פרק ראשון:
עולם־הזה מתוך קופסה של קלפת־עץ כל מיני שינַיִם. שטיפה.
הרב דחלם — בספּוֹדיק״ל שׁחוּק, קאפּוֹט״ה קרועה־ובלואה מן הבד הזוֹל; יהודי קטנטן עם גרגרת קטנה חשׂופה, ועינים קטנטנות אפורות צוחקניות, ועם פרצוף־פנים מצוּמק — הרב הישיש העליז קם ממקומו, בין סוגיא אחת לחברתה, מכסה את הגמרא הפתוחה במשקפים הגדולים שהסיר מעל אפו, וליתר תוקף ועוז — במטפחת שהוא מוציא מבית־החזה, ומתחיל מתמסר, לשם תענוג — למעט עולם־הזה שלו, היא קופסת־הטבּק העשׂויה קלפּת־עץ.
אדם שׂמח־בחלקו הוא הרב ואדם בלא מרה, והריהו מחייך אל הקופסה. ומדפּק באצבעותיו הקטנטנות על־גבי המּכסה, מתופף ושואל לאמור:
— יש מעט?
וכשהקופסה משיבה בקול עמום: — יש מעט, יש! —
הוא פותחה בהרחבה, נוטל בכריות שבקצות־האצבעות מעט מן המעט ומגיש אל האַפּוֹן, מפטם פטימה קטנה אחת ימינה, פטימה אחת קטנה שׂמאלה, וחוזר חלילה, מיד עיניו הקטנטנות רואות אור גדול, מתמלא הלבב נחת־רוח גדולה, והריהו מתחיל מהלך על־פני חדר הבית־דין, לא מהלך אלא מרקד ממש, והוא משבח ומפאר לבורא העולם, ושפתיו מרננות ממש:
— אַי־אַי־אַי, רבונו של עולם, עולם נאה בראת!
וכשהוא מעיף עין מבעד לאשנב הקטן אל השוק, עיניו מתלחלחות ממש.
— אילו בריות נאות מתהלכות בעולמך. אחינו בני־ישראל וגם, להבדיל, אחרים… אי־אי־אי! בריות נאות, ממש סמוּ״ט ואַטל״ס…
נופל מישהו לתוך החדר:
— רבי, הצילה!
והריהו מתפחד: — מה זה אירע לך, יעֶנקילי?!… יעֶנקילי?
הוא מכיר אותו! את חלם כולה מכיר הרב, כמעט אצל כל בני חלם כולה סנדק היה… וכשהוא רואה פיו של יעֶנקילי שותת דם, הוא אומר:
— אוי, אוי, יעֶנקילי, מי זה פגע בך, יעֶנקילי?!
כבר יושב יעֶנקילי על הספסל שלפני השולחן של הבית־דין־צדק, וכפות ידיו נתונות על לחייו המגואלות בדם, ומתנועע, בדומה למטוטלת של שעון, לימין ולשמאל, והוא אומר:
— הגוי של שבת.
משתומם הוא, הרב דחלם:
— מהיכן אתה בא ומגיע ביום־חול אל הגוי של שבת, — יעֶנקילי?!
— מן השמים היה חזוּי כך, רבינו שיחי‘?.. הריני הולך, על־פני השוק הריני הולך לי… מה סבור הוא, רבינו שיחי’? נותן אני דעתי על הגוי של שבת? מהרהר אני בו, בהגוי של שבת? על פרנסה לבני־ביתו מהרהר יהודי! בידים ריקניות שוֹב אשוב הביתה! מה תגיד, מהרהר אני לי, הפלונית שלי על־כך… הארורה שלי… הרי הוא מכיר אותה, רבינו שיחי׳! והנה הוא בא לקראתי, הגוי של שבת. רואה אני אותו, אגוזי־שכּוֹרים מפצח הוא לו… ומין פצוּח מחוכּם — מטיל מידו בחלל־האויר ובדיוק אל תוך הפה, פְּצָח וּפְרָך, וכבר הוא מטיל ופולט בשׂפתותיו את הקלפּות לצד ימין ולצד שׂמאל. ונתייצבתי, והסתכלתי בזריזותו.
והריהו מתקדם ומגיע אלי, ואומר הוא:
— יעֶנקילי פתח פיך, יעֶנקילי!…
מילא, מבקש גוי שאפתח, הריני פותח… חשוב חשבתי, רבינו היקר, אגוֹזי־שכּוֹרים מבקש הוא לזרוק אל תוך פי — ואני פותח — נוטל הוא, רבי, את האגרוף ומכה באגרופו על שינַי!
והוא פורץ בבכיה גדולה עוד יותר:
— אוי, הרוצח, הרוצח הזה…
אבל הדבר הזה אינו נוח לו להרב דחלם.
והריהו נגש קרוב יותר ומטיף לו מוסר:
— דבר זה אין אני אוהב, יעֶנקילי! כיצד הבריות אומרין, סתם כך, לומר על יצורו של הקדוש ברוך־הוא — רוצחו?!
— הרי הוא הפיל לי את שינַי, — מתייפח יעֶנקילי, כשהוא מראה את שיניו.
מסתכל הרב ומניד בראשו הקטן ואומר, כמי שקשה לו להאמין במראה עיניו: — דבר דברי אמת, יעֶנקילי, השינַיִם הללו שיניך שלך הם?
— אלא של מי, רבי? הנה, רבי, יביט!
והוא פותח את הפה ומראה לו את החורים…
מביט הרב ומשתומם:
— הפלא ופלא, — אומר הוא לאחר רגע, — יהודי שיהיו לו שינַיִם כאלה…
— אלא מה שינַיִם צריכות להיות לו ליהודי? — שואל יעֶנקילי כבר בהול במקצת.
— הנה, ראה! — משיב הרב ומראה לו את השׂרידים העתיקים שבפיו הזקן, — אחרים אין להם שינַיִם כלל, על־כל־פנים, לא שינַיִם כאלה! הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות שינַיִם כאלה בפיו של יהודי!
וישוֹב יושב הוא, הרב, והרהר מהרהר הוא בשתי שאלות בבת־אחת: — מהיכן לו ליהודי שינַיִם גדולות ובריאות כל־כך?
והגוי של שבת, מה הוא מכה באגרופו אל תוך שיניו של אחר?
וכך הוא מהרהר ומהרהר, עד שהוא קופץ ממקומו:
— אַהאַ!
כלומר — יגעתי ומצאתי:
— הא בהא תליא, יעֶנקילי! שתי השאלות מתיישבות זו בתוך זו… אתה אומר סתם ובעלמא ״רוצח!״, על יצורו של הקרוש ברוך היא — ״רוצח!״. אין רוצחים בעולם. אילו היו רוצחים בעולם, לא היה העולם, חס ושלום, מתקיים אפילו שעה אחת! אלא מאי? מעשׂה־שהיה הרי מסַפּר אתה, ואני מאמין לך, ואת השינַיִם שהוּפְלו הרי אני רואה, אם כן המעשׂה, מבין אתה, כך הוא —
והוא מפסיק ותופס את הנשימה ומסביר: — אשמות בדבר, יעֶנקילי, אשמות באמת השינַיִם שלך!
קופץ יעֶנקילי כמי שהכישו נחש: — היתּכן, רבי, השינַיִם שלי? והערל?
— פטור מכל וכל איננו, דבר זה, יעֶנקילי, אין אני אומר! אבל החייב העיקרי הן השינַיִם שלך, כלומר: לא השינַיִם שלך…
— מה פירוּש?
— תן דעתך להבין, יענקיל! הערל הוא בטבעו מזג טוב… אגוזי־שכּוֹרים היו לו, וכשראה אותך ביקש באמת להנות אותך, לכבּד אותך… ״פתח פיך!״, אומר הוא… לזרוק לתוך הפה רוצה הוא, הרי הם אוהבים מעשׂי־שובבות ובדיחות־ הדעת! אבל בשעה שאתה, יענקיל, שמעת בקולו, והוא ראה שינַיִם שלימות, כלומר, שינַיִם שלו בתוך פיך שלך... הרי מבין אתה: אינו־ישׂראל, כשהוא רואה בפיך־שלך את שיניו־שלו, מיד בוערת בו חמתו! ואינו־ישׂראל, כשבוערת בו חמתו, מה יעשׂ ה? והרי הוא מכה באגרוף!
— שמע בקולי,—מסיים הרב— אַל תעשׂה עסק מכך… לך הביתה אל הפלונית שלך, אמור לה, שאני ציויתי, בפירוּש ציויתי, שהיא תעשׂה לך מי־שטיפה מתּאֵנים…
מציית יעֶנקילי, הולך הביתה, והרב קורא אחריו בלכתו:
— ובפעם השניה, כשערל אומר לפתוח את הפה, פתח במקצת… לא יותר ממקצת שבמקצת, סדק כלשהו! אין הוא צריך כלל לראות, שיהודי יש לו שינַיִם…
פרק שני:
עוד הפעם מכות. הרב רוצה להתפלל על מחצית הלחם. עצה טובה.
הולך הרב דחלם וחוזר אל סוגיותיו שלו, לומד בחשק ושואב נחת מן התורה הקדושה. וחוטף מזמן לזמן מעט־קט מן העולם־הזה שבקופסה של קלפת־עץ… ולבו מתרחב מרוב התענוג!
— אוי, עולם נאה, עולם יקר…
ומטיל שוב מבט־עין, מבעד לשמשה הירקרקת הישנה, מן האשנב שבחדר הבית־דין אל השוק החוצה…
— ובריות, רבונו של עולם, של סמוּ״ט, של אַטל״ס…
אין הוא מספיק לגמור את ההלל, ושוב בא־נפל יעֶנקילי. חודש ימים עדיין לא עבר.
משתוֹמם הרב:
— כל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה שעבר, — מה שוב אירע, יעֶנקילי?
הגוי של שבת! רבי, שוב הגוי של שבת! — מצעק יעֶנקילי — ונופל על הספסל נטול־כוח.
מטיף לו הרב מוסר, אבל ברחמים ובלשון של חסד:
— איזה פגע רע אתה, יעֶנקילי! מה אתה דוחק עצמך כל הזמן אל הגוי של שבת?
רוצח, חלילה, אין הוא, אבל כך סתם — לשם מה הוא דרוש לך?
— מאחורי הוא בא, רבי יקר—מצטדק יעֶנקילי — מאחור, רבינו שיחי׳! הריני מהלך לי ברחוב, רבי יקר, הביתה… לחם בשביל בני־ביתי נשאתי, בשביל אשתי וילדי לחם קניתי. הקדוש ברוך הוא ככר־לחם זימן לי! מתחת לאזרועי אני נושא אותה… ופתאום אני מקבל מאחור מכה בראש, ואני נופל, ואני מתעלף, ורק ברחמי השם התעוררתי, — ורואה אני, הגוי של שבת הולך לו ומתרחק בפה מלא ולועס, והלחם מוטל לרגלי נגוס בפיו — יראה נא, רבי יקר — אוי, הראש, הראש!
והוא מראה לרב את הלחם, ונוטל את ראשו בין כפות ידיו.
מתבונן הרב בלחם ואומר:
— הראש דבר מועט הוא, ממכה בראש, חלילה, אין אדם מת! אך ראה, יעֶנקילי, עם מי היה הצדק?
הנה, ראה— שינַיִם! ערל, ראה אילו שינַיִם יש לו! רואה אתה? נגיסה אחת, ומיד ניטלה מחציתה של הככר! אני לא הייתי יכול כך!…
— כן, רבי! — מודה בדבר יעֶנקילי, אבל הרוצח מה יהיה עליו?! חלם כולה בסכנה היא!
— אי—י—י!
— ואל תחשוב, יעֶנקילי, — פונה הוא אליו, — שאני אין לי צער מזה… אני יודע, מחצית הככר לחם אצל יהודי שכמותך, עם כל־כך הרבה פיות, בלי־עין־הרע, בבית, מה פירושה ומה חשיבותה… וזה יחסר לך, המסכן, באמת… אילו היה הדבר תלוי בי, הריני אומר לך בהן צדקי, הייתי מצווה בפירוש, שהקהילה תקנה ותחזיר לך מחצית הלחם… מפני מה לא? אמנם עניה היא, הקהילה, אבל — יהודי היה לו היזק, ומיד הגוי של שבת של כולנו! ומחצית הלחם סתם אינה סכנה… הקהילה לא תהיה בדיל־הדל… אך, הן אתה יודע, אני אין לי דעה!
מצטעק יעֶנקילי: — כך?… פירוש הדבר, לית דין ולית דיין… הרוצח יתהלך חפשי לנפשו!
— רוצח, — משיב הרב בניחותא, — אף־על־פי־כן, לאו־דוקא… כבר אמרתי לך פעם אחת: העולם לא היה מתקיים, חס ושלום, שעה אחת! אין רוצחים בעולם…
— אלא מאי? — שואל אה?
— אשם, אומר אני לך, יעֶנקילי, אשם הלחם! ״על פת לחם — כתוב בספרים,
— יפשע גבר״. הרי אתה בקי באותיות הזעירות — אדם חוטא בגלל פרוָסה של לחם!… ואדם — כל אדם במשמע: יהודי עובר על ״לא תחמוד״… לפעמים אפילו על ״לא תגנוב״… וגוי, להבדיל, עובר על ״לא תגזול״… לפעמים אפילו על ״לא תרצח״ גם כן, אבל לא מן הטבע… הכול בגלל הלחם! אין אתה יודע כלל, יעֶנקילי, איזה יצר־הרע נעוץ בו, בהלחם. הגע בעצמך, יעֶנקילי, אילמלא הלחם מה היה איכפת לו לגוי־של־שבת, שיעֶנקילי מתהלך ברחוב, מפרנס את תינוקותיו־צפריו ומשבח להמקום, ברוך הוא? הַא? אבל משרואות העינים לחם, משרואות העינים שיעֶנקילי נושא ככר־ לחם! כן, יעֶנקילי—מבין אתה! השתדל לעכל את הדברים…
והרב הולך ונגש, מניח את ידיו על כתפיו של יעֶנקילי ואומר ברחמים גדולים:
— יודע אתה מה, יעֶנקילי? הרי ידוע לך, שאני עניו, אדם עניו מטבעו… אין אני אוהב אותם הדברים… אף־על־פי־כן, למענך אעשׂה את הדבר, למענך רק! ויודע אתה מה? אהיה מתפלל שימלאו חסרונך מן השמים בחצי לחם, למענך!
— תודה, רבי יקר! — קופץ יעֶנקילי ממקומו משומח, ומבקש לעזוב את החדר.
— אך שמע, יעֶנקילי, — מעכבו עוד הרב, — מכאן ואילך, כשהשם יתברך יזמן לך ככר לחם, אל תהא נושׂא אותה בגלוי ובפרהסיא; חייב אדם להזהר, שלא לעורר על עצמו את היצר־הרע… יש לך כנף־קאפּוט״א — כסה!
פרק שלישי:
אשה עם מרדה. מעשה מאחורי בית־המרחץ.
הולך יעֶנקילי ויוצא מנוּחם מלפני הרב, וחוזר לאחר זמן מועט בפעם השלישית בצעקה ובצוָחה, ושוב הגוי של שבת.
— דבר זה — אומר הרב — כבר הוא למעלה מן השׂכל. שיהא יהודי נפגש שלוש פעמים במשך זמן אחד עם גוי של שבת — ובכל שלוש הפעמים יהא מוּכּה! אין הדבר מתקבל כלל על הדעת.
משהו נעוץ בדבר הזה! — אומר הוא — ומקמט את מצחו קמוּטים־קמוּטים ומתחיל חוקר ודורש:
— שמא הראית לו את השינַיִם?
— חס ושלום, רבי! לאחר שהוא ציוה שלא להראותן?!
— שמא החזקת ככר־לחם בפרהסיא?
— מה ככר־לחם, למי יש ככר־לחם, רבי?
אילו היתה לו ככר־לחם, לא היה מגיע לכלל כל אותה צרה… הוא חזר הביתה בלא לחם… וקבּלה הפלונית שלו אה פניו במרדה… הוא ברח, והיא רדפה אחריו… ברח הוא מתוך העיר, ואל בית־המרחץ רץ… בת־ישראל, מחוץ לעיר אין היא רצה… בא הוא בשלום עד לאחורי בית־המרחץ, שוכב הגוי של שבת בתוך העשׂב; והריהו קופץ ממקומו, להכותו נפש רוצה הוא. להכותו, עד שתצא נשמתו מתוכו, אומר הוא! והוא מכה, — בנס התחמק וברח…
— ודע אתה מה, יעֶנקילי, — אומר הרב, לאחר שהרהר בדבר רגע, — במחילה ממך, אין אני מאמין!
תופס יעֶנקילי לקאַפּוֹט״א שלו ומסיר אותה מעליו:
— רבי, מי יתן לנו חטיבות של זהב, כגדלם של הסימנים הכחולים…
ורוצה להוסיף ולהתפשט עד גמירא; אך הרב אינו מניח לו:
— שוטה שלי, לא לכך מתכוון אני, — אומר הרב,
— אין אתה צריך להתפשט כלל… אני רק לשיטתי אני הולך. אין אני יכול להאמין, שהגוי של שבת, יצור־כפיו של הקדוש ברוך הוא, יהא סתם רוצח! רוצח מן הדין שלא יהא נמצא במציאות כלל… ואמור אתה עצמך, יעֶנקילי, היכי דמי — רוצח? אתה היית יכול להיות רוצח?
יענקיל אומר: לא!
— אני אף אני לא! — אומר הרב.
ומשתקע במחשבה, ומתעורר בעוד רגע:
— אַהאַ.
כלומר: ״יגעתי ומצאתי!״ — והוא מתחייך ואומר:
— יודע אתה מה, יעֶנקילי?! שמע מה שאומר לך! והוא קם ומתייצב ומסנן מלה במלה:
״מאחורי בית־המרחץ, אומר אני לך, יעֶנקילי, נמצא בוַדאי המקום, שבו המית קין, כפי שכתוב בתורה הקדושה, את אחיו הבל״.
״והמקום הזה, קבלה היא בידינו, מסוגל לרציחה, ובפרט סכנה הוא, המקום הזה, לבן־נוח, שאין בו כוח־המעצור״ — פוער יעֶנקילי פה ופוקח אזנַים:
— אַה!
— מה? — מחייך הרב — זה מתקבל על הדעת?
מן הסתם! כשאני אומר, הרי אני אומר! לא כלום אינו אשם, הגוי!
שמעני, יעֶנקילי, אל תתן דעתך על כל הדבר הזה. רוצה אתה, קרא לחובש, ואם לאו — שׂים לך לבדך תחבושות של צוננים.
ובשבת, אין אני מתערב אמנם בעסקי קהל, אבל בשעת סכנה — שָאנֵי, בשבת, אם ירצה השם, הריני מצווה להכריז ולהודיע בבית־הכנסת הגדול ובבית־המדרש, שהקהל יהא מוקיר רגליו מן המקום שמאחורי בית־המרחץ! ואפשר יעבירו בעלי־הבתים את כל בית־המרחץ למקום אחר?… אל תוך העיר, אל השוק… וכי לא כדאי, מה? אבל ענין זה כבר לא עניני הוא! לך לשלום, יעֶנקילי…
פרק רביעי:
האסיפה. יענקיל אנוס לברוח. הגוי של שבת מקבל הוספה.
אבל לא יצא הודש אחד, ויענקיל חזר ובא עוד פעם…
את השינַיִם לא הראה, מאחורי בית־המרחץ לא היה, ועצמות שבורות יש לו.
מאחורי בית־הכנסת נתקל בו, הגוי של שבת…
וכבר אנוס הרב להודות:
— אוי, גזלן! באמת וממש גזלן! ו״הסכנה סכנה לכל חלם כולה…״
— בשבילי, למשל, לא. אני אינני יוצא מפתח ביתי… לשם מה? אבל — כל הקהל!
— שכּן, — אומר הוא, — במה אתה שונה משאר כל היהודים החלמאים? אתה שמך יעֶנקילי, אחר שמו גרוֹנם; השם אינו גורם כאן. ואין אני יודע כלל, אם הגוי של שבת יודע, מה שמו של זה או של זה? מה שמו של היהודי, שהוא מסיר אצלו את הפמוטות מעל השולחן…
— חייבין, אם כן — נאנח הוא — אסיפה לעשׂות… כן…
— ויודע אתה, בעיקר, מפני מה אני מתיירא, יעֶנקילי?
— מפני מה, רבי?
— מפני השעה שלפני נעילה ביום־הכפּוּרים!
ערל בא־נכנס אל בית־הכנסת הגדול להדליק את הנרות של נעילה, והוא יכול להחריב את חלם. לאַבּד, חס ושלום, את כל הקהילה בבת־אחת!
ואהוֹב אוהב הוא, הרב, בחינת ״אומר ועושׂה״!
בשבת כבר תלויות בבית־הכנסת פתקאות גדולות עם אותיות של קדוש־לבנה:
אסיפה תהיה! סכנה מרחפת על חלם! סכנה — ומתכנסים ראשי־השבּוּטוֹת, מזדרזים לבוא לובשי־הפרוָוֹת, ויושבים צפופים־צפופים, ראש בראש מגיע — —
— יאמר לנו, מה הענין, רבינו שיחי'…
— יספר, אומר הוא, יעֶנקילי…
מעיד יעֶנקילי את דברי עדותו. מספר הרב, כיצד נתבטלת סברתו הראשונה… ושהצדק היה עם יעֶנקילי — —
— רוצח הוא — צועק יעֶנקילי, — רוצח!
ורועדים כולם ומרעידים…
— מה לעשׂות, איפוא, רבי יקר?
אין הרב מניח להם להמתין הרבה, והוא אומר כך:
- אִילו היתה, אומר הוא, דעתי נשמעת בקהילה… אילו היו באמת ובתמים שואלים לדעתי, הייתי כך אומר:
יענקיל צריך, קודם כול, ודוקא מיד למחר, אם־ירצה־השם, ודוקא בבוקר השכם, כעלות השחר, לברוח למקום מן המקומות… משום שעליו כבר יש לו, להגוי של שבת, חזקה… ויותר מחזקה, בחינת ״כיוָןחדש״…
ולהשיב אפו, בשביל להציל את הקהילה מן הסכנה, יתנו לגוי של שבת הוספה: חתיכת־חלה גדולה יותר, שתי כוסיות של יי"ש, וכי יודע אני? אולי ירחם!…
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
אתם צוחקים?
ואף־על־פי־כן טבועה בכל אחד מאתנו חטיבה של הרב דחלם!
אני הרי אני פרוָן, אך בעיקר הריני עושׂה שטריימלי״ן. אבל נתּנה אמת להאמר שרוב הפרנסה בא לי מן הסעֶרמיעֶנ״גוֹת, אֵלו פרוָוֹתיהם הארוכות של הגויים, ומפרוָוֹתיהם הקצרות של הסבּלים.
לפעמים בא־נופּל אלי גם לייבּ הטוחן עם פרוָת־הכבשׂים הגדולה…
אמת נכון, ששטריימי״ל מזדמן לעתים נדירות, נדירות ביותר. שכּן — מי זה חובש כהיום הזה שטריימי״ל? רב בישׂראל! והשטריימי״ל מאריך ימים תמיד יותר מן הרב…
וכן גם אמת, שבשעה שכבר מזדמן לי שטריימי״ל לעשׂותו, הריני עושׂה אותו בחינם. לכל הפחות — את עבודתי שלי אני מוסיף חינם. בכל זה אני מודה, ואף־על־פי־כן בעיקרו של דבר עושׂה שטריימלי׳ן אני, מפני ששטריימי״ל אוהב אני לעשׂות!
כשמגיע לידי לעשׂות שטריימי״ל, הרי אני מרגיש, גם ״אחרי בלותי״, מי אני ומה אני ומה אני יכול לעשׂות!
אלא ממה, אמרו אתם עצמכם, יכול אני ליהנות?
לפנים הייתי נהנה מן הסעֶרמי״עֶנ״גוֹת, אֵלו הפרוָוֹת הארוכות של האִכּרים…
ראשית: משום מה לא?
שנית, הייתי מהרהר בלבי: ״הגוי הקטן הזה נותן לנו לחם, בקיץ הוא עובד קשה כל כך, ואינו יכול להגן על עצמו מפני החמה, אבוא אני ואעזור לו לפחות בחורף, לשמור עליו מפני הצינה!״ ושלישית, היה לי שיר־זמר נחמד לכך!
אדם צעיר לימים הייתי, וקול־זמרה היה לי כאותו פעמון, והייתי תופר ומזמר:
״עוֹר בְּעַד עוֹר,
דִּקְרִי, מַחֲטִי דָּקוֹר,
וְתֶפֶר נְגַמֵּא!
נַעֲשֶׂה פרוָה יָפָה,
עִם אִמְרָה וְעִם שָׂפָה…
מִירְל, אֲנִי צָמֵא!״
וכן הלאה! עוד כמה בתי־שיר… וכל עצמו של אותו זמר, כמובן, לא בא אלא לשם אותו ״המאמר המוסגר״, כדי שיהא נחרז בסופו עם הפזמון החוזר — ״מירל, אני צמא!״
שכּן, צריכים אתם לדעת, האשה־הצנועה של היום הזה, מרת מרים־דבוֹשה, בימים ההם גבאית עדיין לא היתה; היא לא קראה לי כהיום הזה ״בּרל נקניק״, אלא ״ברילי״, ואני הייתי קורא לה מירל וגם מירילי, והיתה, בעווֹנותינו הרבים, אהבה רבה ויתירה בינותינו, וכיוָן שהיתה שומעת את ״המאמר המוסגר״ — שאני צמא, מיד היתה מגשת לי לקיקה של יי״ש־גודגדניות! יי״ש יש לו פעולה גדולה על כוח־הדם, ואני הייתי אמנם תופסה תוך כדי דבּוּר בשׂמלתה, ומנשק לה נשיקה לוהטת על שׂפתותיה דובדבנים… ומחוּדש בכוח הלקיקה ההיא ובכוח הנשיקה ההיא, הייתי חוזר אל התפירה ואל השירה!
וכהיום הזה — חסל דובדבנים!
אני שמי ״ברל נקניק״, והיא ״מרים־דבוֹשה״…
אף גם נודע לי, שאדמה יש מעט, ואִכּרים — הרבה… אמוֹר אומרים: יתר על הצורך… והאכרים ה״מיותרים״ סובלים רעב; ואפילו מששה מוֹרגי״ן אדמה אין יכולים להתקיים, ולפיכך גם בחורף אין הגוי הקטן נח מעבודתו.
הוא הולך לעבוד ב״הובלה״.
מנוחה יפה יש לו בחורף! ימים ולילות שלימים הוא מוביל דגן אל טחנתו של לייבּל!
מה סבורים אתם, הרבה נחת יכול אני לשׁבוע מכך, שהסעֶרמיעֶנג״ה שאני עושׂה, מעשה ידי להתפאר, שרויה כל החורף בשלג וברטיבות, והיא מהלכת אחרי זוג סוסים פגוּרים, הסוחבים את תבואתו של לייבּל הטוחן בעד 13 גרוֹשי״ן השׂק, מרחק 5 מילין!
אַי-אַי! ומה נחת־רוח יש לי מן הפרוָה הקצרה של סבל?
כל החורף היא נושׂאת שׂקים מלאים קמח מטחנתו של לייבּל הטוחן, וכל הקיץ היא מונחת עבוּטה בבית־המזיגה בעד ח״י גרוֹשי״ן.
משנכנס אלול, ומביאין אותה אלי לתקוּן, אני משׁתכר עוד מן הריח של יי״ש רע הספוג בה עדיין!
ואם פרוָת־הכּבשׂים הגדולה של לייבּל הטוחן, בכבודו ובעצמו, נופלת לתוך ידי, מה סבורים אתם, יש לי נחת־רוח מכך?
אמנם, פרוָת־כבשׂים כבדה וכבוֹדה היא, וכבוד הוא לי והעיירה כולה דרך־ארץ יש לה בפניה! אך לי אין יוצאת מכך טובה.
אני הרגל רע ומאוס דבק בי: כל דבר שאני רואה, הריני אנוס להרבות הרהורים עליו: מהיכן זה בא? מפני מה כך הוא? וכלום אין הוא יכול להיות לא כך, אחרת? וכיוָן שמגיעה פרוָתו של לייבּל הטוחן אל תוך ידי, מיד אני מתחיל מהרהר:
רבונו של עולם! מפני מה בראת כל־כך הרבה מינים של פרוָות? מפני מה אחד יש לו פרוָת כבשים כבדה וכבודה, השני יש לו פרוָת־סבּלים והשלישי סעֶרמיעֶנג״ה, הרביעי אין לו שום פרוָה כלל?
וכיוָן שאני מתחיל מהרהר, הריני משתקע בהרהורים, המחט ננעצת ונעמדת, והאשה־הצנועה מרת מרים־דבוֹשה תחי׳ מטילה בראשי כל חפץ שמגיע לידה…
היא רוצה, בדומה לכל שאר האחרים, ש״בּריל נקניק״ יהא מהרהר פחות ועובד יותר…
אך מה אעשׂה, ואני אנוס להרהר! ואני יודע אף־על־פי־כן שאין לייבּל הטוחן מוסר את פרוָת־הכבשׂים שלו לסריקה ולבדיקה, אלא אם כן הוריד תחילה גרוֹ״ש אחד לכל שׂק מן הסעֶרמיעֶנג״ה, וכן גם גרוש אחד מפרוָת־הסבּל הקצרה…
נו, וכי מזה יכול אני לשׁבוע נחת? הוֹ, כמעט־כמעט שכחתי!
שבוע אחד קודם סליחות כמעט־כמעט נזדמנה לי עבודה הדשה מוזרה… מה שעולה על דעתן של נשים! באה־נכנסת אלי פריידל הגבאית עם בתי־יד גדולים עד מאד על ידיה — אני מסתכל — הרי זה זוג מגפים של גוי — סבור הייתי, עוד מעט ואני מתפקע מצחוק.
— בוקר טוב!— אומרת היא לי, בקולה המתוק־המתוק, — בוקר טוב, ברילי!
היא ידידתה של אשתי היא, והיא נוהגת, בדומה לכל העיר כולה, לכנות אותי בשם ״בריל נקניק״; וכהיום הזה: ברילי! ובמתיקות כל־כך — נופת תטופנה שׂפתותיה! והריני מבין כבר, שהיא זקוקה לי במשהו… הריני סובר, שהיא קנתה את המגפים ב״משיכה״ מעל־גב עגלתו של גוי (הרי אין זה חמוּר יותר ממעות קטנות — מתוך קופת־הצדקה) ורוצה היא את הסחורה אצלי להצפין! והריני שואל אותה בחומרה:
— מה רוצה אַתּ?
— תיכף ומיד הוא בא עלי ב״ירגזוּן״ שלו, — משיבה היא במתיקות יתירה, דבש וחלב תחת לשונה, — תיכף ומיד ״מה רוצה אַת?״, והיכן הוא ה״שנה טובה!״?
— יהא ״שנה טובה״, ובלבד שתקצרי.
— מה אתה נחפז, ברילי, — מחייכת היא עוד ביתר מתק, — הנה באתי לשאול אותך, אם אין לך כמה חתיכות של פרוָה.
— ומה אם יש לי?
— הייתי מציעה לך עסק — אומרת היא.
— נו? השמיעיני קולך! דבּרי!
— אילו היית בעל לב טוֹב, ברילי, היית מרפּד לי את המגפים הללו בפרוָה! — והיה לי במה ללכת לסליחות, ואתה היית קונה לך מצוָה בזיל־הזול!
מבינים אתם מה עסק הוא זה? ״מצוָה בזיל־הזול״!
— הרי מבינה אַת — אומר אני לה — שברל נקניק אינו להוט אחרי מצווֹת?
— אלא מה? מאשה עניה תהא לוקח כסף?
— מילא, יהא בלא כסף! אעשׂה לך זאת בעד דבר־של־מה־בכך: אני ארפד לך את המגפים, ואַת תספּרי לי רק את חטאת־הנעורים שלך…
אין היא מסכימה, ושלחתיה איפוא אל כורך־הספרים!
אם כן אין אני מרפד מגפים. גם בלאו הכי חיי ומלאכתי מאוסים ונמאסים עלי! צוחקים אתם? ואף־על־פי־כן, כשאין לי שטריימי״ל, הכל מאוס ונמאס עלי! שכן מה? לשם מה אני טורח ועובר כל הימים? הכול רק בשביל למלא את הבטן החסרה! ובמה? בלחם ובתפוחי־אדמה, בלחם בלא תפוחי־אדמה, ולעתים קרובות ביותר — גם בתפוחי־אדמה בלא לחם. כדאי הדבר?
האמינו לי, כשאדם עובד חמשים שנה ואוכל חמשים שנה יום־יום תפוחי־אדמה, הכרח הוא שיהיו חייו נמאסים ומתמאסים עליו! והכרח הוא שיעלה לפעמים על דעתו — לעשׂות מעשה לעצמו, או — ללייבּל הטוחן! ואם אף־על־פי־כן אני מוסיף ואוכל בשקט את תפוחי־האדמה שלי, ומוסיף ועושׂה בשלוָה את עבודתי שלי, הריני חייב תודה על כך אך ורק לשטריימי״ל! כשבא שטריימי״ל אל תוך ידי, מתחדש ומתרענן הדם שבתוך עורקי! ויודע אני, לשם מה אני חי!
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
בעשׂותי את השטריימי״ל הריני מרגיש, שאני מחזיק צפור ביד, והנה מיד אפתח את ידי והצפור תתעופף ותתרומם למעלה גבוה־גבוה, וכמעט לא תתפשׂנה עוד העין הרואה!
ואני אהיה עומד ומביט ומתענג: זהו צפורי שלי, אני עשׂיתי אותו, אני שילחתי אותו למעלה למעלה!
בעיר, ברוך השם, אין לי דעה, לאסיפה אין קוראים אותי, וללכת לא־קרוא אין זה מנהגי, לא חייט אני, ואיני יוצא כמעט מפתח ביתי! אין לי ״עיר״, לא בבית־הכנסת הגדול ולא בבית־המדרש ולא בשום מנין! אין לי שום מקום ושום ענין, שתהא שם דעתי נשמעת… בבּית מרת מרים היא המושלת בכפה! קודם שאני מנסה לפתוח את פי לומר דבר, כבר היא ממטירה עלי קללות! כבר היא יודעת מראש, מה שיש ברצוני לומר, מה ש״ברל נקניק״ סובר ויכול לומר, והיא רותחת כסיר על הכירים!
ובכן, מי אני ומה אני? לא כלום! ואף־על־פי־כן, כשאני מוציא לפעמים מתחת ידי שטריימי״ל ומעיפו על הקהל — מתכופף הקהל כפיפה משולשת תחת שלטונו!
אני יושב בבית ושותק, והשטריימי״ל שלי מתנענע בחשיבות בחתונה, בברית־מילה, בסעודת מצוָה… הוא מתנודד מעל לכל הקהל על־יד הקלפי, בדין־תורה!
וכשאני נזכר באותה גדולה, באמת לבי מתרחב משׂמחה…
————
ממולי דר עושׂה-תכשיטין, קשוּטין לבגדי־שׂרד… באמונתי, אין אני מתקנא בו!
תנסה כִתְפָה שלו, או צוָארון של זהב, לומר על שור אחד: ״טריפה!״ ועל השור חברו — ״כשר!״ אדרבה, יאמר ונראה! וכשהשטריימי״ל שלי אומר על ארבעה שוָרים בזה אחר זה ״טריפה!״ — הקצב נעקר מן השורש, פרחי־הקצבים יש להם נקיון־שינַיִם, כל העיירה כולה יש לה ״תשעת הימים״, גדוד שלם של קוזאַקי״ן יש להם בעד ששה גרוֹשי״ן פוּנט של בשׂר, ואין מערער! אין פוצה פה ומצפצף!
הנה, לזאת יקרא גבורה!
כלום איני זוכר? בשנה שעברה היתה פגירה של צאן.
מספרים היו, הכבשׂים עושׂות מיני הקפות מוזרות, עד שהן משרבבות ראשיהן כלפי מטה ונופלות בלא רוח־חיים! אני לא הייתי באותו מעמד! מספּרים על ״הקפות״, הרי ״הקפות״. אך בוַדאי היה לו ליעֶנקיל הקצב בשׂר-כבשׂים בזול.
בא רופא־הבהמות ואמר: טריפה! שומעין לו כמו לאותו חתול שעל הגג!
הלך והביא ארבעה זוגות של כתפות וצוארון־זהב אחד. ומה היה? סילקו להם לכולם את הבשׂר מתחת לידיהם, ועוד שלושה ימים לאחר מכן היה לה לכל העיירה בשׂר כשר בזוֹל לסעודת־הערב!
אצל השטריימי״ל שלי אין גונבין! אין הוא זקוק לא לכתפות ולא לצוארון-זהב, הוא עצמו אף הוא אינו זז ממקומו! וכל זמן שאין השטריימי״ל שלי אומר: אכול! — אין בכל העיירה פותח פה ואוכל!
————
אפשר סבורים אתם, שהגבורה נעוצה בזה שמתחת לשטריימי״ל? חס וחלילה!
אין אתם יודעים, אפשר, מה שיש מתחתיו?
אני, ברוך השם, יודע!
הבריה הזאת היתה, ברוך השם, לפני כן בעיירה עוד יותר קטנה מלמד, ואבא שלי, עליו השלום, קודם שראה ששוב אין אני עתיד להיות אדם של ממש, שלח אותי אל הבריה הזאת ללמוד! הוא היה, רחמנא ליצלן, מין ביש־גדא, שהעולם לא ראה כמותו! מלמד־שבמלמדים, בטלן יחיד בדורו!
ראו בעלי־הבתים, שאין הוא יודע צורת מטבע, מיד החסירו לו מחציתה של המשׂכורת, ואת המחצית האחרת שילמו במטבעות שחוקות, או באסימונים! ראתה הרבנית זוגתו, שבטובה אין היא עתידה לפעול אצלו ולא כלום, מתלשת יום־יום בזקנקנו!
ואין אתם צריכים להתרעם עליה!
ראשית, היה חסר לפרנסה; והשנית, דרכה של אשה, שהיא אוהבת לתלש; והשלישית, היה היה לו מין זקנקן כזה, שהיה מבקש על עצמו, כמעט מתחנן ברחמים, שיהיו מתלשים בו! ומתחנן היה בפירוש ובהֶדיה כל כך, שאף אנו, התלמידים, לא היינו יכולים להתאפק, וכל פעם היה אחר מאתנו מוכרח לרדת אל מתחת לשולחן, לזחול ולהגיע עד אל זקנקנו של הרבי ולתלוש שׂערה אחת!
נוּ, אמרו אתם עצמכם! וכי אפשר שתהיה בה, בבריה כזאת, גבורה?
שמא סבורים אתם, במשך הזמן נשתנה במקצת?
חס וחלילה! שום דבר לא נשתנה בו! אותן העינים עצמן, הקטנות, הכבויות, המלאות מוגלה, הבטלניות, הנפחדות תמיד!…
אמת נכון, מתוך דחקות מתה אצלו אשתו הראשונה, ואם כן, מאי נפקא מינה? מתלשת השניה בזקנקן! מאחר שהוא מבקש, מתחנן שיהיו מתלשים בו, ואי אפשר לסרב! ואף אני עצמי, כל פעם שאני רואה אותו, תוקף גם אותי חשק גדול לתלוש לפחות תלישה קטנה! אלא, מה אירע כאן? לא יותר מזה שאני עשׂיתי לו שטריימי״ל!…
ומודה אני ומתודה, שלא עצתי שלי היתה זאת! אני לא היה דבר כזה עולה כלל על דעתי!
הקהל הזמין ואני עשׂיתי; אך כיוָן שנודע לו לאותו קהל עצמו, שהשטריימי״ל הזה, שהם הם הזמינוהו אצלי, ושאני, ברל נקניק העלוב, עשׂיתיו במו ידי, נוסע ובא וכבר הוא נמצא כמרחק ויוֹרס״ט מאחורי העיר, — קם כולו על רגליו ורץ להקביל פניו, חולים מעל מטותיהם ירדו ורצו לקראתו! התירו את הסוסים מעל העגלה, וכל הקהל כולו ביקש בבת אחת לאסור עצמו אל העגלה ולמשוך את השטריימי״ל שלי; השם יודע, מה מחלוקת עשׂויה היתה לצמוח מכך! ואֵילו סטירות־לחי, ואֵילו מסירות… אילמלי נמצא שם חכם אחד, שהשׂיא להם עצה טובה: למכור את הכבוד הזה מכירה פומבית!
ולייבּל הטוחן נתן ח״י פעמים ח״י זהובים, והוא היה הסוס הראשון!
נוּ, וכי לא נעוצה בו גבורה, בשטריימי״ל שלי?
————
האשה־הצנועה שלי מכנה אותי (מלבד ברל נקניק) גם בעל־תאוָה, עז־פנים, מנבּל־פה, כל־בו, וכל מה שיעלה על קצה לשונה…
נתּנה האמת להאמר, אדם אינו חזיר! אני נהנה מדבר־חדוּד; אני אוהב לפעמים לנעוץ לו ללייבּל הטוחן, בין בפניו ובין שלא בפניו, קוץ ובן־קוץ.
וגם, — וכי מה יש לי לכחש? — הנערות המשרתות, הבאות לשאוב מים בחצר ממולי, אינן חס ושלום כוהנים העומדים על הדוכן, ואני אוהב להטיל בהן עין…
אך, האמינו לי, לא הדבר הזה הוא שמקיים אותי בחיים!
מוסיפה לי חיות עובדה אחת: הריני יודע, שפעם אחת ביובל של שנים אני משלח מתחת ידי מין עבודה־זרה קטנה אל הקהל, וכל העולם כולו משתחוה לה, למלאכת־ידי זו!
יודע אני, שבשעה שהאשה־הצנועה שלי משליכה לי את המפתחות על השולחן, השטריימי״ל שלי הוא הוא שציוה לה לעשׂות כן! לי היא נשמעת כלאותו חתול המיילל על הגג, אבל לשטריימי״ל שלי מוכרחת היא לציית!
כשהיא חוזרת ערב שבת ויום־טוב מן המקולין בלא בשׂר, ומקללת את הקצב — יודע אני, שהקצב אינו חייב בזה ולא כלום, שהשטריימי״ל שלי הוא שאינו מניח לה לעשׂות היום פשטידה! אני יודע, שבשעה שהיא נוטלת קדירה שעדיין היא חדשה ושלימה ומשליכה אותה אל הרחוב, לא היא היא המשליכה אותה קדירה, אלא השטריימי״ל שלי הוא שהשליכה! ובשעה שהיא מפרישה מן העיסה חתיכת בצק ומטילה אותה אל האש, ומגביהה ידיה ותולה עיניה בקורה, יודע אני שהקורה אין לה קורת־רוח מזה ואינה יודעת מזה כלל, — אלא השטריימי״ל שלי הוא ששרף את חתיכת הבצק הזאת!
————
ומלבד זה יודע אני, כי האשה־הצנועה שלי אינה בת־יחידה בהקהל, וכי הקהל אינו בן־יחיד אצל המקום, ברוך הוא; וכי הקהל יש לו הרבה נשים צדקניות כמותה, והקדוש ברוך הוא יש לו הרבה קהילות־קודש כאלה, והשטריימי״ל שלי יש לו כוח השלטון על כל אלף אלפי אלפים הנשים הצדקניות!
אלפי אלפים מפתחות מושלכים על־גבי השולחן, אלפי אלפים נשים אינן יכולות לעשׂות פשטידה, אלפי אלפים קדירות מתנפצות אל אבני הרחוב, ומן הבצק שמפרישים לחלה אפשר היה לפרנס גונדה שלימה של אביונים!
ומי פועל כל אלה? הכול מעשה־ידי שלי! הכול השטריימי״ל שלי!
————
ושוב עושׂה-השוטין! הנה הוא יושב ממול חלוני: פניו מבהיקים, כאילו משחו אותם בשוּמן. מה מבהיקים הם? מה מעפעפות אצלו העינים המתרוצצות?
הוא התקין זוג כתפות־זהב!
ראשית, יודעים אנחנו זהב מהו וחוטים מוזהבים מה הם! והשנית, יודע אני, כי זוג־כתפות כאלה יש לו חיילים חסרים לפקודתו פי עשׂרה יותר ממספר הסעֶרמיעֶבגו״ת ופרווֹת־הסבּלים הסרות לפקודתה של פרוָת־הכבשׂים של לייבּל הטוחן! ואף־על־פי־כּן, תנסה נא כתפת־הזהב הגדולה ביותר להוציא פקודה: ״שור שלם תשחט ורק חציו תאכל!״; ״עצמות תהיה גורס, ארבעה מיני כלים יהיו לך, ואת הטחול תהא אוכל על צדה ההפוך של הצלחת!״; ״מכל פרוסה ומכל בלע תהא משליך חלק אל האש או אל המים!״ או: ״כל חתן חייב להראות לי תחילה את הכלה שלו, וכל כלה את חתנה שלה!״: ״אִתּי עמי — הכול, אפילו עד להתפקע, בלעדי — אף לא לקיקה אחת״.
הכתפה הגיניראַלית הגדולה ביותר לא תהיה לה אפילו ההעזה לכך, ולא יעלה לה אפילו דבר כזה על הדעת! ואילו עלה, היתה אנוסה למלא את כל המדינה כולה חיילים־חיילים, וליד כל מטה להעמיד לפחות זוג קוזאַקי״ן שיהו שניהם שומרים זה על זה, ושניהם יחדיו — על המטה! וכמה גניבות היו מצויות בזה, וכמה העלמות ועקיפין! כמה היו מרמים בכך! רבונו של עולם, הלואי עלי חלק מועט מזה!
והשטריימי״ל שלי עושׂה כל אלה, ובשקט ובשלוָה, בלא שוטים ועקרבים ובלא קוזאַקי״ן. הריני יושב לי בשלוָה בבית, ויודע שבלא הורמנא ורשותא מן השטריימי״ל שלי לא ישלח שום משה את אצבעו הקטנה לנגוע בשום חנה, עין לא יעיף בה! חס ושלום!
ולהפך, כשהשטריימי״ל שלי תולה להם למשה׳לי או לחנה׳לי בן־זוג או בת־זוג, מכה שאינה כתובה בתורה, הרי זה לאורך־ימים, עד זקנה ושיבה! ואי אתה יכול להפטר מהם, אלא במיתת־הבעל, או במיתת־האשה! ואם אין אתה רוצה להמתין עד ליום־המיתה, הרי אתה אנוס לבוא ולבקש, להתחנן לפני אותו השטריימי״ל עצמו: שטריימיל״י, הצילה! שטרימיל״י, הסר את האזיקים מעלי! הוציאני מבית־הסוהר!
————
בקצה הרחוב יש בית־מזיגה.
מזמן שהאשה־הצנועה שלי נעשׂתה גבאית, ואינה מוזגת לי עוד יי״ש בגודגדניות, הריני נכנס לשם מפקידה לפקידה, להשיב את הנפש השוקקה! בפרט ביום־תענית… על־כל־פנים הרי אני איני מחויב לצום: הרי סוף כל סוף השטריימי״ל שטריימי״לי שלי הוא, מעשׂה ידי.
את המוזג אני מכיר כבר מזמן… הוא אף הוא אינו חי ממצווֹת ומעשׂים טובים… אך לא לדבר זה אני מתכוון עכשיו…
שתי בנות היו לו! שתי בנות, של אב אחד ואם אחת! מה אני סח, תאומות ממש! כשם שאני יהודי. —
וכי אפשר היה להכיר בין זו לזו? ותאומות חינניות היו, לברך ברכת־הנהנין!
פרצופוֹני פנים — כאותם תפוחים שעל־גבי הדגלים בשׂמחת־תורה! וריחניות כקופסות־הבשׂמים; גבוהות ותמירות כאותם לולבים, ושני זוגות עינים, השם ישמרנו ויצילנו! כשאחת מהן מעיפה מבט־עין, דומה לך — יהלום התנוצץ. וילדות כשרות! בבית־המזיגה, ואף־על־פי־כן רחוקות מבית־ המזיגה!
בתוך ארון הקודש עצמו לא היו מגדלים אותן כשרות וטובות יותר!
בבית־המזיגה נולדו, אבל שתים מלָכות היו הן! שום אדם מן השכּוֹרים לא פלט דבּוּר רע כלשהו עליהן… לא שוטר ולא שוטר־מכס. אילו נכנס אפילו הגדול־שבגדולים, אף הוא, כמדומה, לא היה מעֵז לצבוט לה לאחת מהן בלחיה, לא בידים, לא בעינים ואף לא במחשבה! כמעט וכמעט הייתי אומר: בהן נעוצה גבורה יותר מבשטריימי״ל שלי! אבל הייתי טועה טעות גמורה!
השטריימי״ל, נתברר, חזק מהן, אלף פעמים חזק מהן!
————
תאומות! אחת בלא אחותה לא היו נראות. כשהיתה האחת חוששת באֵבר מאברי גופה, היתה האחרת מרגישה בכאבה… ואף־על־פי־כן, כמה מהר נפרדו דרכיהן…
עשׂו אותו דבר עצמו, רק במשהו שנוּי, ואף־על־פי־כן!…
שתיהן נשתנו פתאום: לפעמים היו עליזות יותר ולפעמים היו עצבוֹת ומהורהרות יותר משהיו קודם לכן! — אין אני יכול לתאר לכם בדיוק, מה שנתארע עמהן. המלים הרצויות תלויות לי ממש בקצה לשוני! אבל אינן נתּקות משם… אדם לא־למוּד אני… אך משהו בתוכן נעשׂה עמוק יותר, חזק יותר, וגם עָצב ועָרב יותר״.
ויודעים היו, מי אשם בכך! מראים היו באצבע על שני משה׳לים, שגרמו להן לשתי חנה׳אות אלה להיות עוד יותר יפות, עוד יותר טובות, עוד יותר חינניות, ועוד יותר גבוהות!…
אַט, הנה תפסתי מין לשון אחר, לא נאה ולא יאה לפרוָן! דמעה נתגלגלה ובאה לתוך עיני: לא לפי שנותי הוא זה.
האשה־הצנועה שלי תאמר שוב: בעל־תאוָה…
לא אאריך לכם עוד בדברים:
שתי האחיות עשו שתיהן אותו דבר עצמו, לכל הפרטים והדקדוקים אותו דבר, הרי לא לחינם תאומות היו!
שתיהן מצאו להן משה׳לים, ושתיהן היו אנוסות לאחר זמן קצר להרחיב את שׂמלותיהן, שנעשׂו צרות עליהן.
אל תתביישו, סדר העולם הוא זה! צונו של האלהים הוא, מה הבושה?
ואף־על־פי־כן מה שונה היה מה שאירע לזו ממה שאירע לזו!
אחות אחת הרתה בגלוי ולעיני כול: לעיני האלהים בבית־הכנסת הגדול, לעיני הבריות ברחוב העיר, לעיני השוטר ושוטר־המכס ושאר כל האורחים בבית־המזיגה!
ואחות זו עצמה שכבה אחר כך ברחוק־מקום מן השכּוֹרים, בחדר חם, במטה צחורה:
כיסו את החלונות בוילאות, בכביש שלפני הבית פיזרו תבן, ומיילדת באה! שלחו גם רופא לקרוא… אחר־כך היתה שׂמחה… ועוד איזו שׂמחה!
והתחיל גדל ומתגדל משה׳לי קטן חדש — לתורה, לחופּה ולמעשים־טובים! והנה, כשראתה כמה טוב הדבר, התחילה ממליטה מדי שנה בשנה משה׳לים קטנטנים, והיא בעלת־בית עד היום הזה…
אבל השניה הרתה בסודי־סודות, הצירים אחזוה במרתף, המיילדת היתה חתולה שחורה…
משה׳לי הקטנטן שלה מוטל כבר מזמן מאחורי איזו גדר דחויה, לא עוד יהיו משה׳לים אצלה! ורק אלהים הוא לבדו יודע, להיכן היא עצמה נעלמה! היא ברחה!
אומרים, שהיא משרתת אישהו בעולם הרחוק, שהיא אוכלת מה שאחרים משיירים לה בצלחת… ויש אומרים, שאין היא מצויה עוד בין החיים…
סוף לא טוב היה סופה!
וכל ההבדל היה בזה, שהזווג הראשון נתקשר בחצר בית־הכנסת, על־גבי תל־האשפה הישן נושן, מתחת ליריעת־הצמר המלוכלכת עם האותיות המוכספות… אבל עם השטריימי״ל.— והזווּג השני נתקשר באיזה מקום ביער שכולו רננים על־גבי עשׂב רענן עם פרחים ריחניים, מתחת לשמי אלהים הכחולים, הזרועים כוכבים מעשׂי־ידיו, אבל —בלי השטריימי״ל.
אין מועילים, לא פרחים ריחניים, לא יער רננים, לא שמי האלהים, לא כוכביו, ולא האלהים עצמו!—
לא בהם כולם נעוצה הגבורה; בשטריימי״ל נעוצה היא! לא ברבידים ולא בכתפות, לא בחנה׳אות יפות ולא ביפהפיות, אלא הכול נעוץ בשטריימי״ל, בשטריימי״ל הזה, שאני, ברל נקניק, עושׂה.
ורק הדבר הזה הוא המקיים אותי בחיים הללו, שאין בהם אלא תפוחי־אדמה בלבד.
כמו בכל הערים והעיירות בגליציה, היה גם בקהילה שבה גרו הורי — משוגע.
כרגיל, לא היה המשוגע מתיירא מפני שום אדם, לא מפני הקהל, לא מפני הרב והדיינים, ואף לא מפני הבּלן ושומר בית־הקברות, שאפילו גדולי הגבירים מפחדים מפניהם. כנגד זה היתה כל העיירה, כל הקהל כולו עם כל כלי־הקודש, לרבות הבּלן ושומר בית־הקברות, רועדים ומרעידים מפני המשוגע וסוגרים בפניו כל פתח ושער. ואף־על־פי שהמשוגע המסכן לא אמר לאדם מעולם דבור רע, ולא נגע בשום בריח אפילו באצבעו הקטנה, היו הכול מצעקים עליו, ונמצאו גם אנשים שהכוהו, וקונדסי־הרחוב היו משליכים בו אבנים ובוץ.
אני הייתי מרחם תמיד על המשוגע. משום מה הרגשתי משיכה אליו, רוצה הייתי לדבּר עמו, לנחם אותו, ללטף אותו לטיפה כלשהי, אבל לגשת אליו מן הנמנעות הוא. ודאי הייתי קולט חלק מן האבנים ומן הבוץ, שלא פסקו מלזרוק בו. הייתי נער צעיר, והייתי לבוש חליפת־בגדים נאה מלבוב או מקראקא; ושמרתי את גבי מאבנים ואת חליפתי מבּוץ, והייתי אך מסתכל בו מרחוק.
העיירה שבה גרו הורי ובה עברו עלי ימי ילדותי בחליפות־בגדים של חייטים מלבוב ומקראקא, היתה מבצר, מוקפת בורות, תעלת־מים, סוללות וחומות גבוהות. על־גבי החומות היו עומדים תותחים, וחיילים עם רובים היו שומרים עליהם, כשהם מהלכים הלוּך וחזוֹר מתוך כיבד־ראש ושתיקה. כיוָן שירד הערב, מיד היו מגביהים את גשר הברזל מעל תעלת־המים, סגרו את כל השערים וניתקו את העיירה משאר כל העולם כולו עד הבוקר. ליד כל שער סגור היה עומד משמר, מזויין מכף רגל ועד קדקוד.
זה לא כבר, בבוקר, היינו כולנו חפשיים, היה מותר לצאת ולבוא, מבלי לשאול תחילה אצל ראש־השומרים; אף מותר היה לרחוץ בנהר שמחוץ לעיר, ואפילו להתפרקד על־גבי כר־הדשא הירוק בסמוך לנהר ולהביט אל השמים, או לתלות את העינים באיזו נקודה רחוקה, כאַות נפשו של כל אחד. שום בן־אדם לא בא בטרוניה על כך ולא אמר דבּור רע כלשהו. ואם מישהו לא חזר העירה, לא שאלו לו. אבל בלילה, היו מבקשים שיהיה שקט בעיירה, שלא יהו יוצאים ונכנסים. ״מזל הוא — הייתי מהרהר אז בלבי — שמניחים לה לפחות ללבנה להכנס אלינו״…
וכל עוד אחיה, לא אשכח את שעת בין־השמשות, את ירידת היום. יחד עם צללי הערב מתפשט מין מורא על־פני כל העיירה, אנשים ובתים דומה כאילו מתגבּנים יותר. מושכים את הגשר כלפי־מעלה, שלשלאות הברזל משתקשקות וחורקות בגלגלים העצומים; החריקה של ברזל בברזל, הצלילים הקשים המקוטעים מעבירים חרדה בעצמות. אחר־כך נסגרים בדפיקה שער אחר שער. כל ערב חוזר ונשנה הדבר הזה, ואף־על־פי־כן מרטטות כל פעם רגליו של האדם מחדש, עיפות קהה מתפשטת על כל פנים, כל העינים כבות כעיניהם של מתים, העפעפים יורדים כאילו הוצקה בהם עופרת, הלב משתתק, כל עוד נשמעת הנשימה. אחר־כך מתחיל הפּאטרוּ״ל סובב־הולך ברחובות, משקשקות החרבות המשורבבות כלפי־מטה ונתקלות במגפי־המים הגדולים, הכידונים מתנוצצים והם צועקים ״ועֶר־דא?" לאמור: מי כאן? ועל כך חייבים להשיב: ״משלנו, ממקומנו!״, שאם לא כן, מי יודע מה שעלול להתרחש. רבים נוח היה להם יותר להסתגר מאחורי מנעול ובריח, ומפחדים היו אפילו להראות ברחוב.״
פעם אחת נזדמן לי מקרה כזה: רחצתי בנהר מאחורי העיר, הסתכלתי במה שהסתכלתי, או שקעתי במחשבות, או סתם שכחתי שלאחר היום בא הלילה; פתאום אני רואה, כבר מגבּיהים את הגשר; החריקות צורמות אזנים, בשערים נסגרות דלתותים, דפיקתם מעוררת קול־הד בלבבי. את הנעשה אין להשיב! כבר אני אנוס להשאר כל הלילה מחוּץ לעיר… דבר מופלא הוא: בשכבי בבּית במטה החמה, הייתי חולם לילה לילה על העולם החפשי שמחוץ למבצר; והנה זו הפעם חלומי נתקיים, ונפלה עלי אימה! התחילה המלחמה הנודעת בין המוח ובין הלב. המוח הכריז בתוקף: שקט, ההנה גם אתה פעם אחת מן האויר הצח, החפשי, מן השמים המוככּבים. והלב עשׂה לו את שלו: התחבט והתלבט, ביקש לחרוג מסוּגרו. אחר־כך התרומם כמין ערפל מתוך לבי הכּבד ועלה ועטף את מוחי. הרעיון הבהיר והחפשי נתערפל יותר ויותר, ועד מהרה כוסה כולו בעב הענן. אזני התחילו מצלצלות, עגוּלי אש התעופפו לפני עיני. עם כל רשרוש קל, מכּל רחש קליל, מכּל צל של ענף, מגבעול־העשׂב הקטן שבקטנים, עלה ונסתפג לתוך עיני מין מורא, מין פחד, שהטיל אותי חסר־כוח לאדמה! כבשתי את פני בחול. —
אם ישנתי או לא, וכמה זמן שכבתי כך — האמינו שאיני יודע! אך פתאום שמעתי, שמישהו נושם בסמוך אלי. אני קופץ ממקומי. אינני לבדי. שתי עינים ידועות יפה, עמוקות, שחורות, מציצות עלי נלבבות, נאמנות.
זה היה המשוגע.
— מה אתה עושׂה כאן? — שואל אני בקול עמום.
— לעולם אין אני ישן בעיר! — משיב הוא בנעימה של עצב, ומבטו רך כל־כך, וקולו רחוּם כל־כך, שאני מתאושש לגמרי ופחדי נשכח ממני.
לפנים, נזכר אני פתאום, היו המשוגעים מוחזקים נביאים — בארצות המזרח כך הוא הדבר עד היום — ואני שואל את עצמי: האם אין הוא באמת אחד מהם? האם אין מרדפים אותו כמו נביא? כלום אין מיידים בו אבנים, כשם שהיו מיידים בנביא? כלום אין עיניו מאירות ככוכבים? שמא אין קולו נשמע כקול העוגב לנוֹעם? שמא אין הוא נושׂא את כאב כולנו, ומכאוב כל הדור — לא הוא סובלו? ואולי באמת הוא גם יודע בינה בעתים ואת קץ הימין?…
אני מנסה ומתחיל שואל, והוא משיב לי בנעימה נעימה כל־כך, שלוָה כל־כך, ונדמה לי לרגעים, שאין זה אלא חלום, חלום נעים של ליל־קיץ מעבר לחומת המבצר.
— אתה מאמין בימות המשיח, בביאת המשיח? — אני שואלו.
— ודאי! — משיב הוא בנחת ובבטחון. — משיח מוכרח לבוא!
— הוא מוכרח?!
— בוַדאות גמורה! הכול מצפּים לו, אפילו שמים וארץ מצפּים! אילמלא כן, לא היה לו לשום אדם חשק לחיות, ולעשׂות מעשׂה כלשהו מן המעשׂים… והואיל וחיים, ועושֹים הכול כאילו מבקשים לחיות, הרי זה סימן שהכול מרגישים בכך שהמשיח הנה הוא בא, שהוא מוכרח לבוא, שכבר הוא בדרך…
— האם אמת הדבר, — מוסיף אני ושואל, — שתחילה תהיינה מלחמות נוראות בגלל משיחי שקר, ובני־האדם יתנפלו אלו על אלו כחיות דורסניות. האדמה תרווה דמים; נהרי־נחלי־דם יזרמו ממזרח למערב ומדרום לצפון, כל החיות וכל הבהמות ישתו דמי אדם; כל השׂדות, כל הגנים, כל הדרכים וכל השבילים יהיו שטופים דמי־אדם… ורק בתוך הזמן הזה של מבּול־הדמים יתגלה המשיח האמיתי, המשיח הנכון. — האם אמת הדבר?
— אמת!
— ויכּירו אותו?
— כל אדם יכּיר אותו, שום אדם לא יטעה בזה. הוא יהיה משיח בהבעת פניו, בכל דבור מדבּוּריו, בכל מבט ממבטי עיניו. הוא לא יביא עמו חילות־מלחמה, על סוס לא ירכב, וחרב לא תהיה חגורה במתניו…
— אלא מה?
— כנפים יהיו לו… משיח יהיו לו כנפים, והכול יקבּלו אחר־כך כנפים. וכך יהיה הדבר: פתאום יוָלד ילד עם כנפים, ואחר־כך — ילד שני, ושלישי, וכך כבר יהיו הדברים תדיר… תחילה יהיו הבריות נבהלים, אחר־כך יתרגלו, עד שיעמוד דור שלם של בעלי־כנפים! דור שלא יהא מתגלגל עוד ברפש, ולא יהא מתפלש עוד בעפר בגלל תולעת־של־פרנסה…
זמן רב דבּר עוד כך, אך אני חדלתי מלהבין. אבל קולו היה נוגה־נעים כל־כך, שספגתי אותו אל תוכי כספוג. כשפסק מלדבּר כבר האיר הבוקר, כבר פתחו את השערים ואת הגשר הורידו…
מאז אותו הלילה מחוץ למבצר נעשׂו לי החיים בתוכו קשים עוד יותר, קשים עד לאין־נשׂוא. החומות הישנות, הגשר המתרומם בחריקה, שערי הברזל, המשמרות והפּטרוּלי״ן, הקריאה הצרודה הזעפנית: ״ועֶר־דא?״ והתשובה הנכנעת־המזויפת: ״משלנו, ממקומנו!״ והפחד הנצחי שבפרצופים צהובי־החמר, העינים הנבהלות הכבויות־למחצה, השוק עם הצללים התועים־החרדים, — כל זה הוצק כעופרת בנשמתי, הכביד על נשימתי, לא נתן לי מנוח… תקפני כאב־לבב. אחזוני געגועים גדולים ונוראים, וגמרתי אומר לנסוע לקראת המשיח…
————
אני עולה ויושב בעגלה הראשונה המזדמנת לי. בעל־העגלה מסתובב ופונה אלי ושואל:
— להיכן?
— להיכן שאתה רוצה! — משיב אני — אך הרחק, הרחק מכאן:
— לכמה זמן?
— כל זמן שיהיה בכוחו של הסוס להלך!…
בעל־העגלה נוטל את המושכות לידיו ואנחנו נוסעים.
אנחנו נוסעים ומרחיקים יותר ויותר. שׂדות אחרים, יערות אחרים, כפרים אחרים, ערים אחרות, הכול אחר! אבל הכול אחר רק מבחוץ, התוֹך הוא תמיד אותו התוך עצמו. לאחר שהתבוננתי יפה, ראיתי בכל מקום ועל כל דבר אותה מרה־שחורה עצמה, מבט־עינו של כל אדם היה חרד־מזוּיף, כל צליל של קול — שבור ומרוּסק… על הכול היה פרוּשׂ ערפל של עצב, שחסם בעד כל קרן־אור וכבּה כל ניצוץ של שׂמחה. הכול היה מדוּחק ומחוּנק. ואני צועק וחוזר וצועק: ״הלאה!״… אני תלוי בבעל־העגלה, ובעל־העגלה — בסוס… הסוס רוצה לאכול, ואנו אנוסים לעמוד.
אני נכנס אל הפונדק. החדר חדר גדול, מחולק לשנַים בוילון ישן, המתוח מקיר אל קיר. מעבר מזה של הוילון יושבים שלושה גברים ליד שולחן גדול. אין הם מרגישים בי, ויש לי שהות להתבונן בהם. שלושה דורות הם. הזקן שבהם לבן כיונה לבנה, אף־על־פי־כן ישיבתו ישיבה זקופה והוא מעיין בעינים חדות, בלא משקפים, בספר גדול המונח לפניו על השולחן, קלסתר־הפנים הזקן רציני, העינים הזקנות מביטות בבטחון, והאדם הזקן עם ספרו מתמזגים יחדיו על־ידי הזקן הלבן, היורד בקצותיו־כסף על דפי הספר. — סמוך לו מימין יושב צעיר הימנו, ודאי בן שלו: אותו קלסתר־פנים, אך צעיר יותר, עצבּני יותר, ומרגע לרגע הוא נראה גם עייף יותר, מרושל. אף הוא מביט בספר, אבל הוא מביט כבר במשקפים. הספר קטן יותר, והוא מחזיקו קרוב יותר לעינים, שעוּן בשוּליו של השולחן. הוא בשנות העמידה! הזקן והפאות — מכסיפים לחצאין. הוא מתנועע לפניו ולאחוריו. גופו, נדמה, רוצה כל רגע להנתק מן הספר, אבל הספר מושכו בחזרה. הוא מתנועע ושפתיו מרטטות בדממה. לפעמים מביטות העינים אל הזקן: אבל הלה אינו מרגיש בכך. — משׂמאל לזקן יושב הצעיר שבהם, דומה — נכדו של הזקן. אברך צעיר ששערותיו שחורות־מבהיקות ומבט־עיניו לוהט־מפוּזר. גם הוא מביט לתוך ספר, אך הספר קטן והוא מחזיקו סמוך לעינים העֵרניות. כל רגע הוא מרחיקו מעצמו, ומטיל מבט־עין, מעוֹרב פחד ודרך־ארץ, לעבר הזקן! מתכופף ומציץ אל אביו בבת־שׂחוק לגלגנית־למחצה, ומטה אזנו לשמוע, מה מתהווה שם מעבר לוילון. ומשם, מעבר לוילון, נשמעות גניחות, כאילו מישהי כורעת ללדת…
אני רוצה להשמיע קול שעוּל, שירגישו בי. אבל אותו רגע מתרוממת כנף מן הוילון ומופיעות שתי נשים. אחת זקנה עם פנים גרמיות מאד ועינים חדות, השניה אשה צעירה ממנה בשנות־הבינים, עם פרצוף־פנים רך ושמן ומבט־עין לא־בטוח. הן עומדות, מביטות אל הגברים, והן מחכות שישאלו אותן. הזקן שבגברים אינו מרגיש בהן. נשמתו שלו נתמזגה עם נשמתו של הספר. הבינוני שבהם מרגיש בנשים, וחושב היאך יעיר את האב מן הספר; הצעיר שבכולם קופץ בינתים ממקומו…
— אמא! סבתא! נו?…
האב קם מקוֹצר־רוח, הסב אינו אלא מסיט במקצת את הספּר ונושא את עיניו אל הנשים.
— מה מצבה? — שואל שוב הצעיר וקולו רועד.
— עברה בשלום! — משיבה הזקנה בשקט.
— עברה בשלום? עברה בשלום — ממלמל הצעיר.
— אין את אומרת, אמא, ״מזל טוב״? — שואל האמצעי.
הזקן מהרהר רגע ושואל:
— מה קרה? ואם אפילו נערה…
— לא! — משיבה אך עכשיו הזקנה — דוקא נער…
— מת?
— לא, הוא חי! — משיבה הזקנה. אך קולה, אף־על־פי־כן, אין בו שׂמחה.
— בעל מום?
— סימנים יש לו! על שתי הכתפים…
— איזה סימנים?
— של כנפים…
— של כנפים?
— כן, של כנפים, והן צומחות וגדלות…
הזקן נשאר יושב מוּדאג, האמצעי — מוּתמה, ורק הצעיר קופץ ממקומו בשׂמחה.
— טוב! טוב! יצמחו, יגדלו, יהיו לכנפים אמיתיות, גדולות, חזקות, טוב, טוב!
— לשׂמחה מה זה עושׂה? — שואל האמצעי.
— בעל־מום נורא! — נאנח הזקן.
— מפני מה? — שואל הנכד.
— כנפים — משיב הזקן בחוּמרה — מרימות כלפי־מעלה… בכנפים אין יכולים להחזיק מעמד על־פני האדמה.
— דבר חשוב! — אומר הנכד בקשי־עורף — מתפטרים איפוא מן הזוהמה ומן הלכלוך, אין מתגלגלים בבוץ, חיים במרומים… וכי אין השמים יפים יותר מן הארץ?
הזקן מחויר, והאמצעי פותח ואומר:
— ילד שוֹטה! ממה יכולים לחיות במרומים? לבלוע אויר עוד מעט הוא… במרום אין פונדק לחכור, למעלה אין יכולים להשיג ״קבּלנוּת״… במרום אין אפילו עור־ארנבת ממי לקנות… במרום…
הזקן מפסיקו:
— במרום — אומר הוא אמירה שהיא חזקה וקשה כברזל — אין בית־כנסת, אין בית־מדרש, אין בית־תפילה להתפלל בהם, ללמוד בהם; במרום אין שביל, סלול מימים קדמונים! במרום מרחפים לכאן ולכאן, תועים לכאן ולכאן, מפני שאין יודעים את הדרך… אמנם, החי במרום הוא צפור דרור, אבל אבוי לצפור הדרור בשעה שמשתלט עליו הספק, המרה־שחורה!…
— מה פירוּש? — קופץ ממקומו הצעיר, דמו מרתיח בו ועיניו לוהטות.
לצערנו אין הוא מגיע לידי דבּוּר, הסבה מפסיקתו:
— גברים שוטים! — אומרת היא — על מה הם חושבים… והרב? האם ירשה הרב למול אותו? האם יתן לברך ברכה על ילד עם כנפים?…
————
אני מתעורר פתאום. לינתי מחוץ לעיר, הנסיעה והרך־הנולד בעל הכנפים לא היו אלא חלום בלבד.
א. עולם הבא
— לא ולא! לי לא תוכיחו! העולם עדיין אינו עולם!
מה סבורים אתם? הנה נדלק נר, והוא דולק באור בהיר יותר או כהה יותר — לפי ארכו ועביו, בוער בוער ודועך וכבה בריח קטן יותר או גדול יותר — ודי! וזה הכול?
אני — לא הייתי בורא חיים כאלה!
שאלו נא תלמיד הגימנסיה מן הכתּה החמישית, מה מתהווה מנר שדולק ונגמר! הוא יאמר לכם, שהנר לא הפך ללא־כלום! הוא יוכיח לכם באותות ובמופתים, שהטבע הוא מין משק, ששום דבר אינו הולך בו לאבּוּד, לא גרגיר אבק ולא חוט־שׂערה… ״הנה השׂרוף הופך לגאזים; אין רואים אותם, אך קיימים הם! הם פורחים באויר״.
נר של חלב בפרוּטה אינו הולך לאבּוּד במרחבי הטבע, אך אני, אני עם שׂכלי, רצוני, יושרי, צערי ודמעותי — אני הולך לאבּוּד, ממני אין נשאר ולא כלום!
והם אומרים, שאני הוא המשוגע!
————
וכי לכך יקרא עולם?
יוֹשע השען אומן גדול לא היה, ואף־על־פי־כן לא יוציא מתחת ידו שעון, שיהא רוצה כל שעה וכל רגע להתבקע. להתפוצץ ולהתפצפץ; שתהא בו מלחמה עולמית, שגלגל אחד שבתוכו יהא שף ושוחק ודוחק את חברו, ושן אחת תהא נוגסת וכוססת ומושכת את חברתה, והנוצה, או כפי שהוא אומר — הקפיץ, יהא לוחץ הכול ודוחק וחונק, עד כדי כן שלא יוכלו להזיז אבר ולנשום נשימה כלשהי!
כלום ראיתם מימיכם מכונת־דישה, שהיא דשה את עצמה? ושמא ראיתם מוריגים שחובלים בעצמם והורגים את עצמם?
לא! עולם כזה אינו עולם! ערב־רב הוא, בית־משוגעים הוא! תרנגולים שנשחטו מתרוצצים וחוטפים זה מזה גרגרים, הדם שותת והם תופסים זה לזה בגרגרת! בית־מטורפים הוא, ולמבול הוא צריך, — מים צוננים, הרבה מים צוננים!
————
ומי זה היה בורא בשביל עולם אפל כזה כל־כך הרבה כוכבי־זהב מאירים, בהירים?
וכי היא יודעת, האדמה החשוכה הזאת, כמה כוכבים מאירים מעליה?
״אי אפשר לספור!״ אומרת היא…
אילו אך היו אלה מטבעות, מטבעות של כסף או של זהב, כבר היו הכול סופרים ומונים, ולא רק מנין של בטלנים מלומדים! הכול היו מונים, ולבסוף כבר היו יודעים מספרם!
————
לא, החיים הללו עדיין אינם החיים האמיתיים! כאן חיים לפי שעה, בערב־רב, בלא סדר, בערבוביה: אריות, חולדות, דובים, תולעים וצפרים ושאר כל הברואים, הכול יחדיו… לפעמים מזדמן גם אדם…
אבל — משרואים אותו מיד תופסים בו ומכניסים אותו אל בית־המשוגעים…
————
די לשׂים עין על בני־הכוכבים המאירים, הבהירים, הנעימים, הרחימים, הטהורים, בשביל להוָכח ולהודות שהחיים הממשיים אינם אלא שם… רק החיים האמיתיים קורנים בשקט כל־כך, בבטחון כל־כך!
ושם חיים המינים בפני עצמם, כל כוכב יש לו מינו שלו, ומשום כך קורנים הם שלום, חיי־עולם־הבא! שם אין נשמעת צעקת הרבים: ״מותי שלי או מותך שלך!״
אם כוכב מרעיד ברקיע השמים, הרי זה מתוך רחמים על האדמה האפלה שלנו! ואם אחד מהם נפגש עמה פתאום במסלולו, הריהו נפחד ונופל… השמש אינה יכולה להסתכל ולראות את החיים הללו שאנו חיים, ועל־כן היא מליטה לפעמים את פניה, ואז יש לקוּי־חמה… הירח קרוב יותר, הוא רואה יפה יותר! ועל־כן הוא תולש מעצמו פסים־פסים, ומוכרחים כל חודש להעמיד ירח חדש!
״אלף עינים יש לו למלאך המות!״
ואין פלא. הוא צריך לסַווג את כל המינים ולשלוח כל מין ומין אל כוכבו שלו; והנה כאן יש נשף־מסכות תדיר, משׂחק־של־פורים, הכול מחופשׂים, אין אף אחד נתוּן בעורו שלו, בדמותו ובצלו שלו!
והרעים ביותר הם אנשי כול־בו!…
ב. כל־בו
״לפנים — ספרה לי סבתא שלי, החוכרת — נתגלה אחד כול־בו״. הדבר היה בחצרו של הפריץ, שאצלו החזיקה היא את החכירה, ולפיכך יודעת היא את המעשׂה.
מהיכן בא והופיע? דבר זה אינו ידוע.
אחד אמר, אמו שלו פלטרית היתה, אופה לחם בשביל החצר, גירדה־גירדה מכל העריבות, ומשיירי הגרידה הזאת יצא הוא, רחמנא ליצלן!
ואחרים מספרים: בחצר מאחורי הדיר היתה קבועה תיבה אחת, שלתוכה היו מטילים מים כל דרי החצר — לרבות הכלבים! ומכך צמחה ועלתה פטריה… לא פטריה־של־כלבים, אלא פטריה: ״מכל המינים שהוא״…
אחר־כך נזדמנה רוח מצויה, הפטריה נתלשה ממקומה, התגלגלה למקום שנתגלגלה וקמה אחר־כך ממקומה בצורת כול-בו חי…
בין כך ובין כך, מוצאו מחצר הפריץ!
וחיה מפליאה היה הכול־בו הזה!
בלא עצמות, כל כולו בשׂר רך בלבד, וראשישו היה סובב־הולך בקלות על הצוָאר, כאילו הוא קבוע על ציר משומן יפה! הוא עצמו לא זז ממקומו, אך ראשישו היה פונה למזרח, למערב, לצפון, לדרום — לכל מקום שאתם רוצים! ומפני שהיה מניד ראשו לכל צד וצד, היה חי בשלום עם כל הבריות, ולא סבל צער משום בריה, ולא השתתף בצערה של שום בריה!
הנה מתנצחים שני תרנגולים; אחד צועק: קוּקעֶריקוּ, ואילו השני רוצה דוקא: קיקעֶריקי! הכול־בו אינו מתערב, אינו מתעבר על ריב לא־לו. אלא מה, בשעה שהחצר כבר מכוסה נוצות, והתרנגולים נפרדים זה מזה מאין כוח להלחם, נגש הוא ואומר: דברי שניכם דברי אלהים חיים! ה״באוּר״ אומר, שהנכון הוא ״קיקעֶריקי״! ואילו הנוסח של תרגום השבעים הוא ״קוּקעֶריקוּ״! ושני התרנגולים נשארים שונאים זה לזה וידידים טובים לו, לכול־בו!
החצר חצר שקטה לא היתה… הכלב נשך את החזיר באזנו, החתול ירק על הכלב, ונשר שכנפו האחת ירויה ונטויה כלפי מטה היה מהלך בחצר ומפיל חתיתו על כל בעלי־החיים מסביב. אבל הכול־בו היה מתיידד עם כולם: הוא היה מחזיק פעם אזנו הימנית ופעם אזנו השׂמאלית, והיה החזיר סבור, אף הוא, הכול־בו, נשוך הוא! עם הכלב היה מסתודד ולוחש לו: ״בררר… כולם גנבים, אין צדיק אלא אתה בלבד!״ אחר־כך קפץ ועלה על הגדר והתרחץ עם החתול יחד קודם ביאת הגשם…
ולפתע פתאום ראה את הנשר! מיד הוא מעלה על פניו ארשת של צער, ובעינו מתגלה דמעה: לא טוב, אחא, לפגוּע, לשסוּע הכנף! הוא נאנח, והנשר סבור, אף הוא מתגעגע על העבים הגבוהים, והולך לו בראש מורכן, אך בלב מורך: ״גם הוא אומלל כמותי!״…
ובאין רואה, הוא קופץ ונכנס אל האורוָה אל החמרמור הקטן ומלחש לו לתוך אזנו הזקופה: יודע אתה, קאַנט אף הוא חינו ניטל והולך בעיני!
————
ובעולם — פּוּ!… פּוּ!… בחצרו של הפריץ, רצוני לומר — לא היה רע לו כלל וכלל… היה חי עם הכול בשלום, מתחבר ומתיידד עם כולם, ומקבל משהו מכל אחד ואחד…
כל אחד היה זוכר לו לכול־בו לטובתו ולזכותו ניד־ראש שהניד לצדו! ואף־על־פי שלא היה שם אחר שאהבוֹ, היו הכול מזמינים אותו: מי לפת־שחרית, מי לסעודת־צהרים — והוא היה נענה לכל ההזמנות ואוכל מכל המאכלות… וכל אחד היה מקדים לו שלום ומשיב לו שלום, ועם זה היה מתּמה בלבבו: מפני מה אין אני אוהב אותו?
————
אבל חיי־עולמים לא נתּנו לשום בריה, ואף לכול־בו לא. וכשהגיעה השעה, נטלוֹ הרוח ונשׂאוֹ אל מדבר רחוק, אל המקום שמתכנסות בו נשמותיהם של כל החיות והבהמות והעופות ומלאך־המות מסַווג אותן, צורר אותן צרורות־צרורות עם באַנדרוֹ״לות ומשלח אותן אל העולם הבא. כשהגיע הכול־בו, כבר היתה כל הערבה מכוסה מחנות־מחנות מובדלות, שהיו מסתכלות אלו באלו בפעם האחרונה ומתבוננות בחריפות יתירה! מבקשות הן לזכור בעולם הבא, מה מינים ממינים שונים היו בעולם הזה. העופות היו עומדים בקוצר־רוח על רגל אחת; זנבותיהם של תרנגולי־הודו הרבים מצטרפים למין שובל אדום־דם שארכו מיל ויותר; כמין ערפל של כסף מתנועעות ומתנודדות בחלל־האויר היוֹנים! גאים וכבדי־ראש נצבים הנשרים מן הצד; סיעה שלימה של חמורים צופפו ראשיהם יחדיו, והם מהרהרים בחבורה, מה קוצים יתּכן צומחים בעולם ההוא.
ומלאך־המות כבר הגיש את המשרוקית אל פיו, ליתן אות להמראָה… וכבר הגביה את ידו, להראות לכל סיעה וסיעה את דרכה! אך מיד הוריד את ידו, שכח את המשרוקית — הוא ראה את הכול־בו הבא.
— מי אתה? — שואל מלאך המות, שמעולם לא ראה עדיין בריאה כגון זו.
כול־בו שותק; הוא עצמו אינו יודע מי הוא!
אלף עינים יש לו למלאך־המות; ובכל עין מאלף עיניו הוא רואה בכול־בו בריאה אחרת.
—האם לא יכיר שום מחנה באורח הבא? — פונה הוא אל כל המינים, הנצבים מוכנים ומזומנים לעוף. אך שום מין אינו משיב; כל מין רואה בכול־בו משהו מועט משלו, אבל כל־כך הרבה זר, של אחרים!
עובר רגע קטן, ומלאך המות מגביה שוב את המשרוקית ומבקש לשׂימה אל פיו… הוא מבקש ליתן אות: יעופו המינים כל אחד בדרכו, ויישאר הכול־בו בערבה!
אבל אותה שעה נשׂא הכול־בו את קולו ובכה בכיה גדולה, בכיה שנשמעו מתוכה יללותיהם של כל מיני החיות והעופות! והוא נפל אל ברכיו של מלאך־המות ואת רגליו נשק!
— היכן אתה משאירני, אתה המלאך הרחמן!
מלאך־המות רחמיו נכמרים מדמעותיו של הלה, אבל מה לעשׂות אין הוא יודע!
— על כל כוכב — אומר הוא לכול־בו — עומד מלאך בשער ובודק שנית את כל המשלוח… לא יניחו לך בשום מקום להכּנס; ועולם מיוחד בשביל בריות כול־בו עדיין לא ברא האלהים…
— מלאך רב־הרחמים! כאן להשאר אינני רוצה, הרי אני שייך חלקים־חלקים לכל המינים, יקח לו כל מין את חלקו שלו!
— אתה צודק! — אומר המלאך — יקוּיים פסק־דינך!
וכשתלש לו כל מין את חלקו שלו, נשאר אצל כל מין חוט־שׂערה אחד, ומשנשבה רוח־מצויה ראשונה נתלשו חוטי־השׂערה הקלילים ונשארו אחר־כך תלויים בחלל־העולם…
————
במשך הזמן נתרבו הכול־בו בעולם, אך כולם סופם כסופו של זה.
ובשלהי הקיץ, כשאתה רואה קורי־עכביש תלויים ופורחים בחלל־האויר, דע שאין אלה אלא חוטי־שׂערה של כול־בו!
כך ספּרה לי סבתא שלי…
ג. חלום
מבקשים אתם לדעת, מהיכן אני בא לכאן?
אספר לכם: אני אין לי סודות.
לפנים הייתי בריא ביותר; לאמיתו של דבר — ההפך מזה, סבוֹל סבלתי; היה לי מחוּש בקיבה, ברגלים, ובשאר איברים. אבל נשמה היתה לי בריאה וחזקה — אפילו ״פרי־מגדים״ עכּלה; ומוח היה לי — ברזל; מילתא זוטרתא — נכדו של הרב מפּאַרציב!
והודות למוחי החריף נתוֹן נתנו לי אשה צנועה — שמא אתם מכירים אותה? ביילא עושׂה החבלים, יהודיה הגונה! ונדוניה גם כן; אלא מה? ישבתי והוספתי ללמוֹד, אבל במסחר עסקתי גם כן! יש מקום בראש… בצד אחד הייתי לוגם ש״ס ופוסקים, ובצד האחר הייתי עושׂה קוֹנדיצי״וֹת: לכאורה קונה אני שיפוֹן, ולמעשׂה הריני מקבּל בחזרה את הקרן עם רבּית…
כללו של דבר — הייתי גם למדן וגם סוחר, ועם ילדי עשׂיתי באמת שדוּכים טובים — עליכם ועל בניכם!
אמת, מצבם אינו טוב ביותר! אך כנגד זה טבולים ומטוּבּלים הם ביחוסי־יחוּס!
אותו זמן עמדתי להשׂיא בת, המחותן דרש דוקא כסף במזומנים ואני נסעתי לתבוע מן הפריץ…
ומתארע מעשׂה, הפריץ יש לו עסקי מריבה עם עבדיו, האכּרים ביקשו להכות אותו, והריהו משלח בי כלב גדול — אף זה מן היושר!
אך בינתים צריך לברוח.
ואני רץ, רץ, רץ… ובא אל תוך הגן… יהא בגן, ובלבד שאיני שומע עוד את נביחתו של הכלב. נתלש לי עקב של גרב, חלק מכנף הקאַפּוֹט״א — מילא, ביילא תאַחה ותתקן…
אבל רעב הייתי, חולשת־לב גדולה הרגשתי.
וכאן רואה אני גן־פירות — גן־עדן ממש! ענבים כמו בארץ־ישׂראל. תפוחים — ככדורים של זהב, אגסים — נקודים־נקודים, גדולים. עסיסם, דומה, הנה זה הוא נוטף מהם. אני פושט את ידי — רבונו של עולם! — הענב בורח, התפוח נסוג אחור, האגם מַטה עצמו הצדה…
ויותר מכן, שמעו שמוֹע, כולם הם מדברים.
— לא אתה — אומרים הם בכעס — לא אתה נטעת אותנו…
אני מתרגז. מגיעה לי רבּית והכלב נשכני, מפּחד ארכובותי עדיין דא לדא נקשן, ולהם לא די בכל אלה! הרי אני מוכרח לאכול, לטעום כלום!
אני מדלג ומקפץ מסביב לעץ; אני שולח את ידי לכאן ולכאן, אני מפרפר, מרוב כעס הקדחת אחזתני, זיעה קרה שטפתני — ושום פרי מן הפירות הרבים אינו מניח לי שאתפסנו. ויותר מזה, עוד התחילו מרננים יחדיו, כאותו חזן עם משוררים;
אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,
אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…
ועוד פעם זה הזמר:
אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,
אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…
שומע אתה ענין? וכן חוזר חלילה! כל דמי נתרתחו בי, וכל־כך הרבה התחבטתי והתלבטתי מסביב לעץ, עד שנפלתי על הקרקע וקצף בפי.
אני מוטל על־גבי הקרקע ורואה לא הרחק ממני כמין כובע צהוב, בדיוק כזה שחובש לראשו הפריץ, אלא קטן ממנו הרבה, כמו בשביל נֵפֶל! רעדה עוברת בי! מה זה? בינתים אני נזכר, שאשתי שלי הביאה פעם אחת הביתה כובעים כאלה ובישלה מהם תבשיל עם פתיתים לארוחת הערב… אַהאַ! — מעלה אני בדעתי — פטריה היא, כשם שאני יהודי — פטריה, ויהא חיה, לא מבושלת!
אפשר פטריה־של־כלבים היא? אפשר סם־המות בה?
לא, כשהמקום ברוך הוא אינו רוצה, אין הסַם מסַמם; אני פושט את ידי, אך החצופה הזאת נסוגה בגאוָה, היא מדלגת ומקפצת לה על רגלה האחת הדקה ומתרחקת. ״בעמל רב עליתי לך?״ שואלת היא. מילא, הרי לא אבוא להתוַכח עם חצופה. ״הבּלעי באדמה!״ מהרהר אני…
מה לעשׂות? אני סובל רעב, ממש רעב!
יהא עשׂב! — עולה בדעתי — וּלמאי אדם הראשון לא אכל בשׂר! הוא היה אדם כשר יותר ממני, ואף־על־פי־כן יצא ידי חובתו ב״ירק עשׂב״! ואני הרי אני מוטל על עשׂב נפלא. ריחני וטעים, שלח שׂפתיך ולשונך ולחַך, ובלבד להחיות את הנפש, לצאת מתוך הגן! שמא יזיק לי העשׂב, תעשׂה לי ביילא שלי ״משקה וינאי״ לרפואה… מה דאגה היא לי — לחוֹך! אך אני ממלא את חלל־פי אבני הצץ: שׂפתי ולשוני שותתות דם, והעשׂב — איננו! אני שוכב על־גבי קרקע חשׂופה…
לא טוב! כאן רואה אני בחוש, שהפריץ שלי מכשף הוא וגנו שלו אינו אלא כשוף! רמאי הוא — קוסם־קסמים! אפשר שאין לו לא גן ולא שׂדה ולא יער; כל זה אינו אלא כשוּף, ובלבד להוציא מידיו של יהודי כשר את כספו בצורת הלוָאה… רבּית הוא מבטיח, מה איכפת לו?!
ובלב הדופק כלבו של גזלן אני קופץ ממקומי ורץ בשארית כוחי ויוצא מתוך הגן.
והנה אני בשׂדה…
אַי — שבלים כזהב, הן מתנועעות כיהודים יראי־שמים בתפילת שמונה־עשׂרה… הן מזמינות אותי: בוא, יהודי, ברך עלינו ברכה; בוא, נכדו של הרב מפֹאַרציב, והקרב אלינו את שׂפתותיך הכשרות…
אני רץ ונגש בפה פתוח, אך השׂדה משמיע קול צחוק גדול! ובתוך צחוקו הוא שר, שׂדהו של האִכּר שר בקול:
הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,
עֵת הָאִכָּר חָרַש?
הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,
עֵת הָאִכָּר זָרַע?…
כפּרתי וכּפרת אשתי ובני ובנותי! מה פירוּש, היכן אני הייתי? אני ישבתי ולמדתי, תהילים אמרתי, התפללתי! מעשׂיות מסבא שלי, עליו השלום, הרב מפּאַרציב, ספּרתי… מה דאגה היא, מה שיהודי עושׂה?
אבל מה תועלת יש בזה, שאני יודע את האמת לאמיתה, אם השבלים שרות ונסוגות אחור. אין אני מנסה עוד לרדוף אחריהן, כבר אני יודע, מה טיבו של כשוּף.
אך אין דבר! ברעב אף־על־פי־כן לא אמות! כמה צמחים, רואה אני, עומדים באמצע ואינם זזים ממקומם; יודעים הם, שאני נכדו של הרב מפּאֹרציב, שאני יושב ולומד, ושיש לי חולשת־הלב ומצוָה היא שאטעם כולם. אני מתקרב, הם עומדים; מתקרב יותר — אינם זזים ממקומם! לחוֹך! — הצילו! אש בוערת בפי! אש לוהטת! סרפדים היו הצמחים ההם!
מיד נפלתי תחתי…
וזכות אבות עמדה לי, שלא גועתי בו במקום…
כשנתעוררתי הייתי שכוב במטה, ביילא שלי בכתה ועל ראשי הניחה לי שׂקיק מלא קרח.
— היכן שׂרה? הכלה, היכן היא? — עולה פתאום בדעתי לשאול.
עכשיו ביילא שלי נותנת קולה בבכיה גדולה: — היא ברחה — אומרת היא — לאיזה בית־חרושת. לעבוד רוצה היא…
מה סבורים אתם?! לא כלום!
נרדמתי, וכשנתעוררתי כבר נמצאתי כאן.
מערי השׂדה פורח צרור של נשמות אל השמים.
נשמות טריות הן, רק אתמול, אסרו־חג של שבועות, יצאו מן ״בור־הכלא״…
עד אל השמים רחוק, ואם כי יש להן כנפים כמו למלאכים, ואינן נושׂאות עוד את משׂאו של הגוף המגושם, אינן יכולות אף־על־פי־כן להגיע אל שערי השמים בבת־אחת.
והטעם הוא בזה, שההֶרגל נעשה טבע שני. והנשמות דידן עדיין יש בהן הרבה הרגלים מן העולם ההוא, שבו ״מנוחה״ פירושה היה ״אוֹשר״, וללכת בבת־אחת והרחק לא היו יכולים ולא היו מותרים. שבו היו אומרין ״כל חפזון אין סופו לטובה״, ״כל שלא הלך ולא נסע אינו מתחרט״ ו—״הנוסע לאטו ירחיק לבוא!״… ישנם, אומרים, נשרים, הממריאים ישר ובבת־אחת כלפי־מעלה אל השמש. אבל הללו היו, ראשית, בני־אדם, ולא בני־נשר, ואפילו נשר גם הוא אינו טס ועולה בבת־אחת, וכלל לא עד אל השמש. מילא, מה שהבריות מספּרים…
אבל נחזור לענין.
משהגיעו לעננה הראשונה שנזדמנה להם, נעצר כל ה״צרוֹר״ כולו.
— האין למישהו מקצת יי״ש? — שואלת נשמה ששכחה היכן היא בעולם.
— אוּף! — שואפת ונושפת רוח נשמה שניה; אם כי החלק ההוא, שיכול וצריך להתעייף, נישׂא בשעה זו שם למטה אל הקבר הפתוח.
— כמה השמש לוהטת ומסנוורת! — קובלת שלישית, אף היא מתוך רגילות בלבד, בשכחה ששוּב אין היא שוכנת בבית־החומר הקטן של עפר ואפר, אינה נבּטת עוד החוצה מבעד לשני סדקים מועטים מוגפי עפעפּים, והשמש עם כל אשה אין בכוחה לסנוור לה את העמים, שאין לה.
אחת רוצה לשמוע משהו חדשות; אחרת שוב רוצה היתה לדעת, מה המצב בשער השיפון או בעניני פוליטיקה.
— מעניין לדעת, אומרת מישהי, — אם סאנין באמת כשרון הוא. —
אך ברגע זה עבר במעוף מלאך בהיר.
כנפי הכסף שלו מרשרשות באויר רשרוש שקט ונעים. הזוהר היוצא מעיניו מעטר את ענני הצחור בשולים של זהב וספיר. כשהכוכבים מברכים אותו לשלום, הוא משיב להם בחיוך, ומן החיוך נוהרות ומתפשטות רצועות־אור חדשות על־פני הרקיע.
הוא שומע במה הנשמות מסיחות, ועל קלסתר־פניו המאיר־הקדוש מתפשט צל של תוגה…
מעיניו המאירות נופלת דמעה של רחמים. אי־שם למטה היא תפול על נשמה חיה, וסופה שכבר תהא גוֹועת ויוצאת מכמיהה…
הוא מניע כנף אחת, לאמור: ״במה שהקדירה מקדיחה, בזה היא מסריחה!…" והוא טס לו לדרכו.
————
הנשמות הנכלמות משפילות ראשיהן. — אלא במה מסיחין? — מהרהרות הן בעצב, ואינן מרגישות בכך, כי זה מזמן אינן פורחות עוד חפשיות על כנפיהן שלהן… אלא העננה, שלאחר התרחקותו של המלאך היא הולכת ומאפילה יותר ויותר, נושׂאת אותן אי שם הרחק אל הצד.
— אלא במה מסיחין כאן?
בעולם ההוא היה כל־כך הרבה לדבּר! היו כל־כך הרבה שאלות, שהאדם לא הרהיב עוז בנפשו להשיב בעצמו על כולן. לעצמו הניח רק את ״שאלת־הפרנסה״, את הדאגה לקיבה; בשאלות אחרות הוא פנה אל מי־שהוא… אל ספרים עתיקים, אל קברים עתיקים, אל רבּיים, אל חכמים, אל מכשפים ואל מטילי־גורל… ולפיכך, פרט ללחם, כרוּב וחתיכה של בשׂר ודגים, הביט על כל הענינים האלה בעיניהם של אחרים, שמע באזניהם של אחרים… ואף־על־פי־כן לא היה הפה פוסק רגע אחד מדבּור, תדיר היה טוחן, והמוח היה תמיד מלא. וכאן… כאן, על־גבי העננה, מרגישות הן את עצמן ריקות כל־כך…
במרחק מרחף הכדור, שעליהן הן חיו לשעבר. עטוף בענן שחור מרחף הוא. מתחת לענן נשארו מחשבותיהן, שאלותיהן, עניניהן לשׂיחה. ולהן לא נשארה אלא בבוּאה רפויה של לחם וכרוּב… אבל הדבר הזה לא נשׂא חן בעיני המלאך.
— כדאי היה לדבּר על דברים טובים, — סוברת נשמה אחת.
— על דברים של יראת שמים! — מתקנת נשמה שניה.
— לפחות דּבּור כלשהו של תורה! — מיעצת שלישית.
אבל הלשון אינה מצייתת.
כאן על העננה, מגבוה, הכול יש לו פנים אחרות. מישהו נזכר במשהו ״טוב״ משם, מצטייר לו לפני עיניו תפוח יפה, מסוּמק כבתולה ביישנית, עם תולעת ירוקה, המציצה מתוך התפוח. הרע משם אף הוא יש לו פנים אחרות… כמשהו שיש לו חריצים, והדבר הזה אינו יפה, אבל מתוך החריצים משהו קורן ומאיר… על־פי־רוב משהו קורן ומאיר… ומפחדים לדבר על כך… ויראת שמים? מי יודע, איזה נוסח נוהג בשמים: ספרד או אשכנז, או שמא צודקים דוקא הדייטשי״ן והנאציונאליסטי״ן? לשם מה ״לפגוע ברגשות״ — לענין פרנסה נוגע הדבר, מה? אין מדברים אפילו דברי תורה.
״בני־תורה״ שבין הנשמות מורגלים לתורה מעורפלת של שלוש־סעודות, מלוּוָה נגון ארוך־ממושך וחדגוני, ובין ״אנשי־שלומנו״, עוד טפּה ועוד טפּה… לך ואמור על־גבי העננה גימטריאות, הנה עובר ביעף מלמד ליטאי וחוזר אחריך ובודק את בחשבון!
— אַ, — נזכרת לפתע נשמה אחת: — שבועות! — האם שמחתם בקבלת התורה?
————
אחדות לוקחות עצמן הצדה — הן היו שם רבנים ״מטעם״! הן עושׂות לעצמן עגוּל מיוחד ומדבּרות, ושואלות זו את זו: מה יאמרו בעולם הבא על הטאקס״ה בעד נפטרים ונולדים?
אבל החוג הגדול ביותר של נשמות נאחז בענין שבועות, בשאלה: מי ואיך שׁמחו בקבלת התורה.
— ״אובּיַאזַאטֶלנו״,1 — קופץ ומכריז בעל־טאקס״ה ליטאי, — שׂמוח שׂמחתי, אלא מאי! מראה־פנים נאה היה לי אלמלי התורה! אפילו ״סויֶטשנוֹי סבּוֹר״ 2 לא היה בלעדיה! ״נַאקַאנוּניֶה״3 אסרו חג ״וְטשֶסְט״4 עשׂיתי ״וֶטְשֶר״״5 לתורה שלנו, אַקַאקְזְשֶה, 6 דוֹריטשקו שלי ניגנה ״זינקא סְדיֶלַאלַא פוּרוֹר״ 7 — את העולם כבשה! מוֹסי אַנדרייביטש קפץ מתוך עורו! הוא היה מתוַדה באהבה, אלא שבשעת ה״אוּזשין״8 בלעתי עצם — והריני כאן!
— ואני — פותח ואומר מלווה־ברבּית — נהגתי כאבות־אבותינו. ירק לשבועות, מאפה־חמאה — ליותר אין צריכים!
————
הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה יותר מזה! בתורתנו הקדוֹשה בוַדאי ובוַדאי שׂמחתי. ״לנכרי תשיך״, עם היתר־עיסקא נוסף על כך, — פרנסתי שלי! אבל ביילא־גיטל שלי, שקניתי לה אדרת־של־סמוּט בבית־העבוט שלי עצמי, מרוב שׂמחה אפתה יותר מדי. יותר מדי דברים טובים, והואיל ואין מבטלין את האוכלין, מתנתו של הקדוש ברוך הוא — —
— והוציאך מאפה־החמאה מן העולם! — נכנס בדבריו מרא־דאתרא אחד. ומרא־דאתרא אמיתי, ריח מי־מקווה נודף הימנו!
—לשׂמוח בקבלת התורה — מכפר הוא — שׂמחתי אני! קצת ספּיר״ט על קלפּות של תפוחי־זהב — אומר הוא — הכינה הרבנית! בעלי־בתים אף הם שלחו — זה בקבוק יין, ההוא — דובשן, חתיכה של עוגה… מה אומר לכם? טעם גן־עדן! והיתה באמת שׂמחה! שׂמחתי בתורה שׂמחה של אמת… שכּן — מה הייתי אני עושׂה בלא תורתו יתברך? ״לא יצלח״ שכמותי, גולם, מה? רגל אחת ארוכה יותר, דוק על עין אחת, וגם, רחמנא ליצלן, לא עליכם…
תחילה הרבנות לא עלתה יפה… במשך הזמן — מזדמנים הכשרים. יין־קדוּש מכנים, יי״ש או יין של פסח — אוצר! קצבים משלמים, אלא מאי! וכשרוצה חבורה של סטודנטי״ם להתיר שמיטה בארץ־ישׂראל — שטר־של־כ״ף־ה״א! אלא מאי! נעל־החליצה אף היא תהיה עסק! כבר התחילו מדברים על כך!
— נפטוֹר נפטרתי, — מוסיף ואומר המרא־דאתרא, — אני עצמי איני יודע באיזו מחלה! משהו פתאומי… כש״הורידו״ אותי, אמרו שהלב נתפקע בי, מפני שאפיקורסים מבקשים לבטל חליצה… יהא כך! אבל הדבר בשקר יסודו — וכי מי שומע להם?
— ואני — נכנס בדבריו מלמד אחד — שׂמחתי גם אני; הרי אני בוַדאי מתפרנס מן התורה…
— בטלן! — מפסיקה נשמה אחרת. וכשהיא פונה אל המרא־דאתרא, הריהי אומרת:
— אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא זה שהגיש לך את השטר־של־כ״ף־ה״א!
וכשהוא פונה אל כל ה״קהל״:
— שום אחד אינו מכּיר אותי?
— אני אינני זוכר — אומר המרא דאתרא. — וַדאי היה מראך אחר…
— במקצת ירא־שמים יותר, — משיבה הנשמה. — כך נדברנו בינינו…
נו, שלום עליכם! — אומר המרא־דאתרא, ורק עכשיו הוא מרגיש בכך, שאין לו יד לפשוט אותה.
— עליכם שלום! דבר מופלא, הרי שם כולנו היינו מכּירים זה את זה!
שמי הוא — אהה! — הוא מפסיק פתאום מדבּוּרו — שכחתי לגמרי, שהשארתי את שמי להעפר־ואפר שלי — לגולם שלי, בשביל המלאך דומה… ושכחתי מה שמי. אבל ״כף המבשלים״ היה הכּנוּי שלי; ואחרים, מרוב קנאה, היו קוראים לי ״מלחך־פנכה״, אך מי נותן דעתו על כך!
אבל חג שבועות ערכנו — בסגנון הגדול־הגדול! מבינים אתם, אנו עצמנו שאינם־מאמינים אנחנו… לשעבר משכנו את דגל־מחנה־יהודה אל המזרח… והרחק יותר ויותר אל המזרח… אבל, משעה שהתחילה הרוח מנשבת לצד אחר, פנינו אף אנו לצד ההוא, ונשבנו ותקענו: בחזרה! אני הייתי ממלא ריאתי אויר ועובד כאותו מפוח של נפח!… בשביל ההמון ערכנו שבועות! את ההמון צריך להחזיק… שאם לא כן… כבר מבינים אתם, כי בּוּרים גמורים כאלה…
— אוי ואבוי! — נשמעת פתאום צוָחה מן העגוּל השני — אוי ואבוי והוי! הרי אנו נמצאים מתחת להאדמה!
— מנין אתה יודע?
— מה פירוש מנין? אין אני יודע גיאוגרפי״ה? הרי לא לחינם גמרתי את המחלקה השניה! — משיב ״רב־מטעם״.
— הנה, הנה ראו את האדמה מלמעלה! — רמז עוד רב אחד משׂכּיל בקצה של כנף־נשמה!
והכול רואים, שהאדמה מרחפת מעליהם, והעננה נוטה ויורדת יותר ויותר נמוך, וגם — משּום־מה גם אל הצד…
קצת נשמות עוקרות עצמן מעל העננה ובוקעות ועולות כלפי־מעלה: הן רוצות להשיג את האדמה, ומעליה אל השמים להגיע. ואילו אחרות מלעיגות עליהן: ״על כנפיהן שלהן לסמוך!״, ״הרי את יושבת על־גבי עננה, אין את משלמת שׂכר־עגלה או דמי־רכבת, סעי!״
אבל גם אותן הנשמות, שעקרו עצמן ופרחו להן, חזרו וירדו עד מהרה.
— פחד ומורא, — מספרות הן, — מה הרחק העולם ההוא התרחק מאתנו. ומשום מה אל הצד… אנחנו כבר לא נשׂיג אותו!
הן מספרות, שמקרוב נראים עכשיו פני הארץ אחרים לגמרי! משום־מה היא אדמדמת וזהובה־מאירה. הן מתערבבות שוב עם בני החבורה, מדברות על העולם ההוא, ואינן מרגישות בכך, שהאויר מתערפל והולך, מתחשך והולך, בעננה כבים השולים־של־זהב, השמש שוקעת ונעלמת היכן־שהוא, וכוכבים אינם מופיעים… מרגע לרגע מוסיפים ומשתטחים צללים עבים וכבדים יותר, וכל מה שהעננה מאפילה והולכת — יותר בהירה ומאירה נעשׂה הכדור — האדמה, והיא מגבּיהה ומרחיקה מרגע לרגע הגבּה יותר והרחק יותר, והיכן־שהוא אל הצד… חרדה יורדת על החבורה.
— מה לעשׂות? להיכן טסות אנחנו?
—״בידך אפקיד רוחי!״ — קורא קריאת־שמע המרא־דאתרא ומתחיל נוחר.
אחרות מרגישות בכך:
— כך! יכולים גם כאן לישון?! מהיכא תיתי! ומתוך שׂמחה וחדוָה הן משתטות על־פני גבּה של העננה ונרדמות.
כדור־הארץ נעשׂה יותר ויותר בהיר ומאיר ומגביה ומרחיק יותר ויותר לרוץ במסלולו, והנשמות הנוחרות טסות על־גבי העננה השחורה — אל עולם התוהו!
א. בפרוזדור של עולם-האמת
סופו של המעשה, קואי היקרים, יהיה במקום גבוה ביותר; במקום רם ונישא, שהחיים והמות נתונים שם במשקולת.
לפני השולחן המצופה מפה אדומה, עם גדילים ופתילים של זהב…
בבית הדין המחוזי!
אך כנגד זה תחילתו של המעשה במקום עני ביותר, שפל ביותר…
במושב הזקנים!
בסך-הכול חדר אחד, עם מחיצה דקה המחלקת אותו לשני חלקים — בשביל הזקנים לחוד ובשביל זקנות לחוד (בעיר הזרה שלנו קוברים אפילו לחוד), וכל מחצית יש לה חלון אל צד הרחוב ופתח אל החצר.
יושבים הם (רק לייבּל לבדו, שדכן-המדינה לשעבר, שרגליו משותקות — שוכב), יושבים הם, הזקנים והזקנות הגלמודים בפרוזדור של עולם-האמת, שכוּחים מכל העולם, וזכורים רק לחברה “צדקה”, והם סופרים את שארית ימיהם, הימים המעורפלים והזוחלים, החרשים והעורים והם מתכוננים לדרכם…
פעם אחת — הערב יורד…
המשרת, שהביא את הארוחה, הגיף את התריסים; הזהיר שיכבו את האור בעוד מועד, ואת הדלת סגר אחריו…
הזקנים והזקנות גומעים בשׂפתותיהם החיורות את שארית ציר-הדגים, טוחנים בלסתותיהם חסרות-השינים את חתיכות הלחם הרכות, השׂוֹחוֹת בתוך הסירים, — ומברכים ברכת המזון (דבושה “הירוקה” שהצהיבה, מוכרת-ירקות לשעבר, מניעה רק את שפתיה; לא היא זוכרת, לא היא רואה את האותיות הגדולות ביותר בסידור, לא היא שומעת איך אחרים אומרים ברכת המזון!), ומיד מתחילים בקריעת-שמע עם הוידוּי הגדול.
לאחר שגמרו את קריאת שמע, והכו באגרופים מרעידים על לוחות-החזה הנפוּלים את כל ההכאות שב“על חטא” הגדול, שכבו כולם (פרט ללייבּל שדכן, שכבר שכב קודם לכן) והתחילו נאנחים…
ומעט-מעט התחילו גם נוחרים וחולמים…
על מה חולמים? על הימים שעברו ואינם. מתעורר בו במישהו מיחוש ישן, הריהו נאנח; מתעורר באיזה מוח עייף זכרו של יום-קיץ מלפנים, מיד חומקת-עוברת קרן-אור על פני-הקלף המקומטים… אך לעיתים קרובות ביותר מראים החלומות מעניני העולם הבא ובאים בזה אחר זה מראות-צללים של אימה ופחד. מלאך-המות בעל אלף העינים נראה בחלום, שוטי הברזל שבידו של המלאך דומה, המאזנים של הבית-דין-של-מעלה מתנועעים לפני העינים…
כלום מעט הם דברים שאפשר לפחד מפניהם בשעה שיושבים בפרוזדור של עולם-האמת?…
וברחוב פתאום:
– פְּרָק!
ושמשות שנשתברו מצלצלות…
– אוי-אוי! — מתעורר זקן אחד.
הוא מקשיב לצד הרחוב — מרוּצָה שריקות ושירה:
“לחם לכל אדם” —
“פזרו את האופים!”
ופרק — צלצולים של זכוכית!
“מאור לכל אדם!”
“פנסים נשברו”!
“לא נשאר אף אחד!”
ועוד הפעם:
– פְּרָק! ושוב מתפוצצות שמשות…
ועוד פעם, ועוד פעם, וכך לכל אורך הרחוב…
הכול כבר עֵרים. יושבים ברגלים תלויות מעל המטות ומרעידים.
רק דבושה הירוקה בלבד אינה שומעת…
יושבים הגברים ומציצים בעינים לבנות אל תוך החשכה.
עטופים אימת-מות.
דופקות הנשים, השוכבות בסמוך למחיצה הדקה, וקוראות אל הגברים:
– גברים, מה זה נעשה שם ברחוב?
ואין הם עונים, הגברים, — שיניהם דא לדא נקשן.
צועקות הנשים:
– גברים, הרי גברים אתם, יצא מישהו מכם, יפתח תריס ויביט החוצה ויראה!
– יראה מישהו מכם מה נעשה שם ברחוב!
– הרי העולם חוזר לתוהו ובוהו!
הגברים שותקים.
לייבּל שדכן-המדינה, שאינו יכול להתיישב על המטה, מחפש ביד רועדת גפרורים להדליק את הנר העומד בסמוך למטתו, ואינו יכול למצוא.
הוא מגשש ומגשש, עד שהוא מפיל גם את הנר עם פמוט הנחושת מעל השולחן.
נשמע קול צלצול, הזקנים והזקנות נרעדים, מתעוררת גם האחרונה — דבושה הירוקה העיורת-החרשת, ומתחילה פתאום אומרת: “אלוהי אברהם” — זו התפילה היחידה שהיא זוערת.
ובזה היא גוררת עמה את כל הנשים; פותחות כולן ואומרות “אלוהי אברהם” — בקול של וידוי, בפחד ובבכיה מעומק הלב. מתגלגלות בחשאי הדמעות אפילו מעיניהם של הגברים.
וברחוב משבּרים פנסים בקול שירה…
פתאום נשמע מן הרחוב קול חצוצרה. החצוצרה מתקרבת יותר ויותר. צעדים כבדים-כבדים נשמעים מצד הרחוב… צעד צעד, שעט שעט.
– חיילים! — אומר לייבּל השדכן כמעט בשמחה… הזקנים והזקנות נרגעים במקצת.
מפקדים ברחוב:
– נאַ פּלע-טשוֹ1
נשמע קול שקשוק של רובים המועברים מיד אל יד, והצעדים מתרחקים והֵדם אובד אי-שם ברחוב, ברחוב השני, ברחוב השלישי… חוזרת למושב הזקנים הדממה, משתרר הקור…
מושכים הזקנים והזקנות את רגליהם בחזרה אל תוך המטות; מעלים את השמיכות עד מעל לראשיהם ומרעידים בחשאי…
מרעידים הם בחשכה, ומהרהרים:
– מה זה יכול להיות! מה היה הדבר הזה? מה יהי? ונרדמים אחד אחד בלא תשובה.
משנתם העירה אותם יריה שניה; ומיד לאחר-מכן נכנס המשרת עם ארוחת הבוקר ואמר:
– מהפכה!
ב. בחצר, מהפכה בקורקבן של אוז
היום יום נאה וחמים, ויושבים בחצר; עוזר המשרת להוציא את שדכן-המדינה עם משכבו, ומתישבים מסביב למשכב.
בֶּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושאים קצת מיוחס ומהלך על-גבי קב, מתיישב ברחוּק-מקום מועט מן עמי-הארצות, אבל הכל יושבים. מלבד אם מישהו מטלטל עצמו אל הרחוב, לפשוט יד. אבל היום לא: היום סכנה יש בדבר.
המשרת אמר לפני לכתו:
החנויות תהיינה סגורות. קרונות הטראַם לא יהיו מהלכים. כרכרות — לא תסענה… תהיינה הפגנות עם דגלים אדומים. ומשמרות יהיו מהלכים ורוביהם טעונים; ויהיו יורים…
מחוירה זקנה אחת:
– מפני מה? מפני מה צריך לירות?
מנַשך שדכן-המדינה את שׂפתיו הלבנות הדקות:
– צריך!
– ואנשים — אומר משה חייט בגאוָה — מסַכּנים את חייהם!
משה חייט הוא הצעיר והבריא שבכל החבורה, אלא שבתו ברחה ממנו, אשתו — מתה עליו, והיד הימנית מתייבשת אצלו; אין הוא יכול להוליך את המחט. אך מלבד זה — עודו אדם השלם.
– ומה רוצים הם, האנשים שלך? — שואל שדכן-המדינה בשפתים הדוקות.
– אני יודע מה שהם רוצים! — עונה משה חייט, ומעפעף סביב בעיניו האדמדמות-הקטנטנות ומחייך אל תוך זקנקן-התיש שלו.
הוא יודע, אבל אמור לא יאמר. לפני מי יש לו לדבר כאן:
פגרים מתים…
אבל שדכן-המדינה אומר:
– או-הום…
כלומר: עדין הוא מסופק, אם ההם יודעים, ומכל-שכן אם משה חייט יודע…
“הלואי והיה בריא ביד ימינו, כשם שהוא יודע” — אומר משה חייט. — “כנגד בעלי-הבתים הולכים הם!”
ואינו יכול להתאפק עוד:
– הרוצחים הללו, את כל העולם-הזה תפסו לעצמם!
– כך? — אומר שדכן-המדינה.
– עולם הזה חסר הוא, החייט הזה! — מעוותת פניה זקנה אחת.
– מפני מה לא? — קופץ ממקומו משה חייט — נשמתי שלי לא נשמה היא? לבי שלי אינו מתאווה?
וחוזר ויושב ומוסיף להמהם:
– הכל לקחו לעצמם, הרוצחים! בציר-של-דגים מפרנסים הם אותנו… להם מגיע הכול! הבתים, הכסף, התכשיטים, המלבושים…
מי בונה בתים? הבנאי! מי עושה תכשיטים? העדאי! ומלבושים מי עושה?
– אני! — דופק הוא על לוח-לבו הרזה, עד שקול הד עולה מבפנים.
ושדכן-המדינה שואל:
– וכסף מי עושה?
משה חייט משתתק כמהומם; בּריל, שהיה לשעבר שמש של חברת-הנושאים, מגמגם:
– המ… מ…ממשלה.
קופץ ממקומו משה חייט:
– הנה דבר זה באמת לא טוב הוא!
נשמע מסביב מלמול בהול.
– שמעתם דבּוּרים!
– הלוַאי יסוב פיו לאחור!
– מספיק, מספיק!
אבל שדכן-המדינה אין לו חשק להפסיק:
– והממשלה אומר הוא, יורה!
אומר משה חייט מרוגז:
– כל זמן שהחייל מציית!
– לציית מוכרח הוא! — נשמע בבת-אחת מתוך כמה פיות — הרי לשם כך חייל הוא!
אבל החייט אינו נכנע:
– מה סבורים אתם, שוטים, בעלי-בתים משרתים-בצבא? בעלי-הבתים פודים עצמם, העכברושים הללו!
ושוב הוא דופק על חזהו:
– אנחנו משרתים בצבא! כבר נראה!
והעינים מתלקחות אצלו עוד יותר, זקנקן-העז מרטט!
– את כל העולם-הזה יקחו מהם!
ושדכן-המדינה שואל בנעימה הארסית:
– אתה גם כן? ואיזה עולם-הזה חסר אתה, היד היבשה?
מהרהר משה חייט רגע מועט ומצטחק:
– עכשיו? משהו צובט — אומר הוא — בלב.
ומהרהר שוב רגע, ומכריז ואומר מה היה רוצה:
– קורקבנון של אַוָז!
– שכל יש לו — אומר שדכן-המדינה.
מרגישים הכל, שהרוק נובע ועולה בפיהם… והם חוזרים ואומרים כל אחד בפני עצמו בלחש:
“קורקבנון של אַוָז — —”
החרשת אפילו היא הגיעו הדברים אל אזניה והיא אומרת בשפתים לחות:
“קורקבנון של אַוָז…”
ובּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושׂאים, אף הוא חוזר ואומר:
– קורקבנון של אַוָז…
מתחדש שנית המלמול:
– צובת באמת במעים…
– כן יחיו הם כולם, הבעלי-בתים, אם אפשר להתקיים ולעמוד יום-קיץ ארוך בזה מעט ציר-הדגים עם פירורים של לחם…
– ומחצית מזה גונב המשרת…
– בואו באמת ונחייה במשהו את נפשנו!
– אפילו את אשמדאי הייתי אוכל, ובלבד להחיות את הנשמה…
ועל שפת הקבר, בפרוזדור של עולם-האמת, נתגברה פתאום שליטתו של היצר-הרע, נתלקחה התאוה למשהו טוב… העינים הלבנבנות התחילו נוצצות; השפתים התחתונות — רועדות, והפיות המתאַוים זה לזה סחים בקולות צרודים:
– קורקבנון… קורקבנון… אוי, קורקבן של אַוָז, שמן, ריחני…
והידים מוציאות מטבעות של שנים ושלושה גרושי"ן מן הכיסים ומן הצרורות.
– אך מי ילך לנו? מי ילך?
– אני לא! — נאנח שדכן-המדינה.
צועקת גרינה: אני!
ואין מסכימים:
– חס ושלום! היא לא תגיע, היא לא תגיד… ובאמצע תשכח — בלא זכרון, בהמה…
רוצה משה חייט ללכת, אך גם לו אין מסכימים:
– ביד אחת — ובשמאלית? הוא יאַבּד ישמיטו לו מתחת הזרוע…
מכריז ומודיע לבסוף בּריל השמש:
– אֲנִייֶה…
כך הוא מדבר.
– הוא הזקן שבחבורה, החלש שבהם, מהלך על-גבי קב… ונשמעות קריאות מכל צד:
– כן! כן! הוא מבין הוא!
– בעל המסעדה מכיר אותו ולא ירמה אותו.
– אבל הוא כמעט עיור — רוצה מישהו לערער.
– יודע את העיר על פי הזכרון…
– הרי הוא מהלך על קב…
– יהא על קב, ובלבד אדם שהוא מבין…
עוזרים לו לקום ממקומו, מגישים לו את הקב אל תוך היד, והוא הולך; את ראשו הוא מגביה עד כמה שאפשר, ודופק בקב, לא בלי גאוה, וכל הקהל קורא אחריו.
– ראו, ראו הוא מהלך!
– אך ברור יפה, בּריל!
– בקש ממנו – – קורקבנון כראוי!
– ועטוף יעטוף; בנייר!
– בניירות הרבה!
– וקשוֹר יקשור במשיחה!
– למען השם!…
– ואל תאַבּד…
– עד שהוא נעלם.
ג. חיילים גבורים ולייבּל שמש
… הולכת פלוגה של חיילים רחבי-גרם, להעביר אסירים מבית-הסוהר של הרובע אל בית-הסוהר המרכזי.
ועומדים הם, ניצבים בשורה עם רובים טעונים, לפני קצין צעיר בעל שפם עוקצני ועינים חדות, והוא נותן להם הוראות, איך לנהוג בדרך ב“וונוּטרעֶנ”י וורוֹג" —האויב הפנימי, הוא הפולני והיהודי…
והיהודי מסוכן עוד יותר!
מופיע חיוק דק-דק מתחת לשפמם של הענקים: “יהודונים” ו“מסוכנים”… צילא מה! זבובונים כאלה…
אבל הקצין אומר, ש“שֵדִים נעוצים בהם!”…
תינוקות מתוך העריסות, יוצאים להפגנות. הכל הולכים; מן המטות, מתוך בתי-החולים!
שנאה גדולה כל-כך מלהטת בהם כנגד הממשלה הרוסית; שנאה נוראה כזאת — אל הכנסיה הקדושה…
זבובים — אבל כשיש צורך בכך, הם נעשים אריות, פנתרים… הם רק מראים עצמם חלשים, כגון בזמן הפריזי"ב, הוא הגיוס לצבא, הם מתראים כך חלשים;עם ערומים הם, האנטיכריסט הללו!
וגם — עם פצצות הם מתהלכים!
כאן כבר משחירים פניהם של הענקים, והם מתעטפים צללים אפלים. בעינים הילדותיות נדלקות שלהבהבות רעות; וכפות הידים הגדולות לוחצות את הרובים ביתר תוקף.
וכשמפקדים להם:
– מאַרש!
הם מהלכים בצעדים תקיפים, ובדעה תקיפה עוד יותר, ובידיעה מה שיש לעשות…
לוקחים הם את האסירים בבית-הסוהר של הרובע: זקנים וצעירים, נשים וילדים — ומוליכים אותם, בכובד-ראש ומתוך שתיקה, ולא לגמרי בלא פחד, על-פני הרחוב אל בית-האסורים —
בא לקראתם יהודי, בוהה כנגדם בעינים.
“כמה שקט מהלכו… הוא מגשש ברגליו, כמו בידים, הוא חומק-עובר בחשאי… הוא מחזיק משהו בשתי הידים; ובזהירות כל-כך… ומרוחק כל-כך מעל עצמו!”
ומקיפים אותו סביב בבת-אחת – –
אומר הקצין:
– תן הנה!
בּרל אינו מציית.
רוצים לקחת, הוא אינו מניח! מושכים בכוח, בּרל השמש נאבק:
– מוי“ע, מוי”ע — צועק הוא — ראַזבּויניקי!…2
בקושי ראו עיניו העיורות, שיש לו כאן עסק עם חיילים. וכבר הוא מבקש להשליך את הצרור, והנה הוא שומע קול קורא בפחד-מות:
– ני"ע ברוסיי! 3
הוא מתפרפר, ומיד הוא מקבל חבטה גדולה באף…
מובילים אותו, עם האסירים יחדיו, וכנף-אף אחת שסועה ותלויה, אל משטרת הרובע…
מניחים את הצרור על השולחן הירוק ושולחים להביא מומחים לפירוק פצצות…
הם באים, והכול מסתלקים הצדה. המומחים מתירים בזהירות את המשיחה, פותחים את הצרור בידים רועדות, ומוציאים — כבר אתם יודעים מה…
ד. יצא זכאי
עושים פרוטוקול:
– לא נשמע לפּאַטרוּל… התנגד… פגע בכבודו של הפּאַטרוּל: “ראַזבּויניקי” אמר.
את הקורקבנון לא הזכירו אפילו בדבּור אחד; נבלע, היה כלא היה!
וכתבו וחתמו. ושלחו למקום שהיה צריך לשלוח… ואת בּריל שרופא תפר ואיחה לו את כנף-האף השסועה, שילחו גם כן למקום שהיה צריך לשלח.
לאחר כמה חדשים מתאספים כל אלה ב“סוּד”, הוא בית-המשפט…
בּריל והחיילים הגבורים: שנַיִם מהם בתורת שומרים, השאר בתורת עדים, וגם — הפרוֹטוֹקוֹל…
הכול, חוץ מהקורקבנון.
יושבים ליד השולחן האדום כל האדונים בסבר פנים זועפות.
שואל היושב ראש:
– אתה מודה?
שותק בּריל… הוא אינו מבין כלל!
מנַהם שופט אחד:
– הוא לא יענה!
והקטיגור:
– להיפך!…
שומעים את העדים…
אומרים הם: טאַק טוֹטשנוֹ! 4
"נשא איזו חבילה… לא ציית… התנגד, נאבק… אמר “ראַזבּויניקי”…
שואל הסניגור, כלומר, העורך-דין:
– איזו חבילה?
אומר עד אחד:
– אינני יודע… מסרתי במשטרת הרובע.
– להיכן נעלמה?
מנהם שופט אחד:
– יהודונים — וַדאי הוציאו בגניבה…
והקטיגור:
– לדבר זה אין מומחים כמותם!
רוה העורך-דין להוסיף ולשאול, אבל היושב-ראש מחליף רמיזות עם חבריו השופטים, ואומר בתקיפות:
– דבר זה אינו שייך לעניין!…
– לא משטרת הרובע עומדת לדין! — אומר הור.
מרכין העורך-דין את ראשו ומתחיל מבקש רחמים:
– רבותי, הרי רואים אתם: זקן…
מנחמים:
– או-הו! מרבה שנים מרבה שנאה!
ומחליפים דברים, המליץ-יושר עם הקטיגור:
– על-גבי קב הוא מהלך… אומר העורך דין.
– כך הם באים אל מבחן-הגיוס גם-כן! — צוחק הקטיגור.
– וחרש הוא, ועיור – –
– הכל מעושה… כמנהג היהודים…
– אדם מת למחצה!…
צוחקים כבר כולם…
וכאן מתכעס כבר העורך-דין. הרי גם-הוא אדם שיש לו דעה, — והריהו צווח לבּריל בלשון רוסי"ש:
– אי ז’יד פּודנימי סוויוּ פּאַלקו…5
אך לייבּל הרי אינו מבין מילה אחת, וקוראים אדם המבין לשון יידי"ש והוא מתרגם לו:
– מצוים, לייבּל, שתרים את הקב שלך.
– אנוס הוא.
אך לייבּל הרי אין לו כוח, והידים רועדות אצלו, והקב כבד… אבל הוא מושך מאַחַר שכך מצוים!
והוא מושך ומרים ומרים, ובבת אחת הוא נופל תחתיו.
*
קיצור הדבר:
הוא יצא זכאי.
בענין נחת מבנים מדברים אתם?
לפנים היה היתה; לא סחורה של זמננו היא!
סבתא שלי, למשל, היתה צוררת בחמישה-עשר ארבעים וכמה צרורות של חרובים וצימוקים עם שקדים בשביל נכדים ונינים; חנות של בשמים היתה לה לסבתא. ומהלכת היתה — בלא מקל, ומבּטת — בלא משקפים. ורק היד היתה מרתתת אצלה במקצת, והייתי אני מנהל לה את הרשימה של הנכדים; כתב-היד שלי נשא חן לפניה — הייתי מצייר לה את ראשי-התיבות באותיות של דפוס; ובשכר זה הייתי אני מקבל שני צרורות. אני הייתי קורא לפניה את הרשימה, והיא, עליה השלום, היתה חוזרת ומונה אחרי על אצבעותיה. עד שלושים וכמה היה קולה רועד מפחד, אם לא יחסר לה חלילה, מארבעים ואילך היה קולה מתרונן ממש… וכשאנו מגיעים לארבעים ושתים ארבעים ושלוש, כבר מרקדים אצלה מחטי-הסריגה של הפוזמק בין אצבעותיה.
אך דבר זה כבר היה גם בימים ההם דבר שאינו-רגיל. ברכה היא — יודעים היו — מן הצדיק האפטאי הראשון, זכרונו לברכה. אבל נכדים? — איזה יהודי לא היו לו נכדים ולא היה רוקד בחנותיהם של נכדים? כשהיו שומעים, רחמנא ליצלן, בלוָיה, שהבר-מינן לא היתה לו הזכיה להוליך אפילו נכד אחד אל החופה, היתה באמת תוקפת אימה; השערות היו מסתמרות ויללה היתה משתפכת, כמו בשעת “ונתנה תוקף”.
זמנים אחרים! ברוכים!
הרי לא נשטח בעצמנו: דאגות לא היו חסרות. ובכן? היו דואגים!… בלא דאגות היה בר-נש שוכח מכול וכול, שיש בורא עולם בשמים! וסתם, נַסה ואכול כל היום כולו שוּמן בלבד! אבל כנגד זה היו שמחות: זה מתבקעת לו למזל השן הראשונה, זו אמרה את החכמה הראשונה שלה, או תלשה את הטשיפי“ק מעל ראשה של האם, ההיא כבר אומרת “תורה צוָה לנו” כמים היורדים במורד, וזה מתחיל חומש, וההוא דורש דרשה לבר מצוָה… ושׂמחות של חתונה, ושלום-זכר, וברית-מילה, ופדיון-הבן, כל מה שאתם מבקשים; כל השנה כולה דובשן ויי”ש… נכד אחד הולך לעולמו, ארבעה חדשים באים במקומו; שלוש חתונות חדשות כנגד גט אחד; כשמגיע יום חג ומתחילים להלך מזה אל זה, הרגלים כלות והבקורים אינם כלים!
וכשמגיעים אל הגבול האחרון, ונקראים אל העולם ההוא, יש לו לאדם לוָיה משלו… ילדים ונכדים מקצה הרחוב לקצהו האחר. מלבד, אם מישהו חושש ל“רוּחות לבטלה”, ורוצה שהזרע-של-קיימא לא יהוּ מהלכים, ובלבד שגם ההם לא תהיה להם שליטה להלך אחרי המטה, הרי זה ענין אחר!
וכהיום הזה? כהיום הזה, כשיהודי עושה חתונה לבנו או לבתו, הריהו עושה בסודי סודות— כאילו בושה היא! שלא לפי רוח-הזמן!… ילד נולד — על אפו ועל חמתו של האב, עוד פה אחד לאכילה! ולאם — לא-כל-שכן, היא כבר לא תוכל להכחיש ולומר שעדיין בתולה היא… ולוָיה מה היא? זוג סוסים עם מצליף — מי שכבר יש לו ילדים, הרי הם פזורים ומפוזרים…
נחת מבנים — חַ-חַ-חַה!
אילו היתה לי נחת מבנים, לא הייתי בא ומגיע לוַארשה, ולא הייתי חוכר בית-תפילה — אַפּטאי אני. אבל לא כך חזו לי מן השמים.
שבעה ילדים היו לי: שלושה בנים וארבע בנות. ומהם, לא עליכם, הלכו להם שני בנים ובת אחת. שניהם נערים טובים היו — עילויים! פעם אחת חזר אחד מהם מן החדר והוא חושש בראשו, שכב שמונה ימים לוהט בחוּמו ושוב לא חזר לבריאותו; בפעם השניה, אפשר שלושה חדשים לאחר-כך — השני. דומה, שמרו עליו כעל בבת-עין, לא הניחו לו לצאת החוצה בלא סוּדר על הצוָאר, לא התרוצץ, לא טייל, בקיץ לא התרחץ בנהר, בחורף לא החליק על הקרח — לא כלום. ועכשיו לך ודע את דרכיו שלו. הנערה, לא עליכם, קבּלה אבעבועות… נשאוֹר נשארו ארבע נפשות, שלוש נערות ובן-יחיד, ורק אחת, את הגדולה ביותר, הולכתי לחופה.
שתי בנות גדֵלות לי בעולם עד שמלבין ראשן, והבן, בני-יחידי שלי, בנימין שמו, על שם אבי-אבי הצדיק, עליו השלום, נעלם ממני… שתי שנים לא היה בידי אפילו האַדרעֶ"ס שלו.
ויודע אתה, אימתי הוא ברח? בלוָיתה של האם… לאחר סתימת הגולל, רק אמר קדיש — ואיננו! רגע אחד של שבעב לא ישב; ישר מבית-החיים אל העולם הרחוק! וכי היה עולה לפנים דבר כזה בדעתו של ילד? ובן כמה היה אז בסך-הכל — שנים שבע-עשרה! רק לפני שבוע מכרו לי את הכר מתחת לראשי על חשבון שלוש מאות הרובּל קנס…
ומה סבור אתה, הייתי מהרהר באותו יום? הנה אני יושב על השרפרף לפני הביצה המגולגלת באפר עם הכעך, ואני מהרהר: הוא עשה לו מעשה! משום שיודע הייתי, כי נפשו קשורה בנפשה! אני הייתי לגביהם הגזלן, הרוצח, והיא — האם הטובה הנלבבת. ומפני מה? מפני שאני רוצה הייתי, שיהיה גם נאה למקום וגם יאה לבריות. והיא, עליה השלום, נקבה, אשה חלשה. הסכימה להם לכל דבר. ברעה ובתוקף, היתה אומרת אסור! לא בזמנים הללו! בנימין בורח מן החדר — “אַל יהא לומד, רב בישראל בין כך ובין כך לא יהיה”. משום מה לא יהיה? שותקת היא. בנימין מתהלך בטל-ומתבטל מחוץ לעיר, שוכב ימים תמימים על שפת הנחל, בחוֹרש, שלושה ויוֹרסטאות עם תוספת מאחורי העיר, — היא מסכימה. הריני מתחנן: למחות, בר-נש שכמותך, אתה שוכב על שפת הנחל, טול לפחות חכה ושלֵה לפעמים דגיג לכבוד שבת; אתה מתהלך ותועה ביער לקוט מעט פטריות וכמהין או גרגרי-יער או תפוחי־שינה — הזמנים זמנים לא-טובים, אני עצמי סוחר אינני, הסרסרות בעניני תבואה יורדת פלאים, — עזור עמי! כלום שומעין לי, סבור אתה? הוא אוהב להסתכל במים ובעצים, אך לטבול את ידו במים צוננין — זה לא! והיא שותקת! וכשהוא בא הביתה, מלכלך את השולחנות בגיר, ואת הקירות — בפחם, ומצייר דמויות של קיסרים או שאר כל מיני דיוקנאות שעולים בדעתו, אף זה כשר בעיניה! רוצה אני לומר מה — אין היא מניחה. ומה אעשה? כיוָן שאני פותח פי לומר כלום. מיד העינים מופנות אליה, מתחננים לפניה במבּטים: הצילו מידיו של הגזלן! וליותר מזה אין היא זקוקה. תיכף ומיד עיניה מתמלאות מים, פניה מחוירים ומלבינים כשׂיד, והידים מתחילות מיד מַרעידות, חלושה היתה, ועכשיו לך ועשה כלום! לא יכולתי אפילו לפעול אצלו, שילמד אצבעותיו לכתוב כבן-אדם. אותיות שבכתיבה, היינו שבדפוס, לית מאן דכר שמיה! אבל שיננא, יש לך יד מבורכת, למד ידך לעשות כמותי למ״ד מסולסלת, פ״א מגולגלת — זה לא! הרי מזה אפשר שתצא תועלת! אלא אך ורק דיוקנאות של קיסרים, עלים, ענפים והשדים יודעים מה עוד… וכיצד בחור כזה אין בו פחד כלל: פעם אחת העלה בציורו דמותו של איש-מים! ״ראית מימיך — שואל אני — איש-מים?" בודאי! — אומר הוא וצוחק.
שמא סבור אתה, שבאמת היתה דעתה מַסכמת עם דעתם. שבאמת רוצה היתה, שבנימין יהא סופו מצייר-פּוֹרטרטי"ן או ששרה-לאה תעמיד עצמה משרתת, או שביילא-גיטל תהיה תופרת? חס וחלילה! את אנחותיה שמעתי, לילות תמימים היתה נאנחת; כובשת היתה את פניה בכּר להחניק את הבכיה… וכמה היתה מתעלפת ובוכה בימים הנוראים? חטיבות-חטיבות של תחינות במחזור אנוס הייתי להעתיק באותיות-הדפוס שלי; נושרות היו מרוב דמעותיה, קרעים קרעים נפלו, וסדור חדש לא רצתה… מוטב לקנות סרט בשביל אחת הבנות… הכול בשבילן!
ומה היה עיקר הבכיה? הם היו אומרים, שעלי היא בוכה! באשר בכן, שלפעמים, כפי שנהוג בזמנים קשים ועם בנים קשים, הוצאתי דבּור קשה מפי. אבל את האמת יודע אני, תפילתה היחידה היתה, שהשם יתברך ירחם ויהפוך את לב הילדים לטובה… אין צריך לומר מקצת בענין גם כן: חסור חסרה. מילא!
כן, במה אנו עומדים? הוא ברח…
והייתי סבור, הבחור עשה לעצמו מעשה לדעת או סתם נתעוָה נתעה לאיזה מקום מרוב מרה-שחורה… אבל נכנסים ובאים חברים שלו, ומספּרים שהוא ברח! וחברים היו לו! עוזרו-של-נחתום, מפריח-יונים וגם וגם שגץ גויי! ומפיותיהם של הללו אני מתבשר, שבנימין שלי ברוח ברח! מעבר לגבול הוא! לעשות פּוֹרטרטי״ן מבקש הוא ללמוד. פרנסה נאה! אילו אמר לפחות, חדרים לצייר!
ומפני מה, סבורים אתם, לא כתב לי שתי שנים תמימות היכן הוא? ראשית. סבל באמת צרות צרורות: מקום ששהה בו ביום לא לן בו בלילה, והיה רעב וצמא, וגם היה מתבייש, וגם לבול-דואר לא היה לו; ושנית — אַל יהא אבא יודע ואַל יכתוב מכתבי-מוסר. שכן, “פן ישמע”… שמא הוא כותב, והדברים נכנסים אל הלב! היצר הרע כבר הוא יודע לעשות לעצמו מסייג לסייג…
אך הבנות, סבור אתה, טובות יותר?
הקשישה שרה-לאה, אינה רוצה, כאילו, להיות ריחים על צוארי. ״חסר לכם לעצמכם", אומדרת היא. הפלונית שלי, עליה שלום, מסכימה. את הסוד יודע אני:.שידכו לה אלמן עם ילדים, והיתה הקרקע בוערת מתחת לרגליה. דבר זה רק אומרת היא, שרוצה להשׂתכּר לה בעצמה למחיתה… שׂחוק הוא! בקושי רק פעלתי אצלה, שלא תשחיר את פני באַפט… והלכה לה לצויזמר. ובלבד לא אלמן! נתנה האמת להאמר, אף אני עצמי חבל היה לי עליה, נערה כחטיבה של זהב, פורחת היתה ממש כשושנה-של-ורד! כאמה בזמנים הטובים עין בעין… ולכי היי בבת-אחת אם לחמישה ילדים, ובור-שוּמן לא היה זה גם כן. סוחר-תבואה קטנטן, בקושי הוציא לחמו מן המסחר, אך מכל מקום טוב יותר מלשרת בבתי-אחרים עד שילבינו השערות! ואמנם נתברר, עם מי היה הצדק!
היא באה מצוֹיזמר לאַפט ללוָיתה של האם. ביילא-גיטל אף היא באה. מקצה הארץ היו באות! הבכירה דוקא —לא באה. בדיוק אז יולדת היתה. והנה יושבת אצלי שבעה, ובינתים פושט שם בצוֹיזמר בעל-הבית שלה את הרגל, נמלט למקום שנמלט, בורח לכל הרוחות הרעות; את אשתו עם הילדים הוא שולח עוד קודם לכן אל חותנו… אין נשארת נפש חיה… ובעלי-החובות נגשים את הבית, מרשמים ומוכרים מכירה פומבית את כל המטלטלין, וארגזה של בתי עם כּל-יש-בו בתוכם! בלאר כותונת לבשׂרה נשארה! וכבר היו צבורים אצלה, העלוּבה, כל דברי ההלבשה הדרושים לבתולה נישאת, ופתאום, בבת-אחת —לא כלום! צועק אני לה: הנה, ראי! לא זו הדרך, הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה כך… ודוקא אותו זמן שוב נזדמן שדוך עם גרוש, גם כן עם ילדים ודוקא לא אביון —וכי שומעת היא לי? לא כי, אלא היא קמה ובורחת , כמות שהיא עומדת, ונוסעת אל לוּבּלין… ועובדת שם כמשרתת עד היום הזה… היא רוצה עוד לבוא לוַארשה. טובה זו הריני מוחל לה!
פוטוגראפי"ה שלחה לי —כבר לא ילדתי שלי! לא היא כלל… המקום יודע, מה הוֹיה לה שם… עינים משונות יש לה… הריני חושש לומר: ממש כנוסח ימינו, הימים החצופים… חתן, שומע אני, יש לה…
אימתי תהיה חתונתך? — שואל אני בכל מכתב.
על הכל היא משיבה; על דבר זה — לא!
אך כל זה אינו ולא כלום לגבי מה שהצעירה עשתה לי! צרות כאלה אפילו גדוד שלם של חיילים אינו יכול לגרום…
נערה רוצה להיות תופרת, היי תופרת! גם את אינך רוצה להנשא לאיש, אל תנשאי! עשי כמעשיה של האחות הבכירה! אם כך נגזר עלי מן השמים! רוצה אַתּ, בקשי לך בעצמך חתן… האם, עליה השלום, אינה בחיים, והרי אני הוא הטוב, מסכים אני! אבל היא אומרת, שבאַפּט משלמים לה מעט, והריהי נוטלת ועוברת לאוֹסטרוֹבצה. אך גם שם, כנראה, לא טוב יותר, והריהי מודיעה לי (היא מודיעה לפחות!) שהיא נוסעת משם ועוברת.לראדום… לנסוע נוסעת היא לבדה! לית דין ולית דיין:— אין עליה שום פחד ושום מורא! –בראדום מייעצים לה, מוטב שתעבור לוַארשה. וכי מה היא לגביה וַארשה? הריהי נוסעת לוַארשה וכותבת לי משם מכתבים של נחת! כבר היא משׂתּכּרת כך וכך, יותר משרה לאה… אם אני צריך, היא תשלח לי… מסתמא אין אני צריך. כלומר, נצרוֹך נצרכתי בוַדאי, אותו זמן כבר מכרתי את הבית, אבל — מחוּל לך! אחר-כך היא משתתקת. עובר חודש, עוברים חדשיִם ושלושה — אין תמונת אות; כאילו נפלה לתוך הבאר. הולך אני ומוכר את כותנתי לעורי וקופץ ונוסע לוַארשה — היא יושבת! נערה רירת-אף זו נעשׂית מורדת-במלכות! כשאין משלמים כל כמה שהיא רוצה, רוצה היא את העולם להפוך, מתרוצצת היא עם דגל אדום ביד… הריני מתחנן, שיכבדו אותה במלקות וחסל; אומרים לי (ובקושי רק הבינותי מה שאומרים), שלענוֹש במלקות אסור. הריני מתחנן: תנו אותה לי בידים, אב מותר לו! ושומעין לי כלשלג דאשתקד, ומשלחין אותה הרחק-הרחק לעומקה של רוסיה… לחמש שנים תמימות!
בינתים אין לי עוד במה לנסוע הביתה, ומציעים לי לשׂכּור בית-תפילה קטן, והריני שוכר את בית-התפילה, נותן את כמה הרובּלים האחרונים דמי-קדימה; הימים הנוראים ממשמשים ובאים, תהא הפרנסה מצויה… אך מתרחש מעשה ומישהו לן בבית-התפילה בלא תעודת-מסע. מהיכן צריך אני לידע, שבבית-תפילה אסור בכלל להלין אדם, ואדם בלא תעודת-מסע הוא סכנת נפשות? אבל אני הרי יש לי זכות-אבות מצד בתי שתחיה — וסוגרים לי את בית-התפילה… הריני מתחנן, אומרים לי שאכתוב בקשות, ובכן, הריני כותב בקשות… והדבר תלוי ועומד… בינתים בא ומגיע הזמן, תובעים ממני שלוש מאות רוּבּל בעד בנימין. והוא כותב, שפּוֹרטרטי"ן לעשות כבר הוא יודע, ברוך השם, אך נשׂכּוֹר עדיין אינו נשׂכּר. בינתים הוא נוסע ועובר למקום אחר ויכתוב לי משם!
רואה אתה, מן הבת הבכירה כן הייתי יכול לשׂבוע נחת. אשה צדקת, כבר חמישה בנים, ברוך השם… אך אם החילות לנפול — נפול תפול! מתרחש מעשה, עילה, רחמנא ליצלן! שדוּך עשיתי עם סוחר מבּראטקוֹב, עשיר פטוּם ומפוּטם. ובכן, יורד האברך לאחר כמה שמים מעל שולחן אביו, ומתחיל סוחר בעצמו בעצים. אני אפילו לא הייתי מרוצה מכך — שב ולמד עוד כמה שנים! מילא, כבר אני מורגל בכך, שבקולי אין שומעים. אך בין האב ובין הבן מתגלעת מחלוקת. האב אומר לקנות, נוטל הוא ומוכר, ולהפך. הזמנים הללו: גדולה חכמת הביצים מחכמתן של התרנגולות… אבל הרי הוא חתני שלי, ולפי טבעו הוא אברך כשר וירא-שמים, והוא חושש, שלא יעבור על מצוַת כבּוד-אב, והריהו קם ועוקר דירתו לראכיב. דומה, לפי השכל הישר? על הוייכּסל! והרי הוא נופל בפח. ולא, חלילה במסחר. דוקא להפך, העסק עסק לא רע. אלא דוקא דבר צדדי! מתארע שיש בארכיב שריפה. מזרזת המשטרה, שימהרו להציל. עומד יהודי חרש ואינו שומע, ואינו יודע מה מבקשים הימנו. בא לו שוטר חרש ואינו שומע, ואינו יודע שהיהודי הזה חרש הוא ואינו שומע, וחושב הוא — מורד במלכות, והוא מוריד לו מכּה על ערפּו. והרי חתני שלי הוא בחור כלהבה, ואין הוא יכול לסבול עוול, ועומד לריב את ריבו. למזלו הרע הוא יודע מעט רוסית — והוא מתריס כנגדו ומעֵז פנים. מדבור לדבור — אף הוא סופג מכה! מילא, סופג אדם מכה, עדיין אין זה אסון. אבל מתבּרר, שבעליו של הבית היה מבוּטח זה עתה מקרוב. שולחת חברת הבּטוּח אדם משלה; והוא חוקר ודורש, אם לא היתה כאן הצתה מדעת. טוען בעל-הבית שאותו יום לא היה כלל בביתו, הוא היה ביריד במקום מן המקומות בסביבה. אומר החוקר ודורש: איפּכא מסתברא! מה לו לבעל-בית, שאינו עוסק בעסקי מסחר, וליריד במקום מן המקומות? ודאי מסרת לידי אחרים שיבעירו! מחפשים את השותפים לדבר-עבירה, ונופל החשד על היהודי החרש עם חתני שלי; באשר וכן, הם לא הניחו להציל… מושיבים אותם לפי שעה בבית-הכלא. מקימים רעש, מודיעים למחותן, והוא בא בבהלה ומבקש לפזר ממון ביד רחבה ועושים, ראשית, פּרוֹטוֹקוֹל בענין שוחד… והשנית, הרי זה סימן, שהחשד חשד הוא! מה אאריך לך? הוא ישב בתפיסה ששה חדשים ונעשה בדיל-הדל! העצים על הוייכּסל נתנפצו, החובות גדלו ועלו מעלה מעלה… הוא עוד סחב עמו את אביו…
הבת שואלת שמא יכול אני להיות לה לעזר בכמה זהובים!
מילא, אילו פתחו לי את בית-התפילה. יתכן שכן!
כלל לא הייתי יודע, שמתהלך כן עמך יהודי עם אבנים כאלה בבטנו?
אך מה היה לי לספר לך? אדם אחד לאדם אחר אינו יכול לעזור. להושיע יכול רק השם יתברך… אך היום כבר נתמלאה הסאה, עבר הלב על גדותיו…
מרחק כמה מילין מאַפּט — ראשי מבולבל עלי עד כדי כך, ששכחתי מה שמו של הכפר הזה, — יושב חוכר אחד, אבל הוא יושב — הלואי על כל ישראל! אמנם יהודי פשוט שבפשוטים; יודע בדוחק עברי, ומשפחה — מוטב שלא נאריך בזה! אך ברצות הבורא — יורה המטאטא, וכך בלא השתדלות יתירה הוא נעשה סרסור אצל הפריץ הצעיר… וכשנתחשק לו לפריץ עולם זה שבחוץ-לארץ, הריהו קם ונוסע לו, ומניח לו את משק החלב— ששים וכמה פרות, והוא גורף זהב! הפריץ צרכיו מוסיפים והולכים, יותר ויותר הוא זקוק לכסף. והרי יוסל שלנו — יוסף שמו — נעשה חוכר; שני כפרים! כשהשם יתברך רוצה להגבּיה אדם! יש לו בת, ליוסף זה, נערה רפילו לא יפה ביותר, — לגבי שלי — כקוף בפני אדם… אך החלף הייתי מחליף עמו. נערה שקטה, נערה כשרה, ילדה בעל-ביתית אמיתית. אין אני יודע, מהיכן גדלה כזאת בכפר אצל עם-הארץ כזה! אשה יש לו — מילא, איני רוצה להוציא מפי דברי גנות על בת ישראל, אבל בית יהודי אסור להכניס אותה. כשהיא באה לימים נוראים לאַפּט, יש להן לנשים בעזרת-הנשים אחד מששים שבגהינום — חטיבת-מרשעת שעלתה שעלתה לגדולה (משרתת היתה לפנים). ושוב אותו דבר, ברצות השם, יש נחת גם מילדים. ואילו ראיתם את תפילתה כל בוקר; והכנסת-האורחים שלה, כשבא מישהו אל הכפר; והדרך-ארץ שלה בפני יהודי למדן… מה אומר לכם? ברכה מן השמים! והריהו בא אלי, יוסל זה, נדמה לי בראש השנה או בסוכות, אל הכותל המזרחי, ואומר לי בזה הלשון: ר' חיים, אני נותן אלף קרבּוֹנים! — כלומר, בנימין שלי נשא חן בעיניו… עדיין לא היו יודעים אז, מה חבוי בו בבחור זה. ונער יפה היה דוקא, עם קלסתר-פנים יהודי-רחמני… מילא, מה אומר לכם, עוברת חמימות בכל אברי. כן, באמת בראש השנה היה הדבר, קודם “למנצח”, ממתינים היו להבעל-תקיעה…אומר אני לו: “לא עכשיו השעה לדבר בזה!” הרי לא אתנפל על כך, כנופל על מציאה. “אחרי החג — אומר אני — שלח שדכן!” אני אומר לו בלשו-אתה, הרי אני מכירו מזמן שהיה עוד מה שהיה — אצל הנחתום היתה לינתו, ביקש להעמיד עצמו ראשדוּכן ולא עלתה בידו ידיעת העברי… הריהו שולח לאחר החג שדכן, בנימין שלי, כמובן, אינו רוצה לשמוע; היא, עליה השלום, כבר היתה חלושה ביותר, והריהי עומדת לצידו של בנימין. עד כה ועד כה, בינתים נודע לי שאותו שדכן עצמו הפך את העסק הזה לשידוּך מוַארשה, עם סוחר-בשר. אפשר אתה מכיר אותו, רגנבּוֹיגן עצמו מספק בשר אל בית-הסוהר והוא אדם קרוב-למלכות — ידידם ומודעם של כל בעלי השררה. והרי אני צריך, בענין בית-התפילה לפּרוֹטקצי“ה. על כן אני שואל וחוקר — הדבר עולה לי בהרבה בריאות וטרחה — היכן הזוג הזה גר, ואני יוצא לשם. הרי היא מכירה אותי, ותבקש למעני את בעלה; והוא יבקש את אביו, שמא יעשה ויצליח. לפחות יהיה סוף לדבר; או יפתחו או ידחו! שלא אהיה תלוי ועומד באויר. אם ידחו — הריני יוצא ברגל לאַפּט. שם, איך שלא יהיה, לא יניחו לי לגווע ברעב. וַארשה הרי היא תהום! והנה אני בא לשם — מתברר שענין הפרוטקצי”ה נמוג כעשן, אין זה כלל אותה רשות… עסקי שלי שייך לעיריה, והוא מספק בשר לבית-הסוהר, לפּאַוויאק… אין זה כלל אותו ענין, וכי צחוק הוא — וַארשה!
בינתים הזמינו אותי לשבת. הוא אמנם לא. הוא פראנ“ט וַארשאי, ואני — ברי עינך הרואות! מביט הוא ומסתכל בי כאותו תרנגול ב”בני אדם" — הרי הוא גר ברחוב מַארשאל-קוֹבסקה! אך היא, הרי היא יודעת מי אני! ונפשה יוצאת ממש, שאבוא. אילו ראיתם הרחבה של בעלת –בית! שלושה חדרים עם מטבח, רהיטים מרופדים, ואביה שלה שולח מן הכפר מכל טוב: קמח, תרנגולת, תרנגול הודו — והיא אשה כשרה וצנועה, מין טוב-לב, מין חן יהודי… אינה נושאת אפילו שערותיה שלה… והבחור ההוא, בעלה, אנוס למענה ליטול ידים לפני האכילה, לברך אחר האכילה, אין היא מניחה לו הוֹ!
והרינה מהרהר בלבי – – אך מה מועיל בהרהורים? לא היה זה מן השמים! אך מר בלבי נעשה לי. וכי יודע אני, אם בנימין ישא אשה ביום מן הימים, ומי יהיה זווגו שלו?
לשם אין אני הולך עוד.
שתים נשים מתהלכות מאחורי העיר. אחת יהודיה גבוהה, כבדה, עם עינים זועמות ועם צעדים כבדים, מהדהדים; והשניה יהודיה קטנה, רזה וחיורת ועם ראש מוּרכּן.
– להיכן את מובילה אותי, חנה? שואלת השניה.
– המתיני, עוד כמה צעדים. רואה את, שם אל הגבעה.
– לשם מה? שואלת עוד פעם השניה בקול חרד ומקוטע, כאילו היתה מפחדת משום מה.
– תשמעי, בוא…
הן הגיעו אל הגבעה.
– שבי אומרת חנה. השינה שומעת בקולה, מתיישבת על הגבעה, חנה מתיישבת על-ידה. — בדומיה של יום-הקיץ החם, הרחק מן הרעש של העיר, מתקשרת שיחה:
– גרוּנה, את יודעת מי בעלך, עליו השלום, היה?
על פניה החיורים של גרוּנה מתפשט צל.
– אני יודעת, משיבה היא בשפתים מהודקות.
– סופר סת"ם הוא היה גרוּנה! סופר כשר…
– אני יודעת! אומרת גרוּנה בקוצר-רוח…
– לפני כל אות הוא היה טובל במקווה…
– שקר גמור… שהיה הולך כמה פעמים בשבוע, זה נכון…
– יהודי כשר היה.
– אמת…
– זכותו תעמוד לו…
גרוּנה שותקת.
– את שותקת? — תמֵהה חנה.
– היינו הך!
– לא היינו הך! שזכותו דוקא תעמוד לנו! שומעת את?
– שומעת אני!
– מה את אומרת לכך?
– מה אומר, אני רק יודעת, שהיא לא עמדה לנו…
הפסקה. הנשים מבינות זו לזו: הסופר הכשר נפטר לעולמו והניח אלמנה עם שלוש יתומות — נערות. גרוּנה לא נישאה עוד לאיש, אב חורג לא נתנה לילדות, בעצמה עבדה למען עצמה ולמען הילדות, אך הברכה לא שרויה במעשיה… “זכותו לא עמדה”…
– ויודעת את משום מה, גרוּנה. — מפסיקה חנה את הדממה.
– עֶט
– משום שאת אשה חטאה…
– אני? — וגרוּנה החיורת קופצת ממקומה, כעוף שפגע בו החץ — אני— חוטאת?
– שמעי גרוּנה חטוֹא חוטא כל אדם, אבל את על אחת כמה וכמה…
– על אחת כמה וכמה?
– גרוּנה, לא לחנם הוצאתי אותך מחוץ לעיר אל הנהר, אל השדה… לאויר הצח, ברוך השם, אין אנחנו זקוקות… רואה את, גרוּנה… אֵם יהודיה, ובפרט אלמנתו של סופר כשר, חייבת…
– מה היא חייבת?
היא חייבת להיות יראת-שמים ויראת-חטא יותר מאחרים ולהשגיח על הבת.
גרוּנה החיורת החוירה עוד יותר. עיניה נשתלהבו, הנחירים מתרחבים והשפתים הכחולות המצוֹרבות רועדות.
– חנה! — צעקה בקול.
– את יודעת, גרוּנה, שאני ידידה טובה לך, אך את האמת חייבת אני לומר לך, שאילמלא כן לא תהיה לי הצטדקות בפני האלהים… אני לא אביא את דבּתך רעה לפני אחרים, בגללי לא תבואי להיות לשיחה בפי הבריות, הדברים ישארו בינינו. האלהים לבדו בשמים הוא ישמע…
– אל תוציאי לי את הנשמה!
– ובכן שמעי נא! דבּוּרים קצרים… אתמול לפנות ערב, במאוחר לפנות ערב, חזרתי מן הרכבת, והנה — על הגבעה הזאת ישבה מירל שלך…
– היא יחידה?
– לא —
– עם מי?
– וכי יודעת אני? עם כובע… צילינד"ר אפילו… הוא נשק אותה בערפה… היא צחקה ולעסה סוכריות בקול…
– אני יודעת!… עונה לה גרוּנה בקול רפאים… אין זו הפעם הראשונה…
– את יודעת?! מה? חתן הוא זה?
– לא…
– לא? ואַת… אַת שתקת?
– כן!
– גרוּנה!
אך עכשיו גרוּנה כבר שקטה.
– עכשיו שתקי אַת והקשיבי, שמעי מה שאספר אני לך, —
אומרת היא בקול פסקני, וכשהיא תופסת את חנה בשרוול, מכריחה היא אותה לשוב ולשבת.
– שמעי, הוסיפה ואמרה — הכל אספר לך, ואלהים לבדו בשמים הוא ישמע אותנו!
חנה חזרה וישבה.
– כשבעלי מת — מתחילה גרוּנה.
– כיצד מדברת אַת, גרוּנה?
– וכיצד אדבּר?
– בלי “זכרונו לברכה”? וגם — “נפטר” אומרים!…
– היינו הך, נפטר, או מת, בין כך ובין כך — קבוֹר קברוהו…
– לקבר אבות הובא…
– יהא לקבר אבות… אך אותי הניח לאנחות, ועוד עם יתומות — בנות…
– מסכן, קדיש לא הניח…
– שלוש בנות, הגדולה שבהן —
– געֶנעֶנדל —
– היתה בת ארבע-עשרה שנה…
– אצל הבריות נערה כזאת נערה מאורשת היא…
– אצלנו לא היה לחם לאכול! ואין צריך לומר — כתיבת תנאים ואכילת דובשן…
– איך זה אַת מדבּרת היום, גרוּנה?
– לא אני מדבּרת, כאב-לבי שלי מדבר… געֶנעֶנדל, יודעת את, הרי היתה נערה היפה ביותר בעיר.
– היום גם כן… בלא עין-הרע!
– היום היא לימון חמוץ — בתולה שהלבין ראשה! אך אז היא היתה מאירה כשמש… ואני — אני הייתי אז אלמנתו של הסופר הירא-שמים! אני שמרתי עליה כעל בבת-העין… ידוע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כלי-זמרים, פרחי-חייטים, ודייטשלי"ך ובחורים זקנים… בחורים חובשי בית-המדרש — אף הם היו מתהלכים לפני החלונות… אך לשם מה יש אֵם לנערה? נערה-כלה, ידעתי, חייבת להיות טהורה כזכוכית המראה… ואני את שלי השגתי; הבל-פה קל שבקלים לא נפל עליה! שמור שמרתי אותה, שמור היטב! עין לא גרעתי, צעד אחד מחוץ לעיר לא יצאה בלעדי, ולא פסקתי מלהטיף לה מוסר… אל תביטי לכאן, אל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אל תתייצבי… אל תסתכלי בצפרים פורחות…
– נו יפה מאד…
– יפה כיופיו של עולם! — אומרת גרוּנה במרירות — אך בואי אלי הביתה וראי, מה מראֶהָ עכשיו! כן, היא נערה כשרה באמת, אך נערה בת שלושים ושש שנים! רזה ויבשה, העצמות לספּור, עור קמוט וכמוש, כמו קלף לתפילין, עינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי בת-שחוק — ותמיד השפתים מהודקות… אף-על-פי-כן משתלהבות לעיתים תכופות העינים הכבויות — ואותה שעה בוערת בהן השנאה, משטמה קשה כשאול… ויודעת אַת אל מי? יודעת אַת, את מי היא שונאת?… ויודעת אַת, בשעה ששפתיה נעות, את מי היא מקללת קללה החודרת עצמות?
– את מי?
– אותי! אותי — את אמה-יולדתה!
– מה אַת מדברת? מפני מה?
– היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אבל אני יודעת! אני התייצבתי לשטן בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! לא נתתי, איך אומר לך זאת? לחום ולאור שיגיעו אליה… לילות תמימים הרהרתי בדבר הזה, עד שהגעתי אליו, בכל הבהירות הגעתי אליו! היא מוכרחת לשנוא אותי… כל אבר שבגופה וכל חדר מחדרי לבה שונאים אותי!
– מה את שחה?
– מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שונאת, הן יפות יותר וצעירות יותר.
גרוּנה תופסת בקושי את הנשימה וחנה איננה יודעת את נפשה… היא שומעת דבר נורא; דבר שהוא רע יותר מלהיות חולה, מלמות, ואפילו מ“למות תחת החופה” — האסון הגדול ביותר המתרחש אצל יהודים, ואף-על-פי-כן — רבונו של עולם, כך צריך להיות!
– את הצעירה ממנה, את לאה, כבר לא החזקתי בבית… מסרתי אותה להיות משרתת… מתחילה גרוּנה שוב מספרת וקולה נעשה עוד יותר צרוד, עוד יותר מקוטע…
– אני די צעקתי אז, מזכירה חנה, מעשים עשיתי. בתו של סופר שתהיה משרתת…
– אני רציתי לפחות אותה להשיא לאיש, שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מן הבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבור נדוניא…
ואותה גם שמרתי…
לא בעל-בית אחד הטיל בה עין, לא אחד מבניהם של הבעלי-בתים ביקש לעשות אותה משחק-שעשועים… אך אני הנני אֵם! אם מסורה אני הייתי! את רגלי כתּתי ועשר פעמים ביום אצלה במטבח הייתי, בכיתי והתחננתי, מוּסר הטפתי… הוֹי, דבּורים טובים, דבּורים כּשרים דבּרתי באזניה!… לילות תמימים מנעתי שינה מעיני, וקראתי את “קב הישר” וספרים קדושים אחרים בעברי-טייט"ש, ולמחרת ספרתי הכל באזניה… ועוד הוספתי משלי! האלהים יסלח לי זאת… משלושה חדשים עשיתי אני עשרה, המלקוּת לפולסין די-נור, גפרית ואש המטרתי. וילדה חלשה הן היתה, ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה. כולה דומה לאביה— חיורת, בלא משהו שם דם, ועינים טובות ולחות כאלה, — אך יפה יותר היתה…
– את מדברת, רחמא ליצלן, כאילו מתה!
– ואת סוברת שהיא חיה? אני אומרת לך, אין היא חיה! היא אספה לה נדוניא, ואני נתתי לה בעל!
היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה.
אך בן-תורה אינו נושא נערה-משרתת, בפרט עם נדוניא של שלושים רוּבּל!
אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה!— שויליא-של-חייט, יהא שויליא-של חייט!
נו! הוא חי אִתה שנה אחת —לקח את הכסף, עם מעט הבריאות, ועם שארית הכוח וברח…
בעירום ובעֶריה החזיר לי אותה, אבל — עם מחלת-הריאה היא יורקת דם!… צל-אדם היא, ולא אדם… היא מתרפקת עלי כתינוק, מניחה את ראשה בחיקי ככבשה!… ולילות תמימים-תמימים בוכה היא…
ויודעת אַת, על מי היא בוכה?
– על הבעל, ימח שמו!
– לא, חנה, עלי בוכה היא! אני עשיתי אותה אומללה! דמעותיה שלה נופלות על לבי כעופרת רותחת — הן מסממות הדמעות…
היא משתתקת שוב ותופסת בקושי את הנשימה.
– אם כן מה? שואלת חנה.
– אם כן מה? — ואמרתי כבר לעצמי: די! בתי השלישית כבר תחיה! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה!
היא עובדת בבית-החרושת! שש-עשרה שעות ביום היא עובדת, בדוחק ללחם יבש היא משׂתּכּרת… ואם היא רוצה סוכריות גם כן, אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק — תעשה כרצונה! שומעת את חנה — כרצונה! אני אינני יכולה לתת לה דברי מתיקה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשות ממנה — אין אני רוצה, מחלת-ריאה לתת לה — לא, לא! אל תהא כבר הבת הזאת שוטמת אותי, בוכה עלי.
– אבל גרוּנה, צועקת חנה נפחדה, מה יאמרו הבריות?
– הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עלובות, לא להעביד אותן כחמורים חינם! יהיו לבני-אדם, ואל יחזיקו בנות-עניים בשביל לסחוט אותן כמו לימון…
– ואלהים? ואלוהים ברוך הוא!
– אלהים צריך היה לדאוג תחילה לבנות הראשונות…
דממה כבדה! שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן נצבות זו כנגד זו וברקים בעיניהן.
– גרונה! — צועקת לבסוף חנה — אלהים! אלהים יעניש!
– לא אותי, לא את בנותי! אלהים ישר הוא! הוא יעניש מישהו אחר! מישהו אחר!
הבריאה המשונה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
זו הפעם הראשונה היא נושמת לרוָחה; זו הפעם הראשונה מניחים לה לצאת אל הרחוב… והיא מדלגת ומרקדת בתוך השלג!
מה שהיה בקיץ אין היא זוכרת. מתחת למצח הקצר, המכוסה עור ירקרק, יש מעט מדי מקום בשביל זכרון טוב, ההתרשמויות המאירות ביותר מתעמעמות עד מהרה וכבות. היא עצמה אינה יודעת אפילו, בת כמה היא. וגם לפי מראה-העינים אי-אפשר להעריך את מספר שנותיה. היא נראית עבה, אבל רק בטנה היא שהתנפחה. — בחזה נפול, הראש קטן, עור-הפנים מקומט, אך כל-כוּלה היא דקה וקטנה עד כדי כך, שאין לייחס לה יותר מתשע עד עשר שנים. מראה-הפנים מתחלף אצלה על כמה רגעים; לאחר בת-שחוק ילדותי-מאירה, מתפשטת על פרצופה המבוגר רשעות עקשנית; לפעמים מתעוותות שפתיה והעינים בוערות באש מוזרה מתחת לגבינים המכוּוָצים, מעוטי-השערות. מחשבותיה אינן מתקשרות זו בזו, אלא מתערבבות ומתבלבלות בלא שום קשר…
והיא לא כך נוצרה ולא כך באה לעולם… המיילדת שיִלדה אותה אמרה: “תינוקת יפה!”. במשך כמה השנים הראשונות גדלה יפה. תחילה הכירה את השַד, ואחר-כך את האם, ואחר-כך את האָב ואחר-כך כל מה שבבית; העינים הקטנות השחורות נעשו זריזות יותר מיום ליום. אבל כל זה לא נמשך הרבה. לאחר זמן מסויים התחילה נסוגה אחור… ניצוץ השכל מתעורר אצלה בעינים לעיתים נדירות יותר ויותר… ופחות היא זוכרת את הדבר ההוא. מזמן שברח אביה כבר עברו כחמש שנים, אף-על-פי-כן זוכרת היא יפה מאד איך היה מחזיק אותה על ברכיו ומנשק אותה, והאם היתה מוציאתה מידיו בכוח, שלא יוציא את נשמתה בנשיקות. לפעמים, זוכרת היא, היתה יושבת בחיקה של האֵם והאב עומד מאחורי גבה של האם ומופיע מדי פעם בפעם בצד אחר: קוּקוּ! קוּקוּ! — החדר, ופני האנשים, הכול היה כל-כך מאיר וחם…
אבל אחר-כך פסק כל זה. משום מה נעשה הכול דומם ועוגם ואפל. משום מה נעשה הבית ריק, האב היה צועק הרבה פעמים, והאם היתה בוכה; לפעמים היו צועקים בקול רם כל-כך, שהיא היתה בורחת אל פינה ומסתתרת מפחד. לאחר זמן מה התחילו מכים אותה, וכל מה שנתרבו המכות נתמעט האוכל… אחר-כך עמד האב בהחדר מדוכדך עם עינים מושפלות, והאֵם כבשה את פניה בידיה וכל גופה רעד… האב אמר בלחש: “אני אשלח כסף!” — ופנה ויצא מן הבית… מיד לאחר זה חזר ונכנס, אבל היא כבר לא הכירה אותו, כל-כך חיור, כל-כך כפוף היה… הוא הביט כמה רגעים על שתיהן, ויצא עוד פעם מן החדר, והפעם ללא שוב עוד…
ומאז דומה עליה הזמן למין דרך ארוכה בליל-חושך, מין נדידה שאין לה סוף במדבר-שממה, בלא אילן כלשהו, בלא חתימת-עשב… רעב וקור או תפוחי-אדמה ושכיבה במטה, לשם חמוּם כלשהו של הגוף הקופא…
אך עכשיו מחייכת היא… זו הפעם הראשונה (נדמה לה) נתנו לה לצאת מבית-הסוהר.
על החורף כולו לא נתנה לה האֵם לצאת מן הבית. כל פעם שנתעוררה, היה החדר ריק, החלונות קפואים בכפור, הדלת סגורה ונעולה, ורק סמוך למטה, על-גבי מטלית של בד, היה מוכן בשבילה משהו לאכילה: פרוסת לחם, מזמן לזמן כעך, תפוח-אדמה צלוי מאתמול… כל זה היה קר, והיא היתה מהממת תחילה במטה ואחר-כך אוכלת… כך היתה שוכבת ושוכבת כל היום כולו. בערב רק היתה באה האֵם, מעלָה מעט אש וצולָה או מבשלת מעט תפוחי-אדמה טריים. לפעמים היתה האֵם חוזרת המאוחר מאד. ובזמן שהיתה אנוסה להמתין לה, היתה מתחבטת וצועקת מרעב, וקופצת מן המיטה ומתרוצצת יחפה על-פני החדר ותולשת את שערותיה, אך כנגד זה היתה האֵם מביאה בימים כאלה מיני דברים טובים, משהו מתוק או שמן וטעים… אך טוב ביותר היה בלילה, האֵם שכבה עמה במטה. קודם נעשה קר מאד, אך מרגע לרגע נעשה יותר חם, והיא היתה נלחצת אל האֵם יותר ויותר. במשך הזמן התרגלה לישון בימים ולהיות ערה בלילות. בתחילת הלילה לא היה טוב. לפני הרדמה היתה האֵם בוכה הרבה, אבל אחר-כך נעשה לה חם וירדה דממה, והיא היתה שוכבת ומלקקת את האצבעות ומביטה אל החלון… בחלון רואה היא כל מיני עצים…. ומבעד לעצים הללו חודרת לפעמים קרן-אור, ונדמה כי האב עומד מאחורי החלון ומחייך…
לפעמים היתה כועסת על האֵם, שהיא מתרוצצת כל היום ברחוב ומחזיקה אותה סגורה ומסוגרת. ואז לא רצתה לאכול, לא נתנה לה לאֵם להכּנס אל המטה, ולפעמים חפצה לשרוט אותה ולנשוך… אך רעבונה של האֵם ודמעותיה היו מעבירים אותה על רצונה… היא אוכלת מה שהאֵם הביאה לה, אבל עדיין היא כועסת ושואלת אותה: מה אַתּ רצה האַ? (היא מדברת רע ובקושי). לשוא מנסה האֵם להסביר לה, שכל אותה ריצה אינה לשם תענוג, שהיא מתרוצצת בשביל “להשׂתכּר”, שיהיה מה לאכול. הקטנה איננה מבינה, מה זה “להרויח”. אך אינה ממשיכה הרבה מחשבה אחת ושוכחת הכול. לפעמים היא מעוררת אף-על-פי-כן את האֵם באמצע הלילה ושואלת אותה: “מה להשׂתכּר?” זמן רב עובר, עד שהאֵם פוקחת את עיניה, ואחר-כך היא מבקשת רק: בתי, הניחי לי לישון. אבל לסרב לה אסור, עקשנית היא ומיד תתחיל לבעוט. האֵם מוכרחה לספר לה, שהיא מהלכת מבית לבית, ומחפשת, שמא תמצא איזו עבודה: עביט-שופכין לשפוך, במטבח לעזור, בשליחות ללכת… אין היא מקשיבה עד הסוף, ומפסיקה פתאום בשאלה חדשה:
– לביבות — או דבש יותר טוב?
האם פורצת בבכיה נוראה. “אימתי אכלה לביבות, אימתי אכלה דבש?” בכל זאת ודאי שאכלה לפנים גם זה וגם זה, ושני המאכלים הללו עלו עכשיו פתאום בזכרונה. האֵם רועדת ומתחבטת במטה, כמו אז, בזמן שהאב יצא מן הבית…
מיד היא שוכחת הכול. האֵם נרגעת ומכסה אותה יפה ונושקת לה ומחבקתה, אך בבוקר לא ישנה בשעה שהאֵם עמדה לצאת, ואמרה: אמא — לביבות — דבש — הביאי. האם יצאה מן הבית במרוצה.
פעם אחת העירו אותה ביום. אנשים זרים פתחו את הדלת הביאו את האֵם, הפשיטוה והניחו אותה אל המטה. היא נבהלה — אך מיד נעשה לה טוב: גופה של האֵם בער כאש! מעולם עוד לא היה לה חם כל-כך, יבש כל-כך.
בשעה שהשכיבו את האֵם אל המטה חפצו האנשים הזרי0ם להוציא משהו מתוך ידה, אך היא לא הניחה להם… בודאי לביבה! היא מכניסה עצמה אל מתחת לשמיכה ומוצאת את היד, היא פותחת אותה בזהירות וצפה ועולה מתחת לשמיכה עם משהו לבן, דק וקשה. היא ממהרת ומגישה אל הפה — ואין הדבר נאכל… היא מוציאה אותו מן הפה, מסתכלת בו ורואה מין צורה של אדם, קטנטונת, דבוקה לקצהו של הדבר הלבן…
מה— הוא — זה— אמא? — מנערת היא את האֵם. אך האם אינה עונה.
באות ונכנסות שתי נשים, אחת מגישה לה משהו לאכילה — דובשנית — ומוציאה לה את הדבר הלבן עם הצורה הקטנה מתוך היד. מכתב הוא, אך שתי הנשים אינן יודעות לקרוא.
בינתים בא גבר אחד, מגלה את האֵם, מתבונן בה ובודק, נוטל את ידה ומחזיק אותה…
היא מתחילה צועקת, היא מתייראה שמא יקחו את האֵם ממנה, וגם נעשה לה קר. אך מגישים לה משהו לאכילה אל תוך היד והיא שותקת.
– ר' מרדכי! — אומרת אחת מן הנשים, קרא נא את המכתב.
האיש עושה כן ומניע ראשו.
– הבעל — אומר — כותב, שהוא חולה, נחלה מן העבודה הקשה. חייט הוא, עובד למעלה משמונה-עשרה שעות ביום… הוא מבקש ממנה, שתשלח לו כסף לחזור…
– עוד! עוד! מתוק! — מפסיקה לו הקטנה ומושיטה את ידיה.
הנשים אינן נותנות דעתן עליה.
– למצב יפה הגיע — אומרת אחת.
במטה היה חם, ואחר-כך העלו עוד אש בתנור. איזה לילה נחמד ויקר זה היה! האם מחממת… ליד המטה יושבת אשה זרה ומנמנמת, וכשהיא מתעוררת היא מגישה משהו לאם אל פיה. והיא רוצה גם כן אותו דבר עצמו! היא רוצה כבר להתחיל לצעוק, אך האשה הזרה מפחדת מפני קולה ומגישה לה משהו מתוק, היא קוראת לזה דובשנית, וחוזרת ויושבת ומנמנמת שוב. ופתח התנור פתוח, ושם בוער… וַי, וַי, כל-כך אדום, כל-כך יפה. האש מסתלסלת, מרקדת ציק-ציק-ציק! תחילה שחור, עכשיו אדום, אוֹי וַי, כמה יפה אדום…
פעם אחת בלילה עיטפו אותה בסוּדר חם ונשאו אותה תחילה לאיזה מקום רחוק, ואחר-כך גבוה-גבוה על מדרגות, והכיסו אותה אל חדר זר וקר. באמצע החדר ישבה אשה זקנה שראשה רועד ומרטה נוצות, ובצדדים על-גבי מזרנים של קש על הרצפה ישנו ילדים…
מורטת-הנוצות לא זזה ממקומה, אלא שאלה בקול צפצפני צרוד:
– מי יהיה המשלם?
– כבר יהיו משלמים! — השיבו הנשים שהביאו אותה.
– אמא! — השמיעה הקטנה קול בכיה, מתוך פחד ומתוך קור גם יחד.
אך אין נותן עליה דעתו.
– יתומה? — שואלת שוב הזקנה העטופה נוצות.
– עדיין לא…
– אמא!
– אל תצעקי, בהמה, — משיבה לה אחת מן הנשים, — אמא נסעה מזה.
פתאום האירו פניה בשמחה, זיק של שכל הופיע בעיניה.
– אֶל… אֶל… אבא?
אבל אין משיבים לה.
– היכן היא תישן?
– הלילה אתי.
הנשים משכיבות אותה אל תוך מטה קרה, את הסוּדר נוטלים מעליה והיא מתחילה רועדת.
– אמא! — מגביה היא את קולה.
– הרגיעי אותה פריידל, — אומרות הנשים.
– לכנה רק, לכנה, — משיבה זו שהיא עטופה נוצות, — דבר זה עניני שלי הוא.
הנשים שהביאו אותה הולכות להן, והזקנה הלבנה מנוצות קמה ממקומה ונגשת אליה.
– שתקי! — אומרת היא בקול נוקשה ויבש. והקטנה נבהלת ומשתתקת.
היא מקבלת בבוקר בדומה לשאר ארבעת הילדים, פרוסת לחם עם טיי — טיי לא שתתה זה זמן רב, וכבר שכחה משקה זה מכול וָכול. בצהרים היא מקבלת מעט תפוחי-אדמה או דיסה, ובערב שוב טיי עם לחם… היא כמעט שבעה, אבל לא טוב לה. היא שונאת את הילדים ומתייראה מפני פריידל ומתגעגעת…
– אמא!
אך פריידל מציצה בה והיא שותקת. את פריידל היא שונאת שנאה נוראה. פעם אחת בלילה (עדיין אין לה מזרן משלה ועדיין אינה ישנה בלילות, אלא בימים), מתעורר בה חשק להתהפך לצד הזקנה ולנשוך ולשרוט את האשה הרעה הזאת, המרשעת הזאת… אך פריידל ישנה בעיניים פקוחות למחצה והיא נבהלת, וחוזרת ומתהפכת ופונה ממנה.
– תשכבי כבר במנוחה? — מצפצף קולה של פריידל, ואגרופה הגרמי יורד אל בין כתפיה של הקטנה.
במשך הזמן שכחה את האֵם! אף-על-פי-כן היא מתגעגעת ואינה פוסקת מלצעוק: החוצה! החוצה!
היא קבלה את המזרן המיוחד שלה, ומן אותו יום ואילך היא מתייראה פחות מפני פריידל: היא בורחת מפניה, ובתוך ריצתה היא מהפכת ומכה את הילדים, מפריחה את הנוצות, שוברת את הקדירה שבה הן נתונות… פריידל תופסת מטאטא, אך היא מאבדת את הנשימה אגב ריצתה אחרי “הבריאה המשונה”; אבל כנגד זה היא מתנקמת בה אחר-כך… היא מעמידה פנים כאילו היא שלֵוָה ושקטה, ולאחר-מכן כש“הבריאה המשונה” ישנה על-גבי המזרן, היא מתנפלת עליה ומחתכת את גופה בצפרנים. וזאת אינה בוכה, אלא נושכת את שפתיה ושותקת והדם מזרזף משריטותיה. שאר הילדים החיורים מתחבאים בזויותיהם ונשימתם מהירה-מהירה מתוך פחד…
אך היום כל זה נפסק. אשה באה אל פריידל ואמרה, ששוב לא ישלמו בעד הבריאה המשונה: “אין ממה לשלם”.
פריידל קמה ממקומה, בעיניה התנוצצה הרשעות. היא תפסה לה ל“בריאה המשונה” והשליכה אותה מתוך החדר.
הבריאה המשונה זחלה על כל ארבעתיה וירדה מעל המדרגות (ללכת על-גבי מדרגות לא ידעה), ועכשיו — האַ, האַ! היא רואה את הרחוב! כל-כך לבן, כל-כך יפה! שלג ישר, לבן, מתנוצץ! הוּ האַ — והיא רצה על-פני השלג יחפה וצוחקת…
כאן, בעולם הזה, לא עשה מותו של בּוֹנצי שתוק שום רושם כלל! שאלו את מי שתשאלו: מי היה בּוֹנצי, כיצד חי, ובאיזה מיתה מת! אם הלב נתפקע בתוכו, אם כוחותיו אפסו וכלוּ, או שעמוד-השדרה נשבר לו מתחת למשא כבד… מי יודע? אפשר שלא מת אלא מיתת רעב!
סוס מושך בטראַם אילו מת, וַדאי שהיו מתענינים בו יותר. העיתונים היו כותבים על-כך, מאות אנשים מכל הרחובות היו מתאספים ומסתכלים בנבלה; והיו מסתכלים אפילו במקום, שבו אירעה הנפילה…
אך הסוס מן הטראַם אף הוא לא היה זוכה לכך, אילו היו בעולם סוסים רבים כמו אנשים — אלף מליונים!
בּוֹנצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר — בעולם הזה שלנו!
בברית-המילה של בּוֹנצי יין לא שתו, כוסות לא צלצלו! לבר-מצוָה דרשה מצלצלת לא אמר… חי היה כמו גרגיר-חול קטן ואפור על שפת הים. בתוך מיליונים של אחרים הדומים לו; וכשהגביהה אותו הרוח והעבירה אותו ביעף אל עֵבר הים האחר, לא הרגישה בכך שום נפש חיה!
בחייו לא שמר הבוץ הלח את טביעת רגליו. לאחר מותו — הרוח הפילה את לוח-העץ הקטן שעל קברו; אשתו של הקברן מצאה אותו הרחק מן הקבר ובישלה בו סיר תפוחי-אדמה… מלאו שלושה ימים למותו של בּוֹנצי, שאלו את הקברן בשמתא, אם יודע הוא היכן הניחו!
אילו היתה לו לבּונצי מצבה, אפשר שאחרי מאה שנים היה חוקר-קדמוניות מוצא אותה, והשם “בּונצי שתוק” היה מצטלצל שנית בחלל העולם הזה.
צל חולף! דמות-דיוקנו לא נשארה חקוקה אצל שום אדם במוח, אצל שום אדם בלב; לא נשאר ממנו זכר כלשהו!
לא יורש ולא דורש; גלמוד בחייו — גלמוד במותו!
אילמלא רעש הבריות, אפשר שהיה מישהו שומע לפעמים, איך עמוד-השדרה של בּונצי מתפקק מתחת למשא; אילו היה לו לָעולם פנאי יותר, אפשר שהיה מישהו נותן דעתו על-כך, שבּונצי (אף הוא אדם) יש לו בעודו בחיים שתי עינים כבויות ולחיים נפולות עד כדי מורא; שאפילו בזמן שאין לו עוד כלל משא על גבו, גם אז ראשו כפוף כלפי האדמה, כאילו בחייו עוד את קברו הוא מבקש! אילו היו האנשים מועטים כמו הסוסים המושכים בטראַם, אפשר שהיה מישהו שואל לפעמים: בּונצי זה להיכן נעלם?!
כשהוליכו את בּונצי והכניסוהו אל בית-החולים, לא נשארה פינתו בדירת-המרתף פנויה — צפּו לה עשרה אחרים כיוצא בו, ואת הפינה ב“פּלוּש” מכרו במכירה פומבית; כשנשאו אותו מן המטה של בית-החולים והכניסוהו לחדר-המתים, המתינו למטתו עשרים הרוגים מתחת מפולת של בית – – מי יודע כמה זמן ינוח שלום בקברו? מי יודע כמה אחרים כבר מצפים לאותן דל"ת אמות…
בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.
אך לא כך היה הדבר בעולם ההוא! שם עשה מותו של בּונצי רושם גדול!
השופר הגדול, השמוּר לימות המשיח, קולו הלך בכל שבעת הרקיעים: בּונצי שתוק נפטר לעולמו! המלאכים הגדולים ביותר, שכנפיהם רחבות ביותר, התעופפו וזה לזה מסרו ואמרו: בּונצי נתבקש לישיבה של מעלה! בהגן-עדן רעש, שמחה, המולה: “בּונצי שתוק! מילתא זוטרא, בּונצי שתוק!”
אראלים צעירונים, שעיניהם יהלומים, כנפיהם דקיקות וקלילות ואנפיליותיהם של כסף, טפפו חיש-חיש לקבל את פניו של בּונצי בשמחה! אִיושת הכנפים, טפיחת האנפיליות ושחוקם העליז של הפיות הצעירים, הרעננים הורוּדים, מילאו את כל הרקיעים ועד אל כסא-הכבוד הגיעו, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גם הוא כבר ידע, כי בּונצי שתוֹק הולך ובא!
אברהם אבינו התייצב בשער השמים היד הימנית שלוחה ל“שלום עליכם” רחב ובת-שחוק מתוקה על פניו הזקנים!
מה קול הגלגלים המתגלגלים ברקיע?
שני מלאכים הובילו אל הגן-עדן בשביל בּונצי כורסה של זהב טהור על-גבי גלגלים, וזהו הקול המתגלגל!
מה הבריק ברק בהיר כל כך?
הנה העבירו כאן עטרה של זהב טהור משוּבּצת אבנים יקרות ביותר! הכול בשביל בּונצי!
– עוד קודם הפסק של הבית-דין של מעלה? — זה יהיה דבר פוֹרמאַלי בלבד! בלבד! כנגד בּונצי שתוק לא ימצא אפילו הקטיגור דבּוּר בפיו; כל העניין הזה לא ימשך אלא חמש דקות!
– וכי צחוק הוא, בּונצי שתוק?
כשתפסו המלאכים לבּונצי באויר וניגנו לו זמר; כשהניע לו אברהם אבינו את היד כמו לידיד ישן-נושן; כשהוא שמע שכסאו עומד מוכן ומזומן בהגן-עדן; ולראשו מצפה עטרת של זהב; ובהבית-דין של מעלה לא יאריכו עליו בדבור כלל — מיד התחיל בּונצי, בדומה לדרכו בעולם ההוא, שותק מתוך פחד! לבו עמד בו מלדפוק! בטוח הוא, שאין זה אלא חלום, או טעות פשוטה!
ובשניהם כאחד רגיל הוא! לא פעם בעולם ההוא, שהוא מלקט מטבעות מעל-גבי הרצפה, אוצרות שלימים מפוזרות לפניו… ומשהתעורר ראה והנה הוא קבצן גדול יותר משהיה אתמול… לא פעם זרק לו מישהו מתוך טעות בת-שחוק, אמר לו דבּור טוב כלשהו, ומיד פנה מעליו ורקק…
— כזה הוא — מהרהר בּונצי — מזלי שלי!
והוא מפחד להגביה את עיניו, שהחלום לא יעלם; שלא יתעורר באיזה מקום בתוך מערה בין נחשים ועקרבים! הוא מתיירא להוציא מתוך פיו הגה, אֵבר להניע — שלא יכירו אותו ויקלעו אותו בכף-הקלע…
הוא רועד ואינו שומע את דברי התושבחה של המלאכים, אינו רואה את כרכוריהם שהם מכרכרים מסביביו, אינו עונה לאברהם אבינו ל“שלום עליכם” הנלבב שלו, וגם — כשמוליכים אותו ומביאים לפני הבית-דין של מעלה — אינו אומר שם “בקר טוב”…
כולו מבולבל מרוב פּחד!
ופחדו גדל עוד יותר משראה, שלא במתכוון, את הרצפה בחדר הבית-דין של מעלה. כולה בהט ויהלומים! “על רצפה כזאת עומדות רגלי!” — והוא קופא כולו והופך לאבן! “מי יודע לאיזה גביר, לאיזה צדיק מתכוונים… הוא יבוא — ויבוא סופי ויגָלה קלוני!”
מתוך פחד לא שמע אפילו, שאַב-בית-הדין הכריז בפירוש: “משפטו של בּונצי שתוק!” וגם, במסרו למליץ-יושר את הניירות אמר: “קרא אך בקצוּר!”
כל האולם כולו מסתחרר מסביב לבוֹנצי. ורעש-רעש באזניו. אך בתוך הרעש הוא שומע אף-על-פי-כן מפעם בפעם ברור יותר ויותר את קולו של המלאך המליץ, המתוק כקול הכינור — השם שלו — שומע הוא — היה יאה לו ונאה לו כגלימה נאה מיד חייט-אמן לגוף גבוה ותמיר.
– מה הוא אומר? — שואל בּונצי והוא שומע קול מפסיק את הדובר בקוצר-רוח ואומר:
– רק בלי משלים!
– מעולם — מתחיל שוב המליץ-יושר — לא קבל על זולתו, לא על אלהים, לא על אדם; בעינו לא התלקח מעולם זיק של שנאה, הוא לא נשא מעולם את עיניו בטרוניה כלפי שמים.
בּונצי שוב אינו מבין אף דבּוּר אחד, והקול החמור מפסיק שנית:
– בלי מליצות!
– איוב לא יכול להתאפק. הוא היה אומלל יותר – –
– עובדות, עובדות ממש! — מכריז ואומר בקוצר-רוח יתיר אב-בית-הדין.
– ביום השמיני מלו אותו – –
– רק בלי תיאוּריוּת יתירה!
– מוהל שאינו בקי במלאכתו היה לו, לא עצר את הדם – –
– הלאה!
– והוא שתק כל הזמן (מוסיף וקורא המליץ-יושר), אפילו כשמתה עליו אמו ובשנה השלוש-עשרה לחייו קבל אֵם חורגת… אשה דומה לנחש, מרשעת…
– אפשר מתכוונים אף-על-פי-כן אלי? — מהרהר בּוֹנצי – –
– בלי רמיזות לאנשים שאינם שייכים לכאן! — מתרעם אב-בית-הדין.
– היא היתה מקמצת לו פת-לחם… לחם מעוּבּש משלשום… עצמות תחת בשר… והיא עצמה — קהוָה בשמנת היתה שותה – –
– לגוף הענין! — צועק אב-בית הדין!
– כנגד זה לא היתה מקמצת לו בצפרניה וגופו השחום-הכחול היה מציץ מבעד לכול החורים של בגדיו המעופשים והקרועים… בחורף, בזמן הקור הגדול ביותר, היה עומד יחף בחצר וחוטב לה עצים, והידים היו צעירות וחלשות מדי, העצים עבים מדי, והגרזן קהה מדי… לא פעם נתפקקה עצם מפרקה, לא פעם קפאו אצלו הרגלים, אך שתוֹק שותק היה, ואפילו לפני אביו —
– לפני השכּור! —מתערב בלעג הקטיגור, ובּוֹנצי מרגיש קור עובר בכל אֵיבריו – –
– לא התאונן, — מסיים המליץ-יושר את הפסוק.
– ותמיד גלמוד — ממשיך הוא ואומר — לא חבר, לא תלמוד-תורה, לא חדר… לא בגד שלם… לא רגע פנוי – –
– עובדות — קורא שוב אב-בית-הדין.
– הוא שתק אפילו אחר-כך, בשעה שאביו, בהיותו שכּור, תפסהו פעם בשערותיו ובאמצעיתו של ליל-חורף לוהט מקור השליכו מתוך הבית! הוא קם במהירות מעל-גבי השלג וברח למקום שעיניו נשאוהו…
בכל אותה הדרך שתק… בזמן שהיה רעב ביותר —בעינים בלבד היה מבקש רחמים!
ורק בליל-אביב רטוב ומסחרר בא אל כרך גדול, הוא נפל כטפּה אל תוך הים, ואף-על-פי-כן בילה עוד אותו הלילה בבית-הכלא… הוא שתק, לא שאל מפני מה, מדוע? הוא יצא, וחפּש את העבודה הקשה ביותר. אך הוא שתק!
קשה מן העבודה היה למצוא אותה — והוא שתק!
רוחץ כולו בזיעה קרה, כפוף ולחוץ תחת המשא הכבד ביותר, וקיבתו הריקה מתכווצת בעוית של רעב — שתק!
מוּתז בבוץ של זרים, מרוקק מפיות זרים, מגורש מעל המדרכה עם המשא הכבד אל הכביש בין עגלות, כרכרות וקרונות-טראַם, מציץ כל רגע ורגע אל תוך עיניו של המות — שתק!
הוא לא שאל מעולם, כמה פּוּד משא יוצאים לו לגרוֹש אחד, כמה פעמים נפל בכל שליחות בעד פרוטה, כמה פעמים דחוהו בלך-ושוב כשתבע את שכרו; הוא לא חישב, לא מזלו שלו ולא מזלם של אחרים, רק שתק!
את שכרו שלו גם כן לא תבע בקול! כפושט-יד היה מתייצב בפתח, ובתוך העינים נצטיירה בקשה של כלב. “תבוא אחר-כך”, והוא נעלם בחשאי כצל, בשביל לחזור אחר-כך בחשאי עוד יותר ולבקש את שכרו כנדבה!
הוא שתק אפילו, כשהיו מפחיתים לו משכרו, או מטילים לו אסימון במקום מטבע!…
תמיד היה שותק…
– אם כן, מתכוונים באמת אלי! — מרגיע בּוֹנצי את עצמו.
– פעם אחת — מוסיף ומספר המליץ-יושר לאחר לגימת מים — בא שינוי בחייו… חלפה עברה כרכרה על גלגלים של גומי, עם סוסים שנתבהלו… המצליף כבר מזמן היה מוטל מרחוק וראשו מחוץ אל אבני הכביש… מתוך פיותיהם של הסוסים המבוהלים נתז הקצף, מתחת לפרסות מתמלטים גיצים, העינים מתנוצצות כמו לפידים בוערים בליל-חשכה — ובתוך הכרכרה יושב ספק חי ספק מת, אדם!
ובּוֹנצי עצר את הסוסים!
והיהודי הניצל היה יהודי בעל-צדקה, ולא שכח לבּוֹנצי את הטובה!
הוא מסר לו את שוטו של ההרוג; בּוֹנצי נעשה מצליף! ויותר מזה — הוא השיא לו אשה, ויתר על כן – – הוא דאג אפילו לכך שיהיה לו ילד…
ובּוֹנצי עדיין שתק!
– אלַי מתכוונים אלַי! — מתחזק בּוֹנצי בדעתו, ואין בו אף-על-פי-כן ההעזה להרים עין אל הבית-דין של מעלה…
הוא מקשיב שוב לדבריו של המלאך המליץ:
– הוא שתק אפילו בשעה שהבעל-טובה פשט בקרוב את הרגל ולא שילם את שכרו…
הוא שתק אפילו בשעה שהאשה ברחה ממנו והשאירה לו תינוק שלא נגמל…
הוא שתק אפילו חמש-עשרה שנה לאחר-מכן, כשהילד גדל והיה חזק למדי — בשביל להשליך את בּוֹנצי מתוך הבית…
– אלי מתכוונים אלי! — שמח בּוֹנצי.
– הוא שתק — פותח בנעימה רכה יותר ועצבה יותר המלאך-המליץ — בשעה שאותו בעל-טובה עצמו השתוָה והתפשר עם כולם, ורק לו לא החזיר אף פרוטה אחת מן השכירות, ואפילו בשעה שעבר על בּוֹנצי (בנסעו שוב בכרכרה עם גלגלי גומי ועם סוסים כאריות) ופצעו פצעים אנושים…
הוא עדיין שתק! הוא לא אמר אפילו למשטרה, מי הוא זה שסידר אותו כך…
הוא שתק אפילו בבית-החולים במקום שכבר מותר לצעוק! הוא שתק אפילו בשעה שהרופא לא רצה בלי חמש-עשרה קוּפּיקות להחליף לו את כלי-הלבן!
הוא שתק בשעת גסיסה — הוא שתק בשעת מיתה…
לא דבּוּר כנגד המקום, לא דבּוּר כנגד הבריות.
– דיכּסי!
בּוֹנצי מתחיל שוב רועד בכל גופו. הוא יודע, שלאחר מליץ-היושר בא הקטיגור! מי יודע מה זה יאמר! בּוֹנצי עצמו לא זכר את חייו. עוד בעולם ההוא היה כל רגע משכיח את הרגע שקדם לו… המלאך-המליץ הזכיר לו הכל… מי יודע, מה הקטיגור יזכיר לו!
– רבותי! — מתחיל קול חד-דוקרני-לוהט – –
אך הוא מפסיק.
– רבותי מתחיל הוא שנית, אך הקול כבר נתרכך במקצת, ומפסיק שוב.
לבסוף נשמע, מתוך אותו גרון עצמו, קול שהוא כמעט כולו רוך:
– רבותי! הוא שתק! וגם אני אשתוק!
משתלטת דממה — ומקדם נשמע קול חדש, רך ומרטט:
– בּוֹנצי, בני שלי בּוֹנצי! — קורא אליו הקול כקול העוגב — בּוֹנצי בני שלי הנלבב!
– ולבו של בּוֹנצי נכמר בקרבו ובוכה… כבר היה רוצה עכשיו לפקוח את העינים, אך הן מעוממות מן הדמעות… כל-כך מתוק-עד-כדי-בכיה לא היה לו מעולם… “בני שלי”, " בּוֹנצי שלי" — מזמן שמתה אמו לא שמע קול כזה ומלים כאלה – –
– בני שלי! — מוסיף ואומר אב-בית-הדין — הכל נשאת ושתקת! אין מתום בגופך ולא עצם שלימה, אין מקום בלא מכה, בלא חבורה, בלא פצע שותת-דם, אין פינה חבויה אחת בתוך נשמתך, שאינה נוטפת דם… ואתה שתקת ושתקת…
שם לא הבינו בטיבו של הדבר הזה! אתה עצמך אפשר לא ידעת כלל שאתה יכול לצעוק ומקול צעקתך ירעדו ויתפוררו חומותיה של יריחו! אתה עצמך לא ידעת, מה גדול הכוח הנרדם בך…
בעולם ההוא לא נתנו לך שכר על שתיקתך, אך העולם ההוא עולם-השקר הוא, כאן, בעולם-האמת, תקבל את שכרך!
אותך לא ישפוט הבית-דין של מעלה, עליך לא יוציא פסק-דין.
לך לא יקציב חלק ולא יגביל חלק: קח לך כל מה שאתה רוצה! הכל שלך!
בּוֹנצי נושא זו הפעם הראשונה את העינים! והוא כמסוּנוָר מן האור השופע מכל הצדדים! הכל מבהיק, הכל מתנוצץ, מהכל קורנות קרני-אור: מן הכתלים, מן הכלים, מן המלאכים, מן הדיינים! הכל מלאכים!
הוא משפיל את עיניו העייפות!
– באמת? — שואל הוא מסופק ומבויש.
– באמת! — משיב בתוקף אב-בית-הדין — באמת, אני אומר לך, הכל שלך. כל מה שבשמים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!
– באמת? — שואל בּוֹנצי עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.
– באמת! באמת! באמת! — עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.
– נו אם כך — מחייך בּוֹנצי — רוצה אני באמת בכל יום בבוקר גלוסקה חמה עם חמאה טריה!
הדיינים והמלאכים השפילו ראשיהם מבוישים; הקטיגור פרץ בצחוק.
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מי מהן?
א.
היפה מכל פסלי-האבן שבגן וֶנוּס — אלילת היופי היוָנית. עשויה שיש לבן, על-גבי כן ירקרק מבהיק, עומדת האלילה היפה ומביטה בעיניה הפתוחות-הגלויות על ערוגה של חבצלות וּורדים רעננים.
בשדרה מופיעה נערה כבת תשע-עשרה. פניה קורנים בשמחה, מעיניה נתזים החיים הרעננים, הבריאים. היא הולכת אל ונוּס.
במשובה היא קופצת ועולה על הכן — קומה אחת ושמות אחת לה ולאלילה.
דבר זה משמח אותה, מצהיל את רוחה. היא חובקת בידה הצחורה את צוַאר-השיש של האלילה, משימה את שפתיה הרעננות, האדומות אודם-אלמוג, על שפתי האלילה.
כך שוהה היא רגע. וכל העובר שואל את עצמו:
– מי מהן יפה יותר? זו של אבן, או זו של בשר ודם?
ב.
מחורי שמשה עבה מצוחצחת, בחלון-הראוה של בית-מסחר לדברי-מוד"אַ עומדת יפהפיה עמוסה צרכי-הלבשה ותכשיטים מתכשיטים שונים, אך היא עצמה עשויה שעוָה.
השפתים אדומות שלא כדרך הטבע נכּר שאך זה עתה צוּבּעו מחדש וצביעה גדושה ביותר; הפנים חיורים-צהבהבים. העינים הפתוחות לרוַחה — בוהות, בלא מבט; אך נוראות מכל הן הגבות: שורה של שערות קשות וזקופות, המרוחקות זו מזו…
בפנים, בחנות המאופלת למחצה, קונות נשים מיני סרטים ושנצים.
– נערתי — אומרת הגברת כבדת-הבשר את הנערה-המוכרת — הוציא נא לי את הסרטים האדומים מחלון-הראוָה.
הנערה מצייתת.
הליכתה עייפה ולא-בטוחה; בהתאמצות היא פותחת לרוָחה את עיניה האדמדמות, שלא להרדם אגב הליכה. פניה יפות, אך עמומות, צהובות ובלויות; השפתים אדומות, אך נכּר — זה עתה צבועות מחדש.
היא פותחת את החלון, מתכופפת מעל לבובת-השעוָה ומחפשת את הסרטים. בתוך כך היא שוקעת בהרהור, ותולה מבטה בחלל-האויר…
כך שוהה היא רגע. וכל העובר ברחוב שואל את עצמו:
– מי מהן נוראה יותר? זו של השעוָה, או זו של בשר ודם?
מנוּוָל
א.
אדם עשיר נוסע ברחוב ורואה פושט-יד עומד כך ומצפה לנדבה.
האיש העשיר רחמיו נכמרים בקרבו, והוא מוציא מכיסו וזורק לפושט-היד מטבע-כסף של עשר פרוטות.
פושט-היד מביט אל המקום שלשם נפל המטבע, ואינו זז ממקומו. האיש העשיר רואה את הדבר, — זה מעט לו — מהרהר הוא.
– מנוּוָל!…
הכרכרה חלפה עברה. פושט-היד נאנח ומתיישב על-גבי המדרכה.
האויר רטוב וקר, והכאב מהלך בכל עצמותיו; הרגלים כמו משותקות הן. האלוהים יודע, כיצד יצליח אדם שכמותו לחזור הביתה; אין הן מצייתות לו, הרגלים המאוּבּנות הללו. אבל גם בשבתו אין הוא יכול להגיע אל המטבע, והריהו מותח עצמו כולו ושולח את ידו… בקושי, בקושי! הנה היא בידו!
הוא מקרב אותה אל עיניו, מטבע מזוייפת היא! וגם הוא קורא ואומר:
– מנוּוָל!
חזירה
על ספה מרוקמת זהב שוכבת גברת חיורת בשמלת-משי בהירה.
מבעד לוילאות הכבדים נופל זוהר עמום על שפתיה הדקות, המתעקמות לאנחה עמוקה. בעיני התכלת העמוקות נקווֹת דמעות…
לא טוב לה, לגברת, לא לכך נתכוונה!
אהבה חפצה, אידיאלים ביקשה… והוא נותן לה יהלומים וארמונות…
וכשהוא מדבר עמה, דבּוּרו בעניני כסף… עניני קבלנות…
שום אדם אינו מבין לרוחה; לא הוא — בעלה, לא אורחיו שלו ולא אורחיה שלה…
ולבה שלה מתגעגע! הוא מתעטף, הוא מרגיש עצמו זר בעולם זה של כסף, של זהב ויהלומים… הוא מבקש לצאת, ללכת אחרי אידיאלים, אחרי… אחרי… אחרי…
אכן, באמת לא טוב לה, אף-על-פי שחסר לה הבטוי הנכון. היא מושיטה את ידה הצחורה המבהיקה, ונוגעת בפעמון שעל השולחן למראשותיה.
מופיעה הנערה החדרנית.
– ספל קפה! — מצוָה הגברת.
– הנערה נעלמת וחוזרת עם ספל-אלגביש סיני על-גבי מגש-כסף כבד. הריח הטוב של הקפה הטוב מתערב עם ריח-היקינתון הקל שבחד.
– בלכתה אל הספה נאחזת רגלה של הנערה-החדרנית בקצה מופשל של המרבד התורכי — והיא נופלת.
נשמע צליל עמום של המגש שנפל ושל הספל המתפוצץ.
– חזירה! — קופצת ממקומה וצועקת הגברת.
הרי כלה אינה גרב!
בבית-החרושת לגרבים.
נכנסת נערה עם תריסר גרבי-צמר שגמרה. היא הולכת אל בעל-הבית הזקן.
הוא מטיל מבט בסחורה, מורה באצבע אל בעל-הבית הצעיר.
היא הולכת כפי שמראים לה.
בעל-הבית הצעיר נוטל את הגרבים לידו — רכים למדי. אחר-כך הוא מניח אותם על כף המאזנים — הם עומדים במבחן. אחר-כך הוא לוקח אמת-מידה ומודד את האורך, את השפה, את העקב — הכל יפה.
הנערה נושמת לרוָחה; ופושטת את היד לקבל שכרה.
– עוד רגע! — אומר “בעל-הבית הצעיר”. והוא לוקח מעל השולחן זכוכית מגדלת, מצחצח אותה ומסתכל בהעבודה.
לאחר הסתכלות ממושכת אומר הוא בשויון-נפש, אבל בתוקף:
– כמה חוטים פסוקים — שלוש “עינים” שמוטות… שלושה אחוזים לנכות!
– אבל… מבקשת היא להצטדק.
– בלי שום אבל! — מפסיק אותה בעל-הבית הצעיר, ונותן לה פתק אל הקופה.
הדלת נפתחה שנית, ומופיע יהודי צהבהב ובת-שחוק על פניו.
– בוקר טוב!
– שנה טוב! —משיב בעל-הבית הזקן — בבקשה!
היהודי הצהבהב ניגש אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זהו בני שלי! — מרמז אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זה הוא בני שלי! — מרמז הוא על הצעיר בגאוָה.
– סוחר! — מוסיף הוא — ועוד איזה סוחר!
– אם כן, מה טוב! — משיב היהודי הצהבהב, — סוחר צריך לכסף!
– כסף! — מושך הזקן בכתפיו.
– חמישה-עשר אלף במזומנים!
– אך רגל אחת קצרה מעט מחברתה — מתערב “בעל-הבית הצעיר” בשיחה בחיוּך לא-מובהק.
– כמעט אין רואים כלל! — אומר השדכן.
– אבל באמת קצרה היא!
– ומה בכך, — אומר הזקן — כלה הרי אינה גרב! אין מסתכלים בה בזכוכית מגדלת!
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
“דלות” נע ונד הוא.
אין הוא שוהה שהייה של ממש בשום מקום; מקום שהוא נמצא ביום, אינו לן בלילה.
ומספר ימיו ושנותיו כמספר ימי העולם ושנותיו כמספר ימי-העולם ושנותיו!
מאַחַר שהוא מהלך ברגליו על-פני האדמה שנים מרובות כל-כך, במגפים שקבּל מבעלי-צדקה, נקובים-נקובים, שרגליו משתפשפות בהם ומצמיחות יבלות שגדלן כתפוחים, היה יכול להוציא ספר תולדות-העולם מהימן ביותר, וספר מסעות על-פני הארץ מדויק ביותר — אבל וַדאי שהללו לא היו יוצאים מתחת ידו יפים ומיופּים כאותם שבאו לידינו מאנשים שהשקיפו על העולם מגבהי-השחקים של ארמנות-פאר נישאים, טירות וכנסיות, אנשים שהם עוברים בזמננו על-פני העולם בקפיצת-הדרך של הקטרים ואבטומובילים… וחוץ מזה אין דלות יודע כלל את חכמת הכתב. לא היה ספק בידו לכתוב, ואין לו כלל ידים לכתיבה! ידיו המיובלות מתאימות לענין הכתיבה, כשם שרגליו הנכאבות מתאימות למגפים של בעלי-הצדקה. וזמן לכך גם כן אין לו. ואף לא בשביל לסַפּר. כל היום כולו — או שהוא עובד, או שהוא מבקש עבודה, או שהוא מחפש מטמון בתוך גבעה של אשפה, או שהוא מתלבט, רעב ומתעטף, אֵישהו מאחורי גדר דחויה, וחולם על ימות המשיח עם גלוסקאות על העצים! ובלילה — או שהוא ישן כהרוג, או שהוא מתפתל כנחש על משכבו מחמת רעב, או מחמת מחוש-מעים הבא מן הממתקים והמעדנים שבאשפה, או שהוא שוכב ומביט בעינים בוהות אל רקיע השמים ושואל עצמו, מפני מה אין הרעם רועם, או גם —הוא עוסק בפריה-ורביה, על חשבונו של בורא העולם, של גבירים בעלי-צדקה או על חשבונו של ה“קהל”…
נראה שאין לסמוך על החשבונות הללו ולבטוח בהם, משום שהמוני ילדים מן הבאים לעולם בפריה-ורביה זו נעלמים לפתע-פתאום —והילד איננו! אבל אותם שנשארים מפוזרים ומבוזרים בעולם, ואחים ואחיות אינם מכירים ואינם יודעים זה את זו, ועוברים זה על-פני זו בלי חיוך ובלי דבור כלשהו, כזרים גמורים. פרט למקרה שהם נפגשים לפעמים בבית-החולים בשתי מטות העומדות זו כנגד זו —והם נאנקים או אומרים ודוי ביחד…
שתים מתולדותיו של דלות מכיר אני —שתים אחיות, הן גרות זה כמה שנים בואַרשה ונפגשות לעיתים תכופות ביותר ועוברות זו על יד זו כמו זרות ונכריות!
אחת גרה בקרן-זוית אפלה, בין תשע נפשות של שלוש משפחות בדירת-מרתף ברחוב מוֹקוֹטוב, ונאבקת עמהן לילה לילה על מעט אויר; והשניה נאבקת לילה לילה על מעט אויר כזה עם עשר נפשות של ארבע משפחות בקצה האחר של ואַרשה, בחדר-עליה שמתחת לגג-ברזל בסמטה השחורה. הראשונה בהרהרת, השניה שחרחרת, אך אין בכך כלום —אחיות בנות אב אחד הן, בנותיו של דלות שתיהן יש להן כנפות-אף שקופות כמעט, עור דקיק על הלחיים הנפולות ועינים משוקעות-משוקעות, ושתיהן גם תופרות לבנים. הבהרהרת עובדת בעד עשרים קופיקות ליום, לצרכי דירה, אכילה ושתיה והלבשה, מתשע בבוקר עד תשע ברב, בתוך חבורה של שש-עשרה נערות בבית-מסחר לכלי-לבן בסמטה השחורה, ונלחמת על מקום קרוב יותר לחלון, שתוכל לפחות לנשום לרוָחה; והשחרחרת אף היא אין ריאתה חזקה ביותר ומתחננת על גישה אל החלון לפני שמונה-עשרה חברותיה, העובדות עמה יחד בחדר לא ביותר גדול ברחוב “מוֹנקוֹטוב”, אף הן בעד עשרים קופיקות ליום לצרכי דירה אכילה, שתיה והלבשה. כשמגיעה העונה —עובדים גם כמה שעות משעות הלילה, ומשׂכר זה עשו להן שתי האחיות שתי שמלות קלות וקנו להן כובעונים של קש. לנעלים חסר להן, ועלתה בדעת שתיהן עצה אחת —ללכלך את הגרבים, במקום שהם מציצים מתוך החורים בדיו…
אין הן מכירות זו את זו, ואף-על-פי-כן הן עובדות זו בשביל זו כאחיות אמיתיות. משום שבכל יום ויום הולכת הבהרהרת ממוֹקוֹטוֹב לעבוד במשך חלק הגון מן היממה במקום אחותה השחרחרת בסמטה השחורה; והשחרחרת הולכת בכל יום ויום מן הסמטה השחורה אל ה“מוֹנקוֹטוֹב” לעשות אותה עבודה באותן שעות עצמן במקום אחותה הבהרהרת.
שתיהן הולכות לעבודה דרך גן הסאַכּסי, השחרחרת נכנסת מרחוב קרוּלעֶבסקאַ ויוצאת דרך ניעֶצאַלא, ויוצאת דרך קרוּלעֶבסקאַ.
באמצע הגן נפגשות הן, עוברות זו על-יד זו —ולא כלום.
פעם אחת בימי יולי התעוררו שתיהן מגודל החום, שתיהן היו שטופות זיעה ולשתיהן היה חסר אויר לנשימה. שתיהן קפצו כמעט אותו רגע מתוך המטות: הבהרהרת בדירת-המרתף ברחוב מוֹקוֹטוֹב; השחרחרת תחת גג-הברזל בסמטה השחורה. שתיהן התרחצו במהירות, לבשו את השמלות הקלות, השחירו שנית את הגרבים במקומות שהציצו מתוך החורים והסדקים שבנעלים, חבשו לראשיהם את כובעוני הקש וכּבנו אותם היטב היטב במכבנות, הבהרהרת —אל שערות-המשי הבהירות שלה, והשחרחרת — אל שערותיה השחורות כזפת ונקלעות בקושי, שתיהן עשו כן מתוך הצצה במראות-הכיס העגולות ושתיהן חייכו אל עצמן… פרצופונים לא מכוערים כלל, ושתיהן התחילו מתגעגעות פתאום — לירק עשב, לציצי-פרחים למשהו חי-וחם, וגם לשפמפמים ועינים מנצנצות, הבהרהרת — לשפמפמים ולעינים שחורים, והשחרחרת לשפמפמים בהירים ולעינים כחולות! ושתיהן נאנחו אנחת-הקלה, ועוד הציצו הצצה אחת אל מראות-הכיס, ומיהרו, משום שהשעה היתה עוד מוקדמת, אל הגן הסאַכּסי… הבהרהרת נכנסה בשער מצד קרוּלעֶבסקאַ, השחרחרת בשער מצד ניעֶצאַלאַ. ובכניסתן נתעצבו שתיהן מאד.
– בצד שמאל — מהרהרת הבהרהרת — במקום ששותים מים, מנגנת התזמורת; ואין נותנים להכנס! — בא ונדחף ומגרה את האף ריח של קפה קלוי ומבושל: “בחינם אין נותנים”.
– בצד שמאל — מהרהרת השחרחרת — נמצא אגם-המים המתנוצץ עם הברבורים הצחורים, כמה נאה ונעים כשהם מתקרבים ומשליכים להן פרוסות של לחמניות — אך לפי שעה אין לי עדיין ארוחה בשביל עצמי! מצד ימין — שוב דברים המושכים את הלב, ומים עם מיץ של מרקחת, בחשק רב היתה שותה משקה כזה, אך “בחינם אין נותנים”…
“אפשר שביום מן הימים נתון יתנו”, מתנחמות שתיהן בבת-אחת; כי על כן אחיות הן! וממהרות שתיהן והולכות אל אמצעיתו של הגן; הרעש מן הרחובות מתפורר ואובד בין אלפי העלים של האילנות המסועפים, והכול מסביב, דומה כל-כך שקט, כל-כך שקט…
ושתיהן רוצות לשבת. ושתיהן יודעות, כיוָן שהן מתיישבות — מיד יבואו ויגשו “שפמפמים עם עינים” לפטפט… סתם כך לפטפט, נעים לפטפט באויר הצח, מול הערוגות עם הפרחים השלל גוניים… האויר הצח כמו משכּר; ריח הפרחים מעלה חלומות, מן הדבורים המתוקים מתעוררת לפעמים מין נעימות כזאת בלב — אף-על-פי שכל זה מתפקע עד מהרה כבועה של סבון, או שרואים פתאום משהו נורא ובורחים. אבל שתיהן מפחדות שמא תשתקענה בשיחה ותאחרנה.
פונות שתיהן והולכות לצד ימין, אל השעון, ומפני שהן אחיות הן עושות כן באותו רגע ממש ובוחרות באותו ספסל עצמו, זה העומד מנגד ללוח-השעות. ומתיישבות בשני הקצווֹת – –
האם תדברנה זו אל זו?
הן מתחילות לשלוח מבטים אשה אל עבר אחותה. אך אותו רגע ממש נגשים שני צעירים ומתיישבים באמצע הספסל, ופונים — אחד שחרחר אל הבהרהרת; והשני בהרהר אל השחרחרת…
שני זוגות מפטפטים…
וכשהמחוג מגיע אל שלושת רבעי תשע, קופצות שתי האחיות ממקומן ובורחות.
הבהרהרת מ מוֹקוֹטוֹב בורחת דרך ניעֶצאַלאַ אל הסמטה השחורה; השחרחרת מן הסמטה השחורה בורחת דרך קרוּלעֶבסקאֶ למוֹקוֹטוֹב…
והן לא ראו זו את זו כראוי…
אפשר ביום מן הימים —בבית החולים, למשל, תראינה אשה את אחותה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.