1    🔗

כמה דברים שנשמעו בשבוע זה מפיו של מזכ"ל מפלגת⁻העבודה, אריה אליאב, מעידים שלפנינו באמת תופעה לא⁻רגילה.

איני מתכוון לטיב ההשקפות המדיניות שבאו לידי ביטוי בדבריו. זה ענין לעצמו. כוונתי לדרך שבה הפגין המזכ"ל החדש את התחמקותו העמקנית, הפסבדו⁻מדעית⁻כמעט, ממשמעותה ומסקנותיה של הבעיה שהוא הסתבך בה.

דרך זו היא כה בלתי⁻רצינית, כה מגוחכת למעשה, עד כי הענין נעשה באמת רציני ביותר.

2    🔗

הכל יודעים שכיום, כשאנו מדברים על “תורה שבעל⁻פה”, הננו מתכוונים לא לששה סדרי משנה ולדברי תנאים ואמוראים ובעלי תוספות, אלא הכוונה היא לנוסחא גיאוגראפית⁻בטחונית מסויימת, ברורה ביותר, שנתאשרה כחלק ממצע “המערך”.

לכן קשה קצת לגרוס מה שהשיב מזכ"ל המפלגה לשאלות שנשאל בענין זה, בהופעה פומבית שלו, השבוע.

הוא הצביע בבחירות, כך אמר, בעד המצע הכתוב. אולי יש כמה תורות שבעל⁻פה, אך אין הוא בקיא בהן. בכלל, אין הוא מצייר מפות. מפות יש אולי רק לאלה הדוגלים ב“אף שעל אדמה”.

הצרה היא, שבתורת מזכיר כללי של המפלגה, צריך אריה אליאב דווקא להיות בקיא, ודווקא במידה מספקת, בענין זה שהוא חלק מהותי ממצע מפלגתו. ביחוד מאחר שאותה תורה⁻שבעל⁻פה אינה, כאמור, בבחינת ים התלמוד. הזמן שהיה עליו להקדיש כדי לרכוש בקיאות בתורה זו, המסתכמת בכמה שורות בלבד, הוא מועט לאין⁻ערוך מן החדשים שהוא הקדיש, לדבריו, לאותן שיחות ופגישות שבסופן נתגלה לו מציאותה של “אומה ערבית פלשתינאית במצב של התהוות”, אמנם זו תגלית הראויה אפילו לשנים של מחקר, אך אין משמע מכאן כי מי שזכה לכך רשאי שלא להקדיש אפילו שעה אחת, או מחצית השעה, כדי לרכוש בקיאות בענין שתפקידו פשוט מחייב אותו להיות בקיא בו, ענין הקשור במצע שמפלגתו עומדת עליו ואף הוא עצמו, כחבר המפלגה,הצביע בעדו.

3    🔗

כדי להבהיר שאין זו תמיהה ערטילאית, כדאי להביא כאן תגובה שהגיב לענין זה מזכיר⁻משנה של מפלגת⁻העבודה, גד יעקבי.

מדבריו מסתבר בפירוש כי טענת המזכיר הכללי, האומר שנוסחת הגבולות הביטחוניים, הנלווית למצע, אינה מחייבת אותו, היא טענה שאין לה שחר. מי שרוצה להציע שינוי במדיניות “המערך” – אומר גד יעקבי – יכול להביא הצעותיו למוסדות, אך כל עוד לא הוחלט על שינוי זה, מחייבות ההחלטות את נציגי המערך.

לענין זה, או גם לענין זה, התכוון ודאי גם שר⁻הבטחון, משה דיין, שעה שאמר לפני ימים מספר כי התורה שבעל⁻פה מפרטת (לא מפרשת) מה שכתוב במצע המפלגה. הכוונה היתה להביא פירוט זה של גבולות המפה החדשה לציבור, לפני הבחירות לכנסת השביעית, ומי שאינו מסכים לפירוט זה “שלא יבחר בנו”.

האמת ניתנה להיאמר שכך בדיוק הבין את הדבר גם הציבור הישראלי, ואם מזכ"ל המפלגה אומר עכשיו כי הוא אינו בקיא בכל הענין הזה, הרי זה דיבור שאינו יאה לא רק למזכיר כללי, אלא אף חבר פשוט מן השורה היה נמנע מלומר זאת, שכן בכך הוא אומר, למעשה, שהוא הצביע בעד דבר שאינו יודע מהו.

“המצע – טוען אריה אליאב – מאפשר לי לחיות עם דעותי”. ובכן, לגבי מקרה קונקרטי זה טעות בידו. אם ניטול דעותיו כפי שהובעו ב“טיים”, למשל, יכול הוא, כמובן, לחיות אתן באין מפריע, אך לא על מצע “המערך” ולא בלשכת מזכיר המפלגה.

4    🔗

אותה הופעה שטחית ודוחה, אשר מזכ"ל המפלגה הדגים לפנינו בשבועון “טיים”, זכתה גם היא הפעם להסבר נוסף מפיו.

והסבר נוסף זה אף הוא אולי אינו אחרון, שכן אילו דגל המזכ"ל, כפי שיש “דוגלים”, בקיומו של עם ערבי פלשתינאי של הגדה המערבית, הנבדל מן העם הערבי הפלשתינאי של הגדה המזרחית, היו הדברים אולי פשוטים יותר. אך כיוון שהוא מצא בריה לאומית מתהווה, וראה רק מה שרואים לפעמים בסרטי⁻לימוד שבהם אנו עדים לצמיחת השער או להתחלקות התא, הרי ששום תוספת⁻הסבר אינה למותר וכל המרבה הריהו משובח.

לכן יפה עשה המזכ"ל שעה שפירש לעתונאים שאותה תגלית לא באה לו כהארה פתאומית ממרום, אלא שהיא “פרי נסיון שהוא רכש בסיורים בגדה וברצועת עזה במשך חדשים לאחר מלחמת⁻ששת ⁻הימים”. הוא עבר בגדה וברצועה, הוא שוחח עם משכילים ועם פשוטי עם, עם מהנדסים, עם חקלאים, עם מוכתרים, עם פועלים, ולאחר כל אלה – כך הוא אומר – נתגבשה אצלו דעה זו בענין האומה הפלשתינאית בהתהוות. “זהו ריאליזם שיש להכיר בו”.

אלא שריאליזם וקוץ בו.

5    🔗

הקוץ הוא קודם⁻כל בכך שסיורים בשטחים ושיחות עם רופאים ומהנדסים הם ענין שאינו שייך כלל לבעיה שלפנינו אם אין הם באים כתוספת בלבד לעובדות של קיום לאומי שצמח צמיחה היסטורית אֶתנית, תרבותית, מתוך הארץ האמורה. אך אפילו יש חשיבות בסיורים ובשיחות אלה, הרי לא ליובה אליאב לבדו סייר ב“שטחים” ולא רק הוא לבדו דיבר עם תושבי הגדה והרצועה. ידועים עוד כמה אנשים שעסקו בכך וידועות אפילו כמה עבודות⁻מחקר שנעשו בתחום זה, ויש גם בני⁻אדם “המסיירים” שם במשך כל התקופה שמאז מלחמת⁻ששת⁻הימים ועד היום. כל הסיורים והסקרים והמישאלים הללו העלו קשת כה רחבה של התרשמויות, של סיכומים, של מסקנות, עד כי הריאליזם של ליובה אליאב בולט ביניהם ממש כאוֹאזיס.

תיאוריה זו שלו, בגיבושה הנדיר, עולה לאין⁻ערוך אף על השקפות ערביי השטחים עצמם, החלוקים עדיין בדעותיהן הן לגבי הישוּת הקודמת והן לגבי הישוּת העתידה וממילא גם לגבי זו ההולכת ומתהווה.

6    🔗

כן, אפילו הסתמכות זו שהמזכ"ל מסתמך על סיורים ושיחות שלו, בגדה וברצועת⁻עזה, אינה מפיגה את הטעם הסאלוני, העסקני והעמקני שבאותו הוֹבּי של יצירת עם ערבי חדש, שרבים מבינינו שטופים בו כיום. בעלי ההוֹבּי הזה מתעלמים מן העובדה שגם אותם חלקי האומה הערבית, הקיימים מכבר בתורת “עמים”, אינם אלא מדינות ערביות של אומה אחת, אשר חלומה הוא דווקא אותו איחוד ערבי לאומי כולל שמציאותה של מדינת ישראל מפריעה, כביכול, להתגשמותו. אותו הוֹבּי יהודי של יצירת עם ערבי פלשתינאי נטל לו דווקא את האוכלוסיה הפחות מוגדרת ופחות מזוהה מבחינה מדינית וגיאוגראפית, שבין כל אוכלוסיות העם הערבי, לעשות בה מאניפולאציות טרקליניות של בריאת יֵש מאין ולא לשווא אנו טורחים כל⁻כך במלאכה זו אשר אף שליטי ערב לבם אינו שלם עמהּ ואין לה צידוק אלא במוחותינו המעוקמים ובתכניות החורבן של עראפאת.

תכניות חורבן – לא רק משום שכוונת דוגליה הערבים של פיקציה זו, הנקראת עם ערבי פלשתינאי, היא להעביר ולמחות את מדינת ישראל מן העולם, אלא משום שאם אנו מאמצים עיקרון פיקטיבי זה אנו מעלים את הכורת על עיקרי קיומנו בארץ זו.

כן, אולי יישמעו הדברים כפאראדוכס, אך יש צידוק למלחמותינו ויש לה שחר ויש בה ערובה לנצחון ולימי שלום, כל זמן שאנו יודעים וכל זמן שהעולם יודע כי אנו עומדים מול העולם הערבי, על שטחיו העצומים, ומול התנכלותו אל כברת⁻ארץ זו של ישראל. אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונוּת כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אותה על כידונינו בלבד.

7    🔗

התנועה הציונית ורעיון התחיה לא היו יכולים אפילו להתחיל ולנבוט אילו היתה ארץ⁻ישראל באמת מקום צמיחתה וקיומה של אומה ערבית פלשתינאית המזוהה עם ארץ זו.

אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק “השטחים המוחזקים” הם טריטוריות⁻ערביות אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דמים עד בא הנסיגה הבלתי⁻נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית⁻לשעבר של עם פלשתינאי ערבי. אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין אפילו כי מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם, יכולות לזכות לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי הנלחם על ארצו, הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי, רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מדינות ערב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי, שאין לו צבא ואין לו טאנקים ומטוסים, והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות⁻הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי⁻הדמים הללו.

מפעל⁻התחיה היהודי זכה במשך עשרות בשנים לאהדת העולם רק מפני שהוא נבע מתוך מציאות אשר בה אין תושביה הערביים של ארץ⁻ישראל אלא חלק זעיר מן האומה הערבית, אשר כללוּתה של ארץ ישראל לא היתה קיימת לגביה כמושג מדיני, לא בתודעתה הלאומית ולא בהכרתה הדתית. עכשיו אנו מסייעים במו ידינו למחות מציאות⁻יסוד זו, אשר בלעדיה לא היינו יכולים אפילו להעלות על הדעת את יישובה של הארץ ואת שיבת⁻ציון. אפילו הצהרת בלפור לא היתה יכולה להינתן אילו היו מנסחיה צריכים להתנות שהבית הלאומי היהודי בפלשתינה יקום בתנאי שלא ייפגעו זכויות העם הערבי הפלשתינאי, ולא זכויות התושבים האחרים, כפי הנוסח שנתקבל בדרך הטבע.

במידה שאנו מדברים על התרוקנות האידיאולוגיה הציונית מתכנה אין אנו אומרים את הכל. האידיאולוגיה הציונית צריכה שיקום וגיבוש וקביעת עיקרים מחדש, לא רק משום התרוקנוּת, אלא גם מחמת שהיא הולכת ומתמלאה ערפילי טשטוש ומוקדי כרסום העשויים להפכה תל⁻עולם. דבריו של מזכ"ל מפלגת⁻העבודה, שעליהם עמדתי בראשית הדברים, אינם אלא אחד הסימפטומים לתהליך זה אשר עיקרו לא בכך שהוא מערער את מצע “המערך” אלא בכך שהוא מערער את היסוד אשר בלעדיו אין לא מצעים ולא תורות שבעל⁻פה ולא תורות שבכתב ואף קיומנו כולו עשוי להישאר בלעדיו בבחינת אותיות פורחות באוויר.

27.2.70