רקע
אחד העם
א: ד"ר יצחק קַמינֶר

1

בקיץ שנת תרס“א, זמן מה אחרי מות הד”ר קמינר, שלחו לי יורשיו את המכתב הזה, אשר כתב אלי המנוח בעצם ידו לפני מותו:

"עיר בערן 5 מאֶרץ לחשבון חדש בארץ שווייץ.

אל כבוד ידידי וכו'

אני כעת בעיר הזו בתוך הקליניקע של הפרופ' קאֶחער והנני הולך היום לעשׂות לי אפּעראציה מסוכּנה, ולכן שולח אני לכבודך את אלה מכּתבי אשר יכלתי לסדר ואבקש מאת כבודך כי תהיה נא לי גואל ותוציא לכל הפחות את שירי אלה. ותקבּל מיורשי כמה שנחוץ יהיה על הוצאת הדפוס, ואת כל ההכנסה מספרי זה הנני מקדיש לטובת החברה ישוב ארץ ישׂראל מכוֹנני הקולוניות לעברים בפלשתינא ובסוריא. ותוּכל החברה הזו אשר באדעססא לעשׂות עם ההכנסה לטובת ישוב ארץ ישׂראל כפי שתמצא לנחוץ… כל שירי המפוזרים בכה"ע אנא אִספו אותם ואת הראויים לדפוס אנא הדפיסו. ידידי הנכבד ראבניצקי יהיה לך לעֵזר בזה, ואבקש אותו מאד כי ימַלא את בקשתי… מן החוברות המכורכות שאני שולח פה אנא בררו משם מה שיש לברור, שראוי להוציא. אין לי עת להאריך כי האפּרעציה תהיה אחר שתי שעות. יתן לך ה' כלבבך, חיה בטוב ואל נא תשכח את ידידך ועשׂה למען שמו מה שתוכלו.

ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי,

יצחק בן אברהם קמינער"2.

ובראשית שנת תרס“ב קבּלתי מאת היורשים גם את חבילת הכתבים שהניח אחריו המנוח. אבל, לצערי, לא נמצאו שם לא “חוברות מכורכות” ולא שום חלק “מסודר” כראוי, ואיני יודע, אם באמת היו כאלה ואבדו בדרך, או שאך חשב המחבּר לסדר ולא הספיקה לו השעה. בהמון הכתבים שהגיעו לידי היה הכל מעורבב יחד, בלי שום סדר ובלי שום ציוּנים הנחוצים בדברים כאלה. רוב השירים שנשלחו אלי בכת”י כבר נדפסו בזמנים שונים, ולא היה בכת"י שום זֵכר איזו הם שנדפסו ומתי ואנה, ועם זה באו הרבה שירים – וביניהם גם מאלו שכבר נדפסו – בנוסחאות שונות מאד, ולא נודע איזו נוסחא היא האחרונה או איזו הנדפסה. וישנם שירים שהרבה בתים משותפים להם, ובשאר הבתים שונים הם זה מזה; ויש גם קטעים וקטעי קטעים, שלפי תכנם נראים כמתיחסים לשיר זה או זה, אבל לא נמצא עליהם שום ציוּן ומראה מקום, בשביל לדעת מה טיבם ואיך חשב המחבּר להשתמש בהם.

הערבוביא הזאת שללה ממני את היכולת לגשת תיכף לסדוּר השירים ותקונם לדפוס. צריך היה להביא תחלה סדר ידוע בחבילת הכתבים, לקרב זה לזה את הדומים בתכנם ולחבּר יחד אותן הנוסחאות השונות משיר אחד, שהיו מפוזרות ומפורדות, ואחרי כן – לברר איזו מן השירים כבר נדפסו ובאיזו מן הנוסחאות נדפסו. כל זה דרש זמן רב ועבודה קשה, שלא היה ביכלתי להקדיש לזה ולעשׂות לבדי כל המלאכה. ורק אחר שבאו לעזרתי חברי הסופרים מר רבניצקי ומר דרויאנוב, התחלנו להביא סדרים בכתבי-היד וגם לאסוף מעט מעט העתקות מן השירים שנדפסו. הדבר האחרון גרם לנו ביחוד יגיעה מרובה ואבּוּד זמן רב. כי שירי המנוח נדפסו, במשך יותר מעשׂרים שנה. כמעט בכל כתבי-העת והמאספים שיצאו באותן השנים, והרבה מאלו לא נמצאו בעירנו וצריך היה לבקש באוצרות הספרים במקומות רחוקים ולמצוא באותם המקומות אנשים שיואילו, אם בחנם או בשׂכר, לבדוק את הגליונות של כה“ע משנים שעברו ואת ספרי המאספים השונים, ואם ימצאו בהם שירי המנוח – להעתיקם בשבילנו, ולא כל אלו שקבּלו עליהם את העבודה היו זריזים במלאכתם, – וכה עברו יותר משתי שנים עד שהצלחנו לאסוף בידינו העתקות מכל ה”נדחים" האלה. ואז נגשנו לעיקר העבודה: “לברוֹר – כבקשת המחבּר – מה שיש לברור”, בשביל “להדפיס את הראויים לדפוס”. וה“בירור” הזה כמה קשה היה – זאת יבין כל המכּיר תכוּנתם של שירי קמינר.

כי הנה האמת דורשת להודות, שלא היה קמינר משורר במובן המוסכם, משורר הקולט לתוך רוחו רשמי החיים באופן פיוטי מיוחד לו ובהם הוא מסתכל וצר צורות חדשות ונותן בהן נשמת חיים משלו. קמינר היה אך ניצוץ – אולי הניצוץ האחרון – מנשמת ה“פיטנים” שהיו לנו בימי הבינַים. כמוהם הוא אך “תנים לבכות ענוּת עמו”, הממלאה כל חדרי לבו צער בלי גבול, עד אפס מקום עוד לשום רושם אחר, וכמוהם הוא מבּיע את הצער הזה תמיד בשׂפה אחת ודברים אחדים, שאך מעט בהם מצבעי השירה ושפעת גוניה, אבל תחת זה שופר מתוכם הצער הלאומי בכל עזוזו ומשתפך גם אל נפשנו. קמינר אינו מתפעל לא מן האהבה ולא מן הטבע, ובכלל אינו רואה סביביו מאומה, זולתי צרת עמו הגדולה – הצרה החומרית מבחוץ והצרה המוסרית מבפנים. על הצרה הכפולה הזאת הוא שופך דמעתו, חמתו ולעגו בסגנון שירי מקורי, שסִגל לו בעצמו ואין דומה לו בספרותנו. אבל גם בכיו, גם שׂחקו וכעסו, כמי שנושׂא אחד להם, כן גם ה“סַממנים” הפיוטיים שבהם תכוּנה אחת להם תמיד, עד שאפשר לאמור בלי גוזמא, שבאמת שר קמינר כל ימיו רק “שירא אריכתא” אחת.

שירים כאלה אי אפשר על הרוב להבחין ביניהם על פי ערכּם הפנימי ולהוציא משפט, שזה ראוי לדפוס וזה אינו ראוי, אחר כי לא ביפים בפיוטי ערכּם האמתּי, כי אם בעומק הצער הלאומי, הצפוּן בהם, בכולם, כמעט במדה אחת. מן הצד הזה ראויים היו כל השירים, או לפחות רובם, לראות אור כל אחד לעצמו, ובכל זאת כי אפשר לתתם כולם בקובץ אחד, בהיות רבים מהם כל-כך קרובים זה לזה בתכנם ובצורתם עד שבהקבצם יחד לא יהיו אלא מעֵין “כפל הענין במלות שונות”. לכן מוכרחים היינו לקבוע לנו בבירור החומר כללים חיצוניים שונים. קודם כל החלטנו להסתפק לע"ע בקבּוּץ השירים שכבר נדפסו. כי בעברנו על השירים שלא נדפסו עדיין, מצאנו גם בהם אך את הטופס הכללי של שירי קמינר, בלי שום חדוש, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, באופן שאי אפשר היה להכניס מאלו אלא אם כן הוצאנו איזו מן הנדפסים, הקרובים להם ביותר, כדי שלא להלאות את הקורא יותר מדי בהכפלת הענינים, ועל כן חשבנו, כי היתרון לאלה שכבר נדפסו לפנים ונעשׂו כבר במדה ידועה לקנין הספרות. אבל גם מן הנדפסים הכנסנו לקובץ זה רק אלו שמצטיינים יותר מחבריהם בצורתם הפיוטית או שבהם נתגשם טופס השירה של קמינר באופן יותר שלם, או שנתפרסמו ביותר בזמן שנדפסו ראשונה, – והרחקנו כל השאר, שנראו לנו מצד תכנם בלתי מוסיפים כלום על אלו שבחרנו ומצד צורתם גרועים הרבה מאלו שבחרנו, באופן שיהיו אך למשׂא על הקוראים ויחלישו את הרושם הכללי.

כי אמנם, כשקבּלנו עלינו את העבודה בסדור הקובץ הזה, היתה מגמתנו לא אך לקיים “צוואת שכיב מרע” ולהעמיד “מצבה” ספרותית לזכרון המת. אִלו לא היתה לנו אלא מטרה זו בלבדה, היינו עושׂים גם אנו כנהוג במקרים כאלה: היינו מאספים כל מה שיצא מעטו של המחבּר ומדפיסים הכל בלי שום הבחנה. אבל באמת היתה לנו בעבודתנו גם מטרה אחרת יותר חשובה. בדעתנו, כי הרבה משירי קמינר עשׂו רושם בזמנם על קהל הקוראים, ובחשבנו עם זה, כי עוד גם עתה מוכשרים הם לעורר את הלבבות על ידי אש האהבה הלאומית היוקדת בהם, – בטוחים היינו, כי נמַלא יותר רצונו של המחבּר – אשר בכל עבודתו הספרותית היתה מגמתו אך לעורר את הרגש הלאומי הנרדם – כשנעשׂה את ספרו לא מצבה מתה, שחולקים לה כבוד ומתרחקים ממנה, כי אם – מַעין חי, שאנשים חיים, ביחוד בני הנעורים, ישאבו ממנו רגש האהבה לעמם וחזוּק הרצון לעבודת הכלל.

ומתוך השקפתנו זו, התּרנו לעצמנו כמו כן להשמיט לפעמים מעט או הרבה גם מתוך גוף השירים שבחרנו, אם נראה לנו שכל ידי ההשמטות האלה יעשׂה השיר רושם יותר עז, בסור מעליו “סרח העודף”, שהיה המחבּר נכשל בו לפעמים, כשחפץ להטעים ביותר את הסער שבלבבו והאמין שישׂיג חפצו על ידי הכפלת רעיון אחד כמה פעמים בהוספת מלים שונות שאינן אומרות כלום, ובזה גרם, להפך, לפגוֹם ולחסר את הרושם. ולא רק להשמיט הרשינו לעצמנו, כי אם גם לשנות לפעמים איזו מלים, כשראינו בזה צורך מוחלט למטרה הנזכרת. ואולם על הרוב היו לנו סמוכים לזה בנוסחאות שבכת“י, אשר, כאמור למעלה, יש מהן השונות בכמה דברים מן הנדפס. כנראה חלו בשירים הנדפסים גם ידי העורכים השונים, ששִנו ותקנו לפי ראות עיניהם, והמחבּר לא הקפיד על זה, בהיותו גם הוא מרגיש בודאי, שבשירים ממין זה אין סופרים את ה”הברות" ואין תוקעים מסמרות בכל מלה. לעומת זאת הנַחנו לו להמחבּר את הסגולות המיוחדות לסגנונו, אף במקום שחוקי הדקדוק מתנגדים לזה. ככה, למשל, מנהגו להסמיך שנים שלשה שמות לנסמך אחד (כמו: “בחרדת – בהדרת קודש”) – דבר שאינו לפי הדקדוק, אבל מוסיף עוז לשירת המחבּר במקומות רבים, ועוד כדומה לזה.

הרבה נתקשינו גם כן בחלוקת השירים וסדורם זה אחר זה. לא נקל למצוא הבדל יסודי בשירים כאלה אשר על פיו נוּכל לחלקם ולסדרם למחלקותיהם. אבל, כדי להנצל מערבוביא שלמה, בחרנו בכל זאת בחלוקה ידועה, שאינה אמנם אלא יחוסית. וזו היא:

I. המשורר על דבר חייו ושירתו.

II. שירי תקוה והתעוררות.

III. שירי תוֹכחה וקינה.

IV. שירי התּוּלים.

ובכל מחלקה סדרנו את השירים לפי סדר זמנם, זולת אחדים, שמצאנו יותר נכון להקדימם או לאחרם, מטעמים שונים.

ובאחרונה מחויב אני להודיע גם עוד זאת, שכל השתתפותי אני בענין זה היתה מוגבלת רק בעניני ה“עריכה”, כלומר בחירת השירים, תקונם וסדורם, אבל בהוצאת הספר (עניני הדפוס וחשבונות של ממון) לא השתתפתי כלל ולא לי חייב הקהל תודה על ההדוּר החיצוני של ההדפסה, כי אם להוַעד של חברת ישוב א"י, אשר מלא ידי שני הסופרים הנזכרים למעלה להוציא את הדבר לפעולה. הגהת הספר נעשׂתה על ידי משוררנו החביב מר ביאליק, ועליו אחריותה.

*

וככה אנו מוסרים עתה את הספר הזה לידי הקוראים.

“עתה”!… אנו החיים בשעה הזאת, מבינים אנו היטב כל עומק פירושה של מלה זו. “עתה” כשכל הלבבות סוערים ופונים לצד אחר לגמרי, אפשר שספר כזה יחָשב בעיני רבּים כדבר שלא בעתו. אבל אנו בעצמנו מאמינים אנו, שהננו מוסרים לידי הקהל ספר טוב ומועיל, ואם לא עכשיו – יבוא יומו ויתגלה תועלתו לאחר זמן.

אודיסא. א' חשון תרס"ו.


  1. נדפס בתור הקדמה לספר “שירי ד”ר קמינר" (אודיסא תרס"ו)  ↩

  2. מטעמים שונים השמטתי באיזו מקומות דברים אחדים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!