1    🔗

היו לה לישראל, ולא כל שכן לעם היהודי, שעות קשות יותר משעה זו של “המיפנה” האמריקאי.

ואף-על-פי-כן, בכל מהלך היחסים החילוניים שבינינו ובין האומות, לא היתה תקופה שבה נראה הצד היהודי, במשפטו עם העמים, כה מבודד ונטול אוהדים, כה מוקף גינויים ונזיפות, כצד המייצג את העוולה ובמקרה הטוב ביותר את הקשיחות הראויה לגנאי, כצד אשר הוקעתו היא סימן של הומאניזם והשקפות נאורות.

אנו אומרים שזו שאלה של “תדמית” ומרוב פליאה על שכך עלתה לה לתדמיתנו אנו מבקשים הסבר לתופעה זו, וההסבר השגור הוא שנצחוננו במלחמת-ששת-הימים הוא שהיה בעוכרינו. העולם אינו אוהב את החזקים.

דעה זו כה נשתרשה בתוכנו וכה נוח לנו במחיצתה עד כי נדמה שכדי להוסיף ולהצדיק דעה נוחה זו, נעשתה מדיניותנו כולה, מצד ניסוחיה ומצד מחדליה, כמין תהליך של ריפוי מאותה מכה של נצחון, כמין המצאת תרופות נגדו, בבחינת הבה נתחכמה לו פן ירבה…

2    🔗

שיטה זו של הבה-נתחכמה עיקרה היה בכך שיש להימנע ויהי-מה מכל הצהרה, מכל איזכור עקרוני, מכל צעד, מכל צל מעשה, העשויים להעלות חלילה, בלב מישהו מחשבה שמלחמת-ששת-הימים ונצחונה יש להם – מצד תולדות העמים, מצד קורות האיזור, מצד שרשי המאורעות ותכליתם – משמעות כלשהי, חוץ מעובדת כיבושם של שטחים ערביים, השייכים לחוסיין ולנאצר.

מכל מיטען משפטנו וצדקנו, מכל רבדי תולדותינו ותולדות האיזור ומקומנו בו, מכל מאמצי התחיה והחלוציוּת של שיבת-ציון, מכל גלגולי הגדרותיהם המדיניות של השטחים האמורים, מאז הכרזת באלפור, דרך גלגולי גבולות המנדאט, דרך כל תכניות ועדות-החקירה, והצירופים המדיניים שחתכו ושינו את מפותיו של האיזור במאה האחרונה, מכל אלה השארנו בידינו, ליתר נוחוּת, את החלטת מועצת-הבטחון על פירוש “החבילה” שלנו, ועם זה אנו סובבים כאותו סנאי המסתחרר בגלגל עם אגוז חלול בידו…

ועוד אנו רוגזים ומתפלאים על שהסטייט-דפרטמנט מעז להגדיר את הטיעון שלנו כ“מונוטוני”…

3    🔗

יש בינינו סבורים, כידוע, כי לשם תיקון התדמית – ובכלל, כדי לצאת למרחב ממעגל-הקסמים – עלינו להכריז כי אנו מודים בקיומו של העם הפלסטינאי וכי הסכסוך הוא ענין שבינינו לבינו, ולא ביננו ובין מדינות-ערב.

למזלה של ישראל אין זו הדוקטרינה הרשמית. למזלה של ישראל אנו שומעים מפעם לפעם כי אין זו עמדת ממשלתנו, ולא מכבר הודגש הדבר על-ידי גולדה מאיר בכנסת, ואף שר-החוץ חוזר ומזכיר מדי פעם כי אין מקום למדינה ערבית נוספת בין ישראל ובין הממלכה הירדנית.

אלא שהצהרות רשמיות אלו אין בהן כדי להמחיש לנו עד כמה עשויה תורה זו של ישוּת פלסטינאית, לאומית ומדינית מובדלת, לא רק שלא לקרב פתרון אלא להיות לנו לרועץ מבחינת שרשי צידוקו של כל קיומנו וכל עמלנו בארץ הזאת.

שכן ברגע שאנו מעבירים את “הסכסוך” מן התחום שבינינו ובין מדינות ערב אל תחום שבינינו ובין אותה פיקציה של אומה פלסטינית, נעשית מלחמת הערבים בנו באמת למלחמה של החזרת מולדת לעם נכבש, וממדיה העקרוניים של מלחמה זו לא רק אינם מצטמצמים, אלא שהם מתרחבים לממדי מלחמה אשר כל שוחר צדק חייב להיחלץ אליה, לעזרת הקרבן. ואם כך הדבר לגבי “השמאל-החדש”, הרי על אחת כמה וכמה כך הוא לגבי המדינות הערביות וחובתן כלפי העם הפלסטיני.

4    🔗

אגב, כדי למנוע טעות עקרונית רצוני להדגיש, שלא מנימוקי תועלת מדינית או נוחות הסברה רעיונית, עלינו לעמוד על ענין חישוף שרשי הפיקציה של הישות הפלסטינאית מבחינת קיומה כעם בעל ייחוד אֶתני ולאומי ומדיני. אילו היה ייחוד לאומי זה קיים, אסור היה לנו להכחישוֹ ולבסס את מאבקה של ישראל על התנכרות לאמת.

אך מאותה סיבה עצמה אני סבור כי אסור לנו להניח שפיקציה פלסטינאית זו תחתור תחת שרשי הגיונו וצידוקו של הקיום היהודי ותחת יסודי משמעותה של שיבת-ציון מראשיתה ועד היום הזה.

שכן הדברים הגיעו לידי כך שכיום טוענים בעלי שאר-רוח שבינינו כי חוזי הציונות התעלמו מבעיית מציאותו של עם ערבי פלסטיני, התעלמו אם מחמת קוצר-ראוּת ואם מחמת בורוּת כפשוטה.

אלא שהאמת היא אחרת. האמת היא שחוזי הציונות ראו את המציאות, אך הם ראו את המציאות האמיתית ולא את זו המזוייפת ומפוברקת כיום גם בידי אויבינו וגם בידינו אנו. הם ראו יישוב ערבי דליל, חסר כל ייחוד אֶתני ומדיני, בארץ הנתונה לכל צירופי גבולות ותחומים ושילובים מדיניים, היכולים לעלות על הדעת. במידה שהיו לה להתישבות הציונית לבטים בענין זה, היו לבטים אלה חלים רק על התושב הפלסטיני הערבי שיש לפצותו ולהבטיח קיומו, ולא על העם הערבי הפלסטיני. עם כזה לא היה קיים. הרצל, שאמר כי בעיית הציונוּת היא להשיב עם בלי ארץ אל ארץ בלי עם, לא היה קצר-ראוּת, אלא הוא ראה את האמת ואמר אותה, את האמת הניצחת אשר היא לבדה, יותר מכל, איפשרה את שיבת-ציון ונתנה לה את הצידוק ההיסטורי והמעשי.

אך אותו עם ערבי פלסטיני – לא רק הציונים, קצרי-הראוּת כביכול, לא ראו אותו. האמת היא שבכל התעודות המדיניות של תולדות האיזור מראשית המאה ועד היום – שלא לדבר על תקופות שלפני-כן – אין אנו מוצאים לא אותו ולא את שמו. לא האנגלים, לא הצרפתים, לא הרוסים, לא ראו את העם הזה. יתר-על-כן, אפילו הערבים עצמם לא ראוהו, ולמען האמת אין הם בדעה אחת לגבי קיומו גם כיום.

5    🔗

לפני זמן-מה נתקלתי, אגב דפדוף, בעובדה שאולי נשכחה מלב. בדצמבר של שנת 1944, בוועידת מפלגת-העבודה הבריטית, אושרה החלטה בענין ארץ-ישראל.

אותה החלטה ממליצה, למשל, על מדיניות שתניח ליהודים ליהפך לרוב בפלסטינה על-ידי הגדלת העליה ו“עידוד הערבים להגר מן הארץ ככל שהיהודים יוסיפו לעלות”. הערבים, לפי החלטה זו, צריכים לקבל פיצויים נאותים בעד נחלאות שלהם. התישבותם במדינות ערביות אחרות צריכה להיעשות בדרכים נדיבות של אירגון ומימון נדיב. ההחלטה מוסיפה ומציינת, להנמקת עמדתה, כי הערבים יש להם שטחים נרחבים ביותר ואין הם צריכים למנוע מן היהודים שטח שהוא קטן משטחה של ווילס. נהפוך הוא. בעלי ההחלטה ממליצים אפילו לעיין אם אפשר להגדיל את השטח היהודי ו“להקצות ליהודים תוספת טריטוריה על-ידי הסכם עם מצרים, עם סוריה ועם עבר-הירדן”. המלצה אחרונה זו, אגב, הוגשמה, למעשה, לא בדרך “הסכם”, במלחמת-ששת-הימים.

ברגע זה לא חשוב לתהות על טיב מדיניוּת הלייבור לאחר עלותה לשלטון. מה שחשוב כאן לעניננו הוא שאפילו גוף מיושב כזה לא ראה משום-מה את העם הפלסטיני המיוחד. ואכן, אין להעלות על הדעת כי בעלי ההצעה היו ממליצים לנשל עם מאדמתו על-ידי הגירה ומימון התישבות במדינות אחרות.

שום ישוּת פלסטינית ערבית לאומית לא הצליח לראות גם צ’רצ’יל שבזמן כהונתו כשר-המושבות, בשנת 1921, הופרדו ארבע חמישיות מן השטח שנועד לבית הלאומי היהודי ונהפכו לממלכה עבר-ירדנית שחדלה בכלל להיקרא בשם פלסטינה.

שום ישוּת כזאת לא ראתה גם ועדת פיל שהמליצה בשנת 1937 על חלוקה נוספת, שלפיה צריך היה לספח לעבר-הירדן עוד שמונים אחוז מן השטח שנותר לאחר 1921 וליטול גם משמונים אחוז אלה את התואר הפלסטיני המיוחד…

אפילו אמנת ארגוני-השחרור הפלסטיניים, שהביא ד“ר הרכבי ב”מעריב", קובעת כיום כי פלסטינה היא חלק מן המולדת הערבית הגדולה והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית והוא יחליט על הגדרתו העצמית רק לאחר השחרור, כלומר רק אז ייקבע אם זו ישוּת פלסטינית או ישוּת ירדנית.

אפילו פרופסור יעקב טלמון, אשר הישוּת הפלסטינית הזאת היא כיום כאש בעצמותיו, קובע במכתב לאלברט חוראני, בשנת 1967, שהערבים עצמם הכחישו בחימה, עד הזמן האחרון, את קיומה של ישוּת מיוחדת בשם פלסטינה וטענו בתוקף שהארץ הקדושה אינה אלא סוריה-דרומית.

6    🔗

בממשלה מדובר עכשיו על הצורך להתחיל במערכה על דעת-הקהל באמריקה…

אך הצורך האמיתי הוא אחר. ממדיו חורגים מצורך השעה ואפילו מצרכי התקופה. מה שמדיניותנו בזבזה במשך שנתיים גורליות אלו, מה שהיא טשטשה ופיזרה לרוח מבחינת עיקרי מלחמתו וקיומו ותולדותיו של העם היהודי, הוא ענין שאנו חייבים בתיקונו לא רק לגבי דעת-הקהל באמריקה. אנו חייבים זאת לעם היהודי, לקורותיו, למחיר הנורא שהעם הזה שילם בעד היותו צודק בריבו. אנו חייבים זאת לאמת שנסתלפה, אנו חייבים זאת לקלסתר-הפנים היהודי, שעיקום “תדמיתו” אינו פרי הנצחון הצבאי, אלא פרי התבוסה הרעיונית הנוראה שפקדה את קובעי מדיניותנו הפוליטית והעקרונית. עלינו למנוע את מחלתם של חוגים רוחניים מסויימים שלנו מליהפך למחלת-רוח של העם היהודי. כל מי שמדבר על תיקון המעוּות על-ידי תוספת תקציב להסברה ועל-ידי הזמנת מומחים לציבור, מוסיף לכל התבוסה המחשבתית, שבאה עלינו, את גוון הבדיחה. מה שיש לתקן נוקב כיום עד היסוד. ואין משימה רבה ודחופה מזו.