שנה זו היא שנת יובל למפנה מכריע בתולדות הישוב, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית. היא שנת יובל העליה השניה.

עליה שניה — משמע שהיתה עליה ראשונה. ואין לקפח זכות ראשונים. אמנם קשה למצוא הת­חלה ראשונה של מפעל היסטורי שיש לו שרשים עמוקים בחיי עם מאז היותו לעם. בעצם — העליה לארץ לא פסקה אף פעם, וכל עליה היו לה קודמים. אבל נדמה, שאפשר לראות כהתחלת מפעלנו המחודש בנסיון הראשון לשוב לחקלאות, ולעבודה במולדת. בעוד שנה ימלאו מאה שנה לרכישת הפרדס הראשון על ידי יהודי מופלא, שנולד לפני מאה ושבעים שנה באיטליה וקיבל תואר אצילות באנגליה בשנת 1837, ומת בשנת 1885 בהיותו בן מאה ואחת; — זה היה משה מונטיפיורי, ששמו הפך אגדה בפי יהודי מזרח אירופה במשך עשרות שנים. הוא ביקר שבע פעמים בארץ, בשנות 1827, 1838, 1849, 1855, 1857, 1866, 1875. כשבא לארץ בפעם האחרונה היה בן תשעים ואחת; והוא היה בא לארץ בתקופה שלא היו כבי­שים ורכבות ומכוניות, והיתה סכנת נפשות בדרכים, ולזכותו יש לזקוף הנסיון של המפעל החקלאי הרא­שון, אחרי מפעלו ההתיישבותי בטבריה של דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה.

לפני 84 שנים הוקם על ידי ״חברת כל ישראל חברים״ בית הספר החקלאי הראשון מקווה ישראל, ולפני 76 שנים — נוסדה פתח־תקוה. אלה היו הצע­דים הראשונים, וקשה להגזים בזכותם הגדולה.

אבל המפעל החקלאי של הראשונים, — וגם את מייסדי ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פנה יש לכלול בין ראשונים אלה — נשתבש מתוך הנחה מוטעית שהיתה לחלק מהראשונים, כי העיקר הוא הקנין וההון, וכל אדמה שאנו רוכשים בכספנו, גם אם זרים מעבדים אותה, היא שלנו. היו בין הראשו­נים אנשים שהבינו כי העבודה היא העיקר, וגם נוסדה אגודה בשם ״הארץ והעבודה״ עוד בשנת 1892, שסיסמתה היתה ״בעד ארצנו ועמל כפינו״. אולם גם הם נסחפו בזרם של עבודה ערבית, ואחד מהראשונים, משה סמילנסקי ז״ל, סיכם המצב בהת­יישבות לפני העליה השניה במלים אלה: ״ההתייש­בות העברית עלתה בסכום של 90.000.000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) — וכמעט כל הסכום הזה נכנס אל הישוב הנכרי. — ואם יש לנו כיום בא״י בערך כאלף אכרים — כל אחד מהם מכלכל במספר בינוני שלוש משפחות של ערבים. נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה (המדובר הוא על פרנקים של זהב!)

תשעים מיליון פרנק זהב, אלף אכרים יהודים, שלושת אלפים פועלים ערבים — אלה היו התוצאות של עשרים וחמש השנים הראשונות להתיישבותנו החקלאית בארץ. כל אכר שהעביד במשקו כשלושה פועלים ערבים עלה באופן בינוני 90.000 פרנק זהב, או למעלה מארבעים אלף ל״י במטבע של ימינו אלה. התיישבות זו היתה נידונה לכשלון חרוץ מב­חינה לאומית וחברתית והפכה פתח־תקוה של הרא­שונים לעמק־עכור.

גם התנועה הציונית לפני חמשים שנה הגיעה עד משבר. כל מאמציו של ד״ר הרצל בא״י נתקלו בקיר אטום של התנגדות השלטון התורכי, וההצלחה היחידה שהיתה לו בשטח המדיני, — הצעת אוגנדה על ידי הממשלה הבריטית, נדחתה על ידי רוב התנועה הציונית, ובעיקר על ידי ציוני רוסיה. לבו של המנהיג נשבר — ובשנת 1904 נזדעזעה כל התנועה הציונית מהידיעה הטרגית כי ד״ר הרצל מת. המיעוט שצידד בזכות אוגנדה נפרד מהתנועה הציונית ויסד הסתדרות טריטוריאליסטית. מבוכה ואזלת יד השתררו בשורות ההסתדרות הציונית. רוב אנשי הישוב נתנו יד לטריטוריאליסטים.

העליה שהצילה את הציונות

בשעה קשה זו החלה העליה השניה, — אשר הפכה פני הישוב, הצילה התנועה הציונית מאפס־מעשה ויצרה כל ערכי תנועת הפועלים הארצי־ישראלית והנחילה כמה מערכים אלה לתנועה הציו­נית כולה. התכונה המייחדת את אנשי העליה השנ­יה היא השרשיות. לא ברק מתעה של קליפה יפה, לא נוסחאות מצלצלות, גם לא קסמי שמות ותורות מקובלים — לקחו את לבם, — אלא תוכם ושורשם של הדברים, המעשה הפשוט והכבד של הגשמה יומ­יומית, חיפושי דרך נאמנים ובלתי־נלאים המובילים למחוז החפץ ההיסטורי שקבעו לעצמם. הם ראו במרכז התקומה את האדם העובד ומפעלו היוצר. לא הקנין העובר מיד ליד, אלא היצירה האנושית, יצירת השרירים והרוח, הזיעה והדם, הקשורה לאדם לחיים ולמוות. מולדת לא רוכשים בנאומים, במו״מ או בכ­סף, אף לא בחרב — אלא בעבודה קשה ומתמדת, שהופכת אדמה עזובה ומדולדלת לאדמה פוריה, בו­נה הריסות ויוצרת מפעלי־בראשית בחומר וברוח, בכלכלה ובתרבות.

הם ראו שלא ככל העמים עמנו, ותנועת שחרורנו אינה דומה לתנועת השחרור של עמים אחרים. כי כל עם אחר יושב על אדמתו, ואם אינו עומד ברשות עצמו עליו רק להשתחרר מעול זרים. עמנו הוא עם מפוזר ומפורד, מורחק ומנותק ממולדתו, והמולדת עצמה הרוסה ועזובה כתוצאה של פלישות וכבושים זרים במשך אלפיים שנה, והעם הוא רק עם בכוח, ולא עם בפועל, ללא לשון וללא תרבות משלו. ובני עמנו גמולים מאדמה, מעבודה, מחיי עצמאות. ויש צורך במהפכת־הארץ ובמהפכת־העם אשר במרכזן תעמוד מהפכת־האדם. יש ליצור אדם יהודי אחר, המסוגל למעשי־בראשית — אדם שבעבודתו יכשיר ויתקין אדמה להתיישבות וייצור חקלאות, מלאכה, חרושת, ימאות, יסלול כבישים, יבנה בתים, יקים כפרים וערים, ייסד בתי ספר וחינוך, וגם ייצור לשון, תר­בות, ספרות, מדע, אמנות, ייהפך למעמד עובד ויה­פוך את עמו לעם עובד.

הם הבינו שדרכי תנועת הפועלים בארצות אחרות אינם יכולים לשמש לנו דוגמא, כי לא ארגון מעמד פועלים — אלא יצירת מעמד־הפועלים הוא תפקידנו הראשוני, לא כיבוש המדינה — אלא בניינה, מחדש, מההתחלה; — וכל אלה לא ייעשו בכוח ההון, אם כי יידרש לנו הרבה הון; זה לא ייעשה בהשפעה ופעולה פוליטית, אם כי ניזקק לכוח פוליטי; זה לא ייעשה בכוח החרב, אם כי נצטרך אולי לשלוף החרב מנדנה למען הגן על עצמנו. הם ידעו שזה ייעשה אך ורק בכוח אחד — בכוח העבודה הגופנית והרוחנית, בכוח היצירה הראשונית, והם היו לאנשי־עבודה, ובעבודה ראו שליחותם היהודית והפועלית.

הם היו רחוקים מעצמאות מדינית, כי לא היה עדיין בארץ כל יסוד לעצמאות יהודית, לא יסוד משקי ולא יסוד תרבותי ולא יסוד מדיני. אבל הם בנו בלבם העצמאות המוסרית והמחשבתית, וידעו כי כל עצמאות לאומית מתחילה מעצמאות שבלב. רק מתוך עצמאות פנימית צומחת גם עצמאות כלכלית ומדינית. והם לא נכנעו משום כך לכל אבטוריטה מקובלת בעם או בתנועת הפועלים הבינלאומית אלא עמלו לסלול דרך בעצמם, בתוך חתחתי המציאות המיוחדת שמצאו בארץ, אל המטרה ההיסטורית שהציגו לעצמם — גאולה לאומית ואנושית מלאה לעמם. הם לא קיבלו שום ״שולחן ערוך״ מן המוכן, גם לא מיהרו לכתוב בעצמם ״שולחן ערוך״, כי לא ראו לפניהם דרך סלולה; אין לחקות מעשי אחרים ואין תכנית מוקרמת ברורה, — אלא יש לגשש ולחפש ולכבוש לאט לאט, מתוך נסיון עצמי, נתיבות־פעולה ודרכי־הגשמה.

הם הבינו, שלא רק אין דרך פועלי עמים אחרים דרכם, אלא גם לא דרך הפועל היהודי בחו״ל.

תנועת הפועלים בארץ אינה נצר של תנועת הפועלים היהודית בעולם — אלא צמח חדש שינק כולו ממעינות המולדת, צמח על אדמתה ובתוך אקלימה המיוחד.

הפועל שליח העם

הפועל בארץ לא היה ברוגז עם עמו, גם לא ראה עצמו כצד בעם, כאשר ראה עצמו הפועל היהו­די בגולה. — הפועל הארצישראלי ראה עצמו כשליח העם, ועשה מעשיו מתוך הכרת השליחות ההיסטורית, שאיש לא הטיל עליו, אלא הוא קיבל על עצמו מתוך הכרה שבלב. ומתוך הכרת השליחות שאף לאחדות השליחים והמגשימים, כי אחד הוא המעשה ואחת השליחות שהוטלה על כל הפועלים, ופעל מתוך זיקה נאמנה לכלל, לכלל־האומה. ולכלל־הפועלים. מזיקה זו שאב את כוחו ואמונתו. הוא ידע כי מפעלו הוא מפעל של שותפות — שותפות בין השולחים והשליחים, של כל השולחים וכל השליחים.

מתוך ראיית שליחות זו וייחודה יצרו אנשי העליה השניה ערכי העבודה והשמירה, ערכי האר­גון המעמדי והלאומי, ערכי הלשון והתרבות, ערכי השותפות והעזרה ההדדית, ערכי הכוח המזוין ויחסי שכנים, ערכי הקבוצה והמושב, ערכי העצמאות והאזרחות, ערכי השויון האנושי וחירות האדם, — לא בהלכות ובתורות מופשטות, אלא במפעלי יום־יום, בהליכות-חייהם, ביחסי־חברים, בארגון עבודתם, בקשריהם הציבוריים.

הם גם החלו במפעל קיבוץ־גלויות. לפני יותר מארבעים שנה יצא אחד מאישי העליה השניה — ש. יבנאלי — למרחקי תימן, והתהלך בארץ הנדחה ההיא מעיירה לעיירה, מכפר לכפר, בכל מקום שהיו שם יהודים, לבשר לשבט המופלא, המורחק, — היו­שב בארץ תימן למעלה מאלפיים שנה, בשורת שיבת ציון ובניינה, — ומאז נכרתה ברית־אחים נאמנה בין הפועל היהודי, מארצות אירופה ובין שבט התימנים, שיותר מכל שבטי ישראל הוא מגלם בתוכו דמות של עם־עובד.

העליה השניה יצרה את ההתיישבות העובדת — את הקבוצה והמושב.

העליה השניה הקימה וטיפחה הארגון המקצועי של פועלי הארץ והניחה היסוד להסתדרות העובדים הכללית ולמפעליה המשקיים והתרבותיים. היא אר­גנה תנועה חלוצית בגולה. היא הגשימה שוויון הא­שה בזכויות ובחובות — והחברות מהעליה השניה השתתפו בכל מפעלי העבודה וההגנה, ההתיישבות והתרבות. העליה השניה התייצבה בראש ארגון הישוב והדריכה התנועה הציונית, כיוונה המאבק על עצמאותנו ועמדה בראש תנועת ההפעלה. והיא זכתה להשתתף בהקמת המדינה וביסודו ובשכלולו של צבא הגנה לישראל.

ששה עקרונות

ששה עקרונות הדריכו במשך יובל שנים התנועה שהוקמה על ידי העליה השניה:

1) שיבה למקורות־החיות החמריים והרוחניים של עם ישראל: לאדמה, לעבודה, ללשון העברית, לחזון נביאי־ישראל;

2) הגשמה אישית והיחלצות בלי תנאי לשלי­חות העם ולגאולתו היהודית והאנושית;

3) זיקה נאמנה ומתמדת לכלל־האומה ולכלל־עובדים;

4) קיבוץ גלויות ומיזוג כל שבטי ישראל באו­מה אחידה ובת־חורין;

5) חתירה ללא־ליאות וללא־רתיעה לקראת קו­ממיות ממלכתית והקניית מעמד של שויון לעם היהו­די במשפחת העמים;

6) מאבק על חברה חרשה, בת חורין ושוות־זכויות, שאין בה ניצול וקיפוח, שלטון מעמד במעמד ואדם באדם, חברה בנויה על עבודה, שותפות, חירות ואחווה אנושית.

ידענו בחמשים שנים אלה כיבושים רבים ונצחונות גדולים. ידענו גם כשלונות קשים ומכות מכאיבות.

לפני מאה שנה היו בארץ כעשרת אלפים יהו­דים. בראשית המאה העשרים — חמשים או חמשים וחמשת אלפים. ערב יסוד המדינה — שש מאות וחמשים אלף. היום מיליון וחצי.

בתקופת הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, היו בארץ 20 ישובים חקלאיים יהודיים ובהם 4.450 נפש. עובדיהם היו כמעט כולם ערבים. בשנת 1908 נוסד מושב הפועלים הראשון בעין גנים. באותה שנה נוסד ה״קולקטיב״ הראשון בסג׳רה ובה הוקם באותו זמן ״השומר״. בשנת 1910 נוצרה אם הקבוצות והקיבוצים — דגניה. בשנת 1921 נוסד מושב העובדים: נהלל. היום יש בארץ כשבע מאות ישובים כפריים יהודים, המונים 350.000 נפש, ובתוכם 290 מושבים המונים למעלה מ־100.000 נפש ו־260 קיבוצים וקבוצות המונים כ־75.000 נפש.

מפלגות פועלים

בימי העליה השניה הוקמו שתי מפלגות הפוע­לים הראשונות, פועלי־ציון והפועל הצעיר, וההסת­דרות החקלאית ביהודה ובגליל.

בשנת 1919 נעשה הנסיון הגדול לאיחור כללי וכולל של פועלי א״י — במסגרת מדינית, מקצועית ותרבוּתית אחת בשם ״אחדות העבודה״, אשר הכריזה לראשונה בקרב התנועה הציונית בעולם על התביעה ל״ערבות בין־לאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בא״י, אשר תעמוד עד יצירת רוב יהוּדי בארץ תחת חסות בא־כוחו של חבר העמים״. הרוב הגדול של פועלי ארץ ישראל נתנּו יד לאחדות זו — מספרם היה אז כאלפיים. ברוב זה נמצאו: חברי מפלגת פועלי־ציון, פועלים בלתי מפלגתיים ומיעוט של חברי ״הפועל הצעיר״. הרוב של ״הפועל הצעיר״ לא הצטרף לאיחוּד. בשנת 1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י, וביסוד ההסת׳ השתתפוּ גם ״אחדות־העבודה״ וגם ״הפועל הצעיר״. ההסתדרות מנתה בשעת יסודה 4433 חברים. היא מונה כיום חצי מיליון חברים, ויש לה מפעלי חינוך ותרבוּת, קואו­פרציה ומשק, חרושת ומלאכה, חקלאות וימאות, מוס­דות עזרה הדדית ועזרת חברים — שאין לשום הסתד­רות פועלים בעולם.

בשנת 1930 נתמזגוּ שתי מפלגות הפועלים הרא­שונות בארץ — ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״ במפלגת פועלי א״י, והיתה לכוח הראשי בישוב ובתנועה הציונית. מפלגה זו מונה עכשיו למעלה ממאה וחמשים אלף חבר; היא מהווה רוב בנינה ורוב מנינה של הסתדרות העובדים ושל ההתישבות העו­בדת, משנת 1933 ואילו היא עומדת בראש ההסתדרות הציונית, ומאז יסוד המדינה — בראש המדינה, ובכל הממשלות הנבחרות יש לה רוב מכריע.

הקימונו בכל ארצות הגולה תנוּעה חלוצית, אשר שינתה פני הנוער היהוּדי. היא הפכה בני עיירה מדולדלים ועניים — לבוני־מדינה, מחדשי עם ויוצרי חברה חדשה במולדת.

בסוף המאה האחת עשרה נלחמו היהודים בא״י מלחמתם האחרונה. אלה היו יהודי חיפה שנלחמו בשנת 1100 נגד נוסעי הצלב, ורק לאחר שחצי הוונ­ציאני צר על העיר מהים והעיר היתה מוקפת אויבים מכל צד — נפלה חיפה היהודית ונשמדה עד איש אחד. מאז לא היה קיים כוח יהודי מזויין בארץ — עד שנוסד לפני 46 שנה ״השומר״. במלחמת העולם הראשונה הקימוּ פועלי א״י הגדוד העברי הראשון במולדת, ואליו נצטרפו גרודים יהוּדים מאנגליה ומאמ­ריקה, — שלחמו בצבא הבריטי על שחרוּר א״י משל­טון התורכים. אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נוצרה ״ההגנה״ על ידי הסתדרות העובדים והעמידה את עצמה ברשות הישוב המאורגן והתנועה הציונית העולמית. המאבק המכריע של העליה השניה — המאבק על עבודה עברית הוכתר בנצחון מלא, ובצחון זה, יותר מכל כיבוש אחר, הכשיר הקרקע להקמת המדינה.

כשלונות ופילוגים

אבל היו לנו גם כשלונות. מגמת האיחוד בתנועתנו שהביאה לנו כיבושים גדולים בארץ ובגולה — נכשלה לא פעם אחת, וידענו פילוגים מכאיבים וממ­אירים. לפני שלושים וארבע שנים נתפלגה בווינה תנועתנו העולמית. חלק מחברינו בחו״ל שקראו לעצ­מם ״פועלי ציון שמאל״ — פרשוּ מאתנו, באשר לדבריהם ההשתתפוּת בהסתדרות הציונית היא הש­תעבדוּת לבורגנות היהודית, כי ההסתדרות הציונית אינה אלא הסתדרות המעמדות המנצלים, והקרנות הלאומיות — קרן קיימת וקרן היסוד, הן קרנות בורגניות שתכליתן לדכא ולנצל מעמד הפועלים. והיו פילוגים גם בארץ — היו פילוגים מטעמי פט­ריוטיזם מזויף, היו פילוגים מטעמי מהפכה כוזבת, והיו פילוגים מטעמי דת כביכול. בראשית העליה השלישית נתבדל השומר־הצעיר, כשהיה עדיין מתנגד לתפיסה מעמדית וסוציאליסטית, והוא עמד בהתבד­לותו גם כשנעשה אדוק במרכסיזם־לניניזם. הרוויז­יוניסטים עשו נסיונות ״לשבור״ את תנועת הפועלים, והקימו הסתדרות פועלים ״לאומית״, המזרחי הקים תנועת פועלים ״דתית״, ולפני עשר שנים נתפלגה סיעה ב׳ ממפלגת פועלי א״י באמתלא של הקמת ״איחוד כולל״. במקום האיחוד הכולל הוקמה ״מפלגת הפועלים המאוחדת״ — שהיתה בנויה על קואליציה של הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, ועל שתיהן יחד חלש ד״ר סנה. במפלגה ״מאוּחדת״ זו התרוצצו כל הזמן מגמות מתנגדות וסותרות זו לזו — עד שהמפלגה נתפוררה ולא נשאר בה — אלא הקיבוץ הארצי של השוה״צ. הקיבוץ המאוחד שארגן וניהל במפלגת פועלי א״י סיעה ב׳ — הקים לו עכשיו מפלגה משלו, לאחר שהכריח חלק גדול מחבריו לצאת מתוכו.

״מפלגת הפועלים המאוחדת״ בהדרכתם של השו­מר הצעיר וקבוצת־סנה החליטה אחרי הבחירות הרא­שונות לכנסת — לא לתת יד לממשלה הנבחרת הרא­שונה בישראל, אם כי בממשלה זו היה רוב פועלי, והצטרפות מפ״ם לאופוזיציה של ״מק״י״, ״חירות״ והימין הבורגני בארץ — חיבלה יותר מכל כשלון אחר בתנועת הפועלים, ביצירה החלוּצית ובמפעל העליה וההתישבות מאז קמה המדינה.

למרות פגיעות קשות אלה באחדותה של תנועת הפועלים בארץ — עמדה לנוּ הזכוּת של כוח־פועלים מלוכד בהסתדרות העובדים. הסתדרות זו, למרות כל החתירות מבחוץ ומבפנים, מאחרת עד היום רוב מנין ורוב בנין של פועלי ישראל, וכוחה של ההסתדרות לא נתערער ולא נחלש למרות מגמות ההתבדלוּת וההתפלגוּת של כמה מיעוטים — הודות לעובדה רבת־המשמעות והברורה, כי בהסתדרות העובדים נמצא כל הזמן רוב יציב אשר אחז באמונה ובכשרון בהגה תנועת הפועלים, ורוב יציב זה מורכב מאלה שעשו כל החיל מימי ׳העליה השניה ועד היום, החיל אשר עשינו בעבודה, בהתישבות, בעליה, בחינוך, בישוב, בתנועה הציונית, בהעפלה, בהקמת המדינה. רוב יציב בהסתדרות הבטיח כל השנים האלה רוב פועלי בממ­שלת ישראל.

עלילות תקומתנו

פחות או יותר ידועות לכולנו העלילות הגדולות שביצעה המדינה בשנים המעטות לקיוּמה — הנצון המופלא על צבאות ערב; קיבוץ הגלויות, שהעלה בשנים מעטות פי חמשה־עשר מאלה שעלו בימי זרובבל; מפעל ההתישבות שהגדיל בשש שנים פי חמשה את השטח שיישבנוּ במשך 75 שנה לפני קום המדינה; ארגון צבא הגנה לישראל כצבא המעולה ביותר במזרח התיכון; שיכון של רבבות התקנת חינוּך לכל ילדי ישראל ועוד. ויש לעמוד על הלי­קויים ועל המשימות אשר לפנינו.

כבשנו לעצמנו עצמאות מדינית ורבונית. אבל לא הבטחנו לעצמנו עדיין עצמאות כלכלית ויציבות מדינית. העלינו בזמן הקצר שלושת רבעי מיליון יהודים, אבל אין אנו גם עכשיו אלא 13 אחוזים מהעם היהודי. וגם העולים לא נקלטוּ כולם, והגלויות שנתקבצו בארץ לא נתמזגו עדיין. הקמנו כארבע מאות ישובים חדשים, אבל יישבנו עד עכשיו רק 20 אחוז מאדמת המדינה. ואורבות לנו סכנות חמורות מצפון, ממזרח, מדרום. הנחלנו מפלה לצבאות ערב — אבל לא השגנו שלום יציב. אנו נתונים במצור על כל גבולותינו ביבשה, ולמרות חוזי שבי­תת הנשק מתנהלת נגדנו מלחמה זעירה המפילה קרבנותיה שבוע שבוע משני עברי הגבול. אנחנו חיים במתיחות בינלאוּמית שלא היתה כמוה בהיס­טוריה האנושית. המעצמות האדירות ביותר שרויות בפחד מפני מלחמה חדשה, העלולה להחריב הכל, ואין לבה של אף מדינה אחת נתון למצבנו אנו, ואין אנו יכולים לצפות לשום עזרה מן החוץ, אלא מן העם היהודי בלבד, ולא כל חלקי העם היהודי בגולה בני־חורין לעזור לנו ולהשתתף במפעלנו. יהדות הגוש הסובייטי, כרבע מהעם היהודי בגולה, נתונה בסד ומנותקת מאתנו בחוזק יד.

במצב זה אנו נדרשים לעשות מאמצים מכסימליים, לתגבורת פנימית, לבצרון מוסרי, צבאי וכל­כלי. האויב המסוכן ביותר — היא שממת הארץ, ואנו נתבעים להתגייסות חלוצית רבת־תנופה להקמת ישובי־בטחון בצפון, במזרח ובדרום; העלינו שלושת רבעי מיליון יהודים, אבל רבים לא נקלטו עדיין במשק ובתרבות, ונדרש מאתנו מאמץ ממלכתי ועממי, בכוח המדינה ובכוח ההתנדבות הציבוּרית למיזוג הגלויות ולהריסת כל המחיצות העדתיות; על הנוער הישראלי להתמזג עם הנוער העולה בבתי הספר, בצבא, בעבודה, בהתיישבוּת; עלינו להכשיר הקרקע לעליה חדשה ולהפנות העליה והנוער להתיישבוּת. לשם כך עלינו לחשל מחדש האחדות החלוּצית, הקבוּצית, הפועלית והיהודית, ועלינו להגביר הזיקה של כל אחר מאתנו ושל כל גוף בתוכנו לכלל־הפועלים ולכלל האומה.

כל מי שפורק מעל עצמו עול הכלל ועול המדינה, ויהי עברו החלוּצי כאשר היה, נכשל והכשיל, ייכשל ויכשיל גם להבא. החלוּציות שאינה מסוגלת לאחדות חלוצית כוללת ולמאמץ משותף לחיזוק המדינה, חלוציות שאינה מתגייסת כולה להרחבת ההתישבוּת ולקליטת העולים בעבודה — היא מלה ריקה. במדינת ישראל תיתכן רק חלוציות אחת: זו המשתלבת בלי תנאי ובלי שיור בצרכי הכלל.

שליחות ואחריות

אנשי העליה השניה לא נתחנכו בתנועות נוער, לא למדו בבתי־ספר של זרם העובדים, לא יצאו מתוך המעמד העובד, לא היו משוּלבים בעולם של מהפכות זרות, אמתיות וכוזבות. הם אפילו לא הכריזו על עצמם אף פעם שהם חלוצים. הם גם היוּ בלי כל נסיון התישבותי, ארגוני ומדיני. אבל הם האמינו בשליחותם — וקיבלו על עצמם אחריות היסטורית. הם פעלו כל חייהם כאילו הכל תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחר מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. ומשום כך לא הניחו כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה; הדבר שהאמינו בו — עשוּ, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף — אלא בעצמם, בחייהם יום יום. הם לא תבעו מאחרים — אלא מעצמם. ומשום כך הפכו פני ההיסטוריה היהודית וגילו אפקים ואפיקים חרשים.

יש עכשיו פוטנציאל חלוצי עצום בישראל. לפנים הלכנו לעיירות פולין וליטה, גרמניה וצ׳כוסלובקיה ולארצות אחרות בגולה לעורר תנועה חלוצית. הצ­לחנו, באשר לא באנו במלים יפות — אלא במעשים חלוציים.

נתאזר מחדש למפעלים חלוציים גדולים במסגרת צרכי הכלל, צרכי העליה, ההתישבוּת והבטחון, ושוב יבקעו מעיינות חלוציים בקרב הנוער, הנוער הנמצא אתנו בארץ, בערים ובמושבות, בקרב הישוב הותיק ובקרב העולים. מה שיכלו לעשות בני העיירות מהגולה — יוכלו שבעתיים בני הערים והמושבות בישראל.

*

(דברים בועידת הסתדרות הנוער העובד, חיפה — 3.10.54)

מורי ורבותי!

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. אבל נדרשתי על ידי מרכז הסתדרות המורים לעלות לדוכן, ונשמעתי לו ואגיד בקצרה מדוע.

המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. והייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו. ומשום כך ראיתי חובתי לעלות לדוכן כשנדרשתי לכך ע״י שליחי המורים.

כפי שידוע, עדיין אין לנו מה שקוראים בלעז ״קונסטיטוציה״, כלומר — חוקה מיוחדת שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים. אבל יש לנו חוקי־יסוד, שאינם נקראים תמיד בשם זה, ובתוכם יש שני חוקים שהם, לדעתי, ראשונים במלכות, באשר הם מגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל. שני החוקים הם: חוק השבות וחוק החינוך הממלכתי.

חוק השבות קובע, כי מדינה זו לא נועדה לתו­שביה בלבדם, אלא לעם היהודי כולו, וכי קיבוץ־גלויות הוא יעודה העליון, המנחה של מדינת ישראל. וחוק החינוך הממלכתי, בסעיף 2 של החוק, מגדיר וקובע מהי הדמות שהמדינה רוצה לשוות לאומה המחודשת במולדת. ויש זיקה הדדית בין שני חוקי־יסוד אלה.

קיבוץ גלויות ומדינה למופת

בהכרזת הקוממיות אמרנו, כי ״מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ־גלויות״. זו לא היתה הצהרה חגיגית לשם נוי; בהצהרה זו נתגלם המניע המרכזי בהקמת המדינה ובהנהלתה. וכבר בשנים הראשונות לקום המדינה זכינו לקיבוץ גלו­יות שלא היה כמותו בתולדותינו. יציאת מצרים היתה מאורע־בראשית בהיסטוריה שלנו. אנחנו יוד­עים רק מעט על פרטי המאורע, כי הוא מעולף אגדות ופלאות. אבל אין ספק בחשיבותו של מאורע גדול זה, כי בכל ספרותנו הקדומה, בספרי התנ״ך, אנו מוצאים הדיה ואין לקבל דעתם של כמה ממב­קרי המקרא, בעיקר שאינם מבני ברית, שגם רבים מבני־ברית נגררים אחריהם, כי יציאת מצרים היא מפוקפקת, ואם יש בה גרעין של אמת — היה זה מאורע ממדרגה שלישית או רביעית. לא רק בספרי התורה ובנביאים ראשונים — יהושע, שופטים, שמו­אל ומלכים, אלא גם בדברי נביאי־הכתב הגדולים — ישעיהו, הושע, מיכה, ירמיהו ועוד — אנו קוראים על יציאת מצרים כעל מאורע־בראשית. אבל לא היה ביציאת מצרים משום קיבוץ־גלויות.

אף בימי שיבת בבל לא היה קיבוץ גלויות, אם כי לפני חורבן בית הראשון כבר היתה תפוצה יהו­דית. עוד ישעיהו הנביא מדבר על שבי מצרים וגלות כוש. והיו גולי ישראל גם באיי־הים. אבל רק גולי־בבל חזרו ארצה בימי זרובבל, ואחר כך בימי עזרא ונחמיה. וכמה חזרו? פחות מחמישים אלף. בארבע השנים הראשונות לאחר יסוד המדינה חזרו שלושת רבעי מיליון — ומכל קצוי ארץ, למעלה מששים ארצות בכל חמשת חלקי־תבל.

איני יודע, ואני חושש שאין איש יודע, אם קיבוץ גלויות, פירושו, שכל העם היהודי יתכנס באר­צו, או רוב העם או חלק ממנו. רק העתיד יגלה זאת. אבל אין ספק, שקיבוץ גלויות לא נסתיים, והוא עומד רק בראשיתו. ואם כי בינתיים חלו האטות והפסקות, ברור כי צפויות לנו עוד עליות רבות וגדולות, גם מארצות שלפי שעה סגרו שעריהן בפני יציאת יהודים. ומדינת ישראל ושליחיה, והעם בישראל לכל אישיו, חייבים לכוון כל מעשיהם לא רק להרחבת כוח הקליטה של הארץ — אלא להגברת כוח־משיכתה, למען יעלו גם אלה שאין הגלות מציקה להם. מדינת ישראל צריכה ליהפך לאבן־שואבת לכל חלקי היהדות בעולם. וכאן הזיקה לחוק היסודי השני, לחוק החינוך הממלכתי. חוק זה קובע דמות העם בישראל, שהמדינה שואפת לעצבו ולגבשו.

סעיף ב׳ של חוק החינוך הממלכתי אומר: ״מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות־ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות״.

המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו — מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים ובמה יש להכשיר ולצייר את הדור הצעיר למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז־חפץ זה.

המדינה קבעה, שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושויון, ללא תחרות וניצול, אלא — אהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי.

גם היעוד של קיבוץ גלויות וגם היעוד של חברה חדשה לא הומצאו על ידינו. זוהי מורשת הנבואה העברית מימי קדם. הנביא שאמר: ״אל תירא, כי אתך אני; ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אומר לצפון — תני, ולתימן — אל תכלאי! הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ״ — אמר גם: ״ונתתיך לאור־גויים, להיות ישועתי עד קצה הארץ״.

הכשרת הדור הצעיר ליעודו —כיצד?

וכשם שקיבוץ גלויות אינו קל, ודורש מאמצים קשים ומתמידים לזמן רב, כן גם הכשרת הדור הצעיר לעיצוב חברה חדשה אינה קלה. והחוק דורש מאתנו להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים וקנינים רוחניים מסויימים, וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות, שיכשירו אותו לבצע התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.

כדבר ראשון מונה החוק — ערכי תרבות ישר­אל. אין זו מלתא זוטרתא. זוהי תרבות, שנוצרה ונתפתחה במשך ארבעת אלפים שנה, באקלימים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים ומרובים. להקנות תרבות זו לילדים בבית־ספר יסודי, בגיל 6 עד 14 — אין זה דבר פשוט וקל. מסופקני, אם יש בתוכנו רבים שספגו בעצמם כל התרבות הזאת מימי האבות ועד ימינו. ומן ההכרח, שניתן לנוער רק מיבחר, ונדמה לי שבשורה הראשונה יש להקנות לנוער שיאי תרבות־ישראל המקורית: ספרי התנ״ך. זהו היסוד והשורש של תרבותנו.

אמרתי לכם, שאיני מורה ולא בן־מורה, אבל אני אב לילדים ולנכדים, ויש לי חברים שיש להם ילדים ונכדים. אני אוהב להיפגש עם ילדים ולשוחח אתם. ויש לי רושם, שהנוער שלנו יש לו ידיעה קלו­שה מאוד בתנ״ך. ונדמה לי, שיש להגביר ולהעמיק ידיעת התנ״ך בקרב הנוער. אי אפשר ללמדם כל ספרי התנ״ך — אבל יש לדאוג שידעו ידיעה יסודית הספרים הראשיים בתנ״ך.

החוק קבע — ובצדק! — שתרבות־ישראל בל­בד לא תספיק. יצרנו יצירות חשובות גם אחרי התנ״ך, אבל התנ״ך הוא עד היום הזה שיא היצירה העברית המקורית, והוא הטביע חותמו על התרבות האנושית כולה. אלא שאין להתעלם מהעובדה שבימי קדם, בתקופת התנ״ך, היתה תרבותנו חד־צדדית. העם היהודי לא היה גם אז פחות מוכשר מעם גדול שני בשכנותו בים התיכון, העם היווני, אשר הנחיל לאנושיות אוצרות הגות, מדע, ואמנות, כאשר לא הנחיל לפניו ולאחריו שום עם אחר. היהודים לפני תקופת הומרוס ולאחריו, בימי הדרמטורגים הגדו­לים — אייסכילוס, סופוקלס ואֶבריפידס, ואפילו בימי אפלטון ואריסטו, לא נפלו בכשרם הרוחני והשכלי מטובי היוונים. אבל בשעה שהיוונים השתאו למראה פלאי הטבע, — וההשתאות היא ראשית החכמה והחקר, — כבר היה ליהודים פתרון מוחלט לכל השאלות. היוונים השתוממו למראה עיניהם ושאלו עצמם — מנין ואיך. ליהודים היתה תשובה מוכנה על כל השאלות, תשובה שאין להרהר אחריה, התשובה שניתנה לאיוב בסערה ע״י ה׳. ואיוב קיבל התשובה ואמר: ״ידעתי, כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה״.

איוב לא היה ולא נברא, אבל תשובתו היתה תשובת העם היהודי. יש כוח עליון, אחד, נצחי, ללא ראשית וללא אחרית והוא עשה הכל. ״אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני — ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי״. (ישעיהו מ״ח 12) זהו סוד כל הסודות, ותשובה על כל השאלות. והגניוס היהו­די­ הושקע אז לא בחקר הטבע והאדם, אלא במיצוי המוסר האלוהי, ותהילת יצירתו. ״השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע״.

מאז התהלכנו בגויים ולמדנו הרבה. אנו יודעים, שהעולם אינו עשוי בלי סדר ומשטר, ועלינו לדעת החוקים הטבועים בו, ודבר זה אינו בשמים, אלא נתון לשכלו ולרוחו החוקר של אדם, ועלינו להגיע לחקר הטבע, לגלות ספונותיו, ולפענח סודותיו למען נשתלט על איתניו ונעמידם לרשות האדם. וזה נותן לנו המדע. והחוק אומר, שיחד עם ערכי תרבות ישראל עלינו להקנות לנוער הישגי־המדע. בלי כי­בושי המדע והטכניקה לא נבנה הארץ, לא נקים משק, לא נקיים הבטחון, לא נטפח התרבות ולא נעצב חברה חדשה.

וחוק החינוך מצווה לחנך הילדים לאהבת־המולדת. דבר זה הוא כאילו מובן מאליו, כי אהבת־המולדת נתונה מאליה בדרך הטבע. כך הוא הדבר בכל ארץ. אצלנו אין הדבר כך. אנחנו היינו מנותקים מהמולדת מאות בשנים, ואין אהבת מולדת נוצרת על ידי הטפה. תנאי לאהבת מולדת — ידיעת המול­דת והשתרשות במולדת. ומולדת לא יודעים מפי ספרים, מפי סיפורים, אלא ממראה־עינים, מהכרה בלתי אמצעית, ואיני בטוח, אם כל המסובים כאן מכירים את המולדת הכרה בלתי אמצעית. ספר התנ״ך הוא הספר הטוב ביותר על ארצנו — אבל גם מהתנ״ך לא תכירו הארץ, אלא רק מתוך הארץ גופה, כשם שאין להכיר את התנ״ך על פי מפרשיו ומבאריו, אלא מתוכו גופו. ולא די בידיעת המולדת. האהבה האמיתית באה מתוך השתרשות במולדת, אבל זו, השרשה במולדת, אינה ענינו של בית־הספר, אלא ענינה של המדינה, ענינה של הממשלה ותכנית פעולתה המשקית והכספית.

והחוק אומר: נאמנות למדינה. גם זה מובן מאליו ונתון כמעט בכל מדינה. פה — לא! מאות בשנים חיינו במדינות זרות ועוינות. לא נשאנו באח­ריות ממלכתית הנתנת רק לעם עומד ברשות עצמו. החוקים הזרים היו מכוונים לעתים לרעתנו, לא טופח בנו הרגש הממלכתי; ואין עם משנה אפיו והרגליו בין־לילה. ויש צורך בטיפוח רב ומכוון של נאמנות למדינה שלנו, שבה תלוי לא רק גורל העם בישראל, אלא גורל העם היהודי כולו.

והחוק אומר: נאמנות לעם ישראל. הכוונה כאן אינה לעם בישראל. דבר זה כלול בנאמנות למדינה. אבל אין אנו רשאים להסתפק בנאמנות למדינה בלבדה. אין עם ישראל כולו, או אפילו רובו, נמצא בארצנו. הוא מפוזר בכל קצווי תבל. והעם בישראל עלול להתרחק ממנו. כי יש לא רק מרחק גיאוגרפי ומחיצה של גבולות וריבונות. עלול להיווצר מרחק נפשי וחייץ תרבותי. אנו פה עם עומד ברשות עצמו. אנו מעורים ומושרשים במולדת. כל גבעה והר, כל עמק וגיא, כל נהר ונחל, כל עיר וישוב מזכירים לנו ימי קדם ומעידים על קשרינו העתיקים והמתמידים עם מכורת־האומה. ילדינו מדברים עברית בלשון אמם, ואנו אפופים אקלים יהודי, והמורשה ההיסטו­רית שלנו היא סביבנו ובתוכנו. לא כן היהודים בתפוצה. הם מדברים בלשונות העמים בתוכם הם שוכנים, וביודעים ובלא־יודעים הם מושפעים מה­סביבה הזרה; והמרחקים בינינו וביניהם עלולים לגדול במשך הזמן — ועלינו להגביר בדור הצעיר הזיקה לעם היהודי, הכרת חייו בגולה, כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית. קיימת שותפות־גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי.

מדינה זו לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה. ומשום כך כרך החוק שלושת הדברים: אהבת המולדת עם נאמנות למדינה ונאמנות לעם ישראל בסעיף אחד. זהו חוט משולש, אשר לא ינתק רק בהשארו קשור ומשולב זה בזה.

חינוך להגשמה חלוצית

עד כאן כלולים בחוק החינוך דברים שאפשר למצאם בכללא או במפורש בכל חלקי החינוך באר­צות מתוקנות. מכאן ואילך אומר החוק דבר יחיד במינו, שיש למצאו כמדומני רק במדינת ישראל, והדבר אינו מקרה; החוק אומר, שיש לאמן את הדור הצעיר בעבודה חקלאית או במלאכה ובהגשמה חלוצית. בשני סעיפים אלה גלום לא רק ייחודו של חוק החינוך, אלא ייחודה של מדינת ישראל, ובסעי­פים אלה ספונה הזיקה ההדדית של שני היעודים המרכזיים של מדינת ישראל: קיבוץ־גלויות ומדינה־למופת.

סעיף זה אומר, קודם כל, שבסיס חיינו במולדת, בסיס עצמאותנו, משקנו, תרבותנו ועתידנו הוא לא בחיי תיווך, ניצול, ספסרות, מקח וממכר, — אלא בעבודה. וקודם־כל — בעבודת אדמה, מקור החיות והקיום של אומה בריאה. במעבר לחיי־עבודה צפון סוד המהפכה ההיסטורית שנתרחשה בארץ עד עכשיו, אם כי עוד לא במידה מספיקה, ככל שאר הדברים שעשינו עד כה בארץ. רק הודות לשיבת העולים הראשונים מלפני 20 או 80 שנה — וממשיכיהם אחריהם — לעבודה ולאדמה, זכינו לכך שכאן תוקם לא גלות יהודית נוספת על אדמת אבות, כאשר היתה לנו פה מאות בשנים, אלא יונח יסוד לקוממיות ממלכתית של עמנו.

בזיקה לעבודה ולקרקע נתגלמה המהפכה שהת­חוללה במיבנה־חיינו החדשים, והיא היא שהכשירה הקמת המדינה היהודית. ועדיין אנו עומדים בראשית המהפכה ולא בסיומה, כי עדיין אנו מעטים פה ואין אנו עצמאים במובן הכלכלי, ותלות כלכלית פוגעת בעצמאות המדינית ועלולה לערערה ולהרסה עד היסוד. ורק ביתר עבודה, בהעלאת העבודה בחיינו מהבחינה הכמותית והאיכותית, וביתר עבודת אדמה, בהרחבת ההתישבות החקלאית, נגיע לידי עצמאות כלכלית. בכיבוש צבאי בלבד לא רוכשים מולדת וקוממיות. כל עוד נהיה זקוקים לעזרת־חוץ אין אנו עומדים ברשות עצמנו, וכל הכיבושים מימי יסוד פתח־תקוה ועד היום אינם מובטחים. ולא נגיע לעצ­מאות מלאה, אמיתית, אלא אם נגביר העבודה בחיינו, נעלה טיבה, נרבה מספר המתפרנסים מיגיע כפיהם; ולשם כך עלינו להעלות בעיני העם ערך העבודה, ועלינו לנטוע בלב ילדינו אהבה לעבודה וידיעת העבודה, וקודם־כל — אהבה לעבודת האדמה וידיעת החקלאות. עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת — זהו צו חיינו! וחינוך לעבודה יתכן אך ורק על ידי עבודה. חינוך־לעבודה והשלטת עבודה, ועבודה יעילה, משוכללת, רבת־פריון, היא תנאי לא רק לעצמאות כלכלית, אלא גם לקיבוץ גלויות, לישוב השממה, לבטחון המדינה ולחברה חדשה.

החוק אינו מסתפק באמון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוצית, ובתביעה זו פועמת נשמת החוק; בה צפון מפתח המפתחות לגאולתנו ולעתידנו. אם ישאל מישהו: איך קם הפלא הגדול הזה של עם מפוזר ומפורר, מנותק ממולדתו אלפיים שנה, גמול מעבודה ומאדמה, וארצו עזובה והרוסה וכבושה בידי זרים; איך קם הפלא, שעם זה — אחרי אבדן עצמאותו למעלה מאלפיים שנה — הצליח לחדש קוממיותו ולהקים ביתו השלישי? — הרי יש לכך רק תשובה אחת: התגלות הכשרון החלוצי בדורות האחרונים. ההגשמה החלוצית עשתה פלא זה. הרצון החלוצי הפך אנשי עבודה החיים על בלימה, הנתונים לחסדי זרים ומפחדים מקול עלה נידף — לאנשי עבודה והתיישבות, הגנה וצבא, לכובשי עצמאות וקוממיות, ליוצרי תרבות וערכי חברה חדשה. בכוח ההעפלה החלוצית עמדנו בפני שממה ופגעי הטבע, בפני אויבים זרים ובפני הרגלי־גלות — ויכולנו לשלשתם; ובכוח העפלה חלוצית נעמוד גם בימים יבואו.

מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היס­טורית והתייצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה — לרשות השליחות הזאת. חלוציות — זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשרות הכלל. חלוציות — זהו הכשרת המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות — זהו הכשרון לעשות מעשי בראשית.

קיבוץ־גלויות והקמת מדינה למופת, — חברה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית ואהבת הבר­יות, — שניהם לא יתכנו בלי התאזרות חלוצית, בלי חינוך הנוער להגשמה אישית, בלי הכשרת הדור הצעיר לקחת על עצמו אחריות מלאה למשימות ההיסטוריות של הדור, בלי התנדבות ויזמה יוצרת של המגשימים. אם בית הספר שלנו יקנה לדור הצעיר תרבות ישראל, הישגי המדע, נאמנות למדינה ולעם ישראל, ויאַמן אותו בעבודה חקלאית ובמל­אכה, — אבל לא יכשיר אותו לחיים חלוציים וליזמה חלוצית, — יחטיא מטרתו. בלי השראה חלוצית — כל ערכי החינוך נעשים עקרים.

שאלה לציבור המורים

ועכשיו אעמיד לפניכם שאלה קשה, לא נעימה, ואולי גם לא־אדיבה. עד עכשיו טיפלתי ברבי חייא. שאלתי מכוונת לרבי עצמו: המסוגלים ומוכשרים מורינו לתת לדור הצעיר החינוך אשר המדינה מטילה עליהם?

גם חוק השבות וגם חוק החינוך אינם אלא מסגרות חוקיות. חוק־השבות כשהוא לעצמו אינו מבצע קיבוץ גלויות. הוא רק פותח השערים לכל יהודי הרוצה לעלות. בלי רצון העליה של יהודים — ובכמה ארצות בלי זכות לעליה, — ובלי מאמץ גדול של המדינה, של העם במדינה ושל העם בתפוצות להכשיר קליטת העולים והשתרשותם בארץ, אין בידי חוק השבות להבטיח קיבוץ גלויות. וגם חוק־החינוך אינו מבטיח לנו החינוך הרצוי והדרוש. ביצוע חוק־החינוך ככוונתו וכמגמתו, תלוי קודם־כל ברצונו וביכולתו של המורה, בסגולותיו האינטלקטואליות והמוסריות, בכושרו הנפשי ובנאמנותו ובשקידתו.

לכך התכוונתי כאשר אמרתי בפתיחת דברי, שהמדינה הטילה עליכם אחריות גדולה וקשה. היש בידכם לשאת באחריות זו? אני לא רשאי ולא מוס­מך לענות על שאלה זו.

הכרתי המורים בימי העליה השניה. בני העליה השניה לא היו חלוצים. היו רק ״סתם״ פועלים. לא היו חניכי תנועות נוער, אם כי, היו נערים בבואם ארצה. ואף־על־פי־כן עשו אנשים אלה משהו בארץ, העליה השניה החלה לפני חמשים שנה, בשנת מותו של חוזה מדינת־היהודים, כשהתנועה הציונית עמדה לפני שוקת שבורה, רפת־יד וחדלת־מעש. הדבר היחיד שהשיג הרצל בחייו היה — הצעת אוגנדה ע״י הממשלה הבריטית, והצעה זו נדחתה על ידי רוב הקונגרס הציוני. אולם המיעוט הוסיף לדגול באוגנ­דה — או בטריטוריה אחרת — כי הם נואשו מארץ ישראל. וכשבאו ראשוני העליה השניה לארץ — מצאו, שרוב העולים הראשונים דוגלים ב״טריטוריה״ ומת­נגדים לציוני־ציון, כפי שקראו אז לציונים הנאמנים לא״י. בראש הטריטוריאליסטים בארץ עמדו אנשים שיש להם זכויות היסטוריות גדולות, ומשום כך לא אזכיר שמם בהזדמנות זו, ואנשי העליה השניה ראו עתיד־הציונות ושליחות־חייהם בעבודה בארץ, בעבו­דה ממש וקודם־כל — בעבודה חקלאית כ״סתם פועלים״. הם לא ביקשו לעצמם התיישבות, לא התכוונו לעבודה דווקא בקיבוץ או במושב — דברים אלה עדיין לא היו במציאות; הם רצו לעבוד כפועלים שכירים, וגם דבר זה לא ניתן להם בנקל. המושבות הקיימות עמדו על עבודה ערבית ואחד העתונים העברים בימים ההם מנה בין כל שבחי א״י, כי יש בה ״עובדים ערבים למכביר, ושכרם מיצער״. אנשי העליה השניה שהרימו דגל העבודה והשמירה העברית — לא נתקבלו בידידות־יתרה על ידי המת­יישבים הוותיקים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. הידידים הנאמנים היחידים שמצאו אז אנשי העליה השניה — היו המורים. מספרם לא היה רב. גם מספר אנשי העליה השניה לא היה רב. גם המורים לא קראו לעצמם אז בשם חלוצים, — אבל הם היו בלב ונפש עם לוחמי העבודה והשמירה העברית. לא היתה כל מחיצה בין הפועל ובין המורה.

מאז גדל מחנה העבודה. גדל גם ציבור המורים. ואין לי ספק, שרבים בקרב המורים נאמנים למסו­רת החלוצית של המורים הראשונים.

ואם לרגל העליה הגדולה ולרגל חובת חינוך כללי וריבוי הילדים בבתי־הספר היסודיים אנו נזקקים עכשיו גם למורים שאין להם ההכשרה הדרושה — אין לדעתי להתרעם על כך. אלה הם חבלי גידולנו. ומורה שאין לו כל ההשכלה הדרושה — עשוי להשתלם, ומובטחני שהסתדרות המורים ומשרד החינוך יגישו לו כל העזרה הדרושה להשתלמותו.

וכששאלתי — אם מוכשרים המורים לבצע חוק החינוך — לא התכוונתי לשאול, אם יש למורים השכלה וידיעות מספיקות, אלא אם יש להם הסגולות והתכונות הדרושות למתן אותו חינוך שדורש חוק החינוך הממלכתי.

עצת אזרח פשוט

ואסיים דברי במתן עצות אחדות. לא עצת מומ­חה, אלא עצת אזרח פשוט.

ציבור המורים, ככל האזרחים במדינה, פרט לצעירים ביותר בתוכנו, נתחנכו וגיבשו דמותם בתקו­פה שלפני קום המדינה. כחניכי גולה — לא היו לנו חושים ממלכתיים. גם בארץ שלטו זרים, וחיינו אף פה במדינה לא יהודית. לא הזדהינו אף פעם עם המדינה הזרה, וגם בימים הטובים כאשר האנגלים מילאו פחות או יותר חובתם הבינלאומית לפי המנדט. והרגלי־חיים לא משתנים בנקל. ואיני יודע, אם צבור המורים התחייה בתקופה קצרה זו של חיים ממלכתיים מחודשים — עם צרכי־המדינה. איני יודע, אם ציבור המורים מכיר הבעיות והמשימות של המדינה. ולא מספיקה ידיעה פורמלית השאובה מהספר או מהעתון. וודאי שכל אחד מכם יודע — מה הן המשימות העיקריות של דורנו: קיבוץ גלויות, בטחון, ישוב השממה ועצמאות כלכלית. אבל איני בטוח אם אתם חשים משמעותם הפנימית של ארבעת הדברים האלה.

ונדמה לי שיש צורך, למען תוכלו לעשות השלי­חות החינוכית הגדולה והקשה שהטילה עליכם המדי­נה, שקודם־כל תתחנכו בעצמכם. ותתחנכו — אם תבואו במגע ישיר, בלתי אמצעי, חי ונאמן עם אותה המציאות המגלמת בתוכה המשימות הנזכרות. יש צורך, נדמה לי, שתשבו ימים אחדים, אם כולכם יחד או בחטיבות חטיבות, עם חיילי צבא הגנה לישראל במחנות הצבא, ותשמעו מפי הממונים על בטחוננו — מה הן בעיות הבטחון, השוטף והיסודי. ואל תסתפקו בשמיעת הרצאות וביאורים, אלא תבקרו בגבולות ובכל אזורי־התורפה; תיפגשו עם מגויסי־הצבא מבני הארץ ומהעולים החדשים, מכל הדרגים ומכל החיילות ביבשה, בים ובאויר; תחדשו ידיעותיכם הגיאוגרפיות על הארץ מבחינה חדשה, ותשמעו על הקרבות במל­חמת הקוממיות. וכשתבואו ללמד לילדים פרקי יהושע יהיה אז טעם אחר לשיעוריכם. וכשתספרו להם איך הגענו לכך ביום העצמאות — יהיה צליל אחר בסיפוריכם. כי אין כילד בוחן ובודק — אם משמיעים באזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותם בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.

ותלכו לישובי העולים ולערי העולים, תיפגשו עם יוצאי הגלויות המרודות ותשמעו מפיהם ומפי מדריכיהם — מה עובר עליהם בארץ ומה הן הת­לבטויותיהם); תיפגשו עם יוצאי בבל ותימן, מרוקו ופרס ושאר הגלויות, תראו סבלם וכיבושיהם; תעמ­דו על קשיי מיזוג גלויות ועל חבלי הקליטה של האשה המזרחית, של הילד במשפחה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, — ובעית קיבוץ גלויות ומיזוגו לא תהיה לכם סיסמה מופשטת אלא מציאות חיה, רוטטת, רווית יסורים וקשיים.

תלכו למספר ימים, ואולי לשבועות אחדים, לערבות הנגב; תתיחדו שם עם השממה הגדולה ותיפגשו עם נציגי הישובים הבודדים מעיד־גדי, מרביבים, מעין־יהב, מיוטבתה — ותראו בעיניכם הכיבושים המעטים והצרכים הגדולים, ותספגו לתוך נפשכם הנצחונות והסכנות, — וכשתקראו אחר־כך עם חניכיכם פרשות החומש על הדרך בה עברו יוצאי מצרים, על צין ועל פארן ועל הערבה, ועל ים סוף ועל הנגב ועל הר־שעיר — תעמוד לעיניכם ולעיניהם מציאות חיה, מפרפרת, יוצרת ותובעת. אז תבינו — מה נדרש מנוער יהודי לבטחון המדינה, להפרחת השממה, למיזוג גלויות, ולמה חקקה המדי­נה חוק־חינוך כזה, ותדעו אולי מה שלא ידוע לכם מבפנים, — תתעשרו בעצמכם ותעשירו חניכיכם.

ואולי, חברים יקרים, הטלתי עליכם אימה גדולה והצגתי לפניכם דרישות חמורות.

קראתם לי — ובאתי. ואמרתי לכם אשר בלבי. ואם הדרישות הן גדולות, — אני משוכנע שבפחות מזה אי־אפשר.

*

(דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים. תל־אביב — 17.10.1954).

אפתח הפעם בסיפור עתיק. פעם ישב חכם גדול ותיאר לתלמידיו איך צריכה להיבנות מדינה טובה. הוא הסביר כיצד ולמה קמה מדינה, איך עובדים בה, ואיך עוזר איש לאחיו, והיכן משכן הצדק במדינה. החכם עמד על כך שהמדינה לא תהיה גדולה ביותר. קם אחד התלמידים ושאל אותו: — מה תעשה מדי­נה קטנה אם מדינה שכנה תתקיף אותה? ענה החכם: — אם התוקף יהיה אחד — יהיה לא קל לעמוד בפניו, אבל אם שנים יהיו התוקפים — יהיה הרבה יותר קל. התפלאו שומעיו: — כלום יותר קל לעמוד בפני שני אויבים מאשר בפני אחד? ענה החכם ואמר: — אמנם כן. אם השכן יהיה מפולג בתוכו, ובמדינה ישכנו שני עמים, קל יהיה לעמוד בפניהם; אבל אם השכן יהיה מאוחד — קשה יהיה להתגונן.

שני עמים שונים שוכנים כישראל

אמת זו הוכחה בעליל לפני שש שנים, במלחמת קוממיותנו, כשעמדנו לבדנו בפני ששה אויבים. עמנו היה אחד, מלוכד ומאוחד. אויבינו היו מפוצ­לים, וניצחנו אותם. וכל החרד לגורל המדינה חייב לדעת שעכשיו אין אנו עוד עם אחד, אלא שני עמים שונים שוכנים בישראל, אם כי שניהם יהודים, ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה (אויבינו עלולים בכל שעה לתקוף אותנו) מצבנו יהיה חמור, ועלינו לתקן המצב הפנימי בעוד מועד. למעשה, המצב הוא עוד יותר גרוע: יש לא רק שני עמים, אלא גם שתי ארצות. ארץ נושבת וארץ ריקה. ואם לא נמזג שני העמים ולא נעשה שתי הארצות לארץ נושבת אחת — מי יודע מה יקרה לארץ ולעם גם יחד.

בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה אשר כמוה לא היתה עוד, לא בתוכנו ולא בתוך עם אחר — תנועה מהכפר אל הכפר. קמו צעירי מוש­בים וצעירי קיבוצים, ויצאו מכפרם המבוסס, הפורח, המבורך בכל המעלות היפות של ישוב חלוצי, והלכו יחד עם נשיהם וטפם לכפר של ״העם השני״, לכפרי העולים שבאו מארצות ירודות ומדולדלות בחומר וברוח, עולים שלא ידעו טעם עבודה וחקלאות, ערכי אומה וחברה, מולדת ועצמאות. בני הכפר הוותיקים הורתם ולידתם במולדת, בכפר, בסביבה חלוצית, ומילדותם היו לאנשי עבודה והגנה, ובעודם נערים עשו מפעל ההעפלה והמרי, התנדבו ליחידות פלמ״ח ולגדודים יהודים שיצאו להילחם בהיטלר, ועמדו במערכות מלחמת הקוממיות, ורק לפני שנים מעטות שבו למשקם ולמשפחתם — והם נחלצו הפעם למע­שה שעוד לא נעשה כמוהו בתוכנו. הם הלכו לחיות יחד עם העולים בכפרים שהוקמו בחיפזון במרחבי הדרום למען הדריכם בעבודה, בחיי חברה, בעזרה הדדית, בחינוך ילדים, ביחסי איש ואשה, בחיזוק הבטחון הפנימי, בטיפוח האומץ היהודי ובהעמקת האחווה היהודית, שלא תהיה מליצה תפלה וכוזבת אלא אמת־חיים מתגשמת יום־יום ביחסי אחים ושות­פים לגורל ויעוד היסטורי.

צעירים אלה עזבו מושביהם וקיבוציהם ויצאו למושבי עולים, כי הם הבינו שאם לא נעשה שני העמים לעם אחד ושתי הארצות לארץ אחת — לא תהיה לנו ארץ ולא יהיה לנו עם. ומלאכה זו — מיזוג העם וליכודו והפרחת השממה וישוב הגבולות, תיעשח אך ורק על־ידי בני הארץ, או לא תיעשה כלל.

בראשית היה החזון

היה זמן ויצאנו לכל קצווי־הגולה, לכל העיירות והערים בהן חיים יהודים בנכר, והקימונו תנועה חלוצית. הלכנו ונענינו. לא הלכנו לחקלאים יהודים שיבואו לבנות כאן חקלאות יהודית. הלכנו לבני­עיר. לא הלכנו לבוני־ארצות. הלכנו לגמולי אדמה ועבודה, לעשוקי מולדת ועצמאות — ונוער יהודי זה בעיירות הגולה קם בו, הכושר והרוח, הרצון והעוז לשנות אורח חייו ולהניח במולדת יסוד לאומה מחודשת, בת־חורין, מעורה באדמתה, מתפרנסת מיגיע־כפיה ומבצעת חזון גאולה של דורות.

נוער זה איננו עוד. הוא נשמד. באה השואה הגדולה ומחתה מעל פני אירופה את היהדות שהני­חה בדורות האחרונים היסודות למדינת ישראל. חלק מיהדות זו לא נשמר אלא נכלא ונותק בחוזק־יד מהעם היהודי ומהארץ. נשאר עוד מרכז יהודי גדול וחופשי לנפשו בעולם החדש, אבל הוא חי באשליה שליוותה כל היהודים בארצות פזוריהם כשרק רווח להם מעט והוסר עול המציק.

ואנו מאמינים שלא לעולם יהיו היהודים המנות­קים — כלואים, ויום יבוא והשערים ייפתחו גם להם, והמונים ישובו. וגם מארצות הרווחה יבואו רבים, לאו־דווקא מתוך מצוקה ופחד, אלא מתוך צמאון לחיים יהודיים שיש בהם חירות אמתית ויצירה עצמאית. אבל הזמן דוחק. אנחנו נתונים במצור, ואויבינו מסביב חורשים מזימות להשמידנו בכל רגע, ועד שייפתחו שערי רוסיה לשבי־ציון ועד שייפקחו עיני הטובים והנאמנים שביהודי אמריקה — עלינו להחזיק מעמד ולהיות כשרים לעמוד בפני כל צר ואויב, ונוכל לעמוד בשער רק אם נהיה לעם אחד ומרבית ארצנו לא תישום. ודבר זה תלוי אך ורק באלה שהם כבר בארץ, ובראש־וראשונה בנוער המצטופף בחוצות תל־אביב וחיפה, נתניה ופתח־תקוה ושאר המרכזים שברצועה הצרה והצפו­פה שבין תל־אביב רבתי ובין חיפה רבתי. מה שעשה הנוער היהודי מעיירות פולין ורומניה, גרמניה וצ׳כיה ויתר מרכזי היהדות באירופה פגועת־השואה, לא ייבצר מהנוער שבערי ישראל ומושבותיה.

שמענו הערב דבר המתכננים והגרעינים העומ­דים ליישב ולבנות חבל לכיש. וטוב עשה החבר אליאב שהזכיר לנו בראשית דבריו הפסוק המחוכם: — אל יתהלל חוגר כמפתח. הגרעינים שהופיעו כאן עוד אינם חוגרים אפילו. אין לי כל־ספק ברצונם וביכולתם, אבל איני בטוח בהחלט שכל חבריהם הרשומים ייצאו לחבל ביום־הפקודה, ושכל היוצאים יישארו במקומם לצמיתות. ולא ניבהל אם בדרך ישרו כמה נושרים, ורכי־לבב ישובו לבתיהם. כך קרה הדבר בכל הישובים שהקימונו בשלושת הדורות האחרונים. ואני בטוח כי הנוער בישראל לא יכזיב.

ואס עלינו לזכור תמיד את הפסוק: — אל יתהלל חוגר כמפתח, עלינו לדעת גם מה שנאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה. אין הדברים נעשים מאליהם, בלי חזון מדריך. מי שיכתוב תולדות מפע­לנו בארץ יאמר: בראשית היה החזון. החזון העלה ילידי־גולה לארץ. החזון הפך אנשים שהם ואבותיהם לא עסקו אף־פעם ביגיע־כפים לפועלים במולדת. החזון העתיק אנשי־עיר והושיבם על קרקע. והחזון יהפוך ארץ שממה — לחבל פורח רב־אוכלוסין.

עלינו ליישב לא רק הדרום אלא גם הצפון. הנגב הוא ריק ושומם, הצפון אינו שומם כל־כך, אבל ריק, ריק מיהודים. ומשום־כך הותחל בתכנון שני אזורי התיישבות, בדרום ובצפון, חבל לכיש וחבל תענך. ולא מחוסרי עבודה המחפשים סידור מתכוננים ליישב שני אזורים אלה. אחד מנציגי הגר­עינים אמר לנו דברים ברורים ומעודדים: — אנו כולנו מסודרים בעבודה כהוגן, ואנו עוזבים הכל למען ההתיישבות.

ההתיישבות האזורית היא גם מפעל וגם תנועה. ככל ההתיישבות העובדת תקיים ההתיישבות האזו­רית הערכים החיוניים של עבודה עצמית, עזרה הד­דית וזיקה לכלל, אבל היא לא תשתעבד לדפוסים הישנים, שנתגלו בהם בקיעים חמורים, ותכוון מעשיה וסידוריה לצרכי התקופה החדשה, לצרכי מיזוג גלויות, בטחון ועצמאות כלכלית.

ההתיישבות האזורית תעקור מתוכה נגע הפולי­טיזציה. זו תהיה התיישבות למען התיישבות, ולא התיישבות למען מפלגה. איש לא יישאל בהתיישבות זו על כרטיס המפלגה שלו. כלי מתיישב יכול להיות חבר באיזו מפלגה שהיא, וגם לא להשתייך לשום מפלגה. להתיישבות דרוש רצון חלוצי להפריח שמ­מה, להתפרנס מעבודת אדמה, לחזק בטחונה של המדינה ועצמאותה הכלכלית, ואם מפלגות שונות מתפארות ברצון חלוצי זה ודבריהן כנים וישרים — אין כל סיבה שחברי מפלגות שונות ובלתי מפלגתיים לא יוכלו להקים יחד מפעל התיישבותי.

מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים

בהתיישבות האזורית ייעשה מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים ולמזג אותם לעם עובד אחד. לא באשמת הוותיקים ולא באשמת העולים החדשים קיימים בתוכנו שני עמים שונים ונפרדים. אשמה בכך ההיסטוריה האומללה של עם מפוזר ומפורר בגולה. היינו מפוזרים בחלל והיינו מפוזרים בזמן. יש שבטי ישראל שהיו במאה השתים־עשרה וגם במאה השביעית, והבאנו אותם ארצה למאה העש­רים. ואין מטה־קסם שבכוחו אפשר לגשר ברגע אחד על פני תהומות של מאות בשנים ועל מרחקים של אלפי מילין. אבל עלינו לראות בכל חומרתה הסכנה של מרחקים אלה, ועלינו לעשות מאמץ נואש לאחה הקרעים במהירות הגדולה ביותר.

צעירי המושבים והקיבוצים עשו המעשה הגדול ביותר מאז מלחמת־הקוממיות. הם מצאו הדרך הנכונה למיזוג הגלויות, והדרך הנכונה היא כרגיל הדרך הקשה ורבת־היסורים, והם לא נרתעו מכל הקשיים. ומה שעשו צעירי המושבים והקיבוצים יעשו צעירי הערים והמושבות, ובהתיישבות האזורית יתיישבו בני הארץ עם עולים חדשים, והנסיון, הכיבושים והערכים של הוותיקים יעמדו לרשות החדשים.

תפקידים בטחוניים

על ישובינו הוטלו לא רק תפקידים משקיים — לבסס עצמאותנו הכלכלית, אלא גם תפקידים בטחוניים. ישובים חדשים יכולים להיות מקורות כוח וגבורה נוספים, הם יכולים להיות גם מקורות חולשה וסכנה שימוטטו בטחון העם. תושבי תל־אביב וחיפה ונתניה חיים באשליה מסוכנת אם הם סבורים שהם מוגנים ומובטחים. בלי בטחון לצפון ולדרום ולגבולות הארץ במזרח, בלי ישוב מבוצר ובוטח בכוחו בגליל, בדרום, בנגב ולאורך הגבולות המזרחיים אין בטחון לשום ישוב בארץ. כולנו יושבים בסירה אחת.

יש לציין לזכות העולים החדשים המעשה הגדול שהם בנו רוב הישובים החדשים שנוסדו לאחר קום־המדינה, ובזאת הזימו דברי ההבל של ״המתקדמים״ כביכול מיוצאי רוסיה וגרמניה, כאילו רק קוראי־גיטה ופושקין מסוגלים לעבודה־חלוצית. בין יוצאי מרוקו ובבל ושאר ארצות האיסלם יש חלוצים שאי­נם נופלים במאומה מטובי החלוצים יוצאי ליטא, פולין, צ׳כיה וגרמניה. בישובים חדשים אלה צפונה ברכה גדולה — וגם סכנה חמורה. הברכה היא התע­רות העולים בקרקע המולדת ובעבודה יוצרת. הסכ­נה היא בתלישות רבים מהם מערכי התרבות, הבטחון והחברה שטופחו בקרבנו לפני קום־המדינה.

מה שעולי־אירופה ספגו לתוכם במשך דורות — יש להקנות בזמן קצר לעולי הגלויות המרודות והנחלשות. בן כפר־יהזקאל סיפר לנו הערב ואמר: — הלכנו להדריך העולים בעבודה חקלאית, הלכנו להדריך אותם בחינוך ילדיהם, הלכנו להדריך אותם בבטחון. ועדיין לא מיצה כל מה שחסר לישובים אלה. ועלינו לדעת: ביום־פקודה — גורל ישובים אלה יהיה גורל המדינה. תל־אביב וחיפה לא יעמדו אם כפרי העולים לא יעמדו.

ובהתיישבות האזורית אנו רוצים למזג הנסיון, התרבות והאומץ של הנוער הישראלי עם צרכיהם וסיכוייהם של העולים החדשים.

בישוב חבל לכיש יש גם גשר ל״ארץ־השניה״, לנגב השומם והריק. אין חבל לכיש — נגב. אנשי הצפון קוראים נגב לכל מה שהוא דרומה מבאר־טוביה, כי הרבה שנים היה כפר זה גבול התיישבות­נו בדרום. לכיש היא בשפלה, בשטח הגבעות שבין הרי ירושלים וחברון ובין עמק החוף. הנגב משתרע מדרומה לבאר־שבע ומזרחה. וכשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו לאורך מאתים וחמשים קילומטר ויותר שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון.

ההתיישבות האזורית תיבנה על מכסימום של עצמאות כלכלית ועל מכסימום של בטחון אזורי. באיזור יקומו מפעלים משקיים וחינוכיים משותפים לכל ישובי האיזור. התכונות האקלימיות והפיסיות של האיזור ינוצלו לטובת כל הישובים באיזור, באמצעיו הוא. אם הערבים יתקיפו אותנו שנית — והאיזור יוכשר ויצויד להגנת עצמו בשעת צורך לא יהיו אלו עוד אותם הערבים משנת 1948. עלינו להניח כי אויבינו למדו משהו מכשלונם ומתבוסתם. הם משכללים אימוניהם, נשקם, ארגונם. והסכנה אינה רק מהנשק שקיבלו חנם מארצות־הברית. הם מסוגלים לקנות נשק בשוק לא פחות מאתנו. ואין כל בטחון שבסיבוב שני תוכל נקודה בודדת לעמוד על נפשה כאשר עמדה עין־גב בצפון או בית־אשל בדרום.

תוכנית ההתגוננות שלנו בנויה על מלחמה שתינטש בשטחי האויב. אבל עלינו להניח שגם האויב בונה לעצמו תוכניות כאלו. ועלינו להיות מוכנים לכל. ייתכן שחלק אחד של הארץ יינתק לזמןמה, ועלינו לדאוג לכך, שכל איזור יוכל לעמוד לבדו בכוחותיו ובאמצעיו הוא מכסימום של זמן. לשם־כך יש לציידו לא רק בכוח־אדם מתאים ובנשק הדרוש, אלא גם במקורות מזון וכוח־חשמלי ובמכ­שירי עבודה ותעשיה. כל איזור במדינה חייב להיות נושא עצמו במידה מכסימלית מבחינה כלכלית ובטחונית גם יחד.

נהרוס המחיצה בין עבודת־כפיים עבודת־הרוח

ובהתיישבות האזורית אנו שואפים להרוס המחיצה בין עבודת־כפיים ובין עבודת־הרוח עד כמה שאפשר. ברור שגם מחיצה זו לא תיעקר במטה־קסם, ולא נהפוך בן־לילה כל פועל וחקלאי לבוגר אוניברסיטה, וכל בוגר אוניברסיטה לפועל ולאיכר, אבל יש להפחית עד כמה שאפשר המרחק שבין עובדי־הרוח ובין עובדי־הגוף. מחוץ לאנשי־מדע מעטים הדרושים לחינוך מדעי או למחקר צרוף במוסדות מדע עליונים, על איש המדע ועובדי הרוח לשבת יחד עם העובדים ובין העובדים. יש זיקה הדדית בין השנים. על איש המדע להאציל ידיעתו ופרי חקירתו לעובדי אדמה ולפועלי החרושת, ועליו גם ללמוד מהנסיון המעשי של העובדים. מדע יש למצוא לא רק בספרים ובמעבדות, אלא בטבע ובעבודה ובנסיון יום־יום. ספר־החיים הוא הספר החשוב והמקום העשיר ביותר לכל איש רוח אמתי. אנשי העבודה ואנשי המדע והרוח זקוקים זה לזה ועלולים להפרות איש את רעהו במגעם המעשי המתמיד.

צעירי המושבים והקיבוצים והגרעינים שנתכנסו באשקלון הם גם ממשיכיו של המפעל החלוצי בהתיישבות־העובדת וגם מחדשיו ומרחיביו. הם לא יהיו כבולים לשיגרה הנפסדת ולא ייבהלו מהגערות ומהסילופים של ״נטורי־קרתא״ הנמצאים במחנה ״המה­פכני״. הם יודעים הקשיים שבדרכם, וילכו בו בלי מורך.

יכולתנו הכספית לא תפגר מאחורי רצוננו החלוצי

שר־האוצר שהוא גם ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות־היהודית הכביד קצת על לב המתנדבים והבטיח עזרת הממשלה והסוכנות בזהירות מסוייגת: נעשה עד גבול יכולתנו, אמר. גם זה אמנם לא מעט. לא הייתי אף פעם שר־אוצר ומעולם לא טיפלתי בפיננסים, אבל אם מעיז להגיד שגבול יכולתנו אינו סטטי ונתון למפרע. אם תנועה חלוצית זו שצמחה בארץ תלך ותגדל, אם עוד עשרות ומאות יתנדבו ללכת למושבי עולים, ועוד מאות ואלפים ייחלצו להפריח השממה — תרבה היכולת ויורחב גבולה. הרצון החלוצי של האדם העובד היה כל השנים הגורם הראשי והמרכזי בהתיישבות, ויכולתנו הכספית לא תפגר מאחורי רצוננו החלוצי. כמעט אין גבול ליכולת העם היהודי — אם צעירי ישראל ייחלצו לעבודה ולהתיישבות.

*

(דברים בכינוס גרעיני ההתישבות בחבל לכיש. אשקלון — 4.12.1954).

חברות יקרות —

בועידת מחצית היובל של ארגון אמהות עובדות אנו חוגגים גם יובלה המלא של העליה השניה; ובעליה השניה באו גם צעירים וגם צעירות, שהספיקו בחמשים שנה אלה ליהפך לסבים ולסבתות. הוותיקות שמתוך העליה השניה, כוותיקים שבה, עודן מוסיפות לפעול ולעבוד במשק, בחברה ובתרבות, ותמה אני למה אין ארגון של סבתות עובדות.

כל העמים זוכרים רק אבות האומה. העם היהודי הוא כמדומה העם היחיד בעולם ששמר על זכר האמהות לא פחות מזכר האבות. ואמנם, האמהות של העם היהודי לא נפלו בערכן מהאבות, — לפעמים גם עלו עליהם. רבקה בלי ספק היתה בולטת ביזמתה וברעננותה לעומת יצחק. ועל שרה נאמר במדרש, כי ״אברהם היה טפל לשרה בנביאוּת״; ומעשי אמהות סימן לבנות.

בעליה השניה כמעט שלא היוּ אבות ולא היוּ אמהות. מחוּץ לאחד או לשניים, היו כולם צעירים ורווקים, ולא יכול אז לקום ארגוּן של אמהות עוב­דות, גם לא היתה אפילוּ מועצת פועלים מיוּחדת, ולא היה צורך בארגון נפרד של חברות (עדה מימון: היה צורך בכך) — בכל אופן לא בימיה הראשונים של העליה השניה, כפי שהם זכוּרים לי. עליה שניה — פירושה העליה שהעמידה העבודה במרכז חיינו ויצ­רה כל ערכי העבודה ומפעליה והטביעה חותמה על הישוב ועל התנועה הציונית — ובזמן האחרון גם על המדינה. ובעליה זו היה מלכתחילה שויון גמוּר ומלא, שויון של זכוּיות וחובות, בין העובדים ובין העובדות. היתה שותפות מלאה בעבודה, בשמירה, בפעוּלה התרבוּתית והחברתית, ביצירת הקבוצה והמושב, ובכל שטחי החיים.

מהפכה אישית ומהפכה לאומית

בחמשים שנה אלה, מאז הופעת העליה השניה, היינו עדים לשתי מהפכות: למהפכה אישית בחיי כל אחד ואחר מאתנו, ולמפכה לאומית בגורל העם והארץ.

המהפּכה האישית קדמה לעליה השניה. הרוב הגדול של העולים, עוד מימי העליה הראשונה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, ועד ימינו אלה, החליף לא רק מקום מגוריו — אלא שינה באופן יסודי אורח־חייו, משלח־ידו, לשון דיבורו, יחסיו הציבוריים, מנהגיו והרגליו. העליה היתה מעבר מגולה לארץ, מעיר לכפר, מחיי תיווך, אוויר או לימוּדים בישיבה וּבגימנסיה לחיי עבודה, ממקצועות יהוּדיים מיוחדים בגיטו למקצועות רבי־ענף וברכה של בני עמים חפשים בארצם, מבליל לשונות ללשון עברית, מאבק־אדם לחיי ציבור מגוּבּשים, מאין־מטרה וסיכוּי ליעוּד היסטורי גואל, מתלישות לאוּמית, מדי­נית וחברתית להתערות במולדת, במורשת האומה ותרבותה, משרות בכרמי זרים — ליצירה ומאבק על חירות וגאוּלה לאוּמית. מהפּכה אישית זו הגיעה בעליה השניה לביטוּיה העליון והנאמן, ומאֶפיסודה זמנית וחולפת נהפכה להיות שליחות־חיים ממוּשכת ומתמדת, והקימה ממשיכים נאמנים בכל העליות הבאות, וחינכה לאור ערכיה, ערכי מהפּכה יוצרת, שני דורות של נוער עברי בכל רחבי הגולה ובארץ, ועל ידי כך הכשירה וביצעה המהפכה הלאוּמית הגדר לה, שלא היתה כמוה מימי יהושוע בן־נון, המהפּכה שנתחוללה לפני קרוב לשבע שנים, כשנתחדשה אחרי אלפי שנים עצמאוּת עמנו במולדת והוּקמה מדינת ישראל כחברה שוות־זכוּיות במשפּחת העמים בני־החורין.

מהפכה לאוּמית זו לא באה כבארצות אחרות אך ורק מתוך חילוּפי־שלטון, חילוּף שלטון זר בשלטון עצמאי, אלא מתוך תהליך יחיד במינו של עליה, התיישבות ותמורת מבנה־החיים החברתיים והכלכליים בחיי העולים.

הן אך לפני מאה שנים נמצאו בארץ רק כעשרת אלפים יהוּדים, וכל אלה — רק בארבע ״הערים הקדושות״ — ירוּשלים, חברון, טבריה וּצפת; ולא נמצא אז אף ילד יהוּדי אחר בעולם, בארץ או בגולה, שדיבר עברית. לפני 99 שנה נרכש הפרדס היהוּדי הראשון על ידי מונטיפיורי, ולפני שמונים וחמש שנים נוסד ביה״ס החקלאי הראשון — מקוה ישראל, ורק לפני שבעים ושש שנים נוצרה המושבה העברית הראשונה — פתח־תקוה. ועור בראשית העליה השניה, לפני כחמשים שנה, נעשתה כמעט כל העבודה בישובים היהודים על־ידי פועלים לא־יהוּדים. היום יש מיליון וחצי יהוּדים במדינת ישראל; חצי מיליון חברים בהסתדרות העובדים; כשלוש מאות אלף ילדים בבתי־ספר עברים, ולאחר שנותקנו במשך דורות ויובלות מהאדמה יושבים עכשיו בישראל כשלוש מאות אלף יהודים על הקרקע, וקיימים במדינה כשבע מאות ישוּבים יהוּדים, שרק עשרה מהם — ירושלים, עכו, יפו, טבריה, צפת, בית־שאן, רמלה, לוד, חיפה, אשקלון, היוּ קיימים לפני מאה שנה. ובשבעה מהם לא היה אז אף יהוּדי אחד. כמעט כל הישובים היהוּדים נוצרוּ מחדש, החל מיסוד פתח־תקוה בשנת 1878; רובם נוסדו בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה, ובתקופה קצרה זו הפכו ששה מעשרת הישובים הוותיקים להיות ישובים יהוּדים (עכו, רמלה, לוה' בית־שאן, יפו ואשקלון).

נצחון העבודה העברית

המהפּכה האישית שהביאה לידי מהפּכה לאומית זו — לא החלה פה, בארץ, אלא ברחבי הגולה. ההשכלה, הספרוּת העברית החדשה, תנועות השחרור הלאוּמיות והחברתיות באירופה, התפיסה החילונית המחוּדשת על מהוּת הגאוּלה ודרכיה, — כל אלה הפכו שאיפת גאולה מיסטית ופסיבית בת מאות ואלפי שנים לאהבת־ציון ומולדת אקטיבית, ועוררה תנוּעת עליה חדשה. עליה זו עמדה בסימן של ״הליכה מהעיר לכפר״ עוד לפני כשמונים שנה, גם הליכה מהעיר בארץ (ירוּשלים), ובעיקר הליכה מהעיר בגולה — לייסד כפרים יהוּדים במולדת־הקדומים. יהוּדי יוּרשלים והונגריה היוּ החלוּצים הראשונים של ״הליכה״ זו וייסדו את פּתח־תקוה; ואחריהם באוּ יהודּי רוסיה ורומניה וייסדו ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה ועוד.

אולם המייסדים הראשונים נתפסוּ לטעוּת יסודית ששיבשה כל מפעלם החלוּצי הגדול: הם ראוּ העיקר בקנין, המעשה הגדול והמהפּכני של העליה השניה היה בראיית העיקר בבנין, בעבודה. הם הרימו על נס ערך העבודה, חיי העבודה, ביבוּש העבודה, שח­רוּר העבודה ושלטון העבודה, ובעבודה ראוּ שליחוּת חייהם, ומתוך ערך העבודה עמדוּ ונלחמוּ על שמירה והגנה עברית, על שוויון האדם, על שוּתפוּת ביחסי־חברה, על שויון האשה, על התישבות עובדת, על קואופרציה לכל צוּרותיה, על ארגוּן מקצועי, על עברית כמקור היצירה התרבותית העצמית של העם לדורותיו ולשבטיו, על יגיע־כפּיים כמקור היצירה המשקית העצמית והקיוּם העצמאי. נצחון העבודה העברית בעליה ובהתיישבות היהוּדית בכפר ובעיר — בו נתגלמה המהפּכה האישית של העולים, ונצחון זה הביא לידי המהפּכה הלאוּמית, להקמת מדינת ישראל.

הישוב הותיק והעליה החדשה

מהפּכה לאוּמית זו לא נסתיימה עם הקמת המדינה, אלא החלה בה. המדינה נוסדה בכוחם של שש מאות וחמישים. אלף יהוּדים. שנתרכזוּ בארץ תחת השלטון התוּרכי והבריטי; אבל המדינה לא נועדה אך ורק ליהודים אלה׳ אלא לכל העם היהודי, ויעוּדה המר­כזי והראשי של המדינה הצעירה היה קיבוּץ־גלוּיות. ואמנם בשנים הראשונות לקיוּמה קלטה המדינה למעלה משבע מאות אלף עולים, פי חמשה עשר ממספר שבי־ציון בימי זרובבל. אוּלם חל שינוּי עמוק וחריף באָפייה וביכלתה של העליה לאחר הקמת המדינה.

היהדוּת שהגתה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים הרעיון החילוני של הגאולה והוציאה מתוכה חלוּצי־ההגשמה, בוני הישוּב החדש בכוח המהפכה האישית, — יהדוּת זו נשמדה ברובה על ידי הנאצים, ובחלקה הגדול נוּתקה בחוזק־יד מהעם היהודי על ידי המשטר הסובייטי ברוּסיה, בשואת יהוּדי אירופה נשמדו מרכזי התרבות והספרות והנוער החלוּצי, שמתוכם צמחוּ מבצעי.המהפכה היוצרת אשר שינוּ פני הארץ ויצרוּ ערכי העבודה, ההתישבות והעצמאוּת העברית בחומר וברוח.

העליה שהגיעה אחרי קוּם המדינה באה ברובה הגדול מארצות ירוּדות, מרוּדות, דלות וּמדוּלדלות, יהדוּת ארצות אלה היא מהמדוּכאות והעשוּקות ביותר בכל ארצות הגולה, והעליה מארצות אלה היתה בלי אמצעים, בלי הכשרה, ובלי כל הנכסים החמריים והרוחניים שהביאוּ אתם העולים מארצות אירופה.

המהפּכה האישית שעשו העולים לפני קום המדינה היתה זרה, רחוקה, בלתי ידוּעה ובלתי מוּבנת לרוב העולים החדשים. החינוּך שהכשיר שלושת הדורות הראשונים של עולים ומתיישבים להיות מניחי היסוד לאומה מחודשת ולחברה עברית חדשה בנוּיה על עבודה עברית, לשון עברית, כוח יהוּדי, ערכים סוציאליים, — חינוך זה ניטל מרוב העולים החדשים. ואנו עומדים עכשיו בפני מצב טרגי והרה־סכנה של מציאות שתי שכבות שונות ורחוקות זו מזו בתכלית.

כשפלשוּ לארץ צבאות מדינות ערב ביום חכרזת המדינה היינוּ עם מלוכד על אף הניגוּדים המעמדיים והמפלגתיים. כל ישוּב ידע לעמוד בגבוּרה, גם כשנאלץ לעמוד יחידי, מנוּתק מכל שאר הישוב. כך עמדוּ הישוּבים עין־גב בצפון ובית־אשל בדרום — שני ישוּבים בודדים על גבוּלות הארץ מוקפים אויבים מכל צד, והם עמדו עד הסוף — עד הנצחון. אף גוּש־עציון שנפל בסופו מהווה אחת עלילות הגבוּרה המפוארות ביותר במלחמת הקוממיות. גבוּרת מגיני גוּש־עציון הצילה את ירושלים.

גבורת ישוּבים אלה ורבים אחרים לא נולדה יש מאץ ולא צמחה לפתע פתאום. היא ינקה ממפעלי ההעפלה והיצירה של המייסדים הראשונים, מההגנה העצמית של יהוּדי רוסיה, מהמאבק המהפכני של הפועלים היהודים, מהשפעת התנ״ך, מ״אהבת ציון״ של מאפו ומ״משא נמירוב״ של ביאליק, מ״השומר״ ומהגדוּדים היהודים במלחמת העולם הראשונה והשניה, מעלילות־הגבוּרה של ההגנה בארץ, ממסירוּת נפשם של מורדי הגיטו בימי השואָה, מעוז רוחם של המעפּילים בימי 'שלטץ ״הספר הלבן״. כל אלה היוּ זרים ורחוקים לרוב הגדול של העליה החדשה.

אין שום שבט יהודי עולה על חברו

בכשרו הטבעי ובאופיו היסודי אין שום שבט יהוּדי עולה על חברו. כשר הבטחון נפגשתי עם יוצאי כל הגלוּיות המרובות שנתאמנו ונתחנכו בצה״ל וראיתי שחיילים מיוצאי מרוקו, בבל ותימן אינם נופלים ברוחם ובנאמנוּתם מיוצאי ליטה, גרמניה, פולין ובולגריה או מילידי הארץ. צבא־הגנה־לישראל הוּא בית־החינוך הגדול ביותר במדינה וגם כור־ההי­תוך היעילה ביותר בישראל. אבל לא כל העולים עברו בית־ספר זה. רבים מהם הם מעל לגיל הצבאי, ורבים טרם הגיעוּ לגיל זה. מאחורי לוחמי הקוממיוּת בשנת 1948 עמדה מסורת העפלה וגבוּרה של שבעים וחמש שנה, אוּלם אין אנו יכולים לחכות עוד שבעים וחמש שנה עד שהעליה החדשה תיקלט, תתערה ותתמזג בישוּב הוותיק ובכל ערכיו התרבוּתיים, המוסריים והחברתיים. ואין משימה יותר דוחקת, חיוּנית וגורלית,מהנחלת ערכי העליות הקודמות — ערכי הלשון, העבודה, ההתישבות, עזרה הדדית, שויון האשה, אומץ־לב, קשר עמוק למולדת, אחריות לאוּמית, — לעליה החדשה. דבר זה ניתן להיעשות מתוך התנדבות עממית ותנוּפה חלוּצית של טובי הישוב הוותיק, כדוּגמת בני המושבים והקיבוצים שעזבו משקיהם המסודרים ורבי־הזכוּיות והלכו לחיות יחד עם העולים בישובי הדרום ובפרוזדור.

בנים אלה כבר קיימו בחייהם כל המצוות שחלוּ­צי העם קיבלו על עצמם: הם שרתו בפלמ״ח, עסקו ב״העפּלה״, התנדבו לגדוּדים היהודים שלחמוּ בהיטלר, השתתפוּ במלחמת הקוממיוּת, וזה רק שנים אחדות חזרו לביתם, למשקם, למשפּחתם — ועכשיו קמוּ לעשות דבר שעוד לא נעשה כמוהוּ בארץ: הם הלכו מהכפר אל הכפר, מהכפר החלוּצי, הבנוּי, הוותיק לכפר החדש של העולים המתבוסס בקשייו; והם הלכו יחד עם נשיהם וטפם על מנת לחיות יחד עם העולים בימי החול ובשבתות ובמועדים, למען הדריך אותם בעבודה, בהנהלת משק, בבטחון, בחינוך ילדים, בחיי חברה, בעזרה הדדית.

אבל הם מעטים, ורוב העולים אינם יושבים בכפרים, אלא בערים: ביפו, ברמלה, בלוד, בעכו, בבית־שאן, בבאר־שבע. וכאן יש שליחות גדולה לאם העובדת ולכל אם עברית; תאמץ כל משפּחה ותיקה ומסודרת משפּחת עולים אחת, תתרועע אתה, תבקר אותה מפעם לפעם ותזמין אותה לביתה מזמן לזמן, תעזור בחינוך ילדיהם, תטפּח יחסים אנושיים בין האיש והאשה, תרגיל אותם לסדר ונקיון, תעזור להם ברכישת הלשון העברית ובהבנת הנעשה בארץ, תפיג רגש בדידותם וזרוּתם, תושיט להם עזרה מוסרית להשתרש ולהתערות במולדת, בחברה החדשה שאנו בונים — ועל ידי כך ייהרסוּ המחיצות שבין עדות ושבטים, ייעקר רגש הנחיתות המדכא רבים מהם, יתקרבו הלבבות — ונחיה שוּב לעם אחד.

*

(דברים בכינוס ארגון אמהות עובדות. חיפה — 19.12.1954).

הנהגת ההסתדרות זיכתה אותי בזכות גדולה ויקרה: — לנהל מועצת ההסתדרות המוקדשת ליובל העליה השניה; ושמחתי גדולה ביחוד כשאני יכול היום לברך חברי מלפני ארבעים וחמשים שנה אך ורק בתואר הפשוט והיקר של פועל ואזרח עברי בישראל.

יש המפקפקים בדיוק התאריך של היובל, ויש המערערים על המספר הסידורי של העליה שמלאו לה השנה חמשים שנה. ויש יסוד לערעור זה. עולי שנות התשעים במאה הי״ט, אף הם קראו לעצמם בשם עליה שניה. אני מניח, כי ההיסטוריון הבא יכלול כל העליות שלפני יסוד המדינה בעליה הפר­היסטורית, והעליה של שלושה רבעי מיליון הראשו­נים לאחר יסוד המדינה תקרא בעתיד בשם העליה הראשונה, ואנחנו עדיין עומדים עכשיו ומצפים לעליה השניה שתבוא מברית המועצות ומארצות הברית.

לא התאריך המדויק ולא המספר הסידורי קובעים. העליה שאנו חוגגים כאן, יובלה הראשון היא גילוי־בראשית של כוחות יצירה ומהפכה הפוקד את ההיסטוריה בשעת חסד מופלאה, ומבקיע מעינות סתומים ופותח אפיקים חדשים, וההיסטוריה נוטה ממסלולה הרגיל ומפלסת נתיב חדש של ישע ועוז. הכוחות שנתגלו בעליה השניה שינו פני הארץ ופתחו תקופה חדשת בתולדות העם היהודי, כאשר לא עשה לפניהם שום כוח אחר.

נהיה כפויי־תודה ומקפחי־האמת אם לא נעלה על ראש שמחתנו הפעם החזון וההעפלה של הראשונים, אשר קדמו לנו בעשרות שנים, ממונטיפיורי ונטר ועד מייסדי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה, מוצא, גדרה, רחובות, חדרה ומטולה. בלי המעשה הנחשוני של הראשונים ובלי השגיאות והכשלונות שפגעו מתוך נסיבות הזמן וחולשות אדם במפעל הראשונים — מי יודע אם העליה השניה היתה קמה ופועלת. ואם כי בשעתו הוטל על אנשי העליה השניה להלחם במרירות ובהתמדה ולזמן ממושך ברבים מקודמיהם, הרי הפרספקטיבה ההיסטורית של ימינו מחייבת אותנו לראות מעשי הראשונים בהוקרה ובהערצה, כי ביודעים ובלא יודעים שתינו כולנו מבארם, והמעיינות שהם הבקיעו בראשונה לא הכזיבו ער היום הזה.

בסימן היאוש המוחלט והאמונה העמוקה

אנשי העליה השניה לא תתהלכו בגדולות, לא ביקשו שררה וקנין לעצמם, לא הכריזו על עצמם כגואלים ומהפכנים ואף לא התלבשו באיצטלה חלו­צית. מגמת חייהם היתה צנועה: הם באו לארץ לעבדה ולשמרה. הם בחרו כמפעל חייהם המעשה הפשוט, היומיומי שיש בו משום ביצוע אמת ולו קטן של חזון הגאולה, ובבחירה זו היו קשים מסלע ועזים ממות.

העליה השניה קמה ובאה בימי אכזבה ומבוכה, אפס מעשה ואזלת יד בתנועה הציונית לאחר מות המנהיג והחרפת פולמוס אוגנדה; בימי כשלון וירידה חמרית ומוסרית בישוב לרגל השתלטות עבודה ושמי­רת ערבית בכל מושבות ישראל והתפשטות האשליה הטריטוריאליסטית ושלילת ציון בקרב חלקים גדולים של הישוב ומנהיגיו. מספר הפועלים הערבים במושבות היהודיות היה לפחות פי שלושה ממספר הבעלים היהודים, ועל מצב הבטחון בישובים היהודים לפני בוא העליה השניה יש לנו עדותו של אחד הראשונים — משה סמילנסקי ז״ל:

״הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במטולה שילמו מס שנתי לביק. ביסוד המעלה נלחמו על השמירה המוגרבים וחצ׳רקסים, והמושבה נכנעה לזה שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה פעם על התחתונה רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האכרים, ודמו צעק מתוך האדמה אל אזנים חרשות. בראש פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפסיב של הבורג׳ט: גנבות. סג׳רה היתה הפקר. זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה. וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים״. (על הסף״, עמוד 42).

בימי הקטנות ההם עלו ארצה צעירים וצעירות מעיירות פולין וליטה, רוסיה וגליציה. הם לא הכירו איש את אחיו, ולא היתה להם כל מסגרת ארגונית, ולא קיבלו עידוד משום תנועה. להיפך, ראשי המוס­דות בגולה נדו להם, והעסקנים והמתיישבים בארץ ברובם הגדול לגלגו עליהם וגם החרימו אותם. צעירים וצעירות אלה עלו ארצה בחוסר כל, כשבלבם רק שני דברים: יאוש מוחלט ואמונה עמוקה. יאוש במעשי הכישוף של העסקנים הציונים מיקטרינוסלב ואודיסה, ורשא וקלן, שהתיימרו ליצור מולדת בשבתם בגולה ע״י הפצת שקלים, סידור קונגרסים ומכירת מניות של הבנק הקולוניאלי. יאוש במלל הסוציאליסטי של מהפכנים יהודים הניתלים באילנות זרים למען שחרור האנושיות, כשדם יהודי משמש שמן משחה לגל­גלי המהפכה. יאוש בעסקנות היהודית העלובה הטוחנת מים וזורעת רוח ואשליות שוא. יאוש בקיום הקלוקל של עם גלותי הסמוך על שולחן זרים ותלוי בחסד לאומים.

אבל יחד עם יאוש מרדני בחוסר האונים ובבטלנות הציונית והסוציאליסטית שבגולה הביאו אתם אנשי העליה השניה אמונה לוהטת בהתגשמות חזון הגאולה — אם רק יבואו המגשימים ויעשו המלאכה: יעלו לארץ ויחוננו הריסות המולדת ביגיע כפיהם ויגנו עליה בזרוע עוזם.

הם האמינו ביכולתם ובשליחותם של אנשי עבודה והגנה לשנות המציאות בארץ ובעם, לא בכוח הטפה והסברה, אלא בכוח המעשה המגשים, בכוח העמל והעבודה על קרקע המולדת ובשעת הצורך — גם בכוח הנשק היהודי.

הם האמינו בחזון המלווה רצון ומאמץ של הגשמה, והם קיבלו על עצמם להעמיד חייהם יום יום לרשות ההגשמה ללא תנאי וללא סייג.

השליחות שהם קיבלו על עצמם לא היתה שליחות מטעם. איש לא הטיל אותה עליהם. זו היתה שליחות המצפון הנובעת מבפנים. הם האמינו כי אדם חייב לתבוע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת, ואמונתם זו היתה רכושם היחיד; אמונה זו נשענה על רצון נועז, עקשני, מתמיד שלא נרתע מכל קושי וסכנה.

בכוח המעשה המגשים

מאבקם הגדול, הממושך והמכריע היה על עבודה עברית כבונה המשק והחברה וכמסר התרבות והעצ­מאות הלאומית. במאבק זה עמדו נגדם כל הרגלי היהודים הגלותיים, כל המציאות הכלכלית בישוב וכל התורות המקובלות בהלכות החברה והמשק. עבודה לא יהודית זולה ונוחה לניצול היתה מצויה בארץ בשפע ולמכביר, ובני העיירות שעלו ארצה מרחבי הגולה ברובם המכריע לא עבדו אף פעם, לא הם ולא אבותיהם, בעבודת השדה והבנין, החרושת והמכרות. והניגודים החברתיים והתרבותיים ביניהם ובין רבים מהאכרים היהודים היו עמוקים וחריפים; אבל אנשי העליה השניה ידעו, כי במאבק זה תלוי גורל התקומה היהודית, גורל האומה והמולדת, כי בלי עבודה עברית תקום בארץ האבות גלוּת נוספת, עלובה ומחפירה, שתכזיב תוחלת הדורות ותעשה לאל חזון הגאולה. והחזון המלווה עקשנות־מגשימים ניצח. הו­קם מעמד עובד יהודי בכל ענפי המשק ובראש ובראשונה בחקלאות, מעמד שנועד מטעם ההיסטוריה ליהפך לעם עובד.

מתוך מאבק לעבודה עברית הניחה העליה השניה היסוד להתישבות העובדת, יצרה את הקבוצה, הקיבוץ והמושב על ערכיהם המשקיים, החברתיים והמוסריים, בנתה את הקואופרציה האשראית הצרכנית והיצרנית, הקימה הארגון המקצועי בכפר ובעיר, יצרה עתונות העבודה וספרותה ששימשה מקור ראשי להתפתחות הספרות העברית החדשה במולדת, יזמה והקימה הסתדרות העובדים הכללית על מוסדותיה ומפעליה שאין רבים כמותה בתנועות פועלים אחרות, איחדה עובדי הכפר והעיר, פועלים שכירים ועומדים ברשות עצמם, עובדי הרוח ועובדי הגוף, שילבה הפעולה המקצועית, הקואופרטיבית, החינוכית והתר­בותית, קליטת העולים ובנין ההתישבות, במסגרת

אחת של כלל העובדים, וכוננה הסתדרות העובדים כברית בוני־מדינה ומחדשי־נעורי עם.

יחד עם מלחמתם לעבודה עברית נלחמו לשמירה ולהגנה עברית ויצרו ב״השומר״ הכוח המזוין העברי הראשון במולדת אחרי הרבה מאות שנים. ״שמירה עברית״, כתב משה סמילנסקי ז״ל — מושג זה מובן ומקובל עכשיו. אבל אז… כמה היה זה רחוק מן המציאות. כשבאו הידיעות הראשונות על העזה של קומץ אנשים צעירים לקחת את השמירה בידם — היה היחס של הקהל שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם, ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות — למוגרבים, לבידואים, להיגדים, לצ׳רקסים ולכל אלה החב­רים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק, וללא נסיון? ואחרים התמרמרו: אסון הם מביאים על הישוב. והיה כי יהרג הגנב: הראשון על ידם — והיה כל הישוב לחרמה״. (שם).

ואמנם השומרים שילמו מחיר יקר על העזתם — טובי חבריהם נפלו — ולא נרתעו, והכוח היהודי שקם בארץ נטע רגש של כבוד לישוב היהודי בלב שכניהם, ובעקבות השומר הוקמו הגדודים המתנדבים הראשונים בארץ ובאמריקה בימי מלחמת העולם הראשונה — ואחר כך ההגנה.

העליה השניה לא הלכה שולל אחרי מליצות מצלצלות של פטריוטיזם נבוב או של מהפכנות קופית. היא ידעה כי הגאולה והמהפכה של העם היהודי שונה מזו של כל עם אחר, באשר תנאיו ההיסטוריים ונסיבות חייו של העם היהודי הם שונים מאלה של עם אחר היושב בארצו, גם אם הוא משועבד לעול זר. וגם המציאות של ארץ ישראל היא יחידת במינה, ולכן אין להעתיק מאחרים דרכי פעולה אלא יש לכבוש דרך חדשה, בתוך מעצורים וחתחתים, במצי­אות המיוחדת, כדי להגיע למטרה הנכספת; העליה השניה גם האמינה בזהות המלאה בין צרכיו האמתיים של המעמד העובד ובין הצרכים והמאוויים ההיסטו­ריים של העם היהודי כולו; ואם כי העליה השניה מרדה באורח החיים הגלותי ויצרה ערכי־חיים חדשים שהיו זרים להמוני היהודים בגולה — כבשה היא לב העם, והקרינה אורה על הנוער היהודי והקימה תנועה חלוצית בכל רחבי הגולה, אשר עשתה לנו כל החיל הרב בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה.

העליה השניה ארגנה הישוב היהודי בארץ כחטיבה לאומית אבטונומית, והנחילה רוב ערכיה לתנועה הציונית וזכתה לעמוד בראש הישוב ובראש התנועה הציונית.

כשחשך עלינו עולמנו במלחמת העולם השניה ויהדות אירופה נשמדה וממשלת המנדט התנכרה לנו, ונראה היה כאילו הקיץ הקץ על תוחלת ישראל ונחלתו — ליכדו אנשי העליה השניה רוב העם היהודי במאבק ההיסטורי על הקמת המדינה היהודית. במאבק זה התיצבו נגדם לא רק אויבים מבחוץ — אלא ידידים כנים ונאמנים בפנים. היו מתנגדים שפס­לו המדינה היהודית מטעמי פרוגרס ו״כוחות המחר״ ודרשו הקמת מדינה דו־לאומית, והיו פטריוטים שמתוך אדיקות בשלמות הארץ דרשו המשכת המנדט הבריטי או השלטת מנדט בין לאומי. מדינת ישראל הוקמה, וזו היתה בימינו לעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בעולם.

קבוצת אנשים מעטה שחוללה עלילות גדולות

קבוצת אנשי העליה השניה, הפועלת בארץ ובעם זה חמשים שנה ועדיין לא נס ליחה ולא רפו ידיה, היתה בתחילתה מפולגת בתוכה לשלושה גושים: שתי מפלגות יריבות, הפועל הצעיר ופועלי ציון, וגוש אחד בלתי מפלגתי. מתוך אחריות ויראה הכבוד לשליחות ההיסטורית שנטלו על עצמם התגברו אנשי העליה השניה לאחר מאמצים קשים וממושכים על מחיצות העבר ונתאחדו כחטיבה מלוכדת במחשבה ובמעשה, בשעה שרוב תנועות, הפועלים בעולם נתפלגו ונתפרדו. וקבוצת אנשי העליה השניה מחוץ לבודדים שפרשו ונתבדלו, בתוכם אחדים גם בעלי זכויות מרובות, הצליחה במשך עשרות שנים לעמוד יחד וללכד סביבה רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ ישראל. מראשית העליה השניה ועד היום גדל מספר הפועלים והעובדים בישראל פי אלף, ובתוך גידול מתמיד זה הצליחה הקבוצה המלוכדת של העליה השניה לשמור על רוב יציב בהסתדרות העובדים, ובכוח רוב יציב זה הנחילה למעמד העובד בישראל כיבושים מקצועיים, חברתיים, משקיים ותר­בותיים שאין רבים כמותם בעולם, והעניקה לישוב, לתנועה הציונית ולמדינת ישראל הנהגה נאמנה, מסורה ורבת פעלים המקובלת גם על היהדות בכל רחבי הגולה.

איני מכיר בכל ההיסטוריה קבוצת אנשים כה מעטה שחוללה עלילות ומהפכות כה גדולות בתקופת זמן כה קצרה ובתנאים היסטוריים כה קשים, כאשר עשתה זאת קבוצת אנשי העליה השניה. הם לא בזו לקטנות ולא נרתעו מגדולות, וממאבק לעבודה, עברית הגיעו למאבק על מדינה יהודית, ליסודה ולבנינה; מהגנה עצמית ויסוד השומר וגדודים יהודים בצבא הבריטי, הגיעו לארגון צבא ההגנה לישראל ונצחונותיו המפוארים במלחמת הקוממיות; מנסיון ראשון להעלאת יהודי תימן מלפני יותר מארבעים שנה הגיעו בימיני לקיבוץ גלויות משבעים ארצות.

אנשי העלית השניה לא היו נקיים משגיאות וכשלונות, ולא בכוחם ובעוצם,ידם בלבד עשו החיל הרב. המפעל הארצישראלי, הכללי והפועלי, הוא פרי שותפות היסטורית ביו העם היהודי בעולם ובין חלוציו בארץ.

אנשי העליה השניה האמינו בשליחות חייהם המהפכנית והיוצרת והאמינו בעם היהודי, בכוחו ובתקומתו. אמונה זו לא הכזיבה בעבר — ולא תכזיב בעתיד.

כאחד מוותיקי העליה השניה איני יכול להשתיק יגוני העמוק על העדרם של רבים וטובים מבני העליה השניה שלא זכו להגיע אתנו עד הלום. כמה מהם נפלו בגבורה על משמרתם כשומרים ומגינים. כמה מהם נרצחו מהמארב על ידי פורעים. כמה מהם לא חסו על שלומם ובריאותם ועבדו בלי ליאות ולמעלה מכוחותיהם — ונגדעו בלא עת. כל אחד מהם היה פאר לעמו ומופת לדורו. כמה מהם נעשו דמויות לאומיות בעודם בחיים — כמורי הדור, כראשי הספרות והעתונות העברית, כמעמיקי הגות, כקברניטי ההגנה, כמדינאים וארדיכלים של עצמאות עברית, כמעצבי דמות הפועל היהודי והעם בישראל.

ניגר יפי־חייהם לחלל ההיסטוריה העברית, והוא יבהיק בתוכה לעולמים.

*

(נאום־פתיחה במועצת ההסתדרות ס״ח בפתח־תקוה, לציון יובל העליה השניה — 23.12.1954)