שנה זו היא שנת יובל למפנה מכריע בתולדות הישוב, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית. היא שנת יובל העליה השניה.

עליה שניה — משמע שהיתה עליה ראשונה. ואין לקפח זכות ראשונים. אמנם קשה למצוא הת­חלה ראשונה של מפעל היסטורי שיש לו שרשים עמוקים בחיי עם מאז היותו לעם. בעצם — העליה לארץ לא פסקה אף פעם, וכל עליה היו לה קודמים. אבל נדמה, שאפשר לראות כהתחלת מפעלנו המחודש בנסיון הראשון לשוב לחקלאות, ולעבודה במולדת. בעוד שנה ימלאו מאה שנה לרכישת הפרדס הראשון על ידי יהודי מופלא, שנולד לפני מאה ושבעים שנה באיטליה וקיבל תואר אצילות באנגליה בשנת 1837, ומת בשנת 1885 בהיותו בן מאה ואחת; — זה היה משה מונטיפיורי, ששמו הפך אגדה בפי יהודי מזרח אירופה במשך עשרות שנים. הוא ביקר שבע פעמים בארץ, בשנות 1827, 1838, 1849, 1855, 1857, 1866, 1875. כשבא לארץ בפעם האחרונה היה בן תשעים ואחת; והוא היה בא לארץ בתקופה שלא היו כבי­שים ורכבות ומכוניות, והיתה סכנת נפשות בדרכים, ולזכותו יש לזקוף הנסיון של המפעל החקלאי הרא­שון, אחרי מפעלו ההתיישבותי בטבריה של דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה.

לפני 84 שנים הוקם על ידי ״חברת כל ישראל חברים״ בית הספר החקלאי הראשון מקווה ישראל, ולפני 76 שנים — נוסדה פתח־תקוה. אלה היו הצע­דים הראשונים, וקשה להגזים בזכותם הגדולה.

אבל המפעל החקלאי של הראשונים, — וגם את מייסדי ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פנה יש לכלול בין ראשונים אלה — נשתבש מתוך הנחה מוטעית שהיתה לחלק מהראשונים, כי העיקר הוא הקנין וההון, וכל אדמה שאנו רוכשים בכספנו, גם אם זרים מעבדים אותה, היא שלנו. היו בין הראשו­נים אנשים שהבינו כי העבודה היא העיקר, וגם נוסדה אגודה בשם ״הארץ והעבודה״ עוד בשנת 1892, שסיסמתה היתה ״בעד ארצנו ועמל כפינו״. אולם גם הם נסחפו בזרם של עבודה ערבית, ואחד מהראשונים, משה סמילנסקי ז״ל, סיכם המצב בהת­יישבות לפני העליה השניה במלים אלה: ״ההתייש­בות העברית עלתה בסכום של 90.000.000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) — וכמעט כל הסכום הזה נכנס אל הישוב הנכרי. — ואם יש לנו כיום בא״י בערך כאלף אכרים — כל אחד מהם מכלכל במספר בינוני שלוש משפחות של ערבים. נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה (המדובר הוא על פרנקים של זהב!)

תשעים מיליון פרנק זהב, אלף אכרים יהודים, שלושת אלפים פועלים ערבים — אלה היו התוצאות של עשרים וחמש השנים הראשונות להתיישבותנו החקלאית בארץ. כל אכר שהעביד במשקו כשלושה פועלים ערבים עלה באופן בינוני 90.000 פרנק זהב, או למעלה מארבעים אלף ל״י במטבע של ימינו אלה. התיישבות זו היתה נידונה לכשלון חרוץ מב­חינה לאומית וחברתית והפכה פתח־תקוה של הרא­שונים לעמק־עכור.

גם התנועה הציונית לפני חמשים שנה הגיעה עד משבר. כל מאמציו של ד״ר הרצל בא״י נתקלו בקיר אטום של התנגדות השלטון התורכי, וההצלחה היחידה שהיתה לו בשטח המדיני, — הצעת אוגנדה על ידי הממשלה הבריטית, נדחתה על ידי רוב התנועה הציונית, ובעיקר על ידי ציוני רוסיה. לבו של המנהיג נשבר — ובשנת 1904 נזדעזעה כל התנועה הציונית מהידיעה הטרגית כי ד״ר הרצל מת. המיעוט שצידד בזכות אוגנדה נפרד מהתנועה הציונית ויסד הסתדרות טריטוריאליסטית. מבוכה ואזלת יד השתררו בשורות ההסתדרות הציונית. רוב אנשי הישוב נתנו יד לטריטוריאליסטים.

העליה שהצילה את הציונות

בשעה קשה זו החלה העליה השניה, — אשר הפכה פני הישוב, הצילה התנועה הציונית מאפס־מעשה ויצרה כל ערכי תנועת הפועלים הארצי־ישראלית והנחילה כמה מערכים אלה לתנועה הציו­נית כולה. התכונה המייחדת את אנשי העליה השנ­יה היא השרשיות. לא ברק מתעה של קליפה יפה, לא נוסחאות מצלצלות, גם לא קסמי שמות ותורות מקובלים — לקחו את לבם, — אלא תוכם ושורשם של הדברים, המעשה הפשוט והכבד של הגשמה יומ­יומית, חיפושי דרך נאמנים ובלתי־נלאים המובילים למחוז החפץ ההיסטורי שקבעו לעצמם. הם ראו במרכז התקומה את האדם העובד ומפעלו היוצר. לא הקנין העובר מיד ליד, אלא היצירה האנושית, יצירת השרירים והרוח, הזיעה והדם, הקשורה לאדם לחיים ולמוות. מולדת לא רוכשים בנאומים, במו״מ או בכ­סף, אף לא בחרב — אלא בעבודה קשה ומתמדת, שהופכת אדמה עזובה ומדולדלת לאדמה פוריה, בו­נה הריסות ויוצרת מפעלי־בראשית בחומר וברוח, בכלכלה ובתרבות.

הם ראו שלא ככל העמים עמנו, ותנועת שחרורנו אינה דומה לתנועת השחרור של עמים אחרים. כי כל עם אחר יושב על אדמתו, ואם אינו עומד ברשות עצמו עליו רק להשתחרר מעול זרים. עמנו הוא עם מפוזר ומפורד, מורחק ומנותק ממולדתו, והמולדת עצמה הרוסה ועזובה כתוצאה של פלישות וכבושים זרים במשך אלפיים שנה, והעם הוא רק עם בכוח, ולא עם בפועל, ללא לשון וללא תרבות משלו. ובני עמנו גמולים מאדמה, מעבודה, מחיי עצמאות. ויש צורך במהפכת־הארץ ובמהפכת־העם אשר במרכזן תעמוד מהפכת־האדם. יש ליצור אדם יהודי אחר, המסוגל למעשי־בראשית — אדם שבעבודתו יכשיר ויתקין אדמה להתיישבות וייצור חקלאות, מלאכה, חרושת, ימאות, יסלול כבישים, יבנה בתים, יקים כפרים וערים, ייסד בתי ספר וחינוך, וגם ייצור לשון, תר­בות, ספרות, מדע, אמנות, ייהפך למעמד עובד ויה­פוך את עמו לעם עובד.

הם הבינו שדרכי תנועת הפועלים בארצות אחרות אינם יכולים לשמש לנו דוגמא, כי לא ארגון מעמד פועלים — אלא יצירת מעמד־הפועלים הוא תפקידנו הראשוני, לא כיבוש המדינה — אלא בניינה, מחדש, מההתחלה; — וכל אלה לא ייעשו בכוח ההון, אם כי יידרש לנו הרבה הון; זה לא ייעשה בהשפעה ופעולה פוליטית, אם כי ניזקק לכוח פוליטי; זה לא ייעשה בכוח החרב, אם כי נצטרך אולי לשלוף החרב מנדנה למען הגן על עצמנו. הם ידעו שזה ייעשה אך ורק בכוח אחד — בכוח העבודה הגופנית והרוחנית, בכוח היצירה הראשונית, והם היו לאנשי־עבודה, ובעבודה ראו שליחותם היהודית והפועלית.

הם היו רחוקים מעצמאות מדינית, כי לא היה עדיין בארץ כל יסוד לעצמאות יהודית, לא יסוד משקי ולא יסוד תרבותי ולא יסוד מדיני. אבל הם בנו בלבם העצמאות המוסרית והמחשבתית, וידעו כי כל עצמאות לאומית מתחילה מעצמאות שבלב. רק מתוך עצמאות פנימית צומחת גם עצמאות כלכלית ומדינית. והם לא נכנעו משום כך לכל אבטוריטה מקובלת בעם או בתנועת הפועלים הבינלאומית אלא עמלו לסלול דרך בעצמם, בתוך חתחתי המציאות המיוחדת שמצאו בארץ, אל המטרה ההיסטורית שהציגו לעצמם — גאולה לאומית ואנושית מלאה לעמם. הם לא קיבלו שום ״שולחן ערוך״ מן המוכן, גם לא מיהרו לכתוב בעצמם ״שולחן ערוך״, כי לא ראו לפניהם דרך סלולה; אין לחקות מעשי אחרים ואין תכנית מוקרמת ברורה, — אלא יש לגשש ולחפש ולכבוש לאט לאט, מתוך נסיון עצמי, נתיבות־פעולה ודרכי־הגשמה.

הם הבינו, שלא רק אין דרך פועלי עמים אחרים דרכם, אלא גם לא דרך הפועל היהודי בחו״ל.

תנועת הפועלים בארץ אינה נצר של תנועת הפועלים היהודית בעולם — אלא צמח חדש שינק כולו ממעינות המולדת, צמח על אדמתה ובתוך אקלימה המיוחד.

הפועל שליח העם

הפועל בארץ לא היה ברוגז עם עמו, גם לא ראה עצמו כצד בעם, כאשר ראה עצמו הפועל היהו­די בגולה. — הפועל הארצישראלי ראה עצמו כשליח העם, ועשה מעשיו מתוך הכרת השליחות ההיסטורית, שאיש לא הטיל עליו, אלא הוא קיבל על עצמו מתוך הכרה שבלב. ומתוך הכרת השליחות שאף לאחדות השליחים והמגשימים, כי אחד הוא המעשה ואחת השליחות שהוטלה על כל הפועלים, ופעל מתוך זיקה נאמנה לכלל, לכלל־האומה. ולכלל־הפועלים. מזיקה זו שאב את כוחו ואמונתו. הוא ידע כי מפעלו הוא מפעל של שותפות — שותפות בין השולחים והשליחים, של כל השולחים וכל השליחים.

מתוך ראיית שליחות זו וייחודה יצרו אנשי העליה השניה ערכי העבודה והשמירה, ערכי האר­גון המעמדי והלאומי, ערכי הלשון והתרבות, ערכי השותפות והעזרה ההדדית, ערכי הכוח המזוין ויחסי שכנים, ערכי הקבוצה והמושב, ערכי העצמאות והאזרחות, ערכי השויון האנושי וחירות האדם, — לא בהלכות ובתורות מופשטות, אלא במפעלי יום־יום, בהליכות-חייהם, ביחסי־חברים, בארגון עבודתם, בקשריהם הציבוריים.

הם גם החלו במפעל קיבוץ־גלויות. לפני יותר מארבעים שנה יצא אחד מאישי העליה השניה — ש. יבנאלי — למרחקי תימן, והתהלך בארץ הנדחה ההיא מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, בכל מקום שהיו שם יהודים, לבשר לשבט המופלא, המורחק, — היו­שב בארץ תימן למעלה מאלפיים שנה, בשורת שיבת ציון ובניינה, — ומאז נכרתה ברית־אחים נאמנה בין הפועל היהודי, מארצות אירופה ובין שבט התימנים, שיותר מכל שבטי ישראל הוא מגלם בתוכו דמות של עם־עובד.

העליה השניה יצרה את ההתיישבות העובדת — את הקבוצה והמושב.

העליה השניה הקימה וטיפחה הארגון המקצועי של פועלי הארץ והניחה היסוד להסתדרות העובדים הכללית ולמפעליה המשקיים והתרבותיים. היא אר­גנה תנועה חלוצית בגולה. היא הגשימה שוויון הא­שה בזכויות ובחובות — והחברות מהעליה השניה השתתפו בכל מפעלי העבודה וההגנה, ההתיישבות והתרבות. העליה השניה התייצבה בראש ארגון הישוב והדריכה התנועה הציונית, כיוונה המאבק על עצמאותנו ועמדה בראש תנועת ההפעלה. והיא זכתה להשתתף בהקמת המדינה וביסודו ובשכלולו של צבא הגנה לישראל.

ששה עקרונות

ששה עקרונות הדריכו במשך יובל שנים התנועה שהוקמה על ידי העליה השניה:

1) שיבה למקורות־החיות החמריים והרוחניים של עם ישראל: לאדמה, לעבודה, ללשון העברית, לחזון נביאי־ישראל;

2) הגשמה אישית והיחלצות בלי תנאי לשלי­חות העם ולגאולתו היהודית והאנושית;

3) זיקה נאמנה ומתמדת לכלל־האומה ולכלל־עובדים;

4) קיבוץ גלויות ומיזוג כל שבטי ישראל באו­מה אחידה ובת־חורין;

5) חתירה ללא־ליאות וללא־רתיעה לקראת קו­ממיות ממלכתית והקניית מעמד של שויון לעם היהו­די במשפחת העמים;

6) מאבק על חברה חרשה, בת חורין ושוות־זכויות, שאין בה ניצול וקיפוח, שלטון מעמד במעמד ואדם באדם, חברה בנויה על עבודה, שותפות, חירות ואחווה אנושית.

ידענו בחמשים שנים אלה כיבושים רבים ונצחונות גדולים. ידענו גם כשלונות קשים ומכות מכאיבות.

לפני מאה שנה היו בארץ כעשרת אלפים יהו­דים. בראשית המאה העשרים — חמשים או חמשים וחמשת אלפים. ערב יסוד המדינה — שש מאות וחמשים אלף. היום מיליון וחצי.

בתקופת הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, היו בארץ 20 ישובים חקלאיים יהודיים ובהם 4.450 נפש. עובדיהם היו כמעט כולם ערבים. בשנת 1908 נוסד מושב הפועלים הראשון בעין גנים. באותה שנה נוסד ה״קולקטיב״ הראשון בסג׳רה ובה הוקם באותו זמן ״השומר״. בשנת 1910 נוצרה אם הקבוצות והקיבוצים — דגניה. בשנת 1921 נוסד מושב העובדים: נהלל. היום יש בארץ כשבע מאות ישובים כפריים יהודים, המונים 350.000 נפש, ובתוכם 290 מושבים המונים למעלה מ־100.000 נפש ו־260 קיבוצים וקבוצות המונים כ־75.000 נפש.

מפלגות פועלים

בימי העליה השניה הוקמו שתי מפלגות הפוע­לים הראשונות, פועלי־ציון והפועל הצעיר, וההסת­דרות החקלאית ביהודה ובגליל.

בשנת 1919 נעשה הנסיון הגדול לאיחור כללי וכולל של פועלי א״י — במסגרת מדינית, מקצועית ותרבוּתית אחת בשם ״אחדות העבודה״, אשר הכריזה לראשונה בקרב התנועה הציונית בעולם על התביעה ל״ערבות בין־לאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בא״י, אשר תעמוד עד יצירת רוב יהוּדי בארץ תחת חסות בא־כוחו של חבר העמים״. הרוב הגדול של פועלי ארץ ישראל נתנּו יד לאחדות זו — מספרם היה אז כאלפיים. ברוב זה נמצאו: חברי מפלגת פועלי־ציון, פועלים בלתי מפלגתיים ומיעוט של חברי ״הפועל הצעיר״. הרוב של ״הפועל הצעיר״ לא הצטרף לאיחוּד. בשנת 1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י, וביסוד ההסת׳ השתתפוּ גם ״אחדות־העבודה״ וגם ״הפועל הצעיר״. ההסתדרות מנתה בשעת יסודה 4433 חברים. היא מונה כיום חצי מיליון חברים, ויש לה מפעלי חינוך ותרבוּת, קואו­פרציה ומשק, חרושת ומלאכה, חקלאות וימאות, מוס­דות עזרה הדדית ועזרת חברים — שאין לשום הסתד­רות פועלים בעולם.

בשנת 1930 נתמזגוּ שתי מפלגות הפועלים הרא­שונות בארץ — ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״ במפלגת פועלי א״י, והיתה לכוח הראשי בישוב ובתנועה הציונית. מפלגה זו מונה עכשיו למעלה ממאה וחמשים אלף חבר; היא מהווה רוב בנינה ורוב מנינה של הסתדרות העובדים ושל ההתישבות העו­בדת, משנת 1933 ואילו היא עומדת בראש ההסתדרות הציונית, ומאז יסוד המדינה — בראש המדינה, ובכל הממשלות הנבחרות יש לה רוב מכריע.

הקימונו בכל ארצות הגולה תנוּעה חלוצית, אשר שינתה פני הנוער היהוּדי. היא הפכה בני עיירה מדולדלים ועניים — לבוני־מדינה, מחדשי עם ויוצרי חברה חדשה במולדת.

בסוף המאה האחת עשרה נלחמו היהודים בא״י מלחמתם האחרונה. אלה היו יהודי חיפה שנלחמו בשנת 1100 נגד נוסעי הצלב, ורק לאחר שחצי הוונ­ציאני צר על העיר מהים והעיר היתה מוקפת אויבים מכל צד — נפלה חיפה היהודית ונשמדה עד איש אחד. מאז לא היה קיים כוח יהודי מזויין בארץ — עד שנוסד לפני 46 שנה ״השומר״. במלחמת העולם הראשונה הקימוּ פועלי א״י הגדוד העברי הראשון במולדת, ואליו נצטרפו גרודים יהוּדים מאנגליה ומאמ­ריקה, — שלחמו בצבא הבריטי על שחרוּר א״י משל­טון התורכים. אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נוצרה ״ההגנה״ על ידי הסתדרות העובדים והעמידה את עצמה ברשות הישוב המאורגן והתנועה הציונית העולמית. המאבק המכריע של העליה השניה — המאבק על עבודה עברית הוכתר בנצחון מלא, ובצחון זה, יותר מכל כיבוש אחר, הכשיר הקרקע להקמת המדינה.

כשלונות ופילוגים

אבל היו לנו גם כשלונות. מגמת האיחוד בתנועתנו שהביאה לנו כיבושים גדולים בארץ ובגולה — נכשלה לא פעם אחת, וידענו פילוגים מכאיבים וממ­אירים. לפני שלושים וארבע שנים נתפלגה בווינה תנועתנו העולמית. חלק מחברינו בחו״ל שקראו לעצ­מם ״פועלי ציון שמאל״ — פרשוּ מאתנו, באשר לדבריהם ההשתתפוּת בהסתדרות הציונית היא הש­תעבדוּת לבורגנות היהודית, כי ההסתדרות הציונית אינה אלא הסתדרות המעמדות המנצלים, והקרנות הלאומיות — קרן קיימת וקרן היסוד, הן קרנות בורגניות שתכליתן לדכא ולנצל מעמד הפועלים. והיו פילוגים גם בארץ — היו פילוגים מטעמי פט­ריוטיזם מזויף, היו פילוגים מטעמי מהפכה כוזבת, והיו פילוגים מטעמי דת כביכול. בראשית העליה השלישית נתבדל השומר־הצעיר, כשהיה עדיין מתנגד לתפיסה מעמדית וסוציאליסטית, והוא עמד בהתבד­לותו גם כשנעשה אדוק במרכסיזם־לניניזם. הרוויז­יוניסטים עשו נסיונות ״לשבור״ את תנועת הפועלים, והקימו הסתדרות פועלים ״לאומית״, המזרחי הקים תנועת פועלים ״דתית״, ולפני עשר שנים נתפלגה סיעה ב׳ ממפלגת פועלי א״י באמתלא של הקמת ״איחוד כולל״. במקום האיחוד הכולל הוקמה ״מפלגת הפועלים המאוחדת״ — שהיתה בנויה על קואליציה של הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, ועל שתיהן יחד חלש ד״ר סנה. במפלגה ״מאוּחדת״ זו התרוצצו כל הזמן מגמות מתנגדות וסותרות זו לזו — עד שהמפלגה נתפוררה ולא נשאר בה — אלא הקיבוץ הארצי של השוה״צ. הקיבוץ המאוחד שארגן וניהל במפלגת פועלי א״י סיעה ב׳ — הקים לו עכשיו מפלגה משלו, לאחר שהכריח חלק גדול מחבריו לצאת מתוכו.

״מפלגת הפועלים המאוחדת״ בהדרכתם של השו­מר הצעיר וקבוצת־סנה החליטה אחרי הבחירות הרא­שונות לכנסת — לא לתת יד לממשלה הנבחרת הרא­שונה בישראל, אם כי בממשלה זו היה רוב פועלי, והצטרפות מפ״ם לאופוזיציה של ״מק״י״, ״חירות״ והימין הבורגני בארץ — חיבלה יותר מכל כשלון אחר בתנועת הפועלים, ביצירה החלוּצית ובמפעל העליה וההתישבות מאז קמה המדינה.

למרות פגיעות קשות אלה באחדותה של תנועת הפועלים בארץ — עמדה לנוּ הזכוּת של כוח־פועלים מלוכד בהסתדרות העובדים. הסתדרות זו, למרות כל החתירות מבחוץ ומבפנים, מאחרת עד היום רוב מנין ורוב בנין של פועלי ישראל, וכוחה של ההסתדרות לא נתערער ולא נחלש למרות מגמות ההתבדלוּת וההתפלגוּת של כמה מיעוטים — הודות לעובדה רבת־המשמעות והברורה, כי בהסתדרות העובדים נמצא כל הזמן רוב יציב אשר אחז באמונה ובכשרון בהגה תנועת הפועלים, ורוב יציב זה מורכב מאלה שעשו כל החיל מימי ׳העליה השניה ועד היום, החיל אשר עשינו בעבודה, בהתישבות, בעליה, בחינוך, בישוב, בתנועה הציונית, בהעפלה, בהקמת המדינה. רוב יציב בהסתדרות הבטיח כל השנים האלה רוב פועלי בממ­שלת ישראל.

עלילות תקומתנו

פחות או יותר ידועות לכולנו העלילות הגדולות שביצעה המדינה בשנים המעטות לקיוּמה — הנצון המופלא על צבאות ערב; קיבוץ הגלויות, שהעלה בשנים מעטות פי חמשה־עשר מאלה שעלו בימי זרובבל; מפעל ההתישבות שהגדיל בשש שנים פי חמשה את השטח שיישבנוּ במשך 75 שנה לפני קום המדינה; ארגון צבא הגנה לישראל כצבא המעולה ביותר במזרח התיכון; שיכון של רבבות התקנת חינוּך לכל ילדי ישראל ועוד. ויש לעמוד על הלי­קויים ועל המשימות אשר לפנינו.

כבשנו לעצמנו עצמאות מדינית ורבונית. אבל לא הבטחנו לעצמנו עדיין עצמאות כלכלית ויציבות מדינית. העלינו בזמן הקצר שלושת רבעי מיליון יהודים, אבל אין אנו גם עכשיו אלא 13 אחוזים מהעם היהודי. וגם העולים לא נקלטוּ כולם, והגלויות שנתקבצו בארץ לא נתמזגו עדיין. הקמנו כארבע מאות ישובים חדשים, אבל יישבנו עד עכשיו רק 20 אחוז מאדמת המדינה. ואורבות לנו סכנות חמורות מצפון, ממזרח, מדרום. הנחלנו מפלה לצבאות ערב — אבל לא השגנו שלום יציב. אנו נתונים במצור על כל גבולותינו ביבשה, ולמרות חוזי שבי­תת הנשק מתנהלת נגדנו מלחמה זעירה המפילה קרבנותיה שבוע שבוע משני עברי הגבול. אנחנו חיים במתיחות בינלאוּמית שלא היתה כמוה בהיס­טוריה האנושית. המעצמות האדירות ביותר שרויות בפחד מפני מלחמה חדשה, העלולה להחריב הכל, ואין לבה של אף מדינה אחת נתון למצבנו אנו, ואין אנו יכולים לצפות לשום עזרה מן החוץ, אלא מן העם היהודי בלבד, ולא כל חלקי העם היהודי בגולה בני־חורין לעזור לנו ולהשתתף במפעלנו. יהדות הגוש הסובייטי, כרבע מהעם היהודי בגולה, נתונה בסד ומנותקת מאתנו בחוזק יד.

במצב זה אנו נדרשים לעשות מאמצים מכסימליים, לתגבורת פנימית, לבצרון מוסרי, צבאי וכל­כלי. האויב המסוכן ביותר — היא שממת הארץ, ואנו נתבעים להתגייסות חלוצית רבת־תנופה להקמת ישובי־בטחון בצפון, במזרח ובדרום; העלינו שלושת רבעי מיליון יהודים, אבל רבים לא נקלטו עדיין במשק ובתרבות, ונדרש מאתנו מאמץ ממלכתי ועממי, בכוח המדינה ובכוח ההתנדבות הציבוּרית למיזוג הגלויות ולהריסת כל המחיצות העדתיות; על הנוער הישראלי להתמזג עם הנוער העולה בבתי הספר, בצבא, בעבודה, בהתיישבוּת; עלינו להכשיר הקרקע לעליה חדשה ולהפנות העליה והנוער להתיישבוּת. לשם כך עלינו לחשל מחדש האחדות החלוּצית, הקבוּצית, הפועלית והיהודית, ועלינו להגביר הזיקה של כל אחר מאתנו ושל כל גוף בתוכנו לכלל־הפועלים ולכלל האומה.

כל מי שפורק מעל עצמו עול הכלל ועול המדינה, ויהי עברו החלוּצי כאשר היה, נכשל והכשיל, ייכשל ויכשיל גם להבא. החלוּציות שאינה מסוגלת לאחדות חלוצית כוללת ולמאמץ משותף לחיזוק המדינה, חלוציות שאינה מתגייסת כולה להרחבת ההתישבוּת ולקליטת העולים בעבודה — היא מלה ריקה. במדינת ישראל תיתכן רק חלוציות אחת: זו המשתלבת בלי תנאי ובלי שיור בצרכי הכלל.

שליחות ואחריות

אנשי העליה השניה לא נתחנכו בתנועות נוער, לא למדו בבתי־ספר של זרם העובדים, לא יצאו מתוך המעמד העובד, לא היו משוּלבים בעולם של מהפכות זרות, אמתיות וכוזבות. הם אפילו לא הכריזו על עצמם אף פעם שהם חלוצים. הם גם היוּ בלי כל נסיון התישבותי, ארגוני ומדיני. אבל הם האמינו בשליחותם — וקיבלו על עצמם אחריות היסטורית. הם פעלו כל חייהם כאילו הכל תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחר מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. ומשום כך לא הניחו כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה; הדבר שהאמינו בו — עשוּ, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף — אלא בעצמם, בחייהם יום יום. הם לא תבעו מאחרים — אלא מעצמם. ומשום כך הפכו פני ההיסטוריה היהודית וגילו אפקים ואפיקים חרשים.

יש עכשיו פוטנציאל חלוצי עצום בישראל. לפנים הלכנו לעיירות פולין וליטה, גרמניה וצ׳כוסלובקיה ולארצות אחרות בגולה לעורר תנועה חלוצית. הצ­לחנו, באשר לא באנו במלים יפות — אלא במעשים חלוציים.

נתאזר מחדש למפעלים חלוציים גדולים במסגרת צרכי הכלל, צרכי העליה, ההתישבוּת והבטחון, ושוב יבקעו מעיינות חלוציים בקרב הנוער, הנוער הנמצא אתנו בארץ, בערים ובמושבות, בקרב הישוב הותיק ובקרב העולים. מה שיכלו לעשות בני העיירות מהגולה — יוכלו שבעתיים בני הערים והמושבות בישראל.

*

(דברים בועידת הסתדרות הנוער העובד, חיפה — 3.10.54)