אִישׁ וּמִקְטָרְתּוֹ / דוד פרישמן

על גל אבני אֹפל יסֻבּכו שרשי-שיחים וסורי זמורה נכריה, אשר תבנית נפלאה להם ומראיהם זר; גם בחלקת העיר אשר שם המעונות הצרים לבני-ישראל תראינה עינינו לפעמים נפשות נפלאות וזרות, אשר רוחן הנטועה בהן רוֹדָה בהן בחָזקה כל הימים, ורק את אשר תשים רוחן לפניהן אותה תשמורנה לעשות. –

הנה כן אעשה זֵכר לאיש אשר כזה: איש ומקטרתו. –

גם את מקטרתו אזכרה. – בעבר הרחוב אשר אל מול פני חלון ביתי יושב איש בחדרו אל פני החלון הפתוח ומקטרתו בפיו; והאיש בא בימים וְהָדוּר בזקנו הלבן, ורק על מצחו ילין עֹז וחִמת קרי והקמטים מלאים מְרִי, כי קשֵׁה-פנים הוא וַחֲזַק-לב. מן המקטרת יעלה עתר ענן-העשן, וכֹבד מַשׂאת-העשן יהיה לגלגלים גדולים עם קטנים יחדו והגלגלים יסֹבּו בהתנשאם, להיות אופן בתוך אופן, והאופנים חוֹבְרִים איש אל אחיו ומתנשאים ועולים למעלה ושואפים החוצה אל תוך התכלת, אשר מתחת לרקיע, וגלגלים חדשים יוצאים דחופים ומבֹהלים ורודפים אחריהם. גם מחשבות האיש ורעיונותיו יעלו בלוּלים ואיש רעהו ירדוף, ועלו ובאו וחָדְרו לעתידות הצפוּנים בחיק הימים הבאים – היש עוד אפוא תקוה לאחריתו? אם יש מרפא לְחַטָא כמוהו?… אכן נכריה עבודתו, לא יוכל לה; נסתרה דרכו מעמו, ועבי-העשן כבר עלו השמימה והוא עם מחשבותיו לא יגיע עד עבי-השחקים! ובעודו הוגה, יעלה על לבו פתאום זכרון המאמר: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! – אז ישאף האיש עבים חדשים מן המקטֹרת, והעבים האלה יהיו כעבים הראשונים, ורוח עצום יפוח פתאום מן החוץ ונָשב בם ודחה אותם אחורנית הביתה – חֲזוֹר לאחוריך וַהֲפֹך ידך גם אתה האיש! והאיש יחזור לאחוריו, והגה עתה הגיונות אחרים, אשר יסודתם בימים אשר עברו, ואם העתיד נסתר מנגד עיניו, הלא קדמותיו נגֹלו לפניו. – בעודו נער היה לשם ולתפארת, כי שֵׁם „העלוי ”בָּעַר למרחוק; בהיותו לבר-מצוה נבאו עליו כל יודעיו גדולות, כי גדולות חזו בו; בהיותו כבן שמונה-עשרה סמכו רבותיו את ידיהם עליו, ויתנו לו „התּרת הוראה ”; ובטרם עוד נראתה בו חתימת-זקן והוא יָשב על כסא כבוד ותלמידים מקשיבים לקולו ורבּנים קטנים וגדולים שואלים ממנו עצה. הימים היו ימי אורה ושמחה, ואם שנים הרבה יחיה האדם לא יסוּפוּ מלבו, והוא תמים היה עם אלהים ואנשים, וצדקתו הללו בשערים ואת חסידותו הביע פה לפה. אפס הנסיון הוא המורה היחיד אשר לאדם: יש אשר נקרא כללי חיים מתוך הספרים המהֻללים ושבע ביום נאמין, כי היו הכללים לנו לעצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ובכל-זה לא יצלחו לנו אלה, עד אם בדם לבבנו קנינו אותם מיד הנסיון, מִיַּד אל יָד; עד כמה פעמים קרא את הקריאה מעל הספרים: „אל תאמין בעצמך עד יום מותך ”, ובלבו האמין תמיד, כי בא עד תכלית הכלל הזה, והוא טרם יָדע, כי בחדר יושב האורב לו. צדיק תמים היה, וכל העם מקצה הרנין את תהלתו כל היום, ואז בא יום השׁבּת – –– אך הנה משאת-עשן גדולה וכבֵדה עולָה עתה מן המקטֹרת, והאיש ישאף מעשן הַטַּבַּק בחָזְקה והיה עמוד ענן על ראשו ועל סביביו, ובהשיבו רוחו תשטפהו שבֹלת-הקיטור וגֵאוֹת-העשן יתאבכו וחסמו בעדו רגע אחד. האיש חדל פתאום מזכור את הימים אשר עברו, ורק את ההוֶה ואת היום אשר לפניו יזכור. הלא שבת הוא לאדני גם היום, והוא איש עברי, ובפיו מקטרת, והוא מעביר את הַטַּבַּק באש. – האיש כזה היה רב גדול ומפוּרסם בישראל?

אמנם כן, האיש הזה היה רב גדול ומפורסם לפנים בישראל, ושם ר' מאיר הרב הלך למרחוק ויהי נִשא על כל לשון! ואולם עתה רָקַב שמו ואיש לא יְדָעָהוּ עוד, כי מָחרם ומֻבדל הוא מקהל עדת ישראל, מנֻדה ומנדח ומתֹעב בעיני איש ואשה, זקן וילד, והוא יושב בדד ועזוב בחדרו, ואיש לא ישעה ולא יפנה אליו, ולא יהיה לו שיח או שיג עמו, כי קללת כל העדה רובצת על האיש האמלל הזה, ופי ישראל לא יקרא לו עוד בשמו מדי דברו בו, כי-אם יקבנו בשם „אחר ”. – ובצאת בת-קול מרחוב היהודים, ושמע גם מאיר את הקול הזה, ההולך מסוף העולם ועד סופו, וכל עצמותיו תאמרנה לו גם הן ככל דברי הקול ההוא: שובו בנים שובבים, שובו כלכם, חוץ מאחר!…

אכן לא יבינו הרבים ולא יאבו הָבין, כי כֹחות סתומים ונפלאים, איתנים מוסדי-חיים, ימשלו באדם להטותו לכל אשר יהיה הרוח לנטות, ואיש לא יעמוד בפניהם.

גם ר' מאיר לא יכול לעמוד בפני מה שתקיף ממנו.

הוא היה מן החסידים הראשונים, אשר בעיר, ולבו שלם עם אמונתו ודתו כל הימים, ויהי נכון תמיד להיות נהרג גם על פחות מערקתא דמסאני, וכל באי שער העיר יָדעו מאיש ועד אשה, כי אין כר' מאיר איש צדיק תמים, בעל מעלות טובות ומדות טהורות. – אבל מדה אחת היתה לו, והיא לא היתה מן הטהורות; ואולם גם מגוּנה לא היתה המדה, ואולי היתה מגוּנה רק בעיני אשתו לבד, כי על-פי המדה ההיא היתה שומה, אשר שִׁחת לפעמים את הכרים והכסתות מדי שכבו לנוח, כי הניצוצות שנתפזרו נאחזו בהן – וזה הדבר: ר' מאיר היה בן אפטוניות ובעל-תאוה לדבר אחד, כי הקטיר קטורת טבּק באין מעצור ובלי הרף, ויאהב את העשן בכל נפשו ובכל מאֹדו, ויהי העשן לו לרֵע נאמן, אשר לא סר ממנו ולא זז מפיו אף רגע אחד. בבֹקר החל ובערב לא כלה עוד, כי גם בלילה לא ינוח פיו, ובטרם יישן, והוא שוכב על משכבו, והנה קנה-הקיטור עודו בין שניו והניצוצות עולים מן המקטֹרת, אשר על-פי כֶלְיוֹ ונתזים על המטה ונאחזים בסבך בזקנו, או בין הכרים והכסתות, להבעיר בהן אש ולעשות חורים גדולים או קטנים, ואשתו תריח מרחוק את האדים העשנים ועלה עשן גם באפּה; ובכל-זאת רוחו לא שככה. בהתהלכו תַנחה אותו מקטרתו, בשכבו תשמור עליו, והֵקיץ והיא תשיחהו; בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, בשבתו ללמוד ובחדלו לא תמוש המקטֹרת מפיו, ובהגותו הגיונותיו והגה ב ה יומם ולילה. כאשר יחסר את המקטֹרת רגע אחד לא יֵדע שָׁלֵו בבטנו, ובהקיצו בבקר והוסר התמיד הזה מלפניו במקרה, אז יצעק וירגז בקולות גדולים, ואין נחת עוד כל היום. – וגם את כל איש מר נפש ומדֻכּא או ידוע-חלי אמר ר' מאיר לרַפּא תמיד בטבק: איש כי יחלה את שניו וצוה עליו ר' מאיר במפגיע להעלות עשן מן הטבק; איש כי בטנו תחסר או כי בטן מלאה לו וידע הרב, כי אין לו תקנה בלתי-אם טבק; חזן כי קולו לא יעלה יפה והבין ר' מאיר, כי הטבק יהיה בעוזריו; שוחט כי ירעד המחלף בידו וידע ר' מאיר, כי הקיטור יסמכהו ויחזקהו; עלם כי היתה לו מכה בסתר, נער כי חש בראשו, תלמיד כי חלה את חלי-הריאה, והיתה העצה היעוצה ממנו לקחת להם איש איש את הטבק והיה להם לרפואה שלמה; ולכל קטטה, לעצירות ולשלשול, לרעב ולשׂבע, לעפולים ולטחורים, לנגעים שאדם רואה ולנגעים שאין מגלים אף מפֶּה לאֹזן, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, לכל אלה יצַו ר' מאיר את הטבק; ואיש כי תבוא עליו פקודת כל האדם והשמיע הרב את דעתו, כי אולת אדם תסלף דרכו, אשר פנה האיש אל רהבים רבים ושונים ללא הועיל ואל הטבק ועשנו לא פנה, אשר מקור חיים ומרפא בו; וגם את הקטנים חִנך ר' מאיר במצוה זו, וגם בכרוע אשתו ללדת ותהי הצעקה בבית, נסה האיש לעוּץ עצה בדבר עשן הטבק; וגם כאשר הגידו לו, כי יש בימינו בתוּלות ונשים כבודות המתהלכות בּרחובות העיר בגנים ופרדסים ופַּפּירוסיהן בפיהן, ותעלוזנה כליותיו מאד. – אכן יָדעו בני עדתו להוקיר אנוש כמוהו, ובבוא ימי מועד וחג או יום הלוּלים וישלחו לו כלם לכבוד יום טוב טבּק וסיגרות, ור' מאיר, אשר שנא מתנות מעודו, לקח לו את אלה בשתי ידיו, כי במקום שיש טבק לא חָלק כבוד גם לחקקי-לב, אשר שָׂם לו; וגם הרב הקדוש אשר בקוכינוב הִפלה לו את החסיד הזה ויכבדהו מכל אשר לפניו, כי נתן לו מתנה כלי-מקטֹרת וקָנה עם מנקיותיו וגם התִּיק אשר ינָּתן בו הטבק. – הנה כן היה ר' מאיר עבד עולם לתאותו, ומקטרתו היתה לו למסֵכה והטבק לפֶסל, אשר להם ישתחוה. ככה יעשה ר' מאיר כל הימים.

ראֵה אנכי אומר כל הימים – מלבד היום האחד בשבוע, אשר לא יעלה בהם היהודי עשן מן המקטרת. והיה בבוא ערב שבת עם חשכה, וחדל העבד מהיות עבד, וסר הקסם מעל הבריה הקלה והבזויה, אשר חוברי חברים הפכו אותה לבריה קלה ובזויה, ושבה והיתה לאדם בתור אדם המעלה וכמו חתן יוצא אל חֻפּתוֹ, כאשר יאמר המשורר בשירתו, והלך החתן לקבל פני שבת המלכה; והוא אדם יודע פרק בדרך-ארץ ובמדות יפות, כי על-כן יָדע, אשר לא נכון הדבר להקטיר טבק בסוד בתולות ונשים, ומה גם בסוד מלכה. – יום הששי ור' מאיר ישאף טבק מן המקטרת בפה מלא עד לפנות ערב, והיה בהיות בין-השמשות, אז יתנשא פתאום כארי, לעשות רצון אביו שבשמים, והשליך את מקטרתו ואת כל חמודיו ממנו והלאה ולא ישים עוד לב אליהם עד צאת השבת; בערב-שבת עם חשכה ישלח אותם מיעל פניו ובמוצאי-שבת עם ההבדלה ישיבם אליו – אכן זה הוא הכּח אשר ליהודי! בעודו אדוק בתאותו בכל נפשו ובכל חושיו, עד כי ישכח גם מאכול לחמו על-אדותיה, והנה זה „לאו ”אחד מן התורה, „לאו ”קטן כתוב בשתים שלש מלות: „לא תבערו אש ”, והיהודי יכריע את תאותו תחתיו כגבּור מלחמה.

מי האיש יתחרה אתו לכבוש את תאותו עמו בלבו שעות עשרים-וארבע? היש כעמך ישראל גוי קדוש בארץ, המושל ברוחו ושליט בחפצו ובחשקו ובתאותו?

אבל אל יתהלל חוֹגֵר כמפַתֵּח! אל תקרא „הידד ”, עד אם כלית לדַלג שוּר!

ר' מאיר התהלל והוא טרם פִּתַּח, ר' מאיר קרא „הידד ”ואת השוּר טרם כלה לדלג. איך יוכל איש להאמין בעצמו טרם בא יום מותו? – היום היה יום שבת קודש באחד מימי תמוז הארוכים, והוא ישב בחדרו לבדו והשמש הכה על קדקדו בלי חמלה וירתיח בו את דמו. תמונות, תמונות שונות נראו ונצבו לפניו ברוח לענותו ולהציק לו, וכלן מלאות תאוה ואביונה, נבלה וחלקלקות, אימים ומוראים, תֶּבֶל ותועבה, לעורר בו חשק נמרץ, אשר לא ידע שחרו. אז יקום ר' מאיר מעל מושבו ובצעדי אונים יתהלך בחדרו אנה ואנה ובלבו יקרא את כל הפסוקים, המסורים לנו לקרוא אותם להסיר סמל בלתי טהור מנגד עינינו, ולא יכול; וכאשר יתאמץ להשליך את גלוליו מעל פניו ולקרוע את המחשבות הזרות והאיומות מתוך לבו, כן יעלו וכן יגברו בקרבו וכן יעמיקו שֶׁבת בבשרו ובבתי-נפשו, והיו בקרבו לאש זרה ולגחלים בוערות, לנסוך עליו רוח עועים ולהכות אותו בעורון ובתמהון, והיו לחבלי-אש ולשרשרות-אש, להאָסר ולהִוָּקש בהם באין מפלט. אז יתנפל ר' מאיר מלוא קומתו על כסאו, וביד חזקה יפריד את לולאות מעילו מכפתוריהן, למען היות לו הרוָחה, אף יבך ויחנן קולו, כי ישמע אלהיו אליו בצרתה ועצר בעד מלאך-המשחית, לבלתי תת אותו לבוא אל ביתו לנגוף ואת הצפעוני ירחיק מעליו, והאיר את עיניו מן השמים, לשמרו ביום חשׁך ואפלה, יום צרה ומצוקה, ואת מלאכו ישלח לפניו, להורותו את הדרך, אשר ינוס עליה. – אכן את דמעותיו המעטות אכלה האש, אשר בקרבו, ואחריהן להטה להבה גדולה ונוראה, אשר לא היתה לו עוד, אז ימהר אל החלון ונִבּט החוצה לקרוא לאנשים עוברים לבוא הביתה, למען הִנָּצל מפח; אבל הנה השמים נגלו לנגד עיניו כספר ומלכת השמים תושיט לו את השרביטים המוזהבים, להֻמו ולאַבּדו; ובעוד רגע ולנגד עיניו נראו על פני הרקיע עבים קלים, אשר יעבטו ארחותיהם גם אנה ואנה, ודמות להם כדמות העשן הנהפך לגלגלים, ומראה להם כמראה ענני-הקיטור, אשר ילפתו דרכם בצאתם מן המקטֹרת מתוך הטבק… בראותו את המראה הזה נחבא קול מליו ויהי לצוארו מחנק ועיניו חשכו בחוריהן ולא יָסף לדעת עוד את הנעשה בו, ובבוא הרגע המר והרע לא היה בו כח לעמוד בנסיון. – ההשתגע האיש פתאום ממראה עיניו? אם דעתו נטרפה עליו? אם יד אלהים היתה בו, להֻמּו ולאַבּדו? אם התהולל, השתולל ורוחו נהיתה עליו ולא יָדע עוד את אשר לפניו? מי יודע! – בעוד רגע אחד אחזה ידו בכפות המנעול, לסגור אותו על מסגר, ורגע משנהו הבעיר אש במקטרתו ויעל את עֲשָׁנָהּ כמעט רגע…

שמש בשמים, הָסֵבִּי עינַיך מנגד! רב מפורסם בישראל מקטיר טבק ביום השבת.

מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יֵצר לב האדם ואת דרכיו יספור?… לפנות ערב, לעת עלות המנחה, מצאו התלמידים ואנשי-הבית את ר' מאיר שוכב בחדרו והוא נמוג בדמעות ובוכה ומתאבל ומכה כף אל כף; אכן לא יָדע איש את אשר היה לו ולא עלה על לבם, כי איש כבד-עון עומד לפניהם, אשר יקח ברגעים האלה מוסר מכליותיו. גם בערב וגם ממחרת היום ראו את ר' מאיר בוכה ומתאבל ומסַגף ומעַנה את נפשו; אכן ראֵה זה פלא: גם אל הטבק לא שם לב ביום הראשון הזה ולא עלה עשן מפיו כל הלילה וכל היום, ותהי חרדת-אלהים על כל אנשי הבית בראותם כזאת. וגם ביום השני לא אכל ר' מאיר לחם ומים לא שתה, ויהי בוכה ומתאבל גם היום ההוא ומַכּה על לבו בחָזקה ומתודה בסתר. וכן רבו הצומות וזעקותיו כל הימים הבאים. – אמנם שב האיש בתשובה שלֵמה מחטאו וימרק במכאובים רבים וביסורים רעים את עונו, ובכל אלה לא שָׁקט לבו ולא נח מזעפו, אשר זעף על נפשו, ועל אִוַּלתּו, אשר סָלפה דרכו. תלמיד-חכם שעבר עבֵרה בלילה אל נהרהר אחריו ביום; ואם עבר עברה ביום אל נהרהר אחריו כל הימים!

שבועות חלפו וחדשים עברו.

השלג הנוצץ רָקוּעַ על פני האדמה כמו מכסה לבנת-ספירים, והשמש נשקף מבעד לשמים טהורים ובהירים וחודר אל תוך הקור הלבן. יום שבת ומנוחה על פני כל הארץ, ור' מאיר יושב בדד בחדרו – והשטן הֲעוֹמד הוא על יד ימינו לשִׂטנו? הן אמנם נגש אליו השטן גם הפעם לנסותו, וינַס דבר אליו גם הפעם ויציקהו בדמיונות ובהרהורים לאין חקר, ויסיתהו לאמר: לֵךְ צרור אלהי ישראל וַעֲשֵׂה הרע בעיניו! ואולם הפעם הזאת נלחם ר' מאיר אל תאותו ביד חזקה ובזרוע נטויה, וילָּחם אליה בכל כחו וגבורתו, ולעת ערב יָצא מן המלחמה ביד רמה, כי הכריע את תאותו תחתיו. – אכן אמת נכון הדבר: במקום שבעלי-תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד!

אבל אל תקרא „הידד ”בטרם בוא מועד – ביום השבת הבא הקטיר מאיר את הטבק במקטרת…

השטן הוא בריה גדולה אשר קומתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, וכף יד לו והיא גדולה ורחבה מאד, והאיש אשר הושיט לו פעם אחת אצבע קטנה או אשר נתן לו את אצבעו זאת כמעט רגע, האיש הזה לא יִמָּלט עוד מכף ידו הגדולה והרחבה ההיא. ומעשה השטן הלא נודע למַדי! היום אומר הוא לאדם: עֲשֵׂה מעט, ומחר יאמר לו: עֲשֵׂה הרבה. – יותר מרביעית השעה שאף מאיר את העשן מן הטבק הבוער… האם לא נמלחו גם השמים כעשן? האם לא עשנו גם בני-מרום במרום?

השמים לא נמלחו והאלהים לא רב ברקים על קדקד איש מתהלך באשמיו; ואולם הרב הכה גם הפעם בכף ידו על לבו בכל עת אשר הכה אותו לבו על מעלו, אשר מָעל, ויבך גם הפעם, וינָחם על הרעה, אשר עשה, ונפשו מאנה הנחם, וַיִּשָּׁבע בנפשו לבלתי תת עוד נשמתו בידי הורגים, ותפלתו מאת אלהי ישעו היתה, לחַדש בו רוח נכון ולתת בו כח לעמוד בפני תאותו הבזויה.

אכן הנה ימים באו ומוסר-כליותיו חדל גם הוא. יְרֵא-חֵטא הזה חָטא במסתרים במנוחת-לב ולא יסף עוד רוחו להציק לו ולענותו. ההרגל נעשה טבע, השגגות היו לזדונות, ומדי שבת בשבתו, בהיותו בחדרו לבדו ישאף עשן מן הטבק הבוער כנפשו שָׂבעה, ונפשו תתענג על העננים הכבדים היוצאים מן התקיעות, אשר יתקע בשפופרת שבפיו, ומן השברים, אשר ישַׁבר את גלגלי-העשן, הנוסעים בחפזון, ואיש רעהו ירדוף. – גם מחשבות לבו ודעותיו השתנו בקרב הימים האלה, וַיָּחֶל האיש לחתור חתירות בקיר הדת. בראשונה בקש למצוא לו „פתחא דהיתרא ”למעלו אשר הוא מועל; ואולם בלכתו לבקש את הַמֻּתָּר ואת האסור הציץ בעין רעה לתוך חללה של הדת, הציץ ונפגע; ואז החֵל לקעקע את כל הבירה ויבקש חשבונות רבים ויגלה פנים חדשות בתורה, ויבז בלבו ליקהת-אם ויהי מִמֶר ליולדתו – את כל אלה עשה האיש בסתר.

אכן גם ברבים נודע הדבר ברבות ימים כמו אלה. – בתוך ארבע אמותיו, אשר בחדרו, לא מצא עוד מנוח לנפשו, כי צר לו המקום, והאויר שָׂם מחנק לרוחו – אז בא יום שבת והוא עיף ויגע, קצר-רוח ורפה-יד, וראשו עליו סחרחר, וכל המעשה הנעשה תחת השמש רע עליו; אז יָשב לשאף את עשנו ממקטרתו אשר בפיו ואת הדלת לא סגר אחריו, והנה אשתו באה החדרה. – האשה לא מלאה פיה תוכחות, ורק זעקה אחת גדולה ומרה התפרצה מקרב לבה:

–אל אלהי אבי! –

–דֹּמִי! – קרא האיש בדממה וקול.

אפס פקודת-הבעל הזאת היתה אך למותר. כי האשה החרישה גם בטרם שמעה חפצו, כי נפלה מלוא קומתה ארצה ותשכב כמו בול-עץ; ואולם לקול הזעקה, אשר המליטה מפיה, התקבצו החדרה כל אנשי-הבית והשכנים הקרובים אל הבית. – ר' מאיר עמד בתוך החדר בקומה זקופה ובמצח נחושה וכמלאך רע הביט בפני כל הנאספים ועל פניו אֵימים ומְרי וחמת קֶרי; אז תעבור בקרבו המחשבה: הנה הֻתְּרָה הרצועה! עד כה עשיתי בסתר ועתה אעשה גלוי לעיני השמש!

ממחרת היום יָדעו כל בני-העיר מן הקצה אל הקצה, כי השטן מרקד בתוכם בדמות רב. ורבים הוסיפו, כי מאיר התנצר. – בימים הראשונים החלו בני-עמו לרדוף אותו, למען בער אחריו, כאשר יבערו את הַגְּלָל; ואולם פקיד-העיר עמד על יד ימינו ויהי עליו סתרה. האשה עמלה בכל עֹז וַתּוֹצֵא מִיָּדו ספר-כריתות, ואת בניה ובנותיה לקחה עמה, וכל הקהל עוזר אחריה, לעשות את כל הדברים האלה, ורק את הבן האחד, הוא הצעיר, את יחזקאל, לקח לו וישלחהו אל אחת הערים, אשר שם גימנזיום, למען היות לו זה למשען בימי זקנה ושיבה. אז ילך האיש מדחי אל דחי ויהי לפושע לעיני כל ישראל, ויעש כל תועבה וכל זמה, ועיני כל העם רואות. בימים ההם הכריזו עליו מטעם הרב ובהסכמת כל הקהל והעדה הקדושה, ויקללוהו עם ספר-התורה ועם תרי ”ג מצות הכתובות בו ובקללה אשר קִלל אלישע את הנערים ובכל התוכחות הכתובות בתורה, ואדני לא יסלח לו וימחה את שמו מתחת השמים, וחרה אפו וקנאתו באיש הזה כל הימים, והדבקים באדני אלהים חיים כלם! אז הזהירו את העם לבלתי היות עוד לאיש שיח ושיג עמו, לא בפה ולא בכתב, ולא ישים לו איש חנינה ולא יֵשב עמו במחיצה אחת, וגם את שמו לא יעבירו עוד על שפתם; ויקראו לו „אחר ”ביום ההוא…

למן היום ההוא ועד עתה יושב האיש בדד כערער ונעזב מאדם באחד מרחובות העיר בעלית בית קטנה, ובספריו יהגה ומקטרתו תמיד בפיו. – מה קִצו כי ייחל?… גלגלי-העשן יוצאים מן המקטֹרת דחופים ומבֹהלים וחוברים איש אל רעהו; מאיר לא יחדור עוד אל מעבה המסך, אשר מלפניו, ולא יבקש עוד לדעת עתידות, וגם אל הימים אשר עברו לא יביט עוד ולא יחזור עוד לאחוריו. מלפניו עננים כבדים, אשר לא יוכל לחדור להם, ומאחריו רודפים עמודי ענן גדולים וכבדים. אז יזכור, כי לבו היה תֹהו ובֹהו, ואנחה בוקעת מבין שפתיו: אכן כלו בעשן ימי.

ואולם האיש ומקטרתו לא נפרדו עוד עד עולם…