רקע
נתן אלתרמן
א. האורחת המוזרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

בשבוע הבא יחול יובל-החמישים של הצהרת-באלפור. הופעתה בציבור בזמן הזה נראית כהופעתו של יצור דמיוני מכוכב אחר. משונה לראותה אחרי ששת הימים.

כן, הסביבה אחרת לגמרי. העולם אינו מה שהיה. המזרח-התיכון אחר. בריטניה אינה כקדם. חבר-הלאומים נעלם. המנדאטים נמוגו ואינם. הנציבים העליונים היו כלא היו. מכל מה שקשור בה, מאותה תקופה, רק הציונות לעולם עומדת.

 

2

הצהרת-באלפור. הרבה נכתב על נסיבות נתינתה. בין הסיפורים שרווחו היו גם כאלה שנימתם בלשית כמעט. מלחמת-העולם הראשונה, שנת 1917. בריטניה דחוקה בחמרי-נפץ. כימאי צעיר ממציא תהליך-ייצור הפותר את הבעיה ומושיע. מה אתה מבקש בשכר זה, ד“ר ווייצמן? מולדת לעמי. כך ובדומה לכך. אולי נכון במאה אחוזים ואולי לא. אך בתוך כל אלה טיבה של הצהרת-באלפור לא כשכר על משהו ולא כפרי-חישובים-מדיניים, אלא כמעשה צדק ראשון של העולם כלפי האומה היהודית. שווה לכך במעלה החלטת עצרת האו”ם בשנת 1947. גם זו קבעה הרבה. שום הצהרה מדינית עולמית אחרת לא תשווה עוד לשתי אלו. ולא מפני שלא תיתכן הצהרה חשובה כמותן, אלא שמעתה ולהבא אין קיומנו נחתך בהצהרות של זרים. אפשר להוסיף ולומר – אף לא בהצהרות שלנו.

 

3

היא היתה גדול ההישגים של הציונות כתנועה פוליטית. תקופתה, מבחינה זו, היא תקופה מיוחדת במינה. כבר לא חיבת-ציון הרומאנטית ועוד לא הציונות הפינאנסית-הבאנקטית. תקופת-ביניים קצרה. אביב ציוני. תהלוכות של “צעירי ציון” ושל צ. ס. עם דגלים רקומים מגיני-דוד, ברוסיה, באירופה המערבית, בעולם החדש של בּרונכּס. היא היתה השמחה הראשונה שידע העם היהודי כולו-יחד, בתורת עם, מאז צאתו בגולה. חג יהודי חילוני ראשון. חג קצר. מיד לאחר מכן התחילו בארץ-ישראל החולין הנאבקים של המשברים, הבנין, המאורעות, המלחמות. הציונות לבדה נשארה חגיגית. התחילו עצרות המגביות, הכינוסים המקומיים והעולמיים, הברכות, הפתיחות והנעילות, הסיומים לצלילי ההמנון.

 

4

הקשר שבין הצהרת-באלפור ובין תקומתה של מדינת ישראל הוא קשר קיים, אך לא-מוגדר. ההצהרה הזאת אינה הורתה של המדינה. אין היא אפילו אמה-זקנתה. אולי אחת הדודות הזקנות. ליידי אנגלית, ואף-על-פי-כן דודה.

זכרונותיה כיום כבר עמומים למדי. לא ברור לה בדיוק מה היה ענינה. היא זוכרת רק כי ממשלת הוד-מלכותה רואה בעין יפה.. כן… זהו. את ההזמנה לבאנקט בלונדון היא מקבלת בארשת-חשיבות, ומשהיא מופיעה על סדר-היום בשמלת-שובל מראשית המאה, בצירוף קורטוב של ריח נפטלין, היא מעמידה פנים שהיא מתמצאת בהחלט. בשעתו לא התיחסו אליה בכבוד רב מדי, לא בפוֹריין-אוֹפיס, לא במשרד-המושבות, ועל אחת כמה וכמה בחוגי האצולה הבריטית. היא היתה קרובה עניה, מעיקה, שטרדותיה רבות מחשיבותה. היו מסמכים חשובים ממנה. עכשיו היא זוקפת את הלורנטה ומסתכלת כה וכה ומסתבר לה, אגב נצנוץ של שמחה-לאיד, כי רבים מאותם מסמכי-מדיניוּת נכבדים אין להם זכר. איפה חוזה-ורסאַי? איפה לוּקארנוֹ? “אינני רואה אותם” היא אומרת.

גם הקהל ברובו זר כמעט, אך היא נהנית מכל הענין וכשאדם לא-מוכר בשם בּראוּן בא כנגדה ומטלטל ידיו ומסביר לה בזעף, שאין טעם להסתובב כאן, היא שואלת בקפדנות מי האיש העצבני הזה, ואומרת כי אם לא יפסיק מיד היא תלך ותספר ללויד-ג’ורג'.

 

5

אחר-כך נשמעים נאומים ואחר-כך מודיעים שעכשיו ינאם שגריר מדינת ישראל. רגע נדמה לה שהיא לא שמעה כהלכה, שכן עד כמה שידוע לה מדובר על בית לאומי בארץ-ישראל ומה פתאום מדינה? ודאי פליטת-פה של היו"ר. מכשיר-השמיעה שלה בסדר. אלא שלאחר מכן השגריר אומר שצבא ישראל יוסיף לעמוד על הסואֶץ. אותה שעה היא מחליטה שמחר יש לבדוק בכל זאת את המכשיר.

אחר-כך היא חוזרת אל הארכיון. כבר כמעט חצות. שם היא פוגשת את הספר-הלבן. אינו ישֵן עדיין.

– את בכל-זאת עוד יוצאת לפעמים, הוא אומר. אותי לא מזמינים לשום מקום. אינני מבין מדוע.

– כנראה בגלל תמורות במדיניות, היא משיבה.

– ייתכן, הוא עונה. ועליך אין התמורות המדיניות חלות כלל?

– אני, אומרת היא, לא רק תעודה מדינית.

– אַת משהו יותר מזה?

– כן, היא אומרת. עכשיו מותר כבר לגלות.

המלצות קוראים
תגיות