ב“מעריב” נתפרסם בשבוע זה מכתב בענין אווה שימאנסקה, אחת מחסידות אומות העולם שהצילה יהודים בימי השואה בפולין, ועתה היא מבקשת לבוא לישראל, על⁻מנת להשתקע בה, אך אין אמצעיה החמריים מספיקים כדי למלא חפצה. בעלת המכתב ב“מעריב” פנתה בענין זה אל “יד ושם” ומשם השיבו לה כי "למרות ההבנה למצב אין להתעלם מכמה קשיים אלה: “אין קרן ציבורית שתישא בהוצאות”, יש קשיי קליטה ועבודה, וכיוצא באלה.

מזכיר “יד ושם” השיב לענין זה גם ב“דבר” ושם הוא מסביר כי בשנת 1966 ביקרה מרת שימאנסקה בישראל “וקיבלה תעודת⁻הוקרה וזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת בהר הזכרון”. כך קבע המחוקק את תפקידי “יד ושם”, ואילו “כל השאר, כולל הבאת המצילים, איכסונם והושטת סיוע חמרי כלשהו, הוא ענינם של הניצולים”.

ובכן, לאחר כל הנימוקים האלה ולאחר הסבר חלוקת התפקידים בין הניצולים ובין המוסד, קשה להאמין כי מישהו ב“יד ושם” סבור באמת שבזאת יורדת השאלה מסדר⁻היום.

שעה שמזכיר “יד ושם” אומר כי “על אף הבנת המצבים יש קשיים אובייקטיביים”, ראוי להעיר כי בהרבה יותר הגיון ומידת צדק יכלה אווה שימאנסקה לומר בימים ההם, ליהודים הנרדפים, כי אמנם היא “מבינה למצבם אך יש קשיים אובייקטיביים”, והרי הכל יודעים מה היה אז פירושם של קשים אלה. פירושם היה הקרבה עצמית עילאית של המציל והנותן מחסה ליהודים, הקרבה וחרדה והסתכנות במוראות אשר המוות לא היה המר והגרוע שבהם. הפער בין הקשיים אשר איש “יד ושם” מדבר עליהם ובין הקשיים אשר מרת שימאנסקה התגברה עליהם ויכלה להם הוא כה רב וכה עמוק עד כי לא ייאמן שההסברים ההגיוניים כל⁻כך לא צללו בו עד שהגיעו לעתון.

הכל יודעים ש“יד ושם” עושה עבודה חשובה של הנצחה, של מחקר ושל איסוף תעודות, אך שום תעודה מאלו שהובאו אל גנזי “יד ושם” אינה שווה יותר מתעודה חיה זו של אשה פולניה אשר לא רק הניצולים חייבים לה תודה אלא העם היהודי כולו והאנושות כולה הם בעלי חוב שלה, על ששמרה בימי האופל הנוראים ההם על החוט הממשיך את תולדות האדם. אנשים אלה, שאנו קוראים להם חסידי אומות העולם, היו אז כה מעטים ומעשיהם היו כה נעלים עד כי באמת, על אף קשיים של “חוסר קרן ציבורית”, לא כדאי להכתים את העם היהודי בכתם של כפיוּת⁻טובה כלפיהם. גם “תעודת ההוקרה” וגם “הזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת” נראות בנסיבות כאלו כלעג לרש וכגינונים שצרימתם נשמעת היטב ושום הסברים לא יוכלו להחרישה.