בזמן האחרון נשמעות השגות של טרוניה על עזר וייצמן.

הוא אינו רציני במידה מספקת.

וצריך להודות שזו טענה המביאה אותך במבוכה, ביחוד כשהיא באה מפי חוגים אשר רצינות הפרוגראמות והפרוגנוזות שלהם היא מן המפורסמות…

כיוון שכך, אתה מתחיל תוהה שמא טעית כשסברת כי מפי עזר וייצמן נשמעו בזמן האחרון דווקא כמה דברים של עיקר ושל יסוד אשר רצינותם החדה והחושפנית וניסוחם הרענן אמנם נבדלים מן הרצינות האקדמית או הפוליטית המקובלת, אך ההבדל הוא לאו דווקא לרעה.

ומדרך הטבע אתה שואל בנפשך אם בכלל מידה נאה היא להביע פתאום דעות משונות להכעיס, כגון שעה שהוא קובע (לענין חשיבות עמידתנו ב“גדה המערבית”) כי החזקת רמת הגולן חיונית פחות, מבחינה בטחונית כללית, מהחזקת שכם או ג’נין או קלקיליה, שכן ויתור על רמת הגולן לא היה מסכן את קיום המדינה, ואילו ויתור על שכם או ג’נין או קלקיליה עשוי לגרום לביתורה של הארץ.

כן, קלות⁻הדעת המאפיינת דיבורים כמו אלה בולטת שבעתיים שעה שאתה שומע אותם על רקע ערפילי כובד⁻הראש של הדוקטרינה המדינית, אשר שטחי⁻ארץ ריקים צופים מתוכה ואינם צוחקים משום שהם יודעים כי אין הם אלא “אופציות” ו“קלפים” וכל זמן שאנו מחזיקים בהם הם “מכשול לשלום”. כן, אופציות וקלפים אינם צחוק. הם ענין רציני. ואיך אומרים אצלנו? כל קלות⁻דעת סמי מכאן.

1

בהפגנה שנערכה בירושלים, מול בנין הכנסת, נגד תיקון חוק השבות ובעד חופש⁻המצפון, התנופפה בין שאר כרזות, סיסמא בזו הלשון:

– יהודי הוא אדם הרוצה להיות יהודי.

למראה פשטותו ההיולית של ניסוח זה הרגשת פתאום כמין התבהרות⁻מוחין ותחושת יציבות איתנה, כאילו הר שלם של בעיות הועמד פתאום שוקט על פתרונו האֶלמנטארי, בניקוש של ביצת⁻קולומבוס היסטורית.

– יהודי הוא אדם הרוצה להיות יהודי.

כל קריטריון אחר וכל הגדרה אחרת, שאינם פרי הרצון החפשי, הלא הם כפייה מצפונית.

כיון שכך, מה דינו של אדם שנמאס לו להיות יהודי והוא רוצה להיות זמן⁻מה אנגלי, או צ’כי או סלובאקי?

ברור שעקרון חירות⁻המצפון וחופש⁻הבחירה צריך לחול גם עליו.

לשם כך עליו לקבוע רק שאנגלי הוא אדם הרוצה להיות אנגלי, וצ’כי הוא אדם הרוצה להיות צ’כי, וסלובאקי הוא אדם הרוצה להיות סלובאקי.

שכן האיוולת המובהקת אין לה קיום אלא משהיא אוניברסאלית.

2

ואף⁻על⁻פי⁻כן, אם נפקיע סיסמא זו מכוונתם של בעליה ונוציא אותה ממסגרתה, נראה כי מצד הגדרת ההשתייכות היהודית יש בה אמת גדולה.

שכן העם היהודי הוא באמת העם האחד בעולם אשר אדם שאינו משתייך אליו יכול להיעשות חלק ממנו מרצון ומבחירה חפשית.

אפשרות שאינה קיימת באומות אחרות לגבי אנשים ממוצא זר, אף אם הם נעשים לא רק אזרחי המדינה אלא אף חלק מהותי מן המורשת התרבותית של האומה או מתולדותיה המדיניות.

וכך ד’ישראלי אשר שום כוח שבעולם ושום תארי⁻כבוד וכל זכויותיו הכבירות, כבונה האימפריה הבריטית, לא הפכוהו ולא יהפכוהו לעולם לאנגלי, וחלקו בתולדותיה של בריטניה אינו נותן לו חלק בעם הבריטי.

כך מרסל פרוּסט, בן האם היהודיה, אשר הספרות הצרפתית החדשה לא תתואר בלעדיו.

וכך היינה, “אותו משורר גדול ויהודי חולה”.

ההתמזגות הלאומית אפשרית רק לגבי מסתפחים לעם היהודי, וזאת משום שכאן היו המורשה הדתית ומורשת הרוח וההשתייכות הלאומית צמודות זו לזו לאורך כל הקורות.

ואם על אף כל אלה הוקעה באותה הפגנה ירושלמית גם גזענותה של היהדות, אין פלא בכך. ההוקעה הזאת אינה אלא אחת ממגבעות⁻הליצים אשר זכויות⁻האזרח וחירות⁻המצפון התקשטו בהן באותו קרנבל⁻זוטא.

3

אשתו של רב⁻סרן שליט הסבירה לא מכבר, כי סירובה להתגייר בא מתוך שיחס הכבוד שלה לדת מונע בעדה מהצהיר הצהרות⁻אמונה מן השפה ולחוץ. משום כך עמדה בסירובה גם לאחר שרב אורתודוכסי הציע לה להשלים את הגיור תוך יום אחד ולא לראות בו אלא אקט פורמאלי בלבד. יהודים רבים, כך היא אומרת, מתו על קידוש⁻השם רק כדי לא לעשות את האקט הפורמאלי של השתחוויה לשני גזרי⁻עץ מצולבים.

המשל הזה, שבו מסבירה מרת שליט את סירובה, הוא בלי ספק ביטוי של הכרה עמוקה וכנה, אך ספק אם הוא דומה לנמשל.

ההבדל הוא בכך שאותם יהודים, אשר מתו על קידוש⁻השם, סירבו לעשות את האקט הפורמאלי שנדרש מהם, לא מפני שביקשו להסתפח על העם הנוצרי בדרך אחרת, שלא תפגע בחופש⁻מצפונם, כפי שדורשת כיום מרת שליט, ולא מפני שביקשו לבטל למענם את פרטי טקס ההמרה ולהוציא ממנו את הצלב והטבילה. סירובם בא לא מתוך שהפרוצדורה לא היתה לפי רוחם והשקפותיהם, אלא משום שהם כפרו בכל הענין כולו, בטקס ובתכליתו ובחרו ליהרג ולא לעבור על איסור עבודה זרה.

משום כך היתה מלחמתם של אותם יהודים מלחמה אמיתית לחירות⁻המצפון וחופש⁻האמונה, ונגד הכפייה הדתית, ואילו מלחמתם של רב⁻סרן שליט ורעיתו הוא מאבק לשמירת חירות⁻המצפון שלהם על⁻ידי כפיית חירותם זו על המוני יהודים אשר הגדרת ההשתייכות היהודית אינה נתפסת להם כפי גירסת הזוג שליט.

משום כך אנו אומרים כי הננו מכבדים את עמדתם של רב⁻סרן שליט ואשתו במידה שעמדה זו מתבטאת בסירוב לכוף ראשם ולהיכנס אל העם היהודי דרך שער הגיור. אך משום שאין הם מסתפקים בסירוב זה ומשעה שהם דורשים לחצוב בשבילם שער⁻כניסה אחר, אשר יהודים אחרים רואים בו הרס⁻קירות וערעור יסודות, והננו סבורים כי שרירותם רבה מצדקתם וכי זלזולם בעיקרי אמונה של אחרים מפריך את נימוקי ההתחשבות שהם דורשים כלפי עיקרים שלהם.

4

עם זאת – מה שנתגלה תוך כדי פולמוס, לגבי תהליכי הגיור כפי שהם נהוגים למעשה, דורש תשומת⁻לב פעילה ותיקון דחוף.

אין ספק כי רבים מן החילוניים שהצביעו בעד הצעת החוק של הממשלה עשו כן מתוך הנחה כי תהליכי הגיור לא יישארו כפי שהם כיום, ומסתבר שהצורך בשינוי מקובל גם על חוגים רחבים ביהדות הדתית.

דברים שבשעתם היה בהם משום גדלוּת, כגון דחיית המתגייר בלך⁻ושוב ובדיקת המניעים האמיתיים למעשה הגיור, נהפכו, עם תמורות העתים, לספיחי קשיחות ועינוי הדין. לא ייתכן כי נישואים ורצון לבנות בית בישראל לא יוכרו על⁻ידי הרבנים ככוונה טהורה ומספקת. לא ייתכן כי הרבנים ידרשו כיום רק הצהרת אמונה שבלב ויקבלו אותה בעוד שני הצדדים יודעים כי אין זו אלא הסכמה להעמיד פנים. כל זה הופך את טקס ההתגיירות, את אקט ההצטרפות לעם היהודי, על כל המשמעות העמוקה הגלומה בכך, לפרוצדורה מפרכת ומדכדכת, הפוגעת לא רק בנפש המתגייר אלא אינה יאה גם לכבודה של האומה המקבלת את הגר.

מנהיגי היהדות הדתית צריכים להקדיש לענין זה את מיטב המאמץ הרוחני ואת כל כוחות האומץ והאמונה.

ב“מעריב” נתפרסם בשבוע זה מכתב בענין אווה שימאנסקה, אחת מחסידות אומות העולם שהצילה יהודים בימי השואה בפולין, ועתה היא מבקשת לבוא לישראל, על⁻מנת להשתקע בה, אך אין אמצעיה החמריים מספיקים כדי למלא חפצה. בעלת המכתב ב“מעריב” פנתה בענין זה אל “יד ושם” ומשם השיבו לה כי "למרות ההבנה למצב אין להתעלם מכמה קשיים אלה: “אין קרן ציבורית שתישא בהוצאות”, יש קשיי קליטה ועבודה, וכיוצא באלה.

מזכיר “יד ושם” השיב לענין זה גם ב“דבר” ושם הוא מסביר כי בשנת 1966 ביקרה מרת שימאנסקה בישראל “וקיבלה תעודת⁻הוקרה וזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת בהר הזכרון”. כך קבע המחוקק את תפקידי “יד ושם”, ואילו “כל השאר, כולל הבאת המצילים, איכסונם והושטת סיוע חמרי כלשהו, הוא ענינם של הניצולים”.

ובכן, לאחר כל הנימוקים האלה ולאחר הסבר חלוקת התפקידים בין הניצולים ובין המוסד, קשה להאמין כי מישהו ב“יד ושם” סבור באמת שבזאת יורדת השאלה מסדר⁻היום.

שעה שמזכיר “יד ושם” אומר כי “על אף הבנת המצבים יש קשיים אובייקטיביים”, ראוי להעיר כי בהרבה יותר הגיון ומידת צדק יכלה אווה שימאנסקה לומר בימים ההם, ליהודים הנרדפים, כי אמנם היא “מבינה למצבם אך יש קשיים אובייקטיביים”, והרי הכל יודעים מה היה אז פירושם של קשים אלה. פירושם היה הקרבה עצמית עילאית של המציל והנותן מחסה ליהודים, הקרבה וחרדה והסתכנות במוראות אשר המוות לא היה המר והגרוע שבהם. הפער בין הקשיים אשר איש “יד ושם” מדבר עליהם ובין הקשיים אשר מרת שימאנסקה התגברה עליהם ויכלה להם הוא כה רב וכה עמוק עד כי לא ייאמן שההסברים ההגיוניים כל⁻כך לא צללו בו עד שהגיעו לעתון.

הכל יודעים ש“יד ושם” עושה עבודה חשובה של הנצחה, של מחקר ושל איסוף תעודות, אך שום תעודה מאלו שהובאו אל גנזי “יד ושם” אינה שווה יותר מתעודה חיה זו של אשה פולניה אשר לא רק הניצולים חייבים לה תודה אלא העם היהודי כולו והאנושות כולה הם בעלי חוב שלה, על ששמרה בימי האופל הנוראים ההם על החוט הממשיך את תולדות האדם. אנשים אלה, שאנו קוראים להם חסידי אומות העולם, היו אז כה מעטים ומעשיהם היו כה נעלים עד כי באמת, על אף קשיים של “חוסר קרן ציבורית”, לא כדאי להכתים את העם היהודי בכתם של כפיוּת⁻טובה כלפיהם. גם “תעודת ההוקרה” וגם “הזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת” נראות בנסיבות כאלו כלעג לרש וכגינונים שצרימתם נשמעת היטב ושום הסברים לא יוכלו להחרישה.