רקע
יצחק ליבוש פרץ
אל עולם התוהו
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מערי השׂדה פורח צרור של נשמות אל השמים.

נשמות טריות הן, רק אתמול, אסרו־חג של שבועות, יצאו מן ״בור־הכלא״…

עד אל השמים רחוק, ואם כי יש להן כנפים כמו למלאכים, ואינן נושׂאות עוד את משׂאו של הגוף המגושם, אינן יכולות אף־על־פי־כן להגיע אל שערי השמים בבת־אחת.

והטעם הוא בזה, שההֶרגל נעשה טבע שני. והנשמות דידן עדיין יש בהן הרבה הרגלים מן העולם ההוא, שבו ״מנוחה״ פירושה היה ״אוֹשר״, וללכת בבת־אחת והרחק לא היו יכולים ולא היו מותרים. שבו היו אומרין ״כל חפזון אין סופו לטובה״, ״כל שלא הלך ולא נסע אינו מתחרט״ ו—״הנוסע לאטו ירחיק לבוא!״… ישנם, אומרים, נשרים, הממריאים ישר ובבת־אחת כלפי־מעלה אל השמש. אבל הללו היו, ראשית, בני־אדם, ולא בני־נשר, ואפילו נשר גם הוא אינו טס ועולה בבת־אחת, וכלל לא עד אל השמש. מילא, מה שהבריות מספּרים…

אבל נחזור לענין.

משהגיעו לעננה הראשונה שנזדמנה להם, נעצר כל ה״צרוֹר״ כולו.

— האין למישהו מקצת יי״ש? — שואלת נשמה ששכחה היכן היא בעולם.

— אוּף! — שואפת ונושפת רוח נשמה שניה; אם כי החלק ההוא, שיכול וצריך להתעייף, נישׂא בשעה זו שם למטה אל הקבר הפתוח.

— כמה השמש לוהטת ומסנוורת! — קובלת שלישית, אף היא מתוך רגילות בלבד, בשכחה ששוּב אין היא שוכנת בבית־החומר הקטן של עפר ואפר, אינה נבּטת עוד החוצה מבעד לשני סדקים מועטים מוגפי עפעפּים, והשמש עם כל אשה אין בכוחה לסנוור לה את העמים, שאין לה.

אחת רוצה לשמוע משהו חדשות; אחרת שוב רוצה היתה לדעת, מה המצב בשער השיפון או בעניני פוליטיקה.

— מעניין לדעת, אומרת מישהי, — אם סאנין באמת כשרון הוא. —

אך ברגע זה עבר במעוף מלאך בהיר.

כנפי הכסף שלו מרשרשות באויר רשרוש שקט ונעים. הזוהר היוצא מעיניו מעטר את ענני הצחור בשולים של זהב וספיר. כשהכוכבים מברכים אותו לשלום, הוא משיב להם בחיוך, ומן החיוך נוהרות ומתפשטות רצועות־אור חדשות על־פני הרקיע.

הוא שומע במה הנשמות מסיחות, ועל קלסתר־פניו המאיר־הקדוש מתפשט צל של תוגה…

מעיניו המאירות נופלת דמעה של רחמים. אי־שם למטה היא תפול על נשמה חיה, וסופה שכבר תהא גוֹועת ויוצאת מכמיהה…

הוא מניע כנף אחת, לאמור: ״במה שהקדירה מקדיחה, בזה היא מסריחה!…" והוא טס לו לדרכו.

————

הנשמות הנכלמות משפילות ראשיהן. — אלא במה מסיחין? — מהרהרות הן בעצב, ואינן מרגישות בכך, כי זה מזמן אינן פורחות עוד חפשיות על כנפיהן שלהן… אלא העננה, שלאחר התרחקותו של המלאך היא הולכת ומאפילה יותר ויותר, נושׂאת אותן אי שם הרחק אל הצד.

— אלא במה מסיחין כאן?

בעולם ההוא היה כל־כך הרבה לדבּר! היו כל־כך הרבה שאלות, שהאדם לא הרהיב עוז בנפשו להשיב בעצמו על כולן. לעצמו הניח רק את ״שאלת־הפרנסה״, את הדאגה לקיבה; בשאלות אחרות הוא פנה אל מי־שהוא… אל ספרים עתיקים, אל קברים עתיקים, אל רבּיים, אל חכמים, אל מכשפים ואל מטילי־גורל… ולפיכך, פרט ללחם, כרוּב וחתיכה של בשׂר ודגים, הביט על כל הענינים האלה בעיניהם של אחרים, שמע באזניהם של אחרים… ואף־על־פי־כן לא היה הפה פוסק רגע אחד מדבּור, תדיר היה טוחן, והמוח היה תמיד מלא. וכאן… כאן, על־גבי העננה, מרגישות הן את עצמן ריקות כל־כך…

במרחק מרחף הכדור, שעליהן הן חיו לשעבר. עטוף בענן שחור מרחף הוא. מתחת לענן נשארו מחשבותיהן, שאלותיהן, עניניהן לשׂיחה. ולהן לא נשארה אלא בבוּאה רפויה של לחם וכרוּב… אבל הדבר הזה לא נשׂא חן בעיני המלאך.

— כדאי היה לדבּר על דברים טובים, — סוברת נשמה אחת.

— על דברים של יראת שמים! — מתקנת נשמה שניה.

— לפחות דּבּור כלשהו של תורה! — מיעצת שלישית.

אבל הלשון אינה מצייתת.

כאן על העננה, מגבוה, הכול יש לו פנים אחרות. מישהו נזכר במשהו ״טוב״ משם, מצטייר לו לפני עיניו תפוח יפה, מסוּמק כבתולה ביישנית, עם תולעת ירוקה, המציצה מתוך התפוח. הרע משם אף הוא יש לו פנים אחרות… כמשהו שיש לו חריצים, והדבר הזה אינו יפה, אבל מתוך החריצים משהו קורן ומאיר… על־פי־רוב משהו קורן ומאיר… ומפחדים לדבר על כך… ויראת שמים? מי יודע, איזה נוסח נוהג בשמים: ספרד או אשכנז, או שמא צודקים דוקא הדייטשי״ן והנאציונאליסטי״ן? לשם מה ״לפגוע ברגשות״ — לענין פרנסה נוגע הדבר, מה? אין מדברים אפילו דברי תורה.

״בני־תורה״ שבין הנשמות מורגלים לתורה מעורפלת של שלוש־סעודות, מלוּוָה נגון ארוך־ממושך וחדגוני, ובין ״אנשי־שלומנו״, עוד טפּה ועוד טפּה… לך ואמור על־גבי העננה גימטריאות, הנה עובר ביעף מלמד ליטאי וחוזר אחריך ובודק את בחשבון!

— אַ, — נזכרת לפתע נשמה אחת: — שבועות! — האם שמחתם בקבלת התורה?

————

אחדות לוקחות עצמן הצדה — הן היו שם רבנים ״מטעם״! הן עושׂות לעצמן עגוּל מיוחד ומדבּרות, ושואלות זו את זו: מה יאמרו בעולם הבא על הטאקס״ה בעד נפטרים ונולדים?

אבל החוג הגדול ביותר של נשמות נאחז בענין שבועות, בשאלה: מי ואיך שׁמחו בקבלת התורה.

— ״אובּיַאזַאטֶלנו״,1 — קופץ ומכריז בעל־טאקס״ה ליטאי, — שׂמוח שׂמחתי, אלא מאי! מראה־פנים נאה היה לי אלמלי התורה! אפילו ״סויֶטשנוֹי סבּוֹר״ 2 לא היה בלעדיה! ״נַאקַאנוּניֶה״3 אסרו חג ״וְטשֶסְט״4 עשׂיתי ״וֶטְשֶר״״5 לתורה שלנו, אַקַאקְזְשֶה, 6 דוֹריטשקו שלי ניגנה ״זינקא סְדיֶלַאלַא פוּרוֹר״ 7 — את העולם כבשה! מוֹסי אַנדרייביטש קפץ מתוך עורו! הוא היה מתוַדה באהבה, אלא שבשעת ה״אוּזשין״8 בלעתי עצם — והריני כאן!

— ואני — פותח ואומר מלווה־ברבּית — נהגתי כאבות־אבותינו. ירק לשבועות, מאפה־חמאה — ליותר אין צריכים!

————

הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה יותר מזה! בתורתנו הקדוֹשה בוַדאי ובוַדאי שׂמחתי. ״לנכרי תשיך״, עם היתר־עיסקא נוסף על כך, — פרנסתי שלי! אבל ביילא־גיטל שלי, שקניתי לה אדרת־של־סמוּט בבית־העבוט שלי עצמי, מרוב שׂמחה אפתה יותר מדי. יותר מדי דברים טובים, והואיל ואין מבטלין את האוכלין, מתנתו של הקדוש ברוך הוא — —

— והוציאך מאפה־החמאה מן העולם! — נכנס בדבריו מרא־דאתרא אחד. ומרא־דאתרא אמיתי, ריח מי־מקווה נודף הימנו!

—לשׂמוח בקבלת התורה — מכפר הוא — שׂמחתי אני! קצת ספּיר״ט על קלפּות של תפוחי־זהב — אומר הוא — הכינה הרבנית! בעלי־בתים אף הם שלחו — זה בקבוק יין, ההוא — דובשן, חתיכה של עוגה… מה אומר לכם? טעם גן־עדן! והיתה באמת שׂמחה! שׂמחתי בתורה שׂמחה של אמת… שכּן — מה הייתי אני עושׂה בלא תורתו יתברך? ״לא יצלח״ שכמותי, גולם, מה? רגל אחת ארוכה יותר, דוק על עין אחת, וגם, רחמנא ליצלן, לא עליכם…

תחילה הרבנות לא עלתה יפה… במשך הזמן — מזדמנים הכשרים. יין־קדוּש מכנים, יי״ש או יין של פסח — אוצר! קצבים משלמים, אלא מאי! וכשרוצה חבורה של סטודנטי״ם להתיר שמיטה בארץ־ישׂראל — שטר־של־כ״ף־ה״א! אלא מאי! נעל־החליצה אף היא תהיה עסק! כבר התחילו מדברים על כך!

— נפטוֹר נפטרתי, — מוסיף ואומר המרא־דאתרא, — אני עצמי איני יודע באיזו מחלה! משהו פתאומי… כש״הורידו״ אותי, אמרו שהלב נתפקע בי, מפני שאפיקורסים מבקשים לבטל חליצה… יהא כך! אבל הדבר בשקר יסודו — וכי מי שומע להם?

— ואני — נכנס בדבריו מלמד אחד — שׂמחתי גם אני; הרי אני בוַדאי מתפרנס מן התורה…

— בטלן! — מפסיקה נשמה אחרת. וכשהיא פונה אל המרא־דאתרא, הריהי אומרת:

— אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא זה שהגיש לך את השטר־של־כ״ף־ה״א!

וכשהוא פונה אל כל ה״קהל״:

— שום אחד אינו מכּיר אותי?

— אני אינני זוכר — אומר המרא דאתרא. — וַדאי היה מראך אחר…

— במקצת ירא־שמים יותר, — משיבה הנשמה. — כך נדברנו בינינו…

נו, שלום עליכם! — אומר המרא־דאתרא, ורק עכשיו הוא מרגיש בכך, שאין לו יד לפשוט אותה.

— עליכם שלום! דבר מופלא, הרי שם כולנו היינו מכּירים זה את זה!

שמי הוא — אהה! — הוא מפסיק פתאום מדבּוּרו — שכחתי לגמרי, שהשארתי את שמי להעפר־ואפר שלי — לגולם שלי, בשביל המלאך דומה… ושכחתי מה שמי. אבל ״כף המבשלים״ היה הכּנוּי שלי; ואחרים, מרוב קנאה, היו קוראים לי ״מלחך־פנכה״, אך מי נותן דעתו על כך!

אבל חג שבועות ערכנו — בסגנון הגדול־הגדול! מבינים אתם, אנו עצמנו שאינם־מאמינים אנחנו… לשעבר משכנו את דגל־מחנה־יהודה אל המזרח… והרחק יותר ויותר אל המזרח… אבל, משעה שהתחילה הרוח מנשבת לצד אחר, פנינו אף אנו לצד ההוא, ונשבנו ותקענו: בחזרה! אני הייתי ממלא ריאתי אויר ועובד כאותו מפוח של נפח!… בשביל ההמון ערכנו שבועות! את ההמון צריך להחזיק… שאם לא כן… כבר מבינים אתם, כי בּוּרים גמורים כאלה…

— אוי ואבוי! — נשמעת פתאום צוָחה מן העגוּל השני — אוי ואבוי והוי! הרי אנו נמצאים מתחת להאדמה!

— מנין אתה יודע?

— מה פירוש מנין? אין אני יודע גיאוגרפי״ה? הרי לא לחינם גמרתי את המחלקה השניה! — משיב ״רב־מטעם״.

— הנה, הנה ראו את האדמה מלמעלה! — רמז עוד רב אחד משׂכּיל בקצה של כנף־נשמה!

והכול רואים, שהאדמה מרחפת מעליהם, והעננה נוטה ויורדת יותר ויותר נמוך, וגם — משּום־מה גם אל הצד…

קצת נשמות עוקרות עצמן מעל העננה ובוקעות ועולות כלפי־מעלה: הן רוצות להשיג את האדמה, ומעליה אל השמים להגיע. ואילו אחרות מלעיגות עליהן: ״על כנפיהן שלהן לסמוך!״, ״הרי את יושבת על־גבי עננה, אין את משלמת שׂכר־עגלה או דמי־רכבת, סעי!״

אבל גם אותן הנשמות, שעקרו עצמן ופרחו להן, חזרו וירדו עד מהרה.

— פחד ומורא, — מספרות הן, — מה הרחק העולם ההוא התרחק מאתנו. ומשום מה אל הצד… אנחנו כבר לא נשׂיג אותו!

הן מספרות, שמקרוב נראים עכשיו פני הארץ אחרים לגמרי! משום־מה היא אדמדמת וזהובה־מאירה. הן מתערבבות שוב עם בני החבורה, מדברות על העולם ההוא, ואינן מרגישות בכך, שהאויר מתערפל והולך, מתחשך והולך, בעננה כבים השולים־של־זהב, השמש שוקעת ונעלמת היכן־שהוא, וכוכבים אינם מופיעים… מרגע לרגע מוסיפים ומשתטחים צללים עבים וכבדים יותר, וכל מה שהעננה מאפילה והולכת — יותר בהירה ומאירה נעשׂה הכדור — האדמה, והיא מגבּיהה ומרחיקה מרגע לרגע הגבּה יותר והרחק יותר, והיכן־שהוא אל הצד… חרדה יורדת על החבורה.

— מה לעשׂות? להיכן טסות אנחנו?

—״בידך אפקיד רוחי!״ — קורא קריאת־שמע המרא־דאתרא ומתחיל נוחר.

אחרות מרגישות בכך:

— כך! יכולים גם כאן לישון?! מהיכא תיתי! ומתוך שׂמחה וחדוָה הן משתטות על־פני גבּה של העננה ונרדמות.

כדור־הארץ נעשׂה יותר ויותר בהיר ומאיר ומגביה ומרחיק יותר ויותר לרוץ במסלולו, והנשמות הנוחרות טסות על־גבי העננה השחורה — אל עולם התוהו!


  1. בהחלט  ↩

  2. מס הנרות  ↩

  3. ערב  ↩

  4. לכבוד  ↩

  5. נשף  ↩

  6. אלא מה?  ↩

  7. ״אשתי עשתה רושם"  ↩

  8. סעודת־הערב  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!