רקע
דוד בן־גוריון
פאר לעמם ומופת לדורם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הנהגת ההסתדרות זיכתה אותי בזכות גדולה ויקרה: — לנהל מועצת ההסתדרות המוקדשת ליובל העליה השניה; ושמחתי גדולה ביחוד כשאני יכול היום לברך חברי מלפני ארבעים וחמשים שנה אך ורק בתואר הפשוט והיקר של פועל ואזרח עברי בישראל.

יש המפקפקים בדיוק התאריך של היובל, ויש המערערים על המספר הסידורי של העליה שמלאו לה השנה חמשים שנה. ויש יסוד לערעור זה. עולי שנות התשעים במאה הי״ט, אף הם קראו לעצמם בשם עליה שניה. אני מניח, כי ההיסטוריון הבא יכלול כל העליות שלפני יסוד המדינה בעליה הפר­היסטורית, והעליה של שלושה רבעי מיליון הראשו­נים לאחר יסוד המדינה תקרא בעתיד בשם העליה הראשונה, ואנחנו עדיין עומדים עכשיו ומצפים לעליה השניה שתבוא מברית המועצות ומארצות הברית.

לא התאריך המדויק ולא המספר הסידורי קובעים. העליה שאנו חוגגים כאן, יובלה הראשון היא גילוי־בראשית של כוחות יצירה ומהפכה הפוקד את ההיסטוריה בשעת חסד מופלאה, ומבקיע מעינות סתומים ופותח אפיקים חדשים, וההיסטוריה נוטה ממסלולה הרגיל ומפלסת נתיב חדש של ישע ועוז. הכוחות שנתגלו בעליה השניה שינו פני הארץ ופתחו תקופה חדשת בתולדות העם היהודי, כאשר לא עשה לפניהם שום כוח אחר.

נהיה כפויי־תודה ומקפחי־האמת אם לא נעלה על ראש שמחתנו הפעם החזון וההעפלה של הראשונים, אשר קדמו לנו בעשרות שנים, ממונטיפיורי ונטר ועד מייסדי פתח־תקוה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה, מוצא, גדרה, רחובות, חדרה ומטולה. בלי המעשה הנחשוני של הראשונים ובלי השגיאות והכשלונות שפגעו מתוך נסיבות הזמן וחולשות אדם במפעל הראשונים — מי יודע אם העליה השניה היתה קמה ופועלת. ואם כי בשעתו הוטל על אנשי העליה השניה להלחם במרירות ובהתמדה ולזמן ממושך ברבים מקודמיהם, הרי הפרספקטיבה ההיסטורית של ימינו מחייבת אותנו לראות מעשי הראשונים בהוקרה ובהערצה, כי ביודעים ובלא יודעים שתינו כולנו מבארם, והמעיינות שהם הבקיעו בראשונה לא הכזיבו ער היום הזה.

בסימן היאוש המוחלט והאמונה העמוקה

אנשי העליה השניה לא תתהלכו בגדולות, לא ביקשו שררה וקנין לעצמם, לא הכריזו על עצמם כגואלים ומהפכנים ואף לא התלבשו באיצטלה חלו­צית. מגמת חייהם היתה צנועה: הם באו לארץ לעבדה ולשמרה. הם בחרו כמפעל חייהם המעשה הפשוט, היומיומי שיש בו משום ביצוע אמת ולו קטן של חזון הגאולה, ובבחירה זו היו קשים מסלע ועזים ממות.

העליה השניה קמה ובאה בימי אכזבה ומבוכה, אפס מעשה ואזלת יד בתנועה הציונית לאחר מות המנהיג והחרפת פולמוס אוגנדה; בימי כשלון וירידה חמרית ומוסרית בישוב לרגל השתלטות עבודה ושמי­רת ערבית בכל מושבות ישראל והתפשטות האשליה הטריטוריאליסטית ושלילת ציון בקרב חלקים גדולים של הישוב ומנהיגיו. מספר הפועלים הערבים במושבות היהודיות היה לפחות פי שלושה ממספר הבעלים היהודים, ועל מצב הבטחון בישובים היהודים לפני בוא העליה השניה יש לנו עדותו של אחד הראשונים — משה סמילנסקי ז״ל:

״הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במטולה שילמו מס שנתי לביק. ביסוד המעלה נלחמו על השמירה המוגרבים וחצ׳רקסים, והמושבה נכנעה לזה שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה פעם על התחתונה רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האכרים, ודמו צעק מתוך האדמה אל אזנים חרשות. בראש פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפסיב של הבורג׳ט: גנבות. סג׳רה היתה הפקר. זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה. וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים״. (על הסף״, עמוד 42).

בימי הקטנות ההם עלו ארצה צעירים וצעירות מעיירות פולין וליטה, רוסיה וגליציה. הם לא הכירו איש את אחיו, ולא היתה להם כל מסגרת ארגונית, ולא קיבלו עידוד משום תנועה. להיפך, ראשי המוס­דות בגולה נדו להם, והעסקנים והמתיישבים בארץ ברובם הגדול לגלגו עליהם וגם החרימו אותם. צעירים וצעירות אלה עלו ארצה בחוסר כל, כשבלבם רק שני דברים: יאוש מוחלט ואמונה עמוקה. יאוש במעשי הכישוף של העסקנים הציונים מיקטרינוסלב ואודיסה, ורשא וקלן, שהתיימרו ליצור מולדת בשבתם בגולה ע״י הפצת שקלים, סידור קונגרסים ומכירת מניות של הבנק הקולוניאלי. יאוש במלל הסוציאליסטי של מהפכנים יהודים הניתלים באילנות זרים למען שחרור האנושיות, כשדם יהודי משמש שמן משחה לגל­גלי המהפכה. יאוש בעסקנות היהודית העלובה הטוחנת מים וזורעת רוח ואשליות שוא. יאוש בקיום הקלוקל של עם גלותי הסמוך על שולחן זרים ותלוי בחסד לאומים.

אבל יחד עם יאוש מרדני בחוסר האונים ובבטלנות הציונית והסוציאליסטית שבגולה הביאו אתם אנשי העליה השניה אמונה לוהטת בהתגשמות חזון הגאולה — אם רק יבואו המגשימים ויעשו המלאכה: יעלו לארץ ויחוננו הריסות המולדת ביגיע כפיהם ויגנו עליה בזרוע עוזם.

הם האמינו ביכולתם ובשליחותם של אנשי עבודה והגנה לשנות המציאות בארץ ובעם, לא בכוח הטפה והסברה, אלא בכוח המעשה המגשים, בכוח העמל והעבודה על קרקע המולדת ובשעת הצורך — גם בכוח הנשק היהודי.

הם האמינו בחזון המלווה רצון ומאמץ של הגשמה, והם קיבלו על עצמם להעמיד חייהם יום יום לרשות ההגשמה ללא תנאי וללא סייג.

השליחות שהם קיבלו על עצמם לא היתה שליחות מטעם. איש לא הטיל אותה עליהם. זו היתה שליחות המצפון הנובעת מבפנים. הם האמינו כי אדם חייב לתבוע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת, ואמונתם זו היתה רכושם היחיד; אמונה זו נשענה על רצון נועז, עקשני, מתמיד שלא נרתע מכל קושי וסכנה.

בכוח המעשה המגשים

מאבקם הגדול, הממושך והמכריע היה על עבודה עברית כבונה המשק והחברה וכמסר התרבות והעצ­מאות הלאומית. במאבק זה עמדו נגדם כל הרגלי היהודים הגלותיים, כל המציאות הכלכלית בישוב וכל התורות המקובלות בהלכות החברה והמשק. עבודה לא יהודית זולה ונוחה לניצול היתה מצויה בארץ בשפע ולמכביר, ובני העיירות שעלו ארצה מרחבי הגולה ברובם המכריע לא עבדו אף פעם, לא הם ולא אבותיהם, בעבודת השדה והבנין, החרושת והמכרות. והניגודים החברתיים והתרבותיים ביניהם ובין רבים מהאכרים היהודים היו עמוקים וחריפים; אבל אנשי העליה השניה ידעו, כי במאבק זה תלוי גורל התקומה היהודית, גורל האומה והמולדת, כי בלי עבודה עברית תקום בארץ האבות גלוּת נוספת, עלובה ומחפירה, שתכזיב תוחלת הדורות ותעשה לאל חזון הגאולה. והחזון המלווה עקשנות־מגשימים ניצח. הו­קם מעמד עובד יהודי בכל ענפי המשק ובראש ובראשונה בחקלאות, מעמד שנועד מטעם ההיסטוריה ליהפך לעם עובד.

מתוך מאבק לעבודה עברית הניחה העליה השניה היסוד להתישבות העובדת, יצרה את הקבוצה, הקיבוץ והמושב על ערכיהם המשקיים, החברתיים והמוסריים, בנתה את הקואופרציה האשראית הצרכנית והיצרנית, הקימה הארגון המקצועי בכפר ובעיר, יצרה עתונות העבודה וספרותה ששימשה מקור ראשי להתפתחות הספרות העברית החדשה במולדת, יזמה והקימה הסתדרות העובדים הכללית על מוסדותיה ומפעליה שאין רבים כמותה בתנועות פועלים אחרות, איחדה עובדי הכפר והעיר, פועלים שכירים ועומדים ברשות עצמם, עובדי הרוח ועובדי הגוף, שילבה הפעולה המקצועית, הקואופרטיבית, החינוכית והתר­בותית, קליטת העולים ובנין ההתישבות, במסגרת

אחת של כלל העובדים, וכוננה הסתדרות העובדים כברית בוני־מדינה ומחדשי־נעורי עם.

יחד עם מלחמתם לעבודה עברית נלחמו לשמירה ולהגנה עברית ויצרו ב״השומר״ הכוח המזוין העברי הראשון במולדת אחרי הרבה מאות שנים. ״שמירה עברית״, כתב משה סמילנסקי ז״ל — מושג זה מובן ומקובל עכשיו. אבל אז… כמה היה זה רחוק מן המציאות. כשבאו הידיעות הראשונות על העזה של קומץ אנשים צעירים לקחת את השמירה בידם — היה היחס של הקהל שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם, ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות — למוגרבים, לבידואים, להיגדים, לצ׳רקסים ולכל אלה החב­רים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק, וללא נסיון? ואחרים התמרמרו: אסון הם מביאים על הישוב. והיה כי יהרג הגנב: הראשון על ידם — והיה כל הישוב לחרמה״. (שם).

ואמנם השומרים שילמו מחיר יקר על העזתם — טובי חבריהם נפלו — ולא נרתעו, והכוח היהודי שקם בארץ נטע רגש של כבוד לישוב היהודי בלב שכניהם, ובעקבות השומר הוקמו הגדודים המתנדבים הראשונים בארץ ובאמריקה בימי מלחמת העולם הראשונה — ואחר כך ההגנה.

העליה השניה לא הלכה שולל אחרי מליצות מצלצלות של פטריוטיזם נבוב או של מהפכנות קופית. היא ידעה כי הגאולה והמהפכה של העם היהודי שונה מזו של כל עם אחר, באשר תנאיו ההיסטוריים ונסיבות חייו של העם היהודי הם שונים מאלה של עם אחר היושב בארצו, גם אם הוא משועבד לעול זר. וגם המציאות של ארץ ישראל היא יחידת במינה, ולכן אין להעתיק מאחרים דרכי פעולה אלא יש לכבוש דרך חדשה, בתוך מעצורים וחתחתים, במצי­אות המיוחדת, כדי להגיע למטרה הנכספת; העליה השניה גם האמינה בזהות המלאה בין צרכיו האמתיים של המעמד העובד ובין הצרכים והמאוויים ההיסטו­ריים של העם היהודי כולו; ואם כי העליה השניה מרדה באורח החיים הגלותי ויצרה ערכי־חיים חדשים שהיו זרים להמוני היהודים בגולה — כבשה היא לב העם, והקרינה אורה על הנוער היהודי והקימה תנועה חלוצית בכל רחבי הגולה, אשר עשתה לנו כל החיל הרב בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה.

העליה השניה ארגנה הישוב היהודי בארץ כחטיבה לאומית אבטונומית, והנחילה רוב ערכיה לתנועה הציונית וזכתה לעמוד בראש הישוב ובראש התנועה הציונית.

כשחשך עלינו עולמנו במלחמת העולם השניה ויהדות אירופה נשמדה וממשלת המנדט התנכרה לנו, ונראה היה כאילו הקיץ הקץ על תוחלת ישראל ונחלתו — ליכדו אנשי העליה השניה רוב העם היהודי במאבק ההיסטורי על הקמת המדינה היהודית. במאבק זה התיצבו נגדם לא רק אויבים מבחוץ — אלא ידידים כנים ונאמנים בפנים. היו מתנגדים שפס­לו המדינה היהודית מטעמי פרוגרס ו״כוחות המחר״ ודרשו הקמת מדינה דו־לאומית, והיו פטריוטים שמתוך אדיקות בשלמות הארץ דרשו המשכת המנדט הבריטי או השלטת מנדט בין לאומי. מדינת ישראל הוקמה, וזו היתה בימינו לעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בעולם.

קבוצת אנשים מעטה שחוללה עלילות גדולות

קבוצת אנשי העליה השניה, הפועלת בארץ ובעם זה חמשים שנה ועדיין לא נס ליחה ולא רפו ידיה, היתה בתחילתה מפולגת בתוכה לשלושה גושים: שתי מפלגות יריבות, הפועל הצעיר ופועלי ציון, וגוש אחד בלתי מפלגתי. מתוך אחריות ויראה הכבוד לשליחות ההיסטורית שנטלו על עצמם התגברו אנשי העליה השניה לאחר מאמצים קשים וממושכים על מחיצות העבר ונתאחדו כחטיבה מלוכדת במחשבה ובמעשה, בשעה שרוב תנועות, הפועלים בעולם נתפלגו ונתפרדו. וקבוצת אנשי העליה השניה מחוץ לבודדים שפרשו ונתבדלו, בתוכם אחדים גם בעלי זכויות מרובות, הצליחה במשך עשרות שנים לעמוד יחד וללכד סביבה רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ ישראל. מראשית העליה השניה ועד היום גדל מספר הפועלים והעובדים בישראל פי אלף, ובתוך גידול מתמיד זה הצליחה הקבוצה המלוכדת של העליה השניה לשמור על רוב יציב בהסתדרות העובדים, ובכוח רוב יציב זה הנחילה למעמד העובד בישראל כיבושים מקצועיים, חברתיים, משקיים ותר­בותיים שאין רבים כמותם בעולם, והעניקה לישוב, לתנועה הציונית ולמדינת ישראל הנהגה נאמנה, מסורה ורבת פעלים המקובלת גם על היהדות בכל רחבי הגולה.

איני מכיר בכל ההיסטוריה קבוצת אנשים כה מעטה שחוללה עלילות ומהפכות כה גדולות בתקופת זמן כה קצרה ובתנאים היסטוריים כה קשים, כאשר עשתה זאת קבוצת אנשי העליה השניה. הם לא בזו לקטנות ולא נרתעו מגדולות, וממאבק לעבודה, עברית הגיעו למאבק על מדינה יהודית, ליסודה ולבנינה; מהגנה עצמית ויסוד השומר וגדודים יהודים בצבא הבריטי, הגיעו לארגון צבא ההגנה לישראל ונצחונותיו המפוארים במלחמת הקוממיות; מנסיון ראשון להעלאת יהודי תימן מלפני יותר מארבעים שנה הגיעו בימיני לקיבוץ גלויות משבעים ארצות.

אנשי העלית השניה לא היו נקיים משגיאות וכשלונות, ולא בכוחם ובעוצם,ידם בלבד עשו החיל הרב. המפעל הארצישראלי, הכללי והפועלי, הוא פרי שותפות היסטורית ביו העם היהודי בעולם ובין חלוציו בארץ.

אנשי העליה השניה האמינו בשליחות חייהם המהפכנית והיוצרת והאמינו בעם היהודי, בכוחו ובתקומתו. אמונה זו לא הכזיבה בעבר — ולא תכזיב בעתיד.

כאחד מוותיקי העליה השניה איני יכול להשתיק יגוני העמוק על העדרם של רבים וטובים מבני העליה השניה שלא זכו להגיע אתנו עד הלום. כמה מהם נפלו בגבורה על משמרתם כשומרים ומגינים. כמה מהם נרצחו מהמארב על ידי פורעים. כמה מהם לא חסו על שלומם ובריאותם ועבדו בלי ליאות ולמעלה מכוחותיהם — ונגדעו בלא עת. כל אחד מהם היה פאר לעמו ומופת לדורו. כמה מהם נעשו דמויות לאומיות בעודם בחיים — כמורי הדור, כראשי הספרות והעתונות העברית, כמעמיקי הגות, כקברניטי ההגנה, כמדינאים וארדיכלים של עצמאות עברית, כמעצבי דמות הפועל היהודי והעם בישראל.

ניגר יפי־חייהם לחלל ההיסטוריה העברית, והוא יבהיק בתוכה לעולמים.

*

(נאום־פתיחה במועצת ההסתדרות ס״ח בפתח־תקוה, לציון יובל העליה השניה — 23.12.1954)

המלצות קוראים
תגיות