שכנינו הטובים היושבים בקרן מערבית-דרומית, אחינו אשר בגליציה, נותנים לנו את בריתם שלום מעבר לגבול הארץ ומקריבים לנו מנחה חדשה. ראו כי “המשכילים” אשר חנן אלהים אותנו ברוסיה לא יספיקו לנו את כל צרכינו ומחסורינו, ויבאו המה למלאות אחריהם; ראו כי עשו לנו משכילינו מאספים אחדים, ושטו העם ולקטו אותם בעודם בכף בעליהם, וידאגו לנו האנשים הטובים כי נרעב ולא נשבע עוד, ויקומו עלינו ברחמים גדולים לכלכל אותנו גם המה, ויביאו לנו “מאסף” גם משם¹. ברוכים אתם לנו שכנינו הטובים אשר לא שכחתונו, ובעל הגמולות ישלם לכם ככל תגמוליכם עלינו!

אכן רוח אחרת מרחפת על פני הספר אשר הביאו לנו הם, ואנחנו נכיר בו כרגע את משכילי גליציה; ולא אך על פי “הדפוס המשובח” ועל פי ההגהה ועל פי הסדר הנכון וכדומה נכיר אותם, כי אם גם ע“פ המאמרים כשהם לעצמם. רוב המאמרים האלה טובים – אבל יודע אני כי לו היו למיני מזון אשר יאכלו, כי אז אמרתי עליהם: מלח אין בהם. דור דור ומזונותיו, מדינה מדינה ומזונותיה! אכן רואים אנחנו את בעל האוצר בבואו בהקדמתו לשלח חרון אפו “במחנה משכילים קנאים פרושים העושים מעשה צבועים ויאמרו לדחות את חכמי גליציה בשתי ידים”, בעת אשר “רק משלשת החכמים שי”ר רצ”ח רנ“ק אשר ילידי גליציה מלידה היו, מהם התחילה התקופה החדשה לספרותנו בישראל” – אבל כל הדברים האלה לא יועילו! לו היו רק רפפורט וחיות וקרוכמל לבדם ילידי הארץ הזאת, כי עתה לכבוד ולתפארת היתה ארץ המולדת הזאת לכל ילידיה; ואולם מלבד השלשה האלה נתנה לנו גליציה עוד הרבה מאות משכילים ומליצים. ונערים וסופרים אחרים, עד כי כמעט למצוה תחשב להרחיק מהם ומכל הדומה להם. המליצים הנכבדים האלה לקחו להם בחכירה את השמש ואת הירח והכוכבים, עד כי לחרפה תחשב לאיש ישר לב להזכיר עוד בשמות האלה; המשכילים הטובים האלה לקחו את האביב לתוך רשותם, עד כי כל שומר נפשו ירחק ממנו; המשוררים הנערים האלה הוציאו מספרי-המלים את מלות הקריאה “הה, אהה” וכדומה, והחלו להשתמש בהן, עד כי כל יודע שפת קודש אשר נפשו עוד ישרה בו יזהר עתה מפני המלים האלה כהזהר בפני הדוב והברדלס. ולא רק במליצותיהם, כי אם גם בחקירותיהם נראה הדבר הזה. לא טל חיים ילין במאמר היוצא מתחת ידם כי אם כמין נגע או מחלה נראה בו, ויש אשר המאמר בכללו ימצא חן בעינינו, ובכל זאת נמצא מום בכל פרט ופרט. יש אשר יעמיס על הרעיון האחד מלים יותר מכפי אשר יוכל שאת, יש אשר בהתלהבות דמיונם ירכיבו מליצה על גבי מליצה ופסוק על גבי פסוק, עד כי לא נדע עוד את העיקר, יש אשר יקראו את הקורא לעלות עמם “על תועפות רום הררי גבהי שחקי שמי המליצה אשר שם יאיר אור בהיר הוא בשחקים כאור החמה המחממת לעולם ומלואו וכל אשר בו וגם יבשת אשר ידיו יצרו, הלא הן ידי הטבע הטוב ומטיב לרעים ולטובים”… ואז אברח ואנוס על נפשי.

גם חקירות ושירים, גם מליצות ובקורת גם באורי כתבי הקדש ותמונות גדולי חכמי ישראל נמצא בתוך המאסף הזה, וגם הקדמה נמצא בו עם הפסוקים הידועים: “הבית פתוח לרוחה כי הוקם על תלפיות שכל הכתות פונות אליו”; “ישוטטו רבים יבקשו וימצאו דים איש איש לפי טעמו ורוחו”; “קשה בימינו אלה לבנות בית נאמן לחכמת ישראל, להחזיק במעשי אבותינו, לעשות בית עוד לחכמים וכנוס נאה להם”, “לקבץ את כל כחות סופרי ישראל אל מכ”ע כללי שכל המפלגות אשר בתוכנו נכנסות ובאות בשעריו“; – ובכל זאת עוד רחוק המאסף הזה מהיות נמנה אפילו עם המאספים שיצאו לאור בארצנו בשנים האחרונות. המאספים בארצנו הבינו לכה”פ לתת לקוראיהם מכל מין ומין, וכל מין מוצא בהם את מינו, והספרים תלוים בזמן ובמקום, והקורא יקנה לו על ידיהם איזה מושג ואיזו ידיעה מכל הנעשה במשך השנה; מה שאין כן המאסף הזה אשר אין לו ולשנת התרמ“ז אפילו נגיעה קלה ואשר עפ”י מאמריו, איננו יכול בשום אופן להיות ספר לעם. אין בו השקפה כללית, אין בו סדר ומערכת, אין בו תולדות אנשי שם במובן שמבינים אנחנו כלנו היום, אין בו בקורת ספרים במובן שאנחנו מבינים פה, והכל נעשה בערבוביה גדולה. כפי הנראה רצה המו"ל לחקות את מעשי בעל “האסיף” ולעשות מאסף כמהו, ולא עלתה בידו, ולא הצליח בלתי אם לחקות אותו מעט באיזה דברים חיצונים: חקירות ושירים ומליצות ובקרת ובאורים ותמונות והקדמה עם הפסוקים הידועים, – וכן חתמו הדברים.

בחלק אוצר התורה ואוצר החכמה נמצא שמות אנשים גדולים: את מונק ואת קויפמאן, את פירסט ואת כרמולי, את צונץ ואת גרטץ ודומיהם. ואולם כל המאמרים האלה אינם חדשים ולא נכתבו בעיקרם בשפת עברית ורק בהעתקה הם נתונים פה לפני הקוראים. ואחרי כי מאמרים כאלה אינם להמון העם כי אם לחכמיו, לכן גם ההעתקה היא למותר, כי מי מן החכמים והחוקרים אשר לבם הולך אחרי הדברים האלה לא קרא אותם בשפתם לפנים? – אכן הרבה מאמרים נכתבו בעיקרם למען המאסף הזה, ואנחנו חיבים עליהם תודה להמו“ל. ובפרט אם עוסקים אנחנו במקצוע זה בחכמת ישראל: ד”ר אברהם שמידל תרגם לשפת עברית “תשובה ערבית מהרמב”ם ע“ד כלי זמר”, ומביא את הנוסח הערבי ואת התרגום העברי כאחד; והנה מוצאים אנחנו כי הרמב“ם לא התיר לנו לשמוע כלי זמר, משום “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”, והוא מונה שם שלשה איסורים, ואם נשמע הזמירות “במקום ששותין יין” יש איסור רביעי, “ואם משמיע הזמירות היא אשה” – הרי איסור חמישי. והמו”ל מעיד כי את התשובה הזאת השיג במקורה הערבי “מאחד המעריכים הנאמן בבריתנו”. מה יעשה אפוא כיום הזה איש היושב בעיר גדולה מלאה בתי זמרה והוא רוצה שלא יחטא? – ואחרי המאמר הזה יבא ר' משה שטינשניידר והוא גם הוא ילקוט לנו “ליקוטים מחכמת המוסיקא”. ואחריו יבוא ר' יעקב ריפמאן במאמרו “אהל יששכר” לספר לנו את תולדות בעל מתנות כהונה. וכן יבאו מן החוקרים האלה איש איש, זה בהערותיו וזה בציוניו, זה בבאוריו וזה בפלפוליו, גם מרש“ל רפופורט נמצא מכתב ערוך אל ידידו כ”י מיזש ואולם חדשות לא נמצא במכתב הזה. גם הוא נושא ונותן “בהוראת מלת חיים”, אשר אמרו בימיו לחבר את הדת והחיים, והוא מוצא כי “בלתי בשר החזיר והשקץ וכל נבלה וטרפה, ובלתי נשואי נשים נכריות ובלתי חילול שבת והדומה לכל זה, אין חיים ואין מעמד”, ולכן ירשיע את כל האנשים אשר בקשו את החבור ההוא. הצדק רש“ל ז”ל בריבו? אם באמת אין דרך אחרת לראות חיים בלתי אם הדרך אשר אמר? המכתב הזה נכתב בשנת תר"ה, ומאז ועד היום נעשו שנוים גדולים בחינו, ועינינו ראו כי האזהרות וגם הפחד היו אך לשוא, כי אין מתג ואין רסן לבלום את רוח האדם. –

בשער התורה נמצא גם את “תולדות הרב הגאון ר' דוד טבלי איש אפרתי, כתובות בידי עצמו” (וגם את תמונתו נמצא בראש הספר). והנה אין את נפשי לדבר על “הרב הגאון” הזה אשר כבר שבק חיים לכל חי, ורק על אחת עלי להעיר כי שני הדפים אשר כתב בהם תולדותיו עושים רושם רע מאד בלב הקורא הרואה כי רב בישראל שעליו להיות בעל נימוס מדבר רק בנפשו ומספר לדור כי בילדותו היה עלוי אשר עליו השתוממו רבים ואחרי כן היה לאיש גדול. – בשער החכמה נמצא את ספרו של ר' דוד כהנא “אור וחשך”, והנה רוב המאמר הזה כבר נודע לקוראינו, כי “תולדות המקובל ליבלי פרוסטיץ” כבר נדפסו במכה“ע “היום”. – ואחרי המאמר הזה נמצא את מאמרו של ר' ב”ז וילר “קדש וחול” להבדיל בין הקודש (כתבי הקודש) ובין החול (ספרי הומירוס), בין הטמא (ספורי האיליאדה ואידיסיוס) ובין הטהור (ספורי כה"ק). צחוק קל יעבור על שפתי הקורא המבין בקראו את המאמר הזה, ובראותו כי איש שומר מצוה ותורה שופך את כל חמתו על הומירוס האמלל ואומר עליו כי הוא מורה מדות רעות, כמו העזות, האכזריות, השכרות והנאוף, וכי לא טוב לאדם מישראל לקרוא ספרים כאלה. הדברים האלה נכתבו ונדפסו בשנת ה“א אלפים תי”ו רי“ש מ”ם זיי"ן לבריאות העולם!

גם תולדות הר“י פריל בעל “מגלה טמירין” ואת תמונתו נמצא במאסף הזה, ועל המתנה הטובה הזאת (על התמונה) אנחנו חיבים תודה להמו”ל, וכמדומה לי שאין איש מאתנו אשר לא יביט בתאות נפש בפני האיש הגדול הזה. – וגם מכתב ממכתבי ר' דוד גורדון ז“ל נמצא לפנינו, והוא יעשה רושם רב בנפש הקורא. המכתב הזה לא נועד לדפוס, כי כתוב הוא אל אחד ממיודעי המנוח, אל ר' פייבול מיזס בלייפציג, ובו מספר המנוח לתמו דברים רבים אשר תסמר שערת בשרנו לשמעם. הוא מספר: כי זה לו עשרים שנה בעבודת “המגיד”, כי שלש מאות ר”ט יתן לו בעל המגיד לשנה, כי המגיד עושה חיל ובעליו עשה עשר וכבוד, ויהי לדוקטור ויהי לבעל אוצרות, והוא (גורדון) רעב ללחם, הוא עם אשתו ועם בניו ובנותיו הגדולים והקטנים; מספר: כי הבין בעל המגיד להשתמש בכשרונותיו, ואת אשר הבטיח לו למלא על שכרו, לא מלא. מספר: כי נאלץ לכונן “פנסיון”, וכי לרגלי המלחמה בשנת 1877 חדלו אנשי רוסיה משלוח אליו את נעריהם ואז “חסר לחמי ממש”; מספר: כי בקש את בעל המגיד להוסיף לו לכה“פ עתה על שכרו “באופן שאוכל להחיות ב”ב”, אך הוא ענה ואמר: “תת לא אוכל!” מספר: כ חפץ בעל המגיד למכור את המגיד לכל איש הקונה אותו במחיר עשרת אלפים ר"ך, ואליו (אל גורדון) לא שם לב ולא עלה על לבו כי ישאר זה בעירום ובחסיר כל, והוא איש אשר לא יצלח עוד עתה לכל מלאכה אחרת; מספר… דברים רבים רעים ומרים מספר עוד גורדון במכתבו זה, ונפשנו תדלוף מתוגה לכל מלה ומלה אשר נקרא. האיש הזה היה סופר בישראל! –

ואחרי הדברים האלה נבוא אל “אוצר השיר והמליצה”.

ימים טובים היו לנו לפני מאה ולפני חמשים שנה, או גם לפני עשרים ולפני חמש עשרה שנים: המליצות והפיוטים, הפזמונים והשירים, המכתמים והלפקי“ם ודומיהם לקחו עוד את לבנו, ואנחנו האמנו בהם כהאמין הילד בספורי אם זקנתו, ודמינו בנפשנו כי כל הדברים האלה הם באמת שיר ומליצה, והשיר והמליצה האלה הם באמת השכלה וחכמה. מי לא ידע את ימי “המאספים” הראשונים? מני לא יזכור את “בכורי העתים” ואת “כרם חמד” ואת “כוכבי יצחק” ואת הפזמונים והמליצות והלפקי”ם אשר בחלק “הצופה” בהמגיד?

הנה “מאסף” חדש בידינו אשר נדפס בשנת התרמ“ז, ובעברנו על גליונותיו באנו עד “אוצר השיר והמליצה” – מי איש איסטנס ובעל דעת נקיה ילך וישוב לביתו ולא יפתח את האוצר הזה; ואם נפתח אותו ואמרנו: אין זה כי אם ספר איש נדפס בימי העת הישנה והטובה ההיא. שירים שונים נמצא בו, שיר-זהב “אל השפה העבריה”, שיר-זהב ע”ד הסובא בפורים, שיר (והוא איננו זהב) אשר כל מלה מתחלת בו באות ה‘, שיר על המסוה בפורים, מליצות, מכתמים, לפקי"ם וכו’ וכו' – וכל אלה נדפסו בשנה הזאת. האם עלי לבקר אחרי פזמונים כאלה? הלא רב לי כי אקח מזה ומזה חרוזים אחדים ואשימם לפני הקורא, והיו לו למופת.

הדוקטור אברהם אבלי ארליך היה למשורר. ויען כי בנוהג שבעולם על כל משורר ומשורר לכתוב גם שירים, לכן כותב גם הדוקטור הנכבד הזה את המין הנקרא שיר, וקורא אותו בשם “זכר ליציאת מצרים” ועושה חרוזים לאמר:

עיפה וצלמות לילה יקיר,

כי כן עדן לא באו ימים

נבא עליהם צופה לעמים

תאמר כהיום: "חי צורי פּוצי,

חי האלהים מגשן הוציא".

ירשני נא הדוקטור ארליך להגיד לקוראי דברי כי השיר הזה גדול מאד ונדפס על פני דפים אחדים. יותר אין לי להגיד.

ה' פביוס מיזס חשקה נפשו גם הוא להיות לכה"פ פעם אחת למשורר, ולכן הוא כותב:

שאלו זכרונות דור ודור?

מי קרא להארץ דרור? –

מסיני בא! – ויהי אור,

זאת התורה יצאה מציון! –

מה יש לי עוד צדקה להוסיף על חרוזים ועל מליצות כאלה? – מכבד אני מאד את החוקר הנכבד הזה, אבל מי יודע אם לא שבעתים כבדתיו לו לא כתב שירים כאלה.

איש אחד, אשר חתם העבר"י, כותב הספד על מות פרץ סמולנסקין. מובן הדבר מאליו כי המספיד הזה ראה מלחמה גדולה על המות והוא שופך עליו את כל חמתו וקורא לו עריץ, קושר, ועוד כנויים כאלה, אשר בארץ אשכנז עונשים בגללם את המחרף לשבת שלשה חדשים בבית הסהר; והנה הוא כותב:

אך אנוש מעט מזער, עמי לטוב יעעור (יעער!)

מעטים הם משיבים אותו הישרה,

ובמספר הקט הדל הזה, אויה!

הן גם יד המות העריץ הויה,

הניף חרבו באף – הוי נפשי מרה! –

גם הוא בקושרים על יעקב להשמידו,

הכה חד בו, ויגדל כים פידו.

הכה האחד – והנה אהה לשבר!

כי את לב-לאום-ישרון בחרבו בקע,

בהפילו מלך שפת וספרות בני עבר,

הה! את פרץ סמאלענסקי נשיא כל דע,

והוא מת עתה וכו'.

לפי דעתי העניה חסרים בשיר הגדול הזה עוד איזו פעמים המלים: “הה”, “אהה”, “אויה”, ואין לי להעיר עליו דבר זולתי כי בעיר בלבירישוק לוקחים בעד הספד כזה שמונה זהובים.

ה' הלל כהנא בר' יהושע ז"ל כתב לנו שיר “דעה חדשה בחכמת התכונה”, ובו נמצא את הפרח הנחמד הזה:

קפרניק הרגיש ארץ ממנוחתה,

אמר בכל יום היא תסובב על ציריה;

השמש במרכז ממשלתה מעונתה

וארץ וכוכבי-לכת עוברים לפניה.

אך הסובא בפורים הרס שיטתם:

אמר כי גם שניהם (תלמי וקפרניק) וכו'.

אותו כדים מלאים דעת למדו,

כי יינם ושכרם (?!) את ראשו הדליקו וכו.

אמת היא כי מליצה ודמיון אין כאן; אבל גם שפה ולשון אין כאן – וההמצאה בעיקרה, כלומר, הרעיון הראשי, גנובה.

ואחרי השיר הזה נמצא שיר “מסוה הפורים” מאת ה' הירש גלברג, והוא מתחיל:

מנהג ישן נושן לשחוק שעשועים,

זרקה בו שיבה כבחנוטי מצרים וכו'

המנהג התחפש, מאז, מלפנים,

בימי פורים ורדוטען לתבל כולה וכו'

הלא כמלכי מצרים החנוטים במר-דרור,

חנוטים בבשמים ראש, בנכאת צרי ולוט,

כן חנוט מנהג התחפש מדור דור,

התחפש במסוה, פני הלוט הלוט.

ובכן: המנהג מדור דור להתחפש במסוה, המנהג הזה חנוט בבשמים ראש ובנכאת ובצרי ובלוט ובשאר ירקות וגם במר-דרור, כמלכי מצרים החנוטים – זאת היא אשר חקרתי ואשר הבינותי מתוך השיר הזה, ואותה אני מוסר לקוראי דברי. ואין לי להעיר על השיר הזה בלתי אם שהוא נדפס במאסף לחכמת ישראל בשנת התרמ"ז לבריאות העולם.

וקרוב אל השיר הזה נמצא את “שיר האלף” מאת ה' מתתיהו שמחה רבנר, והוא שיר גדול מאד אשר לו יותר מששים בתים, ועומד כלו עפ“י נס, כי כל מלה ומלה אשר בו מתחלת באות ה”א. מובן הדבר מאליו כי ה' הידיעה עזרה עזר לא מעט את המשורר הזה, וגם המלים “הה”, “הוי, “הי” היו לו למקור שירה. ובמקום שהפירוש דחוק מעט, שם מבאר המשורר את “הרעיון” בהערות והארות הכתובות באותיות רש”י. בית אחד אני מוציא מן השיר הזה, והיה לכם למופת:

הראות החיים הרשת המזורה,

החרב המתהפכת – הבטן המלאה,

האביונה השוקקה, הפשוטה העורה,

הוללה – הספות הרוה הצמאה.

ועל הבית הזה העיר המשורר כי כונתו אל “גענוסס דעם לעבענס” זאטטיגונג“, “דורסט”, בעגיערדע”, ואני מאמין לו באמונה שלמה על דברתו כי כך היתה כונתו. – ולרוב חשיבותו של השיר הזה, מרשה אני לעצמי להוציא ממנו עוד בית אחד:

התוללים הומים הרבות הגדופים,

הותתו חפץ השאת, השבר,

הגלוים הנסתרים, האטומים השקופים,

הזידו הוריד היהודים הקבר.

וכונתו אל האנטיסמיטים, כי כן מעיר המשורר בעצמו באותיות רש“י, ואני מאמין לו גם הפעם על דברתו. – על השיר בכלל אין לי להעיר דבר בלתי אם שלפי דעתי העניה היה לו להמחבר לעשות אותו כלו מלעיל ובלי שו”א בראש המלים ובי“א תנועות ובפירוש מספיק לביאור הענין ולביאור המלות, ואף היה לו לכה”פ לעשות בחכמה באופן שכל שורה ושורה תהיה לפ“ק לשנת התרמ”ז.

ודברים כאלה נכתבים ונדפסים עוד בימינו! האם את הכותב נרשיע? או את המו"ל והמדפיס?

בין השירים הרבים אשר בספר המאסף הזה נמצא גם שיר קטן מאת משוררנו י“ל גורדון ושיר מאת המשורר הזקן גוטטלובר ושיר מאת יהל”ל. מובן הדבר מעצמו כי השירים האלה הם הטובים שבכל הספר, אם כי גם בהם לא יצאו המשוררים ידי חובתם הפעם.

גורדון מתנהל בפעם הזאת בכבדות, וכל מבין יכיר כי כתב את פזמונו הקטן הזה בשעה שלא נחה עליו הרוח, ולא נמצא בו את החידוד והעוקץ אשר הסכנו למצוא אצל המשורר הזה ברוב שיריו אשר כתב לפני חתום ארבעת ספריו. בכל השירים אשר כתב המשורר אחרי החתימה הזאת ואשר נדפסו בהאסיף ובכנסת ישראל, נכיר עקבות רפיון וכבדות ועיפות, ואין להם עוד הברק אשר עליו התענגנו לפנים. מי יתן והראה לנו המשורר עד מהרה את כחו כי עודנו חדש עמו! – גוטטלובר בשירו מצטין גם בפעם הזאת בשפתו הטהורה ובסגנונו הנמרץ, ורק החומר אשר בחר לו לא יסכון לשירים, ועל כן יצא ממנו כעין וכוח. – גם יהל"ל בשירו לא עשה מעשה משורר: המשורר הזה כתב משא רומיניה, ויחפוץ לשום לפנינו תמונת מוצאי גולה, בקום השוטרים על היוצאים לדחוף אותם ולנגוש בם, ובין היוצאים נמצא גם איש זקן אשר ימות בעת הגירוש. זה הוא עיקרו של השיר. ואולם המשורר לא הבין כי כל עיקרו של שיר כזה אינו בלתי אם בקיצורו הנמרץ, והרי הוא מוסיף בית ומליצה על מליצה, ופוסל את מעשי ידיו. מלבד זה הרבה המשורר לדבר אל השמש יותר מדי ולריב אליה על כי תזרה על דמים ולא תאסוף נגהה, ולא הרגיש כי הריב הזה איננו חדש אצל המשוררים, וההתחלה הזאת בכלל תהיה למשא על כל קורא מבין. גם הבית אשר בו יאמר כי חפשו השוטרים נפשות פורחות “במרתף ברפת ובבתי מחראות” (ואת הבית הזה כתב שתי פעמים) לא יהיה ריח ניחוח באף הקורא. לולא האריך המשורר יותר מדי ולו המעיט בריבו עם השמש ועם היום, כי עתה מלא את חובתו.

עד כאן אוצר השיר והמליצה בספר המאסף, מכאן ואילך אוצר הספורים.

אבל האוצר הזה איננו שמן והוא מצער מאד ספור קטן בן דפים אחדים נמצא בו, מעשה ידי הסופר הנכבד ר“א ברודם, והוא מן המין הנקרא: “הומאָרעסקע” בלע”ז. והנה בפעם הזאת לא עשה לנו הסופר הזה מטעמים, כי הרכיב גוזמא על גוזמא והפלגה על הפלגה, והנפשות המדברות אינן פועלות בלתי אם מן השפה ולחוץ, והכל משום שלא כיון הסופר אלא לשם מהתלות לבד. בחור עלוי בן עשירים איננו חפץ לקחת אשה, ועל כן קראו לו המשגע; ואולם המשגע הזה איננו משגע, כי בסתר נטתה נפשו אחרי נערה בת כפר שראה אותה רגע אחד ביום השוק, והנערה נעלמה מנגד עיניו מני אז, כמובן מעצמו, והוא לא ידע מי היא ואיה מקומה. הנערה גם הניא ראתה את הבחור רגע אחד ולבה קנה אותו בראיה בלבד, והיא יושבת בכפר ובוכיה על צוארי אמה על אהובה הרחוק ממנה, ורק בזאת שונה היא ממנו כי יודעת היא את שמו ואת בית אביו. ויהיה כאשר תפצר הנערה באבותיה, ונסעה היא ואביה העירה, והנערה תקוה לראות שם את פני בהירה. בזמן הזה ובשעה ההיא יברח הנער “המשגע” מבית אביו, משום שהגיעה שעתו להיות נהפך למשכיל, ועפ“י מקרה יסור להתאכסן בבית הכפרי אשר בדרך. והוא טרם ידע כי יושב הוא בבית אהובתו אשר אליה תכל נפשו. האשה הנכבדה המיועדת להיות חותנתו תבוא עמו בדברים, ותוכח לראות כי באה לה מציאה בהסח הדעת וכי הבחור הזה הוא אותו הבחור בעצמו אשר בגללו נסעה בתה העירה לבקשו. הבחור לא ידע כי עם המיוע”ל חותנתו הוא מדבר, והוא מגלה לה את כל לבו וכי אוהב הוא את פלונית ופלונית אשר לא ידע לקרוא בשם; ואולם האשה הטובה הזאת היא מרשעת גדולה ולא תחפוץ לנחם את הבחור האמלל ולגלות לו את מסתריה עד שוב בתה מן העיר. אז תשוב בתה מן העיר והיא תכיר את הבחור; והנה שמחה וששון וגם נשיקות אחדות. ממילא מובן כי הבחור ישכח את ההשכלה, והכפרי והכפרית מביאים את אביו מן העיר ומשיבים לב בן על אביו ולב אב על בנו, ואחרי כן יחוגו את החתונה למז"ט – זה הוא תוכן הספור. אבל האם לא יסכון חומר הספור הזה יותר לעשותו כעין חוכא ואטלולא על פני בימת אחת התיאטראות מעשותו לספור?

ואחרי הספור הזה נמצא עוד ציור קטן מעשה ידי ה' ברודס, המצייר תמונת אשה עבריה אשר חפצה לעזוב את בעלה הבטלן וללכת אחרי אהובה, והנה רואָה היא את פני ילדיה הישנים על מטתם, והדבר הזה משיב את לב האשה על בעלה ואת לב הבעל על האשה. בציור הזה מוצאים אנחנו דברים טובים רבים, ופסוקים אחדים עשוים מעשה ידי אמן, ורק צר לנו כי הכל בערבוביה נעשה והציור איננו בולט.

זה הוא אוצר הספורים. ועוד מאמר אחד נמצא בסוף המאסף, והוא כעין השקפה על המעשים אשר מסביב; ואולם גם המאמר הזה מלא ערבוביה ודמיונות וחלומות ומשלים ורמזים, ויש אשר לא נרד לסוף דעתו.

זה ספר “בית אוצר הספרות” אשר כוננו ידי ר' שאלתיאל אייזיק גרבר בעיר ירדלוי בשנת ה“תרמ”ז.