וליכלוך ושיניים רקובות. מי ביקש מהם לבוא הנה. אצלם בחוֹרָן הם חיים עוד יותר גרוע. בשביל זה. אצלם לגמור מישהו זה כמו להרוג זבוב. הדבר הכי קטן, והם תיכף מוציאים סכין. חיות, ממש חיות… אה, כמה שזה חָלָק עכשיו. יש כאלה שאחרי הגילוח שׂמים לעצמם כל מיני בשׂמים ומשחות על הפנים. כמו גברות מפונדרקות מלב-תל-אביב. אלו שיושבות בקפה פלטין ובקפה פינתי ובכל המקומות המצוחצחים האלה. אולי זה דווקה די נעים ככה. טוב, נראה במשך הזמן. אולי כשאתחיל באופן קבוע, כל יום. לא זה מה שמעניין עכשיו. סכין-גילוח כזה קטן גם-כן יכול לגמור בן-אדם. זזזיט על הצוואר – ומַע-סָלאמה!… אילו נשאר בחוֹרָן היה עדיין חי. זה נכון. אבל בין-כה-וכה הם כמעט אף פעם לא מתים באופן טבעי. אם לא ממגיפה, אז הם רוצחים זה את זה. בגלל קערה של עדשים, בגלל קללה אחת, בגלל עז, בשביל אשה, בשביל חצי-גרוש. רוצחים בני רוצחים. מוכרחים להפיל עליהם פחד כזה שיפחדו להרים ראש. חורנים-לא-חורנים – מה-זה-חשוב!… העיקר, אם המשטרה והממשלה לא היו לצדם אז בכלל לא היו פה בעיות בארץ. אם בעד כל אחד שיורד מאתנו הם ישלמו עשרה, חמישה-עשר, אז הם יתחילו לדבר אחרת. יהיה סדר. אבל מה, אפילו כאשר שומר-שדות אצלנו יורה ברועים שעולים על הזרוע ופוצע מישהו – אין מה לדבר אם קורה שנהרג מהם מישהו – באים המשטרה האנגלים והנציב-העליון בכבודו-ובעצמו ולוקחים אותו לבית-סוהר ועושים לו בית-משפט ונותנים לו פסק-דין חמש שנים או מאסר-עולם ובתור חסד יוצא-מן-הכלל משחררים אותו אחר-כך לפני סוף הזמן שלו. אבא היה אומר שאפילו בימי תורכיה לא היו מתנהגים בצורה שכזאת. שומרים יכלו לשמור אז כמו שנחוץ בלי שיצטרכו לעשות חשבונות לפני כל ירייה שהם יורים על איזה בדווי או על איזה סתם-גנב. משונה שכל היום לא טעמתי כמעט כלום ובכל-זאת אין לי חשק לאכול. מעניין, אני רואה שהסודאני בפּינה לא בא הערב למכור את הקסטאנייס שלו. איננו. אולי מישהו הרג גם אותו? אין לי שום דבר נגדו, דווקה בן-אדם שקט ונעים, אבל זה לא היה מזיק. או אולי פשוט יש מין פחד באוויר היום והם מרגישים שיותר כדאי להתחבא בחוֹר שלהם ולא להסתובב לא בתל-אביב ולא בשכונות. אולי הייתי יוצא ועושה עוד איזה סיבוב באופניים. לא, בשביל מה. יכול להיות ששוטרים עושים עכשיו חיפושים ברחובות. לעצור אנשים בלי שום סיבה מיוחדת. טוב, אני מה יש לי לפחד. מה הם יכולים לשאול אותי. לא כתוב לי על האף שאני זה שהרגתי. אבל מה אם נניח ניגשים אלי והאקדח עדיין אצלי בכיס. אקדח עם כדורים וריח של אבק-שריפה. נכון אני עדיין לא ניקיתי, לא שימנתי מאיפה יש לי שמן בשביל לנקות. צריכים לדעת לטפל, אם לא זה מחליד ולא שווה כלום. רגע, נוציא אותו קצת מן הארון. איפה אני שמתי אותו, בעצם? אה, כן. שם מתחת לתחתונים. הה-הה כזה קטן וכל כך מסוכן. אפילו שמן-קוקוס כזה פשוט בשביל בישול אין לי פה בחדר. אולי זה היה מתאים, אבל עכשיו לך תמצא חנות פתוחה. כבר שבת והכל סגור. לפחות לפרק אותו ולנקות בסמרטוט יבש בחתיכת בד. אם היה מישהו נכנס עכשיו לחדר בטח תיכף היה מרגיש שהכל מסריח אבק-שריפה. כמו אחרי פיצוץ של בארוּד במחצבה. רגע, רגע… מה-זה, עולים במדרגות אל הגג? לעזאזל, בדיוק ברגע שהעסק הזה מונח מפורק. לכל הפחות שיהיו כדורים במחסנית. מה אני משוגע או מה! דבר ראשון, לכבּות את החשמל. מה זה יתן? דופקים בדלת?… אוּף, מזל שזה בקומה למטה. ואללה איך שהלב דופק. בחיי, לא הייתי מאמין. כן, פתחו שם. זה אצל השכן ההוא מה-שמו כן מה-שמו-לעזאזל – אה גוטליבּ. זה הז’לוב גוטליבּ החייט שצועק על השכנים שלו באידיש ומאיים עליהם במספריים הגדולות שלו. אוּף איזה פחד היה לי ממש בושה זה מה-שקוראים באמת לעשות במכנסיים… גם אצלנו במושבה יש לנו כזה אחד שצועק על הילדים באידיש. היה חושב שעושה עלינו רושם. סגל הזקן. אבּו-שאוּל. עומד לו על המדרגות של המרפסת שלו המחורבנת והמכנסיים נופלות לו מן הכּרס השמנה שלו וצועק על כולנו: אני תופס אתכם אני אירה עליכם. אף פעם לא מגולח וראש כמו של סוס. בקושי יש לו זכוכית אחת שלמה בחלונות של הבית שלו. סוֹתם בקרשים. קמצן בן קמצן. איך היה אבא אומר לאמא: “בגלל טיפוסים כמו סגל מחניק אצלנו פה במושבה”. והזקנה שלו, “מוּמֶה”. רצים אחריה בדרך לחנות וצועקים “מוּ-מֶה, מוּ-מֶה', כמו פרות וכבשׂים. “אני אירה עליכם”. מצפצפים עליך, יא תֶרַח. אולי על ערבים אתה עושה רושם לא עלינו. טוב, במושבה אולי זה סתם מצחיק, אבל פה הגוטליבּ הזה באמת יכול להוציא מן הכלים. בעצם, מה הוא מעניין אותי. שינסה פעם להתחיל אתי אז נראה. כל פעם יש לו ריב עם מישהו. מזל שהם שוכבים שם מוקדם לישון אבל בבּוקר אני עוד מספיק לשמוע אותו. רק קם, תיכף מתחיל לעשות רעש… בעצם, אצלו הייתי יכול לקבל חתיכת בד בשביל הניקוי של הכלי. רק שלא יעשה טובות ולא יהיה לי חבר פתאום. מה, הוא עוד מסוגל לפתוח את הפה ולהתחיל לשאול שאלות בשביל מה אני צריך את הבּד. ואם יריח משהו באף הארוך שלו הוא עוד יכול אולי להלשין או משהו. פשוט בעד כסף. מה, יש כאלה. לא, שלא יעשה טובות ולא יהיה חבר שלי. פחות חברים, פחות צרות. פחות סיבוכים, כמו שאומרים… הנה הכלי מורכב בחזרה בדיוק כמו שהיה. אני צריך לעשות את זה בזריזות יותר בזריזות עד שבסוף אוכל להרכיב ולפרק בעיניים עצומות. כמו שהיו עושים ב”השומר". ניסנוב הזקן על הסוס. ערבי עובר בדרך מבקש ממנו סיגריה אז הוא מוציא את האקדח ומכניס את הסיגריה בלוֹע של הקנה ושׂם את האצבע על ההדק ולאט לאט הוא מגיש לו: “תפדל”. ככה נשארים חברים, בלי יותר מדי דיבורים. גם בקליעה אני צריך עוד להתאמן. יש כאלה מוצלחים שיכולים לכוון ולקלוע בדיוק למטרה בלי להביט אפילו. אבו-ג’ילדה בטח היה כזה. אותו הם דווקה תלו האנגלים אבל זה מפני שהיה מתנפל רק על ערבים ויורה על שוטרים גם. ואולי הם תלו אותו מפני שהיה מרחם על העניים ושודד רק אצל עשירים. מה אם יום אחד אני גם אוסף לי כמה אחדים עם כמה רובים ואקדחים ויוצאים להרים לחיות במערות ולשגע את כל ארץ-ישראל. דוד המלך מה הוא היה לפני שיהיה מלך אם לא ראש-כנופיה. “ראיס עצאבּה”. אז מה, למלא את המחסנית מחדש? זאת אומרת, עוד חמישה. אז נשארים רק עשרה. בצורה כזאת זה ייגמר מהר מאד. צריכים להשיג עוד כדורים. אני צריך שיהיה לי מחסן קטן. אחביא אותו בתוך האדמה בפרדס ההוא תחת עץ אחד ואעשה לי סימן שרק אני אדע וכל פעם אני אבוא למלא קצת ואחר-כך איישר את האדמה מחדש ואף אחד לא ירגיש ואם במקרה מישהו שם עלי עין ובא לחפש אצלי בחדר, אני אומר בבקשה, ולא מוצאים כלום. אבל מה זה יתן, מה? מה שווה אחד בן שש-עשרה אפילו שזה אני או אחד כמוני והוא לבד אין לו אף אחד אפילו שאתה אַללה אתה לא יכול ללכת נגד כל העולם אתה אפילו לא יכול לדעת בדיוק בשביל מה אתה הולך נגד כולם. אם אני בא מחר אל מישהו להגיד לו: “בוא אתי”, בשביל מה אני אגיד לו שיבוא אתי בשביל מה הוא יבוא בעד זה שאני לא פוחד להרוג ערבי או בעד זה שאני הורדתי פעם מקל על ראש של שוטר אנגלי והשכבתי אותו רק אעשה צחוק מעצמי זה הכל וחוץ מזה מאיפה יש לי כסף אני אם עובדים וחוזרים בערב מלוכלכים מן הבנין והכל לא נשאר הרבה זמן לדברים אחרים ואם אין עבודה במקרה כמו עכשיו אז כמה זמן יכולים להמשיך הכסף שאצלי בפנקס-חסכון נניח שיספיק לשנה שלמה אוכל ושׂכר-דירה בשביל החדר הזה אבל אם אני קונה את האופנוע אינדיאן כזה אפילו קצת משומש אז בבת-אחת הולך איזה רבע מן הכסף או יותר ואם נניח אני מחליט באמת להשיג לי עוד כדורים או איזה אקדח יותר חזק מן הפּי-בּי הזה נניח מאוּזר עם קת כמו שמוחבא אצל אחד או שנים במושבה אין מה לדבר או אולי אני אלך לגנוב כסף מאנשים זה סתם שטויות מה אני אחד שנולד בשביל לגנוב טוב יש לי באמת אומץ להרביץ ולתקוע אבן או כדור פעם פה פעם שם אבל מניין יש לי שׂכל בשביל לגנוב אפילו חכם לא צריכים להיות בשביל זה רק שָפָל אוכל ושׂכר-דירה זה עוד לא הכל צריכים גם זוג נעליים לפעמים וסינמה ובייחוד אם אני אתחיל ללמוד בשיעורי-ערב לשאול עוד פעם אחרי שבת ולנסוע הביתה כמו הפעם הזאתי לחג מתנות והכל טוב שנכנסת קצת רוח עכשיו התחיל להיות מחניק ח’מסין פחות או יותר זה הזמן עכשיו והריח של הפרדסים יא אַללה זה מה שאין להם שם בגליל זמירות של ערב-שבת אה כן זה מהצריף שעל-יד תמיד התריסים סגורים שם בטח אכלו את הדגים שלהם אז עכשיו יש להם מצב-רוח לזַמר אם לא הייתי עייף כל-כך הייתי עולה על האופניים וניגש לאיזה מקום אולי לשפת-הים עייף זה לא מלה הרוג פתאום ככה הרוג זה לא מלה הרוג זה הערבי ההוא החורני החשמל הזה כמה שהוא חלש בכל-זאת מפריע בעיניים לכבּות ולישון מה שרצית לעשות הערב תעזוב כבר למחר מה אני רציתי לעשות בכלל מה שרציתי כבר עשיתי אני כבר לא רוצה שום דבר לא צריך רק לשים את האקדח תחת הכר רובינזון עכשיו שותה תה בבית עם הזקנים שלו מדברים על החדשות מה שקרה היום בתל-אביב על היריות על-יד נור-שמש אולי גם
על היריות שלי גאולה גאולה מה הם חושבים לעשות הערב מה הם מקשקשים על-יד הצריף של המחלבה אתה תעשה דברים שאף אחד מהם לא יעשה אתה השתגעת או מה אתה נושך אותי אמא אמא בחיי יש לך שיניים כמו תּן אמא זה כואב אתה יצאת מדעתך נון תפסיק
פרק ארבעה-עשר: מה זה פרובוקטור 🔗
ביום השבת שלמחרת קם נון משנתו בשעה מאוחרת מאד. הציץ בשעונו וראה שעמד מלכת בשעה 2 פחות משהו. זכר ששכח לכוננו. פתח קימעה את תריס החלון להסתכל בשמיים ואמד שכבר קרוב לצהריים. תמה על6 עצמו מפני מה איחר כל-כך בשנתו ובאחת צפו מאורעות יום האתמול בזכרונו. השמש היתה דהויה מעט ותכלת השמיים עכורה כלשהו וטעם של שרב אביבי, לא כבד ביותר, עמד באוויר. חש יובש בגרונו וריקות מציקה בחלל בטנו. רכן אל ברז המים ופתחוֹ ולגם ולגם. פישפש במזווהוּ ולא מצא אלא כוס לבּן שהחמיץ, שאותה הריק במיאוּס אל הכּיוֹר, ושני תפוזים מרוכּכים, שאותם קילף וטרף כשעסיסם ניתז לו על הגופיה ועל הברכיים. פישפש עוד ומצא פת-קיבּר יתומה וכירסם אותה בין פיהוק לפיהוק, כשהוא יושב רפוי ונינוח בפאת מיטתו ומחליק בידו על שוקוֹ.
לסוף ננער, פשט לבניו ונכנס להתקלח בתא המקלחת, וצינת המים העבירה חלחלה נעימה בעורו. אחרי כמה דקות של התעמלות-בוקר מתונה, כשגופו עודו מרוּסס רסיסי-מים, לבש מכנסי-ח’אקי קצרות נקיות וחולצה אפורה, קצרת-שרוולים, טמן את האקדח וחפיסת הכדורים בתוך מגבת פלאנל מלוּכלכת עם הגרביים המזוהמות במגירה שבארונו, מנה את המעות שבּארנקו, יצא ונעל את חדרו ועלה על אופניו.
לאטו נהג עד לכיכר-המושבות ושם קנה כעך טרי עם ביצה שלוּקה מידי נער-רוכלים ערבי, תיבּל בזַעתָר ולעס בשתיקה, בכל פה, כשהוא יושב על אופניו השעוּנות אל שפת המדרכה ונותן עיניו בנער היחף, זב-החוטם, המחריש אף הוא בין קריאה לקריאה שבּה היה מכריז על מרכּולתו: “כּאעךּ! כּאעךּ ו–בֵּיד!” משסיים עקר גלגליו, וסמוך לכך נמלך בדעתו ושב-חזר אל הנער וקנה עוד אחד, הפעם בלי ביצה, והוסיף לנסוע לאטו, יד אחת מחזיקה בכּידון ושניה מגישה את הכּעך אל פיהו.
באלנבי פינת שדרות, אצל בית-הטראנספורמטור הקטן, עטוּר המגדל והמצופה אבני-הר מסוּתתוֹת, נטה שמאלה ופנה אל מקום הפרלמנט שתחת עצי-הפלפל. עוד ממרחק-מה הגיעה אל אזניו המולה כהמולת כוורת.
הקהל היה מועט מאשר בשעת צהריים של יום-חול אך מרוּבּה מן הרגיל בשעה זו בשבת. כשהוא מוחה פירורי זעתר מעל שפתיו, הוליך נון את אופניו אל המעגל הרועש ביותר, שבמרכזו עמד גבר אחד מוצק שקסקט כּפוּי על רעמת שׂערו השחור, פוזמקי ח’אקי ארוכים לרגליו ושרוולי חולצתו הלבנה-הצחורה חפותים וחושפים ידיים שעירות ושזופות מאד, איש שערפו שדוּף-שמש ולחייו להבים וגבּותיו עבותות ומפילות מורא.
“כן, חבר!” היה בעל-הרעמה עומד על דעתו בתוקף ובקול ניחר ומעוּבּה, “בדיוק זה מה שאמרתי: פרובוקטורים!”
ולעומתו צעיר נמוך-קומה, מעוּט-דמים ודליל-שער, ששׂנאה מתנוצצת מתוך סדקי עיניו:
“אתה בעצמך פרובוקטור! סוכן בריטי! כולכם סוכנים של הממשלה! יחד עם חיים וייצמן שלכם!”
“שא, שא!” ניסה אחד מנכבדי המקום להַסוֹת את הצעקות. היה זה איש במיטב שנותיו, מן-הסתם משָבי התפילה בבית-הכנסת הגדול; לבושו שבּתי ולראשו מגבעת קשה וכחולה ותיק-קטיפה אדום של טלית תחת בית-שחיו. “ככה לא מדברים, איש צעיר”.
“אף אחד לא ילמד אותי איך לדבר ואיך לא לדבר”, שאג הצעיר וליוָה עצמו בתנופת-יד חותכת. "אני אומר דבר אחד: מי שעכשיו מטיף לנו לשבת בשקט אז הוא מוליך אותנו לאבדון!… פה זה לא חוץ-לארץ, אני אומר… לא, רגע, אני אומר פשוט מאד: מי שקודם ויתר על עבר-הירדן ואחר-כך ויתר על הכותל המערבי ואחר-כך עשה את הטראנספר עם הנאצים, וכל זה בשביל להיות ביחסים טובים עם האנגלים או לקבל קומפלימנט עם קצת סרטיפיקטים מן הנציב העליון או בשביל לבסס את הקיבוצים, כל אדם כזה, אני אומר – –
“רוצחים! אתם נאצים! באנדיטים!” שיסעוֹ בעל-הרעמה בתרועת-זעם. וכמעיד עליו עדים, פנה אל הניצבים וקרא: “הם צריכים טראנספר עם היטלריסטים, הם?! הם היטלריסטים בעצמם, הם עוד יכולים ללמד את היטלר!… תגיד לי בבקשה, ג’נטלמן שכמוך, את ארלזרוב מי רצח, הה?!”
“מצח-נחושה! מצח אשה זונה!” נחרד לעומתו צעיר אחד קיפח ואדמוני שפּיקת-גרגרתו מרקדת. “איך הם מעיזים!” צווח כאחוּז-פלצות.
ואילו הנמוך הנמיך קולו, ובמאמץ ניכּר למשול ברוחו, וכמי שמתעתד להטיל עתה את קלף-הנצחון על השולחן, הטיח בנשימה אחת שוצפת:
“אתה שואל אותי, כן?! אז אני אגיד לך… אני כבר אגיד לך… את זה תשאל בבקשה את סימה ארלזרוב!… אותה ואת כל החברים… תשאל בבקשה את ברל כצנלסון שלך ואת הקצין שיטרית, ואת החבר דב הוז… לא, אתה לא תפסיק אותי עכשיו! שאלת – ואתה מקבל תשובה!…”
והאדמוני, בטילטול-זרועות, החרה-החזיק אחריו:
“שיילך אל עיסא דרויש ואל עבד אל-מג’יד, שיילך…”
“אני אלך אל מי שאני רוצה – ואתה תלך אצלי קיבּני-מאַת!”
“רבותי, רבותי!” שידל המכובד, בהברה אשכנזית מודגשת. “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר השם… בבקשה מכם…”
אלא שאותו זעמתן מיאן להירגע.
“היטלריסטים, מה יש כאן לדבר! ככה הם עושים בגרמניה, זה אותם הטכסיסים… אנדקים, פטלוּרוֹבצים!”
“די, די… חבר ספקטור, מספיק”, הוסיף אותו מכוּבּד לדבר אליו כיבושים. “אלה דברים שאין להם שיעור… ובכלל, מה ענין שמיטה להר-סיני, אינני מבין: מה ענין ד”ר ארלוזורוב למה שאירע אתמול?!"
כמה קשישים, שישבו נשענים על מקלותיהם על הספסל המוצל, שרויים בתוך המהומה ועם זאת כמו בדוּלים ממנה, הניעו בראשיהם כעונים אחריו אמן.
זה הקרוי ספקטור לא מצא פיו להשיב עתה ממנו-ובו, אלא שכאן בא לסייעו אחד שהיה מוּכּר לרוב המתקהלים בשם גרישה, או גרישה האדום:
“השייכוּת? יש שייכוּת!” פתח ואמר בקול של מטיף-בשער בקיא ורגיל. “חוט אחד מוביל מרוצחי ראטנאוּ אל רוצחי מאטיאוֹטי ומשם אל רוצחי ארלזורוב. חוט אחד… ואותו חוט מוביל משם אל אלה שיוֹרים מן המארב על ילד ערבי מסכן שעובר ברחוב לתוּמו או על איזה פועל-נקיון שלא עשה רעה לאיש מימיו – רק מפני שהוא ערבי!… כן, כן! אתם לא תשתיקו אותי… אם זאת היא גבורה, אז אלה הם אותם הגיבורים!”
“בראבוֹ!” השמיע מישהו.
“ייסכר פי דוברי-עוולה!” זרק האדמוני כחזן העובר לפני התיבה.
ואחרים צעקו בערבוביה:
“מופס! מלשין! בולשביק! חלירע!”
“ואני אומר”, התיז קטן-הקומה, “אני אומר – ולא איכפת לי מה יגידו כאן על זה – אני אומר שאלה שירו אתמול בערבים… לא חשוב מי הם היו… לפי דעתי, אני אומר, הם עשו שליחות לאומית!”
“לאומית?!” התקלס עתה ספקטור ופניו מאדימים עוד יותר.
“לאומית ממדרגה ראשונה!”
“יפה מאד”, החזיר לו ספקטור. “יפה מאד… אם ככה, אז גם אלה שהרגו שלשום את חזן ודננברג על-יד נור-שׁמס עשו שליחות לאומית ‘ממדרגה ראשונה’… כולם גיבורים מאותה קטיגוריה… אז אם ככה, אז אני רוצה לומר לך שאם אני הייתי פוגש, למשל, את הפרובוקטור שהרג אתמול אחרי ההלוויה את פועל-הנקיון ההוא על-יד הירקון אז אני הייתי משבר לו את שתי הידיים… את שתי הידיים!”
“ואני הייתי לוחץ לו את היד!” השתלהב איש-מַצוּתו.
“בוודאי”, נהם גרישה בכמין קורת-רוח מבודחת, "אמוֹר לי מי הם ידידיך, ואני אגיד לך מי אתה!''
כאן חש נון איך חימה עיורת ניצתת בו וכמו אש אחזה בתנוכי אזניו. בכוח לפת את שני חיפוּיי הגומי של כידון-האופניים ובקול חנוק הטיח כלפי ספקטור:
“אולי אתה רוצה להסביר לי מה זה פרובוקטור?… כן, אתה. אני מדבר אליך!” סיים בהגבהת-קול צוֹפנת-איוּם.
ממרומי סמכוּתו ובגרוּתו צידד ספקטור מבט אל נון:
“אלי, כן?… יפה מאד… אתה אינך יודע מה זה פרובוקטור, ואתה רוצה לדעת מה זה… שאני אסביר לך, נכון?…” “כן. שתסביר”, נעץ בו נון את עיניו.
“הג’נטלמן הזה רוצה לדעת מה זה פרובוקטור”, העביר ספקטור מבטו על פני הניצבים. קולו התרכּך מעט, אבל ארשת-פניו היתה חמורה כמקודם7, כמו להדגיש את המעמד הדראמתי.
“פתח אלוהים את פי האתון”, ציחקק גרישה, זה הקרוי ‘האדום’. “בכל פעם אני רואה את הבחורצ’יק הזה מסתובב כאן בין הרגליים, וסוף-סוף זכינו שיפתח את פיו”.
“נו, אין לך אדם שאין לו שעה”, סינן המכובד בקול מדוּשן ושווּי, והיטיב את תיק הקטיפה תחת בית-שחיוֹ.
“אתה עוד לא ענית לי, חבר”, התיז נון, גופו נטוי מעט יותר קדימה.
“כן, אתה חייב לו תשובה”, הוסיף הבחור הנמוך ודחק, כשהוא בוחן את נון בסקרנות.
“אל תדאג”, אמר החבר ספקטור, “אני אענה לו”. רגע שהה למלא ריאותיו אוויר והגבּיה כתפיו קימעה, ובקולו המעוּבּה החל למנות אחת-לאחת, ברצינות קוֹדרת ותוך הטחת כף אל כף:
“ובכן, פרובוקטור זה אדם שאחרי שהורגים בלילה שני יהודים בכביש על-יד טול-כרם ועושים להם למחרת לוויה בתל-אביב הוא יוצא לזרוק אבנים על שוטרים כדי שהם יכּו את הקהל ויישפך דם… פרובוקטור זה אחד שכאשר כל האנשים האחראים משתדלים להרגיע את הרוחות הוא צועק ‘נקמה! נקמה!’ ומסית אנשים אחרים להתנפל על ערבים שעוברים ברחוב… פרובוקטור זה אדם שיורה מן המארב בלי להראות את הפנים שלו כדי שיחשבו שזה מישהו אחר… פרובוקטור זה אדם בלי מצפון ובלי מוסריוּת שחי מסיכסוכים ומשפיכוּת-דמים!”
התלהבותו של ספקטור היתה גוברת והולכת, ובלי החליף רוח, בקול מתרומם בהדרגה להשתיק את המבקשים לשסעוֹ, הפליג והלך:
“…פרובוקטור זה בן-אדם שרוצח מנהיג של פועלים כדי להכניס מחלוקת בכל היישוב… פרובוקטור זה אדם שיוצר אי-שקט בכוונה כדי לתקוע מקלות בגלגלים ולהפריע לבנין הארץ… פרובוקטור זה אדם של הפקר, זה… זה פחדן ומוּג-לב, שאינו רוצה לשאת בעול ויותר כדאי לו לעשות את המלאכה של שׂונאי-ציון!”
“פּוליציי!” הפריח פתאום אחד קשיש, חבוש מגבעת ומרכיב משקפיים כהות, שאותו רגע ממש עקר ממעגל סמוך של מתווכחים וניגש אל קהלו של ספקטור.
ספקטור השתתק באחת ועם כל שומעי-לקחו ואנשי-ריבו הפנה מבטו לעבר שוטר אנגלי אחד, רזה וגבה-קומה וקובע-פקק לראשו, שהיה מפסיע והולך לקראתם בנחת ובצעדים מדוּדים מרחוב הרצל במעלה השדרה. בתוך הדממה הפתאומית קרב וניגש אליהם ונעצר מול ספקטור, ידיו שלובות לו מאחור והוא מטפּח קלות באלת-הגוּמי שלו על ירכו.
“Well, gentlemen, what’s going on here?”, תהה בקול רתוּי ומאוּפק.
היתה שתיקה בלתי-נוחה ואיש לא מצא את פיו להשיב דבר. מקצות המעגל החלו אנשים לנשור אחד-אחד וכמו באין רואה.
“Any trouble?”
כאן התנדב ספקטור להשיב, בחיוך מבויש ובתנופת-יד רחבה:
“No. We all friends… We only speaking”.
“Yes, yes”, הזדרז מישהו לחזקו בדברים, “all friends”.
“I see”, סיכּם השוטר לעצמו ובת-צל של חיוך מתגנבת לרחף על שפתיו, “A row within the family, is it?”.
" Yes, yes". התעוררו אחדים להסכים בגיחוך פייסני, בלי דעת אל-נכון אם אמנם ירדו לסוף דעתו של אותו אנגלי. ואילו הלז לא המתין כלל לתשובתם והמשיך לו בהילוכו המדוד, ידיו לאחוריו ורצועת האלה בין אצבעותיו.
“מה אמר הגוי?” ביקש מי לדעת.
“מה זה חשוב? אמר מה שאמר”, פטרוֹ המכובד בעקימת-פה. “דברים בטלים… העיקר, רבותי! זה הכל ביטול-זמן וביטול-תורה. והבטלה”, הוסיף בבדיחות-הדעת ובזימרור של תלמיד-ישיבה, “מביאה לידי חטא ומוציאה את האדם מן העולם… נו, צריך כבר ללכת הביתה… איש לאהליך, ישראל…”
בהעוויה של קוצר-רוח זקף נון את קומתו השחוחה-הדרוּכה והוליך את אופניו מן החבורה ולחוּץ.
“אתה הולך?” זרק אליו קטן-הקומה.
נון נעצר להביט בו והניע בראשו ניע קל, בלתי-נתפס כמעט.
הלז משך בכתפיו החלטית, ננער והחל לצעוד עמו, מצדן השני של האופניים.
“דֶגֶנֶרטים, אחד-אחד”, פלט.
נוּן לא הגיב.
“שמי מאיר”, אמר הבחור והושיט יד לחברוּת, בעליצות פתאומית ומאוּנסת מעט. “מאיר מטרני”.
נון עצר את אופניו וקיבל את היד המושטת. “קוראים לי נון”, אמר. בלי חיוך.
פרק חמישה-עשר: סעודה בבית מטרני 🔗
"לאיזה כיוון אתה צריך? " שאל מאיר.
“שום כיוון מיוחד. לאכול באיזה מקום”.
“מה, אתה לא אוכל אצל ההורים שלך?”
“מה? לא. אני לא עם ההורים”.
“הם עזבו את תל-אביב?”
“לא. אני עזבתי. הם לא גרים בתל-אביב”.
“אז איפה אתה הולך לאכול?”
“בדרך-כלל, במסעדה. אני יודע? אולי במטבח-הפועלים. אתה גם?”
“לא, מה-פתאום. אני אוכל עם המשפחה. אז מה, אתה לומד פה?”
“אתה שואל הרבה שאלות”.
“אני סקרן כזה. חוץ מזה, אתה נראה ככה בחור-לענין… כשאתה שאלת את הפרצוף ההוא שיסביר לך ‘מה זה פרובוקטור’, זה היה צחוק כזה, בחיי!… היית צריך לראות את עצמך בראי! היה לך פרצוף מפחיד ממש… לא, ברצינות”.
“אני לא אוהב את אלה שזורקים מלים גדולות. כאלו מפוצצות. לא מחשיב”.
“ואיך שהוא התחיל לטחון ולטחון! אתה כאילו דרכת לו בדיוק במקום הנכון. הוא בכלל לא יודע מה הוא מדבר!”
"טוב, מה אתה רוצה?! זה מה שקוראים ‘פה גדול’ ".
“נכון”.
“זה מה שאומרים בערבית: 'על דיבורים לא משלמים מכס”'.
“כן. ושמת לב איך הוא נעשה פתאום קטן כזה כשצץ השוטר האנגלי?”
עומדים היו על המדרכה ברחוב הרצל, באור השמש, בחום השרבי שהחל להכביד עתה מעט. התנועה בכביש היתה קלושה ביותר. גם הולכי-רגל כמעט לא נראו.
“מה השעה אצלך עכשיו?” שאל נון.
מאיר הציץ בשעונו. “רבע-לשתים. אוהו!”
נון התישב על אופניו, רגל אחת על המדרכה ואחת על הכביש, וכיון את מחוגי שעונו. אחר זרק, כמו שלא-לענין:
“ומה אתה חושב?”
“חושב? על מה?”
“על מה? על כל זה. על מה שקרה אתמול. ושלשום. ועל מה שצריכים לעשות. אני יודע? על כל זה ככה”.
“טוב, אתה שמעת מה אני חושב. אמרתי, אני חושב”.
“נכון. אבל מה אתה חושב באמת?”
“מה-זאת-אומרת? מה שאמרתי זה מה שאני חושב באמת”.
“זה טוב. זאת-אומרת שגם אתה חושב שלא צריכים לשבת כמו ילדים טובים ולחכות ולראות מה שיהיה ואיפה יתחילו עוד פעם, אלא צריכים לעשות מה שצריך, כן?”
“מובן. לעשות מה שצריך”.
נון השתתק. בעקב נעלו בטש באספלט של הכביש, כשהוא ניבּט נכחוֹ בפנים חתומים.
“אז מה, אתה לא לומד בשום מקום?” חזר מאיר לשאלותיו.
“אני נראה לך אחד שלומד?” הצטחק נון. אבל בעיניו לא היה צחוק.
“אני לא יודע. אז מה, אתה עובד – או משהו?”
“עובד. עובד בנין. כשעובדים. עכשיו כבר איזה זמן לא עובדים”.
“אז אתה גר פה, בעיר?”
“כן. בטח. אתה גם, לא?”
“ברור. פה לא רחוק. ברחוב הקישון. אולי אתה נוסע לאכול אצל ברוך? אז זה אותו כיוון!”
“לא מכיר כזה. לא יודע”.
“תשמע, אם אתה רוצה אני יכול להזמין אותך לאכול אצלנו בבית!”
“שטויות! מה פתאום?”
“ברצינות. אתה לא תצטער, מבטיח לך. אמא שלי עושה יופי של אוכל, תראה”.
“עזוב שטויות. מה, אתה מתלוצץ אתי או מה?”
“אני נראה לך אחד שמתלוצץ? שמע, חביבי, אני יותר מבוגר ממך. אם אני מזמין אותך, אז זה ברצינות. איזה טעם יש לזה שתלך עכשיו שם לקואופרטיבית ותידחק ותחכה עד שיתפנה איזה כיסא מחורבן?! לא, באמת”.
“אל תחשוב לך שאני איזה מסכן כזה”, מיחה נון בשפה רפה. ומיהר והוסיף: “אבל אם אתה רוצה, אני יכול להרכיב אותך עד הבית שלך. לא משַנה לי”.
“אני לא צריך שתרכיב אותי. שׂמתי את האופניים שלי שם בבּית ההוא בכניסה”, ובידו הורה לעבר אחד הבתים בתחילת השדרה. “אבל אנו יכולים לנסוע יחד אלינו. תאכל, ואחר-כך תעשה מה שאתה רוצה. מתקבל?”
“אבל תראה, אתה בכלל לא מכיר אותי”.
“אז נכיר אותך קצת. מה יש?” צחק מאיר, והפעם היה צחוקו שופע חביבות.
“אבל אתה באמת לא מכיר אותי”, חזר נון. “אומרים עלי שאני בחור מסוכן”.
“לא נורא… חוץ מזה, אנו צריכים בחורים מסוכנים”.
“מי זה ‘אנחנו’?” תהה נון.
“אנו”, סָתם מאיר ולא פירש.
“טוב. בסדר”, נמנה נון וגמר. “קדימה”.
כעבור דקות אחדות הכניסו שניהם את אופניהם למבואו של בנין בן שלש קומות ברחוב הקישון. המבוא היה מלא זוגות אופניים, רצפתו זרועה קרעי נייר מצהיבים וקליפות גרעינים ועל קירותיו המושחרים תיבות-מכתבים בדרגות שונות של בלָיה וכן מיני כתָבות ושמות מותווים בכתב-ילדים עילג ומשובש בעפרון, בגיר ובפחם.
עלו במדרגות לקומה השלישית, העליונה. הדלת שעליה היתה לוחית פליז בוהקת מכריזה ואומרת “מטרני” לא היתה נעוּלה. מאיר פתח – ובאחת היו בפנים, בתוך הדירה, בתוך ריחות התבשילים, בתוך חדר-המגורים שתריסיו מוגפים-למחצה וכתליו עטורים ועמוסים תצלומי-משפחה במסגרות חומות, שחורות, מוזהבות.
בני-המשפחה כבר היו מסובים אל השולחן: אבא, אמא, בן ושתי בנות.
“שלום”, קרא מאיר לעבר המסובּים.
“שבת-שלום”, החזיר אביו מעם ראש השולחן: “זה מאוחר מאד, מאיר. אתה יודע, אנחנו חיכינו וחיכינו – ובסוף ישבנו כבר לאכול בלעדיך”.
“אני מצטער”, התנצל מאיר. “פגשתי חבר, וקצת התעכבנו… ואני, אה, הזמנתי אותו לאכול… בבקשה להכיר”.
“ברוך הבא”, אמר אבא מטרני, גבר מקריח, ממוצע-קומה, כבן ארבעים-ומשהו, ואת כיסאו הרתיע לאחור מעט. “ברוכים הבאים… מאיר, תקח עוד כיסא ותושיב את האורח אצלך, בינך ובין אהובה… זהו… בבקשה, בבקשה… איך קוראים לך, חביבי?”
“נון”.
“או, נון! זה שם יפה מאד. מן התורה. קצר, אבל יפה ואוריגינלי. נון… יהושע בן נון, הה?… כן, בבקשה להכיר. זה האשה שלי, ראשל. האמא של כולנו, חה-חה, ומה שהיא אומרת – עושים. בלי ויכוח. וזה האחות של מאיר, אהובה. וזאת האחות היותר קטנה, סגולה, וזה הבן הצעיר שלנו, דויד… מאיר הוא הבכור אצלנו, אתה יודע, נכון?… בשביל זה חיכּינו בכל-זאת עד עכשיו. לתת לו הכבוד, כמו שאומרים. אבל אתה באמת, לא בסדר, מאיר חביבי, אתה יודע? אנחנו מאד מכבּדים את החבר שלך, ואנו אוהבים שאתה תביא את החברים שלך הביתה, אבל יכולת להביא אותו קצת קודם, הה? לא להשאיר אותו רעב כל-כך הרבה זמן, וגם אותנו. בכל-זאת, זה שבת, אוכלים ביחד… לא טוב ככה. בייחוד שעכשיו, זאת-אומרת, המצב, ככה, לא כל-כך נורמלי, הה? ואמא שלך באמת כבר התחילה לדאוג. נכון, ראשל?”
“מאד מאד הייתי דואגת”, אישרה גברת מטרני וזקפה גבותיה, אף שלא ניכרה תרעומת בקולה. במַצקת יצקה מרק מכלי-החרסינה הגדול שבמרכז השולחן אל קערתו של כל אחד ואחד, בעוד הבנות מגישות את הקערות אל המצקת וחוזרות ומציגות אותן כל אחת על מקומה.
“מה יש פה לדאוג באופן מיוחד?” ניסה מאיר להינקוֹת מאַשמה.
“אל תגיד, חביבי'” החזיר לו אביו. “בכל-זאת שומעים פעם קצת יריות מפּה ופעם קצת מפּה… זה מצב, כמו שאומרים, מתוח. ולא יודעים בדיוק מה יכול לקרות”.
“מה, שמעו יריות, אבא?” ננער מאיר ושאל.
“אה כן, שומעים. והיתה פה הדודה סילביה והיא סיפרה שירו מן הפרדס באבו-כביר כמה פעמים ויש אחד פצוע. ואומרים גם שאחד דקרו בסכין וערבי אחד ירו עליו בדרך-סלאמה. אומרים כל מיני דברים. מה נכון מה לא נכון אנחנו לא יכולים לדעת, אבל זה מצב מתוח”.
דיבורו של אבא מטרני לא היה חותך או תקיף במיוחד, אף-על-פי-כן מילא קולו את חלל החדר כל עת הסעודה והטביע את ניקוש הכלים ושאר קולות האכילה. ולא עוד אלא הכל שמעוהו ביראת-כבוד וללא עירעור.
“אומרים שזה עוד הפעם מתחילים מאורעות. אומרים. אני לא יודע אם זה נכון. אבל אני חושב צריכים לעשות הכל שזה לא יהיה, הה? יותר מדי אנחנו זוכרים כולנו את שנת עשרים-ותשע, אז המאורעות… זה היה נורא. החבר והשותף שלי הכי טוב, אלבר פּאפּושדוֹ, הרגו אותו ממש לפני העיניים שלי. הערבים. בסכינים. אני זוכר כמו היום. איזה בן-אדם זה היה! היתה לנו אז החנות ביפו. כמו שותפים, זאת-אומרת. ראשל אשתי במקרה נשארה אז בבית כי הילדים עוד היו קטנים, אבל אנחנו הלכנו לפתוח כרגיל. יש לנו חנות אנחנו, זה הרי אתה יודע, כן?… נון קוראים לך, נכון?… זהו. נעליים מטרני ברחוב הרצל אתה מכיר, הה? נעליים, בראבו! זהו, זה אנחנו. אז אחרי המקרה ההוא פתחנו בהרצל. תודה לאל, יש פרנסה. היו שבע שנים באמת טובות. משנה לשנה יותר טוב, יותר חזק, יותר תנועה. יש גם קליינטים ישנים שלנו, מיפו. שבאים אצלנו כל הזמן. בוודאי. ויש גם חדשים, תודה לאל. גם אני עובד שם, וגם מאיר, וגם אהובה, ויש לנו שם עוד בחורה אחת או שתים בתור עזרה, לפי הסיזון, ובמשך הזמן, אם ירצו, אז גם סגולה ודויד יוכלו לעבוד שם. יהיה בשביל כולם. ואם ירצו, יפתחו עוד סניף. באלנבי. בנחלת-בנימין. איך שירצו. כמעט מהתחלה מתי באנו לארץ-ישראל פתחנו החנות. גם בחוצה-לארץ אני הייתי מוכר נעליים בחנות של אבא שלי. אבא והאחים שלו. כן, כולנו ביחד היינו מוכרים נעליים. אם תרצה זוג נעליים, כל הכבוד! בבקשה, תבוא אצלי, אֵתן לך הנחה טובה, תהיה שׂבע-רצון, חה-חה… אנחנו המשפחה שלנו יש ממנה קצת ביוון וקצת ברודוס ויש קצת בתורכיה אבל אני, זאת-אומרת אני והגברת שלי, אנחנו מסטאמבול. כן, קונסטנטינופול. אומרים יש גם במצרים וגם באמריקה אפילו, אבל זה אני לא יכול להגיד בבטחון. אולי, אולי – אבל בדיוק לא יכולים להגיד… התמונות זה מה שאתה רואה על הקיר זה אבא שלי וזה אמא שלי, בגן-עדן תהיה מנוחתם. ועל-יד, זה האשה שלי ואני בזמן החתונה. מה לעשות, זה ככה מצטלמים כשמתחתנים ואחר-כך יכולים לצחוק מזה אבל בתור זכרון לכל החיים אז זה ככה מתקבל, חה-חה. כן, זה עוד מחוצה-לארץ. זה צילם הצלם שהיה הכי מפורסם בכל סטאמבול, אחד ארמני. ככה הוא היה מצלם. מה לעשות. גם מאיר עוד נולד בסטאמבול, אבל מתי הוא עוד ילד ככה די צעיר אנחנו באנו פה לארץ-ישראל. אגיד לך האמת: המצב כבר לא היה הכי טוב שם. התורכים קיבלו המפלה הגדולה במלחמה, ואחרי זה היתה המלחמה עם היוונים, ולא היה פרנסה. בא מוצטפא כמאל ולא היו יודעים בדיוק מה יהיה. עד שבסוף יום אחד קרא לי אבא שלי המנוח הצדה ואומר לי: ‘תשמע, ז’אקו – זה השם שלי – המצב הוא ככה-וככה, זאת-אומרת לא הכי טוב. מה שיש פה בחנות, זאת-אומרת המסחר, בשבילי זה מספיק, אבל אתה תקח את האשה ואת הילד ותסעו לארץ-ישראל. באמריקה לא מכניסים עכשיו אנשים, באירופה הבן-אדם רעב, ולמה ללכת יותר מדי רחוק – תסעו לארץ-ישראל. יש שם אנשים שמכירים המשפחה שלנו, יש לנו שמה שֵם טוב מאד, ויעזרו לך להסתדר. ושם גם יש עתיד, יבואו הרבה אנשים, תהיה פרנסה, בכבוד’. אז באופן הזה אנחנו שמענו בקולו – ותודה לאל, לא מתאוננים, הה? על-יד, שם מצד החלון, זה התמונה של הרב בן-ציון עוזיאל. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. מצולם יחד עם קרובים מהמשפחה שלנו בחתונה. זה היה בחתונה של אחות אשתי, הגיסה שלי. ושם זה כבר תמונה של מאיר כשצילמנו אותו בשביל הבר-מצוָה שלו. ובין שני החלונות התמונה של המחזור שלו של מאיר מבית-הספר. זאת-אומרת, למעלה זה מבית-ספר עממי, יש מזה איזה שבע שנים אולי, נכון? ועל-יד שמנו לפני שנתיים-שלש התמונה מן המחזור שלו בגימנסיה. כן, הוא גמר למסחר. בית-ספר-למסחר. בטח. גמר יפה. אולי לא הכי טוב בכּיתה שלו, חה-חה, אבל גמר יפה. אין מה לדבר, היה ילד חרוץ ותופס טוב. מוכרחים להגיד, יש לו ראש טוב. גם תופס אנגלית, וגם המתימטיקה. גם מבין בפוליטיקה, וגם במסחר. אבל מה? אצלנו פה בארץ המסחר עדיין לא יותר מדי מפותח, בשביל זה בחור כמו מאיר עוד אין לו כל-כך הרבה אפשרויות. אני לא פעם אחת אמרתי את זה, אבל תודה לאל, אין מה להתאונן. אם הוא היה, למשל, במקום כמו צרפת, או אולי בקאִירוֹ, היה כבר יכול להגיע רחוק. אבל מה יכולים לדעת. פה אצלנו זה רק מתחיל הכל, זה עוד יגדל. ברור. אפילו שבאה המלחמה הזאת באַבּיסיניה ויש צרות עם הבנקים, בכל-זאת לא רע, אפשר להגיד. רק שלא יתחילו עוד פעם מאורעות. עם הערבים צריכים לדעת לדבר. צריכים בדיפלומטיה. אם אחד יודע לדבר אתם לפי התפיסה שלהם, בעדינות, במלה טובה – את הנשמה שלהם מסוגלים לתת בשבילו. ככה זה… גם-כן, מה אני אגיד, אני חושב פה אצלנו בארץ יש יותר מדי שנאת-אחים ולא מאמינים אחד לשני. יותר מדי אנשים חושבים רע, פוחדים. חושבים איך לעשות האחד נגד השני. נכון, אצל הערבים זה עוד יותר, אבל אצלהם לכל הפחות יש הכבוד והנימוס. אני יודע כמה הם יכולים לקלל ולשקר ולגנוב ולהכניס הסכין בגב שלך, כמה שהם מלוכלכים ופרימיטיבים ועצלנים ולא מלומדים – אבל מה? יש להם פחד מן האלוהים, ויש להם כבוד למכוּבּדים. אם איש נכבד אומר להם תעשו ככה-וככה, אל תעשו ככה-וככה, אז זה כמו שאבא שלהם אמר להם – שומעים, ועושים!… אצלנו יש הרבה מאד פאנאטיסם אבל אין פחד – לא מאלוהים, לא מן המכובדים, לא מאבא ואמא. נכון, ראשֶליקה?”
הסעודה הגיעה לקצה, והפּנייה הפתאומית, המחוּיכת והמרוּצה, אל גברת-הבית כמו באה לציין זאת.
“אם אבא שואל, אז אמא בטח אומרת 'נכון”', צחקה בת-זוגו וקמה להציג על השולחן טס טעון תפוזים ומנדרינות.
“רק אומרת” פלט אבא-מטרני בגניחה של בדיחות, נטל סיגריה מן הקופסה שבכיסו והדליק, ובהרחבת-הדעת שילח מפּיו סילון של עשן לחללו של החדר.
“אבל אין דבר, אשה טובה. באמת אשה טובה”. ולאחר עוד שאיפה עמוקה של עשן-לרוויה, פנה אל מאיר בנו לאמור:
“החבר שלך יחשוב שאבא שלך מדבר יותר מדי… אין דבר, יחשוב… מתי יש הזדמנות אצלנו ככה לדבר במשפחה אם לא בשבּת, כשלא עייפים וכולם יושבים ביחד מסביב לשולחן. מדברים, וזה נותן לחשוב… אל תשכּחי הקפה, ראשליקה, שייהנה גם האורח שלנו… זו פעם ראשונה שהוא, בא אלינו הביתה, אז בצורה כזאת הוא מכיר כל המשפחה ויודע עם מי יש לו עסק, הה? ובצורה כזאת, יכולים לומר, החבר שלך גם שילם בשביל הארוחה, נכון?… תתכבד. תקח בבקשה מן המנדרינות. ישר מן העץ. זה קונה אחד שלי מביא מן הפרדס שלהם בסלאמה. יש להם פירות אֶקסטרה – משהו יוצא מגדר הכלל!”
פרק ששה-עשר: גלידה וסימפטיה 🔗
“אני רק מלווה אותו וחוזר. באמת אין לך מה לדאוג”, אמר מאיר מטרני לאמו כשעמדו הוא ונוּן בפתח ופניהם לצאת. הצַלחות וכל כלי-האכילה כבר נערמו במטבח, ואבא-מטרני נתן מנוחה לראשו היגע על המיטה הרחבה שבחדר-המשכב.
“עוד פעם: תודה רבה. באמת”, סינן נון לאטו. “ושלום”.
“שלום ולהתראות, נון”, הצהילה מרת מטרני פנים. “תבקר. תבקר. אנו משתדלים שחברים של מאיר ירגישו את עצמם אצלנו כמו בבית… מאיר, תשמור על עצמך. וגם על החבר שלך!”
“להתראות”, חייכה אהובה, הבּת הבּכירה, מתרפקת על אמה.
בעצלתיים עלו השנים, הנער והבחור, על אופניהם.
“אתה לא מוכרח ללוות אותי”, אמר נון בצאתם אל הרחוב המתעלף בשרב.
“מה יש לעשות עכשיו בבית, אתה חושב?” החזיר מאיר, כמתנצל. ואחר: “אתה באמת חושב לחזור הביתה?”
“לא בטוח. חשבתי לעשות איזה סיבוב ברחובות. לראות מה נשמע. מה דעתך?”
“רעיון… ואולי יש לך חשק לאכול גלידה?”
בבית-הגלידה “חרמון” היתה אפלולית משועממת ולֵהָה ורוב השולחנות היו פנויים. נטלו גביעיהם וישבו ללקק בקרן-זווית.
“מה דעתך על הזקן שלי?” שאל מאיר.
“אבא שלך?” החזיר נון. “יודע לדבּר. אוֹהוֹ!… אבל נראה איש טוב כזה, לא?”
“כן. מאד טוב-לב. ועוזר לאנשים. אבל גם יודע לכעוס כמו שצריך, אם מנסים לסדר אותו… רק העברית שלו משונה קצת, נכון?”
“והאוכל אצלכם – איזה כמויות שאתם מרביצים! אני אכלתי כמו חזיר, בחיי. כנראה הייתי רעב כהוגן. אתמול, בעצם, לא הזדמן לי לאכול בכלל כל היום”.
“כן, אמא שלי מפורסמת בבּישולים שלה”.
“אצלנו בבּית לא היו שמים לב כל-כך לאוכל”.
“גלידה לא-רעה כאן… הכי אני אוהב ב’שׂניר', רק ששם סגור עכשיו”.
“נכון. חבל, לא?”
“תגיד, נון… אני רוצה לשאול אותך משהו…”
“תשאל”.
“אתה שייך למשהו?”
“בטח. לעצמי”.
“לא, ברצינות…”
“שייך לְמה?”
“זאת-אומרת, לאיזו תנועה או דבר כזה. ל’הפועל' או ל’בית”ר' או ‘לנוער עובד’ או ל’מכבי'?"
“לאף אחד”.
“מדוע?”
“מדוע? זה לא אומר לי שום דבר. אולי פשוט לא הזדמן. אני יודע?”
“יש לך חֶברה?”
“לא במיוחד. חבר אחד או שנים. ככה, מהעבודה”.
“ואתה חי לך ככה לבד?”
“בערך… לא יוצא הרבה… נמצא הרבה לבד…”
“זה מעניין… חי לבד – ואתה בסך-הכל בן שש-עשרה, נכון?”
“משהו כזה”.
“ואיך, אתה מחזיק מעמד?”
“מסתדרים. לא חסר לי שום דבר. חי יותר טוב מן המשפחה שלי בגליל”.
“אתה עושה רושם של בחור מבוגר הרבה יותר מגילך, אתה יודע?”
“לא יודע. אולי… שׂמתי לב שאתה אוהב לשאול שאלות…”
“אני לא שואל סתם. יש לי מטרה”.
נון הסתמר:
“מה אתה מתכוון?”
“עכשיו אתה שואל… חכּה, סבלנות… בפוליטיקה אתה מתעניין?”
“כשיש זמן – כן”, השיב נון במסויג. “כשעובדים, לא כל-כך. לא נשאר הרבה בשביל זה”.
“ועכשיו, כשאתה לא עובד?”
“טוב, זה רק זמני שלא עובדים… אבל חוץ מזה, תגיד, אתה כאילו משחק אתי בחתול-ועכבר, לא?”
“תביט, אתה לא מחויב לענות על מה שאתה לא רוצה. זה לא משחק. ואם אתה מעוניין, אתה יכול גם לשאול אותי שאלות. אני לא מפחד”.
“אתה יש לך ראש, כמו שאבא שלך אומר, ואתה גמרת גימנסיה. אני – בקושי גמרתי עממי במושבה עם איזה מורה טַרמַך וכל מה שלימדו אותי בכלל זה לעבוד. וגם, לפעמים, לתת מכּות, כשצריך… אז אני לא כל-כך יודע לשאול שאלות. גם לא מעניין אותי”.
“זה לא כל-כך מדויק. זה אתה ששאלת את המפא”יניק ההוא ‘מה זה פרובוקטור’!"
“זה מפני שלא ידעתי על מה הוא מדבר, ורציתי לדעת”.
“ככה?”
“בדיוק כך”.
“יש לי רושם שבפוליטיקה אתה מתעניין דווקה די חזק. אולי לא?”
“לא אמרתי שלא…”
“אז איפה אתה עומד, אני רוצה לדעת: שמאל, או ימין?”
“שמאל, שמאל… שמאל, ימין, שמאל”, ניסה נון להתלוצץ וחשף שיניו בבת-צחוק. “בחייך, זה מסוּבּך בשבילי!”
“טוב, אז אני אשאל אותך אחרת”, קטעוֹ מאיר ונימה של קוצר-רוח החלה לרטט בקולו. “אתה לאומי, או – –”
“או מה?”
“או אנטי-לאומי?”
“אם זה אתה שואל אותי, אז סימן שאתה לא כל-כך חכם כמו שחשבתי קודם”.
“אני לא כזה חכם”, אמר מאיר, ספק מתוך זהירות ספק מתוך מפח-נפש. “וחוץ מזה, אתה מתחיל לטמטם אותי”.
“הו-הו!” ציחקק נון. “אל תגיד לי שבסוף אני פה החתול ואתה העכבר, מה?”
“תביט, אתה יכול לענות לי לענין, אם אתה רוצה… אתה לא מוכרח, אבל אתה יכול”.
“טוב, אז אני אשאל אותך שאלה בהחלט לענין: כדורים לאקדח אתה יכול להשיג לי – כן, או לא?”
עתה היה זה תורו של מאיר להסתמר. “נון, יותר בשקט”, הפטיר במפגיע.
“טוב, טוב. בשקט”, הנמיך אף נון את קולו. “אבל זה חשוב לי לדעת”.
מאיר שהה רגע, השעין מרפקיו על השולחן, העיף מבט בוחן בציפרניו, זרק: “מתחשק לך כוס סודה אולי?” ומיד, בלי להמתין לתשובה, תָכַף ושאל, בקול כבוש ובסבר של חשיבות-עצמית: “מה הענין?”
“פשוט… יש לי אקדח, ואני צריך שיהיו לי קצת כדורים”.
“איזה אקדח?”
“מה-זה-חשוב?… נניח, פּי-בּי”.
“אתה יודע לירות?”
“חכמה גדולה!”
“קולע טוב?”
“אין דאגות”.
“חכּה. אני אביא סוֹדה בכל-זאת. נדמה לי שמישהו שם קצת שׂם לב אלינו… תשתה גם, כן?”
בשובו מן הדלפק היו שתי כוסות של סודה מפעפעת בשתי ידיו.
“קצת חם, בכל-זאת. אבל זה מתחיל להיגמר, נדמה לי”, הפטיר בין גמיעה לגמיעה.
ואחר:
“תראה… אם תהיה במסגרת מסוימת, תוכל לקבל לא רק כדורים אלא גם אקדח… אולי אפילו רובה… תלוי במצב…” ובחיוך דקיק הוסיף: “וגם בלי לשלם כסף בעד זה”.
“אבל אני צריך את זה דחוף”, רהט נון.
“מה יש? מה בוער?”
“יש. בוער”.
“תראה, אבל כשנמצאים במסגרת אז הנשק הוא כבר לא פרטי. אז אתה כבר לא משתמש בזה לפי הבנתך אלא לפי מה שאומרים לך. יש מפקדים, ויש – –”
“רגע אחד”, שיסעו נון, “אבל מה ששלי זה שלי?”
“יש מפקדים”, חזר מאיר לנוסחתו, “ויש פקודות. לא סתם”.
“ומי יתן לי פקודות? אתה?”
“אולי אני. אולי אחרים. זה תלוי”.
“אתך אני אסתדר”, גיחך נון ערמומית.
“זה נראה”, נהם מאיר במהוּסס. “תלוי איך תהיה”.
“העיקר”, דחק נון, “מתי יורים?”
מאיר הגניב מבט על סביבו. באי-נוחוּת קם ממקומו. “בוא נלך”, אמר. ואחר הגבּיה קולו ושאל: “נקח עוד גלידה?”
פרק שבעה-עשר: תעודת-בגרות 🔗
בחושך משקשק הקטר, מתַמרן ופולט צפירות עצבניות, מקוטעות. אנה ואנה הוא מקרטע, גוש שחור ומרוּשע, לאורך המסילה שבּגיא הצר, מתחת לגשר-האבן הישן, והוא מעלה לסירוגים פקעות של עשן לבנבן-מחליא ונחילי גצים, כמו גחליליות. על מעקה הגשר רוכן נון וניבּט אל תוך הערב, והגיא אשר מתחת כמו תהום לרגליו. גלים של צינה רכה מתנשאים מתוך הגיא, ולרגעים עוברת צמרמורת בבשרו.
זה לו שעה ארוכה שהוא עומד כך ואינו יודע מה יחליט.
הבית הקטן והאטום שבּסמוך מוקף חומה ודלת של ברזל יש לחצרוֹ ובדלת אשנב מוגף. מדי-פעם ניגש איזה איש ודופק בעוז על דלת הברזל. בכל פעם איש אחר. האשנב נפתח, בהרת-אור מפרכּסת, האיש משמיע איזה שֵם, ולאחר כמה לחשושים בין מי שמאחור למי שמלפנים האשנב מוגף שוב, מפתח כבד מחריק במנעול, הדלת נפתחת ביבבת-צירים חנוקה, האיש נכנס – והדלת שוב ננעלת. מדי-פעם גם נפתחת הדלת כמו מאליה ואיש נפלט החוצה, מביט כה-וכה, מישר גב ונושא רגליו ללכת.
שם בטח הערביות יושבות, מדמדם לו נון. מאחרי דלתיים ובריח. רחבות-ירך, שופעות-דדים, עיניהן הבהמיות אפלות ומכוֹחלות. כמו שרואים אותן לפעמים כשעוברים לפנות-ערב על-יד הקבּרטים שבקצה דרך-יפו-תל-אביב. שם בבית ההוא הן יושבות ודאי ערומות ומעשנות נרגילות ומעבירות לשון-ליקוקים על פיהן. נחיריהן פשׂוּקים ושׂפתיהן פשׂוּקות ורגליהן פשׂוּקות, וכל הבא – ברוך הבא. אולי חשיש יש להן בתוך הטוּמבּק שבּראשי הנרגילות, ואֵד-עשן רפה עולה מן הגחלים, מתקתק ומסחרר, ובין מציצה למציצה הן מפצחות גרעינים. או בטנים.
הנה יצא משם אחד, מתורבש ובעל-בשר, ירד במדרגות השתים. רגע הוא שוהה להטיל מים אצל החומה, מיטיב מכנסיו ופונה ללכת לעברךָ, לעבר הגשר. מצב-רוחו טוב, כפי הנראה, שהרי הוא מהמהם לו איזה זמר של סרט מצרי. נעליו רכות, מלבינות בחשכה, והילוכו כשל חתול שׂבע. שאַל אותו, שאל אותו: איך שם בפְנים, מי הכי-הכי טובה, כמה זמן נותנים להישאר שם… ומה בדיוק צריכים לעשות… לא, זה אינך יכול לשאול. יצחק ממך, ועוד יספר את הסיפור לכל מי שהוא רק יכול… ובכלל, מה אם במקום לענות לך הוא מוציא סכין ותוקע לך חד-וחלק בין הצלעות. היו דברים כאלה. בחושך הזה, מי יראה ומי יפריע… פעם אחת בסכין, ואחר-כך תופס אותך בחולצה ומשליך למטה, לתוך הוואדי השחור, ואחר-כך בא איזה קטר שחור ועובר על הגופה שלך ומורח אותך כמו חמאה על הפסים. אפילו בלי לחשוב שום דבר רע. מי יכול אחר-כך להתחיל לחפש או לחשוד במישהו בכלל?
הנה הבחין בך השמן, כנראה. הוא נעצר.
“מִן הדא?” הוא לואט. מאוּפק, חושש, דרוך.
תן לו לעבור. למה להתחיל עניינים.
“חֵ’ליךּ מאשי”, מפטיר נון. כלומר: המשך-ולך ואל תעמוד.
עדיין הלז עומד במקומו. מרחק פסיעה אחת ממך. ריח של משקאות וזיעה ובושם תפל נודף ממנו. ועוד משהו. השד יודע מה. עומד וסוקר אותך, תוהה על טיבך. רק שהוא לא יתחיל עכשיו. זה לא הרגע בשביל להסתבך.
חזוֹר ואמוֹר לו שיזוז מכאן.
הלז נרתע עתה ועוקר אל מעקהו השני של הגשר ממול והוא פותח ומנסר, בקול צרוד ובנשימה כבדה:
“ואלךּ, מה יש לך אתה, יא-עַרס, יא-יַהודי, יא-קרח’נג’י, יא אבּן-שַרמוּטה…”
“למי אתה אומר ‘רועה-זונות’, למי אתה אומר ‘בן-זונה’, יא-כּלבּ, יא-מלוכלך-שכּמוך!?…”
רק שלא ימשיך בזה עוד לפני שתעשה משהו לא טוב, משהו שאינך רוצה לעשות לו. שיעשה טובה ויקח את הרגליים שלו מכאן. שיעשה טובה לעצמו – ולי… אבל אולי צריך לעזור לו שיעשה את הטובה הגדולה הזאת.
“יללה מן הון, לפני שאני אהרוג אותך!… לך מפה ותשתוק, הה, יקוּלל-דין-אבי-אבי-דינך…”
טוב עשית שהתחלת להתקרב אליו. רואה שאתה לא מפחד ממנו, אז הוא מבין שהוא צריך לפחד ממך. וטוב שלא היה לו אומץ להוציא את הסכין שלו. אם יש לו. ועוד יותר טוב שהיה לך די שׂכל בשביל לא להוציא מה שיש לך אתה בכיס הימני של המכנסיים הכחולות הארוכות והחדשות שלך ולא הבהלת אותו יותר מדי עד שהיה מתחיל לרוץ ולצרוח ולהזעיק לעזרה את כל השכנים והשוטרים שבעיר. “יַללה אסתעגֵ’ל! הזדרז כבר, יא-ח’רא…”
אבל עכשיו כבר אין טעם להישאר ולעמוד כאן. ההוא עוד הולך ונובח כל הזמן. מישהו עלול להתעצבּן באיזה מקום. לא כדאי להתחיל עניינים. שם ממול באים צעדים לקראת המתוּרבּש. נעליים חזקות, מסומרות. יכולים לשמוע ממרחק של קילומטר. זה שנים הולכים שם. כן, אני מתחיל לראות אותם. הנה הם על-יד עמוד-החשמל בקצה הסימטה. אחד גבוה בקובע-פקק, אחד יותר נמוך בקוֹלפּק. ברור, משטרה. אחד אנגלי, השני אולי ערבי. פטרול. אולי סתם מסתובבים, ואולי שמעו משהו ורוצים להתעניין. בכל-אופן, אני לא צריך אותם. קדימה, נון, לפני שתתחיל להסתבך. שם בפְנים זה עכשיו המקום הכי בטוח בשבילך.
טבעת-הברזל על הדלת זה בשביל לדפוק, אז מה אתה עומד? תדפוק!
סדקי-עיניים צרים בריבּוע הצוהר המבליח. מול עינך. עין-בעין.
קול זועף, מתמשך:
“את מי אתה רוצה?”
“לֵילא”.
מה עכשיו? כן, הוא פותח. טוב ששמעת את השם הזה קודם בזמן שעמדת על הגשר. ועכשיו לֵך אחרי הארוך הזה – מצרי ודאי – על מרצפת החצר הקטנה, תחת עץ-התוּת הענֵף, אל הבית שאוֹר מסתנן מתוך חרכּי תריסיו המוגפים. ככה זה, מסתורי, מה? הנה יפתח את הדלת, ואתה תראה מה…
כן, מה אתה רואה כשאתה ממצמץ מול אור-פתאום מסמא של אגסי-חשמל מעורטלים? מה אתה רואה שם כשאתה מתאמץ להתגבר על הרעד שמחלחל בעצמות, כשאתה מתאמץ ללכת בצעדים אִטיים ומאוששים ומכניס את שתי הידיים לכיסי המכנסיים הארוכות הכחולות והחדשות שיראו איך לא איכפת לך ואיך אתה מכיר את כל החכמות הללו?
אתה רואה שלש נשים מחייכות אליך מתוך שיעמום מכורסותיהן, ליד השולחן העגול והנמוך. כל אחת מהן יש לה שן-זהב אחת או שתים בפה. אחת לבושה חלוק-בית פרחוני דהוי, אחת בשמלת-צמר אדומה כמו דם ואחת בשמלה שחורה ארוכה מאד, איזה מין משי דק ומבריק, משוזרת חוטים של זהב סביב המחשוף. הלוואי שזאת תהיה לילא…
“בידוּ לֵילא”, נוהם הארוך באדישות, סוגר את הדלת וחוזר ויוצא החוצה. לחצר. את לֵילא הוא רוצה.
כן, הוא רוצה את לילא. פתאום ברור לו מאד שהוא רוצה עכשיו את לילא וכל הזמן רצה אותה ורק אותה. אותה ולא אף אחת אחרת, לא שום דבר אחר. ובכל-זאת, מי מן השלש היא לילא?
רק שלא תתחלנה השיניים לנקש פתאום.
“שב”, מורה לו המבריקה על כיסא מרוּפד, גבה-גב.
“אַת זאת לילא?” הוא שואל, תוך שהוא מתישב על הכיסא ובולע רוקו.
“הה, אתה מדבר ערבית?” היא מגחכת ומַזה אפר מן הסיגריה שבין אצבעותיה אל רצפת-הלווחים. וסמוך לכך, כמו בהיסח-הדעת: “אתה רוצה שאני אהיה לילא?”
שתי האחרות יושבות בלי-נוע בכורסותיהן, חובקות ידיים ולועסות. לא, לא גרעינים, גם לא בטנים. גומי-לעיסה.
כפוף מעט, כפותיו על פיקות ברכּיו הגרומות, מעיף נון מבט על הדלתות החוּמות שמסביב לחדר הגדול ומשיב בניחר: “מה, לא אַת לילא?”
“אה… אני רואה שאני מוצאת חן בעיניך. זה טוב. אתה גם-כן מוצא חן בעיני… הבאת לי מתנה או משהו?”
נון, היזהר. אל תתן לה לסדר אותך. איזה מתנות פתאום?!
“… או אולי אתה רוצה לקנות משהו לבּנות? הן יפות, לא כך?… זאת רוֹז, וזו קוראים לה אאִידה… אתה רוצה לקנות להן אולי שמבּניה או ערק או משהוּ?… אני רואה שאין לך מצב-רוח, חבּיבּי. מעלש… אבל חבל על הזמן… אאִידה, קוּמי”.
זו שקוראים לה אאידה היא זאת שבּחלוּק הפּרחוני הדהוּי והיא מתקינה עתה את נעלי-הבית שלה לרגליה העבות וקמה בעצלתיים מכּורסתה, בעקימת-פה של אי-רצון, תוך שהיא מנידה ראש לישר תלתל סורח ומהדקת ביד אחת את חלוקה אל גופה בתנועה מיכנית של צניעות מתפנקת. רק עכשיו רואים שזה חלוק בלי כפתורים ובלי לחצניות ורק פריפה אחת פורפתו. היא קצרת-קומה, קצת פוזלת בעין אחת, מתהדרת בחזה רם וגאֶה שפּימת סנטרה כמו המשך לו.
“אבל אני באתי בשביל לילא”, מוחה נון בהיסוס, תוך שהוא קם על רגליו. “אני לא רוצה את זאת”, הוא רומז בבת-ראש על אאידה, שבינתיים קרבה וניצבה סמוך-סמוך אליו, חזה אל חזה, משיבה הבל-פיה הקודח לתוך פרצופו ומצמצמת עיניה לעומתו כאחוזת עלפון-תשוקה.
“יא-ח’וואג’ה”, מתיזה המבריקה, בנעימה של פסקנוּת שאין אחריה ולא-כלום, “יא-אדון, גברת לילא עסוקה עם אדון אחר. אתה מבטל את זמננו. עכשיו תיכנס עם גברת אאידה. יללה, מהר. אני שומעת שנכנסים עוד אדונים אצלנו”.
בינתיים הספיקה הגברת אאידה לפתוח את דלת החדרוֹן הסמוך ולהעלות בו אור ודוּמם היא עומדת בפתח ומחכה, מחליקה אט-אט בימינה על ירכה.
“שַלם!” היא פולטת בקרירות משונה לאחר שסגרה עליו.
“כמה?” שואל נון כשהוא מעיף עין על הספה הממועכת, על המראָה הגדולה הקבועה בארון הישן, על אגן-הרחצה שבפינה ליד הדלת. “יש לך גומי?”
“אה, מה… לא”.
“טוב. אלביש לך”, היא מפטירה ומתכופפת אל מגירה שבשולחן-הלילה הקטן. “אתה רוצה שאתפשט?”
“כן. בטח”, נחפז נון להשיב ובחזהו ריקנות שלא ידע כמוה מימיו. “שאתפשט גם אני?”
“אם אתה רוצה… רק תשלם קודם”.
“כמה?” חוזר נון ושואל ומוּכנית הוא מתחיל להתיר את כפתוריו.
היא נוקבת מחיר. הוא זוכר בבהירות שהארנק הוא בכיסו השמאלי, לא הימני. הוא שוקל על ידה, בהרגשה ברורה וכעוּסה שמסדרים אותו. היא מוֹנה את המטבעות בזהירות, מפקידה אותן במגירה ונועלת במפתח. אחר היא משרבבת ידה לתוך מיפתח מכנסיו.
“יש לך איזה דבר קשה בכיס”, היא מעירה סתמית, כקובעת עובדה.
נון אינו משיב. הוא נרתע ומתישב בפאַת הספּה. בבהלה כמעט הוא חולץ נעליו, ממהר לפשוט מכנסיו ומניחן בזהירות על הכורסה שליד החלון הסגור, מוגף-התריסים, העוטה וילון כבד, אטום-כמעט, ספוג-אבק.
כשהוא חוזר ונסוב הריהי עומדת מולו בשמלנית שקופה, גוצה, עבת-רגליים ויחפה. “מהר, ח’וואג’ה”, היא מזרזתו בעודה מוסיפה ללעוס, באדישות בהמית, את גומי-הלעיסה שבפיה. הוא מתקרב, אחוז רעד קל. היא מתישבת בקצה הספה, רכוּנה מעט, מחכה. מעולם לא חש עצמו קטן כל-כך. מעולם לא היה קטן כל-כך. מה היא עושה לו? מה היא ממשמשת לו שם? עזוב, תן לה. היא יודעת. זה המקצוע שלה. בטח ככה צריכים. כמו ממרחקים מגיע אליו קולה: “זה פעם ראשונה, לא כך?” מה תענה לה? איזה קור פה בחדר. “אין דבר”, היא ממשיכה במרגיע, “חכּה, חכּה. אין דבר. הוא יוצא”. עכשיו יותר טוב. באחת היא נשכבת, מתמתחת, נפשׂקת. “עכשיו בוא. בזהירות… לאט-לאט… לא להכאיב”. מַמזרתה, אפילו לא פשטה את הכתונת. רק הפשילה. ונשארה בחזיה שלה. הרי נדברנו. התפשטי. “אין דבר. עזוֹב את זה… אתה תקרע לי את הקומבינזון, ילד…” טוב, נעזוב את זה. לעזאזל שתלך. ילד היא קוראת לי… אה, עכשיו זה בא… אפילו לנשק אינה נותנת, הכלבה. “די. זהו. גמרנו”.
כבר היא על-יד הכיור שלה. מנגבת את ערוותה הגלוּחה. תיכנס בה הרוח. גועלית אחת. יַעְני, סידרה אותי.
“מה יש?” היא זורקת ברוגזה, כשהוא בא אליה מאחור ומנסה ללפות את מלוא היקף חזה התפוּח.
“למה ככה?”
“מה ככה?” היא נסבה אליו ומרחיקתו מעליה.
עזוב אותה, מסריחה אחת. מה יש לך להתווכח אתה.
“בפעם הבאה – –”
“מה בפעם הבאה?!” היא משסעתו, כשהיא פורפת את חלוקה ותוחבת כפות-רגליה לתוך נעלי-הבית המגוחכות שלה, עטורות-הפיפים. “בפעם הבאה אל תבוא אלי. לך אל מישהי אחרת. אני לא אוהבת להתעסק עם ילדים. תשמע, הקליינטים הכי טובים באים אלי, מה אתה חושב לך? אפנדים וח’וואג’את ואנגלים גם-כן. אני לא צריכה אחד כמוך. יללה. תגמור כבר. מהר. בטח כבר מחכים לי. בשבּת בלילה יש הרבה עבודה”.
פתאום נפסק שפע הדיבור הזה. עיניה נקרעות כמתוך פחד, מבטה שלוח אל כיסו הפעוּר. ומיד לאחר-כך:
“אקדח?… אקדח!… הנער יש לו אקדח!… יעני, גיבור… יַאמא, הוא רוצה להרוג אותי אולי… טוב, אין דבר. אני לא מדברת. לא אמרתי כלום. טוב, לֵך, לֵך כבר לפני שאקרא לאבו-סעיד. יללה, החוצה. מהר”.
פרק שמונה-עשר: להושיע את ישראל 🔗
למחרת בבוקר התחיל העסק במלוא הרצינות.
דפיקות נמרצות בדלת העירו את נון מחלום מעיק שחלם.
לבו הלם בחזקה, משום-מה. הוא לא מיהר להשיב, עד שחזרו הדפיקות ונשנו וקול קרא בשמו. הכיר בקול שהוא של חברו גרשון. “אני פותח!” קרא. “אתה לבד, כן?”
“בטח”.
גרשון נכנס והתישב על הכיסא היחיד שבחדר.
“גבוה אצלך… עד שמגיעים!”
“יש משהו?” זרק נון עם שהוא רוחץ פניו היטב-היטב להדיח את השינה ואת שיוֹרת החלום.
“בטח. גם אתמול חיפשתי אותך. הייתי אחרי-הצהריים ואתה לא היית. השארתי לך פתק. לא ראית?”
“אה, כן… אבל לא כתבת מה הענין. רק שאֶגש אליך, דחוף…”
“נכון. אז למה לא ניגשת?”
“לא הייתי פנוי. חוץ מזה, אגיד לך את האמת, תיארתי לעצמי שאתה רוצה שנלך לסרט או משהו-כזה. אני עכשיו לא במצב-רוח בשביל דברים כאלה”.
“תראו אותו!… דווקה ראינו דבר לא רע אתמול. ב’עדן'. היה ‘ימי פומפיה האחרונים’. הלכנו הצגה שניה. אני עם עָדָה… באמת דבר טוב”.
“כן. שמעתי”.
“אבל העיקר, לא בשביל זה באתי אתמול. זה ענין של עבודה. אתה, אפשר לחשוב, כבר לא מעניין אותך דברים כאלה”, עקץ גרשון.
“כן. מה? נשמע, נשמע…”
“דוד שלי היה אתמול אצלנו. הוא ככה עובד בחמרי-בנין, כל מיני דברים… אז כשהוא שמע שאני יושב בלי עבודה הוא אמר שמכּר טוב שלו, אחד קבלן, אורפלי, בונה עכשיו על-יד רחוב הירקון למטה. שם, קרוב לים. אז הוא דיבר אתו והוא חושב שיוכל לסדר אותי שם אצלו בעבודה. וגם אותך, אני חושב. כי אני אמרתי לו שאנחנו בעבודה זוג. אז זהו. צריכים תיכף לגשת לשם. אולי נתחיל אפילו היום, אם זה מסתדר…”
“היום?”
“כן, היום! אתה רואה שלקחתי אתי חבילה להחלפה”, אמר גרשון והורה על חבילה עטופה בעתון, בגדי-עבודה מן-הסתם, שאותה הניח על השולחן מצופה השעוונית. “אז בוא נזוז כבר”.
“מה השעה?” שאל נון. הוא כבר הספיק לרחוץ, לנקות את שיניו ולהתלבש.
גרשון הציץ בשעונו. “שבע… שבע-ורבע”.
“צריך לטעום משהו, לא? אין לי פה שום דבר בבית, לעזאזל”.
“עזוב, בחייך!… קודם ניגש נדבר עם הבן-אדם. בעשרה רגעים אנו שם, באופניים. נראה קודם-כל מה יש לעשות. לאכול עוד יזדמן… מה יש לך? אתה עושה רושם שאין לך חשק גדול ללכת… אולי אני בכלל מפריע לך, מה?… מה זה, קיבלת ירושה או משהו? או שהחלטת שאתה פרופיסור יותר מדי גדול בשביל לעבוד בבנין, הה?”
“לא יודע… באמת אין חשק. נכון… אבל במצב הזה מוכרחים לקבל מה שיש, לא?”
“אתה נראה לי עייף ככה. בגלל זה בטח עוד מצאתי אותך ישן עכשיו”.
“גם זה נכון”, התפהק נון.
“אינשאללה היית עם איזו בת בלילה?”
“אינשאללה”.
“לא, בחייך! באמת? סוף-סוף! ואללה, מזל-טוב!” התגחך גרשון מאוזן לאוזן. “עשית חיים, הה?”
“אפשר לומר”.
“אחת טובה?” הסתקרן גרשון ומין שביב מזוהם ניצת בעיניו.
“אוֹהוֹ!” הפריח נון.
“והיא… נותנת?”
“אוֹהוֹ!” חזר ואמר.
“מה אתה סח!” התפעל גרשון. “שמע, בוא שַתף אותי…”
“אני נותן לך אותה במתנה… לכל החיים שלך”, השיב נון ורקק ברעש גדול לתוך כיור-הרחצה שלו.
“לא, ברצינות. תכיר לי אותה, מה-איכפת-לך”.
“אתה משוגע, או מה? מה-פתאום שאני אכיר לך אותה? אתה נותן לי חלק בבחורות שלך?!”
“תראו אותו!… יח’רבּ בּיתךּ, אולי אני לא מכיר לך כל בחורה שאני רק מתחיל לצאת אִתה?!… טוב, זה שאתה גולם גדול בדברים האלה ולא יודע לנצל את זה, זה ענין אחר. אבל זה כבר לא באשמתי”.
“יללה, יללה. מספיק! ראינו איזה פרצופות אתה מביא, חבּיבּי! יותר טוב שתשתוק כבר, יותר טוב”.
“נון, אתה מדבר על הבנות שלי!… אני מתאר לעצמי איזו פּוּסטֶמה שאתה מצאת בשביל לצאת אִתה אתמול!”
“בסדר, בסדר… שמע, גרשון, בחייך! בוא לא נריב על השטויות האלו, מסכים?… הרי לא בשביל זה באת אלי בשעה כזאת מוקדמת והערת אותי מכל החלומות, מה?!”
“לא, בטח. זה בצחוק… טוב, בינתיים כבר שבע-וחצי, יוּ! באמת אנו סתם הורגים את הזמן… שמע, אני מציע שבאמת תקח גם-כן את הבגדי-עבודה שלך וניתן קפיצה לשם ואחר-כך נראה. אם נכנסים לזה, ואם משתווים על התשלום, אז הכל בסדר. ואם לא, אז יש זמן. נראה כבר מה נעשה”.
“אני לא מתנגד. מצדי, בבקשה!… רק אני לא חושב שיעבדו היום”.
“מה-זאת-אומרת?”
“מה ששמעת! לא יעבדו. אני מרגיש. לא יתנו”.
“מה-פתאום?”
“מה זה, איפה אתה חי?” נתן עליו נון בקולו, בחמת-פתע. "איפה אתה היית ביום-ששי, בסינמה? איפה היית אתמול? אתה לא יודע מה שנעשה מסביבך?''
"מה יש לך אתה? אתה מתכוון ללוויה של הזקן ההוא, של חזן?''
“מה, ברצינות… אתה לא מרגיש שהארץ הולכת להתפוצץ – אם זה לא התפוצץ אתמול אז זה יבוא היום, ואם לא היום אז מחר!? זה ענין של ימים, של רגעים”.
“איזה זבוב נכנס לך לראש, בחיי…”
“איזה זבוב!… טוב, נחכה ונראה. נראה אם אתה לא תבוא עוד להגיד לי שצדקתי. כולכם רואים רק עד קצה האף שלכם, ודי”.
“אז מה, אתה רוצה להגיד לי שמהיום כבר לא יעבדו ולא יבנו בניינים ואנשים כבר לא יילכו לראות סרט ורק ‘יתפוצצו’, כמו שאתה אומר?… עזוֹב, עזוֹב, בחייך. קח את הדברים שלך, ונזוז. יללה”.
“בסדר”, נענה נון קצרות והידק שיניו. משיפּולי ארונו הוציא אף הוא חבילה של בגדי-עבודה מרובּבים סיד ומלט קרוש ועשה אותם צרור. אחר ניגש בצעדים החלטיים אל מיטתו ומתחת לכּרית הוציא את אקדחו, ובתנועה תיאטרלית-מעט תחבוֹ לתוך כיס מכנסיו הקצרות.
כאן קפץ גרשון ממקומו כמי שאינו יכול עוד לסבול את שגעונות חברו.
“מה זה?! את זה אתה לוקח אתך? אתה משוגע, או מה!… זה בשביל ללכת לעבוד אולי בבנין אתה לוקח את זה?!”
“בדיוק כך”, התיז נון, צונן ונחוש.
“…עכשיו שבכל מקום באמת מסתובבים משטרה… שיעצרו ויחפשו ויקחו אותך ישר לבית-סוהר… ואותי יחד אתך!… לא, חביבי, מספיק עשית לנו כאב-ראש אז על-יד הקולנוע עם השוטר האנגלי ההוא… עכשיו, או שאתה עוזב את זה פה או שאני הולך לשם לבד!”
ובהפכו עורף, פונה לפתוח ולנוּס על נפשו, הוסיף בנהימה:
“צרות מחפש לו… אַמַא באמת!”
“בסדר, בסדר!” קרא אחריו נון, ניצב על הסף, במלבּן הפּתח, נוכח כיסוּי האספלט השחור של הגג. “אבל אם לך יקרה משהו בדרך, אל תבוא אלי בטענות… ותגיד לי רק איפה זה הבנין ההוא?”
“אמרתי לך. ברחוב הירקון, בהתחלה. זה בנין יחיד בבנייה. עושים קומה שניה. אתה תמצא”. וכמפייס סיים: “אני אחכה לך, בסדר?”
דקות אחדות אחרי-כן נעל נון את חדרו ועל אופניו יצא לדרך. הבוקר היה נעים. השרב פג כלא היה, השמיים היו כחולים וצחים, ותלמידים עמוסי-ילקוטים מיהרו לבתי-ספרם. העיר היתה כמנהגה תמיד בשעה זו של בוקר, אף כי פה-ושם נראו שוטרים למעלה מכפי הרגיל ונון גם נתן אל לבו שמלבושים ערביים אינם נראים כמעט כלל. בכיכר מגן-דוד, טבּורה של העיר, מתגודדים היו דורשי-העבודה ב“בורסה”, פועלי-בנין ובעלי-מלאכה, בצפיפות מרובּה מכפי הרגיל ובהתרגשות ניכּרת.
“יש משהו?” שאל נון, שעצר באופניו עם שפת המדרכה.
“אני יודע?” השיב לו נגר אחד רבוע-כתפיים שמַסוֹרוֹ בידו, אדמוני ולבקן-כמעט, שמיצחת הקסקט שלו שמוטה לו על מצחו הצר והנמוך. “אני אומר זה הכל שטויות. הכל סיפורים. זה שאחד בא ומסַפר שהרגו שני ערבים בפרדס על-יד סלאמה ואחד בא ומספר שהרגו שני ערבים על-יד כפר-סבא… זה אפילו כתוב היום בעתון… אבל כל הדברים האחרים… אני אומר, זה סתם מעשיות… או זה מה שהערבים מספרים, שבתל-אביב שחטו שלושה ערבים אתמול וגם ערביה אחת ואפילו חתכו להם את הראש. תשמע, אני מכיר את הדברים האלה. גם אצלנו בפולניה, בעיירה שלנו, אז לפעמים הגויים היו מתחילים להוציא שמועות – –”
אחר שעמד על-ידו, גבר משוּפּה-לחיים, נפוּל-חזה וסבר של דאגה על פניו הלא-מגולחים, החווה בידו לעומתו כמיטיב-דעת:
“חבּיבּי, אין עשן בלי אש!… כן, כן. תשמע מה שאני אומר לך… אני כבר בארץ איזה שתים-עשרה שנים, ואנחנו למדנו כולנו שתמיד לפני שמתחילים להתנפל ולהרוג יש מתיחוּת ויש שמועות… וכל פעם החכמים שלנו אומרים ‘אוֹל-רייט’, הכל בסיידר, אין מה לדאוג, תהיו בשקט”.
נון קנה עתון ממוכר-העתונים הסרוח על המדרכה. בקיוסק שבפינה כירסם כעך ושתה כוס מיץ-תפוזים תוך שהוא מרוכּז בקריאה. בפינה דחויה בעמוד הראשון מצא ידיעה קצרה על שלושה חורנים שנהרגו, “לפי השמועה”, ליד הירקון. ביום-ששי. “אם כך”, הירהר, “אני לא הייתי היחיד ש… היו עוד. זה טוב”.
בעוד הוא חוזר ומתישב על אופניו להמשיך בדרכו, למרות הכל, עוד קלטה אזנו קטעי דברים נרגשים:
“דננברג מת!”
“מי? מי זה?”
“נו, דננברג!… זה שנפצע יחד עם חזן, כשההוא נהרג”.
“הנהג, הנהג של האוטו…”
“מי אמר לך?”
“אני בא עכשיו מ’הדסה'. אז בדיוק יצא איש אחד מבית-החולים ואמר…”
“נו, זה היה ברור. הוא היה פצוע כל-כך קשה…”
“שמעת, שמעת מה הוא מספר?!”
“מה, מה יש?”
“הנה, למטה בשוק-הכרמל לא באו הערבים לפתוח הבוקר!”
“לא פתחו את החנויות שלהם?!”
“נו, זהו! אמרתי לכם שהם לא יפתחו, וזה בשבילי סימן חשוב מאד”.
“אתה צודק. זה לא מוצא חן בעיני”.
כשהתקרב נון אל הפיגומים שבתחילת רחוב הירקון, אל הבנין בו נדבר להיפגש עם חברו, זיהה את המקום בלי קושי, אלא שהתמיהוֹ רגע השקט הגמור, שקט של אפס כל מעשה. שלד הבנין עצמו מיצער היה, נטוי כמעט היישר מול המסגד הגדול של מנשיה. על גל של זיפזיף ישב לו גרשון בסבר של ציפּיה, רוחץ באור-השמש הנעים והטוב, ליד תלוליות רדוּדות ועכוּרות-למראֶה של מלט, ולצדו פועל אחד, תימני חמוץ-פנים וקשיש למדי. נון עצר אך נשאר ישוּב על אופניו עם שׂפת הכביש, מרחק פסיעותיים-שלש מהללו, סוקר את הריקנוּת החסוּיה אשר כמלוא-העין סביבו. חתולה חצתה את הרחוב לאִטה מצד הצל אל צד השמש וסיעה של חתלתולים אחריה.
“הקבלן תיכף יחזור”, הפטיר גרשון כמו לנפשו, כובש עיניו בקרקע.
“ראית אותו?” שאל נון.
“כן. הוא היה פה והלך ואמר שעוד מעט יחזור”.
“אז מה, לא עובדים היום?” תהה נון, וכעין נעימה של נצחנוּת בדיבורו.
“תיכף נראה”, השיב גרשון בשפה רפה ולא יסף.
הפועל התימני התנדב להסביר, מסב ראשו ומצדד מבטו לעבר הים המגלגל גליו בסמוך ומדיף ריח של אַצוֹת ובאוֹש:
“הבוקר לא באו הערבים שעובדים אצלו. אז חיכינו איזה זמן לראות אם יבואו. כשראינו שלא באים, אז שנים או שלושה פועלים אמרו שבּטח יש בזה משהו ולא כדאי להישאר פה, ובסוף הם הסתלקו. אז בינתיים בין-כה אי-אפשר להתחיל שום דבר, אז אדון בנימין הלך לברר. אני, בכל-אופן, מחכה. נראה מה יהיה. חבל על יום-עבודה. בסוף אולי בכל-זאת יתחילו לעבוד. מה אני אלך הביתה – לעזור לאשה לעשות סבּוֹנג’ה, או לשבת בבית-כנסת, או מה?”
“מי זה אדון בנימין?” חקר נון.
“הרי זה הקבלן שאמרתי לך. האורפלי”, הסביר גרשון.
“אה, כן… אבל מה אמר ביחס אלינו?”
“הוא אמר שזה בסדר. שאם יעבדו נורמלי, אז הוא יצטרך אותנו. אם לא היום, אז מחר. הוא מוכרח לגמור את הבנין הזה, לא?” סיים כמתריס.
“ולמה הערבים לא באו, אולי אתה יודע?” זרק נון כמסיח לפי תומו.
“הה”, ציחקק התימני. “המבין יבין”.
“בינתיים כבר שמונה-וחצי”, קבע גרשון.
“משהו כזה”, הסכים התימני והציץ רגע בשמש.
אותו רגע בקע לפתע שאון מבשׂר-רע, קרב-והולך כרעם עמום, נושא בתוכו צווחות אנשים ונשים, קולות רידוּף ומנוסה ונפץ זגוגיות. “זהו”, פלט נון ונזקף על מושבו. “מתחילים”.
השנים קמו מן הזיפזיף, ניגבו ידיהם וניצבו על-ידו דומם, נושאים עיניהם אל המסגד מנגד.
כהרף-עין נתגלתה חבורה שלמה של נשים ופעוטות קרבות ובאות במעלה הרחוב במנוסה היסטרית, בדישדוש-דרדסים ובספיקת-כפיים וילל. “הערבים! הערבים!” היו משוועות. “הורסים הכל! שוחטים, שוחטים! אמא, הצילו! אמא שלי!”
כאישור לכך גבר עתה באחת רעש הזגוגיות המתנפצות, בלוּל בצריחות-אימים של תרנגולת, נבחת כלב אחוז-טירוף וקולות חיבּוט ופריצה. נון גלש מעל אופניו.
“לא לרוץ'” שאג לפתע. “לעמוד!”
העדה המבוהלת נעצרה והקיפתו. אשה אחת עטוית מטפחת-גדילים צבעונית, נושאת תינוקת ביד אחת, נפלה עליו בבכי ובפירפורי-עווית. “הם ישחטו שם את כולם, חבר… את כולנו… יאמא, יאמא… איפה הילדים שלי, איפה… מזל, יוסי, ציונה… זה סוף שלי… תצילו, תצילו אותנו… ימח שמם וזכרם… אלוהים יעניש אותם…”
“נון, מה עושים?” קרא גרשון, אובד-עשתונות אף הוא. הכרת-פניו ענתה בו שהוא מצפה להוראה חותכת להימלט מן המקום. אבל מבוכת-רוחו כמו נסכה בנון ביטחה וקור-רוח.
“כולכם להיכנס פה פנימה לבנין… כן! אבל בשקט גמור… אין פחד, אין פחד”. הוא הנחה אותן פנימה, ואגב כך הרים קרש-פיגומים סמוּר-סיבים וזרוע מסמרים גדולים. “אתה קח אחד כזה גם-כן”, הורה לחברו, שנשמע לו מוכנית. “איפה התימני?” הוסיף נון ושאל. “לא יודע”, הפטיר גרשון. “טוב. לא חשוב… אתה עמוֹד פה בכניסה ותשגיח שאף אחת מהן לא תצא ולא תעשה צרות. אני הולך קצת לראות מה נעשה שם וחוזר תיכף-ומיד”.
מעתה לא המתין עוד נון לתגובה או לאישור מצד חברו. לופת את הקרש הנורא בשתי ידיו, בוטח בכלי-ההרג השחור והטעון שבכיסו, רץ בכיוון קולות ההרס והמהומה. מחלונו המנופץ של בית-קומותיים עפרורי נשתלחה פתע להבה של אש וריח בעירה פשט מיד באוויר. במרוצה פרץ נון לפתח הבית. בגרם המדרגות המוליך אל הקומה השניה היה נער כבן ארבע-עשרה חופז-רוהט לרדת, פחית מושחרת בידו. “יא-לטיף!” פלט בבהלה בראותו את נון, השליך את הפחית מידו והפך עורף לנוס למעלה. בפתח הדירה המתחילה לבעור השׂיגתו חבטה אלימה של קרש-הפיגומים. הוא נפל תחתיו, זועק כעגל שחוּט, ראשו סדוק ושוֹתת. נון הדביקו בקפיצה ובחמת-רצח שיכּורה, מסונוורת הטיח בראשו עוד אחת ושתים ושלש. אחר רץ הלאה, נכנס לדירה הפּרוּצה, שנראה היה בה כי עתה-זה היתה למהפכה ולמשיסה. “יש כאן מישהו? יש כאן מישהו?” חזר וקרא, בבלי דעת אל-נכון על מה ולמה. בעוד האש אוחזת ברהיטי החדר החיצון, מתחזקת ללחוך את הכתלים, נפתחה דלתו של ארון לנגד עיניו המתרוצצות, מוּצפות-הדם של נון וזקן אחד מרעיד כמו נשמט מתוכו. “שמע ישראל! שמע ישראל!” חינן הלז בקולו. הוא היה לבוש כתונת-פסים ששוּליה חפוּתים ותחוּבים באבנטוֹ, מגַלים את רגליו הצנומות הנתונות בתחתוני-בד לבנים. “מהר לצאת! מהר!” צעק נון, מושכו ודוחפו החוצה, גוררו במדרגות למטה, ועדיין הקרש המסומר בידו. “יש עוד מישהו פה בבית?” צעק שוב אגב כך. “שמע ישראל!” היה הזקן חוזר וממלמל כהמוּם.
“נדבּח אל-יהוד!” קידמתם קריאתה של קבוצת זאטוטים יחפים שבאה במרוצה מן הסימטה היורדת אל חוף-הים. הם היו חמושים בפחיות-נפט, מקלות ואבנים. הזקן חזר ונלפת – בפיק-ברכיים, באבדן-חושים גמור, דמעות נשפכות מעיניו בלי מעצור – אל קיר ביתו. נון הירפה ממנו וכמאיים ניצב לעומתם, שתי ידיו אוחזות בקרש. “הא, הא!” הטיחו הללו לעומתו נהמה של התגרוּת ולעג, כאומרים לבהלו, וכלועגים מראש למנוסתו. “גש הנה אתה, נַסה!” החזיר נון כנגד המגודל שבחבורה, לבוש מדי-צופים ופצעי-בגרות פורחים בפניו השחרחרים, שנראה לו מנהיגם. תוך כך היה קרב אליהם בפסיעות קטנות, זהירות. משראה לבנה מתעופפת אליו, והספיק לפטור מפניה בכפיפת-ראש קלה, הסתער נכחוֹ באחת, מנופף פרא בקרש שבּידיו. “הוא הורג אותנו, היהודי, הוא הולך להרוג אותנו”, הצטרחו בהפכם עורף, תוך שאחד או שנים מהם מיַדים בו אבן או לבנה אגב בריחה, אך בלי לשהוֹת לכוון היטב, ואחרים קוראים עד לצרידוּת: “עליהום! עליהום!”
עד שאָץ וחזר אל הזקן המוטל בפישוּט-אברים על המדרכה כבר אחזה האש בכל הקומה העליונה של אותו בית. הוא נטל את הזקן ובשמאלוֹ הקימוֹ באחת ומשכו אחריו, חיש ככל אשר יכול, אל הבנין של האורפלי.
“איפה הנשים, איפה כולם?” צעק ממרחק-מה.
“בתוכו”, השיב לו גרשון בקול מרוסק מהתרגשות מאצל הבנין, שקולות בכי ויבבה היו מצטנפים ובוקעים ממנו.
“מי אתה?” הרעים עכשיו לעומתו קול גס של גבר גבה-קומה וצהוב-שער, מגולח למשעי ולבוש בגדי-ח’אקי מגוֹהצים ומעוּמלנים ואַלה ממוֹרטת בידו, שצץ ויצא מאחרי גדר חצרו הסמוכה של בית-קומות חדש למדי, שכל תריסיו מוגפים.
“אתה אל תשאל אותי מי אני!” פרץ עליו נון. “יותר טוב שתקח פה את כולם מן הבנין למשטרת-אפ”ק… יש פה איזה חמש-עשרה – עשרים נשים… וילדים… והזקן הזה שעושה לי כל הזמן במכנסיים…"
“שמע, פרחח!” הזעיף הגבר את קולו המתכתי, השווּי. “אל תחשוב שאתה תתן לי פקודות כאן!”
נון שמט מידו האחת את הקרש ומידו השניה את הזקן, שנשר ארצה כמו שׂק נטוּל רוח-חיים, ובאֶגרופים קמוּצים, כולו נושם ונושף, זינק אל הגבר.
“אתה אומר לי ‘פרחח’?!” קרא רתת. “איפה אתה היית עד עכשיו?!… פה שורפים… והורגים… ובורחים… ואתה בא לי עכשיו לשאול מי אני… אני אומר לך: יש פה איזה עשרים איש, אז צריכים להוציא אותם… אחר-כך תשאל אותי מי אני!”
“נון, עזוב אותו”, הפציר בו גרשון ממקום-מסתור, “אני כבר לוקח פה את כולם”.
מאחרי הגדר של אותו בית-מידות יצא עתה עוד איש אחד, צעיר ושמנמן, אף הוא לבוש ח’אקי ונושא אַלה, פסוֹקת בשערו ומשקפיים שחורות-מסגרת לעיניו. “מה קורה פה, זיגי?” שאל בלאט את עמיתו בהיר-השׂער.
“אני יודע?… יש פה איזה צמד-חמד שבאו השד-יודע-מאיין ומנסים לסבּך את המצב”, השיב לו הלז בקול אומר-מרוּת, בביטול עוקצני.
“ואתם כאן בשביל להציל את המצב, נכון?” התריס נון וריתחתו גוברת-והולכת, וכאילו כל-כולו פקעת דחוסה ומהודקת של רגשי זעם, מרירוּת וכשל.
בינתיים הצליח גרשון להוציא מן הבנין את הנשים והטף עם הזקן המרעיד, שבכיותיהם כבר רגעו מעט, והחל להוליכם במעלה הרחוב, בכיוון תחנת-המשטרה אשר מהלך כמאתיים מטר משם. את הקרש המסוּמר הניח מידיו, ותחת זאת נטל עמו את אופניו. זיגי העיף מבט צונן באורחה האבלה, אך לא אמר מאומה. דומה היה כאילו באותו מעוף-עין הבחין פתע בכלי השחור שהתפּיח את כיס מכנסיו של נון אף ביצבץ מתוכו. עכשיו פנה אל נון בחומרה:
“תראה, ג’נטלמן, אנחנו לא נמצאים פה בשביל להתווכח עם אחד כמוך –”
“לא!” שיסעו נון בעיים-רוחו. “אתם כאן בשביל להגן על היישוב, כן?!”
“אבל”, המשיך זיגי בגבהוּת-אף כבתחילה, אם גם בנימה מודגשת של קוצר-רוח, “כשאנו מוצאים נשק אצל טיפוס כמוך, תפקידנו להחרים אותו כדי למנוע פעולות בלתי-מוסמכות. אז עכשיו”, המשיך בהרמת-קול כמצווה, מושיט יד תקיפה ותובעת, “תוציא ותמסור את זה בשקט. בטובות”.
“תנסו!” התיז נון, עם שהוא נרתע פסיעה אחת לאחור, שולף אקדחו ומשחרר ניצרתו, שם אצבע על שמורת-ההדק ומכוון לעומתם.
אותו רגע גחה פתאום מעבר המסגד חבורת זאטוטים ובתוכה הבחור השחרחר לבוש מדי-הצופים ועמהם שוטר ערבי חבוש קוֹלפּק ואקדחו התוּפּי שלוף בידו.
“זהו! זהו!” נשמעו קולות פרועים מתוך החבורה.
“זהו שהשליך את חסן לתוך האש! זה בן-הזונה!”
“הוא הספיק לעשות צרות”, העיר הממושקף לזיגי, כאדם המחווה דעה באזני מי שלמעלה ממנו.
אבל בשלב זה נמלך זיגי בדעתו ובהחלטיוּת נמרצת קרא אל נון:
“יללה, קח את הרגליים ותברח – אבל מהר…”
בלי לגרוע אצבע משמוּרת-ההדק של אקדחו, התישב נון על אופניו ונס על נפשו, נוהג ביד שמאל בלבד ומדהיר את הדוושוֹת באימוץ כל שרירי הרגליים. תוך כדי מנוּסה, כשהוא פונה ימינה לרחוב דניאל, אל בין המגרשים של עושי-הבּלוקים, הספיק לשמוע כמה יריות אקדח שנורו בבירור מן הגג של בית-המידות ולראות איך הנערים חוזרים ונעלמים כלעומת שצצו, ועמהם הצופה והשוטר.
פרק תשעה-עשר: בלי נהג 🔗
בדרכי-עקיפים צלח על אופניו, מתיגע בעליות, רוהט-שוטף בירידות, מסחרר דוושותיו בכבישי-מישור. דרוך כמיתר ומתוח כקפיץ, אקדחו הטעון מתפּיח שוב את כיסו ועודו צונן ויבש כשהיה מבּעוד-יום, וצרור בגדי-העבודה שלו, ההחלפה, עטוף בעתון, דחוק לו על אופניו מאחור. מעברים הגיעו נפצי יריות חוזרים-ונשנים, לא תכופים מדי, ולשמעם היה מתאמץ למשול ברוחו החומרת. עובר היה ברחובות שאננים מכפי הרגיל – או להיפך, הומים ורגוּשים יותר מכפי הרגיל – נוטה ומתחמק למראה משמרות שוטרים, עוקף התקהלויות-אדם, עד שלסוף הגיע, מלוהט ומוּקז-כוחות, לחנות-הנעליים מטרני ברחוב הרצל. בתנופה הכניס אופניו למבוא הבית הסמוך, נעל אותן במנעול, שהה רגע לפוּש ולהחליף רוח, לגם בקיוסק הסמוך כוס גזוז חמוץ-מתוק ועוד אחת אחריה, והתקין עצמו להיכנס, שווה-נפש ככל אשר יוכל להיראות, אל החנות המפולשת, ההסוּיה, שתריס-הברזל שלה מוּרד כדי מחציתו.
שום קונה לא היה בחנות. בכניסה, ליד הקופה, ישבה אהובה, אחותו של מאיר, מכוססת ציפורן, ריסיה עצומים-למחצה אף הם.
“שלום. זה אתה, נון?”
“שלום”.
“מאיר! חבר שלך…”
“אה, נון”, קרא מאיר ממעמקי החנות, עסוק במיון קופסות-נעליים ובסידורן. הוא נזקף וחיכה לו שיגש והניח קופסה אחת על מדף. “זה התחיל, מה?” הוסיף משקרב נון וצנח בשימוּט-ראש על כּיסא.
כמתוך הרגל התישב מאיר אף הוא נכחו, וכמתוך הרגל – על שרפרף למדידת נעליים.
“מה מסַפרים?” זרק נון.
עת-מה היתה השאלה תלויה בחלל האפלולי עד שננער מאיר והשיב:
“טוב, אתה בטח יודע… יש כבר כמה הרוגים מיפו. אומרים ארבעה, אומרים עשרים. אי-אפשר לברר. והרבה פצועים. המון. בינתיים, אומרים, זה הכל מסַכּינים או ממכות יבשות. על-יד הנמל החוֹרנים השתוללו ממש. זה מה ששמעתי. גם יש לא מעט פליטים שברחו מהשכונות. ובאים עוד. ויש הרבה אנשים שעוד תקועים בתוך יפו ולא יודעים איך יוציאו אותם… הם צועקים ‘נדבּח אל-יהוּד’ ו’הממשלה אתנו'. כרגיל. המשטרה, כנראה, באמת לא מתערבת. בכל-אופן, להם היא לא מפריעה. טוב, אנו מכירים את זה. אבא שלי אומר שזה כמו שהתחיל בעשרים-ותשע”.
“איפה אביך עכשיו?”
“יצא לסדר כמה דברים. פה, בסביבה. קונים בין-כה-וכה לא יהיו היום. ואמא בּבית. מבשלת. אז ככה רק אנחנו פה, אני ואחותי. אני מחכה לקריאה. יודיעו, לא יודיעו – נראה”.
“מחכה לקריאה”, ליגלג נון בקול עייף. “תוכל לחכות ככה עד מחר”.
“יש לך משהו יותר טוב?” לָאַט מאיר נכאים.
“יש לי אקדח בכּיס שלי. זה משהו יותר טוב. אני לא צריך לחכות עד שמישהו יתן לי או ישלח לקרוא לי”, התלהט נון.
“יפה מאד. שמענו… אבל אפילו כדורים אין לך בשבילו”.
“בינתיים עוד יש. ואתה יכול להשיג לי עוד. אם לא אתה, אשיג באופן אחר. זה לא בשמיים, המסמרים האלה”.
“נניח. אז מה אתה עושה בזה?”
“עשיתי”.
“כן? מה עשית?”
“עשיתי. אפילו בלי לירות אף כדור”.
“אבל מה?”
במלים ספורות, מתלוֹעעות, סח לו נון את עלילותיו בשעות הבוקר.
“ואללה, בן-חיל!” נענה מאיר לבסוף. הוא קם משרפרף-המדידה וסובב כה-וכה בפסיעות קטנות. “אבל אתה רואה מה הסוף! הבריחו אותך… אתה רק אחד. אחד לא יכול לעשות הרבה”.
“אני לא יודע מה לא יכול. אני קצת יודע מה הוא יכול. נכון, אולי אחד לבד זה לא הרבה, אבל אחד גם יכול להיות כמו קטר שסוחב רכבת שלמה. ואם, למשל, אני יחד אתך… שנַיִם זה כבר לא סתם אחד ועוד אחד”.
“אחד ועוד אחד זה בדיוק שנַיִם”, אמר מאיר באנחה קלה, ובשירבוב-רגליים שקע לתוך הכיסא על-יד נון. “לא פחות, אבל גם לא יותר. ככה אני למדתי. ושנַיִם זה לא כוח. זה שום דבר. אצלנו – אנחנו מאות, או אלפים אפילו. זה משהו אחר. בתוך מסגרת אז גם האחד הוא יותר ממה שהוא כשהוא לבד”.
“‘אצלנו’ זה ב’הגנה הימנית', אתה מתכוון?”
“אם אתה שואל… אז כן. ברור. ארגון בי”ת. לא חשוב השם".
“אני מתאר לעצמי שאתם מאות. בכל מיני מקומות בארץ. אולי אפילו אלפים, כמו שאתה אומר. אבל אם ככה, אם אתם כזה כוח, למה לא מרגישים אתכם ביום כזה?”
“מה-זאת-אומרת?” שאל מאיר מתוך אי-נוחות.
“ככה, אני מדדתי היום את תל-אביב טוב-טוב, אפשר לומר, לא פעם אחת. אני לא יכול לומר שמרגישים אתכם”.
“את מי כן מרגישים?”
“הו, אני אגיד לך!… מרגישים, קודם-כל, את הערבים. את השבּאבּ. לפי מה שאתה מסַפר, גם את החורנים. מרגישים את המשטרה. גם זה שהיא לא מתערבת במקום שהיא צריכה, זה אומר שמרגישים אותה. אבל לא רק במובן הזה. ומרגישים את הפּליטים שבורחים. מרגישים את הסדרנים. ואת האמבולנסים. ואת האנשים של ה’הגנה' הגדולה, אתה יודע. ואם אתה רוצה לדעת, אפילו את נון הרגישו ברגע אחד מסוים, במקום אחד קטן ולא-חשוב. הרגישו. אותו אולי אפילו שלשום הרגישו…”
“נון, תשמע… אני לא בדיוק תופס מה אתה מתכוון, אבל אתה צריך להבין שיש הבדל בין בחור אחד, או איש אחד בודד, ובין הסתדרות או ארגון שלם… איך אסביר לך? זה כמו הבדל בין אוטובוס ובין בן-אדם. הבן-אדם… אדם… הנה, למשל, אני יורד מן הכיסא, שׂם את הרגליים שלי על הרצפה, אין שום בעיות, אני ממשיך ללכת, יוצא לרחוב, הולך על המדרכה, עובר כביש, וכה הלאה, עד שאני מגיע למקום שאני צריך – ודי. כמה אני אלך? מאתיים מטר, קילומטר, חמישה קילומטרים מקסימום… כמובן, אם מוכרחים אז אני אלך יותר, אבל לא אוכל בלי להיעצר, בלי הפסקות, בלי עייפוּת. וכה הלאה… דבר אחר זה אוטובוס. הוא לא לוקח בן-אדם אחד. הוא יכול לקחת שלושים, חמישים אנשים או יותר. וגם לקחת בעמידה. והוא יכול לקחת אותם במכה אחת למרחק חמישים או מאה קילומטרים, או אפילו יותר. תלוי בקו שלו. וזה חוץ מהחבילות והכל. אבל מה? צריכים למלא לו את הטאנק בנזין, וצריכים לשפוך לו שמן, ולפני שהוא יזוז אז הנהג צריך להכניס לו את המפתח הקטן בסטארטֶר וגם לבדוק אם כל החלקים והשעונים בסדר ואחר-כך לחמם איזה רגעים את המוֹטוֹר… הבנת? זה ההבדל”.
נון נופף בידו בתנועה של ביטול וקוצר-רוח.
“תשמע, כל זה טוב-ויפה… כל הסיפורים והפתגמים האלה… זה גם נכון אולי. אבל אם הארגון שלו, נאמר הארגון שלנו, הוא אוטובוס כזה גדול וחזק, אז למה הטאנק שלו לא ממולא בנזין מקודם ולמה כשצריכים פתאום באופן דחוף לנסוע, ולנסוע מהר וחזק, אז מתברר שלא יודעים בכלל איפה הנהג… אולי הוא הלך הביתה לישון, ואולי הוא אוכל באיזו מסעדה… ובלי הנהג אף אחד לא יודע להדליק את הסטארטר – ובינתיים שוחטים את הנוסעים שלו ואנחנו יושבים ואוכלים את הח’רא!”
“נון, תסלח לי מאד, אבל אתה מדבר בכזה מין בטחון על דברים שאין לך מושׂג בהם… שום מושג… פה זה עסק שיש מפקד ויש מפקדה ומקבלים ידיעות ועושים חישובים. וצריכים גם לראות איך האחרים בצד שלנו פועלים ומה הם מתכוננים לעשות, כדי שלא לעלות זה לזה על הרגליים ולא לעשות סתם מהומה. זה ענין של אחריות, לא עסק של ילדים… ואל תשכח שזה בא פתאום, לא כל-כך היו מוכנים לזה, אז אם עוברות שעתיים-שלש ולא באה עדיין החלטה הֵנה או הֵנה ולא מודיעים עדיין מתי האוטובוס יזוז ולאן הוא נוסע – אז אני עדיין לא מוכן להוציא מזה מסקנות. זה לא סוף העולם!… אני לא אומר שצריכים לשבת בשקט. אתה כבר קצת מכיר אותי ואת הדעות שלי. ואצלנו הארגון תמיד התנגד להשלמה עם הגזירות של השלטון ועם הפחדנוּת של ההנהגה – –ּ”
“טוב, אם אתה אומר לי עכשיו ש’לא כל-כך היו מוכנים' למה שקורה היום אז אני כבר בכלל לא מבין שום דבר!… אני, כמו שאתה רואה אותי, אני לא דוקטור ולא פרופיסור ולא מפקד ולא דבּרן, רק בחור באמת צעיר שבא ממושבה ובקושי גמר עממי ועובד קצת בבנין… אז אם אני מרגיש כבר כמה שבועות בבטחון שאיזה דבר כזה הולך לבוא, ואם לי ברור כבר כמה ימים, לפחות כמה ימים, שהולכת להיות שחיטה ושצריך לפעול לפני שהם יתחילו, ולפעול חזק, כל אחד בכל היכולת שלו – מה אני צריך לחשוב כשאני שומע שהמפקדים, והדוקטורים, והפרופיסורים, והאנשים האחראים שמקבלים את הידיעות ועושים את החישובים, הם ‘אינם מוכנים’?!”
“אתה צריך לחשוב שאתה גאון-הדור! בסדר?” הטיח מאיר בזעף.
“מאיר!” קראה האחות אהובה כמתוך הנימנום, ממקומה אצל הקופה, “רק שלא תתחילו לריב פה עכשיו, בחייכם! בין-כה-וכה צריכים לסגור את החנות וללכת הביתה. אמא מחכה לנו לאוכל. וגם אבא בטח כבר יבוא ישר הביתה… אולי באמת תזמין את החבר שלך שגם היום יאכל אתנו ארוחת-צהריים?!”
“כן, אולי באמת? מה דעתך?” שׂשׂ מאיר להיאחז בנימה זו של פיוסים.
“ארוחת-צהריים!!” התיז נון, ובפסיעות גסות ומורתחות נשא רגליו והלך משם.
פרק עשרים: חולמים ולוחמים 🔗
חרף יציאתו הנחרצה, לא ידע עתה נון אנה יפנה ומה יעשה. באפס-מטרה סובב-הלך על אופניו בסימטות המרכז המסחרי, סופג אל תוכו את העצבנות המוּחשת בידיים ממש, קולט קטעי שמועות ודיבורים, קריאות-חרדה של נשים מגזוזטרותיהן, צפירות של מכוניות-משא החותרות לעבור בתוך קבוצות אנשים המתגודדים בהתרגשות, צווחות של נערים המוכרים “הוצאה מיוחדת”, ואת שתיקתם העגומה והכבדה של העומדים בקרנות-רחוב וצופים דרומה אל עשן שריפות המתנשא שמיימה.
כהשלימוֹ את סיבובו פנה אחרי-כן, משום-מה, אל דרך-יפו-תל-אביב. סמוך לבנין הקונסוליה הגרמנית ראה שוטרים עוצרים את התנועה ובודקים בכליהם של המבקשים לרדת למטה. שהה רגע להשקיף עליהם ממרחק בטוח, ליד בית-החרושת הגרמני, בצל אקליפטוס רם וחסון, ארבעה-חמישה נערים, שָׁבי בית-ספר, היו עומדים שם ומחזיקים ברישול בילקוטיהם המרופטים. “בוז ל–מש–ט–רה!” היו צועקים לעבר שרשרת השוטרים שליד בית-הקפה “לורנץ” ולא פסקו עד שעקר אחד מהללו, אנגלי סמוק-פנים ועטוּר שׂפם מזרה-אימה, וקרב אליהם בפסיעות גסות, ספק-מפחידות ספק-מבדחות, הלוֹך ושרוֹק ונוֹפף באלת-הגומי. בתרועת-משוּבה נסו הללו אל הסימטה של בנק-הטֶמפלֶרים, ונון אף הוא הרתיע אופניו ונסוג נסיגה מכובדת.
“מנוולים, ימח-שמם-וזכרם”, הפטיר זגג אחד צולע שיצא מאותה סימטה כשהוא נושא את ארגז זגוגיותיו ושהה רגע לצפּוֹת במתרחש למטה, מנגד. במנוחת-נפש אמר מה שאמר, גם אי-אפשר היה לדעת אם כוונתו למשטרה או לאנשי-יפו הרשעים. אחר פלט גניחה קלה, העיף עין בנערים הנסים, והעיר: “רק צרות הם עושים, הילדים. נחת אין מהם בכלל”, וסמוך לכך הניע בראשו להורות על בית-החרושת הגרמני והוסיף, לענין אחר: “פצצות, זה מה שהם עושים שם. בשביל הערבים, כמובן… פצצות”.
וכמו באותה נשימה, אף בלי שינוי כלשהו בנעימה, הוסיף, מכוון דבריו הפעם בבירור אל נון:
“תיזהר, איש צעיר. הצעצוע שלך עוד מעט יפול לך מן הכיס”.
כנשוך-נחש ננער נון, פלט “תודה” חטופה והתקין כיסו, ושוב עלה על אופניו להרחיק מן המקום. כל זה סתם מיזמוזציה, הירהר מתוך המועקה. סתם ביטול-זמן. גל של דיכדוך-נפש עברוֹ, והוא זכר פתאום אותו רגע מליל-אמש כאשר חש עצמו קטן כל-כך, זעיר כל-כך במעמדה של הפּוזלת בבית-הנשים השרוי בחשיכה. בצומת רחוב הרצל, מול השוטר הניצב כדחליל על כן-הבטון הקטן תחת הגנוֹנה ומכוון את התנועה כביכול, הטה אופניו הטייה חדה שמאלה. ביקש למצוא לו פינת-צל-ומסתור. בדידוּת ושקט, אבל ברשות-הרבים. אולי בשדרה. על-יד תחנת האוטובוסים. שם, על איזה ספסל. תחת עץ.
מצא לו פינה מופרשת מעט מן הקהל הנבוך של גימנזיסטים, עקרות-בית, חקלאים וסתם אנשים שאינך יכול לעמוד-על-טיבם על רגל אחת, שהתגודדו סביב כמה סדרנים, סבלים ונהגים וביקשו לדעת אם עוד ייצא היום איזה אוטובוס למקום זה או אחר. השעין אופניו אל הספסל והרכיב רגל על רגל בשפיפה, נזהר כל הזמן שלא להבליט את הכלי שבכיסו ולא לחשפו לעין זרים.
עלוב, עלוב אחד, הירהר בהידוק-שיניים. איך שהרגשתי את עצמי גדול וחזק שלשום אחרי ההפגנה והמכות והרעש. ואחרי שהשכּבתי את החורני ההוא. גדול וחשוב. כזה שמתחיל משהו. שעוזר להתחיל איזה דבר שאחר-כך ידברו עליו ויכתבו עליו בעתונים ובספרים אפילו. והיום זה היה צריך להתחיל ברצינות. ואני מההתחלה בתוך העסק…
ועכשיו זה בא. זה בא – וכולם עושים במכנסיים. גם אני.
דמעות חרון ואין-אונים עמדו בגרונו.
מה אני עושה? צועק “בוז” עם איזה חמישה ילדים של בית-ספר ואחר-כך בורח יחד אתם משוטר אנגלי אחד מצחיק. זה מה שאני עושה. וסוחב בכיס אקדח אחד קטן עם מחסנית קטנה של חמישה כדורים קטנים מחורבנים. וביום כזה אני כל הזמן לא מוצא לי הזדמנות בכלל להיפטר מהם. ועוד מזל שלא נפל לי הכלי הזה החוּצה בדרך בלי שאני ארגיש אפילו… או אולי הגבוּרה שלי כשאני בּורח משני צללים של פטרול לתוך בית-זונות קטן ומסריח ונותן שם שיחלבו אותי ויסדרו אותי ושערביה אחת פוזלת ושמנה תמזמז לי את הביצים ואחר-כך עוד תעשה לי טובה שלא תרוץ להלשין שראתה אצלי את הכלי מציץ מתוך המכנסיים – זהו-זה?… בשביל זה כל השָטארה של הבריחה מן הבית והעבודה אצל רובינזון והשנה-וחצי פה בתל-אביב בבּניינים והכסף שהרווחתי והשוויץ שאני עשיתי, והנאומים ששמעתי והמאמרים שקראתי, והאנגלי שהשכבתי, והאקדח שקניתי מצאלח, והחורני שהרגתי, כן, הרגתי – בשביל זה?…
ועל מה שאני נוסע.. על איזה זוג אופניים שכבר כואב לי מהם בשרירי הרגליים. מדבר ומדבר על ה’אינדיאן' שאני אֶקנה. מדוע, לעזאזל, עד עכשיו לא קניתי לי אותו?… אוּך, לוּ היה לי הדבר הזה היום, איך הייתי מראה לכל ארץ-ישראל מה שאחד נון ששום איש לא שמע עליו יכול לעשות אם יש לו טיפה אומץ וקצת העזה!… הייתי נותן כזה ספּיד ועובר לי במהירות שגעונית, פותח את האֶגזוֹז ועושה רעש-פחדים, ומתפרץ לתוך יפו ומרביץ כמה יריות פה וכמה יריות שם, דורס פרחח אחד או שנַים בשביל שיבינו את הרמז, קורע את השורות של השוטרים, שבסך-הכל הם רק דואגים שלא יעשו חס-ושלום רעה לרוצחים הללו, לחורנים הללו – שיירו אחרַי כמה כדורים, מצפצף עליהם!… ממילא לא היו פוגעים… ואחרי כמה סיבובים כאלה חזקים בתוך יפו, בבוּסטרוּס ובג’בּליה, על-יד הנמל ועל-יד הסראייה ובשוק, ובמַנשיה, ובאבּו-כּבּיר, זה כבר היה עושה קצת רושם. ואז אני חוזר ועובר בהרצל, בנחלת-בנימין, באלנבי – בינתיים כבר היו מתחילים לדבר על זה – ואוסף עוד כמה מוטוציקליסטים כאלה, נאמר חמישה-עשר, או עשרים, בחורים אחד-אחד, לא כמו גרשון, אפילו לא כמו מאיר, ‘אינדיאן’ ו’בי-אֶס-אֵיי' – ועושה מהם מין טוּר כזה כמו שראו בתהלוכת ה“מכביה”, רק שכּל אחד נושא אתו אקדח, ובטח הייתי מוצא גם כאלה שיש להם “פאַר” עם קנה ארוך, או אפילו “משׂוֹר” עם ידית, יש כאלה, וכל העסק הזה מתגלגל ברעש לתוך יפו!… אני הייתי רוצה לראות מה היה נשאר אחרי זה מכל הגיבורים הללו… והנכבדים שלהם תיכף היו רצים לבקש סוּלחה ומצטערים ומבקשים סליחה שזה הכל היה לא בכוונה.
אהה, אתם רוצים לחיות בשלום, זאת-אומרת? יפה מאד! אז קודם-כל בבקשה תביאו בעוד עשרים-וארבע שעות את אלה שהרגו את חזן ודננברג, ואת אלה שהרגו קודם את ההוא מנהלל, את גלותמן, ואת אלה שזרקו את הפצצה לתוך הבית של יעקבי בזמן שהם ישנוּ, וגם את אלה ששחטו אז, אפילו שזה היה כבר מזמן, את הבחור ואת הבחורה מעבר לירקון וקברו אותם בחול… וכמובן, תמסרו לנו את הרוצחים של הבוקר. את כולם. אתם יודעים יפה מאד איפה למצוא אותם. ואחר-כך, זאת-אומרת באותו הזמן, אתם תופסים לנו בבקשה את המופתי ההוא המקולל שממרר פה תמיד את החיים ומביאים לנו אותו חי ושלם לידיים ואנחנו כבר נדע איזה טיפול לתת לו. ואת האנגלים תעזבו לנו. או שהם יתנהגו כמו שצריך ולא יפריעו או שנאסוף את כולם ונסגור אותם בבנין אחד גדול ולא ניתן להם לצאת משם עד שהם ילמדו מי כאן בעל-הבית ואחר-כך ניקח אניה ונשלח אותם את כולם בכבוד רב בחזרה לאנגליה מאיפה שהם באו. מספיק צרות הם עשו פה לכולם…
בסדר, בסדר, אומרים הנכבדים. עלא ראסנא. אנו רוצים לחיות אתכם בשלום ואנו יודעים כמה טוב אתם עושים בשביל הארץ, בשביל כולם, וכל מה שאתם דורשים אנחנו נעשה. אבל דבר אחד אנו מבקשים, שאתם תַראו לנו מי זה הגיבור הנורא שלכם שעשׂה לנו את הבושה הגדולה ואת הפחד הגדול! רק לראות אותו, את האַבּדאי הזה שלכם…
ואז מן הצד שלנו כולם מַפנים את הראשים אלי, אבל אני שותק ולא אומר כלום. אבל אני רואה איך בצד שלהם הנכבדים האלה מתחילים להתלחש ביניהם כאילו מתפלאים ולא יכולים להאמין שזה באמת אני. עד שהם מבינים ואז ההשתוממות שלהם עוד יותר גדולה והם עושים איזה שולחן ארוך-ארוך ושמים עליו כל מיני דברים ומזמינים אותי לשבת בראש השולחן ומביאים זַמָרים שיזמרו על הגבוּרה הגדולה שהיתה. “נון”, הם אומרים זה לזה, והציציות של התרבושים שלהם מתנדנדות. “נון! אנו אף פעם לא שמענו את השם הזה. שמענו אצלכם על אחד טרומפלדור ואחד דז’בוטינסקי ואחד ניסנוב או דיזנגוף או רוטנברג או אבו-מיכה או בן-גוריון או צ’יז’יק – אבל נון? אף פעם לא שמענו. זה סימן שאתם עושים בשׂכל ואת הגיבורים הכי גדולים שיש לכם אתם בכלל לא מגלים! תמיד אמרנו שאין חכמים יותר מכם בכל העולם”.
אחרי זה הם עוד פעם מתלחשים ביניהם עד שאחד מהם קם ומודיע באופן מאד חגיגי ובכל הכבוד:
“אנחנו החלטנו שבאופן מיוחד נתכבד לבקש מח’וואג’ה נון שיעשה לנו את החסד והכבוד ויסכים לקבל מאצלנו את הבת הכי יפה שלנו בתור אשתו ואת הבית הכי יפה שיש לנו בתור וילה שלו וגם את הפרדס הכי מוצלח מה שיש אצלנו בכלל בתור מתנה לחתונה… וגם את הסוסה הכי אצילה שנמצא, עם חרב משוּבּצת באבנים טובות גם-כן… ומן היום הזה והלאה, מה שהוא יגיד לנו אנחנו נעשה!”
ואז כולם קמים על הרגליים, גם מן הצד שלנו וגם משלהם, ומוחאים כף וצועקים “יחי! יחי! יעיש!”
כאן חש נון מישהו מטלטל ברוֹך את כתפו. אט-אט פקח את עיניו ומזווית-עינו ראה פיסת-יד ארוכה ומגוּידת ומושחרת, דקת-אצבעות וזהומת-ציפרניים, וחש כמין ריח של זיעה חמוצה. זקף ראשו, ותוך כדי עיפעוף לאה זיהה על-ידו את דמותו הכחושה והמדולדלת של סימון, משוגע-השדרה. שלא-בטובתו נתעקמו פניו.
“מה יש לך? מה אתה רוצה ממני?” הרים עליו קולו, ספק-כעוס ספק-נבהל.
“למה אתה צועק עלי, למה?” טרף לו הלז בלשונו. “מה אני עשיתי לך? ראיתי אתה נרדם ואולי אתה צריך ללכת לאיזה מקום שתשכח ואחר-כך תאחר ויהיה לך צרות מזה אז רציתי לעשות לך טובה ולתת לך סימן בעדינות שלא תישן, אז מה לא טוב? בייחוד”, הוסיף בהנמך-קול, כשהוא מוצץ מן הסיגריה הכּבויה שבין אצבעותיו, “בייחוד שבאו עכשיו משטרה להודיע שעושים מה-קוראים עוצר זאת-אומרת שכולם יילכו לבית שלהם ולא ייצאו עד הבוקר… משעה שש עד שעה שש… תאר לך היית נשאר פה ישן עד החושך ואחר-כך קם רוצה ללכת הביתה אז קופצים עליך המנוּולים הקצין רייס והקצין קרמר וכולם הוֹפּ מה אתה עושה לא שמעת יש עוצר בתל-אביב וגם ביפו אל תספר לנו סיפורים טיך-טאך מרביצים לך מכות ומאירים עליך בפנסים ולוקחים אותך לרחוב השחר ובינתיים רואים אצלך בכיס מה שאני רואה ואז כבר יוצאת מזה סאמאטוכה גדולה – –”
עתה נסמר נון, נשך את שפתו התחתונה, ובשלוָה מאולצת מאד קם על רגליו ויישר גווֹ וחילץ עצמותיו ומתח זרועותיו ופיהק פיהוק גדול ומופגן.
“תודה רבה לך, סימון. באמת”, אמר אל מיטיבו, “אתה בן-אדם טוב”.
“אני מכיר אותך מאיזה מקום”, השיב לו סימון שלא-לענין. “לא יודע איך קוראים לך אבל רואה אותך לפעמים עובר פה בשדרות-רוטשילד, נכון? לא חשוב לא חשוב. אני גם-כן כולם קוראים לי סימון אבל באמת זה לא השם שלי והשם שלי האמיתי זה אף אחד לא יודע אפילו לא הבנים שלי, ימח-שמם-וזכרם. טפוּי עליהם!” סיים ברקיקה כפולה-ומכופלת.
“תשב, תשב”, התיז ומשך בידו של נון להושיבו שוב על הספסל לצדו, ובתוך כך מצץ וחזר ומצץ מן הסיגריה הכבוּיה שלו וקרץ לו קריצת-סוד-ואמונים. “מה אני רציתי להגיד לך? כן… יש לך אש? אש, גפרור?… לא? אז אולי סיגריה? אין לך? אה, אתה לא מעשן? יותר טוב. באמת-התורה, יותר טוב… לא, לא צריך שתביא מהקיוסק. באמת לא. גם אני בשבילי יותר טוב מתי אני לא מעשן… מה אני רציתי להגיד?… הבתים. הבתים שלי. אתה הרי מכיר את סימון, נכון? אתה יודע שהבתים הכי יפים ביפו זה היה של סימון, לא? אצלי אין לשקר. אנשים מה מכירים את סימון יודעים שאצלי האמת זה קדוש. אז תשמע מה אני אגיד לך. אתה מכיר אלה הבתים ביפו מאחרי הנמל מה שהולכים עד בית-הספר סן-ז’וזף… נכון, בעג’מי… הכי יפים!… זה הכל היה של מי? בטח, של סימון!.., אבל מה הפּנצ’ר? בעד זה שהיו כולם יודעים שסימון בן-אדם מה שרק אומר האמת והוא יש לו אמונה, זאת-אומרת מאמין לכל אחד ולא חושב שום רע על אנשים, אז כולם עשו יחד חברה בשביל לגנוב ממני… מי? כולם? מי יווני, מי ארמני, מי מוסולמני, מי יהודי, מי אינגלי, מי 'טלקי – כולם ביחד. אבל מה? הם פחדו מסימון, למה ידעו אני בממשלה כולם חברים שלי, ומכבדים אותי, ואם אני מספר עליהם ישׂימו את כולם בית-סוהר – אז הם שילמו כסף… כסף!… לעיריה ולקצין רייס ולקצין קרמר ולשופט בוֹדילי… אתה מכיר השופט בוֹדילי, נכון?… שילמו להם הרבה כסף, הרבה מאד!… אז עכשיו מתי אני לבוא לטאבּוּ לבקש שהם יחזירו לי הקוּשאנים שלי, אין עם מי לדבר. אומרים לי לך מפה, אל תבלבל במוח, אנחנו לא יודעים מי אתה ולא שמענו שום דבר על הענין הזה בכלל… אבל מה? בכל-זאת סימון בן-אדם לא טיפש, נכון? נכון, הה? ויש לי בכל-זאת אנשים שלי במשטרה מה מכבּדים אותי הרבה… אז אני אמרתי להם יעשו חקירה… אתה לא תאמין מה הם סיפרו לי!. תשמע…”
“אני אלך להביא לך גפרורים, טוב?” ניסה נון לקום ממקומו. אבל סימון נעץ אצבעותיו בתוקף בקיבּורת זרועו ועיניו הקטנטנות, המשוקעות בחוריהן, נוקבות וצורבות כמחטים מלובנות. הוא רקק אחת ימין ואחת שמאל והמשיך:
“חכה! חכה! תשמע… הם עשו כולם כמו שותפות נגד סימון. ספּיניס האנגלי ולוּאיזידיס היווני וקריקוֹריאן ביחד עם אַלפרד רוֹק ומוּסא שלוּש ואדון הוֹפיין מבנק אנגלו-פלשׂתינה וכולם ביחד עם השופט בודילי גם-כן ועם זה קיטרוטש המנוול מושל-המחוז ימח -שמו!… אבל מה? מתי הם הרגישו שאני כבר עשיתי החקירה ויודע הכל בדיוק בדיוק ותיכף אני עושה להם המשפט באנגליה, אז בשביל זה הם החליטו לעשות מאורעות שאף אחד לא יהיה לו האומץ ללכת ליפו וגם אני כבר לא יוכל לבוא לעג’מי לקחת הבתים שלי. אז עכשיו אתה מבין בשביל מה כל זה, הה?!” סיים בקריצה רבת-משמעות ונהרה של בינה עילאית מצהילה את פניו הרעים והמעוּפּרים. “תן יד!” הוסיף ותחב כפו לתוך זו של נון לאות ברית-של-סוד.
רק זה היה חסר לי עכשיו, הירהר נון כמתגונן וכאובד-עצות. אך עם זאת היה שטף שיחו המתעתע של הלז מהלך עליו קסם מוזר.
עתה העיף סימון מבט זהיר סביבו, כאיש-קנוניות ותיק ומנוּסה, מצץ שוב את סיגרייתו הממועכת ובאחת חזר והצניעה בשרוול מקטרנו הגדול מכפי מידת גופו הכחוש, משך עצבנית בקצה מגבּעתו המהוהה, חדלת-התואר, קרב מעט אל בן-שיחו והוסיף עוד להערות לתוך אזנו:
“אתה לא מתאר לך מה היה בבית-החולים!… אתה לא היית ב’הדסה', נכון?… אני הלכתי שמה אחרי-הצהריים. בטח, לסימון נותנים להיכנס בכל מקום!… איזה חמישים הרוגים ואיזה שתי-מאות פצועים. לכל הפחות! אני ספרתי אותם, בטח!… אחד מסַכּין ואחד מאבנים ואחד מבּרזלים ואחד מכּדורים. גם בחורות וגם זקנים גם-כן. חתיכות-חתיכות… כל רגע בא עוד אמבולנס ועוד אמבולנס. רק מורידים מאַחד כבר בא תיכף עוד אחד… ושלושה הבנים שלי, ימח-שמם-וזכרם, אפילו שהם עשו יד אחת עם כל המנוולים לקחת ממני הבתים שלי, גם-כן הרגו אותם… ראיתי אותם אני, בחדר-המתים. בטח… מתים!”
וסימון, המשוגע של השדרה, נתן ידו אל צווארו, ברעד ובהתרגשות עזה, כמעביר מאכלת לשחוט.
אחר קפא על מושבו, חבק ידיו, וכמו מהופּנט ניבט נכחו ואמר:
“אבל אני לא בכיתי עליהם ולא אמרתי זה הבנים שלי. אם הייתי מגלה היו יודעים מה השם האמיתי שלי. וזה אסור. אסור שיידעו”.
פרק עשרים –ואחד: אורות דועכים 🔗
משחזר נון לחדרו על הגג מצא פתק מגוּלל ותחוּב לתוך חור-המנעול. פתחוֹ וקרא:
שלום נון,
סדרת אותי יפה מאד! בגללך עשו לי חקירה שלמה. אספר לך בהזדמנות. תתקשר.
חברך גרשון
הוא הטיל רוּקו בזעף על הרצפה, הטמין את אקדחו ומיהר לרדת שוב אל חנות-המכולת הסמוכה, להצטייד. אחרי-כן נכנס לתא-המקלחת שלו ושעה ארוכה נתן גוו לֹצליפת סילוני המים הצוננים, כמו להדיח מעליו את כל רגשי הכּשל והבּושה והתיפלוּת של היממה האחרונה. אחר יצא אל הגג להתיבש, גלוי-חזה ורק מכנסיים קצרות לגופו. נישבה רוח קלילה, צונפת עמה ניחוחי פריחה מן הפרדסים. דממה גדולה היתה סביב, שהפריעוה רק קולות שאוֹנן של מכוניות-שוטרים העוברות אי-בזה להודיע שוב ושוב על העוצר שהוטל, ובאופק-המזרח המאפיל רבצו הרי יהודה ואפרים כגושים של עשן כחלחל שנקרש.
בתאוות-נפש שאף אל קרבּו את הרוח הניחוחית ואת השקט. בנחת עשה את תרגילי-ההתעמלות שלו על מישטח הגג, שאך החל להתפרק מחום היום אשר אגר. רענן ונמרץ נכנס אחרי-כן לחדר וניגש להכין לו כּרה של ממש: פרוסות לחם טרי מרוחות בחמאה, קפיר וביציה, סלט עגבניות מבוצל ומרובּך בשמן-זית, וכוס תה ממותק, וריבּה, ותפוז לקינוח. בלהיטוּת שקע באכילה, מעיין אגב לעיסה בהוצאה המיוחדת של העתון שאותה קנה בדרכו הביתה. בולע תיאורים ראשונים של עדי-ראייה על התרחשויות הבוקר ביפו עם קריאותיהם של מוסדות מוסמכים להתאפקות ולכיבוש-יצרים ולעמידה-בשער. משסיים, שטף את הכלים בכיור, הדיחם בליפה קטנה וממורטטת ובסבון-כביסה. מרוּצה מעצמו, התמודד מלוא קומתו, טפח טפיחה מצלצלת על חזהו המובלט, על כרסו המוצקה והממולאה. יצא לגג להביט אל הרחוב. ראה שכמעט בכל המרפסות עומדים אנשים, בגופיות או בפיג’מות ובחלוקי-בית, ומביטים החוצה. שותקים, או מסיחים ביניהם בקולות כבושים, וצופים אל הערב הזה שאיננו ככל הערבים. ערב של עוצר. אולי של הפתעות. של הסגר. אולי של סכנות.
עמד כפוף על מעקה הגג. כמו בליל-אמש על מעקה הגשר. יחף עמד ובהונות רגל שמאל מגרדות בקרסול, המשופשף קימעה, של רגל ימין. קלט קטעי קולות של ראדיו, רסיסי דיבור מפה ומשם. הזַמר מן הקומה התחתונה לא השמיע קול הערב, וגם בדירתו של החייט היה שקט. עמד והירהר לו בדברים. הירהר מה היה עושה אילו היה זה ערב ככל הערבים, בטרם-מהומה. אולי היה הולך עם גרשון ועדה לראות סרט. יש דווקה סרטים טובים מאד השבוע. גם חוץ מ“ימי פומפיה האחרונים” שהלך גרשון לראותו אמש. במגדלור נותנים “עבדול חמיד”. באופיר יש “טרס בולבה”. זה עם הארי באואר. שחקן מצוין, וחוץ מזה יש “קטרינה האחרונה”, ו“הסערה באפריקה”. בבית-העם “היתום”, אם אינו טועה. זה ודאי לא כל-כך מעניין. מוזר, בסך-הכל אחרי זמן רב למדי שהוא חי בתל-אביב כמעט אין לו שום חבר. כזה קרוב באמת. במושבה ודאי שלא היו. איך אמרה פעם עדה, זאת החברה של גרשון, בצחוק: “שועל בודד”. נכון, אז מה? כזה הוא. יש כל מיני סוגים של בני-אדם. יש גם סוג כמו שלו. שדברים רגילים לא אומרים לו כלום. גם לא חברוּת רגילה עם בן, או עם בת. לא בנוּי בשביל זה, כמו שאומרים. מה, לעמוד בכנופיה בפינת-רחוב ולפצח גרעינים ביחד ולצחוק אחרי בנות שעוברות, או ללכת יחד לחולות של שפת-הים ולהתישב ולשיר “היה היתה אחת מָלינָה”? או “היתה גברת בכּינרת / אשר בגליל”, ולצחוק כאילו זאת פעם ראשונה ששומעים את זה?… צלצל, קתרוס, צלצל בעצב… או מה שאוהבים לשיר בגליל: “אל תפחדי תמר / אבא יודע כבר / אבא יודע כב–ה–ה–ר” ו“פקד אדונָי פינת-ציון הני–דהחת”… “הוי כינרת שלי / את כינרת שלי.”.. שרים ומישתפכים. שרות ומתמוגגות. בררר… או השירים של הלצים הללו מ“המטאטא”. פרוספֶריטי, סַרסֶריטי, מוכֵריטי. או “דודה, הגידי לנו כן / אנו רוצים להת–ח–תן!”… זה מה שאנו רוצים?
דודה, הגידי לנו כן… בחור בתנאים כמו שלו, שחי באופן עצמאי, עם שתי ידיים כמו שלו, שבדרך-כלל מרוויח פי-שניִם לפחות ממה שנחוץ לו להוצאות, עם חדר לבד על הגג, בקלות היה יכול לסדר לעצמו בת שתעלה אליו כל פעם לחדר ותיכנס אתו למיטה, ואפילו שתעשה לו אוכל מבושל לפעמים ותתקן לו גרב כשצריכים. כן, יש כאלה. אמנם יותר מבוגרים, בהרבה, אבל אפילו… זה לא בשמיים! גם היתה חושבת לה את זה להצלחה גדולה… אבל זה הרי בעצם כמו להקים משפחה. אחרי איזה זמן היא תתחיל להגיד לו מה לעשות ותקבל מצבי-רוח ותיכנס לו לנשמה והוא פתאום יראה שהוא עושה דברים שבכלל אינו אוהב לעשות ושהוא לא חי בצורה שהוא רוצה לחיות. לא, יותר טוב ככה. לבד, אבל חפשי.
דודה, הגידי לנו כן... אילו זה היה ערב רגיל כזה יכול להיות שהיה יורד עוד פעם ליפו ומחפש מקום של זונות. לא באותו מקום של אתמול, כמובן. ובעצם, למה לא? אפילו באותו מקום! כבר מכירים את הדרך. ואפשר לומר שהן כבר היו מכירות אותו שם. רק שהפעם לא היה נותן שיעשו ממנו צחוק ככה. כשבאים פעם שניה זה כבר לא כמו פעם ראשונה. היה אומר שהוא רוצה את ההיא בשמלה המבריקה שלא רוצה להגיד בדיוק אם קוראים לה לילא או לא קוראים לה לילא. היה נכנס בצעדים בטוחים ומתישב ישר על-ידה ואומר לה שהערב אין קוּנצים הוא בא בשבילה ורק בשבילה ואחרי שהיה מפטפט אִתה קצת היה אומר שעכשיו מספיק והגיע הזמן לגשת לעצם הענין היא הרי יודעת כבר שהוא לא ירוק בדברים האלה ולפני שישׂים לה את הכסף ביד הוא רוצה לראות אותה מתפשטת ערומה אבל לגמרי ושלא תעשה את זה בקיצור וברמאות כמו החברה שלה הפוזלת השמנה האומללה ההיא ואם היא תעשה בסדר כמו שהיא בטח יודעת אז הוא יהיה מוכן אפילו להירשם אצלה בקביעות ואפילו להביא לה כל פעם מתנה כמו שאמרה שהיא אוהבת. אבל אז, כמובן, הוא מקבל אצלה בהנחה. וזה ודאי היה מצחיק אותה כהוגן וכדי להראות כמה היא מבּסוטה ממנו היתה תיכף נתלית לו על הצוואר ונדבקת אליו קרוב-קרוב ומתחילה להתחכך גוף אל גוף ולהראות לו איך היא מתיחמת ואומרת לו שיפשיט אותה מהר כי היא כבר אין לה סבלנות והיא רוצה להתחיל… עם כל זה שהן כאלו גועליות, לא יכול להיות שאין בזה משהו. ובכל-אופן הרי זה ביושר מפני שהיא יודעת מה אתה משלם ואתה יודע מה אתה תקבל בעד הכסף ששילמת ואחר-כך לא היא חייבת לך ולא אתה חייב לה. בכל אופן, ככה זה כאשר יש איזה נסיון שהוא בדברים האלה. וגם הגועל-נפש כלול במחיר ששילמת. לא עושים לך טובות – ואתה לא מסתבך ואתה גם לא צריך לחשוב מה לדבר אִתה ולפחוד שאולי אתה לא די מצחיק בשבילה או לא די רציני או לא די “מעניין” או השד- יודע-מה.
נכון, הצרה שזה עולה כסף. קצת הרבה כסף. מה שאתה שילמת זה בטח עוד לא הכי יקר. ואם כל פעם זה עולה לך כמעט יום-עבודה או יותר אפילו אז אתה לא תחזיק מעמד. ויכולים גם לקבל מחלה מאחת כזאת, ואז בכלל אתה בן-אדם אבוד… רק זה חסר עוד… יש אנשים שמתרגלים ומוכרחים את זה אז זה ממש נורא. כמו מה שמספרים על אלה שרגילים לעשן חשיש והסוף שהם מוכנים לעשות כל פשע וכל שפלות בשביל להשיג אותו ובלעדיו לא יכולים לחיות בכלל. צריך להגיע למצב שאתה הולך, נאמר, פעם בחודש. כמו וסת אצל אשה, מה? יכול גם להיות שבצורה כזאת אתה מתרגל עם נשים ואפילו נעשה מומחה בדברים האלה ואז אחר-כך אתה נכנס לך אומץ ויותר קל לך להתחיל עם בחורה רגילה ולהשיג אצלה מה שאתה רוצה. גם כשזה בלי כסף.
ענין הכסף… אם קודם כבר היה קשה כל-כך למצוא עבודה בבנין אז עכשיו כשמתחילים מאורעות בטח כולם יתיאשו איזה זמן ובכלל לא תהיה בנייה. בעלי-בתים יפחדו להכניס כסף כי לא יידעו מה יהיה מחר-מחרתיים רק מה שמוכרחים לגמור יגמרו כמו למשל אצל האורפלי ההוא. גם יבואו פחות אנשים מחוץ-לארץ ואז לא יהיה כמעט בשביל מי להשכיר דירות. זה הגיון פשוט, לא צריכים להיות פילוסוף בשביל להבין. טוב, מצד שני, כמה זמן עסק כזה יכול להימשך?! נניח, שבוע, שבועיים. חודש! אחר-כך מתחילים לנגב את הדם ואת הליכלוך ועוד פעם יש פיתוח ואפילו יותר ממה שהיה קודם. ככה זה תמיד בארץ אחרי מאורעות… בכל-זאת, יכול מאד להיות שעבודה בבנין זה כבר לא יהיה מה שהיה פעם וכבר לא ירוצו שלושה קבלנים אחרי פועל אחד בעל-מקצוע ויכול להיות גם שמההסתדרות יעשו צרות ויורידו מן הפיגומים מי שלא מאורגן אצלם ואז זה כבר ענין של תור וותק וסידור-עבודה וכל מיני בטיח‘. אתה יכול כבר לשכוח כנראה את ה’אינדיאן’ שלך. יכול מאד להיות שתהיה מוכרח להחליף מקצוע, לחפש משהו חדש. לא אסון – אבל השאלה גם מה אתה מסוגל לעשות? הרי לא תהיה פתאום איזה פקידון באיזה מקום. אתה לא יודע איך ניגשים לזה, וכל הענין לא בשבילך. גם המשכורת מחורבנת. טוב שאתה עוד יכול לחזור אל אבא ולעבוד גם-כן במשק כמו בועז אבל זה לא חיים בשבילך סוף-סוף לא עשית את כל הסאמאטוכה הזאת בשביל לחזור כמו ילד טוב ולהוציא שם בקושי את היומית שלך מן הפלחה והזיתים והירקות-בעל ועד שיהיו מים במושבה הזאת ואפשר יהיה לגדל משהו בהשקאה יצמח לך עשב על כף-היד. זה יכול לקחת שנים. אתה גם לא תסתדר כל-כך טוב עם בועז. זה דבר אחד כל זמן שאתה בא הביתה פעם-פעמיים בשנה בתור אורח מתל-הבלוף ומביא מתנות לכולם ומספר להם כל מיני סיפורים מהעיר הכל טוב-ויפה ומפנקים אותך ומתיחסים יפה כמה שאפשר אבל לחיות שם כל הזמן אתה פשוט תיחנק מזה ותמיד תהיה בריב גם בתוך המשפחה וגם עם האחרים במושבה בכלל. נכון שעל אבא באמת חבל והוא לא אשם במצב הזה אבל מצד שני הוא גם מעולם לא עשה בשבילי שום מאמץ מיוחד ולא השתדל בעדי במיל. טוב, לא חשוב. אני אין לי טענות לאף אחד ואף אחד לא יהיה לו טענות אלי. בכל-אופן, אם אתה רוצה לעזור, יותר טוב שתהיה במצב שתוכל לשלוח להם כסף מהעיר ובכסף שלך, למשל, יביאו לול כזה משוכלל כמו שרואים בקיבוצים או יכניסו פרת-חלב אחת טובה או משהו אחר שמכניס כסף עכשיו או איזה דבר יפה לבית. למה לא ראדיו, למשל, עכשיו שכבר יש גם בעברית? שיהיה פחות משעמם בערבים. זה באמת היה רצוי לסדר להם. מזמן שהכניסו להם חשמל בכפר אז זה לגמרי פשוט צריכים רק אנטֶנה על הגג ואיזה סידור בתוך הקיר וזה הכל. ואתה אם באמת יעברו כמה ימים ותראה שעדיין אין לך עבודה אז תצטרך לחשוב ברצינות על משהו אחר. אולי בנהגות. נהג-אוטובוס, למשל. אתה תלמד את זה אחת-שתים, זה בטוח. נכון שלא נותנים לַייסנס בגיל שלך, אבל גם זה אפשר לסדר. יש כאלה שמסדרים. נותנים לירה או שתים ביד לאנגלי שם בטראפיק ברחוב סלאמה אז הוא לא אומר מלה וחותם והכל מסתדר כמו שרוצים. אפילו יכולים לכתוב גיל אחר בלייסנס ואז הכל פתוח לפניך. זה באמת מקצוע שדי משתלם ככה. אבל מצד שני, תאר לך: נון נהג-אוטובוס בקו מספר אחד, למשל, נוסע כל פעם לאורך אלנבי מכיכר-המושבות עד שפת-הים ובחזרה ונעצר בכל תחנה לאסוף נוסעים ומקבל מהם תעריפֶה ונותן עודף ומשגיח שלא יתגנב לך מישהו בדלת האחורית… לא, זה באמת לא בא בחשבון… אבל אוטו-משא אולי. זה משהו אחר. לא בתוך העיר. בכל הארץ. וקורה גם שמזדמנת איזו הובלה למקומות אחרים. בלבנון, בסוריה, בעבר-הירדן. קורה, לא? או אם יש לך, למשל, הובלה מחיפה לטבריה אז אחר-כך אתה נותן קפיצה הביתה, עושה מקלחת, מסדר להם משהו, או נשאר ללוּן. או עובר בדרך ולוקח את אבא לטבריה אם הוא צריך משהו בעיר. עברו הזמנים שהיה צריך לעלות על החמור ולרכב שעות לשם ושעות בחזרה. מספיק. עכשיו זה משהו אחר.
אבל מצחיק לעשות תכניות כאלו רחוקות בדיוק הערב. ביום כזה. אחרי יום כזה. מה שהתחיל היום בטח לא נגמר היום. זאת רק התחלה. ואפילו שהיום יצא יום ממוזמז כזה אתה לא תשב בשקט גם מחר וגם מחרתיים. אף אחד לא יתן לך פקודות ואתה לא שייך לאף אחד ולא יגידו לך מה לעשות. ואתה תדע מה צריכים לעשות. בלי לחכות עד שאיזה חכמים ואנשים חשובים יתיישבו להם למעלה באיזה מקום ויעשו את כל החשבונות ויישאלו את כל מי שרק אפשר ובסוף בטח יגידו לעמוד דום לזכר חללינו ולשאת את הצער בלב וללכד את השורות ולשמוע לצו המוסדות, והעיקר – לא לפעול בפזיזות ולא להיגרר אחרי פרובוקציות ולא לעשות כמעשיהם של פראי-המדבר. מכירים את המליצות שלהם. לנאום נאומים, זה מה שהם יודעים. ולצעוק וַי-וַי. ולהוציא את הקופסה בשביל לאסוף תרומות. ולשתות תה. ולהתרגש כאשר איזה פקיד אנגלי מחייך להם ואומר להם ללכת הביתה ולסמוך על ממשלת-המנדט. במקום לדפוק על השולחן ולהרוג עשרה נגד כל אחד שנופל ולהראות למדבר שאנחנו מדברים אתו בשפה שלו – רק יותר חזק, ויותר בשׂכל. מלכים יכולנו להיות פה, מלכים! אבל הם בכלל לא יודעים מה זה. כולם ביחד. לא מעניין אותם. הם צריכים רק קצת קיבוצים, וקצת בנקים,
ואוניברסיטה. ו“אוהל-שם” בשביל שבת אחרי-הצהריים. תן להם את זה והם ינשקו לך את היד ויהיו משרתים שלך עד שיבוא המשיח. ואם כל פעם נשפך פה דם בארץ זה בגלל שהם עלובים ומסכנים כאלה… אבל כל זה עוד יכול להיות אחרת. לגמרי אחרת. לא צריך הרבה בשביל זה ואם באמת אף אחד אחר לא חשב על זה, אני יכול בעצמי להוכיח להם. בלי סנטימנטים, כמו שאומרים. “אנו יוצאים להילחם בכם, להילחם בכם, להילחם בכם, טרה-לה–לה–לה–לה–לי–לה”… ואם זאת מלחמה, אז לא יכולים לעשות חשבון על מי יגיד מישהו יותר מלים יפות בפרלמנט הבריטי. זה דווקה הם יודעים, הערבים. חשוב רק מי מנצח. ואיך לנצח הכי מהר. לתת את המכות הכי חזקות. ושיראו כולם תיכף-ומיד מי כאן בעל-הבית.
האשה הצעירה והרזה שהתחילה להתפשט בחדר המואר-למחצה בטווח-ראייתו של נון קפאה כמו פסל כשגָזַר פֶּרֶץ היריות את דממת הערב הרכּה. לבו ניתר כהרף-עין ואחר כמו קפא אף הוא, עוטה את שריונו כצב. הללו באו משטחי הפרדסים שמרחק כמה מאות-מטרים מזה, במורד. רצופות, עזות וחזקות. כמוהן לא שמע עדיין נון, אבל מיד הבין: זה אוטומטי, מכונת-יריה. ולעומת הפרץ הזה המרעיש נשמעו נפצים בודדים וחלושים, כיבבות כלב מוכּה וחולה. כלים קטנים, הירהר נון בבוז. אקדח.
הוא לא הבחין תחילה שעלו במדרגות ועתה ראה פתאום על-ידו את גוטליב החייט וזוגתו עמו. גוטליב בגופיה ותחתונים, וההיא בחלוק-בית, שערותיה סתוּרות.
“זה פה קרוב, לא?” תהה גוטליב המגוּשם, קולו צרוּד ורגוּש.
“מן הפרדסים”, הפטיר נון בשקט.
“מה זה יכול להיות, מה אתה חושב?”
“זה בטח משטרה”, החזיר נון. “מכונת-יריה. ועונים להם באקדחים. זה שום דבר”.
“פּוּלֵמיוֹט!” הסביר החייט לזוגתו.
“פּוּלֵמיוֹט”, חזרה אשתו אחריו ביראָה, וקינחה8 באנחה כבדה.
השקט שב. כמו מי-נחל לאחר שהטלתָ אבן קטנה לתוכם והאבן צללה ורצי האדוָה נמוגו כלעומת שנקמטו. רק האוויר, שכוּר פריחת-ניסן, קפא כמו נֵד בעוצר-ציפּיה.
“אתה שומע”, נפנה גוטליב אל נון, “זה מזכיר לי… אצלנו בעיירה, כשנכנסו הבולשביקים… נו, אתה אולי עוד לא היית אז בעולם בכלל, חה-חה… אתה יודע, הם הרי נכנסו לפולניה והגיעו עד ורשה ואחר-כך גירשו אותם בחזרה… אז אני זוכר זה כמו היום. הייתי אולי בחור בגיל שלך, אולי פחות אפילו… בקיצור, הם התקרבו ככה מצד היער… אני זוכר זה כמו היום, באמת… והתחילו לירות ב… כן, זהו, במכונת-יריה. לא אחת, הרבה! אולי עשר… אנחנו, כמובן, רצנו כולנו במרתפים. איזה פחד זה היה! את זוכרת, ביילה, הה?… כולם חשבו: קוזאקים, מי-יודע-מה!… בקיצור, המזל שלנו היה שהחיילים הפולנים מה שהיו אצלנו נבהלו וברחו ככה שאצלנו בעיירה בכלל לא היתה מלחמה… אחר-כך, כשהבולשביקים ברחו בחזרה, אז אצלנו הם בכלל כבר לא עברו”.
“כן”, סינן נון.
“אוּי”, חפזה עתה מרת גוטליב לתרום את חלקה לשיחה, כשהיא מחווה בידה על מלבּן פתח חדרו של נון המצהיב באורו בחשכּת הלילה הבשׂוּם, “אתה תסלח לי, אדון, שאני מתערבת, אבל אולי לא כדאי להשאיר הדלת פתוח שאז רואים את האור רחוק?”
“אז מה?”
“אז מה? אז צריכים להיזהר! עכשיו זה מצב כזה שכל דבר זה סכנה”.
“אתה חושב היריות מה היו זה רחוק מפה?” הקשה אדון גוטליב.
“חצי קילומטר, אולי”, פסק נון.
“בכל-זאת!” נענה לו החייט כמבין-דבר. ואחר: “נו טוב, ביילה, מספיק. עכשיו כבר לא יורים. בינתיים יהיה לנו שקט… בואי נחזור. לא צריכים להפריע לאדון… לילה-טוב”.
“שלום, אדון!” אמרה גם גברת גוטליב. “רק הלוואי שלא יהיה יותר גרוע”. וסתמית הוסיפה: “הלוואי על כל השונאים שלנו…”
“לילה טוב”, הפריח נון אחריהם ונשא עיניו למקום ששם נראתה קודם אשה מתפשטת בחדר המואר. עתה לא נראתה עוד. בכל הבתים סביב דעכו האורות והלכו אחד-אחד כמו למתן אות מסתורי. ברחוב למטה חלף בדהרה טנדר מלא שוטרים ובחילוף-הילוכים צורם פנה בכביש שמאלה. ממרום נָשר כוכב.
פרק עשרים-ושנים: מְחַק את המיותר 🔗
“יופי שבאת. תיארתי לעצמי שבכל-זאת תבוא”, אמר גרשון כשפּתח לנון בשעת-בוקר מוקדמת.
“גרשון! מי זה שם?” נשמע קול אמא של גרשון ממעמקי הדירה שדומה כאילו עתה-זה החלה לפתוח תריסיה אל שמש-הבוקר ועדיין ריח שינה עומד בה.
גרשון שהה רגע מלהשיב, ועוד הוא כמו חוכך בדעתו מה ישיב וכבר יצאה אמו אל המסדרון האפלולי – אשה קטנת-קומה, מעוכת-פנים, מרירת-שפתיים, שערה מאפיר והיא לבושה חלוק-בוקר ירוק של צמר היורד לה עד קרסוליה. “אה, זה הוּא, הנוּן הזה”. נהמה ברוגזה. בלי הקדים לו שלום. “אני תיארתי לעצמי שזה אתה. חבר טוב מצאת לך, גרשון, אין מה לדבר! טוב בשביל צרות”.
בינתיים יצאה למסדרון גם אחותו הבכירה של גרשון, זבּנית טובת-מראה בבית-מסחר גדול של מיני סדקית, שלכאורה כבר התקינה עצמה כמעט ליציאה: תסרוקת עשויה, שפתיים משוחות באודם לוהט, לגופה חולצת-מלמלה שקופה וצחה וחצאית אפורה, נקיה ומגוהצת כהלכה, ונעלי-עקב לרגליה. “אמא, אמא!” ביקשה להסוֹתה, כשהיא מעלה על פניה חיוך רפה של התנצלות, “מה את רוצה ממנו?”
“מרים, עזבי אותי”, התיזה האם במשיכת-כתף מורתחת, כאומרת לנער אותה מעליה. “אני לא מרשה שאיזה בחור, שאיזה פרחח אחד מהרחוב, בלי בית ובלי משפחה, יכניס את הבן היחיד שלי בצרות! אתה שומע, אני לא מרשה!” הטיחה עתה בחימה כלפי נון. “אתה הרי כמעט הרגת אותו אתמול! מרים, אל תפריעי! את לא אמא שלו. אני אמא שלו, ואני על הילדים שלי אשמור! גם עליך, כן… כאשר תתחתנו, אז אתם תעשו מה שאתם רוצים, ואני יודעת יפה מאד איך אתם תתיחסו אז לאמא שלכם הזקנה… אבל כל זמן שאתם גרים יחד אתי בבית אז אני אחראית, ואני יודעת יותר טוב מה שטוב בשבילכם… איך לךָ מה לענות לי”, המשיכה, זוקפת ראש כלביאה המתנשאת לגונן על גוריה, “אני לא מוכנה להתווכח אתךָ…”
“תראי, גברת, אני לא באתי להתווכח אתך”, ניסה נון להפסיק את שטף דיבורה.
“… בא לנו פה כמו חייל, כמו מפקד גדול”, הפטירה בבוז, כשהיא מורה על נון הלבוש כולו ח’אקי: חולצת-ח’אקי ומכנסי-ח’אקי קצרות, לרגליו פוזמקי-ספורט של ח’אקי וקובע-פקק שלראשו אף הוא בצבע ח’אקי. “הולך לעשות מלחמות ובא לקחת אתו את גרשון שלי, שיהיה לו למי לתת פקודות… תתבייש לך!… לא מצאת מישהו אחר, הה?”
“אבל, גברת, אני לא בא לקחת אף אחד”, הפטיר נון מתוך קוצר-רוח ומבוכה.
“דבר שכזה!” המשיכה האם בשלה, מיטיבה את חבל-החגור של חלוק-הבוקר ומשנסתו למתניה. “הוא נוסע בשקט לחור שלו, המפקד הגדול, ואת הבן שלי הוא משאיר להוביל חמשים פליטים מסכנים, נשים וילדים והכל, בתוך היריות והשריפות והכדורים, מול המסגד של מנשיה – והטיפש הזה שלי שומע בקולו ועושה מה שזה אומר לו לעשות… הרי זה סקנדל! זה דבר שלא נשמע כמוהו! זה חוסר-אחריות ממדרגה ראשונה… הרי זה ממש נס שהילד הזה עדיין חי!”
“גברת, ה’ילד' שלך יותר גדול ממני”, שיסע אותה נון, חד ונמרץ, סבלנותו קרובה להתפקע.
“נון, אל תענה לה”, שידל גרשון.
“תשתוק, חצוף!” הטיחה אמו של גרשון ורקעה ברגלה, “אין לך רשות!… אילו חי בעלי, עליו-השלום, הוא היה מלמד אותך לקח! אתה היית רואה כבר… אבל מה? אתה פשוט מנצל את המצב שמצאת לך ילד יתום, בלי אבא, שאמא שלו המסכנה אין לה השפעה עליו, ואתה מוביל אותו באף ומשחק בו. נהנה מזה! קרבן מצא לו!… מבשל שם מין דייסה שלמה ואחר-כך משאיר לגרשון הטיפש שיאכל אותה. יפה מאד, יפה מאד. ובמשטרה… זה עוד שום דבר, כל זה כלום, אבל מה שהיה אחר-כך בתחנת-המשטרה!… אני צריכה שלַבּן שלי יפתחו תיק במשטרה אני צריכה?!… היית צריך לראות אותו, איך שהוא חזר בסוף הביתה: סחוט, חיור, מבוהל, בלי כוחות – –”
“אמא, אני מבקש ממך”, מצא גרשון את לבו להיכנס לתוך דבריה.
“אל תפסיק אותי, טיפש!” חתכה אמו, “אני אומרת את הנכון, ואני רוצה שהוא יידע מה הוא עשה לך. הוא צריך לדעת!” גזרה בהטעמה יתירה, כמו על סף ההיסטריה. “שלש שעות בחקירה! שלש שעות במשטרה לבד! וכל הזמן רושמים ורושמים, שואלים שאלות ורושמים… אתה יודע איזה עצבים נחוצים בשביל לעמוד בדבר כזה?!… זה מאד נעים”, סיכמה בלעג צורב, “וזה גם מאד מועיל בחיים, תיק במשטרה מגיל שמונה-עשרה… פחות משמונה-עשרה!… לגרשון בן-טובים יש תיק במשטרה, אבל החבר הטוב והמוצלח שלו, שהוא הכניס אותו בכל הענין הזה, שעשה שם את כל המהומה מן ההתחלה – הוא יוצא לו מזה באופן הכי אלגנטי, עולה על האופניים שלו, ונעלם! ח’לס, איננו… אפילו לא בא לשאול, להתעניין: מה קרה אחר-כך לחבר הטוב והטיפש שלו, מה היה הסוף, אולי הוא עצור במשטרה, אולי לקחו אותו ליפו לבית-הסוהר? כלום… זה באמת חבר טוב. מאד אצילי מצדו… אין מה לדבר!”
היא שהתה רגע להחליף רוח, אבל משהבחינה כי הבת מבקשת שוב לפייסה בדברים, חזרה מיד להתקפה:
“איזה יום היה לי! ואיזה לילה!… קודם, כשרק התחילו לספר מה קורה ביפו, הדאגה… הרי אני ידעתי שגרשון הלך שם לעבודה על-יד מנשיה, בגבול… השעות עוברות, כל פעם בא מישהו ומספר דבר יותר גרוע, ואני יושבת כמו על סיכּות ומחכה ומחכה, וגרשון איננו… ואחר-כך, כשהוא בא וסיפר לי מה שהיה, אני חשבתי שאני אשתגע מכעס… זה מה שקורה כשאין בבית אבא, אין מי שיחזיק, אין משמעת… כשאני לבדי צריכה לגדל שני ילדים כאלה…”
וכאן כמו נשברה באחת והחלה למרר בבכי, מתיפחת ומתאמצת להמשיך בתוך כך בנהי-תלונתה, בעוד שלושת הצעירים ניצבים עליה כאחוזי-שיתוק ומוכּי-אֵלם:
“למה עשית לי את זה, למה?! משאיר אותי עם שני ילדים קטנים… אתה שברת לי את החיים, את כל החיים שלי… אחת יפהפיה כזאת שברגע שהיא חוזרת בערב מן החנות היא יודעת רק להחליף שמלה ותיכף לצאת לפגישות שלה עם כל מיני טיפוסים, שכל יום שני וחמישי היא מתאהבת במישהו חדש… ואחד גולם שגם-כן כל מה שיש לו בראש זה סינימה ובחורות וחברים מן העולם התחתון – כמו זה!… רק כאב-לב הוא השאיר לי, הבעל הטוב שלי, עליו-השלום, רק כאב-לב…”
מרים אחזה בה עתה, ברוך ובכעס נבוך, וראשה של האם, מרעיד בתוך הבכי, צנח על כתפה של הבת.
“אני הולך”, הפטיר נון אל גרשון ופנה לצאת.
“חכה רגע. אני יוצא אתך”, נחפז גרשון אחריו, בעוד אחותו מוליכה את האם אט-אט לחדר פנימה.
“איזו הצגה!” התיז נון, קשוּח ושוֹאֵט, משיצאו ועמדו על המדרכה ליד ביתו של גרשון.
“מה לעשות”, נענה לו חברו בהבעה אומללה, “ככה זה”. ומיד הוסיף, כמבקש ללמד זכות מעט: “אבל מה אתה רוצה… היא באמת דאגה מאד”.
“אני לא רוצה שום דבר”, הזעיף נון פנים. “אני רק חושב שאתה אידיוט! מה אתה צריך את כל הסיפורים האלה?! בשביל מה זה טוב? הרי את כל הסיפור היא שמעה ממך, ואתה עוד בטח הוספת לזה כל מיני קישוטים, לא?… תגיד את האמת!… טוב, לא חשוב. העיקר, מה היה שם באמת?”
“טוב, אולי אני קצת הפרזתי”, פתח חברו, נזוף, מודה-במעט, כבעל-כרחו. “האמת היא שאני בעצמי הייתי די מבוהל מכל העסק… ואני גם קצת דאגתי לך, כי לא היה לי מושג מה אתה הולך לעשות אחרי שאני עזבתי אותך… אין לי מושג… הרי כשנפרדנו עוד היה בוקר ואחרי זה עבר יום שלם מלא כל מיני דברים ומי-יודע איפה עוד התגלגלת אתה אחר-כך – –”
גרשון שהה רגע כממתין לתשובה, אבל נון רק דחק בו לאמור:
“לא חשוב. נעזוב את זה עכשיו. תמשיך. אני רוצה לשמוע”.
“טוב, אז בשביל זה, כשגמרו אתי במשטרה, אני עברתי אצלך לראות – אתה בבית, לא בבית? וכשלא מצאתי אותך בחדר אז השארתי את הפתק. שתתקשר. אחרי זה אני הלכתי הביתה ואמא שלי נתנה לי לאכול ואני כבר לא יצאתי. רק חיכיתי לך… אגיד לך את האמת: כשעבר ככה כל היום והתחיל העוצר בערב אז אני די פחדתי בשבילך. בעצם, הייתי בטוח שלא הגעת הביתה. זאת-אומרת, שבסוף עצרו אותך במשטרה בשביל איזה דבר. או אפילו שקרה משהו יותר גרוע”.
“לא”, הפטיר נון בשוויון-נפש, “עד שאני חזרתי הביתה וראיתי את הפתק שלך אז כבר פשוט עמד העוצר להתחיל, ולפני זה… הייתי בטוח שאתה חזרת מן המשטרה ישר הביתה ושום דבר לא קרה לך. כן, בזה הייתי באמת בטוח”.
“גרשון, אתה כאן?” בקע לפתע קול-נכאֶיה של האם מן החלון שבקומת-הקרקע.
“כן, כן, אמא. אנחנו כאן”, מיהר גרשון להרגיע.
“טוב… אז שלא תלך מן הבית, כן? שלא תלך לשום מקום!”
“בסדר, בסדר, אמא”.
“טוב, גרשון, תחזור הביתה”, התיז נון בכעין גבהות-אף. “חבל על הזמן. של כולנו. אני רק מעוניין לדעת מה בכל זאת היה שם, במשטרה?”
“אה, זה”, השפיל גרשון קולו, מצודד מבט, לבדוק אם אין אמו אורבת ומטה אוזן בסמוך, בהיחבא. “תראה, היה שם אי-סדר נורא. כולם היו עצבנים כמו מטורפים. רעש, טלפונים, זה רץ פה, זה קופץ לשם. והנשים עם הילדות והילדים התחילו עוד פעם להתעצבן. והזקן ההוא שהכנסת לי לידיים בכלל לא ידע מה נעשה סביבו ורק יילל כל הזמן ‘שמע ישראל’, ודברים כאלה. אחרי איזה זמן הביאו אוטו-משא ולקחו אותם לאיזה מקום. אבל לי כבר לא עזבו לצאת. אמרו שאחד סרג’נט צריך אותי. ממשטרת תל-אביב. חיכיתי שעות. כל פעם אמרו עוד מעט, עוד מעט, אבל לצאת אסור. אמרתי להם אני צריך לחזור לעבודה, אני אבוא בעצמי יותר מאוחר, אני צריך ללכת אל אמא שלי, היא תדאג נורא – כל מיני סיפורים. לא הועיל. אתה שב חכה. אין ללכת הביתה! בסוף, בשתים-עשרה, שתים-עשרה וחצי, הכניסו אותי לחדר של הסרג’נט. אחד קליבנסקי, נדמה לי. משהו כזה. ממשטרת תל-אביב. אז הוא שאל אותי כל מיני שאלות. מה בדיוק קרה, ומה אני עושה בסביבה, ואיפה אני גר, ואיך זה שאני הבאתי את כל ההמולה ההיא. וכל הזמן ישב על-ידו אנגלי אחד בלי מדים, ככה בעניבה, בלי מעיל, ושמע. הוא לא אמר שום דבר, אבל אני חושב שהוא יודע עברית. התעסק בציפרניים שלו, והתנדנד לו על הכיסא כמו איזה לורד, וכל פעם היה זורק מבט. מסתכל בי ככה. ואחר-כך שאלו מי זה החבר שלי… וכל הזמן היה רושם, הסרג’נט הזה. שואל ורושם… ואיפה החבר שלי גר, ולמה הוא לא בא גם-כן – –”
“ואתה אמרת לו?” הפסיקו נון, מתוח ותקיף.
“מה אפשר לעשות, כשההוא רושם כל הזמן והאנגלי כל הזמן מביט?”
“אתה אמרת לו?” חזר נון בהטעמה.
“טוב, לא בדיוק, ככה, בערך. משהו”.
נון הסמיך פניו אל פני חברו: “אולי אמרת גם שהיה לי אקדח, מה?”
“לא!” התחלחל גרשון. “מה אתה חושב, שאני כזה אידיוט?!”
“לא. לא כזה!” הפטיר נון ארסית. “אידיוט לא. אבל מלשין – זה כן”.
ובנעימה עניינית, יבשה, הוסיף: “תראה, חבּיבּי, לו היינו שנינו יחד חברים באיזה שהוא ארגון אז בעד דבר כזה היו עושים לך משפט. או אפילו יורים בך בלי משפט ובלי עניינים. אני, בכל-אופן, אתך גמרתי!”
“נון”, קרא גרשון אחר חברו המתרחק והולך בצעדים נמרצים.
נון לא נסוב. הוא הביט היישר נכחו.
פרק עשרים-ושלושה: אש-קוצים 🔗
ענני-עשן החלו להתאבך משכונות-הגבול שבין תל-אביב ויפו. האוויר נחרד לקול נפצי יריות תוכפים-והולכים. ברחוב היית נתקל יותר ויותר במכוניות שוטרים חמושים המתרוצצות אנה-ואנה, או באנשים מדוכדכים ונפחדים המוליכים עגלת-יד דלה עמוסה חפצים וכלי-בית. בקרנות-רחוב היו אנשים נעצרים ונושאים עיניהם לעבר מוקדי ההתנגשויות והשריפות, מחליפים ביניהם חדשות, שמועות והערכות-מצב, וממשיכים דרכם במנוד-ראש.
נון הקיף הקפה אחת באופניו מסביב לכל תחום-הספָר המצוּלק והעשן של העיר, כשהוא מקפיד עם זאת לשמור על ריחוק בטוח ומכובּד מכל שוטר וצמד-שוטרים הנקרים לו על דרכו. ביוהרה, שלרגעים העלתה גיחוך על שפתיו שלו, חש עצמו והנה הוא כמין מצביא היוצא, בעילום-שם ובהסתר-פנים, לסייר בקווי-המערכה כדי לעמוד מקרוב על “המצב” ולהעביר את תכניות הפעולה, שלו ושל עוזריו תחת שבט-הבּקורת לאורן של התרשמויות בלתי-אמצעיות.
בתוך כך ראה לנכון לבקר גם אצל מאיר מטרני. בצעדים מאוּששים נכנס לחנות-הנעליים, זרק “שלום” קריר אל אהובה, שישבה משמימה כביום-אתמול ליד הקופה, ולאמא-מטרני שישבה על-ידה בסבר של פיזור-נפש, מנפנפת משום-מה במניפה על פניה, שומעת-לא-שומעת לאשה אחת, ספק-לקוֹחה ספק-שכנה, המסיחה עמה בעמידה, וכונן פעמיו אל מאיר שעסוק היה, אף הוא כביום-אתמול, בסידור קופסות בתוך החנות פנימה.
“יש חדש?” התיז בפנותו אל מאיר.
“המפקד!” אמר מאיר וקפץ לעמידת-דום, קופסת-נעליים תחת בית-שחיוֹ. הוא לא התאפק מלהעלות חיוך רחב של בדיחוּת-הדעת.
“בחייך, בלי צחוק…” הפציר נון, ואף הוא נסתמן חיוך של מבוכה שובבה בזוויות פיהו.
“ואללה! אתה נראה קצין תָמאם”, ליגלג מאיר בהנאה. “חסר לך רק מקל קטן כזה שתחזיק תחת הזרוע”.
“טוב, בסדר… תגיד לי רק אם הודיעו לך כבר משהו?”
“ביחס אליך?” שאל מאיר, הניח את הקופסה מידו ועבר לנעימה רצינית יותר. “ביחס אליך, אני מסרתי את הפרטים וכנראה לא תהיה שום התנגדות. אבל”, המשיך כממתיק-סוד, “אמרו שוועדת-הקבלה, אתה יודע, תהיה רק כשייגמר העוצר בלילות. כי זה דבר שמסדרים רק בשעות הערב. לא משהו מיוחד, אבל יש שם רופא שעושה בדיקה רפואית, ואחר-כך עושים השבעה. משביעים אותך, ואחר-כך אתה כבר חבר בארגון, וכעבור איזה זמן אתה מקבל קשר הביתה לבוא למיסדר, ואז מתחלקים לקבוצות ומתחילים להתאמן, והכל…”
“אבל היום”, התעקש נון לדעת, “היום יש בשבילי משהו לעשות?”
“היום?” חזר אחריו מאיר באי-נוחות. “היום – לא… חביבי, זה לא הולך בצורה כזאת. מה אתה חושב?!”
“בסדר, בסדר… אז תגיד לי רק עוד דבר אחד: אתה אמרו לך לעשות איזה דבר היום?”
“תראה, נון, אני כבר אמרתי לך: זה לא כל-כך פשוט כמו שאתה חושב, או כמו שהיית רוצה. אני עצמי מחכה לקשר ואז אני אדע באיזו נקודת-שמירה אני צריך להיות הלילה. כן, יכול להיות עוד הלילה. חבר אחד שאני מכיר כבר קיבל פקודה אתמול להיות בלילה בשמירה. אם לא תבוא הפקודה היום, תבוא מחר. אני לא דואג. אתה יכול להיות בטוח שאם יש שמירה עכשיו בכל מקום והערבים לא מצליחים להתפרץ לתוך תל-אביב, וגם במקומות אחרים, אז זה עבודה שלנו לא-פחות מאשר של ה’שמאל'… כן, לא פחות… אבל פשוט לא צריכים את כולם בבת-אחת. יש סידור של חלוקת תפקידים כזאת, זה הכל!… תבין”, נקט נימת-הסבר משדלת, “זה כמו צבא. גם בצבא, בזמן מלחמה, לא כל החיילים נמצאים כל הזמן בחפירות ולא כולם יורים בבת-אחת”.
“ברור”, נהם נון במורת-רוח.
“כן, ויש עוד דבר. ביחס למה ששאלת, על נשק וכדורים וכל זה… אני ביררתי, ובאמת יש סידור שאיש-שורה יכול לקבל אצלנו נשק אישי בתשלום. זאת-אומרת, אתה משלם, למשל, שש לירות בארבעה תשלומים, או בעשרה – זה תלוי – ואתה מקבל כלי קטן. אתה מקבל אותו תיכף, עם התשלום הראשון, וזה נמצא אצלך. וכדורים גם אתה יכול לקבל, בכמות מסוימת – עשרים, או המשים, גם זה תלוי – לפי גרוש כדור, נדמה לי… מובן שאתה פועל רק במסגרת ההוראות ולא עושה ‘פנטזיות’ פרטיות. זה כבר יסבירו לך… אז ברגע שתתקבל לשורה אתה תגיש בקשה ואז יסדרו לך את הענין… מבסוט?” סיים במאור-פנים.
“טוב. זה לפחות משהו”, נענה לו נון, מפויס כלשהו. “אבל בינתיים… טוב, אין דבר. אז כמו שאתה אומר: נחכה לקשר. יבוא – טוב; לא יבוא – גם-כן טוב”.
“זהו. קצת סבלנות, והכל יהיה בסדר. אתה תראה”.
נון משך כתף ספקנית. “בינתיים”, אמר, “נמצא כבר מה לעשות. כל אחד בחנות שלו, נכון?”
“כדבריך”, ציחקק מאיר, וכמהתל קפץ שוב לעמידת-דום.
“עבוֹר לנוֹח, אל תתאמץ”, החזיר לו נון באותה רוח, ועקר רגליו משם.
את אופניו הצניע אחרי-כן בפינתה של גינת-בית אחת ברוכת-צל, מאחרי גדר של בטון, מרחק לא רב מבית-קפה של ערבים שהיה נעול על מסגר ובריח. השעה היתה שעה מוקדמת של אחר-הצהריים.
“סגרו, מה?” שאל שני בחורים שחרחרים שעמדו ופיטפטו בחיבוק-ידיים על המדרכה מול בית-הקפה.
“כן, בטח!” השיבו לו כאחד. “עוד אתמול, מוקדם בבוקר. כשזה רק התחיל. בקושי הספיקו לפתוח בכלל”.
“ומה עושים בשביל לפתוח את זה?” שאל בתמימות.
הם העיפו עין זה בזה. אחר גיחכו.
“אתה מתכוון – –?”
“בדיוק”, השיב קצרות.
“בחייך, שמע, זה רעיון'” אמרו זה אל זה.
לא יצאו דקות מעטות וחבורה קטנה של בני-תשחורת כבר התגודדה סביב תריס-הברזל המדוקר והמשוסע של בית-הקפה. נמצא גם שוליה של מסגר שהתנדב לפצח את המנעולים. ילדה אחת הביאה קצת נפט מבית אמה, וחיש-קל היו להבות מכַלות בתשוקה עליזה את הגראמופון העתיק של בית-הקפה ואת שרפרפי-הקש הדלים שלו.
“למעלה מי גר?” שאל נון ורמז על חלונות הקומה שמעל בית-הקפה.
“ערבים. ברחו בלילה. משטרה הוציאה אותם”, השיב לו מי.
“לעבודה!” פלט וזינק במעלה המדרגות.
בחורים הביאו מוטות ברזל. הדלתות הובקעו על-נקלה. שמשות נוּפצו בן-רגע. מראות שובּרו בצלצלי-תרועה. רהיטים הושלכו מן המרפסות הרחובה לקול-ענות-צהלתם של הנאספים למטה. כשחזרו היוזמים ושטפו-ירדו במדרגות, עליזים-מתרוננים, כבר היתה גם קומת-המגורים אחוזה להבות כולה.
“לא להשאיר אבן על אבן”, התיז נון, ואף שהיה קולו כבוש היו הדברים נשמעים, וסביבו ענו אנשים כהד: “אבן על אבן…”
לא ארכה השעה ונחילים-נחילים מנערי הרובע ובחוריו, ועמהם, פה-ושם, אף מבוגרים ובעלים-בעמיהם, שוקדים היו, בלי הקים רעש הרבה, מי לשלח אש ומי לפרוץ דלת, מי לקרקר קירות ומי לעמוד על המשמר מפחד שוטרים כי יעברו. ונון עצמו, מתון וצונן למראית-עין, היה עובר ממקום למקום, כיתות של תלמידים ונושאי-כלים אחריו, והוא כמנצח על המלאכה ומשמש מופת אישי: מטיל לפיד במקום אחד, הולם בכשיל ובכילף במקום שני ועוקר רעפים של גג במקום שלישי.
“משטרה!” נשמעה הקריאה כאשר, בעתַר-ענן-אבק, ולקול תשואות-הלל, קרס כותל כורכּר של בית רב-חדרים שזה זמן-מה היו נון וכעשרים איש עמו עמלים עליו למגרו בכלי-מפץ.
בקרן-הרחוב, מעֵבר למגרש פנוי וזרוע אשפתות, נעצר בהיסוס טנדר מלא שוטרים, מהם אנגלים ומהם ערבים.
“הלאה המשטרה הבריטית!” נשמעו צריחות מעברים. “בוז לממשלת המנדט!”
“בוז!” שאג נון בכל מאמצי קולו, ועמיתיו עונים אחריו.
מאחרי גל מפולת התעופף פתע נחיל משחיר ומאוּים של צרעות, ואנשים החלו לנוס ביללה: “דבּורים!” “דבּורים!”
נון רץ כנשוך-נחש אל גל עתונים ושקי-נייר שהיה מוטל בסמוך, הדליק גפרור והשליכו לתוכו. הרוח הדרומית-המערבית הטיחה את האש בנחיל הצרעות והניסתו לעבר השוטרים, שעתה-זה גמרו אומר לרדת מרכבם והחלו להתקדם, חמושים ומנופפים באלותיהם, אל עומת המהרסים.
את מנוסתם המבוהלת ליוה נון ברקיעות-רגל תוזזניות ובצריחות “בוז!” ניחרות, כשהוא יורה באוויר את חמשת הכדורים שבמחסניתו.
דומה היה כאילו, רדופות-אש והלומות-שאון, מחישות הצרעות את רידופן אחר הטנדר הנמלט.
תל-אביב, 1.3.66–20.2.69
יתר עלילות נון וכל הגבורות אשר עשו הוא ובנו אחריו הלא הן באות בספרים שייכּתבו עוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
- מאצ'ו כסמל לאומי. על הטרילוגיה 'נון' לאהרון אמיר / ראובן קריץ
- הטרילוגיה "נון" – אהרן אמיר / יוסף אורן