(שלוש הערות למכתבו של פרופסור טלמון)

1    🔗

פרופסור טלמון מסביר (“מעריב”,.23.9) כי בהרצאתו על סכסוך ישראל-ערב עמד על הלכי-רוח לא-רצויים העלולים לבוא “במערכת יחסינו עם הערבים אשר בשליטתנו בשטחים” וכי להמחשת הדברים הביא שיחה בין היטלר ובין ליפסקי, השגריר הפולני דאז, שהתלהב מן התכנית לגרש את יהודי אירופה למדאגאסקאר. פרופסור טלמון היתרה בשומעיו מפני הלכי-רוח דומים לאלה ששררו באותה שיחה שבין היטלר ובין השגריר הפולני בגרמניה, אך כוונתו – כך הוא מוסיף ומסביר – היתה לא להלכי-רוח ורגשות של היטלר עצמו, כי אם לאלה של השגריר ליפסקי.

ההבדל הוא באמת תהומי. אך לא על כך אנו דנים.

תמיד סברתי כי מי שקם לגנות תהליכים של זמננו ולשלב בין נימוקיו גם נימוק כגון “כך התחילו הדברים גם בימי הנאצים”, נמצא לא רק מוסיף לדברים נופך של משל הרועץ את הנמשל, מכוח כובד-האימה שבו, אלא הוא עושה עוד משהו. הוא מספק מבלי משים צידוק עיוני לאותה תקופה נוראה של כליון, על-ידי שהוא מוצא לה אחים לתהליך ומשבץ אותה במהלכו של סדר-עולם.

יכול פרופסור טלמון, כמובן, לשלול דעתי זו מכל וכל, אך שעה שהוא קם לשפוך חמתו על שאני מאשים אותו, כביכול, בכך שהוא מצדיק את מחנות-ההשמדה, הוא עושה מלאכתו קלה מדי. אשמה אווילית כזאת לא יכלה לעלות על דעתי וכדי להתקומם כנגדה היה עליו להמציאה.

זאת אמנם עשה על-ידי שציטט את דברי בשמטוֹ מהם את שתי המלים הזעירות “מבלי משים” ובהפכו לשון נקבה ללשון זכר, כאילו אמרתי שפרופסור טלמון עצמו הוא הנותן צידוק עיוני לתהליך הנאצי, ולא מבלי משים אלא בכוונה-תחילה.

אני מניח כי הוא נגרר להציג כך את הדברים מתוך הכרח שלא יגונה, כיוון שלולא זאת לא היה מוצא על מה להסתער בחמת-צדקוּת רבה כל-כך.

2    🔗

במכתבו הגדול אל שר-ההסברה, לפני כמה חדשים, קבע פרופסור טלמון שמחמת יחסנו אל הערבים נצטרך, בסופו של דבר, לוותר על מקומנו במשפחת העמים וכי מנטאליוּת שלנו היא מנטאליוּת של “נפנוף אגרוף”, של ראיית הערבי כאבק אדם וכ“נייטיווס”, וכי יהודים ישרי-לב בגולה יעדיפו להשתמד ובלבד לא להיות אחראיים להידרדרות מוסרית שלנו.

כעת מתמרמר פרופסור טלמון על שאני מגדיר דבריו, זו הפעם השניה, כדיבה. הנני מודה ומתוודה כי גם עכשיו אני מתקשה למצוא להם הגדרה אחרת, ביחוד לאחר שהבקשה שהופנתה אליו, לחזק אשמות נוראות אלו באסמכתא והוכחה שתוציא אותן מכלל הגדרה זו, לא נענתה. משום כך הייתי נכון אפילו להגדיר דברים אלה כדיבה גם בפעם השלישית, אלא שעלי להימנע מכך מאחר שכבר עכשיו הגיעה עצבנוּתו של פרופסור טלמון למדרגה שבה הוא טוען כי “יוצאי פולין יזכרו את מגיפת משפטי הדיבה שפשטה בפולין בשנות השלושים. מאות ואולי אלפי יהודים – כך הוא אומר – הושלכו לכלא לשנים בעוון הוצאת דיבה על העם הפולני”. האֶפקט הקומי שפרופסור טלמון משיג על-ידי זר-הקוצים של הנרדף, שהוא עוטר לראשו כבר בשלב זה, מונע בעדי מלהוסיף על סיוטיו.

3    🔗

מה ששייך לקביעותיו של פרופסור טלמון, שכוונתי היתה לא ללבן בעיה אלא להציק, להעליל, להשמיץ, להסית, ושדברי הם בגדר קללות וגידופים של שיכור שאין לענות לו – באמת איני יודע אם אצליח לשכנעו שלא כן הדבר. דבריו אלה מעידים שהחכמה – להבדיל מאלילת-האהבה אפרודיטי – לא נבראה מן הקצף. על-כל-פנים, מושגיו של הפרופסור על לשון נקיה, לפחות במקרה זה, הם כה שונים מן המושגים הנראים לי, עד כי כל ויכוח הוא באמת למותר.