חברות יקרות —

בועידת מחצית היובל של ארגון אמהות עובדות אנו חוגגים גם יובלה המלא של העליה השניה; ובעליה השניה באו גם צעירים וגם צעירות, שהספיקו בחמשים שנה אלה ליהפך לסבים ולסבתות. הוותיקות שמתוך העליה השניה, כוותיקים שבה, עודן מוסיפות לפעול ולעבוד במשק, בחברה ובתרבות, ותמה אני למה אין ארגון של סבתות עובדות.

כל העמים זוכרים רק אבות האומה. העם היהודי הוא כמדומה העם היחיד בעולם ששמר על זכר האמהות לא פחות מזכר האבות. ואמנם, האמהות של העם היהודי לא נפלו בערכן מהאבות, — לפעמים גם עלו עליהם. רבקה בלי ספק היתה בולטת ביזמתה וברעננותה לעומת יצחק. ועל שרה נאמר במדרש, כי ״אברהם היה טפל לשרה בנביאוּת״; ומעשי אמהות סימן לבנות.

בעליה השניה כמעט שלא היוּ אבות ולא היוּ אמהות. מחוּץ לאחד או לשניים, היו כולם צעירים ורווקים, ולא יכול אז לקום ארגוּן של אמהות עוב­דות, גם לא היתה אפילוּ מועצת פועלים מיוּחדת, ולא היה צורך בארגון נפרד של חברות (עדה מימון: היה צורך בכך) — בכל אופן לא בימיה הראשונים של העליה השניה, כפי שהם זכוּרים לי. עליה שניה — פירושה העליה שהעמידה העבודה במרכז חיינו ויצ­רה כל ערכי העבודה ומפעליה והטביעה חותמה על הישוב ועל התנועה הציונית — ובזמן האחרון גם על המדינה. ובעליה זו היה מלכתחילה שויון גמוּר ומלא, שויון של זכוּיות וחובות, בין העובדים ובין העובדות. היתה שותפות מלאה בעבודה, בשמירה, בפעוּלה התרבוּתית והחברתית, ביצירת הקבוצה והמושב, ובכל שטחי החיים.

מהפכה אישית ומהפכה לאומית

בחמשים שנה אלה, מאז הופעת העליה השניה, היינו עדים לשתי מהפכות: למהפכה אישית בחיי כל אחד ואחר מאתנו, ולמפכה לאומית בגורל העם והארץ.

המהפּכה האישית קדמה לעליה השניה. הרוב הגדול של העולים, עוד מימי העליה הראשונה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, ועד ימינו אלה, החליף לא רק מקום מגוריו — אלא שינה באופן יסודי אורח־חייו, משלח־ידו, לשון דיבורו, יחסיו הציבוריים, מנהגיו והרגליו. העליה היתה מעבר מגולה לארץ, מעיר לכפר, מחיי תיווך, אוויר או לימוּדים בישיבה וּבגימנסיה לחיי עבודה, ממקצועות יהוּדיים מיוחדים בגיטו למקצועות רבי־ענף וברכה של בני עמים חפשים בארצם, מבליל לשונות ללשון עברית, מאבק־אדם לחיי ציבור מגוּבּשים, מאין־מטרה וסיכוּי ליעוּד היסטורי גואל, מתלישות לאוּמית, מדי­נית וחברתית להתערות במולדת, במורשת האומה ותרבותה, משרות בכרמי זרים — ליצירה ומאבק על חירות וגאוּלה לאוּמית. מהפּכה אישית זו הגיעה בעליה השניה לביטוּיה העליון והנאמן, ומאֶפיסודה זמנית וחולפת נהפכה להיות שליחות־חיים ממוּשכת ומתמדת, והקימה ממשיכים נאמנים בכל העליות הבאות, וחינכה לאור ערכיה, ערכי מהפּכה יוצרת, שני דורות של נוער עברי בכל רחבי הגולה ובארץ, ועל ידי כך הכשירה וביצעה המהפכה הלאוּמית הגדר לה, שלא היתה כמוה מימי יהושוע בן־נון, המהפּכה שנתחוללה לפני קרוב לשבע שנים, כשנתחדשה אחרי אלפי שנים עצמאוּת עמנו במולדת והוּקמה מדינת ישראל כחברה שוות־זכוּיות במשפּחת העמים בני־החורין.

מהפכה לאוּמית זו לא באה כבארצות אחרות אך ורק מתוך חילוּפי־שלטון, חילוּף שלטון זר בשלטון עצמאי, אלא מתוך תהליך יחיד במינו של עליה, התיישבות ותמורת מבנה־החיים החברתיים והכלכליים בחיי העולים.

הן אך לפני מאה שנים נמצאו בארץ רק כעשרת אלפים יהוּדים, וכל אלה — רק בארבע ״הערים הקדושות״ — ירוּשלים, חברון, טבריה וּצפת; ולא נמצא אז אף ילד יהוּדי אחר בעולם, בארץ או בגולה, שדיבר עברית. לפני 99 שנה נרכש הפרדס היהוּדי הראשון על ידי מונטיפיורי, ולפני שמונים וחמש שנים נוסד ביה״ס החקלאי הראשון — מקוה ישראל, ורק לפני שבעים ושש שנים נוצרה המושבה העברית הראשונה — פתח־תקוה. ועור בראשית העליה השניה, לפני כחמשים שנה, נעשתה כמעט כל העבודה בישובים היהודים על־ידי פועלים לא־יהוּדים. היום יש מיליון וחצי יהוּדים במדינת ישראל; חצי מיליון חברים בהסתדרות העובדים; כשלוש מאות אלף ילדים בבתי־ספר עברים, ולאחר שנותקנו במשך דורות ויובלות מהאדמה יושבים עכשיו בישראל כשלוש מאות אלף יהודים על הקרקע, וקיימים במדינה כשבע מאות ישוּבים יהוּדים, שרק עשרה מהם — ירושלים, עכו, יפו, טבריה, צפת, בית־שאן, רמלה, לוד, חיפה, אשקלון, היוּ קיימים לפני מאה שנה. ובשבעה מהם לא היה אז אף יהוּדי אחד. כמעט כל הישובים היהוּדים נוצרוּ מחדש, החל מיסוד פתח־תקוה בשנת 1878; רובם נוסדו בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה, ובתקופה קצרה זו הפכו ששה מעשרת הישובים הוותיקים להיות ישובים יהוּדים (עכו, רמלה, לוה' בית־שאן, יפו ואשקלון).

נצחון העבודה העברית

המהפּכה האישית שהביאה לידי מהפּכה לאומית זו — לא החלה פה, בארץ, אלא ברחבי הגולה. ההשכלה, הספרוּת העברית החדשה, תנועות השחרור הלאוּמיות והחברתיות באירופה, התפיסה החילונית המחוּדשת על מהוּת הגאוּלה ודרכיה, — כל אלה הפכו שאיפת גאולה מיסטית ופסיבית בת מאות ואלפי שנים לאהבת־ציון ומולדת אקטיבית, ועוררה תנוּעת עליה חדשה. עליה זו עמדה בסימן של ״הליכה מהעיר לכפר״ עוד לפני כשמונים שנה, גם הליכה מהעיר בארץ (ירוּשלים), ובעיקר הליכה מהעיר בגולה — לייסד כפרים יהוּדים במולדת־הקדומים. יהוּדי יוּרשלים והונגריה היוּ החלוּצים הראשונים של ״הליכה״ זו וייסדו את פּתח־תקוה; ואחריהם באוּ יהודּי רוסיה ורומניה וייסדו ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה ועוד.

אולם המייסדים הראשונים נתפסוּ לטעוּת יסודית ששיבשה כל מפעלם החלוּצי הגדול: הם ראוּ העיקר בקנין, המעשה הגדול והמהפּכני של העליה השניה היה בראיית העיקר בבנין, בעבודה. הם הרימו על נס ערך העבודה, חיי העבודה, ביבוּש העבודה, שח­רוּר העבודה ושלטון העבודה, ובעבודה ראוּ שליחוּת חייהם, ומתוך ערך העבודה עמדוּ ונלחמוּ על שמירה והגנה עברית, על שוויון האדם, על שוּתפוּת ביחסי־חברה, על שויון האשה, על התישבות עובדת, על קואופרציה לכל צוּרותיה, על ארגוּן מקצועי, על עברית כמקור היצירה התרבותית העצמית של העם לדורותיו ולשבטיו, על יגיע־כפּיים כמקור היצירה המשקית העצמית והקיוּם העצמאי. נצחון העבודה העברית בעליה ובהתיישבות היהוּדית בכפר ובעיר — בו נתגלמה המהפּכה האישית של העולים, ונצחון זה הביא לידי המהפּכה הלאוּמית, להקמת מדינת ישראל.

הישוב הותיק והעליה החדשה

מהפּכה לאוּמית זו לא נסתיימה עם הקמת המדינה, אלא החלה בה. המדינה נוסדה בכוחם של שש מאות וחמישים. אלף יהוּדים. שנתרכזוּ בארץ תחת השלטון התוּרכי והבריטי; אבל המדינה לא נועדה אך ורק ליהודים אלה׳ אלא לכל העם היהודי, ויעוּדה המר­כזי והראשי של המדינה הצעירה היה קיבוּץ־גלוּיות. ואמנם בשנים הראשונות לקיוּמה קלטה המדינה למעלה משבע מאות אלף עולים, פי חמשה עשר ממספר שבי־ציון בימי זרובבל. אוּלם חל שינוּי עמוק וחריף באָפייה וביכלתה של העליה לאחר הקמת המדינה.

היהדוּת שהגתה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים הרעיון החילוני של הגאולה והוציאה מתוכה חלוּצי־ההגשמה, בוני הישוּב החדש בכוח המהפכה האישית, — יהדוּת זו נשמדה ברובה על ידי הנאצים, ובחלקה הגדול נוּתקה בחוזק־יד מהעם היהודי על ידי המשטר הסובייטי ברוּסיה, בשואת יהוּדי אירופה נשמדו מרכזי התרבות והספרות והנוער החלוּצי, שמתוכם צמחוּ מבצעי.המהפכה היוצרת אשר שינוּ פני הארץ ויצרוּ ערכי העבודה, ההתישבות והעצמאוּת העברית בחומר וברוח.

העליה שהגיעה אחרי קוּם המדינה באה ברובה הגדול מארצות ירוּדות, מרוּדות, דלות וּמדוּלדלות, יהדוּת ארצות אלה היא מהמדוּכאות והעשוּקות ביותר בכל ארצות הגולה, והעליה מארצות אלה היתה בלי אמצעים, בלי הכשרה, ובלי כל הנכסים החמריים והרוחניים שהביאוּ אתם העולים מארצות אירופה.

המהפּכה האישית שעשו העולים לפני קום המדינה היתה זרה, רחוקה, בלתי ידוּעה ובלתי מוּבנת לרוב העולים החדשים. החינוּך שהכשיר שלושת הדורות הראשונים של עולים ומתיישבים להיות מניחי היסוד לאומה מחודשת ולחברה עברית חדשה בנוּיה על עבודה עברית, לשון עברית, כוח יהוּדי, ערכים סוציאליים, — חינוך זה ניטל מרוב העולים החדשים. ואנו עומדים עכשיו בפני מצב טרגי והרה־סכנה של מציאות שתי שכבות שונות ורחוקות זו מזו בתכלית.

כשפלשוּ לארץ צבאות מדינות ערב ביום חכרזת המדינה היינוּ עם מלוכד על אף הניגוּדים המעמדיים והמפלגתיים. כל ישוּב ידע לעמוד בגבוּרה, גם כשנאלץ לעמוד יחידי, מנוּתק מכל שאר הישוב. כך עמדוּ הישוּבים עין־גב בצפון ובית־אשל בדרום — שני ישוּבים בודדים על גבוּלות הארץ מוקפים אויבים מכל צד, והם עמדו עד הסוף — עד הנצחון. אף גוּש־עציון שנפל בסופו מהווה אחת עלילות הגבוּרה המפוארות ביותר במלחמת הקוממיות. גבוּרת מגיני גוּש־עציון הצילה את ירושלים.

גבורת ישוּבים אלה ורבים אחרים לא נולדה יש מאץ ולא צמחה לפתע פתאום. היא ינקה ממפעלי ההעפלה והיצירה של המייסדים הראשונים, מההגנה העצמית של יהוּדי רוסיה, מהמאבק המהפכני של הפועלים היהודים, מהשפעת התנ״ך, מ״אהבת ציון״ של מאפו ומ״משא נמירוב״ של ביאליק, מ״השומר״ ומהגדוּדים היהודים במלחמת העולם הראשונה והשניה, מעלילות־הגבוּרה של ההגנה בארץ, ממסירוּת נפשם של מורדי הגיטו בימי השואָה, מעוז רוחם של המעפּילים בימי 'שלטץ ״הספר הלבן״. כל אלה היוּ זרים ורחוקים לרוב הגדול של העליה החדשה.

אין שום שבט יהודי עולה על חברו

בכשרו הטבעי ובאופיו היסודי אין שום שבט יהוּדי עולה על חברו. כשר הבטחון נפגשתי עם יוצאי כל הגלוּיות המרובות שנתאמנו ונתחנכו בצה״ל וראיתי שחיילים מיוצאי מרוקו, בבל ותימן אינם נופלים ברוחם ובנאמנוּתם מיוצאי ליטה, גרמניה, פולין ובולגריה או מילידי הארץ. צבא־הגנה־לישראל הוּא בית־החינוך הגדול ביותר במדינה וגם כור־ההי­תוך היעילה ביותר בישראל. אבל לא כל העולים עברו בית־ספר זה. רבים מהם הם מעל לגיל הצבאי, ורבים טרם הגיעוּ לגיל זה. מאחורי לוחמי הקוממיוּת בשנת 1948 עמדה מסורת העפלה וגבוּרה של שבעים וחמש שנה, אוּלם אין אנו יכולים לחכות עוד שבעים וחמש שנה עד שהעליה החדשה תיקלט, תתערה ותתמזג בישוּב הוותיק ובכל ערכיו התרבוּתיים, המוסריים והחברתיים. ואין משימה יותר דוחקת, חיוּנית וגורלית,מהנחלת ערכי העליות הקודמות — ערכי הלשון, העבודה, ההתישבות, עזרה הדדית, שויון האשה, אומץ־לב, קשר עמוק למולדת, אחריות לאוּמית, — לעליה החדשה. דבר זה ניתן להיעשות מתוך התנדבות עממית ותנוּפה חלוּצית של טובי הישוב הוותיק, כדוּגמת בני המושבים והקיבוצים שעזבו משקיהם המסודרים ורבי־הזכוּיות והלכו לחיות יחד עם העולים בישובי הדרום ובפרוזדור.

בנים אלה כבר קיימו בחייהם כל המצוות שחלוּ­צי העם קיבלו על עצמם: הם שרתו בפלמ״ח, עסקו ב״העפּלה״, התנדבו לגדוּדים היהודים שלחמוּ בהיטלר, השתתפוּ במלחמת הקוממיוּת, וזה רק שנים אחדות חזרו לביתם, למשקם, למשפּחתם — ועכשיו קמוּ לעשות דבר שעוד לא נעשה כמוהוּ בארץ: הם הלכו מהכפר אל הכפר, מהכפר החלוּצי, הבנוּי, הוותיק לכפר החדש של העולים המתבוסס בקשייו; והם הלכו יחד עם נשיהם וטפם על מנת לחיות יחד עם העולים בימי החול ובשבתות ובמועדים, למען הדריך אותם בעבודה, בהנהלת משק, בבטחון, בחינוך ילדים, בחיי חברה, בעזרה הדדית.

אבל הם מעטים, ורוב העולים אינם יושבים בכפרים, אלא בערים: ביפו, ברמלה, בלוד, בעכו, בבית־שאן, בבאר־שבע. וכאן יש שליחות גדולה לאם העובדת ולכל אם עברית; תאמץ כל משפּחה ותיקה ומסודרת משפּחת עולים אחת, תתרועע אתה, תבקר אותה מפעם לפעם ותזמין אותה לביתה מזמן לזמן, תעזור בחינוך ילדיהם, תטפּח יחסים אנושיים בין האיש והאשה, תרגיל אותם לסדר ונקיון, תעזור להם ברכישת הלשון העברית ובהבנת הנעשה בארץ, תפיג רגש בדידותם וזרוּתם, תושיט להם עזרה מוסרית להשתרש ולהתערות במולדת, בחברה החדשה שאנו בונים — ועל ידי כך ייהרסוּ המחיצות שבין עדות ושבטים, ייעקר רגש הנחיתות המדכא רבים מהם, יתקרבו הלבבות — ונחיה שוּב לעם אחד.

*

(דברים בכינוס ארגון אמהות עובדות. חיפה — 19.12.1954).