…הנה גְרַידוֹב העיר הקטנה ­ – ובהזכירי את שֵם העיר הזאת ועלתה עִמו שִׁפעת זכרונות אחרים ורַבּים: בית­­­ –הכנסת הישן, נפלאותיו ונוראותיו, מורי החַקרן, אשר התחכם ואחרי –כן השתגע, חֲבֵרַי העִלּוּיים, אשר יָצאו אחר-כן ויהיו לזרים, רחל הקטנה ותלתלי-קוֻצותיה הצהובים, אשר אהבתים מאד גם בהיותי נער גדול – את כל אלה­­­­­­ פּקדתי וזכרתי היום; וגם את איגנַץ הקטן זכרתי, ואת החתול הגדול “יקטן", ואת הכֹּמֶר הקתּוֹלי ואת הספרים הַלַּטינים. אז אזכור גם את הגשר הגדול המפריד בין שני חלקי העיר, בין העיר הישנה ובין העיר החדשה, וּמֵימֵי נהר הַוַּרְטָה מְפַכִּים משני עברי הגשר ומלקקים את העמודים אשר עליהם הוא נשען; ויש אשר אֲדַמה, כי עוד תקשבנה אזנַי את קול המולת המים, ובהכות הגלים, והנה הם מַכִּים ונוגעים גם עד לבי כיום הזה, ולקקו בלשונותיהם גם שָׁם, עד אשר ישתער עלי לבי רגע אחד והתנודד והתגעש…

אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגורים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר-המות אשר ליהודים. והחצר הזאת נשקפת אל פני העיר החדשה מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גָּבְלוּ צרי-עין, ולהשוות אדם לאדם… אכן עברו אחדים מן היהודים את הגשר הזה גם בעודם חיים, ואולם כתובים הם לשמותיהם על ספר בפנקס הקהל למזכרת נצח, וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד ונפלאים וזרים גם יחד, אלה לתפארת ולתהלה על-דבר אשר קִדשו את שֵׁם ישראל ברבים, ואלה – לחרפה ולדראון-עולם, כי חרפה העטו על ישראל ועל אמונתו…

וקורותיהם ומעשיהם שונים מאד – והיה אם נקרא רגע אחד בספר ההוא, אז תעלינה על לבנו מחשבות זרות ונפלאות, ומכאוב לא נדע שחרו ישרוט בנפשנו שרטת. איכה היתה כזאת? נשאל את נפשנו; מי עשה את התהום הָרַבּה הזאת אשר בין אדם לאדם? ואחריתה מה היא? ואם לנצח לא תחדל? – הנה אנחנו קוראים בספר הזה מעשים הנעשים בימי בּוֹגדן חמֶלניצקי ובימי גוֹנטא; והנה נערה עבריה לפנינו, ושמה מרים סג“ל, והיא עברה את הגשר, כי בחֹזֶק יד לְקָחָהּ אִתּוֹ אחד האצילים הפּולַנּים; ואולם מקץ ימים אחדים שבה הנערה, היא ובעלה האציל עמה, ועוד בעצם היום ההוא עלה האיש אל בית רב העיר ויבוא עמו חדר בחדר ויִּוָעֲצוּ יחד, ואחרי-כן התיהד האציל וַיִּקָּרא בשם אברהם בן-אברהם, ואת הונו הרב הֵרים לעדת ישראל, לבנות את בית-הכנסת הישן, היא “בית –הכנסת למהר”ם”, ואחרי-כן עזב הוא ואשתו את העיר ויסעו ירושלימה. – ועוד אנחנו קוראים, והנה איש עברי, חיָט או רצען, קם פתאום ויעבור את הגשר לרצונו; בימים ההם, זה שנות מאות רבות, ומלחמה לבני פולין באחד העמים, והפולנים נתונים במצור, אז עלה היהודי ההוא וייעץ עֵצות ויורם את הדרך אשר ילכו, ויוָּשעו האנשים תשועה גדולה; ואולם האיש הזה לא שב עוד אל אחיו ובני-אמונתו עד יום מותו, ואין איש יודע דבר על-אודותיו, ורק שמוע נשמע, כי הפּולַנים כִּבְּדו אותו מאד, ומצבת-אבן הציבו לו לזכרון ברחוב אַלֶכְּסַנְדְרָוְנָה, אשר שם בעיר החדשה, ויש אומרים, כי אל פני מצבת-האבן ההיא נתנו גם את פסל המושיע. – וגם זֵכר שני בחורים בא בספר הזכרון הזה, והם ממבחרי העלוּיים, אשר למדו בבית הרב, והנה רוח חדשה באה פתאום על הנערים הצעירים האלה, ויקומו לפתע פתאום ויעברו את הגשר, ואל העיר הישנה לא שבו עוד עד היום הזה, וילכו גם משם ויבואו ארצה תוגרמה, ויהיו שם לראשי מפַקדי חיל התוגרמים הנלחמים על הרי הבַּלְקַן, ויעשו שם גדולות ונפלאות ויהיו לנס, ושֵׁם האחד אָסמַן או סולימן או מחמד אֵיפֶנדי, ושם השני גם הוא כשמות האלה או מן הדומים אליהם…

כאלה וכאלה נקרא בספר-הזכרון הזה.

ורק יהודי אחד יושב בעיר החדשה באין מכלים אותו דבר, ואותו יקראו בשם רב משה הצדיק; כי אותו צוה הקדוש אשר בְקוֹצְק לעזוב את העיר הישנה ולשבת מעבר לגשר ולהקים לו שָׁם בית משתה יין; ויהי הדבר הזה כעין “סגולה”, אשר איש לא יָדע שחרהּ. והאיש הזה לא נח ולא שקט ולא חָשַׂךְ את כספו הרב מבעלי-הפקודות עד היות לו הרשיון לבוא אל מעֵבר לגשר ולשַׁכֵּן את שמו שם, ויהי למופת.

ובהזכירי כיום הזה את כל הדברים האלה, אז יבוא לְפָנַי גם זֵכר המשֻׁגעת, זֵכר שרה אשת המנגן, היא שרה האלמנה, וכל אשר עָבר עליה אזכור כיום הזה ואת כל המעשה אשר עשתה…

כי יום יום בלכתי החדרה עברתי על-פני המשֻׁגעת הזקנה. יש אשר ראיתיה והיא מחוללת ומרַקדת ושוררת שירים בקול גדול, או קוראת בעל-פה מזמורים, מזמורים מספר התהלים, ויש אשר רדפו אחריה נערים שובבים ברחוב העיר והיא נמלטת על נפשה והם משליכים עליה את אבניהם הקטנות עם הגדולות. אכן לפעמים ישבה האשה אל העַמוד אשר בקצה הגשר שעות רבות ולא תנוד ולא תנוע ושפתיה סגורות מבלי דַבּר דבר ולא תִפנה ולא תִשעה אל להקת הנערים הנצבים עליה. ובאחד הימים אחרי הצהרים ואני הולך החדרה, ואתיצב עליה גם אנכי, וכאשר לא נזהרתי לנפשי, ואגע בה בידי ותקם לאִטהּ מעל מושבה ותבט בי רגע אחד, ואחרי-כן שלחה פתאום את ידה וַתּך מכה רַבּה על לחיי, וברגע הזה שבה ותשב על מקומה וַתִּדֹם וַתּוֹרד את ראשה כבראשונה. אז בכיתי אחרי המכה אשר הֻכּיתי, ואקום ואעזוב את המקום הזה ואבוא החדרה; ואולם מחיתי את דמעותי מעל לחיי, ולאיש לא הגדתי, ורק בכלות הלמודים וחבֵרַי יצאו מאת פני רבם, וָאִוָּתר אני לבדי ואגש אל מורי:

– מי זאת המשֻׁגַעת? – שאלתי.

– המשֻׁגעת? לשרה האלמנה תשאל?

– כן, מורי, כן, לשרה האלמנה אנכי שׁואֵל.

– ולמה תשאל, נער? אשה משֻׁגעה היא, משֻׁגעה זה שנים רבות מאד, זה עשר שנים או עשרים ויותר.

– ידעתי, – עניתיו, ואחשוב מחשבות רגעים אחדים – אבל, רבי! מדוע זה תקרא מזמורים רבים מספר התהלים בעל-פה? מדוע זה יאמרו עליה, כי שגורים בפיה גם יוצרות ופיוטים רבים? מי זה אפוא לִמד אותה גמרא, כי יאמרו אשר מבינה היא גם בגמרא כאחד הגברים?…

רגעים אחדים עמד רבי לפנָי כפֶסל-חָרָש, וכמו הגיעה השמועה הזאת אל אזנו זאת הפעם הראשונה, ואולם כרגע יָדע האיש הטוב הזה גם דבר לענות: שמע, בני, ואגדך! האשה הזאת יָדעה לפנים את כל כתבי-הקֹדש, וגם למדה גמרא הרבה, אכן כאשר הרהיבה עֹז בנפשה לגשת גם אל ספרי הקבלה, לספר רזיאל וספר הזֹהר, ויקלל אותה הקדוש אשר בקוֹצק קללה נמרצת, ותקם האשה ותקצץ בנטיעים, ותצא ותהי לזרה, וַיִּמָּסך עליה רוח עִוְעִים ותהי למשֻׁגעה…

אז הָמה רוחי בקרבי למִשמע הדברים הנוראים האלה, ולא מצאתי בהם נחת, ובשובי אל חדר הורתי ואתאונן באזניה, כי המשֻׁגעה הכתני.

– אַל לך, בני! – גער בי אבי תחת לנוד לי – מדוע זה תתגר בה מלחמות, והיא אשה מרת נפש, החולה מֵעֹצֶר רעה?…

– ומי היא אפוא, אבי? – שאלתי בחפזון, – האיננה אשה כבדת עון ומקֻללת אשר תמק בעונותיה? האם לא קִלל אותה הקדוש מקוֹצק על אשר העמיקה חקר ותתחכם יותר?…

– ומי הגיד לך כדברים האלה, נער פותה?

– מורי! – עניתי, וקולי היה כקול צועק.

– אכן לא יפָּלא בעיני אם איש כמוהו דובר כדברים האלה! –ענה אבי בדממה וכמו ידַבּר אל נפשו, ואחרי-כן הוסיף: – ועוד גם זאת, כי לא רבים יודעים את הנעשה ואת אשר עבר עליה…

וכאשר פצרתי באבי לסַפּר באזני את אשר ידע על-אודותיה, אז הוכיח אותי על פָּני, וידבר אלי דברים אשר כָּבדו בימים ההם ממני ולא הבינותי להם: – עודך נער כיום הזה, ורוחך עוד תקצר מהבין את כל הדברים לְמַדַּי! כי אתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון גדול תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש, ואז תשאל ולא תֵעָנה, תבקש פתרונים ולא תמצא, והיה כאשר יזעף האדם וקִלל באלהיו ובכל קדושיו, ואתה טרם ידעת גם את הרָעות ואת התלאות הגדולות אשר לחיים האלה…

ואוּלם עתה הנה גדלתי והייתי לאיש ואת כל אלה ידעתי; עתה ידעתי את החיים ואת תגרת ידם החזקה, ואדע כי נשאל ולא נֵעָנֶה, נבקש פתרונים ולא נמצא, וגם את כל הרעות ואת כל התלאות הגדולות יודע אנכי למַדַּי… וגם כל המעשה, אשר נעשה ואשר עָבַר על ראש האשה האֻמללה ידעתי כיום הזה לפרטיהם, והם נָגֹלוּ לפָני, ואותם אנכי נוֹתן לפניכם היום. –אכן רעה גדולה היא בנגוע יד החיים עד הנפש אשר לאדם, ובהיות הקולות הגדולים והשאון הגדול בימי –הנעורים ובימי-הָעַלְמוּת, אז יִמַּסּוּ הכּבָלים אשר שָׁם האדם על ידיו באשר הוא אדם, ומַסכת הארג אשר ארגה יד ההרגל תהיה למסוס נוסס, וְתִנָּתֵק כפתיל הנעורת בהריחו את האש…

*

אמנם גם האשה הזאת ראתה לפָנים בטובה ימים רבים, ורבים קנאו בה, ואולם גם בימים ההם לא ברב כסף ולא בסגולות עשירים ראתה חיים טובים ונעימות רבות, כי עֲנִיָה היתה האשה תמיד, והיא אלמנה עזובה, אשר לחמה היה לחם לחץ לפיה ולפי בתה הנערה הקטנה; ואולם בתה זאת, אסתר, היא היתה לה לסגולה ולנעימות נצח, ובה מצאה את כל אשר בקשה. בימי החֹרף חזרה על בתי העשירים, למרוט להם את נוצות האוָּזים ולהביא להם כפעם בפעם גם מכל העוף אשר יֵאָכֵל, ובימי הקיץ עמדה ברחובות העיר על סלי פרי גנים, ותמכור את אשר מכרה, וַתָּבֵא לבתה יום יום את אשר הביאה, ותאכלנה. ואולם גרֵידוב עיר קטנה מאד, ועשיריה וקוניה מעטים – אבל מעט ורעים היו גם צרכיה והוצאותיה, אשר הוציאה לנפשה ולנפש בתה. בעלית-קיר קטנה, אשר על פני השדה, ישבה, הרחק מאדם ועיר, והלחם, אשר אכלה, היה לחם גֶּרש לפיה יום יום בבֹּקר, ולפי הנערה מעט חלב ותופינים, ובשר לא בא אל פיהן כל ימי השבוע, בלתי –אם ביום השבת. וגם בגדים ללבוש לא עשתה האלמנה לפעמים רבות, כי לא מצאה בהם חפץ: הן אסתר בתה תשא חן בעיני כל רואיה גם בבלואי-הסחבות, אשר בהם תִּתְכָּס! וגם היא, האלמנה, לא תמצא חפץ בבגדים חדשים, כי הן אין את נפשה להיות שנית אשה לאיש, ולא עליה לשום עוד לב להַפְלוֹת בין בגד לבגד; וגם כי אָזל הלחם יום תמים מכֵּליה והיא נעצבת אל בתה – כי לנפשה לא נעצבה עוד – וחֹסר לחם יום או יומים מה הוא? – גם אז לא שברה חרפה את לבה, אחרי כי כל אשר היא עושה, הלא לבִתָּהּ תעשנו, ואז קמה וַתַּרְכֵּב על שכמה את שתי הכסתות, אשר על מטתה, ותעל העירה אל בית ראש-העדה ותתן את הערבון ויהי לה ללחם. אמנם כפעם בפעם דִבְּרה נחומים לנפשה, לאמר: “הנה בעוד יוסף בעלי חי לא היה כדבר הזה”… ואולם גם בעוד יוסף בעלה חי לא המטיר להם אלהים לחם אבירים מן השמים, כי רק בלחץ ובמדה השתכר האיש אל הלחם, ורק אשר לא באה בימים ההם דאגה בלב שרה, ולא עליה היתה המלאכה לכלכֵּל את הבית. ביום הראשון לשבוע יצא יוסף מביתו כפעם בפעם ללכת בכפרים ולסור אל חצרות השרים והאצילים, אשר מצא מהם את לחמו, ואולם עבודתו היתה עבודה נכריה מאד, כי היה יוסף מנַגן. - -

וזה משפט היהודי המנגן: לפנים בפולין והיהודי המנגן כִּהן כהונה גדולה בחצרות בתי השרים והאצילים שוכני-הכפרים, כי במועדיהם ובערבות –שמחותיהם לא היתה השמחה שלֵמה, אם לא בא אל ביתם גם היהודי המנגן לפניהם. היהודי ינגן את הנגונים “לכה-דודי” ו “מה-יפית” ו “כל נדרי”, וגם את הנגונים אשר למחולות, וגם את פרקי –הזמרה הנודעים, אשר יזמרו אותם בבתי-התִּיאַטרה, ואז יבוא המנגן על שכרו, והם הענֵק יעניקוהו ממיטב היין אשר אתם, ונתנו לו שקלים אחדים, וגם את שפחתם, את מַרִישָׁה, יביאו לפניו והוא יחול אִתָּהּ את מחולות הקּוֹזַק. והיה כפעם בפעם ובאו אל הכפר האחד שלשה וארבעה מנגנים כאלה כאחד, וכן יעברו מכפר לכפר עד תֹּם ימי השבוע, ויהי למשל, לאמר: “הַטֶּרְצֶט וְהַקְּוַרְטֶט אשר לעִבְרִים”…

ומנגן אשר כזה היה גם יוסף, והוא יוצא לדרכו בראשון בשבת, ובחמשי או בששי בבקר הוא שב. מי לִמֵּד אותו את המלאכה הזאת ומי יִסָדָהּ? – אם שאל איש את פיו כדבר הזה, לא יָדע יוסף לענות, ורק בקחתו את הכנור בידו בפעם הראשונה במקרה ואצבעותיו נגעו אל מיתריו וקולות שונים התמלטו, אז נֵעור בירכתי לבו דְבַר-מָה והוא לא יָדע שחרו, ואחרי-כן מלא לבו רֹך ועדן, אשר לא היו לו עוד כמוהם. אז נִגן כפעם בפעם בכנור הזה, ויש אשר גם בלילות קם פתאום מעל משכבו וינַגֵן, וברגעים אשר כאלה המו מעיו בקרבו כמעט קט ואחרי-כן בכה במסתרים. אכן הנה ימים באו והוא לא בכה עוד וגם רֹך ועדן לא מלאו עוד את לבו – אז מצא את לבו לנגן במנוחה “מה-יפית” ולחול עם מַרִישָׁה את מחולות הקוֹזק ולשתות את יינו ולקבל את שכרו, ובשובו הביתה אל אשתו והנה שקלים אחדים באמתחתו; ויין-הדגן בתוך מעיו… לפעמים שב האיש הביתה בשלום, שלום לבשרו ושלום לכיסו, ואולם אז תחסר לו כפעם בפעם כנף מעילו האחת, והוא מְצַדֵּק את נפשו בעיני אשתו לאמר: “שרה! הלא אך צחוק עשינו לנו, אני והגרַף, והגרַף כטוב לבו ביין, שלח בי את קַסיום, לקרוע את כנף המעיל”… ושרה שומעת ולא תדע כי לא כן הוא, כי השרים הלא שרים גדולים הם, אשר יתנו לה טרף לביתה, והיא הלא רק אשה עבריה, ובעלה גם הוא רק איש עברי –ומה יש לה עוד צדקה לזעוק אליהם? אכן לא הסכינה האשה הזאת מעודה לחשוב מחשבות רבות; ותהי כל המלאכה אשר לפניה להתפלל שלש פעמים יום יום, כי צנועה היתה ויראת-אלהים, ולבוא מדי שבת בשבתו אל עזרת-הנשים. כפעם בפעם, בשוב יוסף בעלה מדרכו, לא מצאה דברים לדַבּר אליו, והוא שואל אותה: “שרה? היש ארוחה לאכול?” והיא עונָה כפעם בפעם “יש”, ואז תשים לפניו את הבריה אשר הכינה, או מעט מרק-דגים ורקיק-שמן – ולא תדע ולא תחוש חוץ מזה… ואולם גם החיים השוקטים האלה השתַּנו לפתע פתאום, כי הרתה שרה לאישה ותלד לו בת, היא אסתֵּר.

אז נֵעור לב האשה בקרבה בפעם הראשונה, ותשאף רוח בחָזְקה, כאשר לא הסכינה מעודה ועד היום ההוא, והיא טרם תדע מה היה לה וטרם תבין מדוע היא עושָׂה ככה. ואולם זאת הפעם עלתה בראשונה המחשבה בלבה, כי עתה יד ושֵׁם לה בחיים, אשר לא היו לה לפנים, וכי עבותות הושמו על ידיה, אשר תשא אותן בתאות נפש; זאת הפעם החֵלה לחוש בראשונה כאלפי אחיותיה האמללות, כי גם בלעדי הסִדור והחומש ובלעדי עזרת–הנשים יש לה חלק ונחלה בחיים, אשר איש לא יוּכל לגעת בהם, וכל הנוגע בהם נוגע בנפשה ובפתיל חייה להתיקו – והימים האלה הם הימים אשר היתה המאֻשרה בין רעותיה, ואת הימים האלה הזכירה תמיד בחפץ –לבב ובחמדת -פש בכל עת וּבכל שעה.

אכן נפלאה היתה הילדה בעיניה, והיא ילדה נפלאה בּאמת!

אביה היה מנַגן ובעל כלי-שיר – ולכן לא יפָּלא עוד אם עוד בשחר טל ילדותה והנערה כבר הוכיחה, אשר עתידה היא לגדולות, להיות גם היא למנגנת ומשוררת. והנערה הלכה הלוך וגדול וַתִּיף מאד ותהי כפורחת, ועיני שרה רואות ולבה יגיל וירנן. – מה לה אם הבגד אשר עשה לה אביה איננו יפה להלל, וכי לא תלבש מַדּים כאשר תלבשנה בנות העשירים? היש גם לנערות האחרות לב-חכם כלב אסתר, אם יפו גם פניהן, ואם גם קולן ערב כקול אסתר הקטנה? – וגם אסתר הקטנה לא תשים לב אל בנות גילה ואל משפטיהן ואל דרכיהן, כי לא היתה הנערה כאחיותיה לפַנּות לבּה לצחוק ולהוללות. ותהי יושבת כמעט תמיד תחתיה, ומאד עמקו מחשבותיה. בימים ההם, ויוסף בקדמו לשוב אל ביתו בחמישי בשבוע, אז לקח לו את בתו ויושיבנה על ברכיו, ובכנורו בידיו נגן לפניה, וישורר ויזמר באזניה, והנערה מה תט את אזניה לקולות האלה, ומה תנסה גם היא לתת בשיר את קולה הרך ולעשות כאשר עשה אביה! ואביה נִבָּא אז באזני שרה אשתו, כי נולדה אסתר לגדולות, וכי יכול תוכל להיות לחזן, לולא עשה אותה אלהים כרצונו, ויעשנה לנער, ואז היתה כקַשְׁטַן החזן או כִשְׁקוּדִי החזן וכיתר החזנים הגדולים אנשי השם…

אז באה פתאום השוֹאָה, כי מת יוסף המנגן בענין רע מאד – בחסד אחד השרים נותני לחמו. ואז עלתה מחשבה על לב שרה –ואולם מחשבה זרה היא ונאמנה, – כי טוב וכשר הדבר אשר מת יוסף, למען היות אסתר אך לה לבדה ואין לזולתה חלק בה, ולמען אשר תוכל לשַׁלב את לבה אל לב הנערה הלוך ושַׁלֵּב…

אכן קראה בימים הראשונים, כי אבֵלה תרד לבעלה שאולה, וכי לא היו עוד צרות כצרותיה למיום ברוא אלהים את הארץ ואת האדם; ואולם גם הימים האלה עברו ולא הוסיפו עוד לענותה: “הן נתן לי אלהים את בתי, – דִבּרה אל לבה ברגעים המרים כאשר קם שטן בנפשה לנסותה – ובתי נחמדה מאד, ומאֻשׁרת האשה אשר לה בת כזאת, ואני גם אני מאֻשׁרה עד מאד”, וּבאין קץ ותכלית הוסיפה עוד להעביר על שפתותיה את המלים האלה, ולא ידעה לפעמים את אשר היא דוברת; ויש אשר דמתה בנפשה, כי זה עתה החלה לדעת מה יקר לה לב בתה, ומה היא לה, וכי צר לבה מהכיל את כל אהבתה, אשר היא אוהבת את בתה, וכי היה יוסף השטן האחד, אשר קם בינה ובין בתה, להבדיל ביניהן – אבל בני העם האֻמלל הזה ובנותיו אינם אשמים, אם יחטאו חטאה גדולה כזאת להעלות על לבם מחשבות זרות כאלה, כי הם טרם יודעים וטרם מבינים את אשר הם עושים, וכי חטאה גדולה הם חוטאים לפני האלהים. לפעמים הקיצה הנערה משנתה בלילה, ותרא, ותחרד, והנה שרה אמה יושבת ערומה על ערשה ועיניה נוכח פניה, והיא מדַבּרת בדממה ובקול: “כן, בתי, כן, נשמת אפי! בת שלשים וחמש שנים אנכי היום, ועד אשר תגדלי ותהי לאשה והייתי בת חמשים שנה – הוי, אֵלי, אֵלי! מָה ארֻכּה לי העת הזאת, ומי יודע את אשר אשא ואשר אסבול עוד עש בוא הימים ההם?”…

והנערה הלכה הלוך וגדול, הלוך ונפלא! והיה בקשוב אזנה אחד הקולות מקולות זמרה נמלט ובא עדיה, קול מנַגן או מזַמר, אז תִּגְהַר ארצה ותשכב על בטנה ותפרש ידיה ורגליה כשוֹחה, ואז עיניה קמות בחוריהן ואזניה פקוחות וקשובות, וכמו תשכח ולא תדע את כל אשר סביביה. אבל מי האיש ברחוב היהודים אשר יתבונן בה ויבין לה? מי אמה כי תשית לב אליה ואת אשר תראה תגיד? ואין איש אשר יָדַע, כי יבואו ימים ואנשים לאלפים יתבוננו בה ויבינו לה ויֵדעו ערכּהּ, והיתה לאחרת – וגם אסתר טרם תדע וטרם תבין את אשר בְּחֻבָּהּ.

כשושנה עלתה ותפרח מיום ליום ומחֹדש לחֹדש, וכל הרואה אותה ברחוב היהודים ישתאה לה, והיא עוברת עתה יום יום מקצה רחוב היהודים עד קצה הגשר וְסַלָּהּ על זרועה, ופיה יקרא: “תפוחים, תפוּחים! דֻּבדבניות! אגסים! הואילו פנו בי”! – והאלמנה יושבת בית בימים האלה ומכינה לבתה ארוחה חמה ובגד לבן, ובשוב הנערה בערב הביתה, אז תשיר באזני אִמה ככל אשר תאַוה נפשה, והאלמנה שומעת ועיניה הולכות הלוך וגדול בחוריהן.

ויש אשר תשמע האלמנה בתת הנערה בשיר קולה, ומעיה יהמו ועינה בוֹכיה –כי מאֻשּׁרה היתה האשה בימים ההם ולא ידעה את נפשה. אז תבקש חשבונות רבים לשים כנפים לַשָּנִים, למען אשר תעופינה קל מהרה, והימים הטובים יקרבו ויבואו, הם הימים אשר תראינה עיניה את בתה כלילת יֹפי בעמדה על-יד חתן נחמד: “עוד שבע שנים, עוד שש, חמש שנים; הוי, אֵלי אֵלי! – נאנחה האלמנה לרגעים, – מַה ארֻכּה העת ומה קצרה רוחי בי לחכות!”.

עוד חמש וארבע שנים, עוד שלש ושתים – וגם העת הארֻכָּה חלפה ועברה. ואולם כל יקר נתנה האלמנה, לוּ לא עברה העת ההיא, או לוּ היו לשנות נצח, אשר לא יתמו. אבל בין כה וכה ואסתר הקטנה היתה לנערה גדולה, נערה יפה ורבת-חן, ויש לאֵל ידה לעשות ככל העולה על רוחה. ואחרי עֲבור הימים ההם, אז עברו גם כל החלומות הנעימים, אשר חלמה האלמנה יום יום בהקיץ ובתנומות, ואז השתנו כל הדברים מן הקצה אל הקצה…

אז נָשַׁב הרוח בנוה-שלום זה ויהרסהו ויהפכהו משֹׁרש, ותקצר יד כל אדם מעצור בעד הרוח הגדולה והחזקה ההיא, וגם האלמנה וגם בתה לא עצרו כח לחסום אותה ולשים בריח בעדה. מי האלמנה ומה היא כי תבין את אשר לפניה? מי יפתח לה את ספר החיים למען דעת את אשר כתוב בו? – ואולם אסתר קראה בספר הנפלא ההוא, כי נפתח לעיניה ומאליו נקרא, ובנשוא החיים את קולם אליה, אז לא מצאה עוד גבול לרוחה הסוער, כי בערה בקרבה שלהבת אש נוראה, והעבותות אשר על ידיה נָמַסּוּ כפתיל הנעֹרת בהריחו אש, ומַסכת הארג אשר אָרגה יד ההרגל היתה למסוס נוסס…

והוא פלא! – לא האהבה חָשְׂפָה את זרוע עֻזה ותור את נוראותיה ואת גבורותיה, ורק היד השולטת בנו באופנים אחרים ונסתרים הניעָהּ הפעם ובריאה חדשה נבראה, אשר לא היתה לפנים.

האופן המניע הזה היה מזמור-שיר קטן מאת וָלְפְגַּנְג פוֹן גֶּתֵּי, אשר ינגנו אותו על-פי לוּדְוִיג וַן בֶּתְּהוֹבֶן…

*

הנה חלקת העיר גרידוב אשר מעבר לגשר. רוח צח נושב בכל אפסים, ונושא בכנפיו נעימות ועדינות רבות. ומימי נְהַר הוַּרְטָה יסֹבּו את החלקה הזאת מכל עבריה, שנקראה במכתב-העתי “קוּרְיֶר וַרְשַׁוְסְקִי” בשם: “ויניציה הקטנה”. אכן תראינה עינינו גם בזה את הטבע וחליפותיו; ויש אשר נדמה, כי בחשבון ובדעת יעשה את מעשיו, כי על-כן יפיצו פה קרני השמש הזורחת עדנים ונעימות, תחת אשר תעוף על פני רחוב היהודים, ותהי כלועגת להם ולרישם. ואולם היהודים יושבי הרחוב טרם ידעו וטרם יבינו את כל זאת, כי המתים אינם יודעים מהומה; וגם לִמֵּד אותם הפולַני מעודם להיות נכונים לכל לעג וקלס, וגם הנוצרים יושבי החלקה החדשה הזאת לא יחושו את אשר המה עושים למעֻניהם, ולא יראו אָוֶן ולא יתבוננו… האחד, אשר בא אליהם, לגור בתוכם, היה רב משה הצדיק, והוא בעל בית-היין, והוא יושב בבית היפה מכל בתי העיר מנגד לבית-כנסת הקתולים, בית “חנה הקדושה” ואותו לא גרשו מהסתפח בנחלתם – והמה יודעים את אשר עושים. ושם בּבית ההוא, ביציע התחתונה, נראה את בית-המרקחת האחד אשר בעיר, ובצדו השני בית-הספר אשר לעם, וממעל להם ביציע העליונה עשו להם בית-תּיאַטרון, אשר שם יעלו בימי האביב והקיץ המשחקים והמזמרים להֵרָאות אל העם.

וגרידוב עיר קטנה מאד, ושׂבּלת העת, אשר לה נקרא “העת החיה”, עוד טרם נגעה אליה; ובכל –זאת רואים אנחנו בזה את המשחקים והמזמרים עולים על הבמה בבית-התּיאַטרון בימי האביב והקיץ עקב אשר עמל בזה האדון היועץ; ואנחנו נאמין לו בכל הדברים האלה, אחרי כי הוא המגיד לנו את אשר עשה. מי הוא האדון היועץ? ולמה נקרא שמו בנוצרים ובישראל יועץ? – את הדבר הזה אנחנו מניחים לחוקרים לשית אליו לב לבררו, ואנחנו דַיֵּנו אם נדע, כי האדון היועץ חשקה נפשו תמיד בשם הזה, והאדון היועץ איננו עושה דבר, בלתי –אם יושב בבית-היין אשר לרב משה המוזג, או לפני פתח שער בית-המועצות, אשר שם בית-המשפט, על הספסל, והיה בבקש איש לו עֵד-ראיה או עד-שמיעה ולא ימצא, ונגש לו אל האדון היועץ, והוא נכון תמיד לעשות עמו את החסד הזה, ולקח את שכרו. ואף אמנם לא הודיע היועץ מעודו את אשר יקח במחיר עדותו, למען יֵדַע כל העם מקצה את משפט סחורתו ואת ערכה הנאמן, ואולם יָדְעו כל באי שער –העיר מה משפט המחיר ההוא: אם יעיד עדותו, והשָּבֵע לא ישָּבע, אז יתנו על ידו שני זהובים בכסף פּולין, ואם גם השָּבע ישָּבע, ונתנו לו שלשה זהובים, ואם יעיד עדותו פעמַים ושלש בדבר הריב האחד, וקבל את משכֻּרתו רק כדי שלישיתה; וגם חֻקות המחיר האלה לא היו עוד מדויקות ומדוקדקות, כי היה האדון היועץ איש חנון וטוב –לבב, ויש אשר באו אנשים וגרעו גם מן המחיר ההוא, והוא כאִלם לא יפתח פיו. אבל מלבד הכשרונות הטובים האלה, אשר חנן אלהים את האדון פַּלֶּסקי, חנן אותו גם מגבעת כמגבעות הפקידים נושאי-משרה ולה זֵר ירוק מסביב וכוכב נחשׁת קלל מלפניה, להיות לו לְאות-הכבוד, וגם עשה לו שפם ארֻכָּה ועבֻתָּה מאד, וחוטם אשר לו הצבע האדום והתכלת גם יחד; וגם יָדַע האדון היועץ לדַבר בשפת צרפת לכל דקדוקיה ופרטיה – ואנחנו נאמין לו כדבר הזה, אחרי כי הוא המגיד לנו את זאת; והוא גם הוא המגיד לנו, כי בשובו מפָּריס חשף את זרוע עֻזו ויור טוב טעם לבני –עירו הנבערים מדעת, ויתן בלבם את העולם לדעת שיר וזמר, משחק ומחול, ויברא להם חך טועם ולב משכיל, ויעש אותם לאנשים, אשר תוכל אירופה לשאת אותם. – וככה תבוא חברת משחקים ומזמרים שָׁנה שָׁנה עירה גרידוב, ומקץ הֵרָאותה לעיני העם שבועות אחדים, וקמה ונסעה לדרכה. – ובכל-זה לא יגדל לב האדון היועץ, ולא ילבש גאוּת להתהלל בכל המעשים הגדולים אשר עשה, ולא בז גם לאיש-יהודי, לשבת בבית-היין אשר לו, והיה אם לא מצאו אותו יושב על פני הספסל אשר לפני בית-המועצות, וידעו כל האנשים מקצה, כי יושב הוא בבית–היין אשר לאיש–היהודי; כי היהודים – אמר פַּלֶּסְקי תמיד – אנשים כֵּנִים וישרים, וסבאם איננו מהול במים, והיה בשתותו והשתכר במשתהו למרות חפצו ורצונו; ואף גם זאת – הוסיף לפעמים בקול דממה דקה – בבואו אל היהודי הלא יש תקוה כי גם הקיף יקיף לו באין לו הכסף הדרוש…

וּבשֶׁלו הדבר, – יאמר היועץ, – כי קבל משה היהודי את הרשיון לשבת בעיר החדשה ולשַׁכֵּן שמו שם; אכן אין יודע אם בפעם הזאת לקח לו האדון היועץ את האמת לקַו בדברו את הדברים האלה, ואולם שקלי כסף למאות,אותם לקח מן היהודי לתת אותם על-יד הפקידים והממֻנים השונים אשר בעיר המחוז, להביא לו את הרשיון, וחלילה ממנו לחשוב מחשבות בליעל, כי גם בכפו דָבק מן הכסף –ואולם רב משה בא באחרונה לגור פה. –אכן גם הדרך, אשר הלך בה רב משב בבואו לגור פה, דרך נפלאה היא! כי היה רב משה איש אֻמלל ונגוע, אשר שִׁכֵּל את בניו כֻּלם, וכל בן וכל בת אשר נולד לו מתו ביום הוָּלדם, אז נתן לו הקדוש אשר בקוצק קמיע –נחשת, אשר לא תמוש רגע מעל צוארו, ויצוהו לקום ולעזוב את העיר הישנה מהרה, ולבוא לשבת מעבר לגשר ברחוב הנוצרים. אז שמע רב משה את הדברים האלה ונפשו בקרבו התפלצה ותחרד: מדוע יצוֵּהו קדוֹשוֹ לעשות כדבר הזה? מה משפט החליפות האלה, ומה ראה על ככה? – ואולם לוּהבין אל דרכי הקדוש ואל סודותיו, כי עתה הן לא היה עוד האיש לקדוש בעיניו! ועל-כן קם וימהר ויוצא כסף רב לבהלה, עד היות לו הרשיון לגור בעיר החדשה. ויבא וישב לו ברחוב הנוצרים, אשר מעבר לגשר. אז יפתח לו רב משה בית–משתה-יין, וינהרו אליו כל יושבי העיר החדשה, ויעשו את ביתו בית-אסופות, להתאסף שם מידי יום ביומו ומידי ערב בערב, אלה לצחק בקלפים ואלה בכדורים ואלה בצחוק האישקקי. וירא רב משה שכר רב בעמלו וילך הלוך וגדֵל. ומה גם בימי האביב והקיץ, בבוא חברת המשחקים והמזמרים העירה, אז בחרו יושבי רחוב הנוצרים את ביתו להיות להם למשכן תמיד, וישבו שם יומם ולילה. כי באחד מחדריו עשתה חברת המשחקים יום יום גם נסיונותיה, איש איש טרם עלותו על הבמה בערב, ויבואו רבים לראותם, ונפשם דבקה אחרי המשחקים והמזמרים. אכן האדון היועץ פַּלֶּסקי עמד תמיד בראש, ומה גם מיום הַשְׁמִיעו את דברי אהבתו באזני המזמרת הצהובה קְרוּלוֹקוֹבְסְקָה הקטנה לא מש עוד מן הבּית ההוא, ואחריו החרו החזיקו גם יתר רעיו, השרים והאצילים, ויבחרו להם איש איש את משאת נפשו ואת הנערה אשר השתחווּ לה, ויהי בית רב משה בית אורה ושירה וזמרה ויקר.

ושם מעבר לגשר יושבת רחוב היהודים, והיא לוטה כֻּלה בערפל וחתולה בעלטה; ואולם לא הביט איש אחרי רב משה לחשוד אותו ברב או במעט, כי יָדע כל העם מסביב אשר מפּי הקדוש היא שומה וכי לא בא רב משה לשבת שם לרצונו. אכן יש אשר אחד מרחוב היהודים בא אל מעבר לגשר לרחוב הנוצרים לרגלי מסחרו, לעשות שמה רגעים אחדים ולשוב מהרה, ולא היה בזה עון אשר חטא; יש אשר בא האחד ושטרו בידו לגבות את חובו מאת אחד האצילים, או צררו כספו עמו, לתת אותו על-יד השר אשר ילוה לו, ויש אשר אחד מנושאי – הסבל או רוכל המחזיר ברחובות בא וסחורתו עמו, למכור ולקנות ולשוב במהרה ככלות מסחרו – ואולם עוד הגשר מפריד בין רחוב לרחוב, בין חיים לחיים ובין אדם לאדם, ולא נָגע זה אל זה אף במעט; עוד לא באה הרוח אשר תשא בכנפיה את הגרגר הזה, לעבור עמו דרך המים ולהצפין אותו בחיק האדמה הנכריה, למען אשר יגדל ויצא פרי…

אכן באחד הימים מימי החֹדש שבט, והיום יום עבות וערפל, והשלג יורד ארצה לאִטו ובעצלתים – אז עברה אסתר בת האלמנה את הגשר בפעם הראשונה, ותבוא אל בית רב משה וְסַלָּהּ על זרועה.

והיום יום ערב-שבת, והאלמנה חולה כמעט, ותִוָּתר לבדה בבית, ואסתר יצאה תחתיה העירה למכור מאשר אִתּהּ, למען אשר תשיג ידה לקנות את אשר תקנה ליום השבת. אכן הנה עברה מחצית היום ואגורות הנחשׁת לא נפלו בלתי–אם מעט על יד הנערה, וחלות הלחם והבצלים והביצים עוד רבים אתה בתוך הסל, אז עלתה על לבּה מחשבה חדשה, והיא נלחמה על נפשה רגע אחד לבלתי תת למחשבה ההיא ידים – ואולם ברגע הזה זכרה את אמה המתיפחת על משכבה, וכי רד היום והלילה קרוב; ותקם ותבוא עד קצה הגשר, ותעמוד שם רגע אחד. אז ראתה והנה ראובן הסרסור עובר לפניה, ופניו מועדות אל העיר החדשה, והוא קל ברגליו ולא ירבה לחקור ולחשוב כמוה, ותקם ותלך בחפזון ותעבור את הגשר ותסר אל בית רב משה. אכן בעברה את המפתן, ותעמוד ולא ידעה את נפשה; כי הנה זאת הפעם ראתה ראשונה את כל האנשים החדשים ההם ואת כל הודם ותפארתם, ומחשבה באה בלבה, כי יש חיים חדשים ונעימים, השונים עד תכלית מכל החיים אשר שם ברחוב היהודים, ולבה התפעם בקרבה ולא ידעה את אשר היה לה. אז עשתה בחפזון נמרץ ותמכור את כל אשר הביאה, ותעזוב את הבית ואת חלקת העיר החדשה, כי לא יכול המקום הזה לשאת עוד אותה. ואולם לאִמה לא הגידה דבר, וגם לא ידעה מדוע תכסה דבר ממנה, ותרב לדַבּר ביום ההוא דברים אשר אין להם סדרים, ותשחק בקול גדול כאשר לא הסכינה מעודה, ורק לרגעים עמקו מאד מחשבותיה ותהי כחולמת…

ואולם בראשון בשבוע הקרוב וברביעי ובששי בו, ואסתר באה שנית ושלישית ורביעית אל בית רב משה אחרי הוסג הגבול, ואחרי–כן באה שמה יום–יום, ולא ידעה את הכח הנסתר, אשר משך אותה אל הבית הזה ביד חזקה. מחשבות חדשות נעורו בקרב לבּהּ, ועפעפיה בחנו את החיים החדשים האלה, כי לא נִסתה בכל פרָשת המעשים האלה ולא הבינה אותם; יש אשר חשבה, כי רחוקים הם ממנה מאד מאד, ויש אשר חשבה כי קרובים הם אליה מאד ורק כפֶּשַׂע בינהּ ובינם והם ביד יֻקָחו. וימי-החרף עברו לאט-לאט, ורבקה אשת רב משה דִבּרה אליה יום-יום, ותספר באזניה את כל אשר יֵעָשֶׂה בביתה בימי האביב והקיץ, וכל הכבוּדה אשר לרגליהם, ואת דְּבר המזמרים והמצחקים הגידה לה, וכי השרים והאצילים נאספים אל ביתה והם מצחקים בכדורים או באבני –האישקקי…

–מצחקים? בכדורים? – שאלה הנערה ולא ידעה את נפשה מדי דַבּרה וַתּהי כחולמת – אכן מצַחֶקת אַתּ בי, רבקה! האף אמנם יש גם אנשים גדולים, אנשים אשר ימי ילדותם כבר חלפו ועברו והם חדלו מהיות נערים, והאנשים האלה אוהבים לצחק ולהשתעשע כילדים הקטנים?

– אמנם כן! – ענתה רבקה. האנשים האלה מצחקים אתי צחקם, למען הַבֶּצַע אשר יִראו בעמלם, ויש אשר גם יתערבו ואיש יתָּקע ליד אחיו, וגם אזכור, כי בשנה אשר עברה תקע הגרף קרַשׁנֶצְקִי את כפו לרעהו על-דבר הצחוק אשר אמר לעשות לנערה וִישְׁנֶבְסְקָה, ותהי הָעֲרֻבָּה אחת מאחוזות נחלותיו הגדולות, ואף גם אבדה ממנו האחוזה ההיא בענין הרע הזה, כי לא אבתה הנערה שמוע לו… האם תתפלאי, אסתר, לדברים האלה? אמנם כן! ואני הן חפצתי לבקש ממך דבר ולא אדע מה! אמנם כן! במחיר עשרים אגורות חפצתי לקחת ממך תופינים, וגם בצלים תתני לי אֵיפה אחת, וגם ביצים במחיר חמש–עשרה אגורות! מחיר הביצים רב מאד בשנה הזאת, האין זאת…

כחלום נגלו לפניה החיים החדשים האלה – והיא טרם תבין וטרם תדע מה האנשים ההם, אשר יש לאל ידם למצוא נחת ונעימות בחיים, וכי יפים החיים ונעימים, וכי רוח להם ותנועה להם; כי בבית אמה ראתה חייה, ושם הלכה הלוך וגדול, ולא ידעה דבר, מלבד הסל, אשר נשאה על ידיה, ומלבד התפלות, אשר קראה אמה באזניה מיום אל יום; ואת הכח המושך אותה ביד חזקה אל המקום החדש לא הבינה עַד–מָה – ויהי כאשר הוסיפה האשה רבקה לספר באזניה ולדַבּר על לִבָּהּ, כן בערה התאוה בלבה וכן היתה לשלהבת אש גדולה, לראות בעיניה ולשמוע באזניה את כל המעשה אשר יֵעָשֶׂה. והימים עברו לאט לאט, והקיץ בא; אז ראתה הנערה פנים אל פנים את כל הגדולות והנפלאות ההן, ותרא, ותשמע, והנה גדלו והוסיפו על השמועה שִׁבְעָתַיִם…

ובכל–זה לא עצרו עוד הַמַּטָּעים החדשים ההם כח להכות שֹׁרש בלבה, ולוּ סרה רגע אחד מן הדרך ההיא, אז מי יודע אם לא שכחה את כל אלה ושבה והיתה כבראשונה; ואולם בימים ההם והנה דבר היה, אשר נגע אל נפשה ואל בשרה, והדבר הזה מצא לו פתח קטן לבוא אל תוך לבה פנימה ולרדת עד מעמקיו…

אז נבראה בריאה חדשה.

היום היה בוער כתנור, והשמש הכתה על קָדקד ראש הנערה, והיא עומדת על סַלָּהּ ומוכרת מעט מכל אשר אתה, ותהי נבוכה וזועפת ונפשה עֻלפה בקרבה, אז קמה בכבדות ותתנהל לאט לאט עד בואה אל בית המשתה אשר לרב משה. אז נגש אליה האדון פַּלֶּסקי, כמעשה אשר יעשה כפעם בפעם, וידַבּר על לבה, כי אהוב יאהב אותה ויקרא לה “קֹחַנְקָה” (אהובה), ואולם הנערה הסכינה כבר את דרכיו ולא שתה עוד אליו לב, ורק כאשר נסה לתופף באצבעותיו השעירות על פני לחייה, התעוררה ותאמר לנוס מפניו. ברגע הזה וקול עלה באזניה מן החדר הסמוך – והנה כפות רגליה כמו סֻמרו אל הארץ מתחתיהן. הקול היה קול נערה משוררת, והוא נשמע בנחת, ואחרי-כן קול כחלילים, ואחרי-כן קול כקול איש המתחנן על נפשו – והיא עומדת ושומעת. פתאום, והנה שֻׁנו הליכות הקולות, ויהי שצף רעש וסער גדול, ובקולות ההם צרורה ואצורה אנקת אַסיר, הקורא מעצמת מכאוביו ברגע הֲחִלּוֹ לחוּש בפעם הראשונה את ערך הרוח אשר נגעה רגע אחד אל פניו, והוא מבקש ומתחנן, כי יתנו לו את החיים ואת החֻפְשָׁה ואת הרוח הטהורה, ואַחרי-כן ישלח ידו לקחת את אלה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואף גם לקח יקח אותם ואין עומד בפניו…

השיר היה אחד משירי וָלְפְגַּנְג פוֹן גֶּתֵּי, אשר ינגנו אותו על –פי לוּדוִיג וַן בֶּתְּהוֹבֶן, ואחת הנערות המזַמרות נסתה עתה את כחה בשיר הזה טרם עלותה על הבמה בערב. ואולם אסתר לא ידעה את אשר עבר עליה ועל נפשה; לא הבינה אסתר כמעט את דברי השיר ואת כל הַיֹּפי האצור בזמרה ההיא, ובכל-זה כמדקרות חרב נגעו הדברים אל לבה, ובשמעה את הבתים האחרונים, והבית שצף רעש וסער גדול, אז הרתיחו את דָמיה כמצולה, ויקַלעו אל לבה כאבן במרגמה, ואז עמדה ותחלום חלומות בהקיץ ופיה פתוח, ובעיניה בוערת אש זרה וברקים ואימים יהלכו מחרכי עיניה. – השירה כבר חדלה, והקולות האחרונים עלו וַיִּפָּזרו אל כל עבר, ולא נותר מהם בלתי-אם צלצול דק; ומקץ רגע אחד, וגם הוא חלף ויחדל. ואולם הנערה עוד טרם תחוש דבר, והיא עומדת עוד על מקומה, כאשר עמדה בתחלה. מן החדר הסמוך עולה קול המצחקים בכדורים וקריאותיהם: “האֵם אל המקצוע!” “אל פני הַתָּוֶך!” “ארבעים וחמשה!” “ארבעים ושמונה!” ומן החדר השני עולה קול המצחקים בצחוק האישקָקי וקריאותיהם: “מלך!” “שמור את המלכה!” “המלך מט!” –ואולם לא נגעו כל הקולות האלה אל אזניה ולא עוררוה, כי הוסיפה עוד לשחות בים מחשבות עד לאין קץ ועד לאין תכלית…

אז נגש אליה האדון פַּלֶּסקי שנית: – הַ-הַ-הַ! – דִבּר בקול שותה שכור, – הן צחוק הוא לשמוע! הגם לאלה תקראי שירים? אות הוא, כי לא שמעת עוד את קולי; כן, כן, אות הוא כי לא שוררתי עוד לפניך! התחפצי? שמעי נא: דָ, רֶ, מִי, פַ – כן, כן, וגם עד “צֶ” הגבוהה אגיע וגם עד הגבוהה מכל הגבוהות – חֵי ראשי, כי כן הוא! ואולם יפה אַתּ, יענקלובה, חֵי ראשי, יפה אתּ, ובבית אסף התמונות אשר שם תמצאי אחת התמונות – והיא מעשה ידי רוּבֶּנס ואיננה מזויפת –והתמונה הזאת היא תמונת אסתּרקה המלכה, אשת זיגמונד המלך… לא, אשת קזימיר הגדול, והיא דומה לך כאשר תדמה הביצה האחת אל הביצה השנית. ואולם – הדור, אתם ראו! הנה עומדת עוד הפתיה על מקומה ואיננה יודעת בין ימינה לשמאלה; חי ראשי, כי אות הוא אשר לא שמעת עוד אותי בתתי בשיר קולי, חי ראשי! ואולם יפה היא מאד – התתני לי מנשיקות פיך?

אך בטרם עשות האדון היועץ כה וכה, והנערה כבר חמקה ממנו ותמלט ותנס ותצא, והיא טרם שמעה את אשר דִבֵּר אליה וטרם תבין את אשר לפניה, וראשה עליה כגלגל לפני סוּפָה.

האלמנה לא הבינה ולא ידעה את אשר היה לאסתר ביום הזה. בתה אסתר לא אכלה היום לחם ולא דִבּרה דבר ולא נתנה בשיר קולה כמשפטה יום יום; שפתיה סגורות וסערה גדולה בקרב לבה, והיא עלתה על משכבה ותשכב. ואולם שֵׁנה לא ראתה בעיניה כל הלילה, כי באין מעצור ובלי הרף חדרו עוד קולות הזמרה לאזניה ולא חדלו אף רגע. ופתאום, והנה עלו על שפתיה גם שלש וארבע מלים מדברי השיר, והיא הבינה אותן לפתע פתאום, ושפתיה תבענה חרש את המלים ההן: “מֶה עָשׂוּ לָךְ, יַלְדָּה אֻמְלָלָה?!”

– מה עשו לי?! – את חיי גזלו ממנו, את לבי עקרו משרשו, את רגשותי ואת מחשבותי טמטמו ביד חזקה! ואני הנה לא חייתי עד היום הזה, ולא חשתי ולא הרגשתי ודבר לא ידעתי!…

ופתאום והנה מחשבה בלבה, כי עתה לא נעלם עוד ממנה כל רז, וכל דבר לא נשגב ממנה, וכי נפל המסוה מעל פניה, והיא מבינה את פתרון המלה “חיים” עד היסוד בה. “גם אני חיה – חשבה רגע אחד בלבה – ואולם, האם גם ידעתי, כי חיה אני? האם חשתי וגם הרגשתי?…” וכמו יאחז אותה רעד פתאום, אחרי כי זאת הפעם הראשונה אשר נתנה אל לבה לחקור את החיים, וכי על האדם לדעת אשר הוא חי. “אמנם גדולים ונפלאים מאד החיים, – הן אלה היו דברי השירה – הה, לוּ ידעתי אותם גם אני, - קרא עתה לבה בקרבה, – לו חייתי גם אני ולוּ ידעתי, כי חייתי”…

לוּ חפצה עתה לסור מן הדרך ההיא, מי יודע אם עוד הצליחה, כי כבר הכו הַמַּטָּעים החדשים שֹׁרש בלִבּהּ עמוק עמוק…

ובהיות הבֹּקר שאלה אמה את פיה, אם התפללה תפלת “קריאת שמע”, ואסתר ענתה: לא! ותקח את הסדור ותקרא בו, ועיניה חָדְרו לתוכו באין מעצור ובלי הרף…

וגם הסדור נהפך היום בּעיניה ויהי לאחר, והמחשבה הטהורה, אשר נלוה נלותה תמיד אליו בקחתה אותו אל ידה, סרה הפעם מעליה. “מדוע ככה אַתּ נבוכה וזועפה?” שאלה אותה אלמנה בראותה, כי מחשבות בתה מזה והלאה, ואסתר ענתה: "ראשי יכאב עלי, הה, ראשי, ראשי, ראשי!… ודמעות נאחזו בעפעפי עיניה. – ואולם לפנות ערב עברה את הגשר לבוא אל בית רב משה. בלי שים לב נשאה את עיניה אל בית תפלת הקתּוֹלים, וגם אל הצלם התלוי ממעל הביטה, ונפשה לא ידעה מה. ברגע הזה נשמעו קולות זמרה מן הבית אשר מעבר לרחוב, ושפתיה בטאו חרש: “אכן זה הבית או “הבמה” – כאשר תקרא לבית הזה רבקה אשת רב משה – ושם ישורו המשוררים והמשוררות מדי ערב בערב. הה, מי יתנני ובאתי שם גם אני, וראיתים ושמעתים גם אני”… כן הגתה רגע אחד ברוחה. והיא טרם תכלה את מחשבותיה, נגשה אליה רבקה ותספּר באזניה את דבר המשוררים והמשוררות, וכי מחר בערב ישירו בביתה. – וגם ביום המחר, וגם ממחרת היום ההוא, וגם בימים הבאים באה אסתר הלוך ובוא אל בית רב משה למכור את אשר בסליה, ותשמע שירים יום-יום, ולבה נטה אחריהם הלוך ונטֹה, הלוך ונטֹה…

וביתה יושבת האלמנה גלמודה ובודדה ומחַכָּה יום –יום ליחידתה, עד אשר תבוא. – מה היה לבתה בימים האחרונים? מדוע יאחרו פעמיה עתה? – הה, אֵל אלהים גדולים! מה רבו החליפות, אשר עיניה תראינה בנפש בתה! הזאת אסתר? הזאת הנערה התמימה, אשר ראו אותה עיניה זה לפני ירחים ושבועות וימים אחדים?… – אז יעלה רעיון נורא על לב האלמנה לבַקע את לבה כבַקע שחיף-עץ: – “חלילה מאלהים! האם שָׂטתה אסתר מן הדרך, אשר תלך בה כל בתולת בּת ישראל כשֵׁרה?…” הפוזמקאות יחד עם בדי –הארג, אשר אחזה שרה בידיה ברגע ההוא, נפלו ארצה, כי רעדו אצבעותיה; “הה, אֵל אלהי אבי! – התפללה חרש בקרב לבה –אַל נא תבוא מחשבה זרה בלב בתי יחידתי, אַל נא יִטָמא לבה הטהור, אַל נא תעשה מִדְחֶה! הה! אֵל אלהי אבותי! ואם כבר חטאה הנערה ואם נִשְׁבַּת לבּה כמעט מטהרו, אֵל נא רפא נא לה, חַדֵּש בקרבה רוח נכון, והשיבנה ממשובות דרכה!…”

וימים באו אף ימים עברו, וכעבות העגלה נִטְוְתָה חטאת אסתר מיום אל יום אף עֻבָּתָה, ובאין דעת ובאין הבין נכתם לבה יותר מיום אל יום, ובאין דעת ובאין הבין החלה להתלונן על אמה – ולהתאנף בה על-דבר העלימה ממנה את דרך עץ החיים – וכאשר התאמצה וכאשר הוסיפה להחזיק עוד את הבנין הישן על תלו, כן רופף וכן התנודד הבנין מיום אל יום עד נטותו לנפול. ויהי אך מעט, כי יבא הרוח לגעת בו כמעט, ואז על מַשׁוּאותָיו יפול הבית, ושרידיו ופליטיו יפָּזרו לארבע הרוחות…

אף גם בא היום ההוא, אז נעשה דבר ברחוב היהודים, אשר כל שומעו צללו שתי אזניו.

כי באחד הימים בבקר לא עבות נעלמה פתאום אסתר בת שרה האלמנה, ואיש לא ראה אותה ולא יָדע –ואולם בעצם היום ההוא עזבה את העיר גם חברת המשחקים והמזמרים, אשר עלו כפעם בפעם על הבמה לשחק ולזמר… אז קמה האלמנה גם היא ותעבור את הגשר ותבקש את הנערה ברחוב הנוצרים, ואחרי-כן עזבה גם היא את העיר, ותלך לבקש את עקבות האובדת, ולא שבה העירה ירחים ושנים הרבה, ואין איש יודע דבר על אֹדותיה…

ומקץ שנים הַרְבֵּה שבה…

ופני האשה פני אשה זקנה מאד, אם כי לא עברו עליה בלתי-אם חמשים שנה. ומראיהם ירוק ועורקיהם לא ינועו ולא ינודו, ורק שפתי האשה פתוחות תמיד עד החצי, ועליהן כמו שחוק יחלוף, וכל הרואה את השחוק הזה יחרד ויסוג לאחור. אכן את שֵׁם בתה לא נשאה עוד על לשונה, ותהי כמו נשכחה הנערה מקרב לבה; יום תמים עשתה בחפץ כפיה ולא נחה ולא שבתה רגע, וכל עבודה לא היתה קשה ממנה, ובלילות לא ישנה בלתי-אם מעט, כי הרבתה לקרוא בספר התהלים. ואולם ראו זה פלא, כי יום יום הביאה את סליה אל בית רב משה, כמעשה אשר עשתה בתה לפנים, ויום יום, בבואה לרחוב הנוצרים, התיצבה אל מול פני בית כנסת הקתּולים, ותשא את עיניה ותבט כפעם בפעם גם אל הצלם התלוי ממעל לו, ויש אשר נאחזה גם דמעה בעפעפי עיניה. ואולם מדי שנה בשנה, בבוא היום אשר בו הלכה אסתר ולא שבה, אז תעלה האלמנה נר עשוי דונג, ואז תקרא בספר התהלים כל היום וכל הלילה וַתַּמֵּר כהָמֵר על המת…

ושנים רבות חלפו ועברו…

*
והדברים אשר יְסֻפְּרו עתה, דברים מעטים וקלי ערך המה – הלא הם דברי ימי נערה משוררת…

כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה וּבאין יודע, ואש נפלה מן השמים, ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו שלהבת – להבת גדולה, ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהֻללה ומפֹאָרה. ותעל על הבמות, ותשר, ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מְאֻשּׁרת וּשלֵוָה לא היתה הנערה ההיא, ולא מצאה נחת בכל התהלות הרבות אשר שמעו אזניה, כי לבה כָּבַד עליה מאד… ובשבתה רגע אחד בודדה וגלמודה בירכתי חדרה, אז יכבד עליה לבה שבעתים, כי הדברים אשר עברו עליה היו בעיניה דברים גדולים ורבי-ערך מאד – ברגעים כאלה תחלום חלומות בהקיץ, ועל פניה יעברו זכרונות כל ימי חייה מהחל ועד כלה, ומדי תזכור אותם יהמה לבה בקרבה…

בראשונה יבא לפניה זכרון ימי ילדותה – והנה היא עודנה נערה קטנה היושבת בבית אבותיה על פני השדה; אביה ימות בענין רע מאד, בחסד אחד האצילים נותני לחמו, אשר לצון חמד לו, ואִמה תאהב את הנערה אהבה עזה מהחיים וגדולה ממות, אהבה נוראה ונפלאה, אשר גם עתה עוד יחרד לבה בקרבה, בהזכירה את האהבה ההיא רגע אחד; אז תדבר אמה על לבה יום-יום, תזעק באזניה חמס על האנשים אשר בשם קתּוֹלים יכֻנו, כי חומס נפש אביה היה איש קתּוֹלי, והמטָעים אשר נטעה ידה עשו פרי, כי למן היום ההוא תעבה אף געלה נפש הנערה את כל איש מן האנשים ההם, ושנאתה הלכה הלוך וגדול. ואולם לבה שאף תמיד לחדשות, ואש גדולה וחזקה התלקחה תמיד במעמקי לבה, וילך לבה תמיד אחרי כל חדש וכל זר. ככה עברו עליה ימי הילדות, הלא הם הימים הנעימים והטובים מכל ימי החיים, ואלהים כרו לה אֹזן קשבת להקשיב ולהבין קול זמרה, ויתנו לה קול יפה מאד כקול צפור משוררת. וּבְהַכְבֵּד לבה עליה, אז תתן בשיר קולה לרַוחתה ולישועתה, כי קולה יקל מעליה את משא לבה; אז תור אותה אצבע אלהים את הדרך אשר תלך בה, וזה פלא! כי עלילות נפלאות נתכנו לפעמים ליד השולטת בנו, והנה תועבתה ושנאתה גם יחד אשר תעבה ואשר שנאה את הקתּוֹלים, הן פעלו את פעולתן להפך, והן קרבו אותה בשתי ידים אל החיים, אשר היו רחוקים ונפלאים ממנה; כי הנה ראה אותה בימים ההם ראש חברת המשוררים והמצחקים, אשר היה אז בגרֵידוב, ובשימו לב אל הכשרונות הטמונים בלב הנערה, לְקָחָהּ עמו…

עת נוראה היתה לה העת ההיא, מלחמה מבית ומחוץ! אמה רדפה אחריה מעיר אל עיר וממקום אל מקום, ואולם הנערה חשה מפלט לה כפעם בפעם, ולא חפצה לראות את פניה, וגם אם בנפשה יהיה הדבר. בימים ההם באה עירה קַליש, שם שמעה ראשית למודים, למען הבין את אשר ידברו האנשים אליה, ולמען דעת את אשר לענות – ואולם רבים ושלמים מאד כבר תֻּכּוּ לרגליה גם אז, ויסלסלוה וירוממוה. ואולם מה ידעה ומה הבינה הנערה בימים ההם מכל הכבוד הגדול הזה? וגם מנוחה ושלוה לא חשה בנפשה בימים ההם, כי אזנה שמעה את כל מצעדי אמה הרודפת אחריה; אז קמה ותבוא לשבת בעיר וַרשה, שם שמעה למודים רבים, שם לִמדו אותה כל הדרוש לחפצה, ותבקר גם בבית-הלמוּדים לשיר וזמרה, ומורים רבים באוּ יום יום גם אל ביתה להורות אותה, כי רבים היו לה לפֶה ולכרובים הסוככים, ואולם הלמודים הרבים טרם יכלו וטרם יתמו, וזה אך הַחִלָּם! אז שלחו אותה אל בית הנזירות אשר בעיר פּוּלַוָּה, ללמוד שם לשון וספר, ותהי היא העבריה האחת בין יתר התלמידות, אשר בבית-הספר לבנות הקתּוֹלים…

בית הנזירות! הנקל לה לְבַטֵא את השם הזה בשפתיה עתה, ומה רבו המלחמות, אשר נלחמה בנפשה פנימה בימים ההם! בשמעה את השם הזה בראשונה חרד לבה בקרבה רגע אחד חרדה גדולה, ויהי הבית הזה בעיניה כבית אשר לא על פני האדמה הזאת מוסדותיו, ובעברה בפעם הראשונה על המפתן אז נתנה פתאום בבכי קולה, ולא ידעה את אשר היה לה, ורק מעיה המו בקרבה עד מאד. ואולם ביד חזקה ובזרוע נטויה נסתה להַסיע מקרב לבה את כל זכרונות ימי-ילדותה, אשר נעמו לה מאד, גם אם פניהם פנים זרים ונפלאים; מה לה עוד ולבית הורתה? מי יאסור עוד ידיה אל עמה ואל מולדתה? – אז למדה הלוך ולמוד אל דרכי חבריה ורעותיה, אז למדה להתהלך את בני הארץ ואת בנותיה, וימצאו החיים החדשים חן בעיניה מאד, ואת עַמה ואת מולדתה לא זכרה עוד, ותשכח אותם ותעזוב אותם.

אז עזבה את הארץ ההיא ותבוא עד קרַקוֹי ועד לבוּב, ואחרי-כן חלפה משם ותעבור ותסע אל הארץ, אשר שָׁמיה תכלת לנצח, ואשר הציטרוֹנים לא יסופו מעל עציה לנֶצח, ואשר המלאכים הטובים קראו לה שֵׁם איטַליה…

ובשובה ממסעותיה ותבוא שנית לבובה, ובעיר ההיא עלתה על הבמה בּפעם הראשונה. עוד כמו חי תזכור עתה את כל אשר עָבר עליה בערב ההוא ואת כל אשר חשב לבה בקרב השעות ההן: היא עלתה על הבמה, ואולם את נפשה לא ידעה, ולבה לא חָדל אף רגע אחד מהכות בּקרבה הַכֵּה והוסף – והלילה ליל ערב שבת. אז הוּרמה המסכה, אשר בין אנשי התּיאַטרוֹן ובין הקהל, והיא נצבה ותעמוד פנים אל פנים לפני הרואים בה, והנה אצבע אלהים היא: הרעיון הראשון, אשר עלה על לבה, היה אִמהּ! לפתע פתאום זכרה את אמה, אשר בזדון ושאט-נפש עזבה אותה ותשכחנה, ולפני עיני רוחה התיצבה פתאום תמונת האשה הקטנה והישרה, אשר באין שׂפק תעמוד עתה שם בגרֵידוב, ותברך על נרותיה, אשר העלתה לכבוד השבת… כמעט מעדו רגליה לנפול, ועיניה חשכו בארֻבּותיהן: יש אשר חשבה, כי ריק כל בית –התּיאַטרון מאפס אדם, ויש אשר חשבה, כי מלא הבית מפה לפה, וצר המקום מהכיל את כל הקהל הרב; אז נשמע פתאום קול שאון גדול והקול הזה עורר אותה מחלומותיה, כי הִכּוּ הנאספים כף אל כף, והמשוררת לא השתחותה ותשר את הזמרה הראשונה; ואולם בעיני הקהל הגדול לא מצאו שיריה הראשונים חן, ולא הריעו הפעם לקראתה. אבל ימים כאלה לא באו אליה שנית, ובעבור הימים הראשונים ההם, אז עברו להם גם זכרונות אשר כאלה, והימים הבאים הביאו בכנפיהם חיים רבים ותנועה גדולה ותנודה עצומה…

ואחרי-כן והיא בעיר קרַקוֹי – שם קבלה לאֶשְׁכָּר את זר-הפרחים הראשון; שם נגעו אל אזניה שבועות האהבה הראשונות, אשר נשבעו לה; שם הגישו לה את שיר-הזהב הראשון, אשר הושר לה; אף גם שָׁם שָׂם אחד מתלמידי בית-הגימנזיום, והוא נער בן שמונה-עשרה שנה, יד בנפשו באהבתו אותה…

אז החלו ימי השכרון והחלומות והדמיונות, הם הימים הטובים בכל ימי חייה – יען כי לא הרבתה חקור בימים ההם ויען כי לא עמקו מחשבותיה. אז גדלוה וינשאוה על כפים, וכל פה מלא תהלותיה, וכל ברך כרעה לפניה, אף אצילים שגו באהבתה, ושרים תקעו כף על-אודותיה, ויתערבו איש עם אחיו, וַיְאַבְּדוּ את הונם ואת אשר רכשו והיא התהלכה לפניהם בגאון לב ובקומה זקופה, כאחת המלכות, ותָּשב את כלם אחור. גם הגרַף וְלַדִיסְלַב זַבּוּנְסְקי התחנן אליה וישאל מעמה, כי תתן אותו לשתות יין שמפּניה מתוך הנעל אשר ברגלה, והיא עשתה עמו את החסד הזה, ותתן אותו לשתות מתוך הנעל, ותבט עליו בשתותו ושפתיה צחקו. אז קמה, ותנצל את אמתחות בני-הנעורים, ותשַׁכֵּר את לבה מדם האמללים האלה, ותשבע מחילם, ותוסף ותשלח חִציה אל כל אשר היה לבה לשלוח ולא ידעה רַחֵם. בעת ההיא ולב בן-אדם היה לה למשחק אשר תשחק בו, פעם בכֹה ופעם בכה, וגם את אמה לא זכרה עוד בימים ההם ולא עלתה על לבה.

אז נפלה גם היא ברשת אשר לא חשבה – כי גם לבה הלך שבי אחרי איש, ותצא גם היא מן המלחמה הזאת וידיה על ראשה ופצעיה נאמנים…

העלם היה נצר מגזע בית-אצילים, הוא הגרף וַצְלַב לבית שׁימוֹנוֹבסקי, עלם יפה-עינים וטוב-תֹּאר מאד, ועיניו מלאות תכלת ושערות ראשו צהובות, ואותו בחרה מכל בני גילו העלמה, אשר לה העינים השחורות והשערות השחורות; ואולם הוא קרב אליה לאטו, ויהי כעָצל בגשתו ומעשהו למרות חפצו ולמרות כבודו. – אכן הדרך הזאת מצאה חן בעיניה מאד, על אשר דרך זרה וחדשה היא, אשר לא הסכינה עוד, ותקרבהו שכם אחד על כל בני גילו ותבחרהו ותאהבהו. – מה לה אפוא ולמנהגים? מה יתנו ומה יוסיפו לה דרכי אמונה ומעשים על-פי דת?… ימים מעטים היתה שלֵוה ומאֻשֶׁרת, ימים מעטים חדל להיות ללבה הַסַּער הסוער בקרבו תמיד, ותהי לה כמנוחת עולמים, אשר ינוח לבה ולא יוסיף להשתער עליה עוד לנצח. אכן בימים ההם והיא הרתה ותלד בן לאיש ההוא, והגרף וַצלב לבית שימונובסקי לא סר מן המנהג ויעזוב אותה בעת ההיא וילך לו, ואת שוכבת חיקו לא יָדע, ואת בנו לא הכיר… הדבר הזה קָרע קֶרע גדול בתוך לבה, ותסתתר מעין רואים, ולא עלתה על הבמה ימים רבּים. ואז מת עליה גם בנה יחידה, אשר בעצב יְלָדַתּוּ. ואולם מעט מעט שב אליה לבה, וכאז וכעתה עלתה על הבמה, ותעורר לחיים חדשים, ותשתכר ותתהולל בכל אשר היא עוֹשָׂה, ורק פניה הלבינו מאד למן העת ההיא, ובעיניה השחורות התלקחה אש זרה…

והמנוחה סרה מעליה לעולם. – בעת ההיא ויעל כיונק לפניה זֵכר אמה, והמחשבה הזאת התלקחה בה בכל תָּקְפָּהּ ועֻזָּהּ, וַתַּדְרֵך אותה ממנוחתה. אכן מחשבה נפלאה היא! הן ימים רבים לא זכרה את אמה ולא חשבה בה ולבה היה זָר לה, ועתה הנה פתאום התעורר הזכרון הזה בקרב לבה בכל תקפו ועֻזו, ולא סר עוד ממנה אף רגע אחד, ובאין מרגוע נהדפה ממקומה ותהי מְאֻלָּצָה לעזוב את המקום ההוא ואת חברת המצחקים, אשר עליה נחשבה; אז הלכה ממקום אל מקום ומחברה לחברה, ומנוחה ושלוה לא מצאה עוד; ותהי למשוררת הנודדת מעיר לעיר, ותשר את שיריה לרוחתה ולישועתה, למען הָקֵל משא מעל לבה, ומדי ערב בערב עלתה על הבמה, כפעם בפעם. –התקום לבקש את נתיבות אמה? התמצא אותה בגרידוב. אם בחיים עוד חיָתה? ומה תגיד לה, בראותה את פניה בפעם הראשונה?

אכן מחשבה נפלאה היא!

היא, המשוררת, אשר נסתה לדַבּר כפעם בפעם באזני אלפי שומעיה, ואשר באלפי שפות וברגשות שונים דִבּרה אליהם – היא לא ידעה ולא מצאה עתה ראשית דברים, אשר תדבר באזני אשה זקנה ועניה! התוכל אמה דַבּר אותה לשלום? התוכל היא לשאת עוד את עיניה ולהרים מצחה בפני אמה? והיא הן רחוקה עתה ממנה ומאחיה ומאחיותיה זה שנים הרבה מאד! האם לא תמרר את ימי האֻמללה האחרונים, בבואה להראות עתה את פניה?…

ואולם גם ברגעים אשר כאלה לא הכיר הרואה בה את המהפכה הגדולה והנוראה, אשר הפך אלהים בקרב לבה, ובלכתה ברחובות עיר וקומתה זקוּפה וצעדיה צעדי און ותחת רגליה תרעד הארץ, אז לא על נקלה יאמר, כי מר לה מר!…

אבל יש אשר לבה הֵמַר לה רב מאשר יכלה שאת!

ובאין מעצור ובאין מרגוע נסעה מעיר אל עיר הלוך ונסוע, ותפליא לעשות בעלותה על הבמות, ותקח את לב כל הרואה וכל השומע אותה. ובאין מעצור ובאין הרף הלכה הלוך ונסוע עוד, ותהי כנָסה מנוסת חרב ומלאך אלהים רודפה –ושנים הרבה חלפו ויעברו, והיא באה גם עירה גרידוב…

*

האדון היועץ פַּלֶּסקי איננו כאחד האדם – אמת היא! ואולם בכל-זה לא חננה אותו הזִּקנה ולא נשאה את פניו גם הוא, ובהגיעה אליו ותאלצהו לשַׁנּוֹת מעט ארחות דרכו. תחת יֵין-הדגן ישתה עתה שפּיריטוס, אשר איננו מהול במים, ותחת היין –שֵׁכר חם; וגם לפני בית-המועצות לא יוסיף עוד לשבת כבראשונה, והיה כל איש, אשר דבר לו אליו, לשים אותו לעֵד, וסר האיש ההוא אל בית האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, ובקש את העד משם, כי שם ביתו עתה; וגם לא יוסיף עוד האדון היועץ לסור כבראשונה אל הרקחות ואל הטבחות לדַבר על לבן ולקרוא באזניהן את דברי שאגתו ואהבתו, למען יסַפֵּר אחרי-כן בּאזני כל שומע, כי דבר היה לו אל גבירות ושרות, נשי השרים והאצילים הגדולים – ורק אל השלחן אשר בבית-היין הוא יושב וכוסו לפניו, והכוס מלאה עד שפתה או עד החצי. והוא מביט אל הכוס ושפתיו סגורות ומחשבותיו עמוקות. אכן זקן האיש והוא בא בימים…

כיום הזה והאדון היועץ פַּלֶּסְקִי עלז ושמח מאד, וכוסו עומדת לפניו והיא מלאה עד השפה, וגם היהודים לא הצליחו היום להכעיסהו תמרורים, אם כי השיבו האנשים האלה את פניו מבלתי הלוות אותו את מעט הכסף, אשר שאל מאתם בחסדו, וגם את האלמנה רבקה, אשת רב משה המת, לא ענה כיום הזה קשות, אם כי ערבה האשה את לבה להוכיח אותו על-דבר הכסף, אשר היא נושָׁה בו, כי רחום הוא ורב-סליחות ונושא לעון רעהו; ובכל-זה היה האיש סר וזעף מאד עוד בערב היום ההוא, ואיש לא יָדע מה הגיע אליו, ועל מה היה כדבר הזה.

אכן פגעו כיום הזה בכבוד הודו, וכל הנוגע בכבודו כנוגע באישון בת-עינו.

גם ביום ההוא באה שרה האלמנה ביתה רבקה, כפעם בפעם, והסל בידיה. בבית הזה ראתה האלמנה שרה את פני האדון היועץ לא אחת ושתים, וגם דִבּרה אליו פה אל פה כפעם בפעם, ואולם כיום הזה הטה פַּלֶּסקי את חסדו לה שכם אחד על כל הימים וגם קרא אותה בשם:

יענקְלוֹבה! (ככה יקרא כבוד הודו תמיד לכל הנשים העבריות). מה משפטֵך ומה מעשַׂיִךְ עתה, יענקלובה? ומשלַח יָדֵך וסחרֵך מה הוא? הן אשה טובה אתּ, ולכן אדרוש לשלוֹמֵך –ומַשְׂכֻּרְתֵּך מה היא?

– אודה את אדני רב-החסד על-דבר אשר דרש לי, – ענתה האשה וגרונה נחר מדי דַבּרה, – הודות לאלהים, כי מצאתי לי פת לאכול… הן אמנם היו לי ימים טובים גם מאלה, ואולם אדני יודע, אשר חליפות רבות יראה האדם בימי חייו…

– אמנם כי ידעתי כל זאת! הן האנשים לא ישקרו באמרם, כי פַּלֶסְקִי יודע הכל – יענקלובה! אין זאת כי אם עלה עתה על לבֵּך זֵכר הימים הטובים בעוד היות עִמֵּך בביתך בתך יענקלובה הקטנה… הַ –הַ –הַ! פַּלֶסקי יודע ומבין כל זאת…

האלמנה לא ענתה דבר, וגם תָּוי פניה לא שֻׁנּוּ ברב או במעט.

– אמנם נערה יפה היתה הקטנה! – הוסיף פַּלסקי לתֻמו. – הַ-הַ-הַ! ואני אאמין לך על דברתך, באמרך, כי הימים אשר עברו טובים היו מאלה, האף אין זאת? הִנֵּה נערה יפה… אצילים ושרים יודעים אותה ובאהבתה ישגו… הנערה חכמת-לב ולא תבעט בם ובמִנחתם… ומדוע זה אפוא לא אאמין לך על דברתך? מדוע זה לא אבין, כי גם משכרתך היתה שלֵמה וכי יום יום הביאה לך זהובים אחדים ומדי לילה ולילה הכניסה לך אורחים טובים וישרים?…

אמת הוא, האדון היועץ פַּלֶסקי איננו כאחד האדם, והוא שר מן השרים הגדולים, היודע טוּב טעם ודעת, וגם את שפת הצרפתים ידע בשכבר הימים, וגם דברים היו לו אל השרות והגבירות נשי האצילים הגדולים, וגם את הרקחות ואת הטבחות לא בָזָה ולא שִׁקֵּץ – ואולם חכם כשלֹמה איננו! כי מי חכם בארץ ולא יחטא לעולם? ועל-כן לא נוכל לשים אשם נפשו, אם לא היתה לאֵל ידו לדעת אחרית מראשית ולהבין את אשר יפעלו דבריו המעטים בקרב לב האשה הזקנה; ואולם כאשר נשא את עיניו אל המקום אשר שם האשה נצבת, ויהי פתאום כנופל משמים ארצה: המקום אשר לפניו ריק מאדם, והאלמנה כבר עזבה את הבית, ותָּנָס הלוך ונוס כמפני חרב…

אז יגעש ירעש היועץ פַּלֶּסקי ויעל עשן באפו ויחר לו, וברעש ורֹגז גמא מן הכוס אשר לפניו כמלוא פיו, ויהי סר וזעף כל היום ההוא וגם בלילה לא שכך לבו. – אשה עבריה ערבה את לבה לעשותו למשחק לה! אותו, את האציל הפולַני, אשר בחסדו הגדול דִבּר באזניה את דבריו, והיא עזבה אותו בעת דברו, ויקל בעיניה, ויהי בעיניה כנער פוחז ולא כאציל מן האצילים – הַ-הַ-הַ! היאָמן אם יסֻפּר, אשר גם הנשים הזקנות עוד תלבשנה קנאה ביום שמען, כי נערה צעירה מצאה חן בעיני אחד הגברים? גם האשה העומדת על עברי פי פחת עוד תקַנֵּא בנערה צעירה ויפה, וגם אם הנערה בתה היא, יוצאת ירכה! הראיתם? הזקנה התמרמרה אלי על-דבר אשר אמרתי, כי בשכבר הימים מצאה הקטנה חן בעיני… אין זאת כי אם נכונה הזקנה גם כיום הזה לצאת עוד אל רחוב העיר לבקש אהבה. וגם עתה הנה יצאה מאת פָּנַי, לצודד נפשות בעוד יום…

גם הפעם ישגה היועץ פַּלֶסקי מאד מאד, והוא חושד באשה ישרה על לא דבר –כי לא הלכה הזקנה לבקש אהבים ולצודד נפשות, ורק כצבי רצה הלוֹך ורוּץ באין מעצור ובאין מרגוע, ותרץ ותעבור את הגשר ולֹא ידעה, ותחלוף את רחוב בית-הכנסת ואת השדה לא הכירה, ותתפרץ אל חדרה ולא הבינה, ותשב שעות רבות באין אֹמר ובאין דברים, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ועיניה קמות בחוריהן; ואולם לרגעים עברו מלים נוראות על דל שפתיה, והיא לא שָׂמה לב ולא ידעה את אשר דברה: “הה אֵלי, אֵלי! לוּ ירד הרעם והמית אותה… לוּ ראיתי אותה והיא מתה לשחת לנגד עיני… למען אשר יפָּלא ממני להמית אותה בעצם ידי… למען אשר יפָּלא ממני עתה להשָּׁבע שבועה, כי בעצם ידי אָרֹץ את גלגלתה ובעצם ידי אמיתנה!…” והיא עוד יושבת באשר ישבה, וראשה נשען על שתי כפות ידיה, ולא ידעה אשר רד היום ויהי ערב, ולא הבינה את שפת הירח, אשר קַוָּיו העליזים ירדו על פניה, ויהיו כשוחקים עליה…

האשה לא ידעה ולא הבינה את כל אלה – כי מי היא ומָה היא אשר תבין ותדע… כחלום יחלוף עתה על פניה זֵכר כל המעשים אשר נעשו וזֵכר כל הדברים אשר דברה אסתר באזניה פעמים רבות בטרם עזבה אותה, ויהיו דבריה תמיד על החיים ועל התנועה ועל הרגש, וכי על האדם לדעת ולחוש אשר הוא חי –ואולם בעיניה היא היו הדברים הברורים והמפֹרשים האלה כדברים אשר אין להם שחר, הלקוחים מתוך “מעשיות בָּבָא”. וגם עתה עוד תזכור, וכמו חיים יֵרָאוּ עוד עתה אליה פני בתה, כי התאדמו פניה מאד מדי דַבּרה, ועיניה האירו עד מאד, ותתלקח האש בכל יצוריה ובדיה, וגם כל הבית האיר מכבודה. מה חפצה הנערה ומה שאָלה מעמה?… הלא כפעם בפעם ענתה רק את הדבר האחד, כי חפֵצה היא לראות חיים – אבל מה החיים האלה, ומשפטם מה הוא?! – כמוֹץ עברו לפניה פתאום זכרונות ימי נעוריה, ותזכור את כל אשר עבר עליה למיום ידעה להבדיל בין טוב לרע:

גם לה זרח אור החיים מסביב והיא עודה נערה בבתוליה בבית אביה “המלמד”; אביה אהב אותה אהבה גדולה, ויעש לה בגדים ושמלות מעת אל עת, וביום השבת היתה תמיד ככלה בקשוריה, ותגדל ותיף מאד ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה, עד בֹּא גם יומה, ואביה נגש אליה ויאמר לה: כי כלה היא. אמנם לא ידעה מי חֲתָנָהּ ומה הוא, וגם לא עלה על לבה לשאול לו ולמשפטו, כי מה לו ולה? ורק אביה אמר אליה לא אחת ושתים, כי בחר לה לחתן איש אשר איננו מבני מלאכתו, והוא איננו עוסק בהויות אביי ורבא, כי אם בהויות העולם – ואולם מה יפָּלא ממנה לוּ גם היה הבחור “מלמד” ולא “בן-העולם”? מה ידעה ומה הבינה שרה בימים ההם את העולם, ואת היצורים אשר קֹרא להם בניו?… וימי החֹרף עברו אז, וביום ל"ג-בעומר חגגו את חג חתונתה. אז נכלמה ותבוש להביט אל פני בעלה, וגם לא חשה בנפשה את התשוקה לשאת את עיניה אליו ולהביט בפניו… בימים ההם, ויוסף לא הסכין עוד לצאת בראשון בשבוע לכפרים, כמשפטו אשר עשה אחרי –כן, כי מעשהו ומלאכתו היו בעיר; ומדי ערב בערב, כאשר שב הביתה אל אשתו, לא ידעו דבר לדַבֵּר איש אל אחיו, וכפעם בפעם אמר אליה: “שרה, שימי לחם”, והיא ענתה אותו כפעם בפעם: “לך ורחץ” –ומה יש לה עוד דברים לדַבּר אליו? ככה עברו עליה שנים אחדות, והם טרם ידעו וטרם הבינו, כי יש לחיים גם פנים אחרות…

ולחיים כאלה אמרה אסתר: לא חיים הם! “האלהים – אמרה תמיד – לא יחפצו, כי נהיה כמתים, אשר אינם יודעים מאומה, וכי כגביר בעבדו יתעמרו האבות ביוצאי-חלציהם; האלהים לא יחפצו, אשר יחיה האדם ולא יֵדע כי חי הוא, ולא יחוש אשר יש נשמה באפו ורגש בלבו…”

“והעמים האחרים? – יצעק עתה לב האלמנה בקרבה – היודעים המה, כי יש רגש בלב האדם? האם גם הגרף רוּפִּין גּוֹשְׁטְשִׁינְסְקִי, רוצח נפש בעלה, היה איש אשר לב לו ורגש לו?…”

וכמו גלים זדונים השתערו, עלו על לבה הזכרונות המרים ההם לכל פרטיהם וחלקיהם, כפי אשר שמעה את הדברים מפי יוסף בטרם מותו. – אז יצא יוסף בראשון לשבוע כפעם בפעם, ללכת בכפרים ובחצרות השרים, ויהי בדרך כּל ימי השבוע. אכן הנה עָבר יום החמישי, חלף גם הערב וגם הלילה, והוא טרם שב, כאשר הסכין, וגם ממחרת היום בערב-השבת עוד אחרו פעמיו, ומחצית-היום כבר עברה. “מי יודע את אשר היה לו?” – הגתה האשה נכאים, ותבט באש אשר על האח; ואסתר הקטנה שָׁאלה: “האם לא ישוב עוד אבי לנצח?…” והשעות עפו כצפרים, ועוד מעט וברחוב היהודים מדליקים את נרות השבת, והוא עוד טרם יבוא. אז עלה רעיון על לב שרה, ותאמר בלבה: “אך אין זאת כי-אם צחוק יעשו להם יוסף ואחד האצילים, כמשפטם תמיד, וכטוב לב אחד האצילים ביין, ישלח בו את כלבו, את קַסיוּס”… וכמעט היטיבה האשה לראות ולהכיר את האמת! כי בבוא יוסף את הכפר גוֹשטשינוב, אל ארמון הגרף רוּפִּין גּוֹשְׁטְשִׁינְסְקִי, אז יְעָדו השר לסור אל ביתו בערב יום החמישי אל המשתה, אשר הוא עושה, ויוסף סר אליו וינגן שם כל הלילה, וישַׂמח את לב כל הקרואים יחדו, ויצא במחולות עם השפחה מַרִישה, ולפנות בֹקר נרדם כמעט רגע והוא עיף ויגע. אך פתאום והנה יד חזקה אוחזת בערפו וַתְּטַלְטְלֵהוּ.

– מה לך נרדם, יהודי, כלב עצל? קום ונגן לפנינו שיר מזמרות מונְיוּשְׁקוֹ או מזמרותיך הטמאות. יהודי! השמעת? קום ונגן, כי הקרואים מחכים לך והָיה גם היום כדת הלילה.

– אבל, אדוני רב החסד! איך אוכל לעשות כדבר הזה ואני אָץ לצאת לדרך… הן מחר שבת… – נסה יוסף לענות.

– מה? יהודי, כֶּלב עז-נפש! הללכת עמי בקֶרי אתה אומר, ואת פי אתה ממרה? אתה? – פתאום עצר במלים ויורד את בתי-עיניו מעל אפו: – אכן רעיון טוב עלה על לבי ברגע הזה! מוֹשְׁקוּ, בני, איצְקוּ, בני, או יהי שמך ככל אשר תחפוץ, יהודי! הנני ממלא את חפצך והרשות נתונה בידיך לחלל את שמחתי כאַות נפשך, ושַׁבְתָּ אל נוך ואל חיק אשתך כאשר אמרת, ואולם אחת אנכי שואל מעמך, ורק בזאת תצא מעל פני: לא תלך ברגל העירה ולא בעגלה תעבור; ורק לעינַי ולעיני כל הקרואים תצא המימה, ועל גחונך תשחה בעברך את הנחל עד בואך אל מחוז חפצך, וגם כתנתך ומעילך לא תסיר מעליך מדי רדתך המימה –השמעת?

היהודי עמד דומם ויהי כנציב רבן, והגרף הוסיף: ולכבודך, יהודי, הכינותי עתה ארוחה טובה עד מאד, ורק כי נזהר אתה תמיד לנפשך במאכליך, לכן אתן לך יין לשתות די שבעך… ואולם השמעת, יהודי! אַל נא תהיה עם לבך מחשבת בליעל להונות אותי, כי לא תצלח; גם אתה וגם כל אחֶיך היהודים, אנשי –מרמה, לא יצליחו בהונותם אותי, כי גם את אחד מֵאֲנָשַׁי אוסיף עליך לשמור אותך, והוא ישלחך מדי רכבו על סוסו על פני חוף הנהר…

ולעיני השר רופין גוֹשטשינסקי וקרואיו הוציאו את היהודי המימה, והוא לבוש את בגדיו, והאֻמלל לא התחנן עוד ולא זעק אל מְעַנּוֹ, וישחה, ובעזוב כחו אותו חתר אל החוף וינוח, ואחרי-כן שב אל מלאכתו כפעם בפעם, עד בואו למחוז חפצו, דרך שעות אחדות. – ועל-כן חכתה לו שרה בביתה עד הערב, ועל-כן אֵחַר יוסף לשוב ביום ההוא.

אמנם גם אחר השבת עוד הלוך הלך יוסף אל הכפרים, כמשפטו, ואולם עוד ביום השלישי שב אל ביתו, כאשר לא הסכין, ושרה התחלחלה מאד בראותה אותו. “האם מטמון מצאת, יוסף?” שאלה אותו האשה. ואולם הוא לא ענה אותה דבר, ורק נאנח ויתאונן, כי קר לו מאד, וכי כאב אנוּש בלבו ובכל עצמותיו. אז קראה שרה לעזרה, ותמהר אליו את שמואל “המבַקר”, ובראותה כי סתום ממנו הדבר, הביאה אליו גם את הרופא, את גולדֶנטַל, ואולם גם האיש ההוא לא החיה אותו מחליו, ורק אחת הוכיח, כי האיש התקרר ותאחזהו דלקת, ויתן לו מזור ותרופה – ואולם הטבע לא היה בפעם הזאת רחום וחנון, ומקץ שלשה ימים מת האמלל…

אבל הגרף גוֹשטשינסקי היה גם בפעם הזאת רחום וחנון, ועל-ידי אחד מעבדיו שלח אל האלמנה הצעירה מַשְׂאֵת, חמשים זהובים בכסף פּולין, “עקב אשר היה היהודי מנגן טוב, וישַׂמח את לבו ואת לב קרואיו לא אחת ולא שתים”.

– האיש אשר כזה יצדק? – זעק עתה לב הזקנה בקרבה – הלאלה נקרא רגש ולב? האם צדקה בתי, אם באשורי אלה אחזה רגלה, ותבחר בהם ובתעלוליהם?…

מה איומה ומה נוראה השנאה, אשר שנאה בימים ההם את כל האנשים האלה! וגם נסתה לטעת את השנאה הזאת בלב בתה יחידתה – והנה רוח בא, ונָשב הרוח על לב הנערה, ויֵּהָפך לבה ויהי לאחר. ארורים, ארורים לנצח האנשים, אשר במו ידם הרסו את גן עדניה! ארורים לנצח האנשים, אשר טִמאו את לב יחידתה, אלה אשר בלשון אפעה נגעו אל אזניה ויטיפו אל תוכן רעל ומות, וידברו דברים אשר לא כן, אלה אשר הסירו את לב התמימה מאחרי אמה ויורו אותה דרך אחרת וחדשה, דרך אשר היא לפוקה ולמכשול ולעון בעיני האלהים והאדם, ארורים האנשים, אשר הסירוה מהיותה לה לבת, ארורים, ארורים כל האנשים האלה לנצח!…

בימים הראשונים היתה כמשֻׁגעה, ולא ידעה אשר לפניה. בשמעה כי עזבה בתה את גרידוב, עזבה גם היא את העיר, ובשמעה כי באה עירה קליש, ותבוא שם גם היא; אז שמעה, כי עזבה בתה גם את קליש, ותעבור לוַרשה, לבוא שם אל בית-הַלִּמּוּדים לשיר וזמרה; ואולם האלמנה לא הבינה את הדבר כמו שהוּא ותחשוב, כי כבר נהפכה בתה ותהי ל“גויה”, והיא מזַמֶּרת בבתי-הזמרה כבנות הארץ אשר בגרידוב – ותקם גם היא ותבוא עירה ורשה. אנה תלכי, אֻמללה? מי יגלה לך עקבות בת, אשר נזורה לבשֶׁת? – ואולם האלמנה לא שתה לבה אל הדבר הזה, והיא אך אחת ידעה, כי בתה חלפה ממנה, והיא יושבת בעיר הזאת, ועל-כן באה גם היא אל העיר הזאת, לבקש אותה ולראות את פניה ולדבר אליה שנים שלשה דברים, ולוּ גם בכברה תניע את כל העיר לא תעזוב את המקום הזה עד אשר תמצאנה. איה בית-הזמרה? – ואנשים טובים הורו לה באצבע את הדרך, עד אשר באה לפני בית-התּיאטרון הגדול. יום נורא היה היום ההוא, ונורא ממנו הערב אשר בא. במסדרון הבּית הגדול עמדה ותחכה, אף נגשה אל שומר הפתח: “גם לך, אדוני, אֵם, אשר יְלָדַתך, וגם לבניך אם –הגידה נא לי איזה הדרך תבאנה המשוררות אל הבית פנימה?” האיש הביט בה מחריש ומשתאה, ואחרי –כן ענה אותה על שאלתה, והיא עמדה עוד על מקומה ותט את אזנה פעם בכֹה ופעם בכֹה, ותחשוב כל רגע ורגע, כי את קול אסתר היא שומעת. – “הה אֵלי, אֵלי, אל רחמים וסליחה, אל אלהים גדולים –התפללה חרש, וגם שפתיה לא נעו –אַל נא תבוא במשפט עמה, אל נא תִּסָּפֶה הנערה בעונה הגדול, כי בנפשי אני אערבנה, ונפשה היא לא הֻטַּמָּאָה!…” – ותפושה במזמותיה עמדה תחתיה ולא שמעה עוד דבר. עוד הפעם עלה על לבה זֵכר הדברים הברוּרים, אשר דברה אליה אסתר בימים האחרונים כפעם בפעם: “האלהים לא יחפוץ אשר לא ירגיש האדם ולאיחוש ולא ידע את נפשו” – ואולם התצדק בתה גם עתה? הבאמת לא עון הוא וחטא לשיר במקהלות בחורים יחד עם בני עם הארץ? האם לא “עבֵרה” גדולה היא?

מה עֻנְּתָה ומה נִגְּשָׂה נפש האמללה ברגעים ההם! – כי הנה עלה על לבה פתאום גם זֵכר הרגעים, אשר גם שֶׂפֶק קל התגנב חרש אל תוך לבה למשמע דברי אסתר הברורים והמפרשים, ואז שאלה גם היא את נפשה: הבאמת צדקו אבותיה ואבות-אבותיה ואבותיהם, אם ככה ראו את חייהם ואם ככה חִנְּכו וַיְגַדּלו את בניהם? הבאמת צדקו, אם לא פִּתְּחו בלבם את רגשותיהם ואת חושיהם?… הוי אֵלי, אֵלי, אֵלי! הן לא יוכל היות כדבר הזה, ואסתר חָטְאָה חַטָּאָה גדולה לאלהים ולעַמה ולאִמה! – אז הפריע אותה קול גדול ממחשבותיה, כי נשמעו מצהלות-עם לפתע פתאום, ובשאלה את פי שומר הפתח על-דבר בתה אסתר, הלומדת בבית הזה את חֻקות הזמרה, אז ענה אותה האיש, כי לא פה המקום ולא זה הבית אשר ילַמדו המורים לתלמידיהם את חֻקות השיר והזמרה…

אז עפה כחץ מקשת החוצה ולא שמעה עוד דבר, ואת דרכה לא ידעה. – לחנם עמדתי פה במסדרון הבית – צעק לבה בקרבה, - לחנם עניתי כחי ובליתי את הערב, ואסתר איננה. מי יודע? אולי כבר באה אל חצרות השרים, אולי כבר אָכלה גם מפּתבג הגוים. –ועוד מחשבה אחת נוראה נלותה עתה אל מחשבותיה הראשונות: אולי כבר הפך גם לבה בקרבה והיא חדלה להיות נערה עבריה…

ואולם לילות עמל כאלה באו לה איש אחר אחיו, ולא מהרו לחדול. אז שמעה, כי הלכה אסתר ותבוא לובלינה, ותלך אחריה גם היא, אך שם קמה ותלך מזה והלאה, כי הגידו לה, אשר עזבה בתה את העיר ותעבור לפּולַוָּה, לבוא שם אל בית-הספר, ופתאום הגיעה אל אזנה השמועה, כי באה אסתר אל בית-הנזירות. – בשמוע האלמנה את הדבר הזה לא הבינה ולא ידעה עוד לערוך היטב את דבר האסון הגדול הזה, אשר קרה לה, ותהי עם נפשה לבוא ולראות רק את פניה, למען שמוע מפיה אם באמת חֲפֵצה היא במות אמה. אף גם באה עד בית-הנזירות – והרגעים המעטים ההם לא ימושו לנצח מלבה, ואם גם שנים הרבה תחיה. היא באה עד סף בית-הספר אשר לנערות בנות אצילי-הארץ ואולם אל הבית פנימה לא נתנוה לבוא.

– מדוע?

– יען כי אשה עבריה אָתְּ – כחץ בלב צבי נדח, כן היתה לה המלה האחת הזאת; ובתה? האם היא איננה עבריה גם היא? הכבר חדלה מהיות עבריה?…

וגם למשמע המלה הזאת לא התעלפה ולא מתה לשחת, ורק מנוחה נוראה שבה אל תוך לבה, ומחרישה ודוממה שבה אל עירה גרידוב. אך למן היום ההוא לא נשאה עוד את שם בתה על שפתיה; מני אז חדלה להיות אֵם לבת…

אז באו הימים, אשר לא ידעה בהם דבר בלתי אם את התחנות ואת ספר התהלים; ואולם גם בימים ההם לא נראתה דמעה בעפעפי עיניה.

ושנים הרבה לא היתה אם לבת, כי לבה היה סגור ומסֻגר, וכל בני הרחוב למגדול ועד קטן ענו בה: כי נשכח זכר העלמה מלבה, וגם פצעיה נרפאו. אכן נפלאים דרכי המקרה ועלילותיו: כיום הזה זכרה אותה ואת כל אשר עשתה למרות חפצה ולמורת רוחה; כיום הזה הזכיר אותה היועץ פַּלֶּסקי אליה, וכיום הזה, ובתה כבר עמדה אחר כתליה, והיא טרם ידעה, כי שבה אסתר עירה גרידוב… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הלילה הנורא הזה, אשר לא יסוף ולא יִכְלה בעיני האלמנה, בא עד קצו גם הוא. ואולם חדשות רבות ונצורות הביא בכנפיו.

וממחרת היום ההוא סִפְּרו ברחוב היהודים: הנה שבה אסתר בת האלמנה העירה, היא עם חבל המשחקים והמשוררים, והיא נכריה ובת עם אַחר, וכי עָרבה את לבה לבוא לפני אמה ולבקש פניה, כי תסלח לה, ואולם התקוממה האלמנה עליה, ותזעק זעקה גדולה מאד, ותצו עליה במפגיע לעזוב את הבית ברגע ההוא. וכאשר לא עשתה העלמה כדבריה, התפרצה האלמנה מן הבית, ותרץ ברחוב העיר, ותזעק זעקה גדולה, ותּנס מנוסת חרב…

אכן העלמה לא עזבה את העיר גם אחרי הדברים האלה, כי חשבה בלבה: אשב נא בזה ימים אחדים, ואמשוך את אמי אחרַי ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אף גם לא עלתה מחשבתה בתֹּהו: כי יום-יום כעלות אסתר על הבמה לשיר את שיריה, אז היתה גם האלמנה קרובה אליה, ותשַׁלח אותה כצל. אכן לא באה האשה תוך הבית פנימה, לשמוע את קולה מעל הבמה, ורק ישבה כפעם בפעם מנגד לבית הזמרה, על המדרגה אשר לפני בית כנסת הקתּוֹלים, בית “חנה הקדושה”, ועיניה חדרו לחלונות הבית, העומד נִכְחָהּ. מה לה ולבית-התפלה הזה, כי תשב על המדרגה? ומה עֲונה, והיא טרם תדע את אשר היא עושָׂה?… אז תשב כפעם בפעם כל הערב, וידיה משֻׁלבות אשה אל אחותה ועיניה מביטות נִכְחָן ושפתיה נעות; אכן יש אשר גם התעוררה פתאום ותקם ותעמוד, ובעיניה התלקחה אש זרה ושתי אגרופות ידיה סֻגְּרו בעֹז ודברים נוראים ואיומים התמלטו מפיה – ואחרי-כן שבה למנוחתה וַתָּשָׁב וַתֵּשֶׁב על סף המקדש, ועיניה מביטות נכחן אל מקום אחד, גם רגע לא תחדל.

וימים הלכו וימים באו; גם ירחי הקיץ חלפו, “והימים-הנוראים” באו.

וגם בימים הנוראים האלה עלתה אסתר כפעם בפעם על הבמה, וגם בלילות ראש-השנה וגם בלילות ימי-התשובה עלתה וַתָּשַׁר. – כי אמרה: אם לא אצליח לדַבֵּר את אמי מאהבה וטוב-לב, אז אקריב אותה אלי ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי אכעיס אותה עוד מעט תמרורים, אז אולי אוכל להכָּנע מפניה ולשוב מדרכי ולהיות לה לבת…

אז נעשה דבר, אשר לא יֵאָמן כי יסֻפּר, כי זר הדבר הזה מאד והוא נפלא ולא יֵאָמן – ואולם נכונים הדברים האלה כנכון היום והם אמת ואמונה כלם.

אף יד האונס שלטה שלטת…

*
...כעמודי ענן וערפל עולים לנגד עיני, ובאו הענן והערפל גם אל תוך לבי פנימה לָהֹם את מחשבותי ואת חושי בי, ברגע אשר אזכור את הדבר אשר נעשה. אכן נפלאים וזרים הדברים האלה, ורבים לא יאמינו לי, באשר לא יוכלו להאמין לי; ואולם במוח עצמותי אכתוב את הדברים האלה על לוח, והם היו וַיֵּעָשׂוּ. וגם אַחַי ובני –עמי אינם אַשֵׁמים, כי חטֹא יחטאו והם לא יֵדעו; בכפם ידבק הדם והם לא יבינו, ולא ידעו ולא יבינו גם אחרי אשר נעירם ונעוררם, כי לילה ארוּר, ליל חֹשך ואפלה, הכביד את לבם, ויד-האונס משלה בהם את ממשלתה הגדולה והיא לא תשוב מפני כל...

ואני אקח עמי רק דברים אחדים, בסַפְּרִי את אשר נעשה.

ליל “כל נדרי” קרב ובא. עוד בערב יוֹם הכּפּוּרים הדביקו אנשי התּיאַטרון את גליונות הודעותיהם אל כתלי הבתים ובצדי הרחובות, לבַשׂר בקהל: כי בערב תעלה על הבמה העלמה אֶרניסטה די רוּדִינִי (אסתר גוֹלדשטיין), להֵרָאוֹת אל הקהל בתור וְיוֹלֶטָה במחזה “לַה טְרַוְיַטָה” –והאדון פַּלֶּסקי ומרעיו שמחו עד מאד.

אכן לא ראתה אסתר את הנולד, ולא הבינה לאחרית הערב ההוא בראשיתו. פניה הלבינו מעט בעלותה על הבמה, ואולם צעדיה צעדי אוֹן ובִטְחה, תפן כה וכה רגע אחד, ואחרי-כן נתנה בשיר קולה. אז מחאו הנאספים כף, כי היטיבה המשוררת לשורר בפעם הזאת שכם אחד על כל הימים, והיא ראתה את העם ברעו, ותשתכר ותתהולל ותהי שְׂמֵחה ועליזה…

ולפני פתח בית-הזמרה עמדה אשה עבריה עוטיה, והיא דוממה ומחרישה כאבן. מה לה וליום החג הקדוש הזה, הוא חג יוֹם הכּפּוּרים? מה לה אם היא איננה שומעת כיום הזה לתפלת “כל נדרי”? אכן זאת היא הפעם הראשונה, אשר לא תבוא בלילה הקדוש הזה אל בית-התפלה – ואולם היא טרם תדע את הדבר הזה, וטרם תבין את משפט מחשבותיה. כחלום אשר אין לו פתרון תעלה המחשבה על לבה, אף תזכור, כי בעוד יום נשאו הנשים נרות גדולים אל בית-הכנסת, והיא לא עשתה בשנה הזאת את נֵרָהּ, ואולם רגע מִשְׁנֵהו, וגם החלום הזה יעבור כאשר בא, והיא איננה יודעת ואיננה זוכרת את אשר חשבה. על פניה עפה לרגעים עננה קטנה, אשר נתנה אותותיה, כי קצרה רוחה מחכות, וכי עוד דבר גדול לפניה לעשותו היום. –

ושם בבית-הזמרה עוד שאון מַכֵּי-כף לא חדל, והמשוררת נקראה פעמים רבות לשוב על הבמה גם אחרי רדת המסך, וכל העם קראו: בְּרוַּוֹ! בְּרַוִּיסִימו! –אז תם המחזה. העם נשמט ללכת איש איש לדרכו. מה להם ולאשה עבריה העומדת פתח הבית? –גם אנשי-התּיאַטרון יָצאו אחד אחד.

וגם המשוררת יצאה.

והדבר אשר לא יֵאָמן בא וַיֶּהי: האלמנה התנפלה עליה פתאום בזרוע-כח ותחזק בערפּהּ ותשם מחנק לצוארה. ופתאום והנה גם אבן חדה נגעה אל קָדקֹד הנערה האמללה ויזוב הדם. אז התמלטה זעקה גדולה מפיה. ובהתאסף אנשים רבים אל מקום המעשה מקץ רגעים אחדים, וימצאו גוית נערה מתבוססת בדמיה על הארץ, והיא תולָה בין החיים ובין המות, ולרגליה כורעת אשה עבריה, הנושקת אותה מנשיקות פיה וצוחקת בקול גדול…

ועוד רק דברים מעטים לי לסַפֵּר:

אסתר מתה מקץ ימים אחדים, כי לא נרפאה מפצעיה, והאלמנה הובאה אל בית –הסֹהר, אשר בעיר הפלך; ואולם הרופא אשר מטעם הממשלה והרופא אשר לבית-הסֹהר הוכיחו עד מהרה, כי האשה משֻׁגעה, וישלחו אותה משם ויביאוה אל בית-המשֻׁגעים. אז הוכיחו הרופאים, כי לא תרָפא עוד האשה משגעונה, וכי איננה מן המשֻׁגעים אשר יִסָּכן בהם העובר עליהם, וישלחו אותה לנפשה ויעזבוה, ותלך המשֻׁגעה ברגל, ותבוא עד גרידוב ועד קצה הגשר וַתֵּשב שם, ותשר את שיריה הרבים, ותקרא מזמורי תהלים מִלִּבָּהּ כל היום…

ועוד דבר אחד לי להוסיף על הדברים: מכתב-העתי “קוּרְיֶר וַרְשַׁוְסְקִי” כתב בעת ההיא לאמר: “מגרידוב כותבים אלינו, כי אשה עבריה הָרגה שם את בתה יחידתה – ועל מה עשתה כזאת? הלא רק, כי היתה האֵם אשה מִכַּתּ החסידים ובתה נערה מִכַּתּ החדשים – כן דרכי העם הזה…”

לא במתים אדבר הפעם, כי אם בנפש חיה, אשר בּעודה בחיים נעשתה לה אזכּרה ואשר כמו מת חשבוּה… והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלוּ עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב, כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה, אשר לפני, להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל.

ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה וצהלה, ויש אשר אדמה בנפשי, כי על סביבותי כל היקום ירֹן! קרני אור מתוק יורדות מתוך התכלת, אשר ברקיע ממעל, ובוקעות מבעד לחלוני ורקדו על פני הגליון הלבן, אשר לפני, ואני יודע ומבין, כי טל חיים חדשים נופל גם על לבי הנענה ופצעיו הנאמנים יחֻבּשו כמעט, ושב ורפא לו. אכן עוד רגע אחד ורוח חדשה תחלוף על פני, רוח כהה מאד, וזכרונות מלאי תמרורים באים לפתע פתאום עם קרני האור יחד, וחדרו לי אל תוך לבי ונגעו שנית אל מכותיו הטריות, אשר לא חֻבּשו עוד כליל ולא זֹרוּ עוד… איזה הדרך יעלה עמו לפעמים הבֹּקר הצח והמתוק רוח כהה ומחשבות תמרורים? על מה רואים אנחנו פעמים רבות, כי חוט הזהב היורד אלינו מן השמים יוריד עמו לפעמים זכרון מר כלענה, אשר יפרוש רשת על עינינו, להבדיל בינינו ובין הארץ הרחבה, אשר לפנינו, ולשפּוך עליה ערפל…

אכן מחשבות תמרורים ירדו אלי הפעם בבקר הזה עם חוטי הזהב, אשר עשה לו, וזכרונות כבדים כעופרת תלוים בחוטים האלה והיו כעופרת גם בתוך לבי פנימה.

אבל פלא הוא ויהי לי לפליאה! כי יש אשר אדַמה בנפשי והנה חדלו חוטי-הזהב לרחף לנגד עיני והיו לתלתלי שער צהוב, אשר ינועו אָנֶה וְאָנָה כנוע קרני האור…

מה זאת? –מחשבות רבות מתעוררות ברגע הזה בקרב לבי וזכרונות מאליפים עולים ויורדים בו, והנה רואה אנכי עולה אלי מן הארץ תמונת א ס ת ר ואת זהב תלתליה אראה כתמול שלשום! אכן קסם על כנפי בֹקר לא עבות כזה, לקסום לנו מראות ותמונות מלאי יגון ותמרורים רבים…

ואני בעלות על לבי זכרון אסתר ועלה עמה גם זכרון אביה ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנְגּוֹלד העשיר, ואחריו רואה אנכי כיום הזה גם את תמונת הגרף האדיר, הוא הגרף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, ואחרי-כן תעלה אלי שנית תמונת רוֹזֶנְגוֹלְד העשיר, ופתאום אזכֹּר את היום, אשר שער ראשו הפך לבן בִּן-לילה, והוא אז רק כבן ארבעים שנה…

ופתאום לפתע אזכור גם את חג השבועות, אשר היה בימים ההם, ואת כל אשר נעשה ביום החג השני ההוא.

אל מול פני גן-היער הגדול, מקום שם יחדלו שדרות האלונים בֹאכה אל רחוב האנגלים, שם ינָשא על פני גבעה קטנה השוק הרבוע עם בתיו הקטנים והלבנים; ובצאתך את פני השוק ההוא וירדת משם אל תוך העמק מעבר מזה דרך רחוב צר, הוא רחוב היהודים או רחוב בית-הכנסת. –לפנים לא ישבו היהודים בלתי-אם ברחוב בית-הכנסת לבד, ואולם כיום הזה ינָשא מתוך בתי השוק הרבוע גם הבית הגדול והאדום, אשר בנה לו „האדון ”רוֹזנגוֹלד אל מול פני בית תפלת הקתּוֹלים „חנה הקדושה ”. ושם בקצה רחוב בית-הכנסת ירָאה הבית הקטן, אשר דלתות חלונותיו שחורות ואפלות, והן סגורות כל הימים; ואנשים זקנים יספרו לך את דבר הגרַף הזקן סטַנִיסְלַב שְׁטְשֶׁגּוּלְסְקִי, הוא דוד הגרַף היושב בתוך גן היער כיום הזה, וכי ישב הגרף הזקן בבית הקטן הזה ירחים אחדים, הוא ונערה עבריה עמו, והרב הזקן ר' משה, זכרונו לברכה, קלל את הבית הזה, ויהי הבית כמעי מפלה ואיש לא יבוא ולא ישב בו עד היום הזה. –ובעברך את פני הבית הזה ובאת אל תוך הרחוב וראית את בית-הכנסת עומד נכחך; והבית הזה בית עתיק ימים וקירותיו עשוים עץ, אשר עלה בו רקבון, וגגו מצֻפּה פּח רקוע לבן, וקירות-העץ האלה הנה הם עומדים מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים, והם כשואלים לדעת את רזי-העולם ואת הסודות הכמוסים שם ממעל להם… ומאחורי בית-הכנסת בין תלמי השדה הירוק –מֵימי נחל הוַרְטָה הזכים והטהורים, והם יהמו ויָשֹׁקו, יחמרו ויגעשו מאות שנים הרבה לענות על רזי-העולם והסודות הכמוסים, אשר ראשית אין להם ואין להם תכלית, ואנחנו שומעים את הקולות ואין מבין אותם מקרבנו… ואולם בשובך מזה אל השוק הרבוע על פני הגבעה, וראית בתוך העמק מעבר מזה את בית-הכנסת ובתוך העמק מעבר מזה תראה את גן-היער עם עציו הזקנים וארמונו העתיק, אשר קירותיו עשוים אבן והם עומדים גם הם מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים; אז יש אשר יהיה עם לבבך לשאֹל: מה מרחק, אשר בינינו פה ובין קירות העץ אשר לנגדנו שם?… ומאחורי הארמון ינהרו מֵי הוַרטה והם יהמו וישֹׁקו, יחמרו ויגעשו, לעונת אותנו דבר, ואזנינו תשמענה את הקולות האלה ואיש מתוכנו לא יבין אותם…

אכן לא מחשבות כאלה עברו משכיות לבי בבקר ההוא, ביום השני בחג השבועות, בעברי את שדרות האלונים ואת רחוב האנגלים ואת השוק הרבוע ואת רחוב-בית-הכנסת הארוך. –מה לילד קטן ולמחשבות כאלה? איכה יעור בקרבו החפץ לדעת את המרחק אשר בין ארמון אציל פולני ובין בית-תפלה עתיק ימים?… לאטי התהלכתי ברחובות ההם ובהתהלכי הנחו אותי קרני האור המתוק, אשר ירדו מן השמים; ויש אשר דמיתי, כי נאחזו רגלי בסבך, ברשת אשר טמנו לי חוטי הזהב ההם ולא אמלט עוד, ויש אשר עמדתי רגע על עמדי לראות בעצים הרעננים והירוקים, אשר מלאו חיים חדשים, ויש אשר נבטתי לארץ, להתבונן אל ערמות החול הצהוב, אשר הזהירו ויצהירוּ מתחת לרגלי, וגם אלך חלונות הבתים נשקפתי, העומדים ברחוב היהודים, וארא את הסוּף הירוק, אשר מלאו החלונות לכבוד השבועות, ואת הלוחות והציורים, אשר הדביקו אותם אל לוּחות הזכוכית… לאט לאט התהלכו גם יתר המתהלכים, וכמו יספרו צעדיהם, ופניהם קדימה, הלֹך וקרב אל בית-הכנסת; ורוח קדושה, רוח שוּבָה ונחת, מרחפת כיום הזה על פני כל הרחוב ההוא; ויש אשר ידמה כל איש מן המהלכים, כי רגע אחד יתגדל ויתקדש, יתעלה ויתהדר –בעת ההיא ושמלות משי רחפו אָנֶה וְאָנָה וקשוּרים ירוקים וצהובים עפו בכתף מעל ראשי הנשים ובגדים חדשים, בּגדי חמודות, הזהירו מעל כתפות הגברים וכל הרחוב מלא תשואות; ופתאום והנה עמדו כל המהלכים רגע אחד תחתיהם, כי נגיד העדה, הוא ר' שמואל מרדכי רוֹזנגוֹלד, הולך, ולימינו הולכים שנים אנשים זקנים, איש ואשה, והם אבי ר' שמואל ואמו. אכן זקנים השנים האלה מאד והם נשענים על משענותיהם בּלכתם; ואולם אם נבּיט אל ר' שמואל מרדכי ואת פניו נראה, אז יש אשר נדמה רגע אחד כי זקן האיש הזה מאבותיו, כי על-כן זקנו לבן כֻּלו ופניו מלאים קמטים והוא עיף ויגע מאד. אבל פתאום זקף האיש את קומתו ואת ראשו הרים, ואז נתפלא וראינו, כי גבהה קומתו מאד; וברגע הזה וגם עיניו רָבוּ חִצים ותפקחנה עד מאד ותבטנה על סביבותיו כעיני המשֻׁגע, ואחרי-כן שב ויורד את ראשו ויהי עיף ויגע וילך שחוח כבראשונה. ואולם בימים ההם ואני עוד ילד קטן, אשר דברים כאלה נסתרים עוד מנגד עיניו –מה לילד לדעת על מה זרקה שיבה באיש אשר לא זקן עוד? מי יבינהו פשר-המראה, לדעת על מה יָרֹבּו עיני איש כברקים והיו כעיני המשֻׁגע?… לאט לאט התהלכתי ובשובה ונחת צעדתי על פני ערמות החול וכל קרבי בי ירֹנו; ובבואי אל בית-הכנסת ואשמע את נגינות החזן, ואת קריאת הקורא שמעתי, ואזני קשובות לקול המפטיר. ופתאום והנה קול השַׁמש קורא בכח „יזכור ”, ואני החלותי לראות ולהביט ולהבין במראה…

„יזכור! ”

ושמלות חדשות וקשוּרים חדשים רחפו ויעופו בצד ובכתף, ובגדי משי חדשים ומזהירים מלאו את חצר בית-הכנסת תשואות. מתוך עזרת-הנשים מהרו נשים רבות לצאת ומעל הסף מבית-הכנסת נהדפו הגברים וידחקו איש את אחיו –וכל אלה אנשים עליזים ושמחים, אנשים צוהלים וטובי-לב, אשר אב להם ואם להם! בחוץ יהולל העם, אף יגעש וירעש וכמשק גבים יהמה, ובבית פנימה ירד הענן על הקהל מן המזרח ועד המערב, מן הצפון ועד הדרום, ויראת-אלהים נופלת על כל העם ואימה חשכה וקדושה מלאה את כל הבית. לאט לאט עוברות המלים על שפתי המתפללים, והנרות הרבים עולים בלהב קול המולה דקה, והצללים רוקדים על פני קירות הבית לאטם, ותהי מסביב רוח תוגה חרישית וקדושה, והרוח הזאת נעימה ומתוקה. –האמת הדבר, כי נשמות-המתים תתאספנה אל תוך בית-הכנסת בעת העשות האזכרה? הירפאו הלבבות השבורים, אם יחבשו הפצעים אשר הֻכּו הנשמות ההן בעוד בחיים חיתן? –ואני התגנבתי ואבט בעד חור הדלת: אולי אראה את אחת הנשמות ואת תמונתה אכיר, אולי אראה גם את ר ח ל הקטנה בת רבי ומורי, אשר מתה עלינו בילדותה ואשר כמה לה בשרי ואשר ערגה לה נפשי כל הימים וגם בלילות…

וכאשר עמדתי ואבט הביתה, ואחרד פתאום חרדה גדולה, ואדע כי דמַי קפאו בקרבי רגע אחד ולבי חשב להשבר; כי ראיתי את ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנגּוֹלד, והוא עומד אל המזרח וטליתו על כתפותיו וסדר המחזור בידו; אכן שפתיו לא נעו, ורק עיניו נפקחו עד מאד ותחדֹרנה לתוך הספר אשר בידו באין אֹמר ובאין דברים…

מה לר' שמואל מרדכי ולמתפללים תפלות „יזכור ”? –קרא לבי בקרבי –ואביו ואמו אַים? האם מתו…

ואני עמדתי ואבט שנית בעד חור הדלת ובדקיה, וארא את אבי ר' שמואל מרדכי הישיש יושב בין העומדים ומתפללים, ואחרי-כן שבתי ונשאתי את עיני ואבט את כל קהל הנשים העומדות בחוץ ואזכור היטב, אשר באה אֵם ר' שמואל מרדכי הזקנה אל תוך עזרת הנשים פנימה ולא יצאה עוד משם. –איכה יעמוד איש עברי בבית-הכנסת בעת תפלות „יזכור ”ואָב לו ואֵם לו? האם לא ראו אותו אביו ואמו ולא גרשו אותו משם? האם ירא אותו כל הקהל ולא ערבו את לבם לגשת אליו ולצוות אותו למאת? ואת מי יזכור עתה בין המזכירים? את מי, את מי, את מי??…

הוי, ילד פותה אין הבין! בעת ההיא ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי, כי יש אשר נזכור איש והוא בספר התפלות לא נזכר ולא נפקד –כי לא באֹמר ולא בדברים נזכרנו, כי-אם בקרבנו ובלבנו…

ורק מקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי עשה שמואל מרדכי ביום ההוא אַזכרה לנשמת ב ת ו…

לא את אביו ולא את אמו זכר בין המזכירים, כמנהג בישראל מאז, ורק את בתו זכר –ובתו גם היא לא מתה עוד ביום ההוא ותהי עוד בין החיים…

ומקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי גם התאבל ר' שמואל מרדכי על בתו זאת וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות, כמתאבל על מת…

והיא חיה?…

אמנם כן! בעת ההיא ובתו חיה עוד, ורק הוא אמר עליה אשר מתה עליו ולא תחיה עוד אחרי מותה –והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלו עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה אשר לפני להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל. ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה ויקר, ויש אשר אדמה בנפשי כי כל היקום ירֹן…

---

גם ביום ההוא, יום חג השבועות, מלאה הארץ אורים גדולים מסביב, ושמחה ויקר על כל קצותיה. צפרים קטנים עפו אָנֶה ואָנָה וכנפיהן נעלסות ומלאות צבעים נהדרים, וזבוב-האביב קם ויתעופף ויחלוף על פני ויהמה אל תוך אזני ויקרא לי את סודו הנעים. –מי לא ידע את הסודות הנעימים והקדושים ההם? לב מי לא חרד ולא רהה לשמעם? אכן סוד החיים הוא, בהתחדש עלינו חיים חדשים! סוד הטבע הוא, בשובו לחדש את נעוריו כקדם! סוד הלב הנשבר הוא, בשובו להרפא ולהיות כמו חדש! –ואולם גם בבית-הכנסת פנימה נשמעו סודות כאלה, והם גם הם נעימים וקדושים, אבל מפי הנשמות המתות באים הם ואל תוך לב החיים יבואו, ויבואו מארצות החיים אשר מעבר לגבוּלותינו ובפיהן תקראנה לנו להלוך עמהן; והסודות האלה סודות המות הם, אשר מלא נעימות-נצח! סודות הטבע הם, אשר שב למנוחת עולמים באין צוחה ובאין פרץ עוד! סודות הלב הנשבּר הם, אשר לא יוסיף עוד לדאבה עד נצח נצחים! –וכל הדברים האלה נעימים וקדושים, ולבנו יחרד בנו לשמעם; ויש אשר נתאוה תאוה, כי חרדת קדש זאת לא תסוף ולא תחדל עוד מקרבנו, עד כי יחדל לבנו מִנּוֹעַ עוד, וחדלו כל הגלגלים וחדלו כל הפצעים וכל המכות אשר הֻכּה –כי נמות ולא נחיה עוד, וכי נישן את השְׁנָת הארֻכָּה, אשר אין לה קצה ואין לה אחרית…

דוּמָם ועוטה על שָׂפָם עומד החזן אל השלחן וספר התורה בידו; ואחריו עומדים כל המתפללים וטליתם על כתפותיהם, ור' שמואל מרדכי גם הוא עומד ומחזורו בידו, והוא דומם כמת וגם שפתיו לא ינודו ולא ינועו.

„יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת… ”

נשמת מי יזכור אלהים הפעם הזאת?…

הנה הוא עומד אל המזרח ועיניו מביטות וחודרות בכח אל תוך המחזור אשר לפניו, והאותיות רוקדות לנגד עיניו. –את מי יזכור אלהים עתה? את נשמת מי יזכור? –ישאל את נפשו שנית באין אֹמר ודברים –האם את נשמת ב ת י יזכור? האותה?… לא, לא, אדני, אל שופט מישרים! היא לא תִזָּכר ולא תִפָּקד עוד לנצח מאלהי ישראל, והיה הדבר הזה לטוב לה ולכלנו הרבה יתר מאד! הן אביה הוא והיא היתה לו לבת, והוא גם הוא לא יחפץ עוד לזכור אותה, ואף גם הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את נפשו זה מאות פעמים, אשר לא ישוב ולא יוסיף עוד לזכור אותה כל הימים אשר יחיה! האם מלא את דבריו? אם עשה כאשר נשבע לנפשו ולא זכר עוד אותה כל הימים?…

–לא! –קרא לבו בקרבו בקול גדול ולא חדל –אכן כבד עון ומלא חטאים אנכי וכל קדש משחק לי, אשר אָפר את הברית ואת השבועה ולבי לא יכני על מעלי זה; ואולם נשבע אנכי כיום הזה בעמדי לפני ה', כי מן היום הזה ומעלה יסוף זכרה מקרב לבי ולא אזכור עוד אותה עד עולם!…

אבל על חמתו ולמרות אפּו פרצו בקרב לבו ברגע הזה מחשבות וזכרונות רבים כפרץ מים זידונים ולא משו עוד מקרבו…

ופתאום יזכור את היום אשר מתה עליו אשתו רבקה לאה, זכרונה לברכה, זה כשמונה-עשרה שנים. השלג ירד ביום ההוא ולא חדל והרוח צרר בכנפיו את הקֹר הנורא ויהמה ויגעש מעל-פני הגגות והעצים. אז הלך רגלי מחצר-המות בשובו מלכת אחרי מטת אשתו, והוא עיף ויגע עד למאד, ולימינו ולשמאלו הלכו עמו האנשים, אשר שבו גם הביתה, והוא יזכור עתה, כי התחרשו האנשים ויתלחשו, ויש אשר אמרו, כי רואים הם את פניו והנה שבה נפשו למנוחתה ותמצא נחמה. אכן בבואו הביתה ראה את היתומה, את אסתר’ל יחידתו, בלכתה לקראתו והיא מלאה טל ילדות ואביב חיים חדשים, ומראה פניה שִׁסַּע את לבו כשסע את שחיף העץ. הן קטנה היתה הנערה ביום ההוא, טרם מלאו לה עוד ארבע שנים, ואולם הרואה את פניה לא שכח עוד את הילדה עד נצח, ולא רק שער-הזהב, אשר מלאו את ראשׁה, נתנו את חִנָּהּ בעיני הרואים, ולא יפי פניה וחין פיה הקטן, ורק העינים, עיני התכלת, אשר כמוהן לא היו עוד לנערה קטנה כמוה וכמוהן לא תהיינה! והוא רק אחת יזכור, כי בבואו הביתה ובראותו את פניה החל לבכות בקול גדול, ועל הנערה התנפל ויאמצנה ויחבקנה אל לבו בידים חזקות עד כי החלה הילדה לצעוק בקול. אז עמדו כל האנשים אשר בבית ויתפללו את תפלת המנחה, והוא יזכור עתה, כי לא הרפה ממנה בכל עת התפללו, ובהיות תפלת השמונה-עשרה לקחה פתאום על זרועותיו וינשאנה ויטלטלנה, וכל הקהל ראו אותו כראות פני משֻׁגע. „ומה, אחי ורעי, מה אתם אומרים על-דבר יתומתי הקטנה הזאת? ”דִבּר אל הקהל אחת ושתים, וקולו בא אל אזניו כקול איש זר העולה מתחתיות הארץ –ואולם האנשים אשר בבית חדלו ולא ראו עוד אותו כראות את המשֻׁגע…

ואחרי-כן ישוב ויזכור שנית בעברו ביום ההוא אחרי הצהרים ברחוב העיר, בשובו מחצר המות, פתת קרח ירדה על פניו ותגע אל מצחו, והוא נשא את ראשו ויבט למעלה וירא והנה עורב שחור צורח ועף מעל פני אחד הגגות ועלה על ראש המגדל, אשר לבית-התפלה „חנה הקדושה ”; ובהביטו אל המקום הזה ושמעו אזניו את קול פּעמון מורה-השעות בהכותו עד ארבע פעמים ועל שפתיו כמו שחוק יחלוף. –מדוע, ישאל את נפשו עתה, מדוע לא עזב את העיר ביום ההוא לבלתי שוב עוד אל ביתו עד עולם?

ופתאום יעלו על לבו זכרונות אחרים, והוא זוכר עתה את השדכן, את יצחק-דוב, בבואו אל ביתו באחד הימים ההם ובדַבּרו אליו לאמר: „ר' שמוּאל מרדכי! הן שדכן אנכי בישראל, ואני הנה מצאתי לך „נכבדות ”לדבר בהן, אשר כמוהן לא היו עוד לתפארת ולתהלה… ”והוא לא ענה אותו דבר, ורק מכה אחת גדולה הכה אותו על הלחי ולא יסף, וכמעט נפל השדכן מלוא קומתו ארצה. –ואחרי-כן באו לו הימים, אשר גם אביו וגם אמו החלו לדַבּר על לבו, השכם ודבר, ויאלצוהו בדברים לקחת לו אשה חדשה, והוא באחת, אשר לא יוסיף עוד לקחת לו אשה עד עולם, וכל עמלם היה מֵאָפַע. אז יזכור את אמו, אשר נגשה אליו באחד הימים ההם ותדבר אליו לאמר: „בני! הן צעיר אתה לימים, עץ רך אתה, אשר עודו באבּו, הבאמת אתה אומר להיות אלמן מאשה עד עולם? ”והוא ענה אותה בפה מלא וברוח שוקטת: „כן, אמי, אלמן אהיה מאשה עד יומי האחרון! ”ואחרי-כן הוסיפה אמו ותאמר: „הן אמך אנכי, ואם אגזור עליך בגזרת כבוּד אֵם לקחת לך אשה, התמרה את פי ולא תשמע לי? ”וגם הפעם ענה אותה בשפה ברורה ובפה מלא: „אמי, חדלי לך ואַל נא תעשי כדבר הזה, כי לא א ו כ ל שמֹעַ לך! ”ויהי אלמן מאשה עד היום הזה, כאשר דבר. –האם היתה לאֵל ידו לעשות אחרת מאשר עשה? אם יָכל יכל לתת אֵם חורגת לילדה אשר כזאת?

ואחרי-כן עברו ימים רבים, חלפו שנים אחדות, ושערות הזהב אשר לבתו מלאו זהב כתם על אחת שבע, ועיניה הטהורות מלאו תכלת שבעים ושבעה –ויהודים ונוצרים גם יחד נשאו את שמה תמיד על שפתיהם ותהי להם אסתר’ל או אסתר’קה למלה…

אז יזכור את הימים, אשר רוח קנאה לבשה אותו תמיד בשמעו את שם אסתר’ל יוצא מפי איש או אשה, כי חרה לו אשר יוכלו גם אנשים אחרים וזרים לקרוא בשמה ולראות את פניה, ואלהים לא הבדיל אותה לו לבדו. –בימים ההם ולנערה מלאו שלש-עשרה וארבע-עשרה שנה, ובכל-זה לא חדל עוד מהציב את מטתה אצל מטתו בלילות, ויש אשר שכב כל הלילה ולא ישן, ואזניו פקוחות וקשובות לספור את נשימות אַפּה מדי תישן…

מדוע, ישאל את לבו עתה, מדוע לא לקח אותה בימים ההם ולא עזב את הארץ, הוא ובתו יחד, לנוס עד קצבי הרי חֹשך ולהסתר מעיני אדם? על מה לא עלה על לבו בימים ההם, כי רעה נגד פניו, אם לא יסתיר את המרגלית המזהירה אשר לו, לבלתי תשופנה עין זר? –הרב עשרו היה לו לשטן בדרך הזה, כי לא אָבה לאַבּד את הונו ביד? האם אמת הדבר, אשר יאמרו שכניו, יהודים ונוצרים גם יחד, כי אוהב כסף הוא מאין כמוהו והכסף לבדו הוא מבחר כל סגולותיו? –הן אמת נכון הדבר, כי את כספו נתן הנשך, ומשכרתו היתה שלמה, כי לקח ולא חמל, ולא אהב להשתכר אל צרור נקוב –כל הדברים האלה אמתים ונכונים ולא יכזיבם; ואולם יקומו נא שכניו ויאמרו לו: מדוע לא סרו בכל הימים הרבים ההם אל ביתו גם בערב או בלילה בעת קחתו את בתו, את אסתר’ל, על ברכיו, ומדוע לא נסו להביט גם אל תוך לבו פנימה, למען דעת אל נכון עד כמה אהב את בתו זאת ועד כמה היה נכון בכל הימים להקריב את כל הונו ואת כל אשר לו לבל תפול אף שערה אחת משערות ראשה ארצה?…

אז יזכור את האצילים הפּוֹלַנים ואת ה „פּריצים ” ואת פקידי החיל ואת כל האנשים, אשר באו אל ביתו בעת ההיא לקחת כסף בנשך; ופתאום יזכור גם את הגרַף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר בא גם הוא בימים ההם, ויהי להם משא-ומתן גדל-ערך, וערכו שלשים אָחוז ממאה לשנה, והגרף ראה ביום ההוא את אסתר, ויאמר: „אדוני רוֹזֶנְגּוֹלְד! הן ידעתי, כי אוהב אתה לראות שכר טוב במסחרך, ואני לעשות רצונך חפצתי, כי על-כן נכון אני לתת לך גם שלשה אחוז ממאה לחדש – התשמע? שלשה למאה! –ורק אחת אדרש ממך ואותה אבקש, כי תתן לי את בתך, את אסתרקה! ” –והוא זוכר עתה, כי בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי הגרף לא זעף עליו לבו ולא עלה עשן באפו על –דבר הלצון, אשר חמד לו האדון הגרף, וכי ענה אותו בשפה ברורה וברוח שוקטת: „שלשה למאה, אדוני הגרף, ולא יותר? אכן מעט הוא, אדוני, מעט מאד! ”ורק בלילה בשבתו בדד בחדרו צעק לבו בקרבו ויכאב לו על הדברים, אשר יעיז אציל פולני לדַבּר באזני איש עברי, אשר בת לו, ואף גם זאת יזכור, כי יצא הגרף את פתח ביתו ביום ההוא ויאמר אל חְלֶבּינְסְקִי, פקיד החיל, אשר הלך עמו: „אכן האמן נא לי, אדוני, כי גם הדבר הזה יהיה לו למסחר! הן איש יהודי הוא, והיהודי נכון לעשות את כל אשר תבקש ממנו, ורק בצע כסף תן לו… ”

ופתאום התיצבה תמונת נערה לנוכח עיניו, והוא כמו חיה יראנה, ויש אשר ירים את ידו לתפשה בבגדה, לבל תעזוב עוד אותו. ומדי יביט בה יראה והנה זהב שערותיה נהפך זהב על אחת שבע ועיניה מלאו תכלת שבעים ושבעה וכל יצוריה מלאו קסם על כל קצותיהם.

אז יזכור את הלילה, אשר שכב על משכבו, ואסתר העירה אותו משנתו:

–אבי, הישן אתה? –

–מה לך, בתי, מה לך? –

–אין דבר, אבי, אין דבר. –

וכאשר נאֶחזו עפעפי עיניו שנית, והנה בתו קוראת אליו שנית בקול:

–אבי! –

–האם חלית, נשמת אפי? היכאב לך? –

–לא, לא, אבי, ורק שׁאֵלה אמרתי לשאֹל מעמך… ואולם רב לי וגם שָׁאֹל לא אשאל עוד!…

–שאלי, בתי, שאלי, נשמת אפי, ואני אענה –

–אין דבר, אבי! ואולם… הגידה נא: האמת הדבר, אשר הזקנים יספרו באזנינו על-דבר הגרַף הזקן שטשגוּלסקי, הוא הגרף סטַנִיסְלַב, דוֹד הגרף וִינצֶנטי? האמת הדבר, כי גזל האיש הזה נערה עבריה וישב עמה בבית אשר לנגדנו, הוא הבית המחרם, וכאשר מתה הנערה פתאום קם הגרף ויוציא את שתי עיניה מחוריהן ויעש לו שתי טבעות זהב ואת העינים הביא במשבצת אל פני הטבעות, כְּשַׁבֵּץ את המרגליות, ולא הסיר עוד את הטבעות ההן מעל אצבעותיו עד יום מותו ויקבר עמהן?…

–מי הגיד לך כדברים האלה, בתי? –

ואולם עמקו מחשבות הנערה פתאום ולא הוסיפה עוד לענות דבר ולא שמעה עוד את הקול המדַבּר אליה, ורק הגה עבר על שפתיה:

האַ?…

ואחרי-כן נאלמה ולא השמיעה עוד קול וגם נשימות אפה לא נשמעו כל הלילה ההוא.

אז יזכור, כי העירה אותו בתו באחד הלילות משנתו, ותשאלהו: –אבי, הישן אתה? –

ואחרי-כן הוסיפה ותשאל: האמת הדבר אשר א ו מ ר י ם לי, כי היהודים יונקים את חלב הארץ, וכי גם אתה, אבי, בתתך ל ה ם כסף בנשך תאכל א ו ת ם בכל פה?

אז קפאו דמי לבו בקרבו רגע אחד בדַבּר אליו הנערה את הדברים האלה, ויתגעש לבו וירגז, ויכאב לו ולא ידע על מה הוא כואב. החָטֹא יחטא, אם כספו יקח לו לממכר ולהשתכר בו? אם באמת יונק הוא את חלב הארץ, כאשר יאמרו ה ם או כאשר ישימו לו עלילות דברים באזני בתו, למען גנב את לבה? –אז יזכור, כי היה עם לבבו פתאום ל צ ו וֹ ת את בתו לבל תוסיף עוד לדבר את האנשים החטאים ההם, ולא יהיה לה עוד שיח ושיג עם האצילים ושרי החיל וכל המונם; ואולם ממחרת היום הזה ומבית שר-העיר באוּ אליו לקרוא את בתו אל המשתה, אשר עשה, ולא עמד עוד בּו רוח למנוע את בתו מן הכבוד הזה, אשר בכבודה גם לו כבוד…

לא –קרא עתה לבו בקרבו קול גדול ולא חדל –לא עמד בי רוח ביום ההוא, ולא עמד בי רוח בכל הימים הרבים ההם! אני הגבר ראיתי בבוא הרעל אל תוך חדרי לבה ולא עצרתי כח למנוע אותה ממנו! אני הגבר ראיתי בקוּם עליה עדת כל המרֵעים ההם, הלא המה האצילים וה „פּריצים ”, ושרי-החיל, ולא אמרתי אליה: בתי, חדלי לך מהם, כי אני אסוך את דרכך! אני הגבר ראיתי בהחלה לקרוא ספרים וגליונות, אשר השחיתו אותה יותר מן הרעל ומכל האנשים החטאים ההם, ופי לא הניא אותה מעשות כדבר הזה! וכאשר באו הימים וכל בני העיר כבר שלחו אצבע אחריה וידברו בה בשער, ואני גם אני החלותי לראות, כי עכרו אותה וכי עשו אותה לבוגדת בעמה ובמולדתה, לשנוא את שם ישראל, גם אז לא נפתחו עוד שפתי ואנסה תמיד לצַדק את נפשה. ומי אפוא ישא היום את העון הזה? ההיא, אם אנכי?…

אכן יזכור עתה, כי בא יום מר ונמהר ויריבו שניהם בחזקה והוא ענה אותה קשות: כי דברה הנערה על-דבר החיים ומה החיים דורשים מעם האדם וכי האיש אשר רק כספו היה לו לנשמת אפו לא יבין עד עולם את דבר החיים ותכליתם, ויותר מהמה קצרה בינת כל עברי לדעת את פתרון המלה „חיים ” –אז ענה אותה קשות. ואולם באחרית הדברים שב ויחנן קולו וידבר רכות ונעימות, ואחרי-כן, בהיותו לבדו בחדרו, והנה עלו הדמעות בעפעפיו ותרבצנה לפתחי עיניו, והוא לא ידע את אשר היה לו.

בעת ההיא והוא יזכור פתאום, כי קראו לה הנוצרים שם חדש, אשר כמוהו לא שמע עוד מעודו, כי בחרו להם מלה חדשה: „קוֹקֶטְקָה ”, לאמר: עגבנית!

אבל מה ל ו ולַדבר הזה? הן ה ו א עשה את כל אשר יעשה אב רחום וחנון לבתו יחידתו! מקרוב ומרחוק קרא לו שדכנים לדבר בה נכבדות, כאשר תאוה נפשו, ואת כל הונו אמר להקדיש לה ולאיש אשר יבחרו; ואולם ה י א השיבה פניו תמיד ריקם וכל החתנים, אשר קראו לה, לא מצאו חן בעיניה. ומדי עשותם כה וכה, וימים רבים עברו ושנה על שנה חלפה. אז יזכור את יצחק-דוב השדכן ואת הריב אשר היה לו בימים ההם עמו, כי בא אליו השדכן כפעם בפעם וידבר נכבדות בבתו; ואולם החתן אשר הביא לו הפעם לא היה עוד ממבחר החתנים, כי על-כן העוה את פניו מדי שמעו את דברי השדכן, ואז הוסיף השדכן ויאמר: ר' שמואל מרדכי! האם תשכח ולא תזכור את כל המעלות הטובות, אשר תמצא לנער הזה? האם תשכח ולא תזכור, כי חפשי הוא לביתו גם מעבודת-הצבא? ואולם בתך אסתר, הלא תדע את אשר יאמרו עליה, כי היא אין לה חֻפשה מן הצבא…

ואולם השדכן לא כלה אז את דבריו, והוא זוכר, כי השליך אותו החוצה על-דבר הלצון הרע הזה, אשר חמד לו; ואף גם זאת יזכור, כי בשמעו את דברי השדכן הבין אל נכון, כי רק לנקום ממנו את נקמתו חפץ השדכן על מכת-הלחי, אשר הכה אותו באפו בשכבר הימים –אבל בלילה הזה לא ראה עוד שֵׁנה בעיניו וגם בלילות הבאים לא ישן עוד ולא ידע מנוחה בנפשו…

ופתאום עלה על לבו שנית זכרון אשתו רבקה לאה ומותה, והנה היא שוכבת לפני מותה על מטתה ובאצבעותיה תקרא לו וקולה לא ישמע. ובגשתו אל מטתה ובראותו את פניה הלבנים, נאחזו דמעות בעפעפי עיניו ולא יכול להתאפק. אז תאמר אליו: „שמואל מרדכי! ”וגם קולה ישמע עוד עתה בתוך אזניו כאָז ומיתרי לבו ינועו עוד לשמעו: „שמואל מרדכי! השבעה נא לי כיום הזה, כי תהיה לאֵם לבתי… ”ואחרי-כן חדלה וקולה נהפך ויהי למחמאות ויבוא בו כמו שמן: „לא, שמואל מרדכי, לא! למה תבכה? הן לא להכאיב לך דברתי –הן אתה ידעת כי לא דברתי להכאיב לך –אַל נא תשבע לי! כי אין לי חפץ בשבועתך –וגם בלעדי תהיה לה לסתרה, כי רוח אחרת לא תוכל להיות עמך ”. ואוּלם בבוא הערב קראה לו שנית ותרזום באצבעותיה, ותאמר לו: „ובכל-זה, שמואל מרדכי, השבעה לי כיום הזה! ”והוא נשבע לה כאשר אמרה; ואולם בלילה ההוא והיא התעוררה ותשב על המטה ותבכה נהי בכי תמרורים. „הוי, יתומה עזובה וגלמודה! הן כחציר תחלוף ותיבש ואיש לא יעצור כֹח לעצור בעד הרעה –כי אֵם לא תהיה לה עוד, אשר תנחה אותה בחיים עד בלתי ימעדו רגליה… ”

במה אפוא גדל עוני – ישאל את נפשו עתה ולא יחדל –במה חטאתי אנכי ובמה אָשמתי, כי כחציר חלפה ותיבש ואני לא עצרתי כח למנוע את הרעה אשר באה? הבאמת לא הייתי בכל הימים האלה אֵם לבתי? הבאמת אין איש בארץ אשר יוכל למלא את מקום האֵם המתה בנעוּריה?…

אז יעברו בקרב לבו זכרונות כל שנות אלמנותו, וכפרץ מים זידונים יפרצו בו, ואת תמונת אסתר יביט עתה בהיותה לעלמה פורחת, אשר ליפיה אין ערוך עוד. בעת ההיא והגרף וִינצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי יבוא אל ביתו כפעם בפעם לעתים מזֻמנות ולעתים לא מזֻמנות. אמנם נכון הדבר, כי לא תֹאר ולא הדר היה לאיש ההוא, ורק האש אשר בערה בעיניו שפכה עליו לפעמים קסם הלוקח לב, ויהי כאביו וכדודו. ואולם אחת יזכור ואותה ידע אל נכון, כי בתו אסתר תעבה את צלמו תמיד ותבזהו ומדי בואו ברחה מפניו ותסתר כפעם בפעם, וגם בא היום והיא אמרה לו בפה מלא, כי לא תוכל נשוא אותו…

ואחרי-כן באו הימים והיא התהלכה לשוח יום-יום בגן-היער.

הבקסמים לכד אותה? אם רוחות ושדים היו לו בעזרו?

לא, לא! לא אוסיף עוד לזכור אותה ואת הנעשה עוד! לא אחפוץ, לא אחפוץ! קרא פתאום בקול גדול, והמתפללים, אשר עמדו בבית-הכנסת מימינו ומשמאלו, הרימו את ראשיהם ויביטו בו…

ואולם על חמתו ולמרות אפו החל שנית לחשוב את מחשבותיו וזכור את זכרונותיו, ויזכור פתאום את הלילה הגדול והנורא, אשר יצאה אסתר מביתו ולא שבה עוד אליו…

ושלשה ימים ושלשה לילות בקש אותה ולא מצא, ורק מקיץ ימים באה אליו השמועה הנוראה וידע את הנעשה.

וידע, כי הגרף האדיר, הוא הגרף וינצֶנטי שטשגוּלסקי, לקח אותה עמו, והיא עזבה את עמה ואת מולדתה ותדבק בדת אחרת…

אז שב אל ביתו, והוא שקט ואמיץ, ויורד את היריעות, אשר על פני חלונותיו, ויפרוש שמיכות על פני המראות והגליונים התלוים בקירות חדריו, ויעלה מנורת-שמן קטנה, ויכן לו מושב על הארץ, וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות.

וביום השמיני בא אליו אחד מפקידי-הצבא, הוא השר חלֶבּינְסְקִי וישאל מעמו משאת כסף בנשך, כמשפטו, והוא, היהודי, לא אבה עוד תת לו את הכסף בנשך, אשר לקח מעמו כפעם בפעם, וידרוש מעמו אחוז אחד למאה יותר מאשר לָקֹח לקַח מעמו עד היום הזה.

והנוצרים והיהודים גם יחד וכל יושבי העיר אמרו, כי קשה לבו מחלמיש צור והוא אוהב כסף מאין כמוהו, וכי זכר בתו לא יבוא עוד לפניו ולא יעלנה עוד על לבו.

ואולם בלילה! בלילה! מדי שכבו בדד בלילות על משכב, אז התלקחה הסערה בקרב לבו ויתגעש ויתרגז ויהי כמעט לאיש משֻׁגע…

איכה עזבה אותו הבוגדה? איכה י כ ל ה לעזוב אותו? במה לקח המכשף את לבה? מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?…

ואז יזכור, כי בא היום ודלת ביתו נפתחה ועל סף חדרו ראה תמונת נערה אשר תלתלי זהב לה ועיני תכלת לה, והנערה הזאת דִבּרה אליו כמתחננת:

–אבי!

ואולם הוא אחז אותה בזרועותיו החזקות וישליכנה החוצה ואת הדלת סגר אחריה, ואחרי-כן – –אחרי-כן יזכור רק את האחת, כי קם ממחרת היום ההוא מעל משכבו ויגש אל המראָה התלויה בקיר חדרו ויבט את פניו וירא והנה הפך שער ראשו לבן כֻּלו, ויהי לאיש שֵׂיבה –בִּן-לילה……………………..

–ר' שמואל מרדכי!

ושמואל מרדכי הפנה את שכמו וירא והנה השַׁמש עומד עליו.

–ר' שמואל מרדכי, ברוך אתה –ביום-טוב זה? הן כּלֵּה כּלָּה הקהל זה כבר גם את תפלת המוסף והם עוזבים את בית-הכנסת, ור' שמואל מרדכי עודנו עומד עטוף בטליתו…

–מ –מ –מה?…

ואחרי-כן עזב את בית-הכנסת גם הוא וילך אט ושקט וקומתו זקופה…

„… מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?… ”

והקהל עובר את רחוב בית-הכנסת שקט ושלו, ויעברו את הרחוב הארוך; ושמלות חדשות תרחפנה אנה ואנה וקשורים חדשים יעופו בצד ובכתף, ורוח שלום ושלוה, רוח שוּבה ונחת הולכת לפניהם ומרחפת על-פני הרחוב, ואיש עם אחיו מדַבּר זה בכֹה וזה בכֹה.

–אכן רעה נגד פניו! דבּר הדיָּן בנחת וילך לימין אבי –כי מרה-שחורה לבשה אותו והוא לא יבוא עוד בדברים עם איש. ואף גם זאת ראו כי חדשה היא! הראיתם? הן לא עזב את בית-הכנסת למועד „הזכרת נשמות ”ויעמוד עם המתפללים…

–אמנם אפיקורס הוא, באלהים נשבעתי כי אפיקורס הוא! –הוסיף עתה מורי ומלמדי, אשר נגש גם הוא אלינו.

ור' שמואל מרדכי עודנו הולך ברחוב בית-הכנסת ומתנהל לאטו וקומתו זקופה עד למאד…

„… מה הקסם אשר קסם לה? –מה עשה לה? מה עשה לה?… ”

---

עצי הגן אשר ביער עומדים חרש ולא ינועו ודליותיהם פרושות השמימה; וצללים נטיוּ ארצה ופרושים על התלמים והערוּגות, ויש אשר ירחפו וינועו גם בכֹה וגם בכֹה; ורק כאשר יעור פתאום הרוח לעבור בין ענפי העצים, ונעו דליותיהם פעם בחזקה ופעם מעט, והתחרשו העצים והתלחשו איש עם אחיו, ואיש אל רעהו ידבר בשפתו הנפלאה.

אֵלה זקנה ועבֻתּה עומדת בתוך הגן, והיא כפופה ושחוחה, ודליותיה הרחבות פורשות צל גדול על כל סביביה. מי ימנה מספר לכל הספוּרים הנפלאים, אשר שמעה הזקנה הזאת מעודה ועד היום הזה? מי ימנה מספר לכל האנשים, אשר ישבו בצלה עד היום הזה ויאָנחו, או אשר ישבו וישמחו?…

על פני ירק העשב עובר הרוח, וטרפי העשב ינועו רגע אחד, ואחרי-כן ינועו גם העלים הירוקים, אשר ממעל, ואחרי-כן יהמו וירעשו בקול גדול כל ענפי העצים הגדולים הנטוים השמימה, והעצים יספר איש לאחיו את כל אשר ראו ואת כל אשר ידעו.

אז יספרו איש לאחיו על-דבר גרף אדיר בין אֶחיו, אשר עינים גדולות ושחורות לו, ואשר בּא אליהם לשוח בין ענפיהם כפעם בפעם, ויש אשר נתן בשיר קולו, ויש אשר נשא קולו ויבך, פעם בהיות לבו טוב עליו והוא עלז ושמח, ופעם בהיות לבו רע עליו והוא מתאבל ונאנח! ויש אשר יבוא וישב תחתיו מאז הבֹּקר ועד הערב או מן הערב ועד הבֹּקר, והוא חולם בהקיץ ועיניו פקוחות, ופתאום יתעורר ויקום ובקול גדול יקרא: אכן מוקדי שאול בקרבי ולבי עולה בלהב! –אז יסַפּרו העצים איש לאחיו על-דבר פנים זועפים ומלאי תוגה, אשר נראו בין הערוגות כפעם בפעם, ועל-דבר תלתלי זהב ועיני תכלת, אשר היו לַפּנים האלה, ואשר נראתה התמונה הזאת אליהם יום-יום, והיא טרם תשחק, וטרם תצהל קולה, ויש אשר תבוא ותשתטח על פני ירק העשב ומצע החציר, ואת פניה תסתיר בתוך כפות ידיה הקטנות והענֻגות, ואחרי-כן ישָּׁמע קול אנחה חלושה: רזי לי, רזי לי! כי צרה כל הארץ על סביבי ורוח אין עוד על הארץ לשאַף אל קרבי!…

ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והאיש האדיר אשר לו העינים השחורות והגדולות בא ויקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! –ואחרי-כן יספרו, כי גם הנערה אשר לה תלתלי זהב ועיני התכלת באה גם היא ותקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! אכן יפים וטובים החיים בין המלאכים האלה!…

ופתאום יהמו העצים וירעשו ויָשֹׁקּוּ, ואיש אל אחיו יסַפּר את דבר הסוד הסתום והנפלא, בהִשָּׁמע קול נשיקת שפתים, קול אדיר וקדוש, ומארבע הרוחות בא הרוח וישא בכנפיו את הד קול הנשיקה הקדושה והזכה ההיא, וישאהו למעלה למעלה עד היריעות אשר בשמים… ואחרי-כן יאָלמו רגע אחד, ואחרי-כן יסַפּרו חרש בקול מלחשים, כי בנשף בערב יום קיץ ושפתים דולקות מלאות נעימות בטאוּ חרש את המלה: „אהבתיך! ”ואחריהן ענו שפתים אחרות הדולקות ומלאות נעימות גם הן, וכמעט לא נשמע קולן בדברן, ותענינה ותאמרנה: אהבתיך! ”

אז יספרו, כי באה נערה אל הגן ותקטוף לה עלים ירוקים ופרחים צהובים, ותלקט את העלים הירוקים ואת הפרחים הצהובים, והיא נוּגה וזועפת עד מאד…

אז יספרו, כי נערה באה אל הגן, ותרקד ותצהל, ותהי שׂמֵחה ומלאה חיים חדשים, ותשחק ותצא במחולות, ואת העלים הירוקים, אשר נפלו מן העצים, נשקה למו פיה ואת הפרחים הצהובים חבקה באין מעצור, ותשק להם הלוך ונשוק…

ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והנערה באה בחפזון, ותקרא: פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא כי נדמיתי! כי בתוך עם קשה לב אנכי יושבת והם טרם ידעו וטרם יבינו את הנעשה בקרב לב האדם פנימה. פדני-נא מלאָכי, פדני-נא! כח שנאתים ומאסתים ולבי מֻכּה לרסיסים מעֹצר רעה ויגון. פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא!…

ואחרי-כן יספרו חרשׁ בבֹא האיש האדיר כפעם בפעם, והוא בוכה בקול ואת שערות ראשו יגֹז כפעם בפעם, והוא קורא:

„איך אעשה כדבר הזה וידי הן תקצר! –אם אקח אותה לי לאשה?… האֶשׁמע את קול מאהבי ורעי וזה לעגם אשתה יום יום? או אקחה אותה לי לאשה על אפם ועל חמתם? – ”

והעצים יהמו וירעשו, ינועו ויָשֹׁקּוּ שנית, ויספרו בקול גדול את דבר הסוד הסתום בהשמע שנית קול אדיר וקדוש, קול נשיקת שפתים, ובבוא הרוחות שנית ותשאנה את הד קול הנשיקה ההוא אל תוך השמים, אשר ברקיע ממעל, ואחרי-כן בטאו שפתים דולקות ומלאות נעימות ותהיינה כמתלחשות בהשמיען את המלים הנעימות: אהבתיךְ! אהבתיךָ!

הס! –ברגע הזה יספרו העצים, כי הנערה, אשר לה עיני התכלת ותלתלי הזהב, באה לשבת בתוך הארמון אשר מנגד, העומד בין עצי הגן, והוא רם וגבוה מכל העצים הרמים והגבוהים אשר בגן היער הזה.

וענפי העצים ינועו עתה לאט לאט ובמסתרים יסַפּרו חרש, כי באו ימים טובים ורגעים קדושים לשני אנשים זכי-רוח וטהורי-לב, היושבים בתוך הארמון העתיק ההוא.

הס! –האֵלה הזקנה הטתה ברגע זה את ראשה ותדבר אל אַלון רך וצעיר, העומד לימינה, ותאמר אליו: „בני! הן צעיר אתה לימים ואנכי ישישה, כי על-כן טח עוד לבך מהבין את כל הדברים האלה! האם תחשוב בלבך, כי הנערה אשר לה תלתלי-הזהב ועיני-התכלת שמֵחה ועליזה והיא מאֻשרת וצולחת כאשר תאמר? לא, בני! שאל-נא את פי ואגדך, כי זקנה אנכי לימים ואני אבין דברים כאלה יותר ממך. אכן מַשְׁלָה היא את נפשה ותבטח על שקר באמרה בלבה, כי אין עוד דבר לה ולאביה ולמולדתה וכי מכריה ועמה לא יִזָּכרו ולא יפָּקדו עוד לפניה –אבל הִנה ימים באים…

ועצה ינועו העצים בחזקה ויסַפּרו, כי באה הנערה אל תוך הגן והיא שלֵוה ושמחה מאד, כי ביום ההוא והיא כנצר נתעב השליכה מעל פניה את אביה ואת מולדתה, את מכריה ואת עמה, ותלך ותדבק אחרי אב חדש ומולדת חדשה ותבחר לה מַכָּרים חדשים ועַם חדש. אכן חדל העם קשה הלב, אשר כפיו נגאלו בדמי נקיים, חדל העם אשר אין לו לב ואין הבין, חדל האות על מצחה כי בשכבר הימים והיא גם היא התחשבה בבנות העם הזה!…

אז תט האֵלה הזקנה את ראשה ותדבר באזני האַלון הרך את דבריה לאמר: „אכן משגה עמה, בני, משגה עמה! הן רק על שוא תֵּחַשׁ רגלה והיא מַשלה את נפשה מבלי הדעת –ואולם הִנה יום בא… ”

הס! –הנה העצים נעים ונדים בחזקה וכנפיהם משיקות אשה אל אחותה, והן מסַפּרות על-דבר אשת הגרף, אשר עינים תכלת לה ותלתלי זהב לה והיא יושבת בתוך הארמון אשר מנגד; ואחרי-כן יספרו, כי מלא הארמון צהלה ורנה על כל גדותיו וכי חגים ינקופו ומועדים יבואו, קול משתה וקול שמחה, קול רנה וקול זמרה מסביב; ואחרי-כן יספרו, כי אצילים ונשיאים באים אל הארמון, ויש אשר אשה גדולה תאמר לרעותה: הביטו-נא וראו את „היהודיה! ”ואחרי-כן ישובו ויסַפּרו, כי פני אשת הגרף מלאו תמיד אורים גדולים וכל קרביה רנוּ, וכי לא כלתה ולא נכספה עוד נפשה עד עולם לשוב ולזכור ימים מקדם, אשר חלפו כבר ויעברו…

והאֵלה הזקנה לא תאמין, בשמעה את הדברים האלה, והיא אומרת, כי אך מַשְּׁלָה העלמה את נפשה ותבטח על שקר להשכיח את שאון לבה, והיא טרם תבין וטרם תדע עד כמה כלתה נפשה אל אביה הנותן כסף בנשך ויונק את חלב הארץ, ובכל-זה רחום וחנון הוא מאין כמוהו…

ואחרי-כן ינועו העצים ויסַפּרו, כי ראו באחד הימים ההם את אשת הגרף הצהובה בשובה מן העיר אחרי לכתה לראות שם פני איש יהודי, היושב בתוך השוק הרבוע אל מול פני בית התפלה „חנה הקדושה ”, ואז היו פניה פני להבים ולבה התרגז ויתגעש בקרבה. אז תקרא בקול גדול ונורא: הנה השפלתי את גאון לבי ואלך ואבוא א ל י ו אל ביתו, ואני לא חפצתי להיות לו כנכריה; אכן הנה ערב ה ו א את לבו ויגרשני מעל מפתן ביתו כגרש את הכלב אשר השתגע ואת דלת חדרו סגר אחרי, כי על-כן נשבעתי כיום הזה לאמר: נכריה אהיה לו מן היום הזה והלאה ולכל האנשים אשר היו קרובים אלי; את איש מהם לא אדע עוד ולא אכיר איש, ואם יבוא יום ו ה ו א יבוא לפני ויכרע על ברכיו ויתחנן אלי לשמוע אותו, באלהים נשבעתי כי לא אוסיף עוד לדעת ולהכיר אותו!…

והאֵלה הזקנה הפנתה את ראשה ותט אל ברוש רם הקומה, אשר עמד לשמאלה, ותאמר אליו: הידעת אל מי ירזמון מליה אלה? הלא אל אביה תדבר כדברים האלה, אל אביה, אל אביה! אכן צעירה היא לימים ובלב תמים וברוח אמונים נשבעה את שבועתה, וגם יש אשר תשמור את שבועתה זאת, ואולם אַל נא תאמין כי יוצאים הדברים מקרב לבה עמוק! לא, בני, לא! רק את נפשה היא מַשְׁלָה, ואולי לא תדע גם היא כי מַשלה היא את נפשה, והיא חושבת כי מאֻשרת היא וצולחת ולא תדע כי רעה נגד פניה, וכי יבוא יום ולבה יקרע בה לשנים-עשר קרעים –אכן הנה יום בא… הנה יום בא…

ואחרי-כן יסַפּרו העצים איש לאחיו, כי עזבה האשה הצעירה את הארמון, היא ובעלה הגרף, והם לא באו עוד אל תוך הגן ימם רבים מאד מאד, כי קמו ויסעו לארצות רחוקות ומדינות נכריות, וישבו שנים רבות בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות.

ואחרי-כן שבו האיש והאשה, והעצים יספרו, כי שמחים ועליזים היו האנשים כל הימים, והאשה שחקה כל היום בקול גדול ותשמח אל גיל תמיד, ועל לבה לא עלה כל זכרון מזכרונות הימים אשר עברו, ורק לפעמים אמרה, כי ישנו עם אחד, עם היהודים, והיא תשנא את העם הזה שנאת עולם!…

אכן אשה אין לב היא! אשה עגבנית! קראו אחריה העצים בפה מלא וינועו וינודו בקול גדול…

הס! הס! –

מתוך הארמון אשר מנגד עולה עתה קול זמירות ומנגינות יפות, וקול מחוללים ומחוללות ישמע, וקול שחוק עליזים עולה ובוקע מבעד לחלונות הארמון, וישמעו כל עצי-הגן…

אז יעזוב הרוח את ענפי העצים ויעבור מעל פני הגן אשר ביער, והעלים ישקטו וינוחו, והענפים לא ינועו ולא ינודו עוד, וישקוט כל הגן מסביב והדִּבֵּר לא נשמע –כי נאלמו העצים כלם.

ובתוך הגן עמדה האֵלָה העבֻתָּה והזקנה, והיא כפופה ושחוחה, ופניה זועפים מאד מאד…

---

היום ההוא, יום חג השבועות השני, רד מאד ונוטה אל קצהו.

ברחובות העיר יהמו המון העם ופניהם צוהלים ושמחים; קול המולה ישמע מסביב, המולת בגדי-משי חדשים ושמלות וקשוּרים חדשים, העפים בצד ובכתף, והעם יהלך ברגש ובשמחה וששון. ויצא העם את פני רחוב בית-הכנסת ועבר את השוק הרבוע ואת רחוב האנגלים עד קצה שדרות האלונים, ומשם ישובו ללכת אל אשר באו.

אכןהאחד לא ישוב בלכתו, והוא הולך הלוך ועבור גם את שדרות האלונים, בודד הולך בין האלונים.

„מה הקסם אשר קסם לה? –ישאל את נפשו שנית ושלישית –במה לקח את לבה? –מה עשה לה? –מה עשה לה? – ”.

וגם הפעם עוברות מחשבות מאליפות בקרב לבו וזכרונות רבים עולים ויורדים בו, ולנגד עיניו עוברות כל התמונות והמראות למיום מות עליו אשתו ועד היום אשר עזבה אותו אסתר בתו; וגם עתה יזכור את הימים, אשר ישב על הארץ כמתאבל ויִּשָּׁבע לנפשו לבלתי זכֹר עוד אותה לנצח והיתה לו למתה; ואחרי-כן יזכור את היום, אשר שבה אליו ותקרא לו: „אבי! ”והוא לא היה לה עוד לאב ובעצם ידיו גרש אותה מעל מפתן ביתו. –מי יאמין לו עתה את אשר נשא ואת אשר נעשה בקרב לבו ביום ההוא? מי ידע את אשר היה לו בלילה ההוא כשאר הפך שערו וילבנו פתאום? אולי רק האלהים הוא האחד היודע…

אבל האם לא צוה האלהים הזה ויאמר: כרחם אב על בנים? האם לא נטל על האב לרחם על בניו בכל עת?

והוא?! אם ל א רחם עליה כרחם אב על בנים?

הן זוכר הוא ברגע הזה, כי את עורו קרע מעל בשרו בעצם היום הנורא ההוא וכי ימים רבים היה כחולם ביום ובלילה ולא ראה שֵנה בעיניו; ואז יזכור, כי באו לו ימים והוא את כל אשר לו יתן וגם את נפשו יתן בעד הרגע האחד, אשר יראה את פניה. –ואחרי-כן יזכור, כי באו ימים ולבו שב ויהי קשה מאבן ומחלמיש צור, ואז שב ויִּשָּׁבע, כי לא יוסיף עוד לראות פניה עד עולם. אז באו על נפשו כל מרורות חִבּוט הקבר וכל חרדת שבעת מדורי הגיהנם.

ושלש וארבע שנים עברו עליו בעת ההיא: שנות עמל ותלאה, ימי רגזה ושבר-לב ורגעי דאבה ומחלת-נפש. ויש אשר עלה על לבו בימים ההם, כי לא יוסיף עוד לחיות, אם לא יראה את פניה; ואז באה לו השמועה, כי עזבה העלמה את הארץ ותלך ותשב בארצות רחוקות ובמדינות נכריות, בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות.

הבקצוי ארצות רחוקות נאֶלצה להסתר מפניו? אם מפניו ברחה ותנס על נפשה עד ירכתי שאול? –

אז יגעש לבו וירעש, ומנוחה לא באה עוד אל בתי נפשו. –לא! לא! לא! מן היום הזה והלאה לא יחפוץ עוד לראות את פניה ולא יוסיף עוד זכור אותה עד נצח! –כדברים האלה נשבע לנפשו וגם התחזק והתאמץ לשמור את שבועתו זאת.

ואף אמנם עברו שבועות רבים והא באמת ובתמים לא נשא עוד את נפשו לראות את פניה וגם לבו שב למנוחתו וינח עתה מזעפו שכם אחד על כל הימים.

אז בא היום המר והנמהר הזה, הוא יום חג השבועות השני.

אכן יגעש בו לבו עתה והוא לא ידע ולא יזכור עוד איכה היה כדבר הזה –ורק אחת יזכור, כי כקרוא השַּׁמש היום בבקר את המלה: „יזכור! ”אז החל פתאום לזכור אותה, ויזכור אותה עם נשמות כל המתים, כזכור את המות. –האם לא מתה הנערה עליו? אם לא כמתה נחשבה לו זה מאז?…

אז התלקחה פתאום בלבו תאוה עזה לראות את פניה ולשמוע את קולה, וַתְּכַל נפשו אליה וַתִּכָּסף אליה בכל עֻזה ותקפה, כאשר לא כלתה ולא נכספה עוד עד היום הזה. – – – – – – – – – – – –

קול פרסות סוסים ושעטות רגליהם נשמע לפתע פתאום, ור' שמואל מרדכי נשא את עיניו ויבט על סביבותיו.

מקצה רחוב האנגלים נראו שני רוכבים יושבים בסוסים ורוכבים בחפזון נמרץ; על הסוס האחד יושב איש אשר לו כתפים רחבות וראשו נשא למעלה ועל הסוס השני רוכבת אשה לבושה שמלת-רוכבים ארוכה ובידה שוט קטן.

רגע אחד נחו הרוכבים וישבתו, והאשה שמה כלי-ראי על עיניה ותבט על סביביה, ופתאום ראתה את היהודי הזקן ותתאדם, ואחרי-כן החישה ותך את סוסה על השֶׁלִי במסמרות ברגליה ותרכב בחפזון נמרץ, וגם הרוכב מהר אחריה, וירכבו שניהם יחדו ויעברו את המקום, אשר שם היהודי עומד, והאשה הביטה בו מעבר פניה, ואחרי-כן מהרו שניהם וירכבו אל גן-היער, הלוך ורכוב בחפזון.

גם ר' שמואל מרדכי הכיר את שנים הרוכבים, ויהי נחפז להשען אל אחד העצים לבלתי נפֹל ארצה; ואולם שפתיו הלבנות דִבּרו חרש: אכן זה הוא הגרף וזאת רעיתו הגברת…

„לא! לא! לא! יותר לא אוכל לחכות עוד, כי קצרה רוחי מנשוא! ועלי לראות עתה את פניה!… ”…………………………………….

בתוך הארמון אשר בגן-היער יאירו אורים רבים, ואל האולם האדום נאספו האורחים למשתה הַטֵּה.

הגרף סטַנְקֶוִיטְשׁ מסלסל את שפמו ואומר: –העל-אודות היהודים תאמרו להתוַכח עמי? ואני אמרתי בלבי, כי יודע אנכי אותם הרבה יתר מכם: אין בם אף אחד אשר ישרה נפשו בו! ובדבר הזכֻיות החדשות אשר תאמרו, כי בהנתן להם הזכיות האלה ושבו והיו לאנשים טובים ישרי לב, הלא מלתי אמורה – –

–ידעתי, ידעתי, ענה הגרף זַוּוֹדְנִיצִין ויעבר כף ידו על מצחו – ואני את חלקי הן הגדתי לכם ואותו אגיד לכם גם היום: אכן אֻמלל העם הזה ופגעיו רבו עד מאד! אמנם רחוק מכליותי להגיד לכם, כי העם הזה כלם צדיקים, כלם שרים, ונהפוך הוא, ורק אחת אֹמַר ואותה אֶשׁנה: אם נגיד להם ישרם ונשיב להם צדקתם להיות גם הם ככל האזרח אשר בארץ, ושבו גם הם מרֹע מעלליהם והיו כאחד ממנו.

–אמנם הטיבות מאד, הטיבות אשר דברת, ענה הגרף שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר ישב עם אחד מזרע האצילים וידבר על-דבר הציד, אשר יהיה ביום המחרת, ולא התבונן ולא שמע היטב את כל הדברים ההם.

ובעלת-הבית, היא הגבירה אשר לה עיני-התכלת ותלתלי-הזהב, קמה ותשם אש על הפַּפִּירוֹסה אשר בפיה ותאמר:

–היהודים?! אמנם יודעת אנכי אותם יותר מכֻּלכם, ואני מגידה לכם, כי עם כבד-עון הוא, זרע-מרעים, לוקחי נשך, בנים משחיתים, אוהבי בצע ומעשקות! הלא תדעו כי פּי הוא המדַבּר, ואני אודה ולא אבוש, כי גם אנכי הייתי בת לעם הזה… ואולם סלחו-נא רגע אחד! קול ענות אנכי שומעת בחצר, קול הכלבים החורצים לשון…

ודלת החדר נפתחה והמשרת בא.

החֹדש סיון ליל התקדש חג –ברָן יחד כוכבי נשף…

מי שָׁמע את הרִנה הזאת, אשר יָרֹנו הכּוכבים בלילה? מי הקשיב את קולות הלפּידים האלה התלוים ממעל לראשינו על בלימה? –פעמים רבות התהלכתי לבדי בלילה ברחובות העיר בהיות הקיץ, ואזני פקוחות וקשובות ואין קול ואין קשב, זולתי קול הצעדה, אשר אנכי צועד על הארץ. או אז אספור כל צעדי: אחת ואחת, אחת ושתים, ולבי בל עמי מדי ספרי. מסביב לי הרוחות הטהורות והחַמות, וממעל לי האור המתוק הזרוע מקצה השמים ועד קצה השמים; ומעט מעט יחדרו כל אלה לי ובאו ונגעו עד נפשי, עד כי אחרד ואתפעם מהתענג ומרֹך. אז יחרוג לבי ממסגרותיו וישאף ויערוג לאשר אין לו –ורוח מלפני יעטוף, אשר לא אדע שחרו. מי לא יֵדע את הרגעים הקדושים והנשגבים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה והנוראה הזאת? –ברגעים כאלה יתרומם האדם ויתעלה, יתגדל ויתקדש, ועיניו תראינה מראות אלהים ואזניו תשמענה נפלאות עד אין מִספּר. ברגעים כאלה שמעתי גם אני קול רִנּה לפתע פתאום, ותעבור הרִנּה מקצה השמים ועד קצה השמים, ונפשי ידעה מאד מי זה הנותן זמירות בלילה… פעמים רבות התהלכתי בלילה בקיץ לבדד ברחובות העיר; ואולם לילה אחד לא יסור עוד מקרבי וזכרו לא יסוּף מלבי עד עולם. והלילה ההוא ליל בהיר בשחקים, ליל התקדש חג השבועות. ובהתקדש החג, ותהי גם האדמה מתחת לרגלי לאדמת קֹדש, ואתנהל לאטי ואקשב רַב קֶשֶׁב ברָן יחד הכוכבים ממעל.

קומו רֹנוּ בלילה כל אשר מסביב לי, קומו רֹנוּ אתי, כי גם שְׂפָתַי מלאו רננות!

„הללויה! ”…

מי זה? –הנה איש קרא באזני פתאום „הללויה ”. את הקול הזה שמעתי מפרש יוצא מפי איש –ואֵפן כֹה וכֹה לראות את הקורא. ואולם בקשתי ולא מצאתי. אולי קול איש הוא, היושב על התורה כל הלילה, והוא קורא בספר „תקון ליל שבועות ”. וכאשר נשאתי עיני כֹה וכֹה, וארא כי לא שגיתי; לאחד החלונות נשקפתי, והנה איש עברי זקן ונשוא-פנים יושב אל השלחן וקורא בספר בדממה וקול –ופני הזקן הזה לא יעברו עוד מנגד עיני כל הימים, אשר אחיה על פני האדמה…

קומו רֹנוּ בלילה –הנה כבוד אלהים מלא את כל הארץ –וגם שפתי מלאו רננות…

„הללויה! ”

---

הנר אשר במנורת הכסף עוד טרם יכבה, והזקן יושב אל השלחן. אנשי הבית נמו את שנתם ויוָּתר הוא לבדו, כי חג השבועות הוא, ועליו לקרוא בספר התורה כל הלילה. אנשי-הבית נמו את שנתם, אבל מה לו ולאנשים האלה –לוּ גם עֵרוּ עמו כל הלילה? הן בניו יצאוהו ובתו איננה ואשתו מתה עליו. והאנשים אשר בבית רק זרים הם לו, אשר בביתם יתגורר ודבר אין לו עמהם. הזקן התעורר. –הלא חג היום לאדֹני ועצבת-לב חטאת, ולכן יעביר את ידו על מצחו, לנער את מחשבותיו ואת דמיונותיו הרעים בזרוע נטויה, ויקח את הספר מעל השלחן אשר לפניו להגות בו ולהעמיק בו חקר, אולי יבואו פסוקי כתב-קֹדש אלה ובראו לו לב טהור ורוח אחרת. אכן רק בשפתיו יקרא את הפסוּקים ולבו בל עמו. תמונות שונות תעבורנה על פניו, והמלים עודן בפיו בקראו אותן והוא לא יֵדע בעלותן ובצאתן מפיו. דף הולך ודף בא, והוא לא יֵדע ולא ישים עליהם לב…

מה אחרית גבר אשר דַּרכו נסתרה?

„… וַּנֹּאמֶר אֶל-אֲדנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ ”…

והוא –האם לא אהב אותו? האם לא אהב את ילד זקוּניו הקטן כנפשו וישמרהו כאישון בת-עינו? –הנה גם הוא זקן ושבע ימים, וגם לו היה ילד זקונים קטן, אשר הִפְלָה אותו לו מכל אֶחיו. הן אמת הוא: את בניו כלם אהב אהבה גדולה מאד; ואולם בניו אלה הכעיסוהו בהבליהם וימררו את חייו, ויִוָּתר לו אך ילד זקוניו לבדו. כן, כן! בניו הגדולים לא אבו ללכת בדרכיו וַיַּטוּ מן המסלה הישרה, אשר ילכו עליה כל שלומי אמוני ישראל, וילכו בשרירות לבם הרע… לא! לא בשרירות לבם הרע הלכו, כי לא נקרא שרירות-לב למעשי איש, אשר יבחר לו דרך חדשה המוצאת חן בעיניו ועשויה לפי רוחו; ולכן גם על בניו לא יֵאָמר, כי הלכו בשרירות לבם הרע, ורק דרך חדשה בחרו להם לפי רוחם… הוא חשקה נפשו לנהל אותם על מבועי התורה ולעשותם לנערים למודי אדֹני, והם סרו מן הדרך הזאת, סרו מהר, ויבחרו להם תורה אחרת ולמודים אחרים; וגם בעשותם כדבר הזה לא פשעם ולא חטאתם הוא, כי-אם פשע הדור וחטאת הקהל, אחרי כי רוח חדשה עברה אז על הארץ ותצרור גם את בניו בכנפיה. בימים ההם ובעיר וִילנה ובעיר ז’יטומיר הוקמו בתי-המדרש לרבנים. וינהרו אליהם נערי בני-ישראל מכל עיר ועיר, וינהרו אליהם גם שני בניו הגדולים, והוא עד היום הזה איננו יודע אנה הלכו, אם לוִילנה ואם לז’יטומיר. אכן לנצח לא ישכח את היום ההוא בקומו בבקר לקרוא לבניו לשמוע בלמודיו, והנה אין קול ואין קשב, ובבואו אל חדרם, והנה אין איש, ורק אגרת קטנה מצא על השלחן, ובה כתבו אליו גם שניהם, כי בלילה לקחו את צרורותיהם על שכמם, וילכו ללמוד „השכלה ”… אז התרגז, התגעש, ונפשו דאבה עליו מאד מאד; ובכל-זאת הנה ימים באו, אשר נשא להם ולמעשיהם, אשר עשו לו. אבל המעשה אשר עשו שָׁת איבה בינו ובינם, ולכן גם בשובו לרחם עליהם, כאשר ירחם אב על בנים, לא היה עוד לבו שלם עמם כתמול שלשום. –ואת אלה עשו לו בניו הגדולים! ואולם עוד שָׁאַר האחד, והוא הקטן וילד זקוניו, ואותו אהב תמיד מכל סגולות מלכים, וגם ה י ו ם עוד יאהב אותו כאז…

„… פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לְאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי ”…

במה חטאו אבותינו, כי פקד אלהים את עונותיהם עליו ועל בניו? הן האלהים עושה חסד לאלפים, לכל אשר יאהב ולכל אשר ישמור מצותיו –ואיה החסד אשר עשה ל ו, והוא גם הוא הלא שמר את מצותיו תמיד? האלהים עשה חסד ל א ל פ י ם, –אבל העשה יעשה גם לאיש היחיד? הן כל איש ואיש בהיותו יחד וגלמוד יֵדע בנפשו, כי טוב וחסד רדף כל ימי חייו ולנצח לא מצא אותם. כמה אנשים יחידים מתהפכים על משכבותם בלילות ויודעים בנפשם, כי אוהבי אדני המה ושומרי מצותיו, והם לא יאכלו בטובה לעולם; כמה צדיקים וישרי לב קוראים ויודעים, כי האלהים הוא העושה חסד לאלפים, ואיש אשר לו נעשה החסד אין; כמה יש קוראים ואינם נענים, צועקים ואינם נושעים, שומרי מצות ואינם נשמרים, אוהבי אֵל ואינם נאהבים, ובכל אשר נפנה נראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו –הלעולמי עולמים יאבדו הצדיקים בצדקתם והרשעים יאריכו ברשעתם?

הס! הנה קול מורה-השעות דופק, הנה חצות-הלילה…

„… אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ… ”

אבל בניו לא יָרְאוּ את פני אביהם וגם את פני אמם לא יָרֵאו, כי על-כן קמו הלכו להם! ובלכתם הִנה באו אל עיר נכריה, ותהי שם גם עבודתם נכריה. ומי יודע אם לא חללו גם את שבתות אדֹני, בהיותם בערים ההן! –ואולם עוד שָׁאַר האחד, הוא השלישי, והוא קטן וילד זקוניו, ואותו אהב מכל סגולות מלכים. ואף אמנם היה הנער הזה סגולה מכל אֶחיו, ויחכם מהם ויעש חיל בלמודיו. הלא שתים-עשרה שנה רק מלאו לנער הזה, והוא עמד וידרוש ברבים בבית-הכנסת הגדול, ורבים השתאו והשתוממו לו! אמנם כן הוא, בן שתים-עשרה שנה היה הנער אז, ושמו היה לתהלה ולברכה ותתברכנה בו כל משפחות העיר. בהיותו בן שש-עשרה שנה יָדעו כל העם מסביב, כי אין כמוהו בכל הארץ, וכי בקרוב יִכּוֹן כסאו בין הרבנים –ועיני אביו רואות ואזניו שומעות. אכן פתאום היתה מבוכתו, לפתע פתאום באה הרעה: ביום אחד בהיות הבקר נגש אליו בנו זה, ובפה מלא ובלי בשׁת פנים דִבּר אליו לאמר: „אבי! שלחני-נא ואלכה, כי חשקה נפשי לשמוע בלמודים באחד מבתי-מדרש לחכמה בעיר המדינה …שלחני וברכני-נא אבי… הן לא תתעמר בי וגם התעלם לא תתעלם מבשרך! ” – כדברים האלה דִבּר אליו בנו, בנו זה אשר לו אמר לבו, כי בצִלו יחיה והוא יהיה לו למשיב נפש ולשִׁלּוּמים תחת אֶחיו אשר יָצאו והיו לאחרים…

עד עולם לא ישכח את הלילה, אשר שכב על משכבו, אחרי שמעו את הדברים האלה מפי חמדת חייו; עד עולם לא ישכח את המלחמות, אשר נלחם בנפשו בלילה ההוא, ואת הדמעות, אשר המסה בהן את ערשו; עד עולם לא ישכח את שיחו ואת הגיגו, אשר היה על לשונו ואשר עבר משכיות לבו; ואולם לפנות בֹּקר באה מנוחה אל קרבו וַיִּנָּחם, ונפשו ידעה את אשר עליו לעשות. כהיות הבֹּקר קרא לבנו החדרה ויאמר אליו במנוחה ובקול גדול: „לֵך, בני! לך אל אשר ישאך רוחך ואדני יהיה עמך בכל אשר תלך! הלא רואה אנכי, כי רוח חדשה עברה על הארץ, ואני מה כי אתפאר לכלוא את הרוח הזאת… ”

„… וְעָנוּ וְאָמְרוּ יְדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ; כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם ”…

הוי, אֵל אלהים אדירים! איך יתכפר לו הדם, אשר בידיו שפכו ועיניו ראו? האם תהיה לו כפרה עד עולם? האם לא בעצם ידיו נתן דם נקי בקרב ביתו ובקרב עמו? האם לא במו פיו דִבּר לבנו ויאמר אליו: „לֵך, בני, אל אשר ישאך רוחך! ”ובנו מה כי ילין עליו עתה, אם הלך אל אשר נְשָׂאו רוחו ויסר מן הדרך אשר הלכו בו אבותיו מדור דור?

„… וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִּי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ… ”

וכל הדברים האלה כתֻמם כן באו, לא נפל דבר מכל הדברים הנוראים האלה ארצה! הן אמת נכון הדבר, עד היום הזה עוד יִפָּלא ממנו לדעת ולהבין את אשר נעשה עם בנו בימים ההם, ובנו זה הן היה נזהר ונשמר לנפשו כל הימים, ואיך עברה עליו הרוח הרעה הזאת פתאום לזנות אחרי אלהי נכר-הארץ ולעשות כמעשיהם. –ואולם אמת נכון הדבר! בימים הראשונים כתב אליו בנוֹ את מכתבו מעיר החכמה לעתים מזֻמנות, ואחרי-כן הלכו המכתבים הלך וחסֹר, ואחרי-כן חדלו, ולא שמעה עוד אזנו דבר למטוב ועד רע. ופתאום והנה שמועה נוראה עברה למקצה הארץ ועד קצה הארץ, וַיִּשָּׁמע פתאום דבר המרד אשר נעשה. כי קמו ילדי בני-הנעורים אשר למדינת פולין למרוד במלכם. בימים ההם ותהי שנת אלף ושמונה מאות וששים ושלש! אז בא היום הרע והמר ועיניו ראו. היום היה יום הששי אחרי הצהרים… אנשים רבים רצים בחפזון עד בואם אל השוק הָרָבוּעַ, והוא גם הוא רץ בין הרצים, ובבואו והנה מראה נורא לנגד עיניו: עץ גבוה עשוי בתוך השוק, ושם עומד ההורג ומושך בחבל אנשים רכים עוּלי-ימים מאד מאד, והם ימותו בחניקה איש אחרי איש, איש אחרי איש; ואחרי-כן ראה את האחרון מן האנשים הצעירים ההם… קול זעקה גדולה התמלט מבין פתחי פיו, ואחרי-כן נפל ארצה מלוא קומתו ולא יסף עוד לראות דבר…

אבל הנה תמונות אחרות עוברות פתאום על פניו. אז לא יוסיף עוד לראות את בניו הגדולים, וגם את בנו הקטן לא יראה עוד, ורק את תמונת אשתו יביט בשכבה על הארץ ושמיכה שחורה פרושה עליה ונר בוער למראשותיה ורגליה אל מול הפתח, והוא רק את האחת יזכור, כי היום ההוא היה ממחרת יום הששי ההוא… אין זאת כי לקחה אזנה גם היא את דבר השמועה הנוראה ההיא, ותפול גם היא ארצה, כמוהו כמוה, ורק בזאת נבדלה ממנו, כי לא יספה עוד לקום. –מקצה שלשת ימים, ויקברו אותה בכבוד גדול בקברות ישראל… אבל כל התמונות וכל הזכרונות האלה מאפע הם, הבל הם, ריק הם! ורק תמונה אחת מתיצבת עתה לפניו, ואותה לא יוכל עוד להסיר מנגד עיניו, ואת תָּויה ואת רשמיה לא יכחיד ולא ישמיד מלפניו, כי בנפשו היא!

הנה בתו, הנה בתו יחידתו, אשר היתה תאות נפשו כל הימים…

אבל למה זה אפוא יחטא ולא יקרא את הפסוקים מעל הספר כראוי, והוא הלא איש אשר לא עבר גם על מצוה קלה מעודו?

הנה הוא אוחז ביד את הספר וקורא בו. דף הולך ודף בא. פסוקים הולכים ופסוקים באים, פרשיות הולכות ופרשיות באות –התמונה לעולם עומדת לנגד עיניו כאשר עלתה לפניו.

„… וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵך לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי; בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ”

כן הוא, רק המות הפריד בינה ובינו! הן יפה ונחמדה היתה רות המואביה הזאת; ואולם יפה ונחמדה ממנה שבעתים היתה בתו, וכמוה לא היתה עוד בכל הארץ נערה בעלת לב טהור ורוח נכון. רק מעשה-פלאות עשה אלהים בעשותו אותה, ויברא אותה, למען אשר יכרע ולמען אשר ישתחוה לה כל רואהּ, ולכן כרעו אף השתחווּ לה כל רואיה! וגם האיש הרוקח, הוא הנוצרי הצעיר, אשר בבית-המרקחת ממול ביתו, כרע אף השתחוה לה; ובתו הנה הבדילה בינו ובין יתר הגברים, כי אותו הכעיסה אף הרעימה ותּתאמץ להראות אותו כפעם בפעם אשר מְשַׁקֶּצת ומואסת היא אותו, תחת אשר את יתר הגברים לא הכעיסה ולא הרעימה וגם את לבה לא שתה אליהם. מי יודע עד כמה התאזרה האמללה ועד כמה התגברה לעמוד על נפשה ולחסום את רחשי לבה בקרבה ולהלחם בהם בכל אשר תוכל! אין זאת כי באחרונה לא קם בה עוד רוח ולא עצרה עוד כֹח, כי על-כן קמה ותאמר אליו: „באשר תלך אלך ובאשר תלין אלין ” –ותקם ותלך עמו באשר הלך, וילכו שניהם יחדו, ויבואו עד המקום, אשר שם עמקו מי הנחל מאד ואשר שם ילינו ואיש לא יעורר עוד אותם; וממחרת היום ההוא וישטפו מֵימֵי הנחל ויעלו אל היבשה את גופת העלם ואת גופת העלמה המתים…

הס! הנה הזקן בוכה כילד קטן…

---

הבֹּקר אור.

הנה חג לאדני היום ובני-ישראל מהַלכים ברגש אל בית-אלהים, וצעדיהם צעדי און כלם ופניהם צוהלים משמחה ובגדיהם בגדי-חמודות.

מחלון ביתו נשקף איש זקן והוא רואה ומביט בשפעת ההמון החוגג, אשר יעבור לפניו –ועיניו לא תשבענה הפעם מראות ומעט מעט תהיה רוח אחרת גם עמו, ומעט מעט יחלפו קמטי מצחו ויחדלו וגם פניו ינהרו. הלא חג היום לאדני ועצבת-לב –חטאת!

זה הכֹּחַ לאיש-יהודי…

קדוש היום לאדוננו וְאַל תֵּעָצֵבוּ!

איש לבֶן-פָּנים ועצוב-רוח עומד עתה לפני עיני רוחי כמו חי.

לפנים בישראל נקרא האיש בשם דוד יעקב קוהן (כהן) ועתה קראו לו פרידריך יַקּוּבִּי קוֹנְרַד בּוֹנֵיפִצִּיּוּס. – אכן על שנוי השם אמרו תמיד, כי סגֻלה הוא לאנשים חולים להחלימם ולרפאותם, אבל את האיש הזה דִכּא שנוי-השם וַיַּשְׁפִּיתֵהוּ לעפר-מות…

הן זר מעשה איש כזה ותולדות חייו נכריות! לפנים ישב דוד יעקב כל הימים וגם הלילות בבית-המדרש ויהי לבן-פנים ועצוב-רוח מעודו, ולא יָדע כמעט בשכבו ובקומו. רבותיו אמרו עליו תמיד, כי כשרונות מיוחדים אין לו – והוא לא יָדע ולא שת לבו לדבר הזה; רבותיו אמרו עליו, כי גם חכים לא יתקרי וגם רבי לא יהיה עד עולם – והוא לא שמע ולא הבין. ואולם מתמיד היה היושב לפני אדני וקורא אליו תמיד, תחת אשר לא היה מן המתמידים, אשר אדני קורא אליהם. וגם הרקחות והטבחות, אשר באו יום יום לפני הַדַּיָּן, לשאל את שאלותיהן, הביטו בו ותאמרנה עליו, כי שערות ראשו הצהובות יפות מאד – והוא לא שמע; ופאותיו סלוּלות ועשוּיות שְׂבָכִים כמעשה השְׂבָכָה אשר על החלות – והוא לא ידע. וגבה קומתו חסון כמו לולב גדול – והוא לא שת לבו אל כל זאת, ויהי מתמיד כבראשונה; את פאותיו סִלסל תמיד ביד חזקה ובכֹח עצום עד מְרָט שֵׂעָר, ואת שכמו הֵשַׁח עד היות לו גם גבנון. גם מעיניו הטהורות והבהירות הציצו רוח שפלה ותֻגּת-נפש – והוא לא ידע אף את זאת. ויהי לפיו שָׁמְרָה ועל דל שפתיו נִצְרָה, וגם בדַבּרו היו דבריו מעטים מהתענג ומרֹך, מעצלות ומיראה, והוא עיף ויגע תמיד, נחשל וכושל כל הימים, ועל פניו תלין מנוחת עולמים, אשר לא תסור מעליהם אף רגע. אבל הירח, כי יקר הולך, ואורו, כי יאיר בלילה לא עבות, אז יחוש דוד יעקב, כי נפשו בקרבו צהלה ושמחה מורשי-לבו מלאים על כל גדותיהם; ובהגיע אל אזנו קול צפור שוררת בבקר מבין עפאים או עָגור מצפצף על פנת גג, ורוח על פניו כי יחלוף מִסֵּתר ערוגות השושנים אשר בגן, לבוא אל קרבו כמו שיח סוד קודש, להשכיר אותו ולדַכּא את בתי-נפשו, אז ירעד בגילה כמעט רגע ודמעות תפַכּינה מבבות עיניו – והוא לא יבין ולא יחוש בבכיָתו ולא יֵדע כי לדברים כאלה יקראו אנשים משכילים כמונו „התפעלות ”או „דמיון ”או „הזיה ”; ואיש אין בעירו הקטנה, אשר תהיה לאֵל ידו להבין את כל אלה ולהבינם גם לו ולהשכילו; והיה אם נפתחו שערי-הדמעות עדי רגע, והבינו כל היושבים, כי הכאב מַציק לנער, ויחזקאל הבחור „היודע הכל ”אמר, כי בלי ספק הוא כואב את אחת מִשִּנָּיו הלבָנות והוא בטלן ומטבעו איננו סבלן, ויחרו אותו רגע בדברים, ואחרי-כן שבו אל עבודתם עבודת הַקֹּדש.

מה יש לי עוד חדשה לדַבֵּר באיש אשר כזה? אכן נפלאים הם החיים ונפשנו לא יודעת.

אם בדרך אחד ילך האדם להִסָּתר מפני הטבע והדר גאונו, ועלה אליו הטבע בשבעה דרכים, להביאו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו זה, אשר בחר לו. יש אשר בתוך הגן בין ערוגות המטָּעים יעלה הצמח מן הארץ והוא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו, הנטוע מעבר לים-אוקינוס באחת מארצות אמריקה – מי הורה דרך לרוח להביא אל הצמח את בן-גילו מכנף ארצות תבל ומאיי-ים הרחוקים? ואת הרוח מי הורה דרך לחדור לתוך נער רפה-ידים ורפה-רוח ולבוא אל לב דוד יעקב עד היותו בו לתחיה? ספר קטן מצא הנער, ועל פיו הגָה מן המסלה, אשר היתה לו בראשונה, כי מצא כתוב בספר הזה דברים רבים נפלאים ונשגבים, גדולים ונעלמים, אשר הרגיש אותם תמיד ולא יָדע לקרוא אותם בשם, ופתאום קמו ויחיו כל הדברים הזרים והנפלאים ההם בקרבו, ותהי להם צורה ותמונה. – ושם הספר הקטן הזה: „שירי בת ציון ”.

למן היום ההוא והלאה היה הספר לנביא לו; דוד יעקב יהרהר הרהורים, והספר יעננו בקול בקרב לבו; דוד יעקב יהגה ויחזה חזיונות, ואת כל הגיונותיו וחזיונותיו ימצא כתובים בדיו שחורה ומפורשים היטב בתוך הספר; וגם כי יהיה לו דבר קשה מדברי הגיונותיו ודמיונותיו, אשר יהגה בסתר לבו וידמה במעמקי נפשו, והוא לא ידע ולא יבין אותו, אז יהיה לו ספרו לאוּרים ותֻמים, לשאול בו, ועל פיו יבין את משאת נפשו ואת חזיונותיו; כי על-כן ישוה את הספר הזה לנגדו תמיד גם בהקיץ וגם בחלום. אז נהפך לבו בקרבו פתאום והוא לא ידע מה נעשה בו –

מה זאת „אהבה ”? מי יערוב עֲרֻבָּה לפניו כי הוא איננו „אוהב ”?…

„הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת ¹ עוֹלֵלָה!

הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ,

רוּחַ וָנֶפֶשׁ אַךְ הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל-אָרֶץ ”.

מה זאת האהבה, אשר עליה יֵאָמר כי היא מַלל תמלל וכי ראמות עוֹלֵלָה? האם לא נבצרה המזמה הנפלאה הזאת גם ממנו? אם נתון תתן גם לו טוב-שמים על ארץ? והנפש איה איפה היא, אשר עליה יוכל לחשוב כי אוהב הוא אותה או כי אותו היא אוהבת? – אמת היא, כי שתים ושלש פעמים דִבּר פיו את דבורה מלכה בת השוחט, אבל מידי דַבּרהּ אליו לא עוללה אהבה ראמות, והנערה לא נתנה לו טוב-שמים על ארץ, כי אם לחם וחמאה וגבינה נתנה לו על טבלא של עץ, אחרי כי „יומו ”היה, אשר אכל שם את ארוחת-הבּקר – ומה לו ולה? ומדי חשבו בה זָכר גם את רבקה בת החזן וידע כי גם בה לא בחר לבו, יען כי „רוח ונפש לא היא בו חוללה ”; וכן תמו הנערות והוא לא ידע אל מי מהֵנה יפנה. אבל עוד שָׁאֲרָה האחת, והיא לאה היתומה בת אחי הַדַּיָּן.

את הנערה הזאת קראו רבנן ותלמידי-החכמים בשם „אמתא דבי רבי ”, והיא אדמונית ויפת-עינים, אשר אש תמיד תוקד על לבה ואשר ברעש ובשאון תגַמא את הארץ תחת כפּות רגליה, וכל יצורי גוה יבערו תחתיה מרֹב אונים ומתאוה נסתרה, ומעודה בזה ולעגה בלבה לכל האנשים הרכים והענוגים, הזוחלים על העפר גם מבלי רָמֹס ברגל את הרמש הרומש על הארץ. הנערה גדלה עם התלמידים יחד, ומלאכתה היתה לאפות צפיחיות בדבש בימי הקיץ ולצלות תפוחי-אדמה בלילי טבת הארוכים, וגם ידעה לקרוא בשם את כל השיטות אשר למדו התלמידים לשעתם, אם „ברירה ”ואם „חזקה ”, אם „תקפו כהן ”ואם „שליחות ”, ותחי בשלום ובמישור עם כל בני בית-המדרש יחדו; ומכֻּלם הכי-נכבד היה בעיניה הבחור יחזקאל הבא מזדוּנסקה-ווֹלה, על כי בחֹרף האחרון בצלותה את תפּוחי-האדמה במסדרון הבית, יָדע הבחור לכַוֵּן את השעה ולצאת אליה בהיותה לבדה ולהחזיק בה ולהתרפק עליה בידו האחת ולגזול ממנה בידו השנית את כל הצלי אשר הכינה, כי התעלל בה רגע ויברח וימלט על נפשו. – ואת הירח עם ברק אורו שנאה, עקב אשר בא זה להאיר לה בשעה אשר אורו היה לה למותר…

מקץ ימים מספר ודוד יעקב יָדע, כי אמלל לבו בקרבו, וכי אוהב הוא אהבה בלי מצָרים את הנערה הזאת בת-השמים.

אבל לבו היה קבר לכל דמיונותיו והגיונותיו ולא עברו על דל-שפתיו, ורק כאשר ידע, כי אין רואה ואין שומע, הרהיב את נפשו לגשת אליה, לדַבּר אליה או לשמוע מפיה שתים שלש מלים; והיא כי לא נסה מלפניו, או כי דִבּרה אליו לאמר: „תפוחי-האדמה טובים היום ”, „התופינים נמרחו בדבש היטב ”, אז אמר העלם בלבו, כי אוהבת אותו גם היא, וכי בחרכי עיניה כתוב דבר האהבה הזאת בּאר היטב ומפורש כראוי; ויהי המעט לו לבקש מלפני אלהיו לאמר: מי יתנני תפוח-אדמה או צפּיחית בדבש, והייתי אני התפוח או הצפיחית, אשר תאחז בו לאה בעצם ידה ואשר תצלני ותאפני במו אש… אבל לאה לא ידעה ולא הבינה את רחשי לבו ולא שָׂמה לב אל כל הצרופים והרמזים ואל כל אשר לִבֵּב לעיניה „הלבן ”באחת מעיניו או בשתיהן, ותאכל את תפוחיה ואת צפיחיותיה בתאות-נפש, ולא ידעה כי מעת אשר החל העלם להיות נכוה בגחלתה די לו בקב חרובין וכל אכילה גסה תתעב נפשו. – אז יכתוב דוד יעקב שירים בשעה שעין זר לא תשלוט בהם, וַיָּשַׁר על הירח ועל האביב ועל האהבה ועל תפוחי-האדמה אשר בידי יָפָתוֹ, הדומים אל הכוכבים, ועל השמש והירח ואחד-עשר תפוחי-האדמה, המשתחוים לו, ועוד רוחו לא שככה – ובשעות כאלה ישבה לאה במנוחה או לָמדה מפי אחד התלמידים לדעת מה זה „מטאטא ”ומה זה „סַלְסְלֶהָ ”, ותדע נאמנה, כי יחזקאל הבחור, בשעה שגזל ממנה את תפוחיה, סלסל אותה, ולמעשהו אשר עשה יקרא פי האדם „סלסול ”…

אכן האהבה תפתח פֶּה גם לאשר-אין לו, ואז גם אִלם בשיר ירון; כי על-כן לא יתפַּלא עוד איש אם גם דוד יעקב מצא את הדרך אשר ילך בה ואת הדברים אשר ידַבּר.

הירח חותר והולך ברקיע השמים ורוח צח נושב מאפסי השדה. דוד יעקב ולאה עומדים בחצר אל מול פני בית המקוה. לב הנער הומה ומלא על כל גדותיו, ואולם נצרה על דל שפתיו. אבל האהבה תפתח פה גם לאשר-אין לו.

–הידעת לאה כי… כי הטהרו פני השמים וגשמים אין עוד?

–מאי קן משמע לן? הלא עינים לי לראות, והאויר לא שִׁנּה את טעמו מאז היות „המולד ”ועד עתה. – העלם עמד מחריש רגעים אחדים ולא יָדע לשית עצות בנפשו.

–וגם הירח יקר הולך ברקיע השמים…

–לא דבר חדש הוא; כי על-כן לא העליתי בחדרי בלתי-אם נר אחד.

–אל תבוזי ואל תלעגי לי! גם לי לב כמוך. והיה ביום שמעי את הצפור המשוררת…

–לא אבוז ולא אלעג, ולקול שיר ישמח לבי גם אני. בשבת שמברכין החֹדש שמעתי את החזן-האורח בזַמרו זמירותיו והוא מצא חן בעיני, ובפרט מצאו חן בעיני הנערים העוזרים אחריו. אבל מדוע תקרע את סגור עיניך, שוטה? לך שכב, דוד יעקב!

–הוי, לאה, לוּ ידעת… אבל ברגע הזה חמקה עברה הנערה ממנו, כי שמעו אזניה קול מבית קורא לה, והנער עמד ויבט על-פני הירח. – בלילה ההוא נדדה שנתו ולבו המה כחלילים, וקול בקרבו קורא בכח! אהבה! אהבה! אהבה! הלא באר היטב הגידה לו, כי אוהבת היא אותו, אחרי כי הרבתה שיחה עמו וגם קרֹא קראה לו „שוטה ”בלשון חִבּה, וגם דאֹג דאגה לו לצוות עליו ללכת ולשכב, ועוד ועוד; ואף אמנם אמת הדבר, כי הוא הסכל והוא הבער, הוא הפתי והוא השוטה, על כי שאל אותה אם תדע את דרך הירח בשמים, והדבר הזה הלא הוא דבר המובן מאליו; אבל יקרבו-נא הימים הבאים, תתרגל נא הנערה אל אָרחו ורבעו, או אז קרובה ישועתו לבוא וכמו שחר יבָּקע אורו להאיר לפניו את הדרך, אשר כתובים עליו במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה!

אכן קרבו, באו הימים, ואף גם התרגלה הנערה אל שיחת הנער, ותדע ארחו ורבעו ותקרא לו „שוטה ”שבע ביום, ואולם על הדרך הזה לא נמצא כתוב במכתב אלהים: אהבה! אהבה! אהבה! כי אסון ודֶבר, מות וּשְׁכוֹל, מגפה ופגע רע הביאו הימים האלה בכנפיהם… החום עלה על הארץ ויעל עמו את מגפת הכוֹלֵירָה, וַיָּשם שַׁמות בעיר; אבות על בנים מתו ובנות על אמותיהן; כלות מתו על חמותיהן וחתנים מחֻפּתם; בימים ההם מתו במגפת הכוֹלֵירָה בחורים רבים מבני בית-המדרש, בימים ההם מת גם יחזקאל הבחור וגם רבים מן האחרים מתו.

וגם אמתא דבי רבי מתה, היא לאה היתומה, בת אחי הדַּיָּן.

אבל דוד יעקב לא מת! – היש רחמים בטבע?… הן הֵרַע הטבע לעשות עם המתים, והנה גדלה רעתו זאת שבעתים אשר עשה עם החי הזה אשר הֶחיה! דוד יעקב לא מת, והוא שבע ביום התפלל אל מותו, מבלתי יכלתו למַלט עוד משא חייו, – לאה אהובתו אינה עוד! הירח בלילות רוחץ פעמי רגליו באפיקי רצי כסף; בערוגות אשר בתוך הגן תנץ הגֵיאוֹרגינה כאז וכעתה, והַוֶּרֶד ישלח ריח ויפק לכל עובר כחו וינשא ראשו, וקטורה ישימו כל הפרחים באף האדם והושיטו לו כוס משַׁכּרת, לחדור לו ולעצור בעד נשמת אפו ולהיות לו למחנק לצוארו ולמועקה בלבו; ברדת היער ישלחו עצי האלטו את עליהם הרחבים, ותחתיהם יתלוננו כל כנף רננים וכל צפור נעלסה, ועל בד העץ יעמוד המזַמר להנעים הוד קולו, ואדוּם הצואר יעוף הֵנָה והֵנָה למלא את הרוח שיח סוד קֹדש, אשר לא נדע שחרו ועָצמו, והפַּרְגִּיּוֹת אומרות שירה וקוראות פרק בקול גדול… אבל לאה מתה, לאה איננה עוד, ודוד יעקב עודנו חי ועיניו רואות כל אלה וכָלות! היש רחמים בטבע? אם חנינה יש בשדה-הבריאה ובכל היקום אשר מסביב?

אבל רחשי-לבו אלה וכל חזיונותיו והגוּתו לא עברו על דל שפתיו, והרואה אותו לא הכיר בו כל שנוי ותמורה ולא ידע כי מהפּכה גדולה בקרב לבו, ולא הבין את דבר אהבתו ומשאת נפשו בעוד לאה חיה, וגם במותה לא ידע איש את קבורתה, אשר בלבו, ואיש לא הבין את הנעשה בקרבו פנימה, כי כאז וכעתה ישב עוד דוד יעקב אל השלחן מעלות הבּקר ועד הלילה, וגם את השכלתו לא יָדע איש. וגם לוּ יָדע איש, לא הבין לכל המעשה הזה. – אכן דאגה בלב איש תאכל כעָש את כל חמוּדו ודם לבו יהיה לה לכוס רויה, אשר ממנה תשתה בכל פה: הנה כן כשל כֹח הַסַּבָּל ודוד יעקב לא יכול עוד למַלט משא חיים כאלה, כי גָדַל כאֵבו.

ראה כי צר לו המקום בבית ולא יכילֶנו עוד הרוח אשר סביביו, ולבּו נשא אותו לצאת החוצה ולבקש לו מנוס מצרתו תחת שמי ה'. – היום היה יום בהיר, ורוח עדנים, רוח קדים חרישית, נָשב בעזובת החֹרש ויחלוף על פני השבלים המלאות אשר בדגן השדה; דוד יעקב הביט במחזה הנהדר הזה ולבו פָחד ורָחב, ושב ורפא לו רגע אחד, וילך אט על פני תלמי השדה ותלתלי ראשו עפו אליו בצד ובכתף. לאן אתה הולך, איש חי מחליו? אנה פניך מוּעָדים, איש אשר פצעיו לא זֹרו ולא חֻבּשו עוד? אל מול פניך נשקף ככר השדה אשר לו יקראו בני ישראל „המקום הטוב ”או „בית-עלמין ”או „בית-החיים ”… חזור לאחוריך, אמלל! האם שכחת, כי כהן אתה? ומה לכהן בבית-הקברות?

מה לכהן בבית-הקברות? הוי, שאֵלה נבערה! כל חמודות חייו נקברו שם, שם קֻּבַּר כל מאודו וכל נפשו, כי שם נקברה לאה! – ואף אמנם יָדע הכהן רגע אחד, כי חוטא הוא בִדְרוֹך כף רגלו על מפתן בית-הקברות, ואף גם ידע, כי יש אשר יתָּפש בכף ברגע כרעו על קבר נערה בתולה; ואולם ברגע השני שכח את כל אלה ובשצף סערת רוּחוֹ דָלג על המפתן דרך הפתח הקטן, אשר שם ידרכו הכהנים, ויתנפל על קבר הנערה המתה לרַצות את אבני המקום ולחון את העפר, אשר תחתיו, ועיניו היו למקור מים. – אז עלו על לבו דברי המשורר „כִּי לֹא יוּכַל הַאֲמֵן כָּל דּוֹד כָּל גֶּבֶר, אִם רַעֲיָה מֵתָה וּבְאִבָּהּ נָבֵלָה, כִי לֹא תוֹסִיף לָקוּם מִבְּלוֹת בַּקֶּבֶר ”, ויבך הנער עד כי רָוַח לו ועד כי הוסרה כמעט המועקה, אשר העיקה את לבו תחתיה. – האם לא תוסיף הרעיה המתה, אשר נָבלה באִבּה, לקום מבלות בקבר?…

וכן יעשה הנער ימים רבים.

בלילות תמוז הבהירים ובכל יום ויום, בשעה שהוא יודע כי עין זר לא תשוּרנו, יצא הכהן את פני השדה להתגנב חרש לבוא אל בית-מועד לכל חי, ושם ילין על הקבר וידרוש אל המתה כנפשו שְׂבעה.

אכן בא היום המר והרע; דוד יעקב כרע על קבר הנערה כפעם בפעם, ובעוד הוא עושה כה וכה וחבר אנשים אחדים הנה זה בא והם נושאים בכתף גוף ילד מת. אז היתה הצעקה גדולה מאד, בראותם את העלם המתנפל על פני הקבר אשר לנערה, והם טרם ידעו גדולה או קטנה מכל המראות אשר בעולם החזיון והדמיון, והוא עומד מרעיד ודומם ובפיו אין דברים להצדיק את עֲוֹנו. שמע מניה ניחא ליה – חשבו האנשים בלבם.

אז תגעש תרעש כל העיר ופה לפה יסַפּר: כהן בבית הקברות!

מי יתן לשֶּׂכְוִים האלה בינה לדעת להבדיל בין טמא לטהור? מי יבינם ומי יבוננם לדעת וּלהשכיל את כל פָּרָשַׁת דְּבַר המלחמה, אשר התלקחה בלב נער אמלל כְּסוּי פגעים, ולהבינם, כי יש עולם גם מחוץ לעולמם, וכי יש חזיונות ודמיונות, ויש ספר שירים, אשר על פיו היתה שומה להָנִיא את הנער מאחרי עולמו ואלהיו? מי יתן רגש בלבם לשום כבוד לדאגת איש, אשר בלבו, בסתר, תאכל חמוּדו כמו עָש? – הם אך האחת ידעו, כי נמצא כהן בבית הקברות, כי נער, אשר חשבו אותו תמיד להוגה דעות ישרות, סִלֵּף דרכו ויהי לחוטא, ויהי המעט לו לחַלל כבוד נערות חיות וילך וידרוש גם אל המתות! בעל-תאוה הוא שמחטיא את הרבות! ובעיר קם שאון וכל הקריה הומיה: האחד מֵעיד, כי אמנם סר העלם מן הדרך הטובה זה ימים רבים, והוא בעיניו ראה את אשר הוא עושה, ובא השני וחקרו והוסיף גם הוא, כי יודע הוא נאמנה, אשר חדל הנער להיות מן המתמידים ולבו נפתה בסתר אחרי האפיקורסים והטִמאה; השלישי מעיד, כי נכון היה זה מכבר לעשות תועבה או זִמה אשר לא יעבירנה על שפתיו, ורק באו ציציותיו וטפחו לו על פניו, והרביעי מעיד, כי ראה את הנער בשבוע האחרון בלכתו לשוח בשדה יחד עם הכֹּמר אשר בעיר; החמישי ראה אותו בחלומו בהתחַיבו בנפשו, באמרו מה נאה אילן זה, ואחרי-כן אכל טרפות; והששי ראה את הילדים המתים בכל החטאים ההם – מה אחרית אלה?

אז ימררוהו ויִשְׂטמוהו ובעלי-הלשון, אשר בּעיר, שלחו בו את שפתיהם הדולקות, וירדפוהו וידיחוהו בשתי ידים ויצעידוהו למדחפות. בימים ההם חדל גם לחמו בית איש יומו ויכלה גם שארו מעליו מעט מעט; וכאשר הוסיפו לדחוף אותו באף, כן הָלֹך בו רוחו הלך ורפה, וכן החל להאמין בנפשו, כי אמנם כן, אמת נכון כל הדבר, אשר הם אומרים עליו, גדלה רעתו עד מאד וחטאתו צועקת אל לב השמים מן האדמה, אשר שם נקברה לאה, והאנשים האלה הן צדקו ממנו ולא ירשיעו עד-מה באמרם עליו, כי היה לאפיקורס ויצא לתרבות רעה, ואף גם יסור באחרית הימים מעמו ומנחלתו, ללכת לדבקה אחרי אלהי נכר… אז רעדו כל עצמותיו בו רגע אחד. ואולם עוד הפעם נסה העלם להתאמץ ולהתחזק בנפשו פנימה ולברוח מן העיר; אבל רק רגע אחד חשב מחשבה גדולה כזאת ויחדל מהיות עבד משֻׁעבד לרפיון רוחו, וברגע השני והנה חלפה מחשבתו זאת מקרבו ויהי נדכה ושחוח כבראשונה, ומֹרך-לבו ושפלות-רוחו הלכו הָלֹך ורב, וידע מאז והלאה, כי צדקו מרשיעיו ממנו ונבואתם תקום. – בימים ההם החל דוד יעקב לחטוא לעיני כל הקהל ולעשות הרע בעיני האנשים ביד רמה – וברח שפלה.

הנה כן יָדע, אשר תשובה אין לו עוד, כי כבר הוטל הגורל, הנעשה אין עוד להשיב, נסתרה דרכו מלפני האלהים, ורק השטן עומד על יד ימינו.

בימים האלה התרועע אליו הכֹּמר, אשר בעיר, ויפתח לפניו את שערי-הרחמים, והעלם לבן-הפנים ועצוב-הרוח לא יָדע את אשר הוא עושה, ויתן לו את ידו, ויהי שמח בחלקו החדש… אז קם שאון בעיר וקהל עדת-ישראל יָדע לפתע פתאום, כי ידיו שפכו את הדם הזה, והוא הרשיע מאד מאד, בהדיחו את אחד מבניו בשתי ידים, ולא זָכר, כי עליו לשַׂכּל את ידיו בעשותו מעשה כזה, ובהיות השמאל דוחה תהיה הימין מקרבת; ויחתרו האנשים בכל עת להשיב את השה הנדחה, וילכו ויפיצו עתה לפני הנער מעינות רחמים וחנינה וחסד, ואולם כבר הוחירו מן המועד וידם קצרה מהגיע אליו ולא יכולו… ובאחד הימים, ביום חג בוֹניפציוּס הקדוש, עמד ראש עדת האֶבַנגליים, אוֹטוֹן שוּלצֶה, על טבילת הנוצרי החדש, אשר לא יִקָּרא עוד בשם דוד יעקב קוֹהן, כי-אם אשר יהיה שמו פרידריך יַקּוֹבי קוֹנרַד בוֹניפציוּס… אכן שנוי-השם הזה דִכּא אותו וישפתהו לעפר-מות.

מעתה אל עת יבא פרידריך יַקובי אל בית הקברות אשר ליהוּדים לכרוע ולהתנפל על קבר נערה יהוּדיה, והיהודים לא יעצרו בעדו ולא ימנעו אותו מִבֹּא, כי היהודים מכבדים מומרים מעודם.

זאת תמונת האיש לבן-הפנים ועצוב-הרוח, אשר יעמוד לנגד עיני כיום הזה כמו חי.

אִישׁ וּמִקְטָרְתּוֹ / דוד פרישמן

על גל אבני אֹפל יסֻבּכו שרשי-שיחים וסורי זמורה נכריה, אשר תבנית נפלאה להם ומראיהם זר; גם בחלקת העיר אשר שם המעונות הצרים לבני-ישראל תראינה עינינו לפעמים נפשות נפלאות וזרות, אשר רוחן הנטועה בהן רוֹדָה בהן בחָזקה כל הימים, ורק את אשר תשים רוחן לפניהן אותה תשמורנה לעשות. –

הנה כן אעשה זֵכר לאיש אשר כזה: איש ומקטרתו. –

גם את מקטרתו אזכרה. – בעבר הרחוב אשר אל מול פני חלון ביתי יושב איש בחדרו אל פני החלון הפתוח ומקטרתו בפיו; והאיש בא בימים וְהָדוּר בזקנו הלבן, ורק על מצחו ילין עֹז וחִמת קרי והקמטים מלאים מְרִי, כי קשֵׁה-פנים הוא וַחֲזַק-לב. מן המקטרת יעלה עתר ענן-העשן, וכֹבד מַשׂאת-העשן יהיה לגלגלים גדולים עם קטנים יחדו והגלגלים יסֹבּו בהתנשאם, להיות אופן בתוך אופן, והאופנים חוֹבְרִים איש אל אחיו ומתנשאים ועולים למעלה ושואפים החוצה אל תוך התכלת, אשר מתחת לרקיע, וגלגלים חדשים יוצאים דחופים ומבֹהלים ורודפים אחריהם. גם מחשבות האיש ורעיונותיו יעלו בלוּלים ואיש רעהו ירדוף, ועלו ובאו וחָדְרו לעתידות הצפוּנים בחיק הימים הבאים – היש עוד אפוא תקוה לאחריתו? אם יש מרפא לְחַטָא כמוהו?… אכן נכריה עבודתו, לא יוכל לה; נסתרה דרכו מעמו, ועבי-העשן כבר עלו השמימה והוא עם מחשבותיו לא יגיע עד עבי-השחקים! ובעודו הוגה, יעלה על לבו פתאום זכרון המאמר: שובו בנים שובבים, חוץ מאחר! – אז ישאף האיש עבים חדשים מן המקטֹרת, והעבים האלה יהיו כעבים הראשונים, ורוח עצום יפוח פתאום מן החוץ ונָשב בם ודחה אותם אחורנית הביתה – חֲזוֹר לאחוריך וַהֲפֹך ידך גם אתה האיש! והאיש יחזור לאחוריו, והגה עתה הגיונות אחרים, אשר יסודתם בימים אשר עברו, ואם העתיד נסתר מנגד עיניו, הלא קדמותיו נגֹלו לפניו. – בעודו נער היה לשם ולתפארת, כי שֵׁם „העלוי ”בָּעַר למרחוק; בהיותו לבר-מצוה נבאו עליו כל יודעיו גדולות, כי גדולות חזו בו; בהיותו כבן שמונה-עשרה סמכו רבותיו את ידיהם עליו, ויתנו לו „התּרת הוראה ”; ובטרם עוד נראתה בו חתימת-זקן והוא יָשב על כסא כבוד ותלמידים מקשיבים לקולו ורבּנים קטנים וגדולים שואלים ממנו עצה. הימים היו ימי אורה ושמחה, ואם שנים הרבה יחיה האדם לא יסוּפוּ מלבו, והוא תמים היה עם אלהים ואנשים, וצדקתו הללו בשערים ואת חסידותו הביע פה לפה. אפס הנסיון הוא המורה היחיד אשר לאדם: יש אשר נקרא כללי חיים מתוך הספרים המהֻללים ושבע ביום נאמין, כי היו הכללים לנו לעצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ובכל-זה לא יצלחו לנו אלה, עד אם בדם לבבנו קנינו אותם מיד הנסיון, מִיַּד אל יָד; עד כמה פעמים קרא את הקריאה מעל הספרים: „אל תאמין בעצמך עד יום מותך ”, ובלבו האמין תמיד, כי בא עד תכלית הכלל הזה, והוא טרם יָדע, כי בחדר יושב האורב לו. צדיק תמים היה, וכל העם מקצה הרנין את תהלתו כל היום, ואז בא יום השׁבּת – –– אך הנה משאת-עשן גדולה וכבֵדה עולָה עתה מן המקטֹרת, והאיש ישאף מעשן הַטַּבַּק בחָזְקה והיה עמוד ענן על ראשו ועל סביביו, ובהשיבו רוחו תשטפהו שבֹלת-הקיטור וגֵאוֹת-העשן יתאבכו וחסמו בעדו רגע אחד. האיש חדל פתאום מזכור את הימים אשר עברו, ורק את ההוֶה ואת היום אשר לפניו יזכור. הלא שבת הוא לאדני גם היום, והוא איש עברי, ובפיו מקטרת, והוא מעביר את הַטַּבַּק באש. – האיש כזה היה רב גדול ומפוּרסם בישראל?

אמנם כן, האיש הזה היה רב גדול ומפורסם לפנים בישראל, ושם ר' מאיר הרב הלך למרחוק ויהי נִשא על כל לשון! ואולם עתה רָקַב שמו ואיש לא יְדָעָהוּ עוד, כי מָחרם ומֻבדל הוא מקהל עדת ישראל, מנֻדה ומנדח ומתֹעב בעיני איש ואשה, זקן וילד, והוא יושב בדד ועזוב בחדרו, ואיש לא ישעה ולא יפנה אליו, ולא יהיה לו שיח או שיג עמו, כי קללת כל העדה רובצת על האיש האמלל הזה, ופי ישראל לא יקרא לו עוד בשמו מדי דברו בו, כי-אם יקבנו בשם „אחר ”. – ובצאת בת-קול מרחוב היהודים, ושמע גם מאיר את הקול הזה, ההולך מסוף העולם ועד סופו, וכל עצמותיו תאמרנה לו גם הן ככל דברי הקול ההוא: שובו בנים שובבים, שובו כלכם, חוץ מאחר!…

אכן לא יבינו הרבים ולא יאבו הָבין, כי כֹחות סתומים ונפלאים, איתנים מוסדי-חיים, ימשלו באדם להטותו לכל אשר יהיה הרוח לנטות, ואיש לא יעמוד בפניהם.

גם ר' מאיר לא יכול לעמוד בפני מה שתקיף ממנו.

הוא היה מן החסידים הראשונים, אשר בעיר, ולבו שלם עם אמונתו ודתו כל הימים, ויהי נכון תמיד להיות נהרג גם על פחות מערקתא דמסאני, וכל באי שער העיר יָדעו מאיש ועד אשה, כי אין כר' מאיר איש צדיק תמים, בעל מעלות טובות ומדות טהורות. – אבל מדה אחת היתה לו, והיא לא היתה מן הטהורות; ואולם גם מגוּנה לא היתה המדה, ואולי היתה מגוּנה רק בעיני אשתו לבד, כי על-פי המדה ההיא היתה שומה, אשר שִׁחת לפעמים את הכרים והכסתות מדי שכבו לנוח, כי הניצוצות שנתפזרו נאחזו בהן – וזה הדבר: ר' מאיר היה בן אפטוניות ובעל-תאוה לדבר אחד, כי הקטיר קטורת טבּק באין מעצור ובלי הרף, ויאהב את העשן בכל נפשו ובכל מאֹדו, ויהי העשן לו לרֵע נאמן, אשר לא סר ממנו ולא זז מפיו אף רגע אחד. בבֹקר החל ובערב לא כלה עוד, כי גם בלילה לא ינוח פיו, ובטרם יישן, והוא שוכב על משכבו, והנה קנה-הקיטור עודו בין שניו והניצוצות עולים מן המקטֹרת, אשר על-פי כֶלְיוֹ ונתזים על המטה ונאחזים בסבך בזקנו, או בין הכרים והכסתות, להבעיר בהן אש ולעשות חורים גדולים או קטנים, ואשתו תריח מרחוק את האדים העשנים ועלה עשן גם באפּה; ובכל-זאת רוחו לא שככה. בהתהלכו תַנחה אותו מקטרתו, בשכבו תשמור עליו, והֵקיץ והיא תשיחהו; בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, בשבתו ללמוד ובחדלו לא תמוש המקטֹרת מפיו, ובהגותו הגיונותיו והגה ב ה יומם ולילה. כאשר יחסר את המקטֹרת רגע אחד לא יֵדע שָׁלֵו בבטנו, ובהקיצו בבקר והוסר התמיד הזה מלפניו במקרה, אז יצעק וירגז בקולות גדולים, ואין נחת עוד כל היום. – וגם את כל איש מר נפש ומדֻכּא או ידוע-חלי אמר ר' מאיר לרַפּא תמיד בטבק: איש כי יחלה את שניו וצוה עליו ר' מאיר במפגיע להעלות עשן מן הטבק; איש כי בטנו תחסר או כי בטן מלאה לו וידע הרב, כי אין לו תקנה בלתי-אם טבק; חזן כי קולו לא יעלה יפה והבין ר' מאיר, כי הטבק יהיה בעוזריו; שוחט כי ירעד המחלף בידו וידע ר' מאיר, כי הקיטור יסמכהו ויחזקהו; עלם כי היתה לו מכה בסתר, נער כי חש בראשו, תלמיד כי חלה את חלי-הריאה, והיתה העצה היעוצה ממנו לקחת להם איש איש את הטבק והיה להם לרפואה שלמה; ולכל קטטה, לעצירות ולשלשול, לרעב ולשׂבע, לעפולים ולטחורים, לנגעים שאדם רואה ולנגעים שאין מגלים אף מפֶּה לאֹזן, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, לכל אלה יצַו ר' מאיר את הטבק; ואיש כי תבוא עליו פקודת כל האדם והשמיע הרב את דעתו, כי אולת אדם תסלף דרכו, אשר פנה האיש אל רהבים רבים ושונים ללא הועיל ואל הטבק ועשנו לא פנה, אשר מקור חיים ומרפא בו; וגם את הקטנים חִנך ר' מאיר במצוה זו, וגם בכרוע אשתו ללדת ותהי הצעקה בבית, נסה האיש לעוּץ עצה בדבר עשן הטבק; וגם כאשר הגידו לו, כי יש בימינו בתוּלות ונשים כבודות המתהלכות בּרחובות העיר בגנים ופרדסים ופַּפּירוסיהן בפיהן, ותעלוזנה כליותיו מאד. – אכן יָדעו בני עדתו להוקיר אנוש כמוהו, ובבוא ימי מועד וחג או יום הלוּלים וישלחו לו כלם לכבוד יום טוב טבּק וסיגרות, ור' מאיר, אשר שנא מתנות מעודו, לקח לו את אלה בשתי ידיו, כי במקום שיש טבק לא חָלק כבוד גם לחקקי-לב, אשר שָׂם לו; וגם הרב הקדוש אשר בקוכינוב הִפלה לו את החסיד הזה ויכבדהו מכל אשר לפניו, כי נתן לו מתנה כלי-מקטֹרת וקָנה עם מנקיותיו וגם התִּיק אשר ינָּתן בו הטבק. – הנה כן היה ר' מאיר עבד עולם לתאותו, ומקטרתו היתה לו למסֵכה והטבק לפֶסל, אשר להם ישתחוה. ככה יעשה ר' מאיר כל הימים.

ראֵה אנכי אומר כל הימים – מלבד היום האחד בשבוע, אשר לא יעלה בהם היהודי עשן מן המקטרת. והיה בבוא ערב שבת עם חשכה, וחדל העבד מהיות עבד, וסר הקסם מעל הבריה הקלה והבזויה, אשר חוברי חברים הפכו אותה לבריה קלה ובזויה, ושבה והיתה לאדם בתור אדם המעלה וכמו חתן יוצא אל חֻפּתוֹ, כאשר יאמר המשורר בשירתו, והלך החתן לקבל פני שבת המלכה; והוא אדם יודע פרק בדרך-ארץ ובמדות יפות, כי על-כן יָדע, אשר לא נכון הדבר להקטיר טבק בסוד בתולות ונשים, ומה גם בסוד מלכה. – יום הששי ור' מאיר ישאף טבק מן המקטרת בפה מלא עד לפנות ערב, והיה בהיות בין-השמשות, אז יתנשא פתאום כארי, לעשות רצון אביו שבשמים, והשליך את מקטרתו ואת כל חמודיו ממנו והלאה ולא ישים עוד לב אליהם עד צאת השבת; בערב-שבת עם חשכה ישלח אותם מיעל פניו ובמוצאי-שבת עם ההבדלה ישיבם אליו – אכן זה הוא הכּח אשר ליהודי! בעודו אדוק בתאותו בכל נפשו ובכל חושיו, עד כי ישכח גם מאכול לחמו על-אדותיה, והנה זה „לאו ”אחד מן התורה, „לאו ”קטן כתוב בשתים שלש מלות: „לא תבערו אש ”, והיהודי יכריע את תאותו תחתיו כגבּור מלחמה.

מי האיש יתחרה אתו לכבוש את תאותו עמו בלבו שעות עשרים-וארבע? היש כעמך ישראל גוי קדוש בארץ, המושל ברוחו ושליט בחפצו ובחשקו ובתאותו?

אבל אל יתהלל חוֹגֵר כמפַתֵּח! אל תקרא „הידד ”, עד אם כלית לדַלג שוּר!

ר' מאיר התהלל והוא טרם פִּתַּח, ר' מאיר קרא „הידד ”ואת השוּר טרם כלה לדלג. איך יוכל איש להאמין בעצמו טרם בא יום מותו? – היום היה יום שבת קודש באחד מימי תמוז הארוכים, והוא ישב בחדרו לבדו והשמש הכה על קדקדו בלי חמלה וירתיח בו את דמו. תמונות, תמונות שונות נראו ונצבו לפניו ברוח לענותו ולהציק לו, וכלן מלאות תאוה ואביונה, נבלה וחלקלקות, אימים ומוראים, תֶּבֶל ותועבה, לעורר בו חשק נמרץ, אשר לא ידע שחרו. אז יקום ר' מאיר מעל מושבו ובצעדי אונים יתהלך בחדרו אנה ואנה ובלבו יקרא את כל הפסוקים, המסורים לנו לקרוא אותם להסיר סמל בלתי טהור מנגד עינינו, ולא יכול; וכאשר יתאמץ להשליך את גלוליו מעל פניו ולקרוע את המחשבות הזרות והאיומות מתוך לבו, כן יעלו וכן יגברו בקרבו וכן יעמיקו שֶׁבת בבשרו ובבתי-נפשו, והיו בקרבו לאש זרה ולגחלים בוערות, לנסוך עליו רוח עועים ולהכות אותו בעורון ובתמהון, והיו לחבלי-אש ולשרשרות-אש, להאָסר ולהִוָּקש בהם באין מפלט. אז יתנפל ר' מאיר מלוא קומתו על כסאו, וביד חזקה יפריד את לולאות מעילו מכפתוריהן, למען היות לו הרוָחה, אף יבך ויחנן קולו, כי ישמע אלהיו אליו בצרתה ועצר בעד מלאך-המשחית, לבלתי תת אותו לבוא אל ביתו לנגוף ואת הצפעוני ירחיק מעליו, והאיר את עיניו מן השמים, לשמרו ביום חשׁך ואפלה, יום צרה ומצוקה, ואת מלאכו ישלח לפניו, להורותו את הדרך, אשר ינוס עליה. – אכן את דמעותיו המעטות אכלה האש, אשר בקרבו, ואחריהן להטה להבה גדולה ונוראה, אשר לא היתה לו עוד, אז ימהר אל החלון ונִבּט החוצה לקרוא לאנשים עוברים לבוא הביתה, למען הִנָּצל מפח; אבל הנה השמים נגלו לנגד עיניו כספר ומלכת השמים תושיט לו את השרביטים המוזהבים, להֻמו ולאַבּדו; ובעוד רגע ולנגד עיניו נראו על פני הרקיע עבים קלים, אשר יעבטו ארחותיהם גם אנה ואנה, ודמות להם כדמות העשן הנהפך לגלגלים, ומראה להם כמראה ענני-הקיטור, אשר ילפתו דרכם בצאתם מן המקטֹרת מתוך הטבק… בראותו את המראה הזה נחבא קול מליו ויהי לצוארו מחנק ועיניו חשכו בחוריהן ולא יָסף לדעת עוד את הנעשה בו, ובבוא הרגע המר והרע לא היה בו כח לעמוד בנסיון. – ההשתגע האיש פתאום ממראה עיניו? אם דעתו נטרפה עליו? אם יד אלהים היתה בו, להֻמּו ולאַבּדו? אם התהולל, השתולל ורוחו נהיתה עליו ולא יָדע עוד את אשר לפניו? מי יודע! – בעוד רגע אחד אחזה ידו בכפות המנעול, לסגור אותו על מסגר, ורגע משנהו הבעיר אש במקטרתו ויעל את עֲשָׁנָהּ כמעט רגע…

שמש בשמים, הָסֵבִּי עינַיך מנגד! רב מפורסם בישראל מקטיר טבק ביום השבת.

מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יֵצר לב האדם ואת דרכיו יספור?… לפנות ערב, לעת עלות המנחה, מצאו התלמידים ואנשי-הבית את ר' מאיר שוכב בחדרו והוא נמוג בדמעות ובוכה ומתאבל ומכה כף אל כף; אכן לא יָדע איש את אשר היה לו ולא עלה על לבם, כי איש כבד-עון עומד לפניהם, אשר יקח ברגעים האלה מוסר מכליותיו. גם בערב וגם ממחרת היום ראו את ר' מאיר בוכה ומתאבל ומסַגף ומעַנה את נפשו; אכן ראֵה זה פלא: גם אל הטבק לא שם לב ביום הראשון הזה ולא עלה עשן מפיו כל הלילה וכל היום, ותהי חרדת-אלהים על כל אנשי הבית בראותם כזאת. וגם ביום השני לא אכל ר' מאיר לחם ומים לא שתה, ויהי בוכה ומתאבל גם היום ההוא ומַכּה על לבו בחָזקה ומתודה בסתר. וכן רבו הצומות וזעקותיו כל הימים הבאים. – אמנם שב האיש בתשובה שלֵמה מחטאו וימרק במכאובים רבים וביסורים רעים את עונו, ובכל אלה לא שָׁקט לבו ולא נח מזעפו, אשר זעף על נפשו, ועל אִוַּלתּו, אשר סָלפה דרכו. תלמיד-חכם שעבר עבֵרה בלילה אל נהרהר אחריו ביום; ואם עבר עברה ביום אל נהרהר אחריו כל הימים!

שבועות חלפו וחדשים עברו.

השלג הנוצץ רָקוּעַ על פני האדמה כמו מכסה לבנת-ספירים, והשמש נשקף מבעד לשמים טהורים ובהירים וחודר אל תוך הקור הלבן. יום שבת ומנוחה על פני כל הארץ, ור' מאיר יושב בדד בחדרו – והשטן הֲעוֹמד הוא על יד ימינו לשִׂטנו? הן אמנם נגש אליו השטן גם הפעם לנסותו, וינַס דבר אליו גם הפעם ויציקהו בדמיונות ובהרהורים לאין חקר, ויסיתהו לאמר: לֵךְ צרור אלהי ישראל וַעֲשֵׂה הרע בעיניו! ואולם הפעם הזאת נלחם ר' מאיר אל תאותו ביד חזקה ובזרוע נטויה, וילָּחם אליה בכל כחו וגבורתו, ולעת ערב יָצא מן המלחמה ביד רמה, כי הכריע את תאותו תחתיו. – אכן אמת נכון הדבר: במקום שבעלי-תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד!

אבל אל תקרא „הידד ”בטרם בוא מועד – ביום השבת הבא הקטיר מאיר את הטבק במקטרת…

השטן הוא בריה גדולה אשר קומתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, וכף יד לו והיא גדולה ורחבה מאד, והאיש אשר הושיט לו פעם אחת אצבע קטנה או אשר נתן לו את אצבעו זאת כמעט רגע, האיש הזה לא יִמָּלט עוד מכף ידו הגדולה והרחבה ההיא. ומעשה השטן הלא נודע למַדי! היום אומר הוא לאדם: עֲשֵׂה מעט, ומחר יאמר לו: עֲשֵׂה הרבה. – יותר מרביעית השעה שאף מאיר את העשן מן הטבק הבוער… האם לא נמלחו גם השמים כעשן? האם לא עשנו גם בני-מרום במרום?

השמים לא נמלחו והאלהים לא רב ברקים על קדקד איש מתהלך באשמיו; ואולם הרב הכה גם הפעם בכף ידו על לבו בכל עת אשר הכה אותו לבו על מעלו, אשר מָעל, ויבך גם הפעם, וינָחם על הרעה, אשר עשה, ונפשו מאנה הנחם, וַיִּשָּׁבע בנפשו לבלתי תת עוד נשמתו בידי הורגים, ותפלתו מאת אלהי ישעו היתה, לחַדש בו רוח נכון ולתת בו כח לעמוד בפני תאותו הבזויה.

אכן הנה ימים באו ומוסר-כליותיו חדל גם הוא. יְרֵא-חֵטא הזה חָטא במסתרים במנוחת-לב ולא יסף עוד רוחו להציק לו ולענותו. ההרגל נעשה טבע, השגגות היו לזדונות, ומדי שבת בשבתו, בהיותו בחדרו לבדו ישאף עשן מן הטבק הבוער כנפשו שָׂבעה, ונפשו תתענג על העננים הכבדים היוצאים מן התקיעות, אשר יתקע בשפופרת שבפיו, ומן השברים, אשר ישַׁבר את גלגלי-העשן, הנוסעים בחפזון, ואיש רעהו ירדוף. – גם מחשבות לבו ודעותיו השתנו בקרב הימים האלה, וַיָּחֶל האיש לחתור חתירות בקיר הדת. בראשונה בקש למצוא לו „פתחא דהיתרא ”למעלו אשר הוא מועל; ואולם בלכתו לבקש את הַמֻּתָּר ואת האסור הציץ בעין רעה לתוך חללה של הדת, הציץ ונפגע; ואז החֵל לקעקע את כל הבירה ויבקש חשבונות רבים ויגלה פנים חדשות בתורה, ויבז בלבו ליקהת-אם ויהי מִמֶר ליולדתו – את כל אלה עשה האיש בסתר.

אכן גם ברבים נודע הדבר ברבות ימים כמו אלה. – בתוך ארבע אמותיו, אשר בחדרו, לא מצא עוד מנוח לנפשו, כי צר לו המקום, והאויר שָׂם מחנק לרוחו – אז בא יום שבת והוא עיף ויגע, קצר-רוח ורפה-יד, וראשו עליו סחרחר, וכל המעשה הנעשה תחת השמש רע עליו; אז יָשב לשאף את עשנו ממקטרתו אשר בפיו ואת הדלת לא סגר אחריו, והנה אשתו באה החדרה. – האשה לא מלאה פיה תוכחות, ורק זעקה אחת גדולה ומרה התפרצה מקרב לבה:

–אל אלהי אבי! –

–דֹּמִי! – קרא האיש בדממה וקול.

אפס פקודת-הבעל הזאת היתה אך למותר. כי האשה החרישה גם בטרם שמעה חפצו, כי נפלה מלוא קומתה ארצה ותשכב כמו בול-עץ; ואולם לקול הזעקה, אשר המליטה מפיה, התקבצו החדרה כל אנשי-הבית והשכנים הקרובים אל הבית. – ר' מאיר עמד בתוך החדר בקומה זקופה ובמצח נחושה וכמלאך רע הביט בפני כל הנאספים ועל פניו אֵימים ומְרי וחמת קֶרי; אז תעבור בקרבו המחשבה: הנה הֻתְּרָה הרצועה! עד כה עשיתי בסתר ועתה אעשה גלוי לעיני השמש!

ממחרת היום יָדעו כל בני-העיר מן הקצה אל הקצה, כי השטן מרקד בתוכם בדמות רב. ורבים הוסיפו, כי מאיר התנצר. – בימים הראשונים החלו בני-עמו לרדוף אותו, למען בער אחריו, כאשר יבערו את הַגְּלָל; ואולם פקיד-העיר עמד על יד ימינו ויהי עליו סתרה. האשה עמלה בכל עֹז וַתּוֹצֵא מִיָּדו ספר-כריתות, ואת בניה ובנותיה לקחה עמה, וכל הקהל עוזר אחריה, לעשות את כל הדברים האלה, ורק את הבן האחד, הוא הצעיר, את יחזקאל, לקח לו וישלחהו אל אחת הערים, אשר שם גימנזיום, למען היות לו זה למשען בימי זקנה ושיבה. אז ילך האיש מדחי אל דחי ויהי לפושע לעיני כל ישראל, ויעש כל תועבה וכל זמה, ועיני כל העם רואות. בימים ההם הכריזו עליו מטעם הרב ובהסכמת כל הקהל והעדה הקדושה, ויקללוהו עם ספר-התורה ועם תרי ”ג מצות הכתובות בו ובקללה אשר קִלל אלישע את הנערים ובכל התוכחות הכתובות בתורה, ואדני לא יסלח לו וימחה את שמו מתחת השמים, וחרה אפו וקנאתו באיש הזה כל הימים, והדבקים באדני אלהים חיים כלם! אז הזהירו את העם לבלתי היות עוד לאיש שיח ושיג עמו, לא בפה ולא בכתב, ולא ישים לו איש חנינה ולא יֵשב עמו במחיצה אחת, וגם את שמו לא יעבירו עוד על שפתם; ויקראו לו „אחר ”ביום ההוא…

למן היום ההוא ועד עתה יושב האיש בדד כערער ונעזב מאדם באחד מרחובות העיר בעלית בית קטנה, ובספריו יהגה ומקטרתו תמיד בפיו. – מה קִצו כי ייחל?… גלגלי-העשן יוצאים מן המקטֹרת דחופים ומבֹהלים וחוברים איש אל רעהו; מאיר לא יחדור עוד אל מעבה המסך, אשר מלפניו, ולא יבקש עוד לדעת עתידות, וגם אל הימים אשר עברו לא יביט עוד ולא יחזור עוד לאחוריו. מלפניו עננים כבדים, אשר לא יוכל לחדור להם, ומאחריו רודפים עמודי ענן גדולים וכבדים. אז יזכור, כי לבו היה תֹהו ובֹהו, ואנחה בוקעת מבין שפתיו: אכן כלו בעשן ימי.

ואולם האיש ומקטרתו לא נפרדו עוד עד עולם…

פוזמקות היו לי זמן רב ברגלי –מעשה ידי רחל לאה. אנשי הרחוב היו קונים את פוזמקותיהם מאת רחל לאה. הדבר היה נחשב למצוה. האשה הזאת היתה אשה כשרה וחסידה, זקנה ואלמנה. בעלה היה ירא-שמים ובן-תורה ונכבד על פני העם, והאלמנה לא מצאה עתה מוצא אחר לפרנסתה המצומצמה. הפּוזמקות היו הנסיון האחרון, אשר נסתה בהם, למצוא פת-לחם.

ומאז אשר מת עליה בעלה ועד עתה כבר נסתה נסיונות שונים; החלה בגדולים ובקטנים כלתה. מיד כשמת בעלה, ומותו עשה רשׁם, קבצו אנשי-הקהל בשבילה איזה סך כסף, ויקנו לה עגלה גחלי-אבן, על מנת לקנות מאתה איש איש את צרכו. בימים הראשונים זכרו כלם, כי חובה היא לקנות גחלי-אבן דוקא מאתה, ויקנו, ותהי לה מעט פרנסה. ולא רק פרנסה, כי-אם גם מחשבה היתה לה: כאשר יהיה אם-ירצה-השם בידה סך כסף די להוצאות-הדרך, אז תעזוב את העיר ואת המדינה ותסע לארץ-ישראל. ואולם הדבר הזה לא בא. ברבות הימים שכחו האנשים מעט מעט את חובתם ואת פרנסתה ואותה ביחד. החֹרף היה קל, ואנשי-הרחוב, ככל אשר יכלו להשתמט מקנות גחלים, השתמטו. וכן בא יום והיא ראתה פתאום, כי אין לה לא גחלי-אבן ולא כסף. אז קבצה את שארית הונה ותנסה נסיון שני –מדרגה אחת שפלה מן הראשונה. קנתה בעצת מיודעיה ובהשתדלותם גורלות של לוֹטֶרִיָּה, גורלות בְּרוֹנְשְׁוֵיגִיָּה וְסַכְּסוֹנִיָּה, ותחלקם בין חפֵצי טובתה. בשבועות הראשונים היה גם עסק זה עסק, ואולם לא לאֹרך-ימים. קנין גורלות איננו חובה, כי-אם רשות –והימים היו ימים רעים. לבסוֹף עשתה את חשבונותיה ותרא, כי כמעט לא נותר לה כסף בכיסה, אז לקחה את שקליה האחרונים ותשפל לרדת עוד מדרגה אחת. קנתה ליטרות אחדות תֵּה וצוקר, ותהי מביאה אותם לבתי העשירים. שתים שלש פעמים לקחוּ מידה את אשר הביאה, ולבסוף חדלו; מעשה חסד עם אלמנה זו חדל מהיות חִדּוּש. אז ירדה האלמנה עוד מדרגה אחת למטה –פניה אדמו, והיא נאנחה; ואולם באין ברירה אחרת קמה וַתִּקן לה חבית קטנה עם דגים מלוחים. בימים הראשונים התבוששה להֵרָאות על פני חוץ עם החבית; ואולם מעט מעט נוכחה, כי אין שם אליה לב וכי השמש זורחת בשמים כבראשונה. ותקנה ותמכור, ותקנה ותמכור –עד כי לבסוף לא היה לה עוד כסף לקנות חבית חדשה. אז באה עד המדרגה התחתונה: באגורותיה האחרונות קנתה לה מעט צמר, ותחל לעשות פוזמקות. אנשי הרחוב קנו מידה את פוזמקותיה, וגם הפוזמקות אשר ברגלי היו זמן רב מעשה ידי רחל לאה. ואולם לא לעולם אֹשׁר. הנה אלמנות חדשות בעיר, הנה נשים חדשות נכבדות ונשואות-פנים גם הן, ואנשי-הרחוב רואים חובה לעצמם לעשות חסדים חדשים ולקיים מצווֹת חדשות. גם הפוזמקות אשר לי אני ברגלי עתה אינם עוד מעשה ידי רחל לאה. מעט מעט שכחו אותה ואיש לא פקד ולא זכר עוד. רחל לאה ירדה מעל הפרק. כמעט לא תרָאה עוד על פני חוץ ואין איש זוכר עוד את ישותה. אם יש לה אגורות אחדות לקנות מעט צמר ולעשות פוזמקות, אז היא עושה ומביאה את הפוזמקות אל בית האחד או אל בית השני, ויש אשר יקנה עוד איש מאתה את אשר הביאה, אם לא קדמה אותה אחרת. על-פי רוב היא רעבה ללחם, ויש אשר הרעב יציק לה מאד –אבל אין איש יודע. היודע איש כמה חיות תועות ביער ומבקשות טרף? כמה דגים משוטטים בים ומבקשים מאכל? למי עסק באלה? –רחל לאה נעלמה ולא נראתה עוד כלל. בודאי מתה ואין איש יודע.

אבל רחל לאה לא מתה. בבית חיָט עני, באחת הרחובות אשר בפרור העיר, מצאה לה מקום-משכב בשכר אגורות אחדות, ושם עשתה את פוזמקותיה, בשעה שהיה לה צמר, ושם רעבה את רעבונה, בשעה שלא היה לה דבר. לפעמים חמל החיט עליה ויתן לה, בשעה שלא היתה לה מלאכה, פרוסת פת-לחם, ולפעמים לא חמל עליה ולא נתן לה דבר, והיא עלתה על משכבה רעבה. לפעמים באה לידי הכרה, כי בהיות אדם רעב והוא עולה על משכבו לישון, אז הוא שוכח את רעבונו והוא ישן, ואולם לפעמים באה לידי הכרה, כי בהיות אדם רעב והוא עולה על משכבו, אז אין הרעב מניח לו לישון, והוא אינו ישן כל הלילה. אבל מתוך רגילות ובאין ברירה ראתה לטוב לה להחזיק בהנחה הראשונה; סוף סוף, הן עיניה סגורות וכמדומה לה שהיא ישנה. אמת כי האסטומכה הומיה וסוערת ולא תתן מנוח; ואולם בלי ספק דבר זה הוא פרי ימי הזקנה.

ולפעמים, כשיש לה מעט מלאכה והיא מכניסה אגורות אחדות ונותנת מהן לחַיט בשכר הדירה וקונה גם לעצמה פת-לחם ותפוחי-אדמה, אז היא חושבת עוד את מחשבתה הראשונה והחביבה: כאשר ירחיב אלהים את גבולה, אז תקום ותסע לארץ-ישראל. ויש אשר מאגורותיה המעטות היא מפרישה פרוטה אחת או שתים גם למעשה-צדקה –לתוך קֻפּת רבי מאיר בעל-הנס. על-יד הדלת אצל המזוזה תלויה קֻפּה קטנה וסגורה, עשויה פח רקוע לבן, וחריץ נתון בה מלמעלה, ועליה כתוב באותיות מרֻבּעות: „קֻפּת רבי מאיר בעל-הנס”, ואל תוך החריץ, אשר לקֻפּה זו, היא משליכה לפעמים איזו פרוטה. אבל זה ימים רבים, אשר לא השליכה אל תוך הקֻפּה דבר. זה ימים רבים, אשר הפילוסופיה בדבר השֵׁנה, שכֹּח בידה לבטל את הרעב, מעסקת עוד הפעם את מוחה.

והיא סובבת אל השכנות, אשר בבית ואשר בבתים הקרובים, ומבקשת גמילות-חסד.

והיא עושה פוזמקות חדשים וקונה לעצמה פת-לחם.

ואחרי-כן עוברים ימים אחדים והיא איננה עושה פוזמקות ואינה קונה לעצמה פת-לחם.

ומוצאת היא, כי בעת האחרונה מרבה היא לחשוב על-דבר הקֻפּה התלויה בקיר מעט יותר מדי. את אשר היא חושבת אין היא יודעת, ורק כשהיא מתעוררת פתאום, היא מוצאת, כי חשבה זה עתה על-דבר הקֻפּה. רגש סתום ועמום ממלא את לבה, פחד וחרדה ובעוּתים שונים נופלים עליה פתאום –ואת אשר היא חושבת אין היא יודעת. אבל ברוך אלהים יום יום! אשה אחת מן השכנות הלותה לה אגורות אחדות, והיא קנתה צמר ותעש פוזמקות. הפחד והרעדה והבעותים חדלו.

ואולם מקץ ימים אחדים והכל שב כבראשונה. הקֻפּה מעסיקה את מוחה, והיא גם ידוע תדע את אשר היא חושבת; המחשבות התבררו והתלבנו.

הקֻפּה היא קֻפּה בשביל רבי מאיר בעל-הנס. רבי מאיר בעל-הנס היה אדם גדול וקדוש ונורא מאד. בשורה הראשונה עומד הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ואחריו משה רבנו, ואחריו אברהם אבינו ויצחק ויעקב, ואחריהם הנביאים וגם מרים ודבורה הנביאות; מיד על המקום אשר אחריהן עומד רבי מאיר בעל-הנס. לא! לפני רבי מאיר בעל-הנס עומד עוד אליהו הנביא. ואולם גם לרבי מאיר בעל-הנס זקן גדול ולבן מאד. ובתוך הקֻפּה מונחות פרוטות, פרוטות רבות. בפרוטה אחת יכול אדם לקנות לחם וגם תפוחי-אדמה. תפוחי-אדמה הם דברים טובים מאד. הרעב הוא דבר מגוּנה. ואולם רבי מאיר הוא אדם גדול ונורא מאד. יודע הוא ורואה את כּל. כל מעשי אנוש ותחבולותיו גלוים וידועים לו. טוב מאד כי לא היתה בלבה כל מחשבת-תועבה או פִגול; ואולם בכל-זאת היא מרגישה, כי דמי לבה עלו פתאום עד לתוך חייה. היא איננה יודעת בשביל מה ומה היה לה. לוקחת היא את השמיכה ומתעטפת בה עד למעלה ראש ומנַסָּה לישון.

ולפעמים, כשמציק לה הרעב בלילה, היא מוצאת תחבולה חדשה. יודעת היא, כי בערב יום הכפורים, אחרי הסעודה המפסקת, נוהגים לשתות שבע לגימות מים. דבר זה בוַדאי סגולה הוא כנגד הרעב, שלא ישלוט באדם בשעת תעניתו. ואז היא עוזבת את משכבה, ויש שהיא בטוחה ומאמינה, כי באמת חדל הרעב וטוב לה.

ויש שהיא עושה כדבר הזה גם ביום, ויש שהיא מנסה לעשות את הסגולה הזאת פעמים אחדות ביום, והיא עושה אותה בכל שעה ושעה, פעם אחר פעם בתכיפות.

והקֻפּה אשר לרבי מאיר בעל-הנס תלויה ממוּלהּ, והיא רואה אותה תמיד. ולא היא –חלילה! –כי-אם המוח שלה הוא החושב: הקֻפּה מלאה אגורות, ובאגורה אחת יכול אדם לקנות גלוסקה אחת. הקֻפּה תלויה בצד המזוזה, וחותם אדום בשני פתילי חבל דק סוגר אותה.

והיא סוגרת את עיניה או מַפְנָה את ראשה אל מול עבר אחר.

ואולם תבנית הקֻפּה רודפת אחריה. מעשה שטן! היא בורחת מפניה, והקֻפּה רודפת אחריה; היא מסתתרת מפניה, והקֻפּה רוקדת כנגדה, –בכל מקום, בכל פִּנה, בכל אשר היא פונה, והנה הקֻפּה לפניה. מסתמא, רבונו של עולם, מסתמא היא חיבת לעמוד גם בנסיון כזה! –ואולם העיקר: היא בעצמה אינה יודעת על מה ובשביל מה כל הדבר הזה ומה הקֻפּה דורשת ממנה.

בשמונת הימים האחרונים לא חדלה הקֻפּה מהעסיק את מחשבותיה.

הקֻפּה היא בריה קלה, רק פח רקוע לבן, והכסוי אשר לה דק מאד, ויש אשר בשַׂכין קטן יכול אדם להטות את הכסוי אל הצד. ובאגורה אחת יכול אדם לקנות חלת-לחם.

ופתאום ידעה והבינה ברור על מה ובשביל מה כל הדבר הזה ומה הקֻפּה דורשת ממנה. עיניה חשכו, מחשבותיה התבלבלו וכל דמה, אשר היה בבשרה, עלה עד לראשה. פתאום הרגישה, כי רקותיה משני עברי מצחה הלמו מאד מאד.

אל אלהים קדושים! מה זה היה לה? עד היכן אשה עבריה הגיעה? איך יכול עוד אנוש חי להוסיף לחיות? –והיא הרגישה, כי דמעותיה מתגלגלות על לחייה.

–מדוע אתּ בוכה? –שאל החיט.

והיא לא ענתה דבר, והחיט נתן לה פרוסת-לחם.

וימים אחדים חדלה הקֻפּה לענותה; ואולם אחרי-כן החלה ביתר עֹז –והאסטומכה הומיה וזועפת וסוערת בקול, עד כדי לשמוע, והרעב נוקר כמַקְדֵּחַ.

וביום היא שומעת, כי חברי-גנבים התפרצו בלילה אל הקנטורה של הבנקירים לנדוי ושותפו ויהרסו אל הקֻפּה ויקחו אלפי מאות רובּל, וכי תפשו אותם והם ישולחו לסיביריה –והיא קופצת פתאום ונשבעת באזני השומעים, בחייה ובנשמת בעלה ובשם אלהים, כי היא לא היתה בין הגנבים האלה! –והשומעים מצחקים.

ובערב היום ההוא, בהיותה לבדה בבית ואין איש, אז קמה ותגש לאט לאט אל המקום, אשר שם הקֻפּה. את אשר נעשה בה לא תדע, ורק יודעת היא פרטים קטנים ושונים, אשר מעולם לא שמה אליהם לב. בין שני החלונות תלויה מראָה על הקיר; מן התקרה יורדת מנורת-נחושת לבנה בעלת ארבעה קנים ולה קשוטים של ניָר אדום וצהוב, אשר זהמו אותו הזבובים; על המטה האחת פרוש סדין תכלת לבנה, ועל השנית לא פרוש דבר; החדר הוא מרֻבּע ולו ארבעה כתלים; ובין ארבעת הכתלים האלה, כמדומה לה, הולכת אשה אחת ולוקחת שַׂכין ובאה עם השַׂכין אל הקֻפּה, ומכניסה את השַׂכין אל בין הדבקים, אשר בין הכסוי ובין תחתית הקֻפּה, והכסוי יעֻקּם ויוּרם, ושתי אצבעות רזות ודקות נדחקות בעמל רב אל תוך הקֻפּה ומוציאות משם איזה דבר, כמדומה לה שהוא מטבּע –ואולם לא היא, לא היא! חס וחלילה, לא היא! בשם אלהים ובחייה ובנשמת בעלה ובחלקה בגן עדן היא יכולה להשבע! לא היא, לא היא, כי-אם איזו אשה זרה ואחרת עשתה את הדבר.

והאשה ההיא היתה רעבה, רעבה מאד.

וכמדומה לה שהלכה האשה –בראשונה שלחה את רגלה הימנית, ואחרי-כן את רגלה השמאלית –כן: אחת ואחת –אבל לא היא, לא היא! – ויצאה מן הבית ונכנסה אל החנות הקרובה וקנתה גלוסקה קטנה במחיר אגורה אחת. גלוסקה גדולה מחירה שתי פרוטות.

ואחרי-כן רחצה האשה את כפיה ומחתה אותן בסדין ואמרה: „שאו ידיכם קֹדש”, ולקחה את הגלוסקה – –

ופתאום היא יודעת וזוכרת ומבינה, מי האשה, אשר עשתה את הדבר.

והיא מתנפלת על המטה בעודה בבגדיה, ואת הגלוסקה היא מחזקת בשתי ידיה.

אסור להפסיק! אסור להפסיק!

ואל הבית נכנס רבי מאיר בעל-הנס, בעל הזקן הלבן והארוך, ובידו שבט ברזל לוהט באֵש. ואל הבית נכנס בעלה עליו-השלום והוא לבוש את תכריכיו ואת טליתו. ואל הבית נכנס מלאך-המות עם אלף העינים. ואל הבית נכנס החיט – –

אסור להפסיק! אסור להפסיק! בין נטילת ידים וברכת המוציא…

והיא מחזיקה את הגלוסקה בשתי ידיה בכֹח ונוסעת לארץ-ישראל. והדרך רחוקה מאד. וככל אשר תוסיף לנסוע, כן תרחק מארץ-ישראל. כבר רחוקה היא משם מאד מאד. כבר רחוקה היא…

ומחשבותיה התבלבלו והיא לא תדע עוד דבר.

ובבקר מצאו אותה שוכבת על משכבה, ובידה חלת-לחם שלֵמה, אשר לא נגעו עוד אליה שפתיה.

המלה הראשונה, אשר שמעה, היתה: „גַנֶּבֶת! כרגע צאי לך מן הבית הזה!”

בפעם הראשונה, בראותי את האיש, היה בין הקרואים, אשר באו לסעודת פדיון-הבן. בין שתי היריעות, על-יד החלון, עמד ויבט החוצה, ואני רואה רק את אחוריו: תמונה קטנה ודקה ושדרה עגולה וכפופה וכתפים צרות ודלות. אכן זרה ונפלאה מעט היתה התמונה המדולדלת הזאת בבלויי-סחבותיה פה, בין כל הדר-התפארת המלא את החדר ובין כל האנשים העליזים לבושי המכלולים.

ואני עומד לפני בעלת-הבית הצעירה, והיא מדברת בי. האבנים הגדולות, אשר בנזמי אזניה, מתּיזות ניצוצי-אש, העינים המאירות עם הברק היפה מטיפות רשפי-אש, השפתים הדולקות עם האֹדם החי מאזרות זיקי-אש, ורק בלֹבן פניה עוד נִכּרים אותות המדוים, אשר עברו עליה בשבועות האחרונים. האשה היפה שואלת ברב חסדה, על מה נעלמתי זה ימים רבים ולא נראיתי בבית הזה.

–העסקים הרבים, גבירתי, העסקים הרבים…

–ומה בדבר קרוּשִׁינְסְקָה-קַלּוֹטִי? הבאמת אומרת היא לעזוב את התיאטרון לנצח, אחרי אשר ירה הליטננט הצעיר את כדור-המות אל לבו?

אני לא הספקתי לענות. האיש, העומד בין היריעות לפני החלון, הסב ברגע הזה את פניו. אני חרדתי רגע אחד. פנים כעין הדונג הצהוב, לחיים שקערוּרוֹת ונופלות ושפתים צרות וכעין התכלת. אין ספק כי האיש רעב ימים רבים ללחם.

ובעלת-הבית מפטפטת ברוב נעימותיה ואומרת: מר לי, כי לא יכולתי להיות גם אני אתמול באולם הפילהרמוניה. הסימפוניה האיספלנולית של לאַלו; והסונטה על-פי קרייצר של בֵּיטהוֹבֶן ביד מנגן כמו הוּבֶּרמַן! מלבד אלה והנה גם האַריוֹזוֹ ג' –דוּר מתוך האוֹפֵּירָה „לוּאיזה ”בפי משוררת כמו פִירְסְטֶר-לוֹיטֶרֶר זאת! הלא אשה אמללה אני, אשר החובה גם על איש כמוך לנוד לה..

ואני כמעט לא אשמע דבר, עיני תלויה ודבקה אל האיש, אשר על יד החלון. לוח-לבו שקוע וצר מאד ומדת גופו כגוף ילד. מרגע לרגע יעבור רטט את יצורי גווֹ, והוא מתנודד. כפי הנראה תקצר רוחו בו מאד. ומדי אשר יקרבו רגעי סדר פדיון-הבן הלוך וקרב, כן יגדל קֹצר-רוחו הלוך וגדול.

והמשרתים, אשר בבית, נחפזים ורצים ונושאים ממתקים ומגדנות ופרי ויין בסלי כסף ומזרקות. על-יד החלון מצד היריעה משמאל עומד עציץ ירוק כהה ועץ דפנא פורח בו, והוא ירוק מאד ורענן. ועל-יד העציץ עומד האיש הדל, בעל הפנים הצהובים. האיש זקוף כלו ולא ינוד ולא ינוע אף מעט, ועיניו נטויות לארץ. ברגע הזה אני זוכר, כי לא נשא עוד האיש את עיניו מן הארץ אף רגע אחד.

ופתאום הפסיקו לי במחשבותי.

על טס כסף גדול הביאו את הילד הרך החדרה, והטס מסֻבּל בכלי-כסף ובכלי-זהב הרבה עם שרשרות-זהב ותכשיטי-פנינים.

האיש עזב את מקומו, אשר על-יד החלון, ויגש. בפניו לא נִכרה אף טפת דם אחת. כפי הנראה היה עתה נדהם כלו, ולא זכר איפה הוא. עתה נשא את עיניו ויבט כה וכה. צחוק כצחוק שוטה תעה על פניו.

אימתא דצבוּרא, אשר לא הסכין עמו, אמרתי בלבי –איש דל ורעב בין שכיות-חמדה כאלה…

והוא החל לגמגם: „מה בעית טפי? לתן בנך ”…

אחד מן העומדים הפסיק אותו פתאום: „בראשונה מתחיל האב: זה בני בכורי, ורק אחרי-כן אומר הכהן: מה בעית טפי ”. –פני האיש התאדמו מאד; ואולם רק רגע אחד, ואחרי-כן שבו וילבינו שבעתים מבראשונה.

כהן לא רגיל במלאכתו, אמרתי בלבי –באין ספק לא בכל יום יקרו אותו נסים כאלה…

ואבי-הילד החל: „זה בני, בכורי הוא, פטר רחם לאמו, והקדוש-ברוך-הוא ”…

הכהן השח את ראשו מאד. המלים „הקדוש-ברוך-הוא ”עִוְּתו את פניו.

ובהשלים אבי-הילד את דבריו, מהר האיש וידבר בחפזון, וכמעט לא הבין איש את דבריו: – „מה בעית טפי? –לתן בנך בכורך, שהוא פטר רחם לאמו, אם בעית לפדותו בעד חמש סלעים, כדמחויבת מדאורייתא? ”

–חפץ אני לפדות את בני, –קרא אבי הילד ברעש –והילך דמי פדיונו, כדמחויבתי מדאורייתא.

והאיש קבל חמשה רובלים בכסף ועוד מטבעות כסף קטנות. בנעימות ברך האב את ברכת „פדיון הבן ”וברכת „שהחיינו ”. –טפות זעה גדולות נראו על מצח הכהן.

ואחרי-כן הוליך את הכסף בידו על ראש הילד, ויגמגם, וקולו כמעט לא נשמע, ויאמר: „זה תחת זה, זה חלוף זה, זה מחול על זה ” –ויתר הדברים לא נשמעו.

אחרי-כן נתן את ידו על ראש הילד, ויברכהו: „ישימך אלהים כאפרים וכמנשה ”; ואולם ידו רעדה מאד. אז מהר ויקח את הכוס וישתּ בפעם אחת עד היסוד, ופתאום פנה לצאת.

אבות הילד פצרו בו לשבת גם הוא אל השלחן עם יתר הקרואים, אך הוא הניד בראשו ויצא.

האיש הזה העסיק את רוח דמיוני, ואני לא ידעתי מדוע. „איש עני הוא, אשר בא מעירו לגור פה רק מעט, –באר לי בעל הבית –והוא בן-תורה, היושב בבית-המדרש, אשר לנו פה בחצר-הבית, ולומד כל היום. בראשונה אמרתי לתת את „הפדיון ”למיודענו, למרקוס קפּלן; ואולם אתמול בערב נכנס אלי האיש הזה ויבקשני על הדבר. כהן עשיר וכהן עני, עני קודם. ואני הבטחתי לו ”.

וגם בלילה עוד הגיתי באיש הזה.

---

ועוד פעם אחת ראיתיו –מקץ שבועות אחדים. אנכי עברתי על פני בית-המדרש הקטן, אשר בחצר-הבית, וראיתי את האיש עומד על יד החלון מעוטף בטליתו. בעוד רגע וגם אני כבר הייתי בבית-המדרש, וכמעט לא ידעתי כי נכנסתי, היום היה יום שני לשבוע בבקר. בבית-המדרש היו אנשים רק מעטים, „מנין ”קטן מאד, ארבעה-עשר או חמשה-עשר איש.

מן החצר עולה קול שאון ורעש, קול נשים מוכרות וקול רוכלים צועקים ורועשים. שומע אני את הקריאה: „לוח ”במחיר אגורה! – „לוח ”במחיר אגורה! על פני הבִּצה, אשר בתוך החצר, טובלת קרן-אור, עלֹה וירֹד, ועל פני הקיר, אשר ממולי, רובץ עד החצי צל כבד, ועל פני החצי השני –אור. על-יד הבִּצה עומדת תרנגולת אסוּרה ברגלה האחת בחבל אל הקיר והיא תוקעת את חרטומה אל תוך המים הדלוחים וגומעת מלוא לוגמה ונושאת את ראשה לאחוריה וטורפת את עיניה ומגרגרת, ואחרי-כן היא תוקעת שנית את חרטומה אל תוך המים ועושה כמשפט הראשון.

ופתאום אני שומע קול קורא: „יעמוד –ר' אפרים בו ר' אליהו כהן! ” –והאיש הדל, אשר לפני החלון, איננו שומע, עד אשר יעוררוהו, ואז עולה הוא לתורה ומברך.

ופניו פנים שוקטים, אשר לא ינוד ולא ינוע בהם עורק. ועיניו אינן נעות גם הן. רק לחייו לבנות מאד מאין טִפּת דם, ועל לחיו האחת בוערת בהרת אדומה קטנה.

האיש הזה אֻמלל, אֻמלל מאד –את-הדבר הזה ידעתי.

ואני שומע שנית את קול החזן והוא שואל: „האין בזה איש לוי? ” –וגם אותי שאלו, אם אינני לוי. ואחרי-כן הוסיף החזן, והוא מנגן וקורא: „במקום לוי! ”

עתה, כפי הנראה, הרגיש האיש פתאום, כי כל זאת לו למשא גדול. בחפזון ובקול דממה דקה מאד ברך את ברכתו. אגלי-זעה גדולים השתפכו על פני מצחו.

לא אצא מזה, אמרתי בלבי, עד אם דברתי עם האיש.

ואחרי התפלה נגשתי אליו ואשאלהו דבר. לא אדע עוד את אשר שאלתי; ואולם האיש התחלחל מאד, ויִתַּר פסיעה קטנה לאחוריו. אחרי-כן פנה ממני פתאום וישב אל השלחן ויקח לו ספר וישח את ראשו ויחל ללמוד בקול.

ואני יצאתי.

פני האיש רחפו לנגד עיני כל היום.

---

ובשלישית, כאשר ראיתי אותו, והנה מחזה קטן ונפלא.

האיש עומד על סף הבית התחתון, אשר בחצר, רגלו האחת על המפתן ורגלו השנית על הקרקע על פני האדמה, ואשה אחת, ואחרי-כן עוד נשים אחרות מדברות אליו.

–פה בחדר השני מת ילד. עליך, ר' אפרים, לצאת מן הבית.

ור' אפרים איננו שומע דבר. עיניו גדולות ובולטות ואין בהן אות חיים וידיעה.

–המים כבר נשפכו. פה בחדר השני מת ילד. ר' אפרים! הלא כהן אתה? –

–כהן?? –אה –כן… כן… המים כבר נשפכו…

והוא עומד ואיננו נוטה ימין או שמאל.

–עליך לצאת, ר' אפרים! לצאת כרגע. פה בחדר השני מת ילד.

מת??

את הקול הזה לא אשכח על נקלה.

–ועליך לצאת, שנתה האשה הראשונה.

–כרגע אלך אל הרב… הנני הולך…

–לא אל הרב עליך ללכת, ורק לצאת, לצאת.

–הולך אני אל הרב… הולך אני אל הרב…

והוא עוזב את הבית והולך בחפזון. –אנכי הלכתי אחריו. כצבי אשר ירו בו המורים, כן רץ, ואני רק בכבדות יכולתי להשיגו.

---

בפנות הבית עומדים אנשים. הרב עומד –והוא עומד לפניו.

והרב איש שיבה, זקן מאד, וקומתו גבוהה. מי אשר ראה את פני האיש הזה, לא במהרה ישכחם: זה הזקן הלבן כשלג, אלה העינים הבּוֹרקות עוד בָּרָק, וזה הרֹך והחן והחנינה השפוּכים על פניו.

והאיש עומד לפני הרב ובקול צרוד הוא מדַבּר ואומר:

–אשמתי! בגדתי! גזלתי! מודה אני ומתודה לפניך, רבי! מודה ומתודה אני לפניך!

„מה לך בּני? ”

–לא אוכל להאריך עוד ולשאת. כבד לי מאד. בראשונה אמרתי: אין דבר, אעשה תשובה. אבל עתה… הנה בא גם המות. ילד מת. עם המות אין מצחקים…

והאיש החריש.

–דַבּר. „אדברה וירוח לי ”, אומר הכתוב.

והאיש דִבּר.

–לו הבינות איך זה נתגלגל הדָבר… לפעמים עושה אדם דבר, ובכל-זאת לא הוא העושה… האחר אשר בנו, עושה… וחמשה ילדים לי ואשה… ואני יושב בבית-המדרש ולומד, לומד כל היום וגם בלילה. והאשה והילדים רעבים. רבונו של עולם! לוּ הבינות את כל זאת. שלשה ימים לא היה לחם בבית. בחנות לא הוסיפו עוד לתת. ושני ילדים חולים. טיפוּס הוא מחלה לא-טובה מאד…

הרב הביט את הפנים הצהובים ואת השפתים הדקות. עיניו היו רטובות מעט.

„ואז בא הנסיון, הוסיף האיש –חמשה רובלים כסף… אמרו לי, כי פדיון-הבן בבית השכן… ידעתי, כי עבֵרה גדולה היא, ואולם היו רגעים, אשר לא ידעתי… ושני הילדים חולים ומחכים לרפואה והאשה מחכה ללחם… ואני התאמצתי והתנגדתי –אבל באחרונה לא התאמצתי ולא התנגדתי… אדרבא, ידעתי כי עושה אנכי מצוה… בערב נכנסתי אל השכן ואתחנן אליו… נדמה לי, כי עושה אנכי מצוה… רבונו של עולם, כל הלילה אחרי-כן לא ישנתי, והמוח, אשר בי, הכה בי כמו פטיש חזק… „ישראל ”אני ולא כהן… והפטיש מכה ואומר גם-כן: ישראל ולא כהן, ישראל ולא כהן! –ומאז ועד עתה לא חדל. פעמים הרבה כבר חפצתי לבוא. ואולם לא יכולתי… אבל עתה הנה בא המות… המות הוא דבר נורא…

נשאתי את עיני בלי-משים. הרב איננו שומע עוד את הדברים; הרב איננו עוד את אשר היה לפני רגע. כל רֹך וכל עדן חלפו מעל פניו.

ופתאום עזב את מקומו, והוא מתהלך בחזקה אחת הֵנה ואחת הֵנה. בכל החדר דממה גדולה. עמוד-אור יורד מתוך החלון ורובץ מחציתו על פני האיש, מי שהיה כהן, ומחציתו על פני קרקע הבית.

והרב, בלכתו אנה ואנה, מדַבּר, והוא כמדַבּר אל לבו.

–עבֵרה חמורה… נתן תקלה לפני איש מישראל ויביאהו לעבור בעשה… נמצא שלא פדה… בוַדאי ובוַדאי עבֵרה חמורה…

והוא מתיצֵב לפני החלון ופניו החוצה, והוא מחריש רגעים אחדים ומעמיק במחשבותיו.

מטולטלת מורה-השעות, אשר על הקיר, מתנודדת בקול, אחת הֵנה ואחת הֵנה. על פני הארגז האדום משתקשק זבוב בכנפיו והומה.

והרב, בעודו עומד ופניו החוצה, מדַבּר כמדַבּר אל לבּו –: ואין אדם נתפס על צערו, צער פרנסה… הכתוב אומר: על פת לחם יפשע גבר…

ובכל החדר דממה גדולה.

ופתאום הפנה הרב את ראשו.

–עליך להתענות… להתענות שני וחמישי…

האיש, כפי הנראה, לא היה רוחו נוחה בדבר. התענית לא היתה חדשה לו. הן התענה בחייו לא רק ביום השני וביום החמישי, כי-אם עוד בימים אחרים ורבים.

–עליך להיות נלקה… מלקות ארבעים חסר אחת…

האיש, כפי הנראה, לא היתה רוחו נוחה גם בזה. הן אלף פעמים ככה כבר הכה אותו לבו בקרבו.

–עליך לצאת בגולה…

האיש שאף רוח. כפי הנראה, התגוללה אבן-מעמסה גדולה מעל לבו.

–ואת אשתך תשלח אלי היום, הוסיף הרב –הקהל ידאג לה.

והאיש יצא.

אנכי לא הוספתי עוד לראות את פני האיש הזה עד עולם.

מִצְוָה / דוד פרישמן

“כי נר מצוה ותורה אור” –ואולם לפעמים מתגנבים גם ספקות קלים אל תוך לבי, ואז הם מנקרים שם כיתושים קטנים. איה איפה הנר, אשר אמרו? איה איפה האור, אשר בשמו קראו?… אבל יש גם אשר רוח אחרת תחלוף על פני, ואז יבין לבי פתאום, ואז אראה גם ניצוצים עולים.

ועוד בהיותי נער, ולבי רך ומתרגש למראה כל דבר ולמשמע כל ענין ואני הוגה וחוקר את כל מראה ואת כל אשר שמעתי, וגם אז כבר ענתה המחשבה הזאת את מוחי: אדם מישראל עושה מצוה –המאשר יֵאור לו בנפשו פנימה יעשנה, או אם מתוך אימה חשכה?

ופעמים הרבה כבר חשבתי לאמר:

מצוה –יודע אנכי היטב מה היא וכי העושה אותה נכון תמיד למסור את נפשו עליה. אבל במסרו את נפשו עליה, האם מרֹחב לב יעשנה ומנשמה יתֵרה, או אם מקשי-לב ורוח חזקה? האם וַתּרנוּת היא, אשר יוַתּר בגֹדל-נפש גם על הנחמד לו מכל דבר, או האם רק עקשות היא וערלת-לב? האש להבה היא, אשר הציתה אותו והלהיבה אותו והאירה אותו ואת כל חדרי-לבו, או אם רק קפאון הוא, אשר קפאו בו ברגע ההוא גם לבו וגם נפשו וגם נשמתו, עד בלתי הרגיש עוד דבר? האם בטול עצמיות הוא, אשר יבַטל אדם לפעמים את חיתו ואת כל עצמו ואת ישותו למרות כל הרגשתו, או אם רק טמטום-לב הוא ושעמום ותמהון ורוח עועים, עד בלתי דעת ובלתי הרגיש? הן רואים אנחנו אותו והוא אדם ככל האדם: רחום הוא, חנון הוא, לבו רך ומזגו נעים, חומל על כל נקשה ובצרת הכואב לו גם צר –אבל הנה באה מצוה לידו, והוא התחלף בִּן רגע ויהי פתאום לאחר: את אמו לא יחמול ואת בתו יזנח, את אביו לא יכיר ואת בנו לא ידע, את אשת-חיקו לא יבין ואת הרעב ואת הצמא לא ירגיש, כי לבו פתאום גיד-ברזל ונפשו רִקּוּע-נחוּשה. הן מצוה לפניו! ואז ישרש ויכרית מקרבו את העורק המתרגש הלז, הנקרא “לב”, או יטמטם ויהם אותו עד בלתי ירגיש עוד, והוא פתאום איש אביר ואכזרי וקשה, וגם מעשות עַולה הצועקת אל השמים לא יניח את ידו. התשגיח מכונת רכב-הברזל, ברגע רוּצהּ, כי יש מכשול על דרכה? כי אדם שוכב על שבילי-הברזל והיא תעבור עליו בסופה ותפרק את עצמותיו ואת אבריו תרסק?

ולפעמים חשבתי: הוי כחות חשכים! מי יודע אם לא ההשקפה הזאת על המצוה –שהיתה לאדם מישראל לדם מדמו ולבשר מבשרו –היא היא סוד הקיום אשר לעם נפלא כלו?…

ועל לבי עולה זכרון רב גדול בישראל, אשר היה גם מן הסוחרים, כי בעלי משרפות היינות החריפים היו שולחים אליו את שקוּייהם והוא היה מוכר אותם אל המוזגים הגדולים בבת אחת. פעם אחת קבל את שקוּייו בערב פסח, והם הגיעו אל ידו ולתוך רשותו אחרי מועד בטול החמץ. אז הלבינו פני הרב כשִּׂיד –ואולם רק רגע אחד. ואחרי-כן קם במנוחה ויוצא את החביות הרבות והמלאות אל חוף הוִיסְלָה. ויפתח את בּרזוֹתיהן וירק אותן אל תוך הנהר, אחת אחרי אחת, והוא עמד והביט ולא הניד עפעף. באותה שעה נעשה האיש האמיד הזה לעני לכל ימי חייו.

ועל לבי עולה זכרון אשה גדולה וכבודה בישראל, ולה בת נחמדה ויחידה, אשר היתה משוש לבה ומשוש לב כל רואיה; והנערה הזאת מתה שלשה ימים לפני חתונתה, והיום יום ערב שבת עם חשכה. אז לבשה האשה את בגדי השבת, אשר לה, ואת נזמיה הגדולים עם האבנים הטובות והגדולות שמה באזניה ותדלק את נרותיה במנורות-הכסף הגדולות, ולא נאנחה ולא היתה מתעצבת ולא דִבּרה דבר, ותאכל וַתֵּשׁתּ, וכן היתה כל היום –ורק במוצאי יום השבת, כאשר נראו בשמים שלשת הכוכבים הראשונים, התפרץ כאבה מתוך לבה בכל נוראותיו ובכל תקפו, כאשר לא ראיתי עוד כמהו.

מעין הרגשות האלה היו הרגשות אשר בלב אברהם, בשעה שעקד את יצחק בנו על גב המזבח. האם נשמה יתרה היא או רק קשי-לב? וַתּרנות אם עקשות? לב הוגה וחושב ובוחן או לב אשר קפא ויצק ויהי לאבן?

והשאלות האלו עִנו את מוחי גם אחרי-כן; וגם בשבתי בארץ רחוקה בין נכרים ודבר לא היה לי שנים הרבה עם אחי ובני-עמי וראיתים רק מעט, ואני מסור אז בכל לבי אל למודי תורת הצווּי המחלט –וגם אז הִנה באו השאלות ההן אל תוך לבי כפעם בפעם להרגיזני.

ואני זוכר את היום, אשר ישבתי כפעם בפעם והגיתי גם אז בחידות הנפלאות האלה –והנה השפחה אשר לנו באה אלי אל חדרי.

והחדר, חדר של תלמיד השומע לֶקח בפילוסופיה, “חדר עם כלי בית”, ושפחה נערה אשכנזית צהובת-שער וטובת-לב, מעין אלה שקוראים “נערה בשביל כל דבר”.

“אדוני הדוקטור! (שפחתי נתנה לי סמיכות ימים הרבה בטרם יתנו אותה לי מורי בבית-המדרש) –יהודי פולני עומד במבוא ודורש אליך”.

היהודי הפולני בלבושו הארוך ובמראהו הזר הוא מכת המדינה בכל עיר מערי האוניברסיטאות בחוץ לארץ, בשעה שימי הקיץ מגיעים והאדם בא ושואל בעצות הרופאים הפּרופיסורים ויוצא למעינות-הרפואה –לכל הפחות הוא מכת המדינה בעיני השפחות הנותנות סמיכות מאליהן.

ובטרם הספיקה עוד הנערה לכלות את דבריה ובארם הספקתי עוד גם אני לענות דבר, והאיש הנה עומד על המפתן.

ופני האיש אדומים מרוב דם, והוא שָׁמן ובריא-בשר, וקומתו ממוצעת –את אלה ראיתי ברגע הראשון; ואולם יותר לא יכלתי להתבונן אליו, כי בעודו נכנס והוא כבר מדַבּר אלי.

וגם צוארו האדום והמסֻבּל וגם מרום ערפו האדום כמו ששר כהה נגלו לעיני בעוד רגע. לעֹרף כזה יקָרא “עֹרף פר”.

“חפצתי כי תלך עמי אל הפּרופיסור. הלא גם אל הקונסול שלנו תלך עמי?”

ובין כה וכה ראיתי, כי הוא איש כבן חמשים, וכח זקנו סבוכה ועבֻתּה, ועוד אותות לה, אשר היתה לפנים צהובה מאד או אדומה. וגם בזאת משך את עיני, כי צומחת זקנו עד למעלה הלחיים וכמעט עד העינים, והעינים קטנות ויושבות בתוך גומות חלב ונעלמות מתחת לגבותיהן הרחבות, ואפו גם הוא קצר מאד ורחב. כן, הגבות ההן רחבות מאד, והן עבֻתּות ונמשכות מקצה המצח עד קצה המצח. בכלל לא נראו כמעט פני האיש, ויהיו רק כנקודה קטנה בתוך ים של שערות. –מלבושיו משכו את עיני אחריו: השַׁל של צמר הירוק למראה, אשר כסה את רֹחב כתפיו ויהי לו לעטוף בו את צוארו, אם כי גדול החום אשר בחוץ.

“חפצתי כי תלך עמי אל הפרופיסור. הלא גם אל הקונסול שלנו תלך עמי?” –אלה היו דבריו הראשונים. ואולם האיש דִבּר במהירות גדולה, בחפזון נמרץ, בתכיפות נפרצה, עד שהיה כמקיא את המלים בבת אחת, וכמעט אי-אפשר היה להבין אותו מרב קֹצר-רוח. כפי הנראה היה בעל עצבים שהתרגשו מאד.

העסק ללכת עם אורחים כאלה אל פלוני או אלמוני לא היה חדש עוד לי. השפחה עמדה עוד רגע, ותבט העינים גדולות ובתשוקה לדעת, ותשחק מעט, ותצא.

“אמרו לי, כי אתה תלך עמי. בודאי תלך. הכל אומרים, כי אתה תלך. עוד בעירי אמרו לי, כי אתה תלך. בשבילך יעשה הקונסול הכל. הלא היית לעוזר ולמועיל לפני ארבע שנים למשה מרדכי?”

ואני שואל, והוא עונה, כי משה מרדכי הוא גיסו; גיסו מצד אחותו. ואני מביט על פניו ומושך בכתפי: לא, כמדומה לי, שאיש אשר לו שם כזה לא היה עוד בביתי פה.

“הלא תבין –הוסיף לדַבּר אלי, והמלים בפיו היו כמריבות אשה אל אחותה על משפּט הבכורה לצאת ראשונה –אני אינני אוכל בשר בחוץ לארץ, הלא תבין, בשר אינני אוכל כלל וכלל. איפה פה המים לנטילת ידים? רק לחם אני אוכל. רק דגים מלוחים אני אוכל. רק שוּמים ובצלים אני אוכל. איפה המים, שאלתי?”

העסק, כי יבוא זר כזה הביתה וידבר אלי כמצַוה ויתאכסן בביתי כבן-בית, לא היה חדש עוד לי. האיש החל להוציא מתוך צלחת בגדו מאחוריו איזה צרור, ואני הראיתי לו את מקום המים; אך הוא, כפי הנראה, נחם פתאום על מחשבתו, אשר היתה לו בראשונה.

“אין לי זמן פנוי יותר מדי. עלינו ללכת. הלילה הזה אלין פה בביתך. פה על המצע יש לי מקום”. –כאלה וכאלה דִבּר בחפזון ובתכיפות סוערת.

ברגעים הראשונים היה עם לבי להשיב את פני האיש הזה ולשלחו מעל פני, ואולם על-פי הנסיון כבר ידעתי, כי אין מסרבין לאנשים כאלה, וכי אנשים כאלה אינם נותנים למי שיהיה לשלח אותם החוצה. אם חוצפא מהני כלפי שמיא, כלפי איש כמוני על אחת כמה וכמה. ומה גם כי החל האיש בסערה גדולה לבאר לי את דבר חליו, וכי סכנה יש בדבר, וכי הרופאים בעירו החישו לשלוח אותו הֵנה אל הפרופיסור, וגם את מבוכתו ספּר לי, אשר באתהו לרגלי איזו פורעניות בעניני תעודת-המסע אשר לו, וכי אין לו עצה בלתי-אם לבוא ולחלות את פני הקונסול, לבעבור יעשה עמו חסד לפנים משורת הדין. –אז סגרתי את ספרי, ואת הגליונות ואת הכתבים אשר על שלחני הסתרתי.

ואנחנו עוברים רחוב תעלת-העיר החיצונה ואת רחוב קיסר וילהלם –והאיש לא יסגור את פיו ורק דַבּר ידַבּר.

ואנחנו באים אל הפרופיסור ואל בית הקונסול –והאיש לא יסגור רגע את פיו ורק דַבּר ידַבּר.

ולפנות ערב אנחנו שבים הביתה –והוא עוד דַבּר ידַבּר.

והדבר אשר לא חשבתי ולא עלה על לבי, הנה בא: האיש הזה, במשך השעות אשר הייתי משֻׁעבד לו ולעסקיו, השכיחני מעט מעט את גֹעל נפשי, אשר הרגשתי בראשונה למראהו ולמשמע דבריו, ולא יסף עוד להיות לי למשא ולעֹל, ומרגע לרגע נעשה מקורב אלי יותר ויותר. לפנות ערב, ככלות עסקינו ואנחנו היינו שנית בחדרי, כבר הייתי רגיל עמו מאד.

ואני יושב אל שלחני ולפני מונחים שנית ספָרי וגליונותי וכתָבי, והוא יושב מאחרי ומדַבּר בלי תכלית, בלי מטרה –ויש אשר אני שומע את אשר ידבר, ויש אשר לא אשמע כלל.

ופתאום אני שומע: “אברהם גדליה נסע לו” –והדברים האלה התפרצו מפיו באין כל קשר עם הענין אשר היה על שפתיו ברגע ההוא, ואני לא ידעתי בראשונה מה הוא זה אברהם גדליה, ורק בהמשך הדברים מצאתי, כי הוא בנו בכורו. – “נסע לו לאמריקה. אומרים עליו כי נתעשר מאד, ומדוע לא? יהי לו אשר לו. האין לך עץ-גפרית להדליק את הפַּפִּירוס? בודאי ובודאי יש לו ק”ן אלף. הן אני לא אקחם מידו, חלילה, בחזק יד. חלילה, חלילה. האין לך עץ-גפרית? רק טפש הוא. מדוע הוא מתחבא ומסתתר מלפני? כלום עושה כך בן בכור לאביו הזקן והחולה? ומה גם כי יודע הוא, שאחרי השרפה בעירנו נתדלדלתי מאד. בחנותי לא תמצא אף מאה חתיכות של סחורה. ביום ט“ו לחודש נובמבר יש לי פרעון שטר-חוב בסך שלש מאות וששה-עשר רובל. האין לך עץ-גפרית עוד אחד? חכם להרע היה תמיד ואהב רק את בשרו ואת בטנו הוא. הפּפּירוס אשר לי מלא לחלוחית. לא יבער עוד”.

אז שמת לפניו את תיק הפּפּירוסים אשר לי.

“ובכן נשאר לי רק עוד משה זלמן. ואולם הוא כמעט עוד נער. ומה גם כי יושב הוא על שלחן חותנו. וגם זוגתו אינה נותנת אותו להיות פזרן יותר מדי. אך בכל אלה, אלמלא הוא, לא היתה לי עתה אפילו חתיכה אחת בחנותי. – עם חותנו יש לי דין תורה. האין פה ספל מים לשתות? צמאתי מאד, והפרופיסור אסר עלי את משתה המים שאינם מבושלים. מה היה עם לבי להגיד לך? כן: עם חותנו יש לי דין תורה. אדרבא, הלא איש נבון אתה; אֱמָר לי אתה מי משנינו יצדק”.

ואולם אני לא יכולתי למלא את חפצו זה, כי הפסיק פתאום ולא השמיעני את דבר הריב אשר לו.

והוא רק דַבּר ידַבּר, ואני יושב שחוח על גליונותי ועל ספָרי, וכמעט לא אשמע עוד דבר. אך פתאום והנה דברים חדשים:

“ובנוגע למנחם מנדיל הנני אומר גם הפעם את אשר אמרתי זה מאה פעמים ואחת: אנכי לא אָשמתי בכל הדבר כלל וכלל. חביב ונחמד היה לי תמיד יותר מאחיו הבכור ויותר גם מאחיו הצעיר, איש נחמד כמוהו לא תמצא גם בין אלף אלפי אלפים. אבל הלא מצוה היא…” אני התעוררתי מעט למשמע הדברים האלה ואפקח את אזני. “הלא דין מפורש הוא. ואיך זה יכלתי לתת אותו לעבור על דין מפורש? אם הוא בעצמו לא התעורר על הדבר הזה, אז הייתי אני מחויב בדבר. הלא אביו אני עד מאה ועשרים שנה. הלא יהודים אנחנו. רק טפש היה. רק שוטה היה. שוטה, שוטה, ותו לא מידי. אני אומר לך: שוטה, ואתה תוכל להאמין לי. האם באמת נפקא-מינה גדולה היא אם אשה זו או אשה אחרת?”

ואני הפניתי אליו את פני ואבט אליו; הדברים החלו למשוך את לבי.

"ואיה בנך זה עתה? שאלתי רק לבעבור שאל דבר ולבלתי תּת אותו לדלוג מן הענין הזה אל ענין אחר.

"איה?! אדרבא, א נ י שואל א ו ת ך: איה? היודע אתה? וכאשר אתה יודע כן ידעתי גם אני. הלא זה הדבר אשר איננו מניח לי לישון: חלף, הלך לו, ואיננו. אבל אני לא אשמתי כלל. הלא יהודי אנכי. הלא מצוה היתה. אבל הוא היה שוטה. ובכל-זה, כשאני שוכב על משכבי בלילות והוגה בדבר הזה, לא אוכל עוד לישון.

האם רק דמיון הוא, אשר עבר על נפשי, לדעת ולחשוב, כי הקול הגס אשר לאיש הזה רעד כמעט מדי דַבּרו? היש אשר גם תחת הקליפה הקשה הזאת יש לב, והלב רועד ומתכוץ ומצטמק בהיותו כואב …

“אכן איש נחמד כמוהו לא תמצא גם בין אלף אלפי אלפים” –הוסיף – “בבית מדרשנו קראו לו אפילו “מנדל האשכנזי”; ואולם אין בכך כלום. הלואי שיהיו כל בני ישראל כשרים כמותו. הוא רק הקפיד על הנקיות וידע לדַבּר היטב פולנית. הוא היה כותב כל המכתבים ליושבי העיר. מי שהיה צריך לסחורה או מי שהיה צריך לכתוב מכתב לכלה, אליו היו פונים כלם. מושלם היה. כתב ידו היה אפילו כתב לא נאה כלל, אבל הכל אומרים, כי כל מה שכתב היה כמו… כמו מרגליות. גם בדַבּרו השתפכו מרגליות מפיו. ולב היה לו –לב זהב כזה לא ראה עוד איש מימיו. כל זמן שהיה לו רובל בכיסו, כל הבא ונוטל בא ונוטל. הכל אהבו אותו. כבן-מלך היה מראהו, ממש כבן-מלך”.

ואני יושב ושומע את להג פי האיש ואת דבריו הסוערים מפיו חוצה בת אחת כגשמים בזעף, ולפני עיני רוחי תתיצב תמונת איש צעיר לימים ויפה-תאר, הדור בלבושיו ונחמד בהליכותיו, יודע להתהלך עם כל אדם ועושה חסד עם כל איש; ואף אין זאת כי למד האיש בסתר גם מן הדברים האסורים על אֶחיו אשר בעירו הקטנה, והוא גלמוד ויחיד במושבותיו ואין איש מבין אל לבו, והיה כפרח במדבר, אשר יציץ ויפרח וישגשג ואחרי-כן –יִבּול, ואיש לא ידע בפרחו ואיש לא ידע בבלותו. ופתאום הרגשתי כי מורשי לבי חַמו בקרבי וכי נחומי נכמרו אל האיש הזה, אשר לא ידעתי, ואנוד לו ולא ידעתי מדוע.

“ושרה מלכה זוגתו” –שמעתי את קול האיש מדבר אלי – “האם יש לי, חלילה, דבר אליה? כל הנכרים אשר באו אל חנותו לא הסירו עין ממנה אף רגע אחד. לא הסירו –ובכן לא יסירו, ומה בכך? אבל העיקר הוא, כי שניהם, הוא והיא, חיו יחדו בנחת ובנעימות. כן, לא אכחש. בנחת ובנעימות חיו יחדו. שלום-בית היה להם… שלום-בית הרבה מאד. שלום-בית גדול וחזק. הדבר הזה אמת הוא. אין איש מכחיש. שלום-בית, שלום-בית היה להם… איה פה מזרח?”

המלים “שלום-בית” נגעו פתאום אל מיתרים דקים אשר בלבי –וירעד.

ואני יושב ומקטיר את הפּפּירוס אשר בפי –ובסור העלטה מעל פני הדברים הנמרצים, אשר כזרם מים רבים השתפכו מפי הדובר בי, אז ראיתי בעיני רוחי מראה נהדר, אשר יחמם את הלב וילהיב את הנפש וירומם את הרוח. אז ראיתי לפָני איש נחמד עם אשה נחמדה ויפה, אשר כל רואיה ישתוממו אליה ועמדו משתאים ופיהם פעור למראה חמדה נפלאה, והאיש והאשה אוהבים איש את אחיו אהבה גדולה וטהורה, עד כי לא יוכל האיש להרגיע אם אין האשה עמו, ועד כי האשה לא תדע שָׁלֵו בנפשה אם אין האיש על שמאלה –הן לזאת יקראו אנשים כאלה “שלום-בית”, שלום-בית “גדול וחזק”; והבית מלא אורים גדולים, ושקט ושלוה על כל פנה, ומלאכים קטנים אשר לא יֵרָאו מתעופפים חרש בזָויוֹת כל חדר וחדר. מה יחסר לחוג משפחה אשר כזה?

“ואולם מצוה היא”, שומע אנכי פתאום את קול האיש הגס הדובר בי, ויהי קולו כסופת שלג גדולה על פרחים רכים באבּם, ורוחי אורגת לי ערפלי צלמי כל כלי-המשחית, אשר יצרה לה האינקויזיציה – “דין מפורש הוא. אדרבא, הגד-נא אתה בעצמך. ואנחנו הן חכינו גם עד תם השנה העשתי-עשרה כֻלה. ואולם גם בשנה הנוספת הזאת לא ילדה לו בן או בת”.

כמו דקירה הרגשתי פתאום בלבי. ידעתי, כי הסערה קרובה, ועוד מעט והַקַּטַּסְטְרופה בוא תבוא. ואולם לא יגעתי עוד אל נכון מה היא.

“אדרבא”, שמעתיו מדַבּר אלי, וזאת הפעם כמדומה לי, לא יצאו עוד הדברים תכופים מפיו ולא במרוצה ולא במהירות באו – “מחל-נא ועיין בעצמך במסכת כתובות דף… דף… האין פה בין הספרים על גבי הקיר ש”ס? כן: דף ע“ז הוא. וכן גם בפרק “הבא על יבמתו”, דף ס”א; את זאת אזכור בפירוש כי הוא דף ס“א. ועיין גם טור, הלכות אישות… צר לי כי אין עמך טור…”

“יש”, עניתיו וכמעט למרות חפצי.

והוא כבר עומד לפני הספרים ומוציא את הטור. “כן, הלכות אישות. כן, כן, הלכות אישות…” ובדברו יהפוך בספר אשר לפניו כה וכה – “כן… כן… הנה זה פה: סימן קנ”ד… ראה בעצמך…" ופתאום יניח את הספר מידו. “לא!” יקרא, “יותר טוב לעיין בדברי הנשר הגדול הרמב”ם ז“ל!” ובדברו יבקש לו את ספר הרמב“ם מתוך הספרים אשר על גבי הקיר – “הנה פה הוא! ראה בעצמך הנה הוא פט”ו. ראה בעצמך מה שהוא אומר בהדיא: נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, הרי זה יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה הראויה לילד. ואם –הרואה אתה? –ואם לא רצה להוציא, כופין אותו ומַכּין אותו בשוט עד שיוציא. השומע אתה? כופין אותו ומַכּין אותו בשוט עד שיוציא… כן איתא בהדיא” –וכמו אנחה, המעידה כי הוקל לו מעט, יצאה מפיו. ופתאום: “איה פה מזרח, שאלתי?”

והוא נטל את ידיו ויעמוד אל הקיר אצל המזרח להתפלל, ואני יושב על מקומי כחולם ומקטיר פּפּירוס אחרי פּפּירוס.

צללי בין-ערבים מלאו את החדר; וינועו הצללים על פני הקירות, וינועו גם מיתרי-לבי. והצללים הקודרים וקולות המתפלל הבודדים עלו יחדו וימסכו בקרבי רוח תמרורים ויגון, ויכבדו על לבי, ויהי עם לבי להשבר. –העלטה והחֹשך הלכו הלֹך וגבֹר, ומוֹחי מתענה עוד תחת יד המחשבה האיומה ההיא, אשר חשבתי והגיתי זה פעמים אין מספר: איה האור ואיה הנר, אשר אמרו? מה משפט המצוה, אשר איש ישראל יעשנה? האם נשמה יתרה היא או לב מטומטם, אשר התקשה? הנה נְוֵה שלום עומד על תלו, ואיש ואשה יושבים בו כשבת יונים גם יחד, ופתאום והנה יד שלוחה מחוץ להרוס את הנָוה הזה עד היסוד בו ולשפוך דמי לבבות נקיים ארצה כמים. מי יתן הרשות לאיש לעשות מעשה כזה, אשר רצח הוא? הנה הדם ידבק אל כפם, והם טרם ידעו וטרם ירגישו. יחריבו משפחות ולא ידעו, יהרגו בעל עם אשתו ולא יבינו, יכו אשה על בעלה ולא ירגישו –והעם הזה הוא עם אשר מחנהו קדוש. מי יתן הכֹּח לאנשים האלה להיות כופין בשוט את האיש האוהב את אשתו, עד כי יוציאה וישלחנה מביתה עד עולם?…

“שוטה היה” –המלים האלה העירוני פתאום מחלומותי ומהגיונותי, ואני טרם התבוננתי וטרם ראיתי כי כבר השלים האיש את תפלתו והוא שב לשבת לפני ולדבר אלי – “שוטה, אני אומר לך. לב טוב אפילו, ורק שוטה. אדרבא, הגד-נא אַתה בעצמך: הוא נסה פעם אחת להוכיח לי, כי יש מקילין. הלא הוא בהגהות מיימוניות בעצם הדף הזה. צר לי, כבר חשך מעט בחדר, ואתה לא תוכל לראות בעיניך. אבל הלא הוא פה, התשמע? –: והנה לא חילק בין א”י לחו“ל, וכן דעת רש”י שפירש בפירוש חומש “מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ”, ללמדך שאין ישיבת חו“ל עולה לו מן המנין, וזהו דוקא באברהם, אבל התוס ’פירשו דקאי אכל אדם, וכן דעת ס”ה וכן ראב“ן וכן ראבי”ה, וכתב עוד דאין כופין להוציא אפילו בא“י, מהא דגרסינן ס”פ ח“ה מיום שחרב ביהמ”ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא ושלא להוליד בנים, אלא שאין גוזרין על הצבור אא“כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, הילכך לכה”פ אין כופין להוציא אפילו בא“י. עד כאן באביאסף. ואולם…”

ואני עודני יושב מחריש וכואב, ורוחי אורגת לי את תמונת האיש הצעיר, אשר בכל רוחו הרפה עוד התאמץ ללחום נגד קמיו ויבקש לו עזר מן המקילים –ולבי בקרבי התכַּוֵּץ מרגע לרגע יותר.

והאיש אשר לפני באמרו “ואולם” קם פתאום וימהר ויבא לי ספר אחר.

“ואולם”, שמעתי – “הטור קנ”ד כותב בפירוש –הלא תראה? –: כתב א“א הרא”ש ז“ל: י”א שבחו“ל אין כופין להוציא אחר י ’שנים, דתלינן בעונש דירתו בחו”ל, כדחזינן באברהם שישיבת חו“ל לא עלתה לו מן המנין, ולא מסתבר להורות כן –השומע אתה? –הטור אומר בפירוש: לא מסתבר להורות כן שיבטל אדם מפ"ו בסברא רעועה כזאת, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחו”ל –ומה תאמר עתה?"

והוא נאנח כאיש אשר גלל משא כבד מעל שכמו. מי יודע? אולי הכבידה אבן כבדה את משאה בלב האיש הזה פנימה, ובמצאו עזר לו בדברי אחד המחמירים רָוַח לו מעט.

“ואתה הלא ידעת”, דִבּר עתה במהירות נמרצה – “כל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בונה עולם, ועד כמה גדולה החומרא אנו רואים גם מזה: הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה, משביעה שבועת היסת שהפילה, והטור אומר: ואפי ’ אמרה דיירנא בהדיה בסהדי שלא מתייחס עמו… כן, כן: הדבר חמור מאד… האוכל להשיג בזה פת ישראל ודגים מלוחים?”…

ברגע הזה היה האיש בעיני כרוצח, אשר בשעה שהוא הורג נפש בידיו יפצע בשניו בפיו אגוזים, ולא ירגיש ולא ישים לב.

“ומה –קראתי פתאום ואתנשא מעל מושבי –האם באמת גרש בנך את אשת נעוריו הנחמדה וישלחנה מביתו גם באהבתו אותה?”

“אם גרש?” –ענני – “ומדוע לא? הן יהודי הוא. ואולם שוטה, אני אומר לך, שוטה היה, שוטה מופלג. בראשונה לא חפץ. אני דברתי אליו יום יום ולא נתתי לו מרגוע. הן יהודים אנחנו. הן מצוה היא. והוא דחה אותי מיום ליום: עוד מועד לדַבּר בזה, אמר לי כפעם בפעם, עוד מועד לדַבּר בזה. אולי יתן השי”ת לה הריון. ואני –מה לא יעשה אב לבנו? חכיתי. ומה לי עוד להגיד לך? חכיתי עד תם כמעט גם השנה העשתי-עשרה. והוא… אך מה אספר לך את כל ההבלים שעשה הוא ואת כל העסקים שנסה לעשות בכדי להתקומם לי? אז לקחתי לי גם את רבנו האב“ד דעירנו לעזר. הראב”ד דעירנו איננו אפילו מן הגדולים, כלומר, במה שנוגע לכבוד תורתו, ואלם צדיק וחסיד הוא מאין כמוהו. ואני והוא דברנו עמו, דברנו עמו יום ולילה. הלא יש עוד דין ודַיָּן בישראל. ובפירוש איתא: כופין אותו ומכּין אותו בשוט עד שיוציא. ואולם אל נא תחשוב, כי נקל היה הדבר. הלא שוטה היה, שוטה מופלג ויתעקש. אך לבסוף נתרצה".

לבי חרד בקרבי מאד.

“והרב שלח לקרוא גם לה. אבל זה הוא הדבר שאמרתי לך: הוא היה שוטה, והא, השוטה, כפי הנראה, לא הגיד לה קודם לזה דבר או חצי-דבר. בכדי שלא לצער אותה, לא הגיד –כן שמעתי מפיו. והיא באה ולא ידעה כלל את אשר יעָשה. והנה… הלא אמרתי לך, כי בריאה היתה תמיד, והלואי שאהיה אני בריא כמוה. ואולם אשה היא רק אשה, מחֻכּמת ביותר בודאי לא היתה. בהנתן לה הגט התעלפה… והוא…”

ופתאום החריש. –כמדומה לי שקולו השתנה פתאום.

“האוכל להשיג פה פת ישראל ודג מלוח?”

“ואחרי-כן: היא חלתה ימים רבים, ולבסוף באו אבותיה ויקחו אותה עמם. והוא… “מיחוש” היה לו ולא יצא ימים רבים מפתח ביתו. אחרי-כן קם פתאום ויסע לו, ולא ראה פני איש בטרם נסעו. אומרים עליו, כי נסע ללונדון. אך אין יודע ברור …ומי אָשם לו כי שוטה היה?”

עתה הכרתי ברור, כי קול האיש רעד בדברו.

והחֹשך כסה את פני קירות החדר, ויהי חֹשך אפלה מסביב. ואני יושב מַשמים וכואב ומדֻכּא, ותמונת איש צעיר לימים ואשה צעירה לימים, אשר לא ראיתים מעודי, התיצבו לפני לענותני ולהרגיזני. ויש אשר חשבתי, כי לא בחזון התיצבו לפני, כי-אם באמת.

והשפחה אשר עמנו בבית הביאה את המנורה ותאר את החדר.

אבל בלבי לא היה עוד אור.

והאיש יושב על השלחן ואוכל את פתו ולועס את נתחי הדג המלוח, ויהי כאיש אשר לא יגעו עוד אליו כל הדברים הנאמרים ברב או במעט –ואני לא יכלתי להביט עוד אל פניו.

וגם בלילה לא שכב לבי ואהגה רק בדבר הזה.

וגם בבקר אחרי עזֹב אותי האיש לא חדלתי עוד מהגות, ובקרב לבי היה לי כמו מועקה.

מצוה –יודע אנכי היטב מה היא לאיש מישראל. ואולם… האם רֹחב לב הוא ונשמה יתרה או אם רק קשי-לב וחֹזק-רוח? האם וַתּרנות או עִקשות? המאשר יאוֹר לו בנפשו פנימה יעשנה או אם מרֹב אימה חשכה?…

מעשה בשלשה שאכלו…

רבי שמעון אומר: „שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום; אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר: וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה ’”. –ואולם בימים ההם ואני טרם ידעתי עוד להבדיל היטב בין אלה לאלה…

הנה כעננים יעלה לפני זכרון הדברים, וכמו ענן יורד גם על כל המעשה אשר נעשה, ועיני לא תראינה אותו בלתי-אם מתוך הערפל –כי רחוקים, רחוקים מאד הימים.

ויש אשר אדַמה בנפשי, כי לא ענן, בלתי-אם עמוד אש יורד מן השמים להאיר על כל המעשה ההוא, והאש הזאת תהיה לי עד מהרה למקוה גלי-אור ולשפעת נגוהות רבות, אשר יאירו ואשר יזהירו ואשר לא יחדלו ולא יסופו עוד למן היום ההוא ועד עתה…

הלא מעט ודלים הדברים, אשר לי לסַפּר באזניכם היום, ובשתים שלש מלים אכַלם –הלא אך מעשה בשלשה שאכלו.

לא באחד הימים הפשוטים מימי שבתות ה ’אכלו את אשר אכלו, כי-אם ביום הכפורים, ביום הכפורים שחל להיות בשבת; לא במקום סתר באין רואה ובאין יודע, כי-אם לעיני כל ישראל, אשר בבית-הכנסת הגדול; ולא אנשים ריקים ופוחזים, לא קלי-דעת היו שלשת האנשים ההם, כי-אם מנשיאי העדה ואציליה הכי-נכבדים, הלא הם רב העיר ושני הדינים אשר עמו. –ובכל זה עיני כל ישראל היו תלויות אליהם ביראה ובכבוד, ויהיו קדושים בעיני כל העם ועל פני כל העדה נכבדו ויקָּדשו…

ועתה, בכתבי את הדברים האלה בספר, ואני זוכר, כי כבר אז ביום המעשה ההוא עניתי את נפשי לחקֹר ולדרש במֻפלא ובמכֻסה מעמי ובדברים אשר כבדו אז ממני; ולבי הסיתני בשׂפק לשפֹּט את שלשת רועי ישראל אלה על המעשה אשר עשו. אכן קצרה נפש הנער להבין עד היסוד בו את הרוח אשר באנוש! ואולם כבר אז וכמו זיק אור נבקע בקרב לבי להבין, כי גדול ורב מאד המעשה אשר עשו השלשה, וכי קדושים היו ורוּחם נכון ולבם טהור, וכי לא על נקלה עשו את אשר עשו. מי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר קשרו בקרב לבם פנימה! מי יודע את אשר נשאו ואת אשר סבלו…

ואם שנים הרבה אחיה ואם כחול ארבה ימים, את היום ההוא ואת האנשים ההם ואת כל המעשה אשר נעשה לא אשכח לנצח; לנצח לא ימָחו הדברים ולא ימושו האנשים ההם מקרב לבי. –אכן גם להם שם בגבורים?…

ויש אשר כעננים יעלו כל אלה לפני –אבל בִּן רגע אחד ומן העננים האלה יפרצו פלגי אור לרב מאד, ומעינותיהם יפוצו חוצה ועד השלחן אשר עליו אכתֹּב את הדברים האלה בספר…

ובכל נפשי ובכל מאֹדי אכתֹּב אותם בספר!

אכן הימים ההם היו ימים רעים מאד, ימים אשר לפניהם לא היו כמוהם ואחריהם מי יודע. בימים ההם ושֹׁד משַׁדי בא בפעם הראשונה, וזה שמו אשר קראו לו: חלי-רע!…

מארץ רחוקה, מן הקדם, בא המלאך המשחית ואל תוך עירנו הקטנה ירד, בחוץ טרף ואין מציל ובבית הרג ולא חמל. באֹפל התהלך הדֶּבֶר ובצהרים לעיני השמש שדד הקֶּטֶב, והנשארים מן המגפה עומדים בין החיים ובין המות. –מי ימנה מספּר למתים, אשר מתו בימים ההם? מי יקרא בשמות את החללים ואת הקברים, אשר נערמו יום יום?

ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף בשבט עברתו, לנגֹף ולהשמיד ולאַבּד מנער ועד זקן, ולא היה בית אשר אין שם מתים אחדים.

בבית אשר ישבו אבותי, בעלית-הקיר אשר ממעל, מתו יום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחת לנו מתה אם וארבעת ילדיה, ובבית אשר לנגדנו שמענו את קול הצעקה כל הלילה, ובבקר ידענו, כי לא נותרה נשמה…

וידי המקברים רפו מן העבודה ולא נותר עוד כח לעשות במלאכה, כדֹמן על פני הארץ שכבו החללים, כטיט חוצות דבקו עצם אל עצם, וגוף האדם באשר הוא שם לא נחשב עוד למאומה.

וימי הקיץ הולכים הלוך ועבור, הלוך וחדול –אז באו הימים הנוראים ואחריהם היום הנורא מכֻּלם, הלא הוא יום הכפורים.

והיום ההוא הוא היום, אשר עליו אמרתי, כי לא אשכח אותו לנצח וזכרו לא יסוף מקרב לבי!

הנה ליל „כל-נדרי ”. –לפני העמוד אשר עם ארון הקֹדש לא יעמֹד בפעם הזאת החזן ושנים מחשובי העיר, כי-אם הרב ושני דַיָּניו עמו. מסביב בוערים הנרות הרבים באש, וקול המולה דקה יִשָׁמַע בעלות הלהב, הלוך ועלה. קהל המתפללים עומדים אל הקיר והם לובשים את טליותיהם ואת כתנותיהם ואת מצנפותיהם ואבנטיהם הלבנים. על פני הקיר תֵּרָאֶה דמות צללים פעם בכֹה ופעם בכֹה, אשר ינועו ואשר ינודו אָנֶה וָאָנָה, ורבים מן המתפללים עומדים ומביטים אל פני הצללים האלה. –האם צללי המתים הם, אשר מתו היום, או אלה אשר מתו אתמול, או אלה אשר מתו שלשום? ההם ינועו וינודו עתה פה על פני הקיר? האם לא יוכלו לנוח בקברותיהם ויבאו גם המה ביתה-הכנסת?…

הס! הנה קול הרב יִשָּׁמע ואחריו גם קול הדיָנים אשר עמו –וכמו אנחה חרישית תעבור בכל המחנה.

ואחרי האנחה קול דברים: – „על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריָנים! ”

ואני פקחתי פתאום את אזני ואקשיב, למה ידַבּר הרב כדברים האלה? איה איפה האנשים קלי-הדעת ההם, אשר הוא מתיר לנו להתפלל עמהם הפעם? מדוע יקרא היום בשם העבריָנים? האם לא יירא לנפשו עד מה לפתוח פה לשטן בּעת רעה אשר כזאת …

ואימה חשכה וגדולה נופלת עלי, ואני מדַמה בנפשי, כי נופלת היא גם על כל האנשים אשר בבית, למזקן ועד טף…

אז תראינה עיני את הרב בעלותו על הבמה. האם ידרש עתה ברבים? האם יַטּיף לעם בשעה שמֵתיו מוטלים לפניו?…

ואני שומע ומאזין והנה לא ידרשׁ הרב ולא יטיף הפעם, ורק דרך חדשה יבחר לו, אשר לא כמנהג, כי עושה הוא אזכרה לנשמות המתים, אשר מתו בעת האחרונה בקרב הימים האחרונים. מה ארֻכּה המדה ומה רב מספר האנשים, אשר יקרא בשמות! הנה הרגעים יעופו ויעברו, רגע אחרי רגע, רגע אחרי רגע, והרב עד קצו עוד טרם יבוא. האם לנצח לא תחדל הרשימה הארֻכּה הזאת? הלנצח?…

ופתאום יעלה רעיון על לבי, כי יתר טוב עשה הרב, לוּ קרא בשמות את החיים החיים עוד, כי המה המעט ובמעט מלים יכילם, תחת אשר יקרא בשמות את המתים, ולמספרם גם קצב וגם גבול אין…

ואת הערב הזה לא אשכח לנצח וגם את משפט התפלה אזכֹּר! אכן לא תפלה, כי-אם אנחה גדולה וארֻכּה מאד עלתה הפעם ממעמקי לב האדם, להרקיע עד שמי השמים ולקרוע את סגור העבים! מעולם לא התפללו עוד אנשים יהודים בלב יותר קרוע ומֻרתּח, מעולם לא נראה עוד דמעות יותר חמות בעפעפי עיני אדם…

בלילה ההוא ואיש לא עזב את בית-הכנסת. אחרי התפלות והזמירות החלו שירי-היחוד, ואחרי שירי-היחוד –תפלות התהלים, ואחרי התהלים –פרקי המשניות וספרי היראים…

ואני גם אני עומד בלילה בבית ה’, וכמו ענני-עבים ועריפי-ערפל יורדים עלי, להיות רובצים על עפעפי עיני ולהעיק תחתיהן –ונפשי הומיה ולא אדע מה.

„ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון ” –ואני מדַמה בנפשי פתאום, כי ראתה עיני אותם בקרב הענן והערפל, אשר בתוך הבית, והמלאכים עולים ויורדים, עולים ויורדים…

וביניהם ראתה עיני לפתע פתאום גם את המלאך הרע, אשר לו העינים הרבות, והוא מלא עינים מכף רגלו ועד קדקדו!…

בלילה ההוא לא עזב איש את בית-הכנסת –ובכל-זה בהיות הבֹּקר והנה נפקדו אחדים מתוך העדה. אכן שנים אנשים מן המתפללים נפלו בלילה ההוא ויגועו וימותו בבית-הכנסת בתוך הקהל, והמה עודם לבושים טליותיהם וכתנותיהם הלבנות, ולא חסר להם דבר לצאת מן החיים אל המתים…

ומרחוב היהוּדים באות השמועות אל בית-הכנסת, אשר כמוהן לא נשמעו עוד לפניהן ואחריהן לא תשמענה; ואולם בבית-הכנסת אין שומע להן ואין שואל ואין דורש להן, כי איש איש יירא לנפשו פן ישמע וידע את אשר נעשתה בביתו…

ואת הלילה הזה לא אשכח לעולם, ואם שָׁנים הרבה אחיה לא אשכחהו! ואולם נורא ממנו שבעתים היה היום הבא אחריו, הוא יום הכפורים, ונורא כל אשר ראתה עיני ביום ההוא וכל אשר שמעה אזני –והדברים האלה הם עצם הדברים, אשר אותם אמרתי לסַפּר.

וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד תרא עיני את כל המראה, ויש אשר אדמה בנפשי, כי עוד עומדות רגלי בבית ה’ ההוא בתוך הקהל…

הנה יום הכפורים אחרי הצהרים. –על הבמה אשר בתוך בית-הכנסת עומד הרב וקומתו זקופה למאד. האם קסם על פּני האיש הזה? אם חוט של חן נטוי עליו, אשר בו ימשוך את כל הקהל אחריו?… בירכתי החדר עומד הנער ועיניו תלויות אל פני האיש הזה ולא יסיר אותן מעליו אף רגע אחד…

אכן אמת נכון הדבר; הדרת-קֹדש ופנים נחמדים כאלה לא ראיתי עוד מעודי! הן זקן הרב ושבע-ימים מאד מאד, כי בן שבעים הוא או בן שמונים שנה, ובכל זה עוד גָּבהה קומתו מאד, והוא משכמו ולמעלה עוד יגבה גם עתה מכל הקהל. זקנו לבן מאד, לבן ככסף. ואולם לבנות ממנו שבעתים שערות ראשו המלאות והרַבּות, וגם פניו לבנים עד מאד ולא יֻכּר מראיהם מפני מראה הכתֹנת הלבנה, אשר ילבש ביום הזה, וגם שפתיו תַּלבֵּנה מעט, ורק עיניו הגדולות והשחורות נוצצות מאד, ולא יאָמר עליהן כי עיני איש זקן הן. –משחר טל ילדותי למדתי לכַבּד את האיש הזה, ובעודי ילד קטן מאד ואני כּבר ידעתי, כי איש אלהים הוא ואחד הגדולים אשר בארץ, אשר אליו רבים ידרשו ואשר מפיו יחיו רבים, אשר אליו רבני הארץ יפנו בשאלותיהם ואשר הוא יכריע את כלם; וגם ידעתי, כי מן המתירים ומן המקילים הגדולים הוא, אשר אליו תשבע כל לשון ולפניו יכנעו רבים, כי מפני רֹב תורתו ורֹב קדושתו יֵחַתּו כלם ולא ימרה איש את פיו…

וגם עתה עוד תרא עיני את כל המראה הגדול והנורא ההוא, ביום עמדי בבית-הכנסת בתוך הקהל! על הבמה עומד הרב ועיניו השחורות נוצצות ומאירות מאד מתוך הפנים הלבנות ומתוך מסגרת השער והזקן הלבנה. תפלת המוסף כבר באה עד קִצהּ, והעם עומד מחריש ומחכה לשמוע דבר-מה מפי איש האלהים, ואין איש אשר יערבנו ואשר יקחנו לבו לִנְשֹף ברוחו.

והרב ידַבּר…

קולו החלש והרפה ילך הלוך וגדול, הלוך וחזֹק, עד כי באחרונה יגדל ויחזק עד מאד. והוא על קדושת החג ידַבּר ועל כונת נותן התורה, על יום הכפורים ועל תעודת היום הזה, על החיים ועל המתים, ובפרט על המתים יטיף מלתו ועל המגפה הגדולה, אשר כשֹּׁד באה משַׁדי ולפתע פתאום ואשר תטרֹף ואל תחמֹל, תאכל ולא תדע שָׂבעה, תשֹׁד ולא תאמר הון –עד מתי, עד מתי עוד?…

וגם לחייו הלבנות תתאדמנה מעט מעט, וגם שפתיו, אשר תשכן עליהן כעין תכלת, תתאדמנה גם הן, ואזני תשמענה פתאום את קולו בדברו: „ובשעה שאדם רואה יסורין בּאין עליו יפשפש במעשיו ” –ולא אך במעשיו שבינו ובין המקום יפשפש, כי-אם גם במעשיו שבינו ובין נפשו, ולא אך באלה שבינו ובין נפשו, כי-אם באלה שבינו ובין עצמו, בין גופו ובין בשרו!…

נער הייתי –ואולם זוכר אני, כי בשמעי את הדברים האחרונים האלה יוצאים מפיו, חרדו עצמותי רגע אחד, כי הבינותי להם.

והוא עודנו יְדַבּר, ידַבּר על הנקיות ועל הטהרה, על החֶלאה ועל הזוהמא, שמוציאין את האדם מן העולם, על הרעב ועל הצמא, וכי הרעב והצמא הם הם המלאכים הרעים, המוציאים את האדם מן העולם, בשעה שמגפה באה להשמיד ולהרֹג, להרֹג ולאַבּד…

והרב יוסיף: „וחי בהם –ולא שימות בהם! ” „משום עת לעשות –הפרו תורתך! ” –וכי יש אשר יפר איש את התורה כלה, ובכל-זה יקיים עולם מלא…

ואני עומד ועצמותי תרעדנה. –מה יחפֹּץ הרב? אל מה ירזמון מליו? אל איזו מטרה הוא שואף לבוא…

ופתאום ואזני שומעת קול אדם בוכה, ולבי יהמה עד מאד וכל קרבי בי יחמרו. למה יבך, למה יבך?…

ואני גם אני, בעמדי בפנת החדר בתוך הזוית, נשאתי את קולי ואבך עמו…

וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד אראה אותו בעמדו שם על הבמה, וגם אראה בשלחו אצבע לִרְזֹם אל שני הדַּיָּנים, לגשת אליו, ואני רואה אותם בגשתם ובעלותם גם הם על הבמה.

ושלשתם עומדים על הבמה, הרב גדול-הקומה, ושני הדיָנים הקטנים ממנו עומדים מימינו ומשמאלו. –מה ידַבּר הרב באזניהם בקול מלחשים? למה יהיו פניו פני להבים ופניהם המה ילבינו כמו שִׂיד …

ופתאום ואזני שומעות קול דברים ולא אבין להם עד מה, כי אל תוך אזני באים הדברים ואל תוך לבי פנימה לא יבואו. והדברים האלה הלא ברורים ומפֹרשים יצאו מפי שלשתם כאחד!

וכמו אנחה חרישית תעבֹר בכל המחנה, מן הבמה ועד ארבע כנפות הבית, ואחרי האנחה קול דברים:

„על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין –לאכֹל ולשתות היום! ”…

דומיה נוראה, דומית מות בכל פנות בית-הכנסת, אין נודד עפעף ואין נושף ברוחו.

בירכתי החדר עוד אעמד על עמדי ואני שומע היטב את קול לבי בהכותו, אחת, אחת ושתים –ופתאום ואימה חשכה גדולה נופלת עלי.

על קירות הבית ינועו הצללים אחד הֵנה ואחד הֵנה, ועיני רואות בתוך הצללים ההם את המתים, אשר מתו אתמול ואלה אשר מתו שלשום ואלה אשר מתו תמול-שלשום, קהל גדול מאד מאד, עדה גדולה מאד מאד…

ופתאום אני מבין ויודע היטב את אשר ישאל הרב מעמנו; הרב ישאל מעמנו כי נאכל היום; הרב ישאל, כי אנשים יהודים יאכלו ביום הכפורים ולא יצומו –מפני המגפה –מפני המגפה –מפני המגפה…

ואני עומד ובוכה פתאום בקול גדול.

אכן פלא הוא ויהי לפליאה! לא אני לבדי בוכה בבית-הכנסת, כי-אם רבים מאד נושאים את קולם ובוכים; וגם השלשה אשר על פני הבמה עומדים ובוכים, ומן השלשה הכי-נכבד עומד ובוכה כילד קטן…

וכמו ילד יחַנן קולו בדברו, ודַבּריו רכים מחמאות, ויש אשר תבאנה דמעותיו להחביא את קולו ולשום מחנק לצוארו – „אִכלו! אכֹלו! השעה צריכה לכך! משום עת לעשות –הפרו! וחי בהם –ולא שימות בהם! ”

אך בבית-הכנסת אין איש אשר יעזוב את מקומו!

והוא עודנו מבקש ומתחנן, ולעם השומע הוא אומר, כי הוא בנפשו מקבל עליו את העברה החמורה הזאת, את העברה הבאה באכילה, והעם נקי יהיה ולא יהיה בו עון אשר חטא.

אך בבית-הכנסת אין איש אשר יעזוב את מקומו!

ופתאום וקולו ישֻׁנה ולא כמתחנן, כי-אם כמצַוה יקרא! „אנכי המתיר! אנכי, אנכי, אנכי! ” –כחצים שנונים יוצאות המלים האלה וכמו חצצים תהלכנה…

והעם לא ישמע ולא יעזוב את מקומו!

אז ישוב אליו קולו הראשון לבקש ולהתחנן כילד קטן: „למה קשרתם כלכם עלי? למה תחפצו ולא תרפו ממני עד ראותכם אותי ברעה? המעט מכם את כל אשר נלחמתי בנפשי למן הבֹּקר ועד עתה?…

וגם הדיָנים ידַבּרו על לב העם…

ופתאום ופני איש האלהים יַלבּינו עד מאד, אז יוריד ראשו רגע אחד –ואנחה גדולה וחרישית עוברת מקצה הבית ועד קצהו, ואחרי האנחה קו המולה. „רצון אלהים הוא –ידַבּר, וקולו כקול איש המדַבּר לנפשו –בן שמונים שנה אנכי היום ולא הביא עוד הזמן לידי להיות אנוס לעשות שלא כדין; ואולם גם זה דין הוא. תורה היא, מצוה היא, אכן רצון אלהים הוא! ”

„שַׁמש! ”

והשַׁמש יבוא והרב ידַּבּר באזניו דברים אחדים, ואחרי-כן ידַבּר דברים אחדים גם באזני הדיָנים אשר עמו, והם יניעו בראשיהם כמודים לו על דבריו. בין כה וכה והשַׁמש מביא מבית הרב, אשר בחצר, כוסות יין לקדש ועֻגות-מצות קטנות.

ואני, אם שָׁנים הרבה אחיה ואם כחול ארבה ימים, את היום ההוא ואת המראה הגדול והנורא הזה לא אשכח לנצח; וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד אראה אותם לנגדי: שלשה שאכלו! שלשת רועי-ישראל עומדים על הבמה אשר בבית-הכנסת והם אוכלים לעיני כל ישראל ביום הכפורים!…

אכן גם להם שםבגבורים!… מי יודע עד כמה כבדה המלחמה, אשר קשרו בקרב לבם פנימה? מי יודע את אשר נשאו ואת אשר סבלו?…

„אתם חפצתם ואני עשיתיה ”, ידבר הרב וקולו לא ירעד עוד וגם שפתיו לא תחרדנה מדי דברו, „יהי שם ה ’מבֹרך! ”

ורבים מן העם אוכלים, אוכלים ובוכים…

וכמו פלגי אור יפרצו מתוך הזכרונות האלה ויפוצו מעינותיהם חוצה ועד המקום ועד השלחן הזה, אשר עליו אני כותב את הדברים האלה בספר…

---

עוד שלשה שאכלו.

בשעה ההיא, אשר ראתה עיני בבית-הכנסת את המראה הגדול והנורא ההוא, והנה שלשה אנשים יושבים באחד הבתים אשר אל מול פני בית-הכנסת ואוכלים גם המה. שלשת האנשים ההם הם ה „משכילים ”אשר בעיר, משכילים לתיאבון, משכילים להכעיס, הלא הם: המוכסן, המשגיח והמורה. חלון החדר פתוח לרוָחה, למען אשר יראה כל רואה, ועל השלחן עומד סיר הַתֵּה הרותח וכוסות יין-אדֹם ומעדנים, והם יושבים שלשלתם ובידיהם קלפי הקרטים ומצחקים בצחוק פְּרֶפֶרַנְס ושוחקים מרגע לרגע בקול גדול ושותים ואוכלים, אכן רואות עינינו גם בזה שלשה שאכלו.

הגם שלשה אלה מן הגבורים?…

מוַרשה לוינה, מוינה לטריאסטי, מטריאסטי ליפו, ואחרי-כן לירושלים, ואחרי-כן להר-הבית, ואחרי-כן לכֹּתל המערבי – הוי אֵל אלהים גדולים, היש דבר נקל לשפתים לבטא אותו יותר מן המלים המעטות האלה? אבל לעשות, לעשות את כל זאת! יש אשר יתגבר איש כארי ואחריתו אחרית שׂה חלשה, יש אשר שבע יקוּם איש ובשמינית יפול, יש אשר ירוץ איש דרכו עד שבע פעמים ואל מטרתו לנצח לא יבוא.

ואיש כזה ידעתי – אותו ואת אשתו. והאיש איש פשוט מאד, פועל גס, נושא-סבל, ואולם בכל פשטותו ובכל גסותו היתה לאיש הזה משאת-נפש אחת, אשר מלאה אותו ואת הרהוריו יומם ואת חלומותיו בלילה, ואשר לא הרפתה ממנו. ולא יום אחד ולא שנה אחת חלם את חלומו הגדול, כי-אם כל ימי חייו. האיש הזה חפץ להיות בארץ-ישראל. אי מזה באה מחשבה כזאת אל לב איש כה – דבר זה קשה להגיד; ואולם ארץ-ישראל היתה חלומו תמיד. ארץ-ישראל, ארץ-ישראל! אבל כפעם בפעם והשטן עומד על הדרך לשטנו ומלקט אבנים לשום אותן למכשול, אשר לא יֵעָבֵר עליהן. וגם זאת עלי להוסיף עוד: בימים אשר בם אדַבּר לא היה עוד חזון הנסיעה לארץ-ישראל חזון נפרץ כאשר הוא כיום הזה; לא נראה עוד יום יום איש יוצא ועולה אל הארץ, לא נשמע עוד יום יום דבר אשר כזה; הנסיעה לא נעשתה עוד דבר חול, כי-אם היתה קֹדש, כי נעשתה לעתים רחוקות מאד מאד, אחת בשמיטה ושתים ביובל.

אל מול פני חלון חדרי, בעבר השני בתוך החצר, ביציע השלישית אשר בחומה, יושבים שני אנשים, איש ואשתו, וחלוני חדרם פונים ישר אל מולי – והאנשים השנים האלה זקנים מאד ובאים בימים: האיש כבן שבעים וחמש או כבן שמונים שנה, והאשה צעירה ממנו מעט, בת שבעים או בת שבעים ושתים. מעת אל עת נשקפתי בעד חלוני ואבט אליהם. על פני החוץ בחצר פרוש הקרח הנורא והשלג יורד מן השמים ארצה לאט לאט ויהי לחוטים לבנים וארוכים. ויש אשר אדַמה, כי עם החוטים ההם יורדים מלאכי-האלהים והם באים בסתר על לוחות הזכוכית אשר בתוך החלונות, ובאפס יד רוקמים על היריעות האלה את פרחיהם ואת כפתוריהם ואת גבעוליהם, להפליא את עין הרואה, ואני לפני החלון עומד ומביט ומשתאה. אכן אם פרחי הקרח אשר פני לוחות הזכוכית אינם גודרים בעדי כָלִיל, אז תראינה עיני את הזקנים השנים ואת כל אשר אִתּם בחדרם ואת כל אשר המה עושים. אמנם נפלאים השנים האלה, אשר עיני לא ראתה עוד כמוהם מעודי ועד היום הזה! ויש אשר יבוא שֶׂפֶק אל לבי ולא אאמין, כי היו ימים אשר השנים האלה לא היו יחדו ויהיו נבדלים ונפרדים עוד איש מאחיו. – כפעם בפעם ראיתי אותם בשבתם יחד אל מול פני התנור; האיש לבוש את מעילו החם והעב, וברגליו סנדלי-צמר ועל ראשו מצנפת-צמר ועל בשרו מכנסי-צמר ובין שִׁנּיו – לא, לא! שִׁנַּים לא היו לו עוד – ובין שפתיו ראיתי תמיד את המקטֹרת, אשר ממנה יעלה עשן-הַטַּבָּק; ועל יד ימינו יושבת הזקנה על הספסל אשר לפני התנור וגם היא מחֻתָּלה בתוך הבגדים החמים והעבים, ומחטי-הארג אשר בתוך פוזמקותיה ירוצו רוץ ושוב בין אצבעותיה הרועדות. ואולם אנכי לא הייתי מתפלא עד מה, לוּ ראיתי אותה עם המקטרת ואותו עם הפוזמקות ומחטי-הארג! בעיני אני כבר חדלו השנַים זה ימים רבים מהיות לשנַים ויהיו בעיני לנפש אחת. לפעמים בבקר ראיתי אותם, והנה קם האיש להתעטף בטלית ועל ידו עומדת האשה ועוזרת לו להניח את כּנפי הטלית על כתפיו, וגם בהוציא האיש את התפלה של-יד מתוך הכיס להניח אותה והנה ממהרת האשה והכינה לו בין כּה וכה את התפלה של-ראש. וגם באכלם בבקר את ארוחתם, אביט בהם בלי הרף ואני רואה, כּי אוכלים הם שניהם יחדו מתוך הקערה האחת. ויש אשר דמיתי – או האם היו פרחי-הקרח על החלונות לשטן לי בדרך, ולכן שגיתי ולא הטיבותי לראות? – ויש אשר דמיתי, כּי לא היתה לשניהם בלתי-אם כף אחת והם לוקחים חליפות את הכף האחת הזאת אל תוך ידם, ולקח האיש כף מרק אחת ואכל ואחרי-כן יתן לאשתו ואכלה, ואחרי-כן יקח הוא שנית את הכף ואכל, וכן יאכלו חליפות, כּף אחר כּף, נתח אחרי נתח וחלק אחרי חלק. וכדבר הזה ראיתי גם בשבתם לשתות את התּה, כי אז יארב הזקן לאשתו, עד אשר תסיב רגע אחד את ראשה אחורנית, וברגע הזה יקח מן הצוקר, אשר הכינה לו, והשליך נתח אחד ממנו אל הכּוס אשר לה, והיה אם ברגע הזה תשוב להסב את ראשה לנגדו והוא נתפש כּגנב, אז תחקור ותדרוש ותהגה ותקנה עצות למען הִנָּקֵם ממנו גם היא ככה, ולפנות ערב בשבתם לאכול את אורחתם ועשתה גם היא לו כאשר עשה לה. לפעמים בבקר ראיתי אותם והנה כורע הזקן על הארץ ובזעת אפיו יעמול לעזור לאשה הזקנה בשימה את סנדליה ברגליה, ואחרי-כן ראיתי אותה גם היא והנה גם היא עמֵלה בזעת אפיה להשיב לו כגמולו ולעזור גם לו בלבשו את ארבע-הכנפות ואת חגורתו ואת חליצתו ואת כל אשר לו. ויש גם אשר פגשתי אותו בבקר בתוך החצר והנה הוא הולך בכבדות ומושך את רגליו הכבדות אחריו בעמל, ובידו כלי-עץ לשאב מים מן הבאר, ובראותו אותי והנה הוא מנסה להצטדק בעיני לאמר: „כן, יקירי! הזקנה ישֵׁנה עוד על המִטה ואני אמרתי לעשות לה נחת-רוח אשר לא קותה… הזקֵנה איננה עוד צעירה לימים… אמנם כן… והמדרגות רבות והמים כבֵדים… ”וממחרת היום ואני ידעתי, כי אפגוש ככה גם את הזקנה בחוץ ברגע אשר תלך לקנות את הטבק לאישהּ הזקן, וגם היא תדבר אלי לאמר: „הזקן יָשן עוד… לא אדע מדוע, בלילה הזה לא יכול לישון… אכן זקן הוא ועליו להיות נזהר יותר… והמדרגות רבות ורגליו כבדות… ”וכן ראיתי אותם בעד חלוני יום ביומו, ורק בבוא היום והיא באה לכבס את הכתנות, אז קמו ויהיו שנויים אחרים בבית. לפני התנור לא ראו עוד עיני את הספסל, כי-אם בחדר בתָּוֶך וגם מקטרת-הטבק ומחטי-הארג נעלמו ולא נראו, והאיש והאשה עמדו שניהם לפני החבית אשר על הספסל והחבית מלאה מים, ושניהם עומדים ובתי-זרועותיהם מפושלים וזרועותיהם ערומות והם כובסים שניהם יחדו, ואיש איש יעמול לכבס חלק גדול יותר מרעהו, למנוע איש מרעהו את העבודה ככל אשר יוכל. – ככה חיו השנים כל הימים.

אִידִילָה – האין זאת? אבל האנשים האלה לא יָדעו את המלה הזאת! האנשים האלה לא יָדעו קרוא, מלבד מעט „עברי”, והם לא יָדעו גם-כן כי יש דבר אשר לו יִקָרֵא „חיי משפחה” וכי הדבר הזה ימָצא לָרֹב אצל בני-ישראל. האנשים האלה הן היו אנשים „גסים”. אַל-נא נצחק לאנשים גסים. מרוב גסותם מרגישים הם לפעמים בלבם איזה רגש, אשר כבר נשתכח מלב אנשים משכילים הוגי-דעות.

וכאשר חקרתי ושאלתי, אז שמעתי, כי היה האיש לפנים נושא-סבל, אשר עָבד עבודתו לרבים למן הבקר ועד הערב, ובערב היה בא אל בית-המדרש ללמוד חומש עם רש ”י, ומדי שבת בשבתו היה בא אל בית-הכנסת לשמוע תורה מפי המגיד.

ואני בלכתי ברחוב באחד הימים בבקר ואפגוש את שניהם יחדו בלכתם, הלוך ונשׂא את רגליהם הכבדות, הלוך וחתֹר בעמל ובשארית כחם. היום יום שַׁבָּת ושניהם הלכו אל בית-הכנסת. אני נגשתי אליהם ונלך יחדו, הלֹךְ ופסֹעַ פסיעות קטנות, ונדַבּר איש עם אחיו הלוך ודַבּר. אז יספרו לי השנים – ונקל להבין, כי ספרו שניהם ברגע אחד ובבת אחת – כי בעוד ימים אחדים והם יוצאים לדרך לנסוע את נסיעתם. אני עמדתי רגע אחד תחתי ואקשב, כי לא הבינותי להם ברגע הראשון. והם הוסיפו: „כן, כן! יוצאים אנחנו לדרך לנסוע את נסיעתנו. מדוע זה אתה מתפלא? נוסעים אנחנו לארץ-ישראל…”

כמַסמר נטוע עמדתי רגע אחד תחתי ואהי כֻלי משתומם. את הדבר הזה שמעתי אז בפעם הראשונה. והם הוסיפו לדבּר וגם סִפּרו, כי זה להם כחמשים שנה, אשר הם מצטידים לדרך הזאת, לנסוע לארץ-ישראל, ולא באו למחוז חפצם עד היום הזה, כי כפעם בפעם קמו מכשולים על דרכם וידחו את הנסיעה מחֹדש לחֹדש ומשנה לשנה, וכי היו החדשים לשנים והשנים לשמיטות והשמיטות ליובלים.

ביום ההוא אחרי הצהרים ואני יושב לפניהם בחדרם, כי שאלו מעמי לבוא ולאכול אתם פרי מגדים לכבוד השבת, ואבוא, ואז שמעתי את כל אשר עמם. הן אמת הדבר, כי כצחוק היו כל הדברים וכמו לצון אשר יחמוד לו המקרה, ואולם נפשי בקרבי השתפכה ותדאב עלי רגע אחד בשבתי לפניהם ובשמעי לקול מליהם, כי מתוך הדברים האלה שמעתי בת-קול המכרזת על-דבר החיים ומה הם לנו, וכי ריקים החיים וריקים כל הענינים וריקים כל המעשים הנעשים תחת השמש. אמנם הם לא דבּרו את כל זאת, כי דברו רק דברים קלים ופשוטים, ואולם מתוך הדברים הקלים והפשוטים ההם נגלו פתאום לעיני החיים ואדע כי ערומים הם וריקים. חמשים שנה רצופות עמלו שני אנשים לזוז רגע אחד ממקומם ולא יכולו – הלא השחוק הוא לשמוע, ואולם הִנה זאת היא תורת-החיים וזה משפט עמל-האדם וזה דבר כל המעשה הנעשה תחת השמש.

על פני חוץ פרוש הקרח הנורא והשלג יורד מן השמים הלוך וירֹד, והחוטים הדקים הולכים הלוך ומָשֹׁך, הלוך ומָשֹׁך, ומלאכי-אלהים יורדים בהם ועין איש לא תראה, והם באים בסתר עד לוחות הזכוכית אשר בתוך החלונות, לרקום עליהם את הפרחים ואת הכפתורים ואת הגבעולים, להפליא את העין – ואולם ימים היו בראשונה, טרם היות הקרח הנורא, ואז היה אביב על פני האדמה מן הקצה אל הקצה וכל צפרי השמים זמרו וירֹנו.

וגם לשנים הזקנים האלה היו ימים טובים והאביב היה גם להם, אביב מחוּץ ואביב מבית, וגם בקרב נפשם פנימה זמרו הצפרים וישירו את שיר השירים. ואף גם סִפּרו לי השנים את דברי חייהם אלה ואת דבר האביב, אשר היה גם להם – ואני שמעתי ואקשב. והדברים פשוטים: כעשב השדה עלו שניהם מן האדמה ומסֵתר המדרגה באו. הוא היה עוזר בבית מלמד והיא היתה יתומה, בת אחי המלמד ההוא, והשנים האלה נועדו יחדו. לא על-פי ה„אהבה” בחרו איש את אחיו – חס וחלילה! – לא על-פי האהבה, כי בימים הטובים ההם והאהבה עוד טרם תהיה על הארץ, ורק בטהרת-נפש ובנקיון-לבב חמדו איש אל אחיו, חמדו, חמדו עד מאד. וכל הימים אשר היו חתן וכלה לא „אהבו” איש את אחיו עד מה – חס וחלילה! – ורק ידעו בכל נפשם ומאֹדם, כי לא יחיו אם לא יהיו איש עם אחיו יחדו.

וגם על-דבר משאת נפשו ועל חזיונותיו ועל חלומותיו, אשר חלם בהקיץ בימים ההם סִפּר לי האיש, וכי בעודו נער וכבר ערגה נפשו לארץ אבותיו, לארץ-ישראל.

איכה באה התאוה הזאת אל לבו? איכה נולדה, איכה התעוררה והתפתחה האהבה הזאת בנפש איש אשר לא בין הלומדים ולא בין הצדיקים נמנה? האם בית המלמד ותורת האלפא ביתא, אשר למד בבית ההוא, יצקו עליו את הרוח? מי תכן את רוח האדם ואת סתר הרקמה אשר תרקם בסתר! יש אשר רוח טהורה ונפש זכה תהיינה לאיש, והן תקנינה מחשבות אשר לא נדע את דרכן. יש אשר מעט דמיון ומעט רוח שירה יתגנבו אל לב איש, ורוח אשר לא נדע מה הוא יחל לפעם בלב האיש ההוא, ולא יסור עוד ממנו ולא יעזבהו, וחלם האיש ההוא חלומות בהקיץ וראה דמיונות ומראות וחזה חזיונות ועתידות אשר כמליצה וחידות יהיו בעינינו תמיד. וגם העוזר הזה בבית המלמד, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ואשר ירא את אלהים ויכבדהו בכל מאדו ולבו, והוא ערגה נפשו פתאום לארץ אבותיו, לארץ-ישראל הקדושה, ואת רוחו לא תִכּן ולא הבין גם הוא בעצמו. אכן ימים טובים היו הימים ההם, ואנחנו בימינו אלה לא נבין עוד את שפת הזקנים ואת משאת-נפשם ואת חלומותיהם ואת דמיונותיהם הם. בעודו נער באה המחשבה ההיא אל לבו, והיא לא סרה עוד ממנו ולא עזבה אותו גם בהיותו לאיש, ותלך הלֹךְ וחזק מחֹדש לחֹדש ומשנה לשנה, ובקחתו לו את אשתו ותהי מחשבתו הראשונה לקום ולנסוע אתה לארץ-ישראל – –

אבל החיים אינם יודעים מאומה מן הדמיון ומן השירה אשר בלב האדם, והמעשים בכל יום גם הם לא במליצה ידברו. אז יספרו לי השנים את דברי ימי חייהם ואת המעשים בכל יום ואת ימי הצומות, אשר באו עליהם, ואת דבר העני, אשר רדף אותם תמיד בשבט עברתו, וכל הדברים האלה דברים פשוטים מאד והמעשים ערומים כלם, אשר נראה אותם יום יום. העוזר היה למלמד, המלמד לבדחן, הבדחן לשדכן, השדכן לשַׁמש, והמדרגה הזאת לא היתה עוד האחרונה במדרגות פרנסתו – ואולם את משאת-נפשו, אשר, נשא בקרבו, לא שכח בכל הימים הרבים והשונים ההם, ומיום ליום חכה, עד אשר ייטב גורלו וירחב לו מעט. אבל גורלו לא הוטב והיום אשר ירחב לו מעט גם הוא לא בא, והם לדרכם לא יצאו. ובהיות לחמו חסר והוא איש אונים ומלא-כח, אז עזב את פרנסתו האחרונה, ויהי לנושא-סבל. אז עבד את עבודתו מן הבקר ועד הערב ויעמל בזעת אפיו וישא סבלותיו על שכמו יום יום – אבל גורלו לא הוטב עוד. כל אנשי-הרחוב יודעים את נושא-הסבל החסיד ואת אשתו – אבל גם בזאת גורלם טרם ייטב. על קיר חדרם תלויה קֻפּה קטנה, ואל תוך הקֻפּה ההיא ישליכו השנים כפעם בפעם אגורות אחדות, להיות להם לצֵדה בצאתם לדרכם; ואולם הפרנסה קשה כקריעת ים-סוף והימים רעים מאד. והימים היו לחדשים והחדשים לשָׁנים והשָׁנים הלכו הלוך ורב – מתי, מתי יֵצאו לדרך? – ואולם פתאום לפתע והִנה התעוררו השנַים ויאמרו, כי עוד מעט – אם ירצה השם – בעוד ימים או עשור – בקרוב – במהרה – והם יסעו לארץ-ישראל!

אכן אמת היא: בעוד מעט, אם ירצה השם, בעוד ימים או עשוֹר, בקרוב ובמהרה לא נסעו השנַים לארץ-ישראל – ואני מדי כתבי את הדברים האלה פה עוד אזכור, כי הָמָה לבי בקרבי עד מאד ויכאב לי ברגע אשר סִפּרו באזני, כי באחד הימים בדקו ומצאו לפתע פתאום, אשר הזקינו גם שניהם יחדו, וכי באו בשָׁנִים… הדברים המעטים והפשוטים ההם מלאו מדוים ומרורים, עד כי רחפו עצמות השומע רגע אחד. השָׁנִים הלכו הלוך וחלֹף. מי זרק שיבה על פני קדקֹד ראשם? מה הן השערות הלבנות, אשר נראו פתאום בין השערות האחרונות? – והאיש הולך ממדרגה למדרגה, מדחי אל דחי, ואולם חלומותיו ודמיונותיו לא ינומו ולא יישנו בקרב לבו. כנמלה בקיץ יאגור את פרוטותיו, פרוטה אל פרוטה ואגורה אל אגורה. עוד שנה אחת, עוד שנה רק אחת. וכפעם בפעם ידַבּר אל אשתו כי עוד מעט וקמו ונסעו. ותהי גם זאת: במלאת עשרים וחמש שנה לחתונתם, אז בא ויגש אליה ובשחוק על שפתיו אמר, כי הפעם נכון הוא לעשות כמעשי העשירים והנאורים, לחֹג גם הוא את חג חתונת-הכסף, ובזאת יחֹגו אותו, כי יקומו ביום ההוא לנסוע את הנסיעה אשר אחרי החתונה, הלא היא הנסיעה לארץ-ישראל.

והיום ההוא בא. אל החלון הפתוח יָשבו אז שניהם יחדו ויביטו החוצה, ויחרישו. מה יסכון להם הַדִּבֵּר? מה בצע כִי יניעו שפתיהם? הלא יָדע איש את אשר בלב רעהו, הלא ידע איש אל מה עיני רעהו נשואות ואל מה תערוג נפשו ולבו שואף, והדברים לא יתנו ולא יוסיפו. יָדעה האשה היטב, כי אָגַר אישה את הכסף הדרוש, מפרוטה לפרוטה ומאגורה לאגורה, וכי עתה לא יתיצב עוד להם כל שטן בדרך מדי קומם באחד הימים הקרובים לנסוע למחוז חפצם; יָדע האיש היטב, כי הכינה האשה את כל הדרוש, את הכתנות ואת הלבושים, את המצנפת ואת האבנט, ואל כל ארבע-הכנפות הכניסה ציציות חדשות. וכן יָשבו וידומו ויביטו החוצה ואת עיניהם נשאו השמימה. על פני השמים שטו עבים צחורות ובהירות אשה על יד אחותה ופניהן מועדות נגבה. אז מלאו עיני האשה דמעות והוא הבין לה; – כי הנה גם הוא יאמר בלבו אשר תלכנה העבים האלה גם הן לנסוע בדרך רחוקה נגבה, נגבה, וּמי יודע אם אינן נוסעות גם הן לארץ-ישראל. – אכן בפעם הזאת אין אנכי יודע היטב את אשר קרה להם ומה השטן אשר התיצב על דרכם עתה, ורק בקצרה יודע אנכי להגיד, כי ממחרת היום ההוא שתה האיש את כוסו לצאת ידי חובתו, חובת חג חתונת-הכסף, ובאזני כל מכיריו ומיודעיו אמר, כי היום ההוא „יומא דפגרא”, וגם את אשתו שמח שמחה גדולה מאד „לא באהבתו אותה, – חס וחלילה! – כי-אם באשר ידע כי בלעדיה מה לו חיים”– ואולם לדרכם לא יצאו גם הפעם.

לא יָצאו – לפי שעה. את שתי המלים האלה עלי להוסיף למען האמת, אחרי כי כאז וכעתה עוד היתה הנסיעה ההיא משאת-נפשם ולא סרה המחשבה הזאת מקרב לבם אף רגע. המחשבה היתה מעט מעט לשגעון. כמשֻׁוגעים אחזו שניהם ברעיון ההוא, כאנשים אשר אין ברוחם נכונה התרפקו עליו ולא עזבוהו אף רגע, ויהי רק כי גורלם הרע נצב להם לשטן בדרך. – והאשה הטובה והזקנה מהרה לצַדק את נפש אישה בעיני ולאמר לי, כי הפעם הזאת רק היא אשֵׁמה ואישה נקי, אחרי כי לא היו כל הכתנות נכונות ליום המסע, ולכן אחרו את המועד; והוא גם הוא מהר לצַדק את נפשה היא ולאמר לי, כי רק המלחמה אשֵׁמה, אחרי כי מלחמה גדולה וכבֵדה פרצה בארץ בימים ההם, ולכן לא נסעו למועד היעוד; ואחרי-כן מהרו שניהם גם יחד לצַדק איש איש את נפש רעהו בעיני ולהגיד לי, כי לא הכתנות ולא המלחמה אשמות, ורק המגפה הגדולה, מגפת הכולירה, אשר פרצה בארץ, היא היא אשר היתה להם לשטן והיא מנעה אותם מנסוע. כחלום ברב ענינים וחזיונות היו בעיני כל הדברים האלה – ואולם גם הימים וגם השָׁנים היו כחלומות, והם עפו, עפו, איש אחרי אחיו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה. ותהיינה השנים לשמיטות, והשמיטות ליובלים, ועוד מעט ויובל חדש עבר. אכן רק חלום החיים!

ועתה הזקינו השנַים מאד – האיש בכן שבעים וחמש או כבן שמונים שנה, והאשה צעירה ממנו מעט: בת שבעים או בת שבעים ושתים – ויהיו עיפים ויגעים ושבעי ימים; ובחוץ פרוש הקרח הנורא ומן השמים יורד שלג עולמים. ואולם את דבר נסיעתם לא שכחו בכל-זאת ולא הסירו עוד אותו מקרב לבם. והיה כפעם בפעם כאשר יושיט האיש את תיק-הטבק אשר לו לתת לאיש להריח בוֹ, אז לא ישכח לסַפּר באזניו גם את הדבר, כי נכון הוא לצאת לדרך ולנסוע לארץ-ישראל, והימים לא ימָשכו עוד וכי רק עוד ימים אחדים לו וכי אם ירצה השם – בעוד ארבעה וחמשה ימים – בלי נדר ובלי מסקנא – במהרה – בקרוב והוא יסע. אכן כבר נודעים היו האנשים האלה בשיחם ושיגם לכל באי-הרחוב, ורבים אמרו להם כי משֻׁגעים הם לדבר אחד. – בעת ההיא היה הדבר, כי אני ראיתים והכרתים ובאתי עמם בדברים בפעם הראשונה, והימים האלה היו ימי עבודה להם להכין את אשר יכינו, כי בימים האלה ימלאו חמשים שנה לחתונתם, והזקן חמד לו לצון גם הפעם ויאמר כי נכון הוא לעשות כמעשי העשירים הנאורים בחגותו גם הוא את חתונת-הזהב ובקומו גם הוא לצאת לדרך ממחרת יום החתונה, כאשר יעשו העשירים. – בעצם היום ההוא אשר ישבתי לפניהם בחדרם ואֹכל עמם מִפִּרְיָם קראו גם לי לבוא לשמוח עמם ביום שמחתם בטרם הפרדם מעלי ללכת בדרך הרחוקה.

וזאת הפעם מלאו את אשר דברו; זאת הפעם נסעו.

בחוץ שוכן האביב על הארץ מן הקצה אל הקצה והשמים ירֹנו, וגם האדמה אשר תחת תּרֹן מסביב, וכל עוף השמים יריעו וישירו את השיר הגדול, את שיר השירים… ואולם השנַים ההם בחגותם את חגם לא השמיעו קול שיר, ותהי דממה דקה מאד מסביב, וגם בנסעם את נסיעתם לא נשמע כל קול וכל קשב. ברחוב לפני שער הבּית עמדה העגלה ותהי נכונה – ואולם שחורה היתה העגלה וגם הסוסים עטפו שחורים. קול נֵבל וקול חליל לא נשמע, ורק קולות אחרים שמעו אזני, קול קֻפּות משיקות וקול הקורא: „צדקה תציל ממות!” –

והזקנים נסעו שניהם יחדו את נסיעתם הגדולה והאחרונה ויעלו בדרך הרחוקה מאד, אשר ממנה לא ישוב איש ואשר לא נשמע עוד מתוכה קול רגלי מבַשר. נסעו השנים ולא שבו עוד –

בראות האשה בלילה, כי „נסע” אישה לפתע פתאום. ותתחלחל ותמהר „ותסע” גם היא, „ויסעו” שניהם יחדו.

אכן גם זאת נסיעה היא, נסיעה לארץ-ישראל.

מעשה לי לסַפּר לכם בנער קטן בן חיָט עני – ואתם אל-נא תשימו את הדבר הזה אל לבכם, להעציב את רוחכם יותר מדי; הלא רק בן-חיָט הוא.

והחיט חיט עני מאד, והנער קטן עוד, ופניו לבנים תמיד, ורק עיניו בוערות. –

והלילה ליל „הסדר ”הראשון. – בשלשת הלילות האחרונים לא עלה עוד החיט על משכבו, כי עליו היה להשלים את מלאכת הבגדים החדשים, בגדי יום-טוב לגביר העיר ולבנו ולחתניו ולנערים הקטנים אשר להם. עוד בערב-פסח אחרי הצהרים עשה את המלאכה, ורק זה עתה בנטות צללי-הערב צרר אותם בשמיכה ויביאם לבעליהם.

והגביר ובנו וחתניו והנערים הקטנים לבשו את הבגדים החדשים ויבואו אל בית-הכנסת; ואולם החיט לא לבש בגדים אחרים, ורק רָחץ את פניו בחפזה, ויבוא גם הוא אל בית-הכנסת; ובנו הנער הקטן גם הוא לא לבש בגדים אחרים, ורק רחצו את פניו, ויבוא גם הוא עם אביו אל בית-הכנסת.

ובבית-הכנסת אורה וצהלת-נפש ומנוחת-לב. – והחיט עומד עיף ויגע ומתנמנם ושומע את קול החזן, ולרגעים ישמע את קול הרעש אשר יעלו בגדי המשי החדשים מסביב ואת קול ההמולה אשר יעלה הארג החדש אשר מתחת לבגדים החדשים; ועל ידו עומד אפרים בנו, וגם הוא שומע את קול הרעש וקול ההמולה העולה מתוך הבגדים החדשים – ופניו לבנים מאד, ורק עיניו בוערות.

ואחרי-כן, כשבת החיט אל „הסדר ”בעליתו הצרה, באה המנוחה גם עליו. הלא „יום-טוב ”הוא! החדר פֻּנה מכל שיורי חתיכות-ארג, הקערה ויין-הצמוקים מוכנים על פני השלחן, החבית המלאה מֵי-לפת אדומה עומדת בזוית – והמלכה יושבת לימין המלך.

הוי מלוכה, מלוכה עברית!

והבן שואל – ופניו הלבנים מתאדמים ועיניו הבוערות כהות. לא היה הנער רגיל באותיות הסדור.

והאב עונה: מעשה בעבדים ומעשה ברבנים, שישבו עד הגיע זמן קריאת שמע של שחרית – ואפרים שומע ואיננו מבין דבר.

ופתאום הוא מפסיק את אביו ושואל עוד הפעם – ואולם הקושיה החדשה, אשר הוא שואל, לא היתה קושיה מתוך הסדור.

„אבי! מדוע לא אמרו גם לי „תתחדש ”?… כל הנערים אשר היו בבית-הכנסת אמרו זה לזה „תתחדש ”, ורק לי לא אמרו ”…

ופניו החלו מלבינים מאד, ועיניו החלו בוערות מאד.

והחיט מגמגם ועונה – ואולם גם הוא לא ידע ברגע הראשון את אשר לו לענות; גם תשובה זאת לא היתה בתוך הסדור. אבל אחרי עבור רגע אחד ידע, והוא עונה:

„בני! כל מי שאין לו בגד חדש, אין אומרים לו: תתחדש ”.

„אבל מדוע אין לי בגד חדש? כל הימים אשר אני חי לא שמעתי עוד איש אומר לי: תתחדש ”.

כל הימים אשר אפרים חי לא היה לו עוד בגד חדש.

והוא נושא את עיניו מתוך הסדור, ועיניו לא היו עינים, כי-אם לפידים בוערים – ובנשאו את עיניו ראה והנה אמו, ובתוך עיניה דמעות.

„אם ירצה השם בשנה הבאה ”, ענתה לו אמו „בשנה הבאה בהיות הפסח יהיה לך בגד חדש ”.

ואמו נשקה לו על מצחו.

והנער יושב – ועיניו היו עיני חולם, חולם מחכה לפתרונים. –

אבל גם בשנה הבאה בהיות הפסח לא היה עוד לאפרים בגד חדש. נשיקות – אותן היתה אמו יכולה לתת לו, ואולם לא בגד חדש.

וגם בשנה אשר אחריה וגם בשנים הבאות לא היה עוד לאפרים בגד חדש. כי אמנם יש בני-אדם כאלה על פני האדמה, אשר אין להם לעולם בגד חדש.

יש בני-אדם אשר יתגוררו תמיד בעבר הרחוב אשר שם מזרח השמש, ויש בני-אדם המתגוררים בעבר השני אשר מנגד, בעבר הצל.

ואפרים התגורר תמיד בעבר הצל אשר ברחוב.

ואפרים שאל תמיד: „מדוע? ”. כעין יתוש קטן היה יושב במוחו הקטן וינקר בו. והיתוש נקר ויעש בו חור גדול, ואת החור מלא היתוש בשאלות-מדוע כאלה.

ושאלת כל השאלות היתה: מדוע אין לי בגד חדש? ועוד קשה ממנה היתה השאלה: מדוע זה לאחרים בגדים חדשים?

ואפרים לא הרגיש בלבו קנאה – ויהי מרגיש רק מכאוב.

ובהיותו ב „חדר ”וירא את הנערים ולהם בגדים אשר עוד אתמול או שלשום היו חדשים – ולא קנא בהם, ורק מכאוב הרגיש בלבו.

וברחוב העיר ראה בגדים חדשים – ורק מכאוב הרגיש בלבו.

וגם הרעב לא הציק לו כאשר הציק לו הרעיון האחד, אשר מלא את כל לבו.

כל הנשמה שבקרבו התכַּוצה ותהי לרעיון אחד, לכליון-נפש אחד – כליון-נפש לקול המלה: „תתחדש ”.

ורק פעם אחת היה מאֻשר – פעם אחת בלילה. ואולם בהקיצו משנתו בכה, ואמו שאלה מה זה היה לו, והוא סִפּר באזניה, כי זה עתה באו אליו הנערים, וימששו איש איש את בגדו, כי בגד חדש היה לו, ואיש איש אמרו לו: „תתחדש! תתחדש! ”ונפשו בו השתפכה מרֹב גיל – ואולם עתה הנה דבר אין לו.

ואמו אמרה: „אין זאת כי ראה הילד בגד בחלומו! ”

ואפרים היה לחולם גם בהקיץ – ואולם בגד חדש על בשרו לא ראה בחלומותיו עוד.

ונפשו עוד מחכה אל קול המִלה: „תתחדש ”.

---

והנער הלך הלוך וגדול, ויהי לנער בן עשר, ויהי לבן שתים-עשרה, ויהי לפועל על-יד אחד החיטים – אבל בגד חדש לא היה לו בכל אלה.

והחיט היה מכה אותו, ואשת החיט היתה משלחת בו את כל מגפותיה, ועוזרי החיט היו צובתים את בשרו הערום, הנשקף מתוך סמרטוטי לבושו – ואולם כל הדברים האלה לא הכאיבו לו, ורק בהיותו תופש בידו מחט וחוט ובגד חדש בין אצבעותיו לתפור אותו, אז הרגיש בלבו מכאוב. הבגד היה נוקב בשרו החי, ולא המחט – ואז היו פניו מלבינים מאד ועיניו היו בוערות מאד, והיתוש היה מנקר במוחו ובלבו, ובאזניו הָמה בלי הרף קול „תתחדש ”.

והקול הזה הָמה באזניו ובנפשו תמיד. וכליון-נפשו הלך הלוך וגדול.

ובשלוח אותו החיט להביא את הבגדים החדשים אל בתי העשירים ועיניו ראו את תפארתם ואת כל עשרם ואת כל אשר להם, ובשובו אחרי-כן למעונו הצר ועיניו ראו את עמלו ואת כל עניו ואת כל אשר לו – אז זכר רק את הדבר האחד: כי להם בגדים חדשים ולו אין.

במה חטא, כי אין לו בגד חדש? ומה עשו האחרים ובמה זכו, כי להם בגדים חדשים?

לוּ אך עצר כח להמית את היתוש הלז אשר בלבו, או לוּ אך עמד כחו לו להחרישו!

וכליון-נפשו הלך הלוך וגדול.

ובאחד הימים נתפש בגנבה. הנער התמים, אשר פניו הם כפני „שאינו יודע לשאֹל ”, לא היה בלתי-אם גנב – כן אמרה אשת-החיט היא אשר גלתה את דבר הגנבה.

והמעשה היה מעשה פּשוּט: בגד חדש נעשה בבית החיט, ואותו נתנו על-יד אפרים להביאו אל בית אחד העשירים בעבור בנו, ואפרים לא הביא את הבגד אל בית העשיר בעבור בנו, כי-אם הביא אותו אל מעונו, אשר בעליה. פעם אחת בחייו חפץ ללבוש על בשרו בגד חדש; רק פעם אחת בחייו חפץ לטעם טעם בגד חדש – ולוּ רק רגע אחד.

ואשת-החיט היא אשר תפשה אותו בּגנבתו. ואחרי-כן הכוהו, פצעוהו ויגרשוהו.

---

והנער היה לנער בן שש-עשרה, ויהי לבן שמונה-עשרה – ואולם „תתחדש ”לא הוגד לו עוד.

ופניו היו לבנים מאד, וקול השעול נשמע מפיו לרגעים ויהי מקיא דם לפעמים – ואולם עיניו בערו כגחלים.

והנשמה שבקרבו בוערת, והנפש אשר בו משתפכת, וכל מוחו אינו בלתי-אם תשוקה אחת וגדולה – תשוקה לקול המִלה „תתחדש ”.

מדוע? מדוע ככה דל רק הוא? מדוע זה לבני-אדם אחרים בגדים חדשים רבים ולו אין אף אחד?

והבגד החדש היה לו ל „רעיון קבוע ”, למין שגעון.

והוא לא עשה עוד דבר, בלתי-אם דִבּר על-דבר הבגד החדש, אשר יהיה לו.

וברבים השמיע את דעותיו, כי עוד יבואו הימים והיו תמיד בגדים חדשים לבני-אדם כלם, כלם.

עוד יבואו הימים ולכל אדם ואדם יאָמר: תתחדש!

אבל הימים האלה לא באו – ורק באו ימים אחרים.

---

והוא חולה שוכב על המטה בבית-החולים.

קול השעול הולך וחזק והדם מתפרץ מגרונו לרגעים.

והוא שוכב וחולם את חלומותיו בהקיץ; עיניו רואות מרחוק בגד חדש ואזניו שומעות מרחוק קול „תתחדש ”.

בימים הראשונים היה הרופא נגש אל מטתו כפעם בפעם בצהרים – ואולם עתה כבר חדל. אין זאת כי-אם עוד מעט וקם מעל משכבו ויצא והחלו החיים החדשים עם הבגד החדש.

ואולם כחו הולך הלוך ומעט. גרונו נחר ולשונו יבשה ועיניו בוערות.

ועיניו תסגרנה מעט מעט, והוא רואה לפניו מראָה נפלאה: הנה מלאכים יורדים, מלאכים קטנים, מלאכים גדולים, מלאכים לאלפים, מלאכים אשר לא יוכל לספור אותם מרֹב, ועוד מעט ומלא כל החדר אותם; והמלאכים עולים ויורדים, עולים ויורדים ומשיקים בכנפיהם, ופתאום והנה בגדים חדשים בידיהם, בגדים לבנים כלם, ואזניו תשמענה שירה נעימה, שירה אשר אין לה קץ: תתחדש! תתחדש! תתחדש!

ופתאום והנה מלאך שחור…

---

וביום ההוא קברו אותו בבגדים הלבנים והחדשים. ואולם „תתחדש ”לא שמעו עוד אזניו.

הנה זה הדבר אשר אמרתי לספר לכם בדבר נער אשר לא זכה ללבוש בגד חדש כל הימים אשר חי.

אבל אתם אל-נא תשימו את הדבר הזה אל לבכם, להעציב רוחכם יותר מדי – הלא רק בן חיט הוא.

עתה זקנתי ושׂבתי ואני עיף ויגע, ואולם לפנים צעיר הייתי לימים וְדָשֵׁן ורענן. עתה ישור החֹרף בחוץ והקרח הנורא פרוש על החוצות, ואולם לפנים על פני כל הארץ היה אביב ובמקום שם יעופו עתה וירחפו פתי-השלג תחת השמים בקול דממה דקה, שם עפו לפנים הצפרים וירחפו תחת השמים אנה ואנה ויזמרו וירֹנו, ויתרועעו וישירו…

אל התנור החם אנכי יושב, עטוף את בגדי-הבֹּקר החמים, ואזני פקוחות וקשובות לקול המון הזמירות אשר תתן סיר התֵּה העומדת על השלחן לפָנַי, והיא הומָה ורותחת, רועשת וגועשת, והזמירות האלה באות עד נפשי פנימה לישנני ולהשכיבני, אותי ואת מחשבותי יחד, אל תוך הערש הישנה והנשכחה, אשר את מראיה כחלום אראה עולה אלי מתוך הימים הרחוקים אשר חלפו ויעבורו. –ויש אשר אשא עיני אל לוחות הזכוכית אשר בחלון ביתי… אכן מה יפים ומה נהדרים הציצים והפרחים אשר יציצו ואשר יפרחו על פני לוחות הזכוכית האלה! ואולם יד האביב החם לא עשתה אותם, כי-אם יד החֹרף הקר, ויחמוד לו לצון ויפזר את הציצים ואת הפרחים על פני לוחות הזכוכית אשר בחלון ביתי, ללעג ולקלס…

ואולם שונים מהם היו הפרחים והציצים אשר ראיתי לפנים, אז בהיות האביב שפוך על פני הארץ לא לקלס ולא ללעג –כי אז לא במראה ולא בחידות ראיתי את האביב ואת הדרו כי-אם בעיני בשר, והפרחים והציצים פרחו ויציצו בחוץ בתוך ירק העשב ויהיו שטוחים על פני השדות והעמקים בתוך הגגות והפרדסים…

אל פני התנור החם אנכי יושב, עטוף את בגדי-הבקר החמים, וביָדי ספר קטן, אשר כתב אותו איש גדול, ואני קורא בספר הזה, והוא ספר הספורים הקטנים, אשר כתב לנו הצרפתי המהֻלל אלפונס דוֹדֶה, ואני קורא את הספור „Le pape est mort” –ואולם מחשבותי רחוקות עתה מאד מן הספור הזה, ואני יושב וחולם בעינים פקוחות, וימים אחרים וטובים עוברים לפָני; אז אזכור פתאום מקרה אשר קרה גם אותי כדבר הזה, ביום אשר „ה ו א נפטר ”…

בעת ההיא ואני טרם הייתי עטוף עוד בבגדים חמים וטרם כלתה עוד נפשי אל התנוּר החם. –ביום ההוא ורוח צח פרוש על הרחובות ועל השדות והגנות, והאביב שפוך תחת השמים בתוך התכלת אשר בחוץ, אשר יָרד גם אלי לבוא אל תוך חדרי לבי פנימה להשקותני שמחה וששון…

אז ערגה נפשי ותכל מאד לבוא החוצה, אל תוך היער הירוק!

ואולם אמי נגשה אלי ביום ההוא ותאמר: החדרה, החדרה תבוא!

ואני נשאתי את עיני וארא את פני אמי והנה הם מלאים עוז ורצון נמרץ, ואדע ואבין כי לא יצלח חפצי עוד להטות את לבה אל אשר אחפוץ, והיא קמה מלפני המראָה, אשר שם ישבה, ותכונן את קשוריה לראשה, ותתן לי פת-לחם בחמאה ועליה פתי-ביצה לבנות וצהובות, ותוסף ותדבר אלי קצרות שנית: „החדרה, החדרה תבוא! ”

ואני קמתי ואלך…

כשמן הטוב עבר הרוח בחוצות העיר והאביב פרוש על כל פנה ועל כל אפסים, ובמקום שם ירחפו ויעופו כיום הזה פתי-השלג הלבנות, שם עפו הצפרים ביום ההוא ויזמרו וירֹנו, ויתרועעו וישירו…

„החדרה, החדרה תבוא! ”צללו עוד אזני לקול אמי –ואני נאנחתי ואלך…

וכאשר עברתי את הגשר, אז ראו עיני את עצי-היער הירוקים, הנראים אלי מעבר לפני העיר. מה יפים העצים האלה ומה נהדרים, והם קוראים אלי לבוא אליהם!

האלך? אם אחדל?…

ובלבי התרוצצו מחשבות לאלפים ויערכו לי קְרָב. אז זכרתי את דבר יצר הרע ויצר הטוב, ואני ידעתי ואבין היטב, כי יצר הרע קורא לי לבוא היערה ויצר הטוב יחתור להביאני החדרה; ואולם בעוד רגע אחד וגם הרעיון הזה אבד בתֹהו ואני דמיתי פתאום, כי יצר הרע הוא הקורא לי החדרה, והקורא לי היערה הוא יצר הטוב. –אכן בקול גדול קרא לי לבוא, וכמו קסם ימשכני אחריו!

ובעברי את פני רחוב בית-הכנסת, התחזקתי רגע אחד ואומר לבוא החדרה אל בית מורי –; ואולם לא אדע את אשר נעשה בי, כי בעוד רגע אחד ואני הנני עובר את רחוב החול הלוך ועבֹר, ופני מועדות היערה.

ועצי היער נדים ונעים בחזקה, והמה הומים על פני ראשי ממעל ועל סביבותי עלטה ודומיה, ויש אשר דמיתי וחשבתי כי מלא הרוח סודות עולמים ואני שומע ומאזין ואזני פתוחות וקשובות. ויש אשר הבקיעו אלי פה ושם קרני אור אחדות וַיֵרָאו פני שמש, ובלכתי משם והלאה והִנה שבה העלטה כבראשונה והדממה שבה להיות. ויתושים וזבובים קטנים עפים אנה ואנה אל מול עיני, והם מתרחשים ומתלחשים, ומלא אותם את היער ואת סודותיהם, ואני הולך הלוך ועבֹר, הלוך ועבֹר…

והחדר נשכח מקרב לבי כמת מלב!

אז עברתי את כל הנתיבות הצרות ואת כל השבילים ועקלקלותיהם, אשר ידעתי עוד מיום ל ”ג בעומר האחרון, ואלך הלוך ועבֹר, ואפשט את מעילי ואת כתנתי ואקחם על זרועותי, ואקום וארוץ בחזקה ואני עירום ויחף כמעט. אז מצאתי אוצר טוב שטוח על הארץ בתוך הירק, אוצר כמהים ופטריות הרבה, ואשתחוה ואלקט אותם. ופתאום שמעתי קול זמרה, ואֵפן מהרה כה וכה, ובעוד רגע אחד ואדע, כי אני הוא הנותן זמירות ביער. ובלכתי כה וכה ואמצא שנית אוצר טוב שטוח בתוך הירק, אוצר גִדגדיות שחורות, ואשתחוה ואלקט אותן אחת לאחת. ופתאום ואשמע קול שריקות, קול יפה ונעים מאד; ואולם זאת הפעם לא הייתי אני הנותן שריקות ביער, כי בנשאי את עיני ואראה נער קטן ובידו שוט ארוך, ולפניו בתוך הבקעה אשר ביער רובצת פרה אדומה ופעמון תלוי לה על צוארה כחוט השני; וכאשר הלכתי משם והלאה צעדים אחדים, וארא נערה קטנה רובצת על האחו וידיה מלאות פרחים וציצים לענוד בהם זר. אכן עוד רגע אחד ואני עברתי גם משם והלאה, והנה שב היער להיות כבראשונה, ויהיו העלטה והדממה על כל סביבותי, והיער ירוק למראה מן הקצה ועד הקצה; ממעל לי עצים רעננים וגבוהים עולים השמימה ולרגלי עולים הסבכים הירוקים על כל פנה ואל כל אשר תגע רגלי. אז ישָׁמע פתאום קול העורב הצורח ממעל על אחד הענפים, ויהי הוא צורח רגע אחד, ופתאום והנה שב היער להיות כבראשונה, ודממה ועלטה מסביב, אין קול ואין קשב. ואולם רגע משנהו, והשפן הלבן ירוץ קל כברק על פני אחד הענפים, ואחרי-כן יֵעָלם ולא יֵרָאה עוד, ותהי הדממה כבראשונה והיער נורא מאד על כל סביבותי. –מה נורא המקום הזה! תבענה חרש שפתי נער קטן, והנער הקטן ירוץ לדרכו, באין מעצור, הלוך ורוּץ, הלוך ורוּץ.

ובבֹאי אל הנחל הקטן, אשר יהמה בין העצים העבֻתּים, ואשב תחתי ואפשט את נעלי מעל רגלי, וארחץ אותן במים. והמים המפַכים הולכים ומפכים בקול דממה דקה. ואני יושב ושומע, ופתאום והנה צפרדע שורצת בתוך המים וקוראת: קְוַה! קְוַה! ואני סגרתי רגע את עיני ואחלום בהקיץ… איה איפה אנכי עתה? מה זה יֵעָשה בי במקום הזה? –ובעודני יושב וחולם, ואקח את פת לחמי ואת פתי –הביצה ואֹכל, והנה אד עולה מן המים והיה לענן כבד, והענן שב וַיֵרד על עפעפי עיני, ועיני כבדו מראות ואזני כבדו משמוע, וראשי היה עלי כעופרת, ויצלול וירד ויגע עד העשב הירוק אשר על פני הארץ. –אכן מה יפית ומה נעמת יער ירוק ומלא צל, –מה יפית ומה נעמת!

וכאשר התעוררתי ואקום מעל מושבי וארא והנה חָזְקָה העלטה שבעתים והיום רד מאד –אז היה לבי בי כהולם פעם, ואני קמתי וארוץ קל מהרה עד מאד, ופני מועדות ה ב י ת ה אל מחוץ ליער.

ובצאתי את פני היער, והנה נטפי זעה מכסים את פני מצחי; וָאַבֵּט כה וכה ואדע, כי לא רד עוד היום עד קצהו, כאשר חשבתי בראשונה, ובכל-זה הכה לבי אותי עד מאד, ואני זכרתי פתאום את מורי ואת חדרי ואת עיני אמי, אשר רצונה העז כמסמר נטוע, ואתחלחל מאד מאד. אז הכני לבי על מעלי, אשר מָעלתי, ואנחם מאד על הרעה, אשר עשיתי: בחדרי לא הייתי כל היום ובחוץ רדפתי בטלה כאחד הבנים השובבים מאז הבֹּקר ועד עתה –והדברים האלה הן יעלו ויגיעו עד אזני אמי! ואף מי יודע אם לא הגיעו הדברים האלה אל אזניה זה כבר? אמנם כן: זה כבר יודעת אמי את כל אשר עשיתי, ואני אֻמלל ואובד!…

ובעברי את רחוב החול ואת רחוב בית-הכנסת, היה עלי ראשי כגלגל ועיני חשכו רגע אחד מראות…

וגם את הגשר הנה זה עברתי, וארוץ הלוך ורוּץ, ועוד לא ידעתי דבַר-מָה אשיב לאמי.

האגיד לה עד כמה יפה היער אף נעים מן הקצה האחד ועד קצהו השני?…

ואני עברתי גם את יתר הרחובות ואבוא עד הרחוב אשר שם בית אבי.

אם אגיד לה עד כמה צר החדר על כל סביבי והוא מלא תֹהו ובֹהו וחשׁך…

וגם את הרחוב האחרון ההוא עברתי ורגלי עומדות לפני המפתן אשר לפתח בית אבי, ועיני חשֵׁכות ואין נֹגה להן, ובעוד רגע אחד ואני אחזתי את כף המנעול והנני עומד בתוך החדר.

אל השלחן יושב אבי ואוחז בידו את הספר „קדושת לוי ”, ואמי הולכת כה וכה ומבקשת את מפתחותיה.

מדוע לא ברחתי על נפשי טרם שבתי אל הבית הזה? על מה לא עברתי את היער, הלוך ועבֹר, עד קצה כל גבוליו בואכה אל הרי-החושך?

„איפה היית כל היום? האם בתוך החדר?! ” –שמעתי קול אמי דובר אלי והוא עז וקשה.

אז היה עלי ראשי כגלגל ועיני נסגרו רגע אחד…

„ה ו א נפטר! ” –ענו שפתי פתאום ואני כמעט לא ידעתי.

אם אמר איש בתוכנו „הוא ”וידעו כל בני העיר אל מי תרזום המלה הזאת: הוא –הצדיק הגדול היושב בסמילוב.

עד היום הזה לא אדע ולא אבין איזה הדרך באה המחשבה הזרה הזאת אל תוך לבי, ורק אחת אני יודע, כי בעמדי לפני אמי, ואני חָרֵד ורועד, ואזני שמעו את שאלתה אשר שָׁאלה, אז עברה המחשבה הזאת כברק את לבי, ואני כמעט לא ידעתי בַעֲבור על שׂפָתי המלים: הוא נפטר!

ברגע ההוא וחרָדה גדולה נפלה עלי בשמעי את קול מִלַּי, אשר בא אל תוך אזני, כי כמו הנה הבנתי וידעתי מה נורא הכזב אשר יצא מפי.

אז שלטה דומיה בכל הבית אשר מסביב, אין פוצה פה ואין דובר דבר, ויהי כל הבית כבית מועד לכל חי, ולא נשמע בלתי-אם המית זבוב פורח.

אבי קם מעל מושבו אשר לפני השלחן ולא יסף עוד לאחוז את הספר „קדושת לוי ”בידו, ואמי ישבה תחתיה ולא יספה עוד לבקש את מפתחותיה.

וגם יתר האנשים אשר היו בבית לא פצו פה ולא דברו דבר, ורק האחד נאנח אנחה חרישית וגדולה ויאמר בקול דממה דקה מאד: „ברוך דין האמת! ”

ואולם אלי לא שם איש את לבו וגם אמי לא הביטה בי; אבי עובר את החדר לארכו ולרחבו ומתהלך אחת הֵנה ואחת הֵנה בחפזון ובשׂערה, ואני עומד דום ונאלם כְּצִלִּי הפרוש על הקיר.

עד כמה נתתי ברגע ההוא, לולא דברתי את אשר דברתי! עד כמה הייתי נותן לוּ יכלתי להשיב את הדברים ולהגיד גלוי לכֹּל כי שקרתי וכזבתי להם!…

בערב ההוא והכוכבים קדמו לצאת ולהאיר לנו, בערב ההוא ובחדרנו אחרו להעלות את הנֵּרות; ואמי עודנה יושבת על מושבה אל מול החלון, ויש אשר אחשוב, כי בכתה במסתרים.

אז ישבנו אל השלחן לאכול, ויש אשר נסה האחד או השני לדַבֵּר דבר, ואולם הַדִּבֵּר לא היה בהם ולא מצאו מלים, וישובו וידֹמו כבראשונה, ותהי דממה נוראה מסביב.

–שלום יעקב! –נשמע פתאום קול אמי בפנותה אל אבי –שלום יעקב! צַוֵּה נא וחָבשו את הסוסים לפנות בֹּקר, והשכמת בבּקר ונסעת, כי קרוב הוא…

פת-הלחם אשר על לשוני בטרם בלעתיה נותרה כעצם בגרוני וכל עצמותי רעדו, כי ידעתי את אשר דִּבְּרו, וכי יקום אבי לנסוע אל העיר הקרובה, אל סמילוב, ובא אל הלוית המת…

–כן! כן! –ענה אבי ויעבר את כפו על זקנו ואָחז בה ויבט אל השערות המעטות, אשר שיבה זרקה בהן.

–אמנם נפלא הדבר –ענה אחד האורחים, אשר היה בבית –כי עוד באחרון של פסח בהיותנו שם יחדו, ואנחנו ראינו, כי כואב „הוא ”את רגלו, פחד קראני פתאום ולבי נִבּא לי רעות…

הוי אלי! אלי! גם לבי אני נבא לי רעות רבות ועתידות לא טובים, ולא ידעתּי עוד את אשר היה לי!… כל הגה והגה אשר יָצא מפיהם היה כחץ פולח את לבי; כגלגל לפני סופה היה עלי ראשי, כַּהֲמות ימים הָמה קול באזני, ואני יראתי פן יביט עלי אחד מן האנשים ההם או אמי תשא את עיניה ותביט עלי…

–בני, לֵך שכב! –שמעתי פתאום את קול אמי דובר, והקול הזה רך משמן ודבריה רכו מחמאות. –אכן בכתה במסתרים נפשי ברגע הזה ואני התפללתי: מי יתן ותדַבּר אלי קשות ולא רכות!

–לֵך שכב! –דִבְּרה אלי שנית, –ומחר והשכמת בבקר בהיות מועד לנסוע…

אז קמתי ואלך…

עד כמה פעמים החלותי בלילה הזה לקרוא קריאת-שמע על המטה ולא כליתי, לא אדע, רק אחת תדע נפשי, כי בהסירי את נעלי מעל רגלי השמאלית ואשב על המטה, שכחתי להסיר את נעלי גם מעל רגלי הימנית, ואוסף ואשב על המטה תפוש במזמותי, ומזמות זו חשבתי ולא ידעתי, ורק בְּהָחֵל חזיז קולות והרעם הִרְעים נפלאות, עד כי רעדו מוסדות הבית, התעוררתי ואקום ואתנפל על מטתי.

ובהתעטפי בתוך היריעות והשמיכות, אשר על המטה, התעטפה עלי גם נפשי ואדע, כי כל עצמותי תרעדנה. אז קללתי את היער ואת הסבך הירוק ואת הנחל ואת כל אשר עשיתי ביום ההוא, ופתאום והנה מחשבה באה אל תוך לבי, כי לא אנכי הוא השוכב פה על המטה, כי-אם מרצח, אשר כפיו נגאלו בדם…

ויום המחרת מה יביא? מה יביא הבֹּקר הבּא? עוד שעות אחדות וזרחה השמש וכל העם יֵדע את האמת! כי בני העיר למקטון ועד גדול ומקצה המדינה האחד ועד הקצה השני יֵדעו את אשר עשיתי…

ולא רק הפחד, אשר פחדתי פן כנֹגה תצא האמת, היה לי למחתה, כי שבעתים מזה פחדתי בעלות על לבי המחשבה, כי דברתי רעה ע ל י ו, על האיש אשר נכון הייתי תמיד לתת את בשרי בעד בשרו ואת חיי בעד חייו, באמרי עליו, כי נפטר ויגוע ויאָסף אל עמיו… בימים ההם ואני כבר ידעתי אל נכון את פשר הדברים: אל תפתח פה לשטן, ודמֵי לבי קפאו בקרבי רגע אחד.

אז נשאתי קולי ואבך בכי נהי תמרורים…

הה אלי, אלי! לוּ מַתִּי עתה ולא קמתי עוד מעל מטתי זאת, אשר עליתי עליה, כי אז שָׁלַותי ושקטתי!

וכאשר ישנתי לא ערבה עלי שנתי, כי חלומות רעים בעתוני. בחלומי והנה קהל אנשים, קהל גדול מאד מאד, עובר אחרי מטה, אשר המת שוכב עליה, והמטה תנָּשׂא על פני משעול צר בתוך היער, ולפני המטה ירקד הנער הקטן אשר לו השוט הארוך; אכן בנשאי את עיני ואראה, כי לא הנער הוא המרקד, כי-אם הפרה האדומה אשר לה הפעמון ולראשה חבוש זר פרחים, אשר עשתה הנערה, וכל הקהל מסביב קורא: חִלול השם! חִלוּל השם! ואני גם אני קורא בתוכם: חלול השם! חלול השם! ואמי תאחז בידי ותקרא: „העם! אתם שמעו: זה בני, בן סורר ומורה, הֲרָגו, ואני אֵם לבן אשר כזה!… ”ואני שומע את הדברים האלה ובורח משם והלאה עד הנחל ואתנפל המימה…

ואולם למן הרגע הזה והלאה לא אדע אם חלמתי ואם לא. רקותי הלמו כהלום פעם ולשוני חָרְבָה בחִכּי, כתנתי לחה מני יזע וראשי חם וסחרחר, גבי קפאה מני קרח ולחיי בערו באש, וענן כבד ועלטה גדולה עלתה ותרבץ על עיני ותצלול עליהן כעופרת, וארא גלגלים גדולים וגלגלים קטנים והם רצים רצוא ושוב ולא ישבתו ולא יחדלו אף רגע אחד…

ימים אחדים חלפו ויעברו.

אנכי עודני שוכב על המטה, אשר עליתי עליה בערב ההוא, ועל השלחן העומד לפני מטתי רואה אנכי בקבֻּקים ובהם סמים ורפאות תעלה, ואיש עומד עלי ואוחז את ידי בידו ומראהו כמראה הרופא רוזֶנְטַל. אכן אמי יושבת בקצה מטתי ועיניה תלויות בי והן מלאות נטפי דמעות.

–קומי עתה וברכי את אלהים, גברתי! –ידַבּר הרופא אל אמי –עוד אך הפעם אכתוב פה על הגליון סמים למרפא ואחרי-כן אחדל… גם הטיפוס חדל…

ואמי השתחוה עלי ותשקני מנשיקות פיה.

הכבר ידעה אמי בעת ההיא את אשר עשיתי? אם כפרה לי את עוני אשר חטאתי נגדה ונגדה נא לכל עמי?

ואני נשאתי את עיני וָאַבֵּט בה ואחקר אותה, ואמי שבה ותשתחוה אלי ותשקני פעם ושתים…

ואולם ברגע ההוא ואזני צללו עוד לקול המלים: הוא נפטר!…