מורי ורבותי!

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. אבל נדרשתי על ידי מרכז הסתדרות המורים לעלות לדוכן, ונשמעתי לו ואגיד בקצרה מדוע.

המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. והייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו. ומשום כך ראיתי חובתי לעלות לדוכן כשנדרשתי לכך ע״י שליחי המורים.

כפי שידוע, עדיין אין לנו מה שקוראים בלעז ״קונסטיטוציה״, כלומר — חוקה מיוחדת שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים. אבל יש לנו חוקי־יסוד, שאינם נקראים תמיד בשם זה, ובתוכם יש שני חוקים שהם, לדעתי, ראשונים במלכות, באשר הם מגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל. שני החוקים הם: חוק השבות וחוק החינוך הממלכתי.

חוק השבות קובע, כי מדינה זו לא נועדה לתו­שביה בלבדם, אלא לעם היהודי כולו, וכי קיבוץ־גלויות הוא יעודה העליון, המנחה של מדינת ישראל. וחוק החינוך הממלכתי, בסעיף 2 של החוק, מגדיר וקובע מהי הדמות שהמדינה רוצה לשוות לאומה המחודשת במולדת. ויש זיקה הדדית בין שני חוקי־יסוד אלה.

קיבוץ גלויות ומדינה למופת

בהכרזת הקוממיות אמרנו, כי ״מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ־גלויות״. זו לא היתה הצהרה חגיגית לשם נוי; בהצהרה זו נתגלם המניע המרכזי בהקמת המדינה ובהנהלתה. וכבר בשנים הראשונות לקום המדינה זכינו לקיבוץ גלו­יות שלא היה כמותו בתולדותינו. יציאת מצרים היתה מאורע־בראשית בהיסטוריה שלנו. אנחנו יוד­עים רק מעט על פרטי המאורע, כי הוא מעולף אגדות ופלאות. אבל אין ספק בחשיבותו של מאורע גדול זה, כי בכל ספרותנו הקדומה, בספרי חתנ״ך, אנו מוצאים הדיה ואין לקבל דעתם של כמה ממב­קרי המקרא, בעיקר שאינם מבני ברית, שגם רבים מבני־ברית נגררים אחריהם, כי יציאת מצרים היא מפוקפקת, ואם יש בה גרעין של אמת — היה זה מאורע ממדרגה שלישית או רביעית. לא רק בספרי התורה ובנביאים ראשונים — יהושע, שופטים, שמו­אל ומלכים, אלא גם בדברי נביאי־הכתב הגדולים — ישעיהו, הושע, מיכה, ירמיהו ועוד — אנו קוראים על יציאת מצרים כעל מאורע־בראשית. אבל לא היה ביציאת מצרים משום קיבוץ־גלויות.

אף בימי שיבת בבל לא היה קיבוץ גלויות, אם כי לפני חורבן בית הראשון כבר היתה תפוצה יהו­דית. עוד ישעיהו הנביא מדבר על שבי מצרים וגלות כוש. והיו גולי ישראל גם באיי־הים. אבל רק גולי־בבל חזרו ארצה בימי זרובבל, ואחר כך בימי עזרא ונחמיה. וכמה חזרו? פחות מחמישים אלף. בארבע השנים הראשונות לאחר יסוד המדינה חזרו שלושת רבעי מיליון — ומכל קצוי ארץ, למעלה מששים ארצות בכל חמשת חלקי־תבל.

איני יודע, ואני חושש שאין איש יודע, אם קיבוץ גלויות, פירושו, שכל העם היהודי יתכנס באר­צו, או רוב העם או חלק ממנו. רק העתיד יגלה זאת. אבל אין ספק, שקיבוץ גלויות לא נסתיים, והוא עומד רק בראשיתו. ואם כי בינתיים חלו האטות והפסקות, ברור כי צפויות לנו עוד עליות רבות וגדולות, גם מארצות שלפי שעה סגרו שעריהן בפני יציאת יהודים. ומדינת ישראל ושליחיה, והעם בישראל לכל אישיו, חייבים לכוון כל מעשיהם לא רק להרחבת כוח הקליטה של הארץ — אלא להגברת כוח־משיכתה, למען יעלו גם אלה שאין הגלות מציקה להם. מדינת ישראל צריכה ליהפך לאבן־שואבת לכל חלקי היהדות בעולם. וכאן הזיקה לחוק היסודי השני, לחוק החינוך הממלכתי. חוק זה קובע דמות העם בישראל, שהמדינה שואפת לעצבו ולגבשו.

סעיף ב׳ של חוק החינוך הממלכתי אומר: ״מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות־ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות״.

המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו — מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים ובמה יש להכשיר ולצייר את הדור הצעיר למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז־חפץ זה.

המדינה קבעה, שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושויון, ללא תחרות וניצול, אלא — אהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי.

גם היעוד של קיבוץ גלויות וגם היעוד של חברה חדשה לא הומצאו על ידינו. זוהי מורשת הנבואה העברית מימי קדם. הנביא שאמר: ״אל תירא, כי אתך אני; ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אומר לצפון — תני, ולתימן — אל תכלאי! הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ״ — אמר גם: ״ונתתיך לאור־גויים, להיות ישועתי עד קצה חארץ״.

הכשרת הדור הצעיר ליעודו —כיצד?

וכשם שקיבוץ גלויות אינו קל, ודורש מאמצים קשים ומתמידים לזמן רב, כן גם הכשרת הדור הצעיר לעיצוב חברה חדשה אינה קלה. והחוק דורש מאתנו להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים וקנינים רוחניים מסויימים, וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות, שיכשירו אותו לבצע התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.

כדבר ראשון מונה החוק — ערכי תרבות ישר­אל. אין זו מלתא זוטרתא. זוהי תרבות, שנוצרה ונתפתחה במשך ארבעת אלפים שנה, באקלימים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים ומרובים. להקנות תרבות זו לילדים בבית־ספר יסודי, בגיל 6 ער 14 — אין זה דבר פשוט וקל. מסופקני, אם יש בתוכנו רבים שספגו בעצמם כל התרבות הזאת מימי האבות ועד ימינו. ומן ההכרח, שניתן לנוער רק מיבחר, ונדמה לי שבשורה הראשונה יש להקנות לנוער שיאי תרבות־ישראל המקורית: ספרי התנ״ך. זהו היסוד והשורש של תרבותנו.

אמרתי לכם, שאיני מורה ולא בן־מורה, אבל אני אב לילדים ולנכדים, ויש לי חברים שיש להם ילדים ונכדים. אני אוהב להיפגש עם ילדים ולשוחח אתם. ויש לי רושם, שהנוער שלנו יש לו ידיעה קלו­שה מאוד בתנ״ך. ונרמה לי, שיש להגביר ולהעמיק ידיעת התנ״ך בקרב הנוער. אי אפשר ללמדם כל ספרי התנ״ך — אבל יש לדאוג שידעו ידיעה יסודית הספרים הראשיים בתנ״ך.

החוק קבע — ובצדק! — שתרבות־ישראל בל­בד לא תספיק. יצרנו יצירות חשובות גם אחרי התנ״ך, אבל התנ״ך הוא עד היום הזה שיא היצירה העברית המקורית, והוא הטביע חותמו על התרבות האנושית כולה. אלא שאין להתעלם מהעובדה שבימי קדם, בתקופת התנ״ך, היתה תרבותנו חד־צדדית. העם היהודי לא היה גם אז פחות מוכשר מעם גדול שני בשכנותו בים התיכון, העם היווני, אשר הנחיל לאנושיות אוצרות הגות, מדע, ואמנות, כאשר לא הנחיל לפניו ולאחריו שום עם אחר. היהודים לפני תקופת הומרוס ולאחריו, בימי הדרמטורגים הגדו­לים — אייסכילוס, סופוקלס ואֶבריפידס, ואפילו בימי אפלטון ואריסטו, לא נפלו בכשרם הרוחני והשכלי מטובי היוונים. אבל בשעה שהיוונים השתאו למראה פלאי הטבע, — וההשתאות היא ראשית החכמה והחקר, — כבר היה ליהודים פתרון מוחלט לכל השאלות. היוונים השתוממו למראה עיניהם ושאלו עצמם — מנין ואיך. ליהודים היתה תשובה מוכנה על כל השאלות, תשובה שאין להרהר אחריה, התשובה שניתנה לאיוב בסערה ע״י ה׳. ואיוב קיבל התשובה ואמר: ״ידעתי, כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה״.

איוב לא היה ולא נברא, אבל תשובתו היתה תשובת העם היהודי. יש כוח עליון, אחד, נצחי, ללא ראשית וללא אחרית והוא עשה הכל. ״אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני — ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי״. (ישעיהו מ״ח 12) זהו סוד כל הסודות, ותשובה על כל השאלות. והגניוס היהו­די­ הושקע אז לא בחקר הטבע והאדם, אלא במיצוי המוסר האלוהי, ותהילת יצירתו. ״השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע״.

מאז התהלכנו בגויים ולמדנו הרבה. אנו יודעים, שהעולם אינו עשוי בלי סדר ומשטר, ועלינו לדעת החוקים הטבועים בו, ודבר זה אינו בשמים, אלא נתון לשכלו ולרוחו החוקר של אדם, ועלינו להגיע לחקר הטבע, לגלות ספונותיו, ולפענח סודותיו למען נשתלט על איתניו ונעמידם לרשות האדם. וזה נותן לנו המדע. והחוק אומר, שיחד עם ערכי תרבות ישראל עלינו להקנות לנוער הישגי־המדע. בלי כי­בושי המדע והטכניקה לא נבנה הארץ, לא נקים משק, לא נקיים הבטחון, לא נטפח התרבות ולא נעצב חברה חדשה.

וחוק החינוך מצווה לחנך הילדים לאהבת־המולדת. דבר זה הוא כאילו מובן מאליו, כי אהבת־המולדת נתונה מאליה בדרך הטבע. כך הוא הדבר בכל ארץ. אצלנו אין הדבר כך. אנחנו היינו מנותקים מהמולדת מאות בשנים, ואין אהבת מולדת נוצרת על ידי הטפה. תנאי לאהבת מולדת — ידיעת המול­דת והשתרשות במולדת. ומולדת לא יודעים מפי ספרים, מפי סיפורים, אלא ממראה־עינים, מהכרה בלתי אמצעית, ואיני בטוח, אם כל המסובים כאן מכירים את המולדת הכרה בלתי אמצעית. ספר התנ״ך הוא הספר הטוב ביותר על ארצנו — אבל גם מהתנ״ך לא תכירו הארץ, אלא רק מתוך הארץ גופה, כשם שאין להכיר את התנ״ך על פי מפרשיו ומבאריו, אלא מתוכו גופו. ולא די בידיעת המולדת. האהבה האמיתית באה מתוך השתרשות במולדת, אבל זו, השרשה במולדת, אינה ענינו של בית־הספר, אלא ענינה של המדינה, ענינה של הממשלה ותכנית פעולתה המשקית והכספית.

והחוק אומר: נאמנות למדינה. גם זה מובן מאליו ונתון כמעט בכל מדינה. פה — לא! מאות בשנים חיינו במדינות זרות ועוינות. לא נשאנו באח­ריות ממלכתית הנתנת רק לעם עומד ברשות עצמו. החוקים הזרים היו מכוונים לעתים לרעתנו, לא טופח בנו הרגש הממלכתי; ואין עם משנה אפיו והרגליו בין־לילה. ויש צורך בטיפוח רב ומכוון של נאמנות למדינה שלנו, שבה תלוי לא רק גורל העם בישראל, אלא גורל העם היהודי כולו.

והחוק אומר: נאמנות לעם ישראל. הכוונה כאן אינה לעם בישראל. דבר זה כלול בנאמנות למדינה. אבל אין אנו רשאים להסתפק בנאמנות למדינה בלבדה. אין עם ישראל כולו, או אפילו רובו, נמצא בארצנו. הוא מפוזר בכל קצווי תבל. והעם בישראל עלול להתרחק ממנו. כי יש לא רק מרחק גיאוגרפי ומחיצה של גבולות וריבונות. עלול להיווצר מרחק נפשי וחייץ תרבותי. אנו פה עם עומד ברשות עצמו. אנו מעורים ומושרשים במולדת. כל גבעה והר, כל עמק וגיא, כל נהר ונחל, כל עיר וישוב מזכירים לנו ימי קדם ומעידים על קשרינו העתיקים והמתמידים עם מכורת־האומה. ילדינו מדברים עברית בלשון אמם, ואנו אפופים אקלים יהודי, והמורשה ההיסטו­רית שלנו היא סביבנו ובתוכנו. לא כן היהודים בתפוצה. הם מדברים בלשונות העמים בתוכם הם שוכנים, וביודעים ובלא־יודעים הם מושפעים מה­סביבה הזרה; והמרחקים בינינו וביניהם עלולים לגדול במשך הזמן — ועלינו להגביר בדור הצעיר הזיקה לעם היהודי, הכרת חייו בגולה, כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית. קיימת שותפות־גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי.

מדינה זו לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה. ומשום כך כרך החוק שלושת הדברים: אהבת המולדת עם נאמנות למדינה ונאמנות לעם ישראל בסעיף אחד. זהו חוט משולש, אשר לא ינתק רק בהשארו קשור ומשולב זה בזה.

חינוך להגשמה חלוצית

עד כאן כלולים בחוק החינוך דברים שאפשר למצאם בכללא או במפורש בכל חלקי החינוך באר­צות מתוקנות. מכאן ואילך אומר החוק דבר יחיד במינו, שיש למצאו כמדומני רק במדינת ישראל, והדבר אינו מקרה; החוק אומר, שיש לאמן את הדור הצעיר בעבודה חקלאית או במלאכה ובהגשמה חלוצית. בשני סעיפים אלה גלום לא רק ייחודו של חוק החינוך, אלא ייחודה של מדינת ישראל, ובסעי­פים אלה ספונה הזיקה ההדדית של שני היעודים המרכזיים של מדינת ישראל: קיבוץ־גלויות ומדינה־למופת.

סעיף זה אומר, קודם כל, שבסים חיינו במולדת, בסיס עצמאותנו, משקנו, תרבותנו ועתידנו הוא לא בחיי תיווך, ניצול, ספסרות, מקח וממכר, — אלא בעבודה. וקודם־כל — בעבודת אדמה, מקור החיות והקיום של אומה בריאה. במעבר לחיי־עבודה צפון סוד המהכה ההיסטורית שנתרחשה בארץ עד עכשיו, אם כי עוד לא במידה מספיקה, ככל שאר הדברים שעשינו עד כה בארץ. רק הודות לשיבת העולים הראשונים מלפני 20 או 80 שנה — וממשיכיהם אחריהם — לעבודה ולאדמה, זכינו לכך שכאן תוקם לא גלות יהודית נוספת על אדמת אבות, כאשר היתה לנו פה מאות בשנים, אלא יונח יסוד לקוממיות ממלכתית של עמנו.

בזיקה לעבודה ולקרקע נתגלמה המהפכה שהת­חוללה במיבנה־חייגו החרשים, והיא היא שהכשירה הקמת המדינה היהודית. ועדיין אנו עומדים בראשית המהפכה ולא בסיומה, כי עדיין אנו מעטים פה ואין אנו עצמאים במובן הכלכלי, ותלות כלכלית פוגעת בעצמאות המדינית ועלולה לערערה ולהרסה עד היסוד. ורק ביתר עבודה, בהעלאת העבודה בחיינו מהבחינה הכמותית והאיכותית, וביתר עבודת אדמה, בהרחבת ההתישבות החקלאית, נגיע לידי עצמאות כלכלית. בכיבוש צבאי בלבד לא רוכשים מולדת וקוממיות. כל עוד נהיה זקוקים לעזרת־חוץ אין אנו עומדים ברשות עצמנו, וכל הכיבושים מימי יסוד פתח־תקוה ועד היום אינם מובטחים. ולא נגיע לעצ­מאות מלאה, אמיתית, אלא אם נגביר העבודה בחיינו, נעלה טיבה, נרבה מספר המתפרנסים מיגיע כפיהם; ולשם כך עלינו להעלות בעיני העם ערך העבודה, ועלינו לנטוע בלב ילדינו אהבה לעבודה וידיעת העבודה, וקודם־כל — אהבה לעבודת האדמה וידיעת החקלאות. עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת — זהו צו חיינו! וחינוך לעבודה יתכן אך ורק על ידי עבודה. חינוך־לעבודה והשלטת עבודה, ועבודה יעילה, משוכללת, רבת־פריון, היא תנאי לא רק לעצמאות כלכלית, אלא גם לקיבוץ גלויות, לישוב השממה, לבטחון המדינה ולחברה חדשה.

החוק אינו מסתפק באמון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוצית, ובתביעה זו פועמת נשמת החוק; בה צפון מפתח המפתחות לגאולתנו ולעתידנו. אם ישאל מישהו: איך קם הפלא הגדול הזה של עם מפוזר ומפורר, מנותק ממולדתו אלפיים שנה, גמול מעבודה ומאדמה, וארצו עזובה והרוסה וכבושה בידי זרים; איך קם הפלא, שעם זה — אחרי אבדן עצמאותו למעלה מאלפיים שנה — הצליח לחדש קוממיותו ולהקים ביתו השלישי? — הרי יש לכך רק תשובה אחת: התגלות הכשרון החלוצי בדורות האחרונים. ההגשמה החלוצית עשתה פלא זה. הרצון החלוצי הפך אנשי עבודה החיים על בלימה, הנתונים לחסדי זרים ומפחדים מקול עלה נידף — לאנשי עבודה והתיישבות, הגנה וצבא, לכובשי עצמאות וקוממיות, ליוצרי תרבות וערכי חברה חדשה. בכוח ההעפלה החלוצית עמדנו בפני שממה ופגעי הטבע, בפני אויבים זרים ובפני הרגלי־גלות — ויכולנו לשלשתם; ובכוח העפלה חלוצית נעמוד גם בימים יבואו.

מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היס­טורית והתייצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה — לרשות השליחות הזאת. חלוציות — זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשרות הכלל. חלוציות — זהו הכשרת המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות — זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות — זהו הכשרון לעשות מעשי בראשית.

קיבוץ־גלויות והקמת מדינה למופת, — חברה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית ואהבת הבר­יות, — שניהם לא יתכנו בלי התאזרות חלוצית, בלי חינוך הנוער להגשמה אישית, בלי הכשרת הדור הצעיר לקחת על עצמו אחריות מלאה למשימות ההיסטוריות של הדור, בלי התנדבות ויזמה יוצרת של המגשימים. אם בית הספר שלנו יקנה לדור הצעיר תרבות ישראל, הישגי המדע, נאמנות למדינה ולעם ישראל, ויאַמן אותו בעבודה חקלאית ובמל­אכה, — אבל לא יכשיר אותו לחיים חלוציים וליזמה חלוצית, — יחטיא מטרתו. בלי השראה חלוצית — כל ערכי החינוך נעשים עקרים.

שאלה לציבור המורים

ועכשיו אעמיד לפניכם שאלה קשה, לא נעימה, ואולי גם לא־אדיבה. עד עכשיו טיפלתי ברבי חייא. שאלתי מכוונת לרבי עצמו: המסוגלים ומוכשרים מורינו לתת לדור הצעיר החינוך אשר המדינה מטילה עליהם?

גם חוק השבות וגם חוק החינוך אינם אלא מסגרות חוקיות. חוק־השבות כשהוא לעצמו אינו מבצע קיבוץ גלויות. הוא רק פותח השערים לכל יהודי הרוצה לעלות. בלי רצון העליה של יהודים — ובכמה ארצות בלי זכות לעליה, — ובלי מאמץ גדול של המדינה, של העם במדינה ושל העם בתפוצות להכשיר קליטת העולים והשתרשותם בארץ, אין בידי חוק השבות להבטיח קיבוץ גלויות. וגם חוק־החינוך אינו מבטיח לנו החינוך הרצוי והדרוש. ביצוע חוק־החינוך ככוונתו וכמגמתו, תלוי קודם־כל ברצונו וביכולתו של המורה, בסגולותיו האינטלקטואליות והמוסריות, בכושרו הנפשי ובנאמנותו ובשקידתו.

לכך התכוונתי כאשר אמרתי בפתיחת דברי, שהמדינה הטילה עליכם אחריות גדולה וקשה. היש בידכם לשאת באחריות זו? אני לא רשאי ולא מוס­מך לענות על שאלה זו.

הכרתי המורים בימי העליה השניה. בני העליה השניה לא היו חלוצים. היו רק ״סתם״ פועלים. לא היו חניכי תנועות נוער, אם כי, היו נערים בבואם ארצה. ואף־על־פי־כן עשו אנשים אלה משהו בארץ, העליה השניה החלה לפני חמשים שנה, בשנת מותו של חוזה מדינת־היהודים, כשהתנועה הציונית עמדה לפני שוקת שבורה, רפת־יד וחדלת־מעש. הדבר היחיד שהשיג הרצל בחייו היה — הצעת אוגנדה ע״י הממשלה הבריטית, והצעה זו נדחתה על ידי רוב הקונגרס הציוני. אולם המיעוט הוסיף לדגול באוגנ­דה — או בטריטוריה אחרת — כי הם נואשו מארץ ישראל. וכשבאו ראשוני העליה השניה לארץ — מצאו, שרוב העולים הראשונים דוגלים ב״טריטוריה״ ומת­נגדים לציוני־ציון, כפי שקראו אז לציונים הנאמנים לא״י. בראש הטריטוריאליסטים בארץ עמדו אנשים שיש להם זכויות היסטוריות גדולות, ומשום כך לא אזכיר שמם בהזדמנות זו, ואנשי העליה השניה ראו עתיד־הציונות ושליחות־חייהם בעבודה בארץ, בעבו­דה ממש וקודם־כל — בעבודה חקלאית כ״סתם פועלים״. הם לא ביקשו לעצמם התיישבות, לא התכוונו לעבודה דווקא בקיבוץ או במושב — דברים אלה עדיין לא היו במציאות; הם רצו לעבוד כפועלים שכירים, וגם דבר זה לא ניתן להם בנקל. המושבות הקיימות עמדו על עבודה ערבית ואחד העתונים העברים בימים ההם מנה בין כל שבחי א״י, כי יש בה ״עובדים ערבים למכביר, ושכרם מיצער״. אנשי העליה השניה שהרימו דגל העבודה והשמירה העברית — לא נתקבלו בידידות־יתרה על ידי המת­יישבים הוותיקים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. הידידים הנאמנים היחידים שמצאו אז אנשי העליה השניה — היו המורים. מספרם לא היה רב. גם מספר אנשי העליה השניה לא היה רב. גם המורים לא קראו לעצמם אז בשם חלוצים, — אבל הם היו בלב ונפש עם לוחמי העבודה והשמירה העברית. לא היתה כל מחיצה בין הפועל ובין המורה.

מאז גדל מחנה העבודה. גדל גם ציבור המורים. ואין לי ספק, שרבים בקרב המורים נאמנים למסו­רת החלוצית של המורים הראשונים.

ואם לרגל העליה הגדולה ולרגל חובת חינוך כללי וריבוי הילדים בבתי־הספר היסודיים אנו נזקקים עכשיו גם למורים שאין להם ההכשרה הדרושה — אין לדעתי להתרעם על כך. אלה הם חבלי גידולנו. ומורה שאין לו כל ההשכלה הדרושה — עשוי להשתלם, ומובטחני שהסתדרות המורים ומשרד החינוך יגישו לו כל העזרה הדרושה להשתלמותו.

וכששאלתי — אם מוכשרים המורים לבצע חוק החינוך — לא התכוונתי לשאול, אם יש למורים השכלה וידיעות מספיקות, אלא אם יש להם הסגולות והתכונות הדרושות למתן אותו חינוך שדורש חוק החינוך הממלכתי.

עצת אזרח פשוט

ואסיים דברי במתן עצות אחדות. לא עצת מומ­חה, אלא עצת אזרח פשוט.

ציבור המורים, ככל האזרחים במדינה, פרט לצעירים ביותר בתוכנו, נתחנכו וגיבשו דמותם בתקו­פה שלפני קום המדינה. כחניכי גולה — לא היו לנו חושים ממלכתיים. גם בארץ שלטו זרים, וחיינו אף פה במדינה לא יהודית. לא הזדהינו אף פעם עם המדינה הזרה, וגם בימים הטובים כאשר האנגלים מילאו פחות או יותר חובתם הבינלאומית לפי המנדט. והרגלי־חיים לא משתנים בנקל. ואיני יודע, אם צבור המורים התחייה בתקופה קצרה זו של חיים ממלכתיים מחודשים — עם צרכי־המדינה. איני יודע, אם ציבור המורים מכיר הבעיות והמשימות של המדינה. ולא מספיקה ידיעה פורמלית השאובה מהספר או מהעתון. וודאי שכל אחד מכם יודע — מה הן המשימות העיקריות של דורנו: קיבוץ גלויות, בטחון, ישוב השממה ועצמאות כלכלית. אבל איני בטוח אם אתם חשים משמעותם הפנימית של ארבעת הדברים האלה.

ונדמה לי שיש צורך, למען תוכלו לעשות השלי­חות החינוכית הגדולה והקשה שהטילה עליכם המדי­נה, שקודם־כל תתחנכו בעצמכם. ותתחנכו — אם תבואו במגע ישיר, בלתי אמצעי, חי ונאמן עם אותה המציאות המגלמת בתוכה המשימות הנזכרות. יש צורך, נדמה לי, שתשבו ימים אחדים, אם כולכם יחד או בחטיבות חטיבות, עם חיילי צבא הגנה לישראל במחנות הצבא, ותשמעו מפי הממונים על בטחוננו — מה הן בעיות הבטחון, השוטף והיסודי. ואל תסתפקו בשמיעת הרצאות וביאורים, אלא תבקרו בגבולות ובכל אזורי־התורפה; תיפגשו עם מגויסי־הצבא מבני הארץ ומהעולים החדשים, מכל הדרגים ומכל החיילות ביבשה, בים ובאויר; תחדשו ידיעותיכם הגיאוגרפיות על הארץ מבחינה חדשה, ותשמעו על הקרבות במל­חמת הקוממיות. וכשתבואו ללמד לילדים פרקי יהושע יהיה אז טעם אחר לשיעוריכם. וכשתספרו להם איך הגענו לכך ביום העצמאות — יהיה צליל אחר בסיפוריכם. כי אין כילד בוחן ובודק — אם משמיעים באזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותם בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.

ותלכו לישובי העולים ולערי העולים, תיפגשו עם יוצאי הגלויות המרודות ותשמעו מפיהם ומפי מדריכיהם — מה עובר עליהם בארץ ומה הן הת­לבטויותיהם); תיפגשו עם יוצאי בבל ותימן, מרוקו ופרס ושאר הגלויות, תראו סבלם וכיבושיהם; תעמ­דו על קשיי מיזוג גלויות ועל חבלי הקליטה של האשה המזרחית, של הילד במשפחה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, — ובעית קיבוץ גלויות ומיזוגו לא תהיה לכם סיסמה מופשטת אלא מציאות חיה, רוטטת, רווית יסורים וקשיים.

תלכו למספר ימים, ואולי לשבועות אחדים, לערבות הנגב; תתיחדו שם עם השממה הגדולה ותיפגשו עם נציגי הישובים הבודדים מעיד־גדי, מרביבים, מעין־יהב, מיוטבתה — ותראו בעיניכם הכיבושים המעטים והצרכים הגדולים, ותספגו לתוך נפשכם הנצחונות והסכנות, — וכשתקראו אחר־כך עם חניכיכם פרשות החומש על הדרך בה עברו יוצאי מצרים, על צין ועל פארן ועל הערבה, ועל ים סוף ועל הנגב ועל הר־שעיר — תעמוד לעיניכם ולעיניהם מציאות חיה, מפרפרת, יוצרת ותובעת. אז תבינו — מה נדרש מנוער יהודי לבטחון המדינה, להפרחת השממה, למיזוג גלויות, ולמה חקקה המדי­נה חוק־חינוך כזה, ותדעו אולי מה שלא ידוע לכם מבפנים, — תתעשרו בעצמכם ותעשירו חניכיכם.

ואולי, חברים יקרים, הטלתי עליכם אימה גדולה והצגתי לפניכם דרישות חמורות.

קראתם לי — ובאתי. ואמרתי לכם אשר בלבי. ואם הדרישות הן גדולות, — אני משוכנע שבפחות מזה אי־אפשר.

*

(דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים. תל־אביב — 17.10.1954).