1    🔗

לפני זמן-מה מצאנו בעתונים כי “שיר-שלום”, שהושמע בחגיגת מלאות עשרים שנה לנח"ל ושנתקבל בתשואות רמות של כל הנאספים, עורר גם “תגובות מעורבות”.

הד התגובות המעורבות הללו נשמע כיום, פה ושם, אם על דרך של הזדהות ואם על דרך של הסתייגות.

יש משבחים את רשויות-צה"ל, הנוגעות בדבר, שסמכו ידן על הכללתו של פרק זה במופע של להקה צבאית, ויש תוהים על כך.

ובכן, מה ששייך לענין זה של אישור או איסור, סבורני, כי אין ספק כי צדקו המאשרים, שלא שעו להיסוסים של עצמם או של אחרים – אם היו היסוסים כאלה – לגבי שיר זה, מבחינת השפעות מזיקות, כביכול, של דפיטיזם או ערעור המוראל.

מסתבר שהשיר, במידה שהוא מבטא את הכמיהה הטבעית לשלום, מעורר, גם מצד עצמו וגם מצד דרך ביצועו, שפע אהדה בקהל השומעים והצופים.

ואף-על-פי-כן, לאחר אישור, ולאחר הזדהות ולאחר שבח ולאחר תשואות, יש כאן נקודה אחת שראוי לעמוד עליה.

שכן דומה כי בעלי השיר ומציגיו – ובייחוד כמה חוגים שדעותיהם נשמעות – מתחילים לראות במופע זה גם צד פרוגראמאטי מפורש, צד של הצהרה ומחאה והפגנה “למען השלום” וצד של התרסה כנגד אלה מבינינו שאינם תופסים כמה נעלה השלום על המלחמה.

ולדעתי, מרגע שהצד הזה נמצא מובלט ומוצהר, עובר הענין כולו – על אף היסוד החיובי שבשיר עצמו כפשוטו – אל תחום שבו נשאלת כמאליה לא רק שאלת טיבו העצמי של השיר אלא גם שאלת צידוקו הציבורי.

ובכך אני מתכוון לא לעניני צנזורה צבאית ולא לשום צנזורה אחרת, אלא פשוט לצד המופרך והשטחי שבדברים מבחינה ציבורית זו.

2    🔗

שיר השלום האמור כתוב בלשון אתם והוא פונה במישרין אל ציבור שומעיו החיילים, ומעבר לזה, גם אל הציבור כולו. הוא קורא ואומר “שאו עיניכם בתקווה, לא דרך כוונות”, כלומר לא דרך כוונת-הרובה ולא מבעד לתותחים ולמרגמות ושאר כלי-הנשק. הוא מעורר ותובע “שירוּ שיר לאהבה ולא לנצחונות” (או “למלחמות”, בגירסה אחרת). הוא מפציר ודורש “אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום”, שכן השלום “לא חלום הוא, ובכל הכיכרות הריעו רק שלום”. בפזמון החוזר הוא שב וקובע כי את שירת השלום יש להשמיע לא כתפילה אלא “בצעקה גדולה”.

זה עיקר תכנם של הדברים, וכאמור אפשר היה לקבל שיר זה ללא כל הסתייגות, לולא תורה שבעל-פה-ושבפרוזה, הנלווית אליו כיום והמבקשת לראותו כהצהרה מפורשת של קווי-יסוד כמעט, כמחאה, כהפגנה, כמאניפסט.

3    🔗

אם נראה את הדברים מבחינה זו – ומסתבר לאחר ככלות הכל, כי זוהי באמת בחינתם המכוּונת – ניזכר מיד כי התביעה “שירוּ שיר לאהבה ולא לנצחונות (או למלחמות)” היא שינוי-נוסח של הסיסמא האמריקאית הידועה “אל תעשו מלחמות. עשו אהבה”. וכשאנו זוכרים זאת מסתבר לנו כי נוסח זה, מבחינת מחאה והפגנה שבו, שווה יותר מן התרגום או החיקוי העברי, לא רק מפני שהמקור האמריקאי נמלץ פחות אלא מפני שהוא רציני יותר.

שכן בעלי הסיסמא האמריקאית נתכוונו באמת לכך שממשלת ארצות-הברית צריכה לחדול מלהילחם, והשקפה זו, כידוע, אינה סתם משאלה חסודה אלא היא נתמכת, בוויכוח הנטוש על כך בארצות-הברית, בנימוקים מוחשיים הנראים לרבים משכנעים לא פחות מנימוקיהם של הדוגלים בהמשך המלחמה.

אותה סיסמא של מתנגדי מלחמת וייטנאם היא חלק מהותי ממציאות ברורה ומוגדרת, עד כי אין להעלות על הדעת שהיא היתה יכולה להישמע – ובזה כוחה וערכה – מפיהם של אמריקאים בנסיבות אחרות.

כדי להדגים ולפרש ענין זה נשאל נא בנפשנו אם יכלה סיסמא זו להישמע, למשל, בעת הקרבות העקובים מדם, אשר חיל המשלוח האמריקאי עמד בהם בשדות נורמאנדיה לאחר הנחיתה על חוף צרפת במלחמת-העולם השניה. המלחמה היתה אז נוראה לא פחות משהיא כיום בוויטנאם, ו“עשיית אהבה” היתה אז דבר טוב יותר מ“עשיית מלחמה” לא פחות מאשר כיום, ואף-על-פי-כן אילו קם מישהו באותם ימים להציע לעם האמריקאי סיסמא כזאת ולהעמידה כתביעה, כמחאה וכקו מדיני, דומה שאפילו גדולי ההומאניסטים ושוחרי השלום היו רואים בו על הצד הטוב ביותר את הכסיל או המוקיון התפל.

אפשר להוסיף ולהניח שכך היו הדברים מסתברים גם לגבי חיילי הצבא-האדום ששרו באותם ימים “את חכי לי ואחזור, רק חכי היטב”. אין ספק כי אילו הופיעה אז לפני אותם חיילים של קרבות הדוֹן או הפרוּט להקה צבאית שהיתה משמיעה להם, על דרך שיר-השלום העברי, שבו אנו דנים, מלים כגון “אל תגידי יום יבוא, הביאו את היום”, היו אותם חיילים של רוסיה הלוחמת מבינים דברים אלה רק במשמעות אחת, והיא שעליהם להוסיף ולעמוד במלחמה זו כדי להביא את יום השלום, שכן אין די בכך שמצפים לו ומייחלים לו, אלא יש להוסיף ולהילחם למענו כל זמן שהאויב האכזרי לא הניח נשקו.

על-כל-פנים אין לעלות על הדעת, כי מישהו היה מיתמם או מיטפש עד כדי כך שהיה פונה אל חיילי אייזנהאוּאר או אל חיילי מונטגומרי, בימי אל-עלמיין, או אל גדודי המארשאלים הסובייטיים, בהצהרות פרוגראמאטיות מתריסות ומלמדות בינה, כמו אלו המשתמעות מן השיר העברי שאנו מדברים בו, כלומר שמוטב לשיר “לא לנצחונות” אלא “לשיר לשלום”, וכי מוטב להביט לא דרך כוונות-הרובים, אלא להביט “בתקווה”, וכי לא רק הצבא אלא גם העם כולו צריכים להריע “בכל הכיכרות רק שלום”. דברים כאלה היו נראים באותם ימים לא כ“שיר שלום” אלא כפארודיה מרושעת ומכאיבה על כמיהת-השלום העמוקה והכנה הזועקת בלבות הלוחמים והאזרחים גם יחד.

4    🔗

דברים אלה אני אומר לא כדי להמשיל אותם על מלחמת ישראל כיום. מלחמה זו שצה"ל והעם עומדים בה אינה צריכה משלים, כדי להסביר מהי ומה כורח שלה ומה עמקן וכוחן של שוועת השלום ותפילת השלום העולות מתוכה “בצעקה גדולה” גם כשצעקתה זו נכבשת בכוחות אין-קץ.

בתוך כמיהת-שלום זו שלנו יש מקום לכל. יש בה מקום לכל מלים שבעולם ולכל מחשבות ורצונות שבעולם. יש בה מקום, בכמיהת-השלום הזאת, גם למשאלות הנראות עדיין בימים אלה כאוטופיה וכחלום רחוק, ומשום כך יש בה מקום גם לפזמון הקורא “שירו שיר לאהבה ולא למלחמות”, שהרי האהבה באמת חשובה מן המלחמה ומן הנצחונות, וככל שהמלחמה מרה יותר והנצחונות עולים בדמים יותר, כך תזכורת זו של אהבה מתמלאת משמעות רבה יותר.

אך לא כן הדבר שעה שתזכורת זו נשמעת מופגנת כתביעה הבאה ללמד את הציבור ואת הצבא ולהזכיר להם – להזכיר למדינת ישראל העומדת בשלוש חזיתות-מלחמה עם אויביה מבחוץ ובחזית מלחמת-טרור פנימית, בעת ובעונה אחת – כי יש אהבה בעולם וכי מהיותנו שטופים בקרבות אנו שוכחים אמת נעלה זו שבעלי-שיר אמיצים קמים להטיחה בפנינו.

כן, שעה שהדברים מקבלים משמעות כזאת ושעה שמשמעות זו נמצאת מוטעמת ומופגנת על-ידי פרשנים מסויימים, יש להתגבר בכל-זאת על הרתיעה מפני המורא שנוסכים בנו מלכי האופנה האינטלקטואלית ומפני החשש להיראות מחרחרי מלחמה ושונאי שלום, להתגבר על כל זה ולחשוף את הכסילות הזאת גם כשאנשים דקי-טעם ורחבי-דעת סוככים עליה.

5    🔗

ראוי רק להוסיף כי במקרה זה שלפנינו יש להביא בחשבון נסיבות מקילות, שכן אותן נימות שנילווּ אל שיר-השלום הזה, ובמידה רבה אפילו השיר עצמו, אינם פרי המצאה ישראלית מקורית אלא הם, כאמור, פרי היגררות חקיינית אחרי דרכי סגנון ונוסחות מחאה ושירי-מיפגן, שצמיחתם במקומם היא צמיחה טבעית ובעלת יעוד ותכלית, ואילו אצלנו הם נתפסים בעיקר מצד האופנה. משום כך, אף ששאיפת השלום של מדינת ישראל ושל העם היהודי אינה צריכה כלים שאוּלים ולא מגיע לה שהיא תתבזה ותיראה בלבוש זר של תצוגת-אופנה, הנני סבור כי יפה עשו אלה שלא שמו מכשולים לא על דרכו של השיר (החיובי מצד עצמו) ולא על דרך ספיחיו מצד משמעות והטעמה. אין כאן מקום לחששות מפני סכנה של הלכי-רוח דפיסטיסטיים או מפני ערעור המוראל.

ואם צריך לצרף לכל “המיכלול” הזה תג של אזהרה, הרי יש לכתוב על תג זה לא “זהירות, דפיטיזם”, אלא פשוט, כשגור וכמקובל בשוק: “היזהרו מפני חיקויים”. זה יספיק בהחלט.