שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

המאה הקשישה והעשור הצעיר

מאת

נתן אלתרמן

1

המאה העשרים שזה עתה נעשתה בת שבעים, אולי לא היתה צעירה מעולם. היכן נעוריה?

במשך זמן-מה היה נדמה כי אותם “עשרת ימים שזעזעו את העולם” - ימי ראשיתה של מהפכת-אוקטובר הרוסית – נושאים גל של תקוות וחידוש-נעורים לא רק ל“ששית כדור-הארץ” אלא לעולם כולו, אך הכל יודעים מה עלתה לה לאותה “סוּפת אביב”. אלה שעודם דבקים בסיסמותיה, הם כיום סמל הקפאון והיושן.

ייתכן כי נעוריה של מאה זו עוד מזומנים לה בעתיד, לקראת סוף דרכה. שנות הששים שחלפו הן אולי רמז לדבר, אם לא סימן ממש.

2

מבחינת הקולות והכוחות החברתיים, שהשליטו צביונם הן בהווי הציבורי שבעולם והן בתחומי הרוח, אין ספק כי שנות הששים היו העשור הצעיר ביותר שידעה המאה עד כה. היו אלו שנים של מהפכה אשר הגיל הצעיר, הוא כשלעצמו, נעשה לה גם נקודת-מוצא וגם תוכן. מהפכה ללא פרוגראמה, ללא תכנית ויעדים ברורים, ללא “משנה סדורה”, כמו שאומרים אצלנו. אך מבחינת חדירה שהיא חודרת אל דרכי מחשבה ואל תחומי תפיסה וביטוי, מבחינת שבירה וערבוב ושינוי של ארחות-חיים, מבחינת חילחול שהיא מחלחלת אל כל תחומי ההווי ועיסוקי החברה, מן המחאה עד טעמי האמנות וסגנון הבידור וצורות הלבוש, מבחינות אלו ייתכן שכאן נובטת הגדולה בכל המהפכות.

שכן עיקרה בכך שהיא “אינה מקבלת את העולם” וצידוקה בכך שיש סיבות די והותר לא לקבל אותו…

ואם יש במהפכה הזאת יסוד מרתיע ומבהיל, הרי זה לא מהיעדר אידיאולוגיה מגובשת. שום אידיאולוגיה ברורה ומסודרת ומגובשת בתכלית, לא מנעה בעד כמה מהפכות ידועות לתהילה מלשקוע באפלת עריצות הגרועה מכל תוהו ובוהו. מה שנוסך כיום פחד, הוא לא היעדר הפרוגראמה בהווה, אלא השטחיוּת והחד-צדדיוּת של הפרוגראמות במידה שהן מתחילות לבצבץ, וטיב הפרוגראמה הטוטאלית העלולה לצוף לעתיד-לבוא מתוך כל המערבולת הזאת.

3

הפרשנים המסכמים את חשבון שנות הששים קובעים, כאחד מסימניו הבולטים של העשור שחלף, את שברון המיתוס הסובייטי, את סיום תור הכישוף של “עולם המחר”. פרשת צ’כוסלובאקיה, כך אומרים, היתה המחץ הקובע והמסיים את עידן הכנסיה האדומה.

אלא שאין זו כל האמת. האמת היא שהמהלומה המכרעת למיתוס שמכוחו שלט הקרמלין על מוחות המאמינים, ניתנה לא עם הופעת הטאנקים הסובייטים בפראג, אלא עם עלות חרושצ’וב על דוכן-הנואמים בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית באמצע שנות החמישים.

אמנם כן, הכל יודעים כי חרושצ’וב לא גילה חדשות ונצורות. מוראות העריצות הסטאלינית היו גלויות לעיני כל וזעקו מפיותיהם של אלפי קרבנות והטיחו בפני כל וכל את האמת בכוחן של עובדות, אלא שהללו, על אף הכל, לא יכלו לה לאמונה. נאום חרושצ’וב חולל את התמורה הגדולה לאו דווקא מכוח תכנו אלא מכוח זהותו של הנאום. רק הקרמלין עצמו יכול היה לזעזע ולנער את אדוקי הקרמלין בעולם כולו. לולא אותו דין-וחשבון של חרושצ’וב לא היתה הפלישה לצ’כוסלובאקיה מזעזעת את המאמינים יותר משזעזעה אותם עלילת הרופאים, זו שבשעתה נשמעו גם אצלנו קולות נאורים ומתקדמים שטענו כי יש לסמוך על הצדק הסוציאליסטי ולהבין לברית-המועצות, “הנאלצת להתגונן מפני אויבים מבית ומחוץ”. וכך לא רק אצלנו. הנימוק הזה, של התגוננות מפני אויבים מבית, הספיק להם למאמינים גם לעת משפט סלאנסקי וחבריו, גם לעת משפטי הדימוקראטיות העממיות, גם לעת השתקת רצח הסופרים היהודיים, גם למשפטי מוסקבה. לכל, לכל. ואם נמצא נימוק זה בטל לעת הפלישה לצ’כוסלובאקיה, הרי זה רק שבינתיים נאם חרושצ’וב את נאומו בוועידה העשרים.

אותו נאום, אותו דין-וחשבון, סודי כביכול, שיחרר לא רק את המאמינים מן הכישוף האטוּם והפלילי שהם נרצעו לו. העולם כולו שוחרר בוועידה העשרים ההיא מסיוט שהיה עשוי להדביר אותו תחת עולה של עבדוּת שאין דומה לה. מבחינה זו ראוי חרושצ’וב להיחשב בין גדולי הרפורמאטורים אשר ידעה ההיסטוריה. אותה ועידת העשרים במוסקבה, שפרצה בשנות החמישים את מעגל הכוח המרתק של הקרמלין, עשתה מעשה שחשיבותו בתולדות האדם אולי אינה פחותה ממעשה האסטרונאוּטים שפרצו את מעגל כוח-המשיכה של כדור-הארץ במיבצעי החלל של שנות הששים.

4

כל זה אמור לא כדי להקל ראש בהישגים “הטכנולוגיים” של שנות הששים שתמו זה עתה. עשור זה, שבו הובאו אבנים מן הירח, בידי אנשים שדרכו על אדמתו, לא הטכנולוגיה היא סימנו. משמעות ההישג הזה היא מסוג ענינים שהמוח בוחר להתחמק מהם בעדינות, כדי להישאר על גבול המושגים הנראים לו עדיין שפויים. אלא שבעוד הוא נסוג מפני השער שנפתח לפניו אל החלל החיצון האינסופי הוא פונה ורואה בקצה האחר של “סדר הגדלים” שער שני הולך ונפתח אל תג-החיים הזעיר, הראשון, היסודי, אל הסוד הנשקף מתוך “הקוֹד הגנטי” שנשבר, אל סתרי התא החי. ופעמים נדמה כי המרחקים הנשקפים מתוך נקודה מפולשת זו הם רבי פחדים וסכנות וסיכויים יותר מאלה הנשקפים מן הגאלאכּסיות הרחוקות.

5

שנות הששים היו גם שנים שבהן עלו על סדר-יומו של העולם, יחד עם הישגי מדע הרפואה, וביחוד עם ניתוחי ההשתלה, שאלות ראשונות במעלה של גבול בין חיים ומוות, של זכות התערבות בקביעת מקומו של גבול זה, של נטילת רשות להמית ולהחיות, לשפוט ולגזור דין. שאלות-נצח עיוניות, שקיבלו פתאום מוחשיוּת ודחיפוּת שלא ידעו מעולם.

אלא שעיונים אלה, אשר סבבו על העיקרון המוסרי העליון, הבראשיתי, המונע מן האדם לראות עצמו בן-חורין לעשות חשבון ולקצר חיי זולתו, ולו רק בשניה אחת, כל העיונים הללו, כל הלבטים הללו, שמילאו את דפי כתבי-העת בעשור האחרון, כמה הם נעשים לפתע חסרי-משמעות אל מול טירוף טוטאלי כמו זה של זוועות ביאפרה, למשל, באותו עשור עצמו. אותם דקדוקים של מוסר רפואי, שניתוחי ההשתלה העלו אותם על הפרק, אינם דקדוקי-שווא. אלה דברים שהעולם עומד עליהם, אך הניגוד המשווע בינם ובין השרירוּת ואזלת-היד, הממיתים רבבות, ניגוד זה הופך את זמננו לצחוק מטורף, העשוי להתגלגל עד סוף המאה ולאחריה.

התהום הזאת בין הישגי המעבּדה, אשר אדם מקדיש בה חיים שלמים לחקר התא החי האחד, ובין ההפקר העולמי החדל למנות את החללים, התהום הזאת היא הרובצת לרגלי המשכה של המאה הזאת. השנים הבאות של מאה זו תצטרכנה לגשר על פני תהום זו ויהי מה, כדי להמשיך בדרך.

---

ב. לשגריר בברכה ובערעור

מאת

נתן אלתרמן

1

שגרירנו בבון, אשר בן-נתן, סיים תקופת שירותו בגרמניה והנני נוטל לי רשות להיות בין מברכיו בעמדוֹ לשוב אל משרד-הבטחון – צור-מחצבתו מהרבה בחינות – ולהמשיך שם דרך רצופת פעלים והישגים אשר לא כולם ידועים ברבים ויש בהם כדי להיות מקור גאווה על שנות עבר ומקור מרץ ותקוות לעתיד. כהונתו בגרמניה, בשנים האחרונות, היתה קשה וסבוכה ויש אולי מידת אי-צדק בדבר, שלעת שובו ממנה נקבל פניו דווקא בערעור על מה שקשור בשירותו זה, נוסף על כל ערעורים שהשמענו עד כה, אלא שיש דברים אשר מן הנמנע לפסוח עליהם מרגע שהם עולים בגלוי על הפרק.

בשובו לישראל סיכם השגריר, בתשובה לשאלות עתונאים, סיכום ראשון וחטוף, את תקופת שירותו בגרמניה, ולפי מה שנמסר בעתונים וגם על-פי מה שהוקלט מפיו בראדיו, עמד על כך שהשינוי ביחסי ישראל-גרמניה בימי כהונתו התבטא בעיקר ביחסו של “האיש ברחוב”. בשנים קודמות – כך הסביר השגריר הפורש – בעיקר העתונות והטלוויזיה אוהדים את ישראל, אך דעת-הקהל נקטה עמדה של הסתייגות. האזרח הגרמני ידע שישראל היא מדינה שכבר קיבלה הרבה כסף מגרמניה ובכל-זאת אין היא שבעת-רצון. לא כן עתה. כיום רוחש גם הגרמני הממוצע אהדה רבה לישראל. בדרך כלל התהדקו היחסים בכל השטחים, פרט לשטח התרבותי. בתחום זה – כך שמעתי את השגריר אומר בראדיו – הענינים עודם צולעים, ולא באשמת הגרמנים.

אני מודה ומתוודה כי פסוק אחרון זה הוא שאילץ אותי, למעשה, להגיב על דבריו, בלי שהיות, אף בשעה חגיגית של קבלת-פנים ושל איחולי כל טוב, שאף אני מצטרף אליהם.

2

לא פעם ולא שתים ערערתי על עמדת שגרירנו בבון בענין דרכיהם וטיבם של היחסים התרבותיים בינינו ובין הגרמני “הממוצע”, בינינו ובין הציבור הגרמני האלמוני. לא אחזור כאן על הדברים. רצוני לומר רק זאת: אם היחסים התרבותיים עודם צולעים – כדברי השגריר – הרי סיבתה של צליעה זו ידוע, דומני, לכל. הסיבה היא בכך שזוועות שנות הארבעים לא נתנו מקום ליחסים תרבותיים נורמאליים וקלי-צעד בשנות-הששים. זו אולי סיבה מספקת לכל הדעות. הערתו של השגריר, שהיחסים הללו צולעים לא באשמת הגרמנים, היא משום כך תוספת כה משונה וכה נוגדת כל יסודי סבירוּת והגיון, עד כי גם כשאתה מביא בחשבון כי השגריר התכוון רק לציוּן עובדה פשוטה של נכונות לקשירת יחסים, אינך יכול שלא לתהות על מה שאמר. אמנם נכון, אין זו אלא פליטת-פה. רחוק אני מלהעלות על לבי אפילו צל הרהור שהשגריר מתעלם מאותו רקע של שנות הארבעים. פעליו באותה תקופה הן עדות מספקת למניעת כל תוכחות-שווא בענין זה מכל צד שהוא. אך אילו הביא שגרירנו בחשבון את הרקע ההוא כסיבה מספקת – ולא רק כסיבה אלא כצו וגזירה – לצליעת היחסים התרבותיים, היה נמנע גם מכמה השתדלויות מיותרות וצורמות לתקן ולהחליק וליישר מדי יחסים אלה. ואף פליטת-פה זאת היתה נמנעת בכך מאליה.

הקו הוא קו של “נורמאליזאציה”, אך יש משום אירוניה מרה בכך שדוגלי הדוקטרינה הזאת נחלצים להילחם בה שעה שהגרמנים הם הנוקטים עיקרון זה של נורמאליזאציה ביחסם כלפי ישראל מבחינת התנערות מחובות מיוחדות, מורשת העבר. אילו נקטנו פחות נורמאליזאציה ביחסינו כלפי הגרמנים היתה אולי מלאכתו של שגרירנו הבא בגרמניה, במניעת התהליך הזה מצד הגרמנים, קלה יותר.

3

ומשהו לענין “האיש מן הרחוב” או “הגרמני הממוצע”, שחדל “להסתייג” והתחיל אוהד את ישראל. גם שגרירנו יודע כי הגרמני הממוצע של שנות הששים הוא-הוא הגרמני הממוצע, הצעיר יותר, שייצג וסימל והמחיש והפעיל את תכניות-האימים הגרמניות בשנות הארבעים, אם במשטרה, אם בצבא, אם בלבלרוּת, אם ברפואה, אם בהנדסה ובכל שאר תפקידים ועיסוקים ומקצועות. אם יש חיִץ של זכרונות-דמים ושל חובות-התנזרות בין ישראל ובין גרמניה, הרי חיץ זה עיקרו לא בינינו ובין פושעי-המלחמה הנאציים המובהקים והידועים בשם, העומדים למשפט כל שעה שהם נתפסים, וחומת-הכלא חוצצת מאותה שעה בינינו ובינם. החיץ הקובע הוא בינינו ובין הגרמני הממוצע דווקא, בינינו ובין אותו איש מן הרחוב, אשר עשה את כל אלפי המלאכות הישירות ומלאכות-העקיפין הכרוכות בהשמדה, מלאכות הרישום וההובלה והשמירה על מקומות-הריכוז של ה“אוּמשלאגפּלאץ”, והמיון וכן הלאה והלאה. לא, אין אני בא בטרוניה על שגרירנו בשל הבעת סיפוק שלו על ש“הגרמני הממוצע” הזה אוהד את ישראל ושוב אינו מסתייג. שגרירנו, מבחינה זו, אינו אלא סימפטום של חולי לאומי, כולל, חודר לשרשים. כולנו נגועים בכך. מי פחות ומי יותר ומי עד היסוד. ורק לפעמים, כמו הפעם, אתה מתנער פתאום ויודע כי יש אמירות אשר העברית, כן, פשוט הלשון העברית – שלא לדבר על ההגיון ועל החוש ועל הייצר - אינה יכולה ואינה צריכה לגרוס אותן. כמה פסוקים כאלה נשמעו הפעם מפי שגרירנו.

חמישה פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. הסבך המושלם

מאת

נתן אלתרמן

1

אשה הרה – אם לשמונה ילדים – התפרעה לפני זמן בלשכה לעזרה סוציאלית בחיפה וגרמה זעזוע-מוח לאחת העובדות. המתפרעת סירבה להתחייב שהיא לא תוסיף להטריד את הלשכה, עד למשפט, ולכן נאלצה המשטרה לשים אותה במעצר-ביניים, על אף מחאות-הבכי של שמונת הזאטוטים ושאר נסיבות מקילות, המכבידות על הפתרון.

זו תמצית הדברים. תסבוכת זעירה ומושלמת אשר רק פרט אחד חסר בה: האשם האמיתי הנעלם. בדרך כלל עשוי סיפור קטן כזה להקפיץ אותך לרגע ממקומך, אך כיוון שאתה נזכר כי לפני ימים אחדים התפרע אב לעשרה ילדים בלשכה הסוציאלית של עיר אחרת, אתה חוזר ונרגע. ההכרה שזה מקרה אחד מרבים, כאילו גורעת מחומרת הענין. אולי משונה הדבר, אך כך הוא. זה מרגיע.

ואף-על-פי-כן, החלטתי לנסות ולשאול באיזה שלב משלביו של סיפור-מעשה זה נסתבכו התהליכים ואם אמנם אין עצה ואין תבונה.

לאחר בירור קצר הסתבר לי שלא החכמתי משהייתי בתחילה, ולא זו בלבד אלא הבנתי שגם העיריה וגם הלשכה ואולי כל שאר רשויות מדינת ישראל אינן חכמות בענין זה יותר ממני ויותר מן האחות הסוציאלית המחלימה מזעזוע-מוח.

שכן באמת אין, כנראה, מוצא מן הסבך.

מדוע?

מפני שהדבר הדרוש כיום לפתרון הבעיה, במקרה זה, הוא סך שלושת אלפים ל"י, על-מנת להשלים את החסר לאשה זו (לאחר הלוואה שניתנה לה) לשם שיכון אנושי לה ולילדיה.

ברור שאין סכום אסטרונומי, אך לא הסכום הוא עיקר אלא הכתובת. הגורמים כולם, הן “עמידר” והן העיריה והן הלשכה הסוציאלית, טוענים, וכפי הנראה בצדק, שהאשה, שאינה חדלה מלהציק להם, פונה לא לפי הכתובת הנכונה.

מה הכתובת הנכונה?

ברור שהדרך הנכונה וההגיונית ביותר היא לפנות לפי כתובת אבינו שבשמים. אך אפשר להבין לרוחה של האשה מרת-הנפש אם היא חוששת מפני אינסטאנציה גבוהה זו לאחר מה שאירע בלשכה הסוציאלית דלמטה.

אלה פני הדברים כרגע, וכיוון שהענין תלוי ועומד כדאי שנאמר, בשלב-ביניים זה, שתים-שלוש מלים שכוחן יפה אולי לגבי כל השלבים כולם.

2

קודם-כל: אשה זו, שאנו דנים בה, היא לכאורה הצד המבקש סעד ואילו המדינה ומוסדותיה הם הצד הנתבע לתת.

אלא שכך הדבר רק למראית-עין. למעשה – במידה שאנו מדברים על צד מבקש וצד נותן – ברור שהאשה המגדלת שמונה ילדים ועומדת להוסיף עליהם את התשיעי, נותנת לעם היושב בציון לא רק פי שמונה ופי תשעה מכל מה שהיא דורשת, אלא אף יותר מזה, שכן בעודה מבקשת סעד מן המוסדות, הרי היא, למעשה, המוסד החשוב מכולם והפורה מכולם והנושא את כולם על כתפיו, וכל זאת היא עושה בלי סגנים ובלי מנהלי-אגפים ובלי מזכירים ומזכירות, שלא לדבר על מכונית צמודה עם נהג.

כל מה שהיא מבקשת, למעשה, הוא כיסוי חלק מהוצאות אש"ל שלה כשהיא בתפקיד. אלא שאין היא בתקן.

ואם לגבי אש"ל כך, על אחת כמה וכמה לגבי שיכון.

ענין היותה בהריון גם הוא אינו רלבאנטי לסעיף זה של שיכון, שכן הילד התשיעי, העתיד לצאת לאוויר העולם, אינו אקדמאי ואינו בא מארצות-הרווחה, אלא הישר מבטן אמו. לכל היותר אפשר לומר שלא מגיע לו להישלח יחד עם אמו למעצר, לפני הולדתו, אך עד שאנו מתריעים על כך עלינו לזכור כי גם לאחות הסוציאלית לא מגיע זעזוע-המוח שנגרם לה ושאחד מששים ממנו היה צריך לזעזע מוחות אחרים.

רק נקודת-אור אחת יש בכל אלה. למרבה המזל אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי אשה זו, לאחר שתישפט ולאחר שתלד בשעה טובה, תוסיף לקיים ולנהל את המוסד שהוא עמוד-התווך של המדינה – ותוסיף לשאת בכל טרחו ומשאו, יחד עם תיק הפלילי שנוסף לה עכשיו על כל אלה, אף שלאמיתו של דבר אין זה תיק-פלילי שלה אלא של כולנו.

---

ב. נפש בריאה בגוף בריא

מאת

נתן אלתרמן

שמו של רחוב ואנזֵה, בברלין המערבית, אינו מן השמות המפורסמים ביותר בין תמרוריה וסמליה של תקופת השואה. שמות מחרידים יותר, מבחינת משמעותם המוחשית, דחקו אותו לקרן-זווית. אך הוא מקורם ושרשם. במשפט אייכמן לא היה אולי שם שגור, חוזר ונשנה, יותר ממנו. שעות ארוכות של חקירה – למעשה ימים שלמים - סבבו על “ועידת ואנזֵה”, שבה החליטו ראשי הרייך והגסטאפו על תכנית “הפתרון הסופי” להשמדת יהדות אירופה. שם זה הוא מוצאו של נהר הדמים הגדול אשר שטף את העם היהודי באותן שנים נוראות מכל שנות נדודיו בגולה.

משום כך, שעה שקבוצת הכדורגל הגרמנית הצעירה “ואנזה” הגיעה בימים אלה לשחק בישראל ושעה שהשם הזה החל מופיע בעתונינו תוך כדי תיאורים חגיגיים של מישחקי-ידידות, החל מחילופי הברכות שבראשית-התחרות ועד מנין השערים שבסופה, אין להתפלא על שנמצא לפחות יהודי אחד, ד"ר אריה באומינגר, שהזכיר (במכתב ל“מעריב”) את משמעות השם הזה שבחדשות.

בעל המכתב מציין בצדק כי לא על הספורטאים הגרמניים הצעירים יש לבוא בטענות. ואנזה הוא לגביהם רק שמו של מקום-מגורים, אף כי בשום פנים לא הייתי מוכן לערוב שמישהו בגרמניה אינו מגחך בשמעוֹ שדווקא קבוצה בשם זה משחקת עם נוער יהודי בישראל.

הופעותיהן של קבוצות ספורט גרמניות, ככל מופעים אחרים מגרמניה, טעונות, כידוע, אישור ועדה בינמשרדית, הפועלת לפי הנחיות שנקבעו בשעתן על-ידי הכנסת. לא נעמוד כרגע על מידת ערכן המעשי של אותן הנחיות, אך מרגע שאתה מניח כי ענין בואה של קבוצת ואנזה עבר את כל שלבי המגעים והאישורים, הן על-ידי שליחינו הרשמיים בגרמניה והן בישראל, עליך להסיק כי אף אם נצנץ בלב מישהו שמץ ספק, הוחלט, כנראה, שאין הענין שווה לעורר בעיות בגללו.

אין בדעתי לחזור ולהבקיע שוב באותם מים אפלים ודחוסים של ויכוח על קשרי תרבות ועל שמות ומושגים וערכים מופשטים, ש“לא חטאו ואין לפקוד עליהם את עוון הנאצים”. הנני רוצה לומר רק זאת: נכון, השם “ואנזה” הוא חף מפשע. אין הוא אשם יותר מן השמות דאכאו או טרזינשטאדט או טרבלינקה. אך אם יש כיום באחד המקומות הללו תזמורת עירונית או מקהלה או להקת-תיאטרון בעלת-מוניטין, ספק הוא אם הזמנת “פילהארמוניה דאכאוּ” לישראל היתה יכולה להיחשב כענין של טיפוח קשרי תרבות ואמנות.

אני סבור, כי רק סילוף גמור של מושגים יכול להביא לידי כך שכיום, למשל, מתווכחים אצלנו על נסיעתו של שר-החוץ לגרמניה ומעוררים דווקא לענין זה נימוקי זכרונות וחובות וסייגים ואיסורים, בעוד שהתחומים האחרים, אשר איסורים אלה הם מקומם הטבעי, פתוחים לרווחה ופטורים מכך בשם חירות הרוח.

במידה שנסיעת שר-החוץ היא מסקנה טבעית ונכונה של חשבון התועלת המדינית, הריהי לא רק מוצדקת אלא היא גם צו מוסרי מפורש. כן, רבים מלמדים אותנו בינה לאמור שיחסים מדיניים אינם יכולים להיות סטריליים מכל מגע אחר. רבים מסבירים לנו כי אם אנו מצדיקים את המגע המדיני מצד התועלת וההכרח, עלינו להצדיק גם יחסי ציבור וקשרי תרבות, שבלעדיהם אין להשיג את המטרה הרצויה וההכרחית. נכון, אלא שהוויכוח הוא לא על עקרונות מופשטים, אלא על גופי דברים, ומי שטוען שמבחינת מעשים, מופעים, מגעים, הנאות, בידורים, ומפגשי רוח, אין הבדל בין התחומים, נמצא עושה את היחסים המדיניים ואת תועלתם לא נימוק אלא אמתלה, לא תכלית אלא אמצעי של חיפוי וכיסוי לתהליכים ההופכים את מסכת קשרינו עם גרמניה למופת של עיקום והפקר שלא ידענו דוגמתו בכל דברי ימינו.

ענין זה של מישחקי קבוצת ואנזה בישראל הוא פרט קטן המלמד על הכלל המחריד. לא ייתכן שבכנסת, לפחות, לא יהיה הד למופע זה, בצורת שאילתה לפחות. על טיפול יסודי יותר כבר אין לחלום אפילו.

---

ג. נאמנות כפולה ומשולשת

מאת

נתן אלתרמן

מנהיגיה של יהדות ארצות-הברית נחלצים בימים אלה למערכה נגד הקו המסתמן בממשלתם כלפי ישראל, ואנו שומעים כי בשאלה זו מאוחדים כל הזרמים והגופים הציבוריים, גם אלה שהתקשו עד כה לפעול יחד. מסתבר ששאלת הנאמנות הכפולה - שכה הרבינו לעסוק בה במשך שנים רבות – שאלת הניגוד, כביכול, בין הזיקה לישראל ובין החובה האזרחית כלפי ממשלות ארצות-מושבם של יהודי התפוצות, אינה מכשול בשעות-חירום.

במידה שבעיית הנאמנוּת הכפולה עומדת כיום על הפרק, או מתיימרת לעמוד עליו, הריהי פרי כשרון המצאתם של אנשי-רוח שבינינו, המשווים לה משמעות חדשה לגמרי, כגון מה שסח לנו לא מכבר אחד מן המלומדים הדגולים שלנו על יהודי מיהודי הגולה שאמר לו: “אל תכריחו אותנו לבחור בין נאמנות לישראל ובין נאמנות לערכים האנושיים שלנו”.

זאת, כמובן, בקשר עם מעמדה של ישראל ב“שטחים הכבושים” ויחסה למיעוט הערבי.

אלא שטראגדיה זו של ניגוד בין זיקה לישראל ובין זיקה לערכים אנושיים עוד לא הגיעה, למזלנו, לממדים של ממש. לפי שעה היא קיימת רק בדמיונם של ממציאיה. לבטים שלהם היו פוחתים אילו שילבו בלבטי נאמנות כפולה זו גם מידת נאמנות למציאות המטפחת על פניהם. אלא שבכך אנו כבר דורשים מהם למעשה נאמנות משולשת.

---

ד. העוגה הפסיכדלית

מאת

נתן אלתרמן

לאחר מה שאירע באחד הקיבוצים, בו אפו שני מתנדבים מאמריקה עוגה נאה וכיבדו בה את חברי הקיבוץ, שנתקפו שמץ הרעלה מחמת סמים מעוררי-הזיות שהאופים תיבלו בהם את המאפה, פגשתי את מיודעי סנדלפון כשהוא סר וזעף ופניו ירוקות.

שאלתי מה לו. שמא אכל איזו עוגית מסוממת.

ענה ואמר:

לֹא שׁוּם תּוּפִין וְשׁוּם עוּגִית

וְשׁוּם פַּשְׁטִידָא אַרְכָאִית.

אַף מִן הָעוּגָה הַלְּאֻמִּית

לֹא טָעַמְתִּי אֶלָּא כַּזַּיִת.

ומכיוון שהוספתי לתמוה, הסביר לי שהוא חוזר מסימפוזיון שדן בבעיות-יסוד של הציונות והמדינה, כגון אם יש לנו זכות כלשהי על ארץ-ישראל וכדומה.

שאלתי מה היה עיקרו של אותו דיון.

ענה ואמר:

עוֹדֶנִּי מוֹסִיף לִתְהוֹת

אִם הָיָה זֶה שְׁטְרוּדְל שְׂמָאלִי חָדִישׁ

עִם אַבְקָה פְּסִיכֶדֶלִית, אוֹ שֶׁמָּא טוֹרְט

מְתֻבָּל בַּחֲשִׁישׁ.

כיוון שכך, הבעתי השערה שזו אולי סיבת הגוון הירוק הקורן מעור פניו.

ענה ואמר:

כֵּן, כָּךְ הַדָּבָר. תָּמִיד

אַחֲרֵי חֹמֶר כָּזֶה – זוֹ צָרָה –

אֲנִי מִתְפַּלֵּץ מִן הַתַּדְמִית

הַנִּשְׁקֶפֶת אֵלַי מִן הַמַּרְאָה.

…תּוֹךְ כָּךְ הִשְׁתַּתֵּק פִּתְאֹם

וְהָלַךְ לוֹ. בְּרֶגַע אַחֲרוֹן

עוֹד הִסְפַּקְתִּי לִקְרֹא לוֹ שָׁלוֹם…

וְעָנָה: שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן.

---

ה. בעבור נעלים

מאת

נתן אלתרמן

לבם של אנשי רוטארי רחש דבר טוב. הם באו לבית-שאן, במסע חוגג, ואתם חמש מאות זוגות נעלים, לחלק אותן לתושבים הנצרכים. אלא שהדבר נסתיים בשערוריה רבה. בית-שאן לא רצתה לקבל את השי, והתושבים התמרמרו ביחוד על הטלוויזיה שבאה לצלם את טקס חלוקת הנעלים ואולי גם להקליט את הנאומים.

אולי חבל שכך נסתיים הדבר, ואולי לא.

עם זאת נדמה לי כי אנשי הטלוויזיה טעו שעה שצררו כליהם והחליטו לחזור כלעומת שבאו. אמנם, אם אין מחלקים נעלים אין טעם לצלם ובכל-זאת סבורני כי אותה מהומת-סירוב שערכו אנשי בית-שאן היתה דווקא חזיון חברתי יפה וראוי להערכה ולכבוד אפילו יותר מן החזיון המתוכנן של אותה אגדת-לכלוכית, אשר בה עתיד היה הנסיך-רוטארי לחזור חמש מאות פעם על מדידת הנעל ליתומה העלובה.

אנשי הטלוויזיה סברו, כנראה, אחרת, ולכן נמנעו מלצלם, אלא שסברתם זו היא, כאמור, מוטעית עד היסוד, או – אם אפשר לומר – עד הסוליה.

אילו צולמה מהומת-הסירוב שהפתיעה כל-כך את אנשי רוטארי היינו זוכים לראות בטלוויזיה אחד החזיונות התרבותיים ביותר שנתרחשו בישראל בזמן האחרון.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. תבוסת ביאפרה

מאת

נתן אלתרמן

1

לֹא, אֵין הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת לֶקַח,

אוֹ דִיּוּן עַל נוֹשֵׂא “מִי אָשֵׁם”?

רוֹצָה לִהְיוֹת רֶגַע-וָנֶצַח

שֶׁל קְלָלָה אֲשֶׁר אֵין לָהּ שֵׁם.

רוֹצָה לִהְיוֹת רֶגַע אֶחָד-וְיָחִיד

בּוֹ הֵיכַל-הָאֻמּוֹת הָרַב

בְּנֵפֶץ אַדִּיר שֶׁל זְכוּכִית

נוֹפֵל, כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו.

נִסְתַּיְּמָה מִלְחָמָה כְּחֶתֶף

וּלְאוֹר מִבְרָקִים אַחֲרוֹנִים

מִי מֵקִיץ? מִי קוֹפֵץ מִמִּשְׁכָּבוֹ לְפֶתַע?

מַצְפּוּן-הַמַּמְלָכוֹת

עוֹמֵד, בּוֹהֶה, בְּתַחְתּוֹנִים.

מְגַשֵּׁשׁ, מְחַפֵּשׂ מִכְנָסָיו,

גַּרְבָּיו, שִׁנָּיו הַתּוֹתָבוֹת.

יֵשׁ לְמַהֵר. לְפָחוֹת עַכְשָׁו.

אֵין גֵּיהִנּוֹם בְּלִי כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת.

יֵשׁ לְמַהֵר. תּוֹךְ שָׁבוּעַ

לִשְׁלֹחַ מָזוֹן. אִם לָאו –

עוֹד שְׁנֵי מִילְיוֹן נֶפֶשׁ, לְפִי הַדִּוּוּחַ,

יָמוּתוּ. נָחוּץ חָלָב.

שְׁפוּיוֹת הַמִּלִּים בָּעִתּוֹן

וְרַק בִּהְיוֹתָן לְבַדָּן

הֵן צוֹפוֹת זוֹ בָּזוֹ פִּתְאֹם

וְרוֹאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִדַּעְתָּן.

שֶׁקֶט. הָעֵת נִגֶּרֶת.

לְרֶגַע, בֵּין יֶרִי לְיֶרִי,

נִגְלֵית מוֹעֶצֶת בִּטָּחוֹן נִיגֶרִית,

שׁוֹמֶרֶת עַל עוֹלָם נִיגֶרִי.

2

זוועת ביאפרה אינה בכך שהיא משל, או התראה, או חומר למסקנות. לא זה עיקרה.

אך פרט אחד, מתוך כל מה שהתרחש שם בימים אלה, יכול להיות מועתק כמו שהוא אל תוך “האיזור שלנו”.

שכן, בשמענו בראדיו את השידור ההוא, בו קרא מפקד צבא ביאפרה לחייליו להניח את נשקם ולהסגיר עצמם לאויב, ובשמענו לאחר מכן את צלילי ההימנון הביאפרי המנוגן בפעם האחרונה, ידענו כי אין מדינה בעולם – פרט לישראל לבדה – אשר שליטי המדינות השוכנות מסביבה מבקשים לשמוע ממנה רק זאת בלבד: את נאום-הפרידה של המפקד מחייליו ואת ההימנון המנוגן בפעם האחרונה ולא עוד. אם הם דוחים כל נאומים אחרים שלנו, נאומי רצון-טוב ושאיפות שלום ואחווה ונכונות לוויתורים, הרי הם עושים כן לא מפני שאין הם מאמינים לנו, אלא מפני שאין זה תחליף ראוי לאותו שידור אחרון ומיוחל של תבוסה ישראלית עם הוראות לצה"ל להפסיק את ההתנגדות.

כל חמתם מקורה בכך שעוד אין הם רוצים להודות בכורח העליון הכופה עליהם ויתור על משאת-נפש זו, על מנגינתה העריבה של “התקוה” הנפרדת מן המלים “ארץ ציון וירושלים”.

ועוד פרט אחד אפשר להעתיק אל תוך אזורנו זה מן המסכת הביאפרית הנוראה. אהדה זו שהעולם מביע כיום לשבט המובס באפריקה היא אותה אהדה עצמה שעמדה הכן על סף מלחמת-שש-הימים לשטוף אותנו ולהתגלגל עלינו ברחמיה ובמשלוחי הסעד שלה, אילו נסתיימו הדברים אחרת. רק הנצחון אשר הדף והרחיק את צבאות האויב מגבולותינו הוא שהדף את גל-אהדה הזה.

האֶמבּרגו והגינויים ותכניות-הלחץ השונות באו במקומו.

אך המקח שעשינו הוא מקח טוב.

וגם הלקח.

---

ב. המפה והתרגיל

מאת

נתן אלתרמן

1

ד“ר שמעון שמיר, מרצה להיסטוריה של המזרח-התיכון באוניברסיטת תל-אביב, פירסם לפני שבוע ב”מעריב" מאמר נרחב בו הוא מערער על הנטיה הרווחת, לדבריו, בישראל (ביחוד במחקריו של ד"ר י. הרכבי), להציג את האיבה הערבית כלפינו כשנאה מונוליטית וקיצונית, בלי להביא בחשבון שיש בה גוונים שונים שאינם מצדיקים מדיניות של “אין ברירה” מצדנו.

האמת ניתנה להיאמר כי יש ויש מקום לחלוק על עמדתו של הרכבי ועל הדרך שבה הוא תופס את “הסכסוך באזורנו”. חשיבות החומר שהוא מביא במחקריו נעלה על כל ספק ומידת הרצינות שבה הוא מטפל בבעיה זו מעוררת יראת-כבוד, אך דומה כי מרוב הטעמה הוא רואה את המשטמה הערבית כחזיון כה טבעי וכה מושרש עד שהיא נראית לו לפעמים לא רק מוסברת אלא גם סבירה ומוצדקת מדי, בלי להביא בחשבון את היותה במידה רבה פרי שיסוי וליבוי של שליטים, שאילולא הם היו נתיניהם העייפים נכונים מכבר לשלום עם ישראל.

אך זהו ענין לעצמו ולא לכך אני מתכוון כאן.

במהלך דבריו ממשיל ד“ר שמעון שמיר משל העשוי, לדעתו, לשבר את האוזן. משל זה נראה חביב עליו וחשוב בעיניו עד כדי כך שהוא חוזר עליו כמעט מלה מלה גם בסימפוזיון שנערך ב”צוותא". נביא אותו כאן בקצרה.

2

ד“ר שמיר אומר כי כדי להדגים את “המבנה הנפשי המעוּות של הערבים” אנו מזכירים את אמונתם השלימה בכך שבכנסת תלויה מפה אשר לפיה משתרעת מדינת ישראל מן הפרת ועד הנילוס. אך דוגמא זו – כך טוען ד”ר שמיר – אינה בעלת תוקף, שכן באותה דרך עצמה קלט הציבור הישראלי ללא פקפוק את הסיפור על ספרי-הלימוד בשטחים, שבהם נלמדת תורת החשבון באמצעות תרגיל כגון ש“פדאין גיבורים פגשו עשרה יהודים והרגו בהם ששה, כמה נשארו?”, אף כי תרגיל זה אינו מצוי בספרי-הלימוד הערביים יותר משמצויה מפת הפרת-הנילוס בכנסת.

אין צורך להזכיר כי אותו סיפור, על-אודות תרגיל החשבון הצרחני, לא נוצר יש מאין והוא דווקא משתלב יפה בתרגילים פובליציסטיים של העתונות הערבית ואפילו בתרגילי הצהרות רשמיות של שליטי ערב.

ד“ר שמיר יודע זאת, אלא שהוא טוען כי “באותה דרך ניתן גם לטעון שגם מפת גבול ההבטחה, אם אינה תלויה בכנסת, מצויה היא בספרי התנ”ך שחולקו לחיילי צה”ל וכי שאיפת ההתפשטות המומחשת על-ידי מפה כזאת אמנם מקננת בלב ישראלים רבים. אם כן מה יתרון לאחד על פני השני?"

לשאלה חשובה זו של ד"ר שמיר רצוני רק להעיר, כי ראשית-כל הוא טועה לגבי החשיבות שאנו מייחסים לאותו סיפור המפה שהערבים מאמינים בה, כביכול.

שכן יודעים אנו כי מלחמתם הרצופה להכחדה של ישראל נובעת לא מפני שהם מתנגדים למפת הפרת-והנילוס שאינה קיימת, אלא מלחמתם נגד ישראל התחילה מחמת התנגדותם למפה צנועה הרבה יותר, מפה שלא רק הפרת והנילוס אלא אפילו נהריה נמצאה מחוץ לגבולותיה והנגב לא נכלל בה והגליל המערבי כולו גם הוא היה מחוץ לתחום שלה.

כל דיונו החטוף והעמקני כל-כך למראית-עין של ד"ר שמיר אינו מספיק כדי לחפות על עובדה זו.

3

ועוד נקודה אחת.

ד"ר שמיר כותב כי על האיבה הערבית, שהיא כביכול נצחית ומונוליטית, “מבססים חסידי הסיפוח” את תביעותיהם להתנחלות.

קביעה זו של ד"ר שמיר היא מן המגוחכות ביותר במאמרו. לא על האיבה הערבית מבססים “חסידי הסיפוח” את דרישות ההתנחלות, אלא על כך ששום חוק מוסרי או מדיני ושום סיבה התלויה בתולדות האיזור עד העת החדשה, אינם יכולים ואינם רשאים לאסור על היהודים את ההתנחלות בשטחים ריקים של ארץ-ישראל. לא שנאת הערבים מחזקת טענתנו זו, אלא דווקא התקווה כי שנאה זו אינה נצחית ואינה מונוליטית וכי אין היא אלא פרי ניווּן ושחיתות של שליטים ערביים, המוליכים את עמיהם בנתיב מלחמה הרסנית וחסרת סיכוי. עמדתם של שליטים אלה רק מוסיפה לכורח ההיסטורי והמוסרי של ההתנחלות את הנימוק הבטחוני, הקובע כי התישבות יהודית בשטחים החדשים היא חומת-מגן אשר שום ערובות ושום הסדרים שבכתב לא ישווּ לה ויהיו נטולי-ערך בלעדיה. אנו מאמינים כי חיִץ זה הוא שיקיים אותנו עד ליום שבו יתפכחו עמי ערב מן השכרון ששליטיהם נוסכים בהם, ויבינו כי בין ארצות-ערב, המשתרעות מן המפרץ הפרסי עד חרטום ומן הפרת ועד הנילוס, יש מקום למדינת ישראל, על אותה כברת-ארץ שהיא אחוז אחד מן הנחלאות הערביות העצומות בעולם, כברת-ארץ שהיא שאלת חיים ומוות לעם היהודי. זהו היסוד שעליו “מבססים חסידי הסיפוח את תביעות ההתנחלות”. טענותיו הקלושות של המרצה הצעיר להיסטוריה הן טענות אשר שום תואר אקדמאי אין בכוחו למלא את חללן הריק.

1

היינו יושבים – סנדלפון ואני – על מרפסת של בית-קפה. פתאום שמענו קול צלצלי מגש מתעופף וכסא מתהפך וראינו ישיש חביב עובר ברחוב ונתקל באחד השולחנות המוצבים על המדרכה וכמעט הופך אותו על פיו, מתוך שהיה שקוע בכתב-עת שהחזיק בידו ועיין בו אגב הליכה.

הושבנו את הישיש על כיסא וטרחנו להשיב רוחו ולמחות עקבות הקפה שנשפך על מכנסיו.

תוך כדי שיחה נודע לנו שהוא תייר, מתיירי אומות העולם, אנתרופולוג מפורסם וחוקר-נוסע, בעל חיבורים חשובים בתולדות החברה האנושית הקמאית.

סנדלפון הציץ בינתיים בכתב-העת שנשמט מידו של הישיש וראה שזה הגליון האחרון של השבועון הנודע “טיים”.

תמה סנדלפון ואמר לאורח:

• הייתכן שאיש-מדע דגול שכמוך יהא שקוע בשבועון פופולארי, עד כדי שלא יראה מה לפנים ומה לאחור, מה למטה ומה למעלה?

אמר המלומד הישיש:

מצאתי כאן כתבה אחת שיש בה תגלית ממדרגה ראשונה.

הוא נעץ אצבעו בקטע שריתק אותו, וראינו שזה נוסח השיחה עם מזכ"ל מפלגת-העבודה שלנו, אריה אליאב.

שאלנו מה התגלית, והתברר שהישיש מתכוון לדבריו של המזכ"ל על הפלשתינאים שהם עם-בחיתולים, או עם-שהוא-תינוק.

• זר לא יבין זאת – דיבר הישיש המלומד בהתרגשות – אך עליכם לתפוס מה פירוש הדבר בשבילי, שהקדשתי כל חיי לחקר עקבות המבנים הקמאיים של החברה האנושית. אנו מכירים דתות במצב של התהוות, תנועות לאומיות בשלב של נביטה, זרמים אידיאולוגיים בראשית צמיחתם, אך אומה בחיתולים, או עם שעודו תינוק, זו לא רק מהות שעין לא ראתה אלא גם מושג שלא נודע עד כה, והוא חידוש גדול ונורא.

אמר סנדלפון:

• בשבילנו אין זה חידוש. לוֹבה כבר הכריז על כך כמה וכמה פעמים.

נתמלא הישיש פליאה ושאל:

• אתם קוראים לו לובה?

אמרנו: כן.

וסנדלפון הוסיף:

• עיקרי מימצאיו פורסמו בחוברת.

שאל הישיש בשקיקה:

• אפשר להשיג חוברת זו?

ענה סנדלפון:

• סבורני שאפשר. לוֹבה הצהיר שהוא לא ישרוף אותה.

נתחלחל הישיש ושאל ברתת:

• דורשים ממנו לשרוף את חיבורו?

אמר סנדלפון:

• הפרטים לא הודלפו עדיין. לפי שעה נתפרסמה רק הצהרתו של לובה שהוא לא יערוך אוטו-דה-פה להשקפותיו ולא יעשה שריפה ברחוב הירקון 110.

אמר הישיש:

• גם על דארווין בשעתו הסתערו כוחות הכנסיה והממלכה והמימסד, שלא לדבר על גאליליאו. אך בשׂורת העם-התינוק תנצח, שכן האמת סופה להבקיע.

בשלב זה של השיחה התערב בדברים צעיר רודם, שישב אל שולחן סמוך, ואמר לישיש המלומד:

• האמת כבר הבקיעה והיא זועקת בראש חוצות. אנו גזלנו את ארצו של העם-התינוק הזה ועכשיו אנו מסרבים לתת לו הגדרה עצמית.

לשמע הדברים האלה נתרתח סנדלפון ואמר אף הוא לישיש המלומד, שהחוויר קמעה:

כבודו צריך לדעת שאותו תינוק קם עלינו להשליך אותנו הימה בשנת 1947, וזאת לאחר שהוא קיבל בשנת 1922 ארבע חמישיות משטח המנדאט ולאחר חלוקה שניה שנתנה לו שוב כשלושה רבעים מן השטח שנותר.

אמר הצעיר הרודם:

• יש ניגוד וסתירה בין התנועה הלאומית היהודית, שהקימה את מדינת ישראל, ובין התנועה הלאומית הערבית, וזה שורש הסכסוך הטראגי במזרח-התיכון.

נזדעזע הישיש המלומד ושאל:

• התנועה הלאומית הערבית אין לה מדינה משלה?

נתקצף סנדלפון ואמר:

התנועה הלאומית הערבית יש לה ארבע עשרה מדינות.

אמר הצעיר הרודם:

אנו מדברים לא על התנועה הלאומית הערבית הכללית אלא על התנועה הלאומית הערבית של העם-התינוק הפלשתיני.

אמר סנדלפון בחירוק-שיניים:

העם התינוק הפלשתיני יש לו מדינה ירדנית.

ענה הצעיר הרודם:

אנו מדברים לא על העם הפלשתיני של ממלכת ירדן אלא על העם הפלשתיני של הגדה המערבית.

תמה הישיש המלומד ושאל:

יש שני עמים פלשתיניים?

ענה הצעיר הרודם:

שאלה זו יאה לחכמות של גולדה מאיר ושל אבא אבן, הטוענים שאין מקום למדינה ערבית נוספת בין ישראל והירדן. טענות שווא. האמת היא שגם אילולא היה עם פלשתיני זה של הגדה קיים בתורת ישוּת לאומית נפרדת, היה עלינו להמציאוֹ. נקווה שהמזכ"ל החדש יעשה זאת.

שאל הישיש המלומד:

• מה תשיגו על-ידי כך?

ענה הצעיר הרודם:

על-ידי כך נצא מן המיצר, שכן בדרך זו יהיה הסכסוך לא ענין שבינינו ובין האומה הערבית, בשל כברת-ארץ ששיעורה פחות מאחוז אחד משטחי הריבונות של הערבים, אלא ענין שבינינו ובין העם-התינוק שגזלנו את זכותו המדינית על מערב-הירדן, ומעתה, במקום להדוף כל נסיונות של מדינות ערב להשליכנו לים, נוכל ללכת, תוך רגשי-אשמה כנים ושקטים, ולהשליך את עצמנו היָמה במו ידינו, דבר שאיש מלבדנו לא יוכל, כנראה, לעשותו.

למשמע הדברים הללו קם הישיש המלומד ואמר תוך עצבנות ניכרת:

אני רואה שעלי למצוא את החוברת שדיברנו בה. מה שמה?

אמר סנדלפון:

יעדים חדשים לישראל…

2

חבילת המשוחחים נתפרדה ועד שקמתי גם אני ללכת ראיתי את ה“טיים” שנשאר פתוח על השולחן.

עיינתי בכתבה האמורה ושאלתי בנפשי אם אמנם צודקים הללו שטוענים כי המזכ“ל לא היה רשאי להביע בה דעותיו האישיות. לא, דומני שאין הם צודקים. שכן כבר היו דברים מעולם. גם לפניו היו בעלי תפקידים רשמיים ואפילו חברי ממשלה, שנתנו ביטוי לעמדה פרטית שלהם בשאלות מדיניות שנויות במחלוקת. אם יש כאן הבדל קטן, הרי הוא אולי רק בכך שה”טיים", כמסתבר, לא היה מעלה על דעתו להתענין בימים אלה באופן מיוחד בהשקפותיו של אריה אליאב דווקא, לולא נתמנה למזכיר כללי של הגדולה במפלגות בישראל. במקרה זה נערך הראיון באמת אך ורק עם האיש בתפקיד, עם האיש כנושא משרה, ושיעור ההצהרות האישיות שנשמעו מפיו הוא אולי רב מכל מה שהעולם פילל לשמוע בהזדמנות ראשונה זו.

האם זהו שורש הנימה הצורמת, הדוחה כמעט, שבכל הראיון הזה?

למעשה, זו הופעתו הראשונה של מזכיר מפלגת-העבודה בפומבי, והתבטאות ראשונה שלו, מאז המינוי, בעניני יסוד של המדינה והאומה. כך נתגלגלו הדברים שהופעה ראשונה זו באה דווקא בעתון אמריקאני והיא מכוּונת לא כלפי פנים אלא כלפי חוץ. יהא כך. לא המזכ“ל הוא שבחר בכוונה-תחילה בבימה זו ובקהל זה. רק זו צרה שהימים הם כה מתוחים והענינים שאריה אליאב דן בהם בראיון הם כה חשובים, ומשמעותם כה קשורה בשאלות חיים ומוות של האומה ושל המדינה, עד כי זריזות זו של אמירת כל האמת כולה, להיטות זו של מתן ביטוי מלא לתפיסה הפרטית, המענינת, הפיקאנטית אפילו, בנושאים המדיניים והלאומיים החיוניים ביותר, זריזות-להוטה זו היא כה בולטת עד כי לא לשווא מתעוררת בך תחושת רתיעה, כמפני דבריו של תינוק שנקלע אל בין זרים והוא מספר, במיטב הציוריוּת הרהוטה ומתוך הערכת ההקשבה, סודות מחיי המשפחה ומן המטבח ואף מחדר-המיטות. אין זו שאלת קונפורמיזם או נונקונפורמיזם של השקפות. זאת לא זאת. כל הטון, האווירה, היומרנוּת, ראוות-ההעזה הזאת לא לפסוח על שום ענין של יסוד, לומר הכל על הכל כנגד הכל, כל זה גורם לכך שמעולם לא נלווּ אל דבריה של אישיות רשמית ישראלית, בפורומים של חוץ, נימות דוחות כאלו שאתה חש בראיון זה של אריה (לובה) אליאב, שעה שהוא מגלה דעתו הפרטית המופגנת, המודגשת, האמיצה, החשופה עד תום, הן בענין “אבותינו” שהיו כאן והן בענין ירושלים, שאמנם סיפחנו אותה וזו כבר עובדה שאין לשנותה אך חלילה לנו מלהוסיף ו”לספח“, והן בענין דמות החברה הישראלית, העשויה להשתבש ולא להגשים את החזון הציוני, והכל תוך הדגשה שזו דעה אישית ושמעכשיו תיתן לו כהונת המזכ”ל אפשרות להפיץ את האידיאות שלו ברבים… לא מידת הלגיטימיוּת הרשמית של הופעה זו היא הקובעת, כאמור, ולא מידת הסכמתך או אי-הסכמתך לדעות שבראיון זה. אך אם יש בדברים אלה צימוק שראוי לעמוד עליו לגופו הרי זו אולי הצהרתו של אליאב כי הוא מייצג את הרוב הדומם, או הרוב השותק… דיבור זה, הבא לקבוע, למעשה, שדעותיו הפרטיות של המזכ"ל החדש הן נחלת הכלל, נחלת רובו של העם שהמנהיגים המקובלים אינם מבטאים אותו, דיבור זה, המוחק, למעשה, את כל אָפיין “הפרטי” של ההשקפות האמורות ועושה אותן ממש שופר לעם האילם, דיבור זה ודאי ראוי להיות נושא לבירור מיוחד ואולי אף להכחשה מיוחדת. אלא שבתוך התצוגה הפרטית הכוללת הזאת הרי זה באמת ענין שאינו מעלה ואינו מוריד.

1

בטיעונו לפני בית-הדין הגבוה לצדק הביא רב-סרן שליט, כדוגמא העשויה לחשוף את האבסורד והעוול של הנוהל הקיים במירשם-התושבים, את מקרהו של קמאל נמרי, ממנהיגי “אל-פתח”.

קמאל נמרי, שאמו יהודיה, אילו התייצב לרישום, היה נרשם כיהודי, ואילו רב-סרן שליט, המשרת בצה"ל, נדחה כשביקש לרשום בניו כיהודים.

שופט בית-הדין העליון ד"ר זילברג כבר השיב לטענה זו תשובה חותכת וממצה, ואף-על-פי-כן, אם היא חוזרת ונשנית, מפי דוברים שונים, בנימות שונות של סארקאזם ושל תוכחה, אין פלא בדבר, שכן למעשה אין היא צימוקו ועיטורו של טיעון, אלא היא תוכו ועיקרו. כל שאר נימוקים, הנשמעים בפי תומכי המסע הזה של רב-סרן שליט, הם למעשה רק המשך והרחבה של אותה טענה עצמה.

כך שעה שמדובר על החינוך היהודי הלאומי, אשר רב-סרן שליט נותן לבניו, ועל היותם מעורים בחברה היהודית הישראלית ובעלי זיקה לערכיה ועל היות גם אמם, הסקוטית, בעלת זיקה לציונות ועל כך שהיא בחרה לבנות כאן, בישראל, את קן המשפחה על בסיס של חיים יהודיים לאומיים.

המעניין שבדבר הוא כי בעלי טענות אלו אינם חשים כיצד נימוקים אלה סותרים, מעצם טיבם ורוחם, את עקרונות חופש-המצפון וחירות-הפרט שבהם דוגל המסע שהם עורכים.

שכן מה פירושם של הנימוקים הללו?

פירושם הוא שהתנהגותו של אדם, השקפותיו, זיקותיו החברתיות הן קריטריון לקביעת השתייכותו או אי-השתייכותו לעם היהודי. ככל שההתנהגות וההשקפות והזיקות חיוביות יותר, לפי האומדן המקובל, כך השתייכות בעליהן לעם ישראל מוצדקת יותר ובעלת תוקף יותר מהשתייכותם של בעלי השקפות שאינן עומדות במיבחן זה. אותה דוגמא של קמאל נמרי מביאה את הדברים עד לקיצוניות של אבּסורד, אך אם נראה מבעד לקיצוניוּתה את העיקרון שממנו היא נובעת, נבין את טיבן הריאקציוני, הפיליסטרי של ראיות אלו, הקובעות, למעשה, את הקונפורמיזם החברתי-לאומי כנימוק, אם לא כתנאי, להשתייכות הלאומית.

2

משום כך יכול היה, למשל, עתון כ“על המשמר”, שהוא כידוע מראשי הלוחמים לביטול סייגי המירשם, לחזק התרסתו נגד סייגים אלה אף בדוגמא חדשה, מציאותית יותר מדוגמת איש ה“פתח”.

בנימת אירוניה ומרירות מובא באחד ממדורי “על המשמר”, בשבוע זה, מקרהו של גר הצדק הגרמני פון-שווארצה שבא לישראל להשתקע בה, לאחר שהוא ומשפחתו נתגיירו. הכותב משבח את הגר ומביע לו כל הוקרתו ואהדתו, אך עם זאת הוא קובע במנוד-ראש:

“ילדיו של פון-שווארצה, לאחר שיגיעו לגיל הגיוס, יתקבלו בלי קושי לצה”ל, אך הם יכלו גם להתגייס לבּונדסוור הגרמני, ואילו ילדיו של רב-סרן שליט יצטרכו להיאבק על הזכות להתגייס לצבא אביהם".

נימת-התרסה זו היא כה מרה ועגומה עד כי קשה להשיב עליה בדברי שכנוע, ולכן נביא כנגד מרירות זו – בלי להתכוון למקרה מיוחד זה דווקא או לכל מקרה מסויים אחר – כמה פסוקים מתוך מכתב שנשלח לגר-צדק אחד לפני יותר משמונה מאות שנה, על-ידי אדם שהוא כיום מעמודי-התווך של המימסד הדתי.

בעל מכתב זה הוא הרמב"ם ששלח דבריו לגר אחד בירושלים, “עובדיה המשכיל המבין”, אשר שאל אם מותר לו לומר בברכות ובתפילות “אלהינו ואלהי אבותינו”, שהרי אבותיו אינם יהודים.

וכך עונה הרמב"ם באגרתו לשאלה זו:

“כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כן ראוי לך לברך ולהתפלל… אין הפרש בינינו ובינך… יש לך לברך אשר בחר בנו ואשר נתן לנו ואשר הנחילנו ואשר הבדילנו, שכבר בחר בך הבורר יתעלה והבדילך מן האומות ונתן לך את התורה, שהתורה לנו ולגרים ניתנה, שנאמר חוקה אחת לכם ולגר… ואל יהא יחוסך קל בעיניך. אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב – אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם”.

3

כן, מסתבר איפוא כי אלה שרואים כיום את מושג הגיור כתמצית של תפיסה שובינית, מסתגרת, מתנשאה ונוהגת מנהג-הפליה בין אדם לאדם, אינם רואים אולי את הכל. ודאי שאקט-ההתגיירות טעון תיקונים ברוח הזמן, אך מה ששייך ליסודו של דבר, הרי עם ישראל הוא העם האחד בעולם אשר המסתפח אליו מתמזג עמו, על-ידי אקט זה של התגיירוּת, התמזגות שלמה ומלאה ונהפך ליהודי שאין שום חציצה בינו ובין שאר בני עמו החדש. דבר זה אין אנו מוצאים בשום אומה מאומות העולם. יכול אדם לקבל את הנתינוּת הצרפתית ואת הדת הקתולית, אך אין זה הופך אותו בשום פנים לצרפתי ממש. הוא נשאר איטלקי, או אנגלי, או יהודי שהתאזרח בצרפת. לא יותר מזה.

עם זאת סגרה היהדוּת סגירה של גזירה ושל גורל על אלה המצויים בתוכה, וכשם ששום זיקה לאומית ונאמנות לערכים, ואף שירות בצה"ל, אינם מעניקים לבעליהם זכויות-יתר של השתייכות לאומה, כך אין היפוכן של תכונות אלו מפחית את מידת ההשתייכות ואף המרת הדת ויציאה לשמד אינן נותנות רשות לראות את המומר כמי שאינו יהודי.

שכן העיקרון הקובע את ההשתייכות לעם היהודי – פרט לגיור – הוא עיקרון שהטבע וההגיון קובעים אותו כמאליהם ובלעדיו אין הלאום יכול להתקיים כלל. הוא עיקרון המוצא וההתיחסות על העם מבטן ומלידה.

מי שטוען כיום כי יש לקבוע במקום זה את תנאי ההגדרה העצמית הסובייקטיבית, מבקש, למעשה, לא רק את הפרדת הלאום מן הדת, אלא גם את הפרדת הלאום מן המוצא.

רק לאחר הפרדה זו אפשר למצוא מידת סבירוּת מינימאלית בדברים כמו אלה של חברת-הכנסת שולמית אלוני, למשל, הטוענת שאם אנו קובעים “מיהו יהודי” לא לפי קריטריון סובייקטיבי, אלא לפי לידתו של אדם, לפי הגאֶנים של אמו, “הרי זה מעשה של כפיה דתית מובהקת”.

לא, עם כל הרצון הטוב, קשה לראות דווקא בנקודה זו כפיה דתית מובהקת. הדבר קשה מפני שענין לידתו של אדם הוא בכל-זאת ענין שלא המימסד הדתי המציא אותו, ומדרך הטבע אין אדם יכול שלא להשתייך, לפחות במחצית, לשורש אמו. על אחת כמה וכמה אם נביא בחשבון שהאם הזאת יכולה לפעמים אפילו לעמוד בתוקף על כך שבנה יהא שייך דווקא למקום שהיא שייכת אליו, אף בניגוד לדעת האב, וסייג זה שדוגלי זכויות-הפרט מוקיעים אותו כעוול וכקיפוח, יכול להיראות, כפי שכבר ראינו בכמה וכמה מקרים, אשר הגיעו אף לערכאות, כסייג הבא דווקא למנוע קיפוח האֵם ולעמוד על זכויותיה.

4

אפשר, כמובן, לדרוש קריטריונים אחרים לגמרי של השתייכות לעם, וכל אדם רשאי לשוות לנגדו את הרצוי מבחינה זו, הן לפי השקפותיו, הן לפי נטיותיו המפלגתיות והן לפי רוח האָפנה. אפשר בכלל להתאים את עיקרי ההשתייכות הלאומית לפי נסיבותיה של כל שעה ושעה, ולפתוח לפי זה בעם היהודי דלתי כניסה-ויציאה חדשות לבקרים, ואף דלתות מסתובבות, או מדרגות נעות. ובכל-זאת דבר אחד אין בעלי נטיות אלו רשאים לעשותו: אין הם רשאים להתעלם מסכנת המחיצות שדבר זה עשוי לקבוע בין חוגיו השונים של העם, מסכנות ההתרחקות והפילוג בין חלקיו השונים. מי ששמע באחד השידורים בשבוע זה את דברי הרב התימני צוביירי, על “מה שעשוי חלילה לקרות באומה” לגבי מניעת אפשרויות חיתון בין משפחות יהודיות, מחמת פילוג כזה, לא יכול היה שלא להבין שאין זה צחוק ושנישואים בין בניו של רב-סרן שליט ובין צאצאיו של הרב צוביירי, למשל, עשויים להיתקל במכשולים שאין לפטור אותם בסיסמות של חירות הפרט. אנשי מפ"ם, למשל, אף הם צריכים לשים אל לב כי לגבי הרב צוביירי, לפחות, לא באים בחשבון לא נישואי-מערך ולא נישואים-בלי-תיק, וכך הדבר גם לגבי מיליוני יהודים בארצות המערב, הן אם הם אורתודוכסים הן אם הם ריפורמיים.

בעלי המסע להגדרה סובייקטיבית של “פריט הלאום” צריכים אולי להרהר שההתנגדות שהם נתקלים בה היא בכל זאת משהו ממשי יותר מאשר התעקשות של מימסד דתי, השומר על “קרדום לחפור בו”. כדאי להם לתהות כמה מידת אינפאנטיליוּת יש בדברים כמו אלה שנשמעו בשבוע זה, ש“במקום לחולל סערות” מוטב לתת ל“דת המוסדית” עוד כמה מאות משרות של משגיחי כשרות ועוד באנק אחד והכל יבוא על מקומו בשלום. המחלוקת כאן היא משהו חשוב יותר ועמוק יותר מאותה שלולית רדודה שבעלי הצהרות כאלו מדשדשים בה ושלמעשה היא אולי עכורה יותר מאותו “נחשול עכור של ריאקציה הקם עלינו”.

5

לפני שבוע נתפרסם ב“מעריב” פרק מתוך שיחה של גאולה כהן עם יאשה קאזאקוב, היהודי הרוסי הצעיר, יליד תקופת המהפכה, שנלחם על זכותו לעלות לישראל, חרף כל הסכנות, והבקיע את החומה. הדברים שנרשמו מפיו באותה שיחה הם בלי ספק אחד המסמכים הסמליים העזים ורבי המשמעות של תולדות ישראל בזמן החדש. מאבקו של צעיר זה, ושל רבים כמוהו, על זהותם והשתייכותם הלאומית, בתנאים של ניתוק ובידוד, של חוסר שרשים ושל היעדר קרקע יניקה, מאבק שכוחו בא לו מתוך מקורות של תודעה ושל תחושה שאין להם הסבר טבעי והגיוני, משום שהם הטבע עצמו ומשום שהם ההגיון עצמו, מאבק זה שביטוייו וגילוייו הם אולי עוד רק בראשיתם, מעיד על העם היהודי, מבחינת מתן אישור לייחודו, עדוּת שאין למעלה ממנה.

כשאתה מנסה להעמיד את המאבק הזה של צעירי יהודי רוסיה – שעיקרו תחושה גורלית של מוצא ושל קשרי-שורש עמוקים ומתעוררים – כנגד המאבק הנטוש כיום אצלנו להעמדת ההשתייכות היהודית על ענין של זיקה סובייקטיבית ועל “הצהרה בתום לב” וסוף-פסוק, אינך יכול אלא להרהר שלפחות עיתוי השאיפה הזאת, לדלדל את המושג “יהודי” מכל תוכן שמחוץ לגישה המשפטית-פרקליטית והבונדאית-שמאלנית החדשה-ישנה, של רב-סרן שליט ותומכיו – לפחות העיתוי אינו מן המוצלחים. אולי כדאי, על אף הכל, להניח לעם היהודי להתקיים עוד קצת, לפחות בתקופת-מעבר זו, על-פי כמה מן העיקרים שהחזיקו אותו בחיים עד היום. מה שמציעים לנו עכשיו במקום זה הוא תחליף בהול מדי ומפוקפק מדי.

שלושה פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. האומנם ברצינות?

מאת

נתן אלתרמן

בזמן האחרון נשמעות השגות של טרוניה על עזר וייצמן.

הוא אינו רציני במידה מספקת.

וצריך להודות שזו טענה המביאה אותך במבוכה, ביחוד כשהיא באה מפי חוגים אשר רצינות הפרוגראמות והפרוגנוזות שלהם היא מן המפורסמות…

כיוון שכך, אתה מתחיל תוהה שמא טעית כשסברת כי מפי עזר וייצמן נשמעו בזמן האחרון דווקא כמה דברים של עיקר ושל יסוד אשר רצינותם החדה והחושפנית וניסוחם הרענן אמנם נבדלים מן הרצינות האקדמית או הפוליטית המקובלת, אך ההבדל הוא לאו דווקא לרעה.

ומדרך הטבע אתה שואל בנפשך אם בכלל מידה נאה היא להביע פתאום דעות משונות להכעיס, כגון שעה שהוא קובע (לענין חשיבות עמידתנו ב“גדה המערבית”) כי החזקת רמת הגולן חיונית פחות, מבחינה בטחונית כללית, מהחזקת שכם או ג’נין או קלקיליה, שכן ויתור על רמת הגולן לא היה מסכן את קיום המדינה, ואילו ויתור על שכם או ג’נין או קלקיליה עשוי לגרום לביתורה של הארץ.

כן, קלות⁻הדעת המאפיינת דיבורים כמו אלה בולטת שבעתיים שעה שאתה שומע אותם על רקע ערפילי כובד⁻הראש של הדוקטרינה המדינית, אשר שטחי⁻ארץ ריקים צופים מתוכה ואינם צוחקים משום שהם יודעים כי אין הם אלא “אופציות” ו“קלפים” וכל זמן שאנו מחזיקים בהם הם “מכשול לשלום”. כן, אופציות וקלפים אינם צחוק. הם ענין רציני. ואיך אומרים אצלנו? כל קלות⁻דעת סמי מכאן.

---

ב. הפגנת בני⁻אור

מאת

נתן אלתרמן

1

בהפגנה שנערכה בירושלים, מול בנין הכנסת, נגד תיקון חוק השבות ובעד חופש⁻המצפון, התנופפה בין שאר כרזות, סיסמא בזו הלשון:

– יהודי הוא אדם הרוצה להיות יהודי.

למראה פשטותו ההיולית של ניסוח זה הרגשת פתאום כמין התבהרות⁻מוחין ותחושת יציבות איתנה, כאילו הר שלם של בעיות הועמד פתאום שוקט על פתרונו האֶלמנטארי, בניקוש של ביצת⁻קולומבוס היסטורית.

– יהודי הוא אדם הרוצה להיות יהודי.

כל קריטריון אחר וכל הגדרה אחרת, שאינם פרי הרצון החפשי, הלא הם כפייה מצפונית.

כיון שכך, מה דינו של אדם שנמאס לו להיות יהודי והוא רוצה להיות זמן⁻מה אנגלי, או צ’כי או סלובאקי?

ברור שעקרון חירות⁻המצפון וחופש⁻הבחירה צריך לחול גם עליו.

לשם כך עליו לקבוע רק שאנגלי הוא אדם הרוצה להיות אנגלי, וצ’כי הוא אדם הרוצה להיות צ’כי, וסלובאקי הוא אדם הרוצה להיות סלובאקי.

שכן האיוולת המובהקת אין לה קיום אלא משהיא אוניברסאלית.

2

ואף⁻על⁻פי⁻כן, אם נפקיע סיסמא זו מכוונתם של בעליה ונוציא אותה ממסגרתה, נראה כי מצד הגדרת ההשתייכות היהודית יש בה אמת גדולה.

שכן העם היהודי הוא באמת העם האחד בעולם אשר אדם שאינו משתייך אליו יכול להיעשות חלק ממנו מרצון ומבחירה חפשית.

אפשרות שאינה קיימת באומות אחרות לגבי אנשים ממוצא זר, אף אם הם נעשים לא רק אזרחי המדינה אלא אף חלק מהותי מן המורשת התרבותית של האומה או מתולדותיה המדיניות.

וכך ד’ישראלי אשר שום כוח שבעולם ושום תארי⁻כבוד וכל זכויותיו הכבירות, כבונה האימפריה הבריטית, לא הפכוהו ולא יהפכוהו לעולם לאנגלי, וחלקו בתולדותיה של בריטניה אינו נותן לו חלק בעם הבריטי.

כך מרסל פרוּסט, בן האם היהודיה, אשר הספרות הצרפתית החדשה לא תתואר בלעדיו.

וכך היינה, “אותו משורר גדול ויהודי חולה”.

ההתמזגות הלאומית אפשרית רק לגבי מסתפחים לעם היהודי, וזאת משום שכאן היו המורשה הדתית ומורשת הרוח וההשתייכות הלאומית צמודות זו לזו לאורך כל הקורות.

ואם על אף כל אלה הוקעה באותה הפגנה ירושלמית גם גזענותה של היהדות, אין פלא בכך. ההוקעה הזאת אינה אלא אחת ממגבעות⁻הליצים אשר זכויות⁻האזרח וחירות⁻המצפון התקשטו בהן באותו קרנבל⁻זוטא.

3

אשתו של רב⁻סרן שליט הסבירה לא מכבר, כי סירובה להתגייר בא מתוך שיחס הכבוד שלה לדת מונע בעדה מהצהיר הצהרות⁻אמונה מן השפה ולחוץ. משום כך עמדה בסירובה גם לאחר שרב אורתודוכסי הציע לה להשלים את הגיור תוך יום אחד ולא לראות בו אלא אקט פורמאלי בלבד. יהודים רבים, כך היא אומרת, מתו על קידוש⁻השם רק כדי לא לעשות את האקט הפורמאלי של השתחוויה לשני גזרי⁻עץ מצולבים.

המשל הזה, שבו מסבירה מרת שליט את סירובה, הוא בלי ספק ביטוי של הכרה עמוקה וכנה, אך ספק אם הוא דומה לנמשל.

ההבדל הוא בכך שאותם יהודים, אשר מתו על קידוש⁻השם, סירבו לעשות את האקט הפורמאלי שנדרש מהם, לא מפני שביקשו להסתפח על העם הנוצרי בדרך אחרת, שלא תפגע בחופש⁻מצפונם, כפי שדורשת כיום מרת שליט, ולא מפני שביקשו לבטל למענם את פרטי טקס ההמרה ולהוציא ממנו את הצלב והטבילה. סירובם בא לא מתוך שהפרוצדורה לא היתה לפי רוחם והשקפותיהם, אלא משום שהם כפרו בכל הענין כולו, בטקס ובתכליתו ובחרו ליהרג ולא לעבור על איסור עבודה זרה.

משום כך היתה מלחמתם של אותם יהודים מלחמה אמיתית לחירות⁻המצפון וחופש⁻האמונה, ונגד הכפייה הדתית, ואילו מלחמתם של רב⁻סרן שליט ורעיתו הוא מאבק לשמירת חירות⁻המצפון שלהם על⁻ידי כפיית חירותם זו על המוני יהודים אשר הגדרת ההשתייכות היהודית אינה נתפסת להם כפי גירסת הזוג שליט.

משום כך אנו אומרים כי הננו מכבדים את עמדתם של רב⁻סרן שליט ואשתו במידה שעמדה זו מתבטאת בסירוב לכוף ראשם ולהיכנס אל העם היהודי דרך שער הגיור. אך משום שאין הם מסתפקים בסירוב זה ומשעה שהם דורשים לחצוב בשבילם שער⁻כניסה אחר, אשר יהודים אחרים רואים בו הרס⁻קירות וערעור יסודות, והננו סבורים כי שרירותם רבה מצדקתם וכי זלזולם בעיקרי אמונה של אחרים מפריך את נימוקי ההתחשבות שהם דורשים כלפי עיקרים שלהם.

4

עם זאת – מה שנתגלה תוך כדי פולמוס, לגבי תהליכי הגיור כפי שהם נהוגים למעשה, דורש תשומת⁻לב פעילה ותיקון דחוף.

אין ספק כי רבים מן החילוניים שהצביעו בעד הצעת החוק של הממשלה עשו כן מתוך הנחה כי תהליכי הגיור לא יישארו כפי שהם כיום, ומסתבר שהצורך בשינוי מקובל גם על חוגים רחבים ביהדות הדתית.

דברים שבשעתם היה בהם משום גדלוּת, כגון דחיית המתגייר בלך⁻ושוב ובדיקת המניעים האמיתיים למעשה הגיור, נהפכו, עם תמורות העתים, לספיחי קשיחות ועינוי הדין. לא ייתכן כי נישואים ורצון לבנות בית בישראל לא יוכרו על⁻ידי הרבנים ככוונה טהורה ומספקת. לא ייתכן כי הרבנים ידרשו כיום רק הצהרת אמונה שבלב ויקבלו אותה בעוד שני הצדדים יודעים כי אין זו אלא הסכמה להעמיד פנים. כל זה הופך את טקס ההתגיירות, את אקט ההצטרפות לעם היהודי, על כל המשמעות העמוקה הגלומה בכך, לפרוצדורה מפרכת ומדכדכת, הפוגעת לא רק בנפש המתגייר אלא אינה יאה גם לכבודה של האומה המקבלת את הגר.

מנהיגי היהדות הדתית צריכים להקדיש לענין זה את מיטב המאמץ הרוחני ואת כל כוחות האומץ והאמונה.

---

ג. "על⁻קשיים אובייקטיביים"

מאת

נתן אלתרמן

ב“מעריב” נתפרסם בשבוע זה מכתב בענין אווה שימאנסקה, אחת מחסידות אומות העולם שהצילה יהודים בימי השואה בפולין, ועתה היא מבקשת לבוא לישראל, על⁻מנת להשתקע בה, אך אין אמצעיה החמריים מספיקים כדי למלא חפצה. בעלת המכתב ב“מעריב” פנתה בענין זה אל “יד ושם” ומשם השיבו לה כי "למרות ההבנה למצב אין להתעלם מכמה קשיים אלה: “אין קרן ציבורית שתישא בהוצאות”, יש קשיי קליטה ועבודה, וכיוצא באלה.

מזכיר “יד ושם” השיב לענין זה גם ב“דבר” ושם הוא מסביר כי בשנת 1966 ביקרה מרת שימאנסקה בישראל “וקיבלה תעודת⁻הוקרה וזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת בהר הזכרון”. כך קבע המחוקק את תפקידי “יד ושם”, ואילו “כל השאר, כולל הבאת המצילים, איכסונם והושטת סיוע חמרי כלשהו, הוא ענינם של הניצולים”.

ובכן, לאחר כל הנימוקים האלה ולאחר הסבר חלוקת התפקידים בין הניצולים ובין המוסד, קשה להאמין כי מישהו ב“יד ושם” סבור באמת שבזאת יורדת השאלה מסדר⁻היום.

שעה שמזכיר “יד ושם” אומר כי “על אף הבנת המצבים יש קשיים אובייקטיביים”, ראוי להעיר כי בהרבה יותר הגיון ומידת צדק יכלה אווה שימאנסקה לומר בימים ההם, ליהודים הנרדפים, כי אמנם היא “מבינה למצבם אך יש קשיים אובייקטיביים”, והרי הכל יודעים מה היה אז פירושם של קשים אלה. פירושם היה הקרבה עצמית עילאית של המציל והנותן מחסה ליהודים, הקרבה וחרדה והסתכנות במוראות אשר המוות לא היה המר והגרוע שבהם. הפער בין הקשיים אשר איש “יד ושם” מדבר עליהם ובין הקשיים אשר מרת שימאנסקה התגברה עליהם ויכלה להם הוא כה רב וכה עמוק עד כי לא ייאמן שההסברים ההגיוניים כל⁻כך לא צללו בו עד שהגיעו לעתון.

הכל יודעים ש“יד ושם” עושה עבודה חשובה של הנצחה, של מחקר ושל איסוף תעודות, אך שום תעודה מאלו שהובאו אל גנזי “יד ושם” אינה שווה יותר מתעודה חיה זו של אשה פולניה אשר לא רק הניצולים חייבים לה תודה אלא העם היהודי כולו והאנושות כולה הם בעלי חוב שלה, על ששמרה בימי האופל הנוראים ההם על החוט הממשיך את תולדות האדם. אנשים אלה, שאנו קוראים להם חסידי אומות העולם, היו אז כה מעטים ומעשיהם היו כה נעלים עד כי באמת, על אף קשיים של “חוסר קרן ציבורית”, לא כדאי להכתים את העם היהודי בכתם של כפיוּת⁻טובה כלפיהם. גם “תעודת ההוקרה” וגם “הזכות לנטוע עץ בשדרה מיוחדת” נראות בנסיבות כאלו כלעג לרש וכגינונים שצרימתם נשמעת היטב ושום הסברים לא יוכלו להחרישה.

1

במרחק שנים⁻עשר קילומטרים מירושלים, בצדה של דרך המתמשכת מבית⁻לחם לחברון, שוכן הכפר הערבי אל⁻ח’אדר ובו מנזר יווני.

בראשית המאה היו מביאים למנזר זה, לשם ריפוי, אנשים אחוזי טירוף ותקופי רוחות⁻רעות ודיבוקים שונים, וכאן היו מזומנות להם שיטות טיפול מכל הסוגים, החל מקמיעות והשבעות ועד כבילה באזיקים, או שיטות⁻הלם של טלטולים וזעזועים שנועדו להתיש את הכוחות השטניים ולסלק אותם מן הגוף.

מזה עשרות בשנים אין המנזר עוסק במחלות כאלה, אך בשבוע זה, שעה שאחד הנזירים⁻הישישים השקיף מראש גג על הנעשה מסביב, נתגלה לעיניו חזיון שהזכיר לו, אמנם בשינוי צורה, שמץ⁻מה מאותה התעסקות במוכּי⁻אלהים.

הוא ראה בראש גבעה אחת קבוצה של פאציינטים יהודים, כשהם יושבים בשורה על האדמה ולמולם כמה וכמה סאניטארים שבאו דחופים, לאחר שחיפשו את חוליהם ומצאום כאן. סאניטארים אלה ניסו לשדל את היושבים, קודם בלשון רכה, שייכנסו לרכב, אשר בא להסיעם, ולאחר שלא נענו החלו מרימים ונושאים ומעבירים וגוררים אותם כששני אחים אוחזים בכל חולה, המגיב בפאסיביוּת אָפיינית. כך עד שתמה ההעברה והגבעה נשארה שוממה וריקה כשהיתה.

אז ירד הנזיר הישיש במדרגות מן הגג ותוך כך הרהר, שאכן השנים עוברות אך טירופו של עולם בעינו עומד.

2

אילו ביקש אותו נזיר שנסביר לו פשר המעשה שנתרחש אותו יום, היה נוכח לדעת כי לא טעה. היינו אומרים לו כי אין ספק שאותם אנשים שרבצו על הגבעה היו טעונים טיפול. די היה לשמוע אפילו מקצת טענותיהם – כגון שהם מצפים לעזרת המוסדות – כדי שנבין שיש כאן מקרה ברור של ערעור⁻המוחין. צריך יהודי באמת לחיות בעולם התוהו כדי לומר שיש לו זכות להתנחל מעבר לקו הירוק, ולא עוד אלא לדבּר על מבני⁻קבע ועל פיתוח האיזור ושאר מושגים המחזירים אותנו אל חשכת ימי⁻הביניים.

כדי לתפוס עד היכן הדמדום מגיע, נציין כי דוברי הקבוצה המעורערת טענו, בין השאר, שהם מגשימים למעשה את סעיף ההתנחלות שהממשלה עומדת עליו, ואילו קיימה ממשלת ישראל, ולוא במעט, את המובטח באותו סעיף, היו תופעות של טירוף פרטי נמנעות מאליהן. טענה זו אין בה חידוש ומקורה אותו חולי יהודי נושן שפרופסורים אחדים כבר איבחנו אותו והגדירוהו ואף עשאוהו נושא לסימפוזיונים, אם כי, למעשה, אפשר למצותו במלים מספר, כפי שנראה להלן.

3

הכל יודעים כי עד לפני עשרים שנה ומשהו היה שגעון זה – אשר לפיו לא רק מותר אלא אף חובה להתישב בארץ⁻ישראל, ולא כל שכן בשטחים פנויים שלה – מקובל על הרבים. כדי שלא לבייש קראו לטירוף זה בשם ציונוּת. הנגועים במחלה זו דגלו במושגים כגון “הפרחת השממה” או “בזכוּת ולא בחסד” והערבוביה היתה כה רבה, עד כי אפילו מקומות כמו חברון או בית⁻לחם או יריחו נחשבו כחלק מארץ⁻ישראל. עקבותיה של תפיסה מעורבבת זו אנו מוצאים גם לאורך אותן מאות שנים של נדודי⁻גולה ורדיפות, שבהן היו יהודים משתדלים לקבל שקיק של עפר מארץ⁻ישראל על⁻מנת להיקבר עמו, בלי להבדיל כלל בין עפר שממערב לקו שביתת⁻הנשק ובין עפר שאינו אלא מן השטחים המוחזקים.

מאז עליית הביל"ויים ואילך נשתרש עקרון חוסר⁻ההבחנה ולבש צורה מוחשית. מחלת⁻נפש זו – שגרסה כי אין תחומים אסורים להתישבות יהודית בארץ⁻ישראל – היתה מגיעה מפעם לפעם אף לממדים של מגיפה ואז היו החולים עולים ומתישבים בקצב קדחתני ממש, על אף כל סכנות ואיסורים. כמה מתקופות אלו אפילו נעשו שם⁻דבר, כגון ימי “חומה ומגדל” או יום “אחת עשרה הנקודות”.

כעת המושגים אחרים, ורבים מן החולים לשעבר מכריזים כיום בפה מלא כי כל אותו רעיון של ארץ⁻ישראל לא היה אלא פרי דמדום וסילוף של עקרונות צדק ומוסר, וכי במקום לדבר על התישבות מעבר לקו הירוק" מוטב שנצטער על הראשונות ונדע כי אף בשפלת החוף ובגליל ובעמק יזרעאל עלינו להתהלך נכלמים ואשמים ופנינו כבושות בקרקע שאינה שלנו.

4

למען האמת ייאמר כי מפעם לפעם אתה מוצא גם כיום נצנוצים חוזרים של אותו חולי, כגון בסעיף⁻התנחלות שבמצע המערך, המבטיח “התישבות עירונית וכפרית בשטחי מולדת”. סעיף זה נראה כיום לרבים כצלקת ישנה שכבר אין מרגישים בקיומה. ואכן, מקרה⁻המתנחלים בשבוע זה לא עורר כמעט כל הדים בציבור לעומת מקרים קודמים שגרמו התרגשות של ויכוחים נסערים. המתנחלים עלו על הקרקע ואילו כוחות הבטחון באו והורידו אותם. לכל היותר אפשר לומר כי אלה ואלה עשו את המוטל עליהם. יש להניח כי במשך הזמן ייכנסו הדברים למסלול השיגרה. יהודים יתנחלו מדי פעם והמימשל יסלק אותם, עד שהדברים ישתבצו אפילו במסגרת של טקס מיוחד וייתכן שבסופו של דבר אפשר יהיה להזמין לאחד הטקסים הללו גם את הרצפלד ולבקשוֹ להשתתף בגרירת המתנחלים מן המקום ולפצוח בשיר “שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה”.

5

שעה שעלו המתנחלים לגבעה, באו השכנים הערבים לברך אותם. הכתבים אומרים כי אין לדעת אם שכנים אלה שמחו באמת על בוא המתישבים היהודים, אך עד שאנו שואלים שאלה זו יש דבר אחד שאנו יכולים לומר בבטחון גמור: ערבים אלה באו לברך את המתנחלים לא מפני ששמחו על כך, ולא מפני שהעמידו פנים, אלא מפני שהיו בטוחים שזהו זה. היהודים באו להתישב כאן וסוף פסוק.

ייתכן אפילו כי בכך נתפרק לגבי אנשי הכפרים הללו מתח התמהון על שכבר עברו כמעט שלוש שנים ושום נקודה יהודית לא קמה בסביבה. ייתכן שכמה מהם הרגישו אפילו תחושת רווחה על שמעתה אולי יהיו בטוחים יותר מסחיטות המחבלים. ייתכן כי אילו הקדמנו ליישב אזורים אלה, כבר היינו רואים עכשיו יחסי שכנוּת ומסחר בין המתישבים החדשים ובין ערביי הסביבה וייתכן שאילו נעשה הדבר בממדים ראויים לשמם היה הדבר משתקף אפילו בתכניות מסויימות של גורמי חוץ בענין “תיקוני⁻גבול זעירים בלבד”.

על⁻כל⁻פנים, מה ששייך לערביי המקום מסתבר שהם הבינו את עליית המתנחלים הללו יותר משאנו מבינים אותה, אך בעודם מקבלים את העובדה המוגמרת הזאת ראו את כוחות⁻הבטחון באים לגרור את המתישבים מן המקום ואז חדלו באמת להבין את המתרחש.

כך עמדו תוהים עד שקם זקן אחד ואמר:

– אני אסביר לכם, הוי אחי, מדוע גררו היהודים את המתישבים הללו מן הגבעה.

וכאשר ראה, כי שומעיו מטים אוזן, הוסיף ואמר:

– היהודים עשו כן כדי להראות, כי שום כוח לא יוציא אותם מפה אם הם עצמם לא יעשו זאת במו ידיהם.

כמה זקנים נענו בראשיהם כשהם תוהים על חכמתם וערמתם של יהודים אלה, ואחד מהם שאל:

– ולאן הסיעו את המתישבים הללו?

– הסיעו אותם – אמר הזקן – למקום אחר, כדי לחזור על אותו מופת. כך יעברו ממקום למקום על פני כל אזורי הגדה המערבית ויש להם אפילו שם מיוחד לכל המעשה הזה.

וכשנשאל מהו השם הזה, ענה ואמר:

– ישראליזאציה של השטחים.

1

כמה דברים שנשמעו בשבוע זה מפיו של מזכ"ל מפלגת⁻העבודה, אריה אליאב, מעידים שלפנינו באמת תופעה לא⁻רגילה.

איני מתכוון לטיב ההשקפות המדיניות שבאו לידי ביטוי בדבריו. זה ענין לעצמו. כוונתי לדרך שבה הפגין המזכ"ל החדש את התחמקותו העמקנית, הפסבדו⁻מדעית⁻כמעט, ממשמעותה ומסקנותיה של הבעיה שהוא הסתבך בה.

דרך זו היא כה בלתי⁻רצינית, כה מגוחכת למעשה, עד כי הענין נעשה באמת רציני ביותר.

2

הכל יודעים שכיום, כשאנו מדברים על “תורה שבעל⁻פה”, הננו מתכוונים לא לששה סדרי משנה ולדברי תנאים ואמוראים ובעלי תוספות, אלא הכוונה היא לנוסחא גיאוגראפית⁻בטחונית מסויימת, ברורה ביותר, שנתאשרה כחלק ממצע “המערך”.

לכן קשה קצת לגרוס מה שהשיב מזכ"ל המפלגה לשאלות שנשאל בענין זה, בהופעה פומבית שלו, השבוע.

הוא הצביע בבחירות, כך אמר, בעד המצע הכתוב. אולי יש כמה תורות שבעל⁻פה, אך אין הוא בקיא בהן. בכלל, אין הוא מצייר מפות. מפות יש אולי רק לאלה הדוגלים ב“אף שעל אדמה”.

הצרה היא, שבתורת מזכיר כללי של המפלגה, צריך אריה אליאב דווקא להיות בקיא, ודווקא במידה מספקת, בענין זה שהוא חלק מהותי ממצע מפלגתו. ביחוד מאחר שאותה תורה⁻שבעל⁻פה אינה, כאמור, בבחינת ים התלמוד. הזמן שהיה עליו להקדיש כדי לרכוש בקיאות בתורה זו, המסתכמת בכמה שורות בלבד, הוא מועט לאין⁻ערוך מן החדשים שהוא הקדיש, לדבריו, לאותן שיחות ופגישות שבסופן נתגלה לו מציאותה של “אומה ערבית פלשתינאית במצב של התהוות”, אמנם זו תגלית הראויה אפילו לשנים של מחקר, אך אין משמע מכאן כי מי שזכה לכך רשאי שלא להקדיש אפילו שעה אחת, או מחצית השעה, כדי לרכוש בקיאות בענין שתפקידו פשוט מחייב אותו להיות בקיא בו, ענין הקשור במצע שמפלגתו עומדת עליו ואף הוא עצמו, כחבר המפלגה,הצביע בעדו.

3

כדי להבהיר שאין זו תמיהה ערטילאית, כדאי להביא כאן תגובה שהגיב לענין זה מזכיר⁻משנה של מפלגת⁻העבודה, גד יעקבי.

מדבריו מסתבר בפירוש כי טענת המזכיר הכללי, האומר שנוסחת הגבולות הביטחוניים, הנלווית למצע, אינה מחייבת אותו, היא טענה שאין לה שחר. מי שרוצה להציע שינוי במדיניות “המערך” – אומר גד יעקבי – יכול להביא הצעותיו למוסדות, אך כל עוד לא הוחלט על שינוי זה, מחייבות ההחלטות את נציגי המערך.

לענין זה, או גם לענין זה, התכוון ודאי גם שר⁻הבטחון, משה דיין, שעה שאמר לפני ימים מספר כי התורה שבעל⁻פה מפרטת (לא מפרשת) מה שכתוב במצע המפלגה. הכוונה היתה להביא פירוט זה של גבולות המפה החדשה לציבור, לפני הבחירות לכנסת השביעית, ומי שאינו מסכים לפירוט זה “שלא יבחר בנו”.

האמת ניתנה להיאמר שכך בדיוק הבין את הדבר גם הציבור הישראלי, ואם מזכ"ל המפלגה אומר עכשיו כי הוא אינו בקיא בכל הענין הזה, הרי זה דיבור שאינו יאה לא רק למזכיר כללי, אלא אף חבר פשוט מן השורה היה נמנע מלומר זאת, שכן בכך הוא אומר, למעשה, שהוא הצביע בעד דבר שאינו יודע מהו.

“המצע – טוען אריה אליאב – מאפשר לי לחיות עם דעותי”. ובכן, לגבי מקרה קונקרטי זה טעות בידו. אם ניטול דעותיו כפי שהובעו ב“טיים”, למשל, יכול הוא, כמובן, לחיות אתן באין מפריע, אך לא על מצע “המערך” ולא בלשכת מזכיר המפלגה.

4

אותה הופעה שטחית ודוחה, אשר מזכ"ל המפלגה הדגים לפנינו בשבועון “טיים”, זכתה גם היא הפעם להסבר נוסף מפיו.

והסבר נוסף זה אף הוא אולי אינו אחרון, שכן אילו דגל המזכ"ל, כפי שיש “דוגלים”, בקיומו של עם ערבי פלשתינאי של הגדה המערבית, הנבדל מן העם הערבי הפלשתינאי של הגדה המזרחית, היו הדברים אולי פשוטים יותר. אך כיוון שהוא מצא בריה לאומית מתהווה, וראה רק מה שרואים לפעמים בסרטי⁻לימוד שבהם אנו עדים לצמיחת השער או להתחלקות התא, הרי ששום תוספת⁻הסבר אינה למותר וכל המרבה הריהו משובח.

לכן יפה עשה המזכ"ל שעה שפירש לעתונאים שאותה תגלית לא באה לו כהארה פתאומית ממרום, אלא שהיא “פרי נסיון שהוא רכש בסיורים בגדה וברצועת עזה במשך חדשים לאחר מלחמת⁻ששת ⁻הימים”. הוא עבר בגדה וברצועה, הוא שוחח עם משכילים ועם פשוטי עם, עם מהנדסים, עם חקלאים, עם מוכתרים, עם פועלים, ולאחר כל אלה – כך הוא אומר – נתגבשה אצלו דעה זו בענין האומה הפלשתינאית בהתהוות. “זהו ריאליזם שיש להכיר בו”.

אלא שריאליזם וקוץ בו.

5

הקוץ הוא קודם⁻כל בכך שסיורים בשטחים ושיחות עם רופאים ומהנדסים הם ענין שאינו שייך כלל לבעיה שלפנינו אם אין הם באים כתוספת בלבד לעובדות של קיום לאומי שצמח צמיחה היסטורית אֶתנית, תרבותית, מתוך הארץ האמורה. אך אפילו יש חשיבות בסיורים ובשיחות אלה, הרי לא ליובה אליאב לבדו סייר ב“שטחים” ולא רק הוא לבדו דיבר עם תושבי הגדה והרצועה. ידועים עוד כמה אנשים שעסקו בכך וידועות אפילו כמה עבודות⁻מחקר שנעשו בתחום זה, ויש גם בני⁻אדם “המסיירים” שם במשך כל התקופה שמאז מלחמת⁻ששת⁻הימים ועד היום. כל הסיורים והסקרים והמישאלים הללו העלו קשת כה רחבה של התרשמויות, של סיכומים, של מסקנות, עד כי הריאליזם של ליובה אליאב בולט ביניהם ממש כאוֹאזיס.

תיאוריה זו שלו, בגיבושה הנדיר, עולה לאין⁻ערוך אף על השקפות ערביי השטחים עצמם, החלוקים עדיין בדעותיהן הן לגבי הישוּת הקודמת והן לגבי הישוּת העתידה וממילא גם לגבי זו ההולכת ומתהווה.

6

כן, אפילו הסתמכות זו שהמזכ"ל מסתמך על סיורים ושיחות שלו, בגדה וברצועת⁻עזה, אינה מפיגה את הטעם הסאלוני, העסקני והעמקני שבאותו הוֹבּי של יצירת עם ערבי חדש, שרבים מבינינו שטופים בו כיום. בעלי ההוֹבּי הזה מתעלמים מן העובדה שגם אותם חלקי האומה הערבית, הקיימים מכבר בתורת “עמים”, אינם אלא מדינות ערביות של אומה אחת, אשר חלומה הוא דווקא אותו איחוד ערבי לאומי כולל שמציאותה של מדינת ישראל מפריעה, כביכול, להתגשמותו. אותו הוֹבּי יהודי של יצירת עם ערבי פלשתינאי נטל לו דווקא את האוכלוסיה הפחות מוגדרת ופחות מזוהה מבחינה מדינית וגיאוגראפית, שבין כל אוכלוסיות העם הערבי, לעשות בה מאניפולאציות טרקליניות של בריאת יֵש מאין ולא לשווא אנו טורחים כל⁻כך במלאכה זו אשר אף שליטי ערב לבם אינו שלם עמהּ ואין לה צידוק אלא במוחותינו המעוקמים ובתכניות החורבן של עראפאת.

תכניות חורבן – לא רק משום שכוונת דוגליה הערבים של פיקציה זו, הנקראת עם ערבי פלשתינאי, היא להעביר ולמחות את מדינת ישראל מן העולם, אלא משום שאם אנו מאמצים עיקרון פיקטיבי זה אנו מעלים את הכורת על עיקרי קיומנו בארץ זו.

כן, אולי יישמעו הדברים כפאראדוכס, אך יש צידוק למלחמותינו ויש לה שחר ויש בה ערובה לנצחון ולימי שלום, כל זמן שאנו יודעים וכל זמן שהעולם יודע כי אנו עומדים מול העולם הערבי, על שטחיו העצומים, ומול התנכלותו אל כברת⁻ארץ זו של ישראל. אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונוּת כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אותה על כידונינו בלבד.

7

התנועה הציונית ורעיון התחיה לא היו יכולים אפילו להתחיל ולנבוט אילו היתה ארץ⁻ישראל באמת מקום צמיחתה וקיומה של אומה ערבית פלשתינאית המזוהה עם ארץ זו.

אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק “השטחים המוחזקים” הם טריטוריות⁻ערביות אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דמים עד בא הנסיגה הבלתי⁻נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית⁻לשעבר של עם פלשתינאי ערבי. אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין אפילו כי מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם, יכולות לזכות לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי הנלחם על ארצו, הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן. הטרור הוא כלי פסול מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר הבינלאומי, רק שעה שאנו אומרים כי הוא כלי מלחמה של מדינות ערב נגדנו. אך משעה שהוא כלי מלחמה של עם פלשתינאי, שאין לו צבא ואין לו טאנקים ומטוסים, והוא נלחם על קיומו הלאומי, לא תעזורנה לנו כל מלות⁻הגנאי שבהן אנו מכתירים את מעשי⁻הדמים הללו.

מפעל⁻התחיה היהודי זכה במשך עשרות בשנים לאהדת העולם רק מפני שהוא נבע מתוך מציאות אשר בה אין תושביה הערביים של ארץ⁻ישראל אלא חלק זעיר מן האומה הערבית, אשר כללוּתה של ארץ ישראל לא היתה קיימת לגביה כמושג מדיני, לא בתודעתה הלאומית ולא בהכרתה הדתית. עכשיו אנו מסייעים במו ידינו למחות מציאות⁻יסוד זו, אשר בלעדיה לא היינו יכולים אפילו להעלות על הדעת את יישובה של הארץ ואת שיבת⁻ציון. אפילו הצהרת בלפור לא היתה יכולה להינתן אילו היו מנסחיה צריכים להתנות שהבית הלאומי היהודי בפלשתינה יקום בתנאי שלא ייפגעו זכויות העם הערבי הפלשתינאי, ולא זכויות התושבים האחרים, כפי הנוסח שנתקבל בדרך הטבע.

במידה שאנו מדברים על התרוקנות האידיאולוגיה הציונית מתכנה אין אנו אומרים את הכל. האידיאולוגיה הציונית צריכה שיקום וגיבוש וקביעת עיקרים מחדש, לא רק משום התרוקנוּת, אלא גם מחמת שהיא הולכת ומתמלאה ערפילי טשטוש ומוקדי כרסום העשויים להפכה תל⁻עולם. דבריו של מזכ"ל מפלגת⁻העבודה, שעליהם עמדתי בראשית הדברים, אינם אלא אחד הסימפטומים לתהליך זה אשר עיקרו לא בכך שהוא מערער את מצע “המערך” אלא בכך שהוא מערער את היסוד אשר בלעדיו אין לא מצעים ולא תורות שבעל⁻פה ולא תורות שבכתב ואף קיומנו כולו עשוי להישאר בלעדיו בבחינת אותיות פורחות באוויר.

27.2.70