עוללות (דברים קטנים שנדפסו בזמנים שונים) [בהקדמת אחד העם לכרך הששי של אגרותיו כתוב:] …ואחר המלוּאים יבואו בכרך זה שתי “הוספות”. הראשונה נקראה בשם “עוללות” וכוללת מאמרים קטנים אחדים שכתבתי וגם פרסמתי זה כבר, ויש ביניהם גם כאלה, שנתפרסמו עוד קודם שסדרתי את החלק האחרון מ“על פרשת דרכים”, ומסבּות שונות לא הכנסתים שמה. ואולם עתה, בגמרי את עבודת חיי, ומסופק אני עם עוד אצא לדבּר אל הקהל, חסתי על “פכּים קטנים” אלו, שיש בהם לפעמים דברים הראויים להשמע, והכנסתים פה, אע“פ שלא כולם הם בצורת מכתבים. אם יפה עשׂיתי – ישפטו הקוראים. ועוד דבר אחד: בסוף ה”עוללות" הללו, נתתי איזו דברים קטנים שנכתבו ונתפרסמו כבר בשבתי בארץ ישׂראל. ואקוה שלא יראה בזה הקורא סתירה למה שגוף הספר, כאמור למעלה, נחתם בזמן שיצאתי לא“י. זה נוגע רק למכתבים פרטיים שנכתבו לאנשים שונים, אבל הדברים שנתתי פה, הם באמת מאמרים קטנים, שמפּאת נושׂאם הם חשובים בעיני וחפצתי לתת להם זכר בספר זה. ואחר ה”עוללות" נתתי “הוספה” שניה, והיא תרגומי העברי של המַחבּרת “אַבטוֹאֵימַנציפּציא” מאת ד“ר פינסקר. תולדות התרגום הזה ימצא הקורא באגרותי, שציינתי מקומן להלן בראש התרגום. ופה אגיד רק זאת, שהתרגום אמנם נדפס ב”ספר פינסקר" שהוציא הוַעד האודיסאי (ירושלים, תרפ"א), אלא שהספר הנזכר לא זכה להתפשט בעם והרי הוא כאִלו לא נדפס. ולפי שתרגומי הנזכר מצא חן בעיני המבינים, סופרים וקוראים, אשר ראוהו, חשבתי לנכוֹן לתת לו מקום בסוף הספר הזה, כדי לכבוֹש לפניו דרך יותר רחבה אל חוג הקוראים המחבּבים את מַחבּרתו של פינסקר וחפצים לראותה בלבוש עברי מתאים לה].

¹

בקיץ שנת תרס“א, זמן מה אחרי מות הד”ר קמינר, שלחו לי יורשיו את המכתב הזה, אשר כתב אלי המנוח בעצם ידו לפני מותו:

"עיר בערן 5 מאֶרץ לחשבון חדש בארץ שווייץ.

אל כבוד ידידי וכו'

אני כעת בעיר הזו בתוך הקליניקע של הפרופ' קאֶחער והנני הולך היום לעשׂות לי אפּעראציה מסוכּנה, ולכן שולח אני לכבודך את אלה מכּתבי אשר יכלתי לסדר ואבקש מאת כבודך כי תהיה נא לי גואל ותוציא לכל הפחות את שירי אלה. ותקבּל מיורשי כמה שנחוץ יהיה על הוצאת הדפוס, ואת כל ההכנסה מספרי זה הנני מקדיש לטובת החברה ישוב ארץ ישׂראל מכוֹנני הקולוניות לעברים בפלשתינא ובסוריא. ותוּכל החברה הזו אשר באדעססא לעשׂות עם ההכנסה לטובת ישוב ארץ ישׂראל כפי שתמצא לנחוץ… כל שירי המפוזרים בכה"ע אנא אִספו אותם ואת הראויים לדפוס אנא הדפיסו. ידידי הנכבד ראבניצקי יהיה לך לעֵזר בזה, ואבקש אותו מאד כי ימַלא את בקשתי… מן החוברות המכורכות שאני שולח פה אנא בררו משם מה שיש לברור, שראוי להוציא. אין לי עת להאריך כי האפּרעציה תהיה אחר שתי שעות. יתן לך ה' כלבבך, חיה בטוב ואל נא תשכח את ידידך ועשׂה למען שמו מה שתוכלו.

ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי,

יצחק בן אברהם קמינער"².

ובראשית שנת תרס“ב קבּלתי מאת היורשים גם את חבילת הכתבים שהניח אחריו המנוח. אבל, לצערי, לא נמצאו שם לא “חוברות מכורכות” ולא שום חלק “מסודר” כראוי, ואיני יודע, אם באמת היו כאלה ואבדו בדרך, או שאך חשב המחבּר לסדר ולא הספיקה לו השעה. בהמון הכתבים שהגיעו לידי היה הכל מעורבב יחד, בלי שום סדר ובלי שום ציוּנים הנחוצים בדברים כאלה. רוב השירים שנשלחו אלי בכת”י כבר נדפסו בזמנים שונים, ולא היה בכת"י שום זֵכר איזו הם שנדפסו ומתי ואנה, ועם זה באו הרבה שירים – וביניהם גם מאלו שכבר נדפסו – בנוסחאות שונות מאד, ולא נודע איזו נוסחא היא האחרונה או איזו הנדפסה. וישנם שירים שהרבה בתים משותפים להם, ובשאר הבתים שונים הם זה מזה; ויש גם קטעים וקטעי קטעים, שלפי תכנם נראים כמתיחסים לשיר זה או זה, אבל לא נמצא עליהם שום ציוּן ומראה מקום, בשביל לדעת מה טיבם ואיך חשב המחבּר להשתמש בהם.

הערבוביא הזאת שללה ממני את היכולת לגשת תיכף לסדוּר השירים ותקונם לדפוס. צריך היה להביא תחלה סדר ידוע בחבילת הכתבים, לקרב זה לזה את הדומים בתכנם ולחבּר יחד אותן הנוסחאות השונות משיר אחד, שהיו מפוזרות ומפורדות, ואחרי כן – לברר איזו מן השירים כבר נדפסו ובאיזו מן הנוסחאות נדפסו. כל זה דרש זמן רב ועבודה קשה, שלא היה ביכלתי להקדיש לזה ולעשׂות לבדי כל המלאכה. ורק אחר שבאו לעזרתי חברי הסופרים מר רבניצקי ומר דרויאנוב, התחלנו להביא סדרים בכתבי-היד וגם לאסוף מעט מעט העתקות מן השירים שנדפסו. הדבר האחרון גרם לנו ביחוד יגיעה מרובה ואבּוּד זמן רב. כי שירי המנוח נדפסו, במשך יותר מעשׂרים שנה. כמעט בכל כתבי-העת והמאספים שיצאו באותן השנים, והרבה מאלו לא נמצאו בעירנו וצריך היה לבקש באוצרות הספרים במקומות רחוקים ולמצוא באותם המקומות אנשים שיואילו, אם בחנם או בשׂכר, לבדוק את הגליונות של כה“ע משנים שעברו ואת ספרי המאספים השונים, ואם ימצאו בהם שירי המנוח – להעתיקם בשבילנו, ולא כל אלו שקבּלו עליהם את העבודה היו זריזים במלאכתם, – וכה עברו יותר משתי שנים עד שהצלחנו לאסוף בידינו העתקות מכל ה”נדחים" האלה. ואז נגשנו לעיקר העבודה: “לברוֹר – כבקשת המחבּר – מה שיש לברור”, בשביל “להדפיס את הראויים לדפוס”. וה“בירור” הזה כמה קשה היה – זאת יבין כל המכּיר תכוּנתם של שירי קמינר.

כי הנה האמת דורשת להודות, שלא היה קמינר משורר במובן המוסכם, משורר הקולט לתוך רוחו רשמי החיים באופן פיוטי מיוחד לו ובהם הוא מסתכל וצר צורות חדשות ונותן בהן נשמת חיים משלו. קמינר היה אך ניצוץ – אולי הניצוץ האחרון – מנשמת ה“פיטנים” שהיו לנו בימי הבינַים. כמוהם הוא אך “תנים לבכות ענוּת עמו”, הממלאה כל חדרי לבו צער בלי גבול, עד אפס מקום עוד לשום רושם אחר, וכמוהם הוא מבּיע את הצער הזה תמיד בשׂפה אחת ודברים אחדים, שאך מעט בהם מצבעי השירה ושפעת גוניה, אבל תחת זה שופר מתוכם הצער הלאומי בכל עזוזו ומשתפך גם אל נפשנו. קמינר אינו מתפעל לא מן האהבה ולא מן הטבע, ובכלל אינו רואה סביביו מאומה, זולתי צרת עמו הגדולה – הצרה החומרית מבחוץ והצרה המוסרית מבפנים. על הצרה הכפולה הזאת הוא שופך דמעתו, חמתו ולעגו בסגנון שירי מקורי, שסִגל לו בעצמו ואין דומה לו בספרותנו. אבל גם בכיו, גם שׂחקו וכעסו, כמי שנושׂא אחד להם, כן גם ה“סַממנים” הפיוטיים שבהם תכוּנה אחת להם תמיד, עד שאפשר לאמור בלי גוזמא, שבאמת שר קמינר כל ימיו רק “שירא אריכתא” אחת.

שירים כאלה אי אפשר על הרוב להבחין ביניהם על פי ערכּם הפנימי ולהוציא משפט, שזה ראוי לדפוס וזה אינו ראוי, אחר כי לא ביפים בפיוטי ערכּם האמתּי, כי אם בעומק הצער הלאומי, הצפוּן בהם, בכולם, כמעט במדה אחת. מן הצד הזה ראויים היו כל השירים, או לפחות רובם, לראות אור כל אחד לעצמו, ובכל זאת כי אפשר לתתם כולם בקובץ אחד, בהיות רבים מהם כל-כך קרובים זה לזה בתכנם ובצורתם עד שבהקבצם יחד לא יהיו אלא מעֵין “כפל הענין במלות שונות”. לכן מוכרחים היינו לקבוע לנו בבירור החומר כללים חיצוניים שונים. קודם כל החלטנו להסתפק לע"ע בקבּוּץ השירים שכבר נדפסו. כי בעברנו על השירים שלא נדפסו עדיין, מצאנו גם בהם אך את הטופס הכללי של שירי קמינר, בלי שום חדוש, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, באופן שאי אפשר היה להכניס מאלו אלא אם כן הוצאנו איזו מן הנדפסים, הקרובים להם ביותר, כדי שלא להלאות את הקורא יותר מדי בהכפלת הענינים, ועל כן חשבנו, כי היתרון לאלה שכבר נדפסו לפנים ונעשׂו כבר במדה ידועה לקנין הספרות. אבל גם מן הנדפסים הכנסנו לקובץ זה רק אלו שמצטיינים יותר מחבריהם בצורתם הפיוטית או שבהם נתגשם טופס השירה של קמינר באופן יותר שלם, או שנתפרסמו ביותר בזמן שנדפסו ראשונה, – והרחקנו כל השאר, שנראו לנו מצד תכנם בלתי מוסיפים כלום על אלו שבחרנו ומצד צורתם גרועים הרבה מאלו שבחרנו, באופן שיהיו אך למשׂא על הקוראים ויחלישו את הרושם הכללי.

כי אמנם, כשקבּלנו עלינו את העבודה בסדור הקובץ הזה, היתה מגמתנו לא אך לקיים “צוואת שכיב מרע” ולהעמיד “מצבה” ספרותית לזכרון המת. אִלו לא היתה לנו אלא מטרה זו בלבדה, היינו עושׂים גם אנו כנהוג במקרים כאלה: היינו מאספים כל מה שיצא מעטו של המחבּר ומדפיסים הכל בלי שום הבחנה. אבל באמת היתה לנו בעבודתנו גם מטרה אחרת יותר חשובה. בדעתנו, כי הרבה משירי קמינר עשׂו רושם בזמנם על קהל הקוראים, ובחשבנו עם זה, כי עוד גם עתה מוכשרים הם לעורר את הלבבות על ידי אש האהבה הלאומית היוקדת בהם, – בטוחים היינו, כי נמַלא יותר רצונו של המחבּר – אשר בכל עבודתו הספרותית היתה מגמתו אך לעורר את הרגש הלאומי הנרדם – כשנעשׂה את ספרו לא מצבה מתה, שחולקים לה כבוד ומתרחקים ממנה, כי אם – מַעין חי, שאנשים חיים, ביחוד בני הנעורים, ישאבו ממנו רגש האהבה לעמם וחזוּק הרצון לעבודת הכלל.

ומתוך השקפתנו זו, התּרנו לעצמנו כמו כן להשמיט לפעמים מעט או הרבה גם מתוך גוף השירים שבחרנו, אם נראה לנו שכל ידי ההשמטות האלה יעשׂה השיר רושם יותר עז, בסור מעליו “סרח העודף”, שהיה המחבּר נכשל בו לפעמים, כשחפץ להטעים ביותר את הסער שבלבבו והאמין שישׂיג חפצו על ידי הכפלת רעיון אחד כמה פעמים בהוספת מלים שונות שאינן אומרות כלום, ובזה גרם, להפך, לפגוֹם ולחסר את הרושם. ולא רק להשמיט הרשינו לעצמנו, כי אם גם לשנות לפעמים איזו מלים, כשראינו בזה צורך מוחלט למטרה הנזכרת. ואולם על הרוב היו לנו סמוכים לזה בנוסחאות שבכת“י, אשר, כאמור למעלה, יש מהן השונות בכמה דברים מן הנדפס. כנראה חלו בשירים הנדפסים גם ידי העורכים השונים, ששִנו ותקנו לפי ראות עיניהם, והמחבּר לא הקפיד על זה, בהיותו גם הוא מרגיש בודאי, שבשירים ממין זה אין סופרים את ה”הברות" ואין תוקעים מסמרות בכל מלה. לעומת זאת הנַחנו לו להמחבּר את הסגולות המיוחדות לסגנונו, אף במקום שחוקי הדקדוק מתנגדים לזה. ככה, למשל, מנהגו להסמיך שנים שלשה שמות לנסמך אחד (כמו: “בחרדת – בהדרת קודש”) – דבר שאינו לפי הדקדוק, אבל מוסיף עוז לשירת המחבּר במקומות רבים, ועוד כדומה לזה.

הרבה נתקשינו גם כן בחלוקת השירים וסדורם זה אחר זה. לא נקל למצוא הבדל יסודי בשירים כאלה אשר על פיו נוּכל לחלקם ולסדרם למחלקותיהם. אבל, כדי להנצל מערבוביא שלמה, בחרנו בכל זאת בחלוקה ידועה, שאינה אמנם אלא יחוסית. וזו היא:

I. המשורר על דבר חייו ושירתו.

II. שירי תקוה והתעוררות.

III. שירי תוֹכחה וקינה.

IV. שירי התּוּלים.

ובכל מחלקה סדרנו את השירים לפי סדר זמנם, זולת אחדים, שמצאנו יותר נכון להקדימם או לאחרם, מטעמים שונים.

ובאחרונה מחויב אני להודיע גם עוד זאת, שכל השתתפותי אני בענין זה היתה מוגבלת רק בעניני ה“עריכה”, כלומר בחירת השירים, תקונם וסדורם, אבל בהוצאת הספר (עניני הדפוס וחשבונות של ממון) לא השתתפתי כלל ולא לי חייב הקהל תודה על ההדוּר החיצוני של ההדפסה, כי אם להוַעד של חברת ישוב א"י, אשר מלא ידי שני הסופרים הנזכרים למעלה להוציא את הדבר לפעולה. הגהת הספר נעשׂתה על ידי משוררנו החביב מר ביאליק, ועליו אחריותה.

*

וככה אנו מוסרים עתה את הספר הזה לידי הקוראים.

“עתה”!… אנו החיים בשעה הזאת, מבינים אנו היטב כל עומק פירושה של מלה זו. “עתה” כשכל הלבבות סוערים ופונים לצד אחר לגמרי, אפשר שספר כזה יחָשב בעיני רבּים כדבר שלא בעתו. אבל אנו בעצמנו מאמינים אנו, שהננו מוסרים לידי הקהל ספר טוב ומועיל, ואם לא עכשיו – יבוא יומו ויתגלה תועלתו לאחר זמן.

אודיסא. א' חשון תרס"ו.

¹

א

אם ראית אדם עמל להסתיר חסרונותיו, אל תאמר: רוצה זה שיהא נראה מעוּלה משהוא. פעמים שאינו עושׂה כן אלא בשביל שלא יהא נראה גרוע משהוא. מרגיש כל אחד בעצמו, שמום שבּו נדמה לאדם כשׂערה, ושבחברו – כהר, ורוצה הוא להסתיר שׂערה שלו, שלא יראוה אחרים כהר.

ב

כשרואה יצר הרע שאתה מתגבר עליו, הוא לוחש לך: “ראה, שעת הכושר עוברת, ואם לא עכשו, אימתי? עתיד אתה להתחרט כל ימיך על מקרה שבא לידך ולא אחזת בו”. ואין בני אדם מרגישים, כמה גדול כוחו של לחש זה וכמה מרובים המעשׂים שנעשׂים רק מיראת החרטה על “שב ואל תעשׂה”.

ג

אדם בריא אוהב את החיים מטבעו, אבל יכול הוא לשׂנוא אהבה זו, הנטועה בו שלא בטובתו. וכשאדם אומר: “שׂנאתי את החיים”, ואעפ"כ אינו ממית עצמו, אל תחשוד בו שאין פיו ולבו שוים. אפשר שאינו אלא טועה, מפני ששׂנאתו לאהבת החיים נתחלפה לו בשׂנאת החיים עצמם. צא ובדוֹק ותמצא טעות זו בהרבה מיני שׂנאה: מדמה אדם ששׂונא הוא את הדבר, ואינו שׂונא באמת אלא את אהבתו לאותו דבר.

ד

משל אנגלי אומר: “אדם כי יוָלד באורוָה, לא יהיה בגלל זה לסוס”. וכמה היה העולם משתנה (ואף אנו, היהודים, עמו), אִלו זכרו הכל תמיד אמת פשוטה זו, שלא הלידה באורוה היא שעושה את הסוס.

ה

הראשונים היו אומרים: “אין חכם כבעל הנסיון”, והדבר הקשה היו מביאים לפני “הזקנים”. אבל בין האחרונים היה מי שאמר: אין בעל נסיון במציאות כלל. לפי שחיי האדם משתנים בתכוּנתם מתקופה לתקופה, ואין הנסיון הנקנה בתקופה אחת יכול להורות דרך החיים בתקופה שלאחריה. ואמנם, כשהזקין אדם, הרי הוא עומד בתוך החיים החדשים, הסובבים אותו, מחוּסר-נסיון כקטן שנוֹלד. ואם בזמן הזה מיסדים בתי מחסה לזקנים, אפשר שלעתיד לבוא יהיו מיסדים גם בתי ספר לזקנים, ללמדם ארחות חיים בעולם זר להם, שהכל בו נראה להם “הפוּך”.

ו

אִלו ידעו הבריות, כמה קשים יסוריו של מי שאנוס כל ימיו “להתמתח” ו“להתנפח” בשביל להתראות גדול בקטנותו, – לא היו מקנאים באדם שזכה לעטה שאינה הולמתו, אלא היו אומרים ברחמים: “ראו, מה עלתה לו לעני זה, שלא רצה להכיר את מקומו”.

ז

גם לב שקט ושלו יש שתתקפהו תשוקה עצומה להתפרץ לשעה מתוך הכלוב החברתי שהוא עצור בו. ובשעת מרד כזו עלול האדם להעמיד בסכּנה את עצמו, את כבוד שמו, את כל עמלו שעמל במשך ימי חייו – הכל בשביל לגימה אחת ממַעין החיים הטבעיים הנובע מתוך הלב החפשי. ורואים בני אדם ותמהים: “פלוני שפקחַ הוא, מה ראה לשטות זו”? ומחליטים ואומרים: “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”, – ודעתם מתקררת.

ח

מתהלכים בני אדם בחשכה – ומדמים שרואים זה את זה! כל אחד לעצמו יודע, שהוא אינו נראה לאחרים בצורתו האמתּית, ואפילו הקרובים אליו, אלמלא ראוהו פתאום כמו שהוא באמת, היו נרתעים לאחוריהם מרוב תמהון. ואעפ"כ מאמין כל אחד, שהוא רואה את האחרים ומכיר בטובם. – ואנוס הוא האדם להאמין כך, בשביל שלא יצא מדעתו מתוך הכרת בדידותו המוחלטת בעולם, בין בריות זרות ונסתרות.

ט

סיניקא אמר: “אין אנו הולכים למות, אלא הולכים ומתים יום יום”. ואין לך חזיון מלא עצב כשׂמחת הפגישה של שתי נפשות קרובות שהיו נפרדות ימים רבים. מבקשת כל אחת בחברתּה את התמונה החביבה מלפנים, שהיתה געגועיה כל אותם הימים, – ומוצאה אחרת תחתיה, דומה ואינה דומה, קרובה וזרה כאחת. וגדול הצער המסותר מן השׂמחה המגולה.

י

מצד על צד מתהפך החולה – ולא ירוַח לו. כשמציקה לו לאדם הכרת קטנותה וקוצר ימיה של ישותו הפרטית, הוא שואף להבּלע במצוּי גדול וקיים – ומאבּד עצמו בתוך “הכלל”. וכששוב מציקה לו אבידת צורתו האישית, שנבלעה באברי הכלל, – הוא שואף להיות גרגר חול לעצמו, ולא טפּה בים הגדול. וכך חוזר חלילה גלגל ההיסטוריא: תקופה אחת – “אם אין אני לי, מי לי?” ותקופה אחת – “כשאני לעצמי, מה אני”?.

¹

(מכתב גָלוי לעורך “אסט אונד וועסט”)

אדוני הנכבד!

בקשתני לגלות את דעתי בעתונך על “שאלת הלשון” בבתי-הספר של “המוסד הטכני” העומדים להיפּתח בקרוב בחיפה – שאלה המרעישה עתה לבות רבּים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, וביחוד בארץ ישׂראל. והנה אמנם בפועל כבר גליתי דעתי על השאלה הזאת, בהיותי אחד משלשת חברי הקוּרטוֹריוּם של המוסד אשר התפטרו ויצאו מתוכו, אחר שנתקבּלו ההחלטות הידועות ע“ד לשון ההוראה, ולולא האמנתי, כי ההחלטות ההן, המצמצמות את הלשון העברית בגבול הצר של למודי היהדות, מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בא”י ועלולות להיות לאבן-נגף על דרך התפּתחותה של העבודה הזאת – לולא כך האמנתי, לא הייתי עוזב מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחבּה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים.

אבל, כנראה, רוצה אתה, אדוני הנכבד, שאפרש לקוראיך, על מה מיוסדת אמונתי זו. ואם איני טועה, פנית ביחוד אלי, מפני שכל הוכּוּח הנמשך והלך בכה“ע על הענין הזה קבּל צורה של “ריב מפלגות”. בין הציונים ומתנגדיהם. הנהגת המוסד, מצד אחד, רוצה בכך שתהא כל ההתנגדות להחלטותיה נראית לקהל כאילו אינה אלא “פוליטיקא ציונית”, אַגיטציא של מפלגה אחת, שרוצה “לכבוש” את המוסד החדש ולשפוך שלטונה עליו. ומצד אחר, נראית גם המפלגה הציונית כאִלו רוצה אף היא שיאמין הקהל באמת, כי תחית הלשון העברית בא”י וכל העבודה התרבותית הקשורה בה הן “קנין פרטי” שלה, חלק מן “הפּרוֹגרמא המדינית” שלה, ועל כן עליה החובה להגן על העברית, כשבאים לקפּח זכויותיה. ומאחַר שידעת, אדוני, כי אני מעולם לא קבּלתי עלי את “הפרוגרמא המדינית” של “המפלגה” ומעולם לא הייתי חבר להסתדרות הציונית, – אפשר שמפני כך חשבת, שגִלוי דעתי בענין זה יש לו ערך לקוראים שאינם מן “המפלגה”.

והרעיון הזה הוא הוא שהביאני למַלאות בקשתך בחפץ לב. כי אמנם רואה אני צורך בדבר שתֵעקר מלב הקהל הטעות הזאת, המביאה נזק רב לגוף הענין. צריך שיבינו הכל, כי התרבות העברית ההולכת ומתחדשת בא"י היא לא “ענין ציוני” בלבד, לא ענין של מפלגה אחת, כי אם ענין יהודי כללי, הנוגע עד נפשו של כל איש ישׂראל הנאמן לעמו ומבין את מצבו בהוה, בין שהוא מתיחס אל הציוניות המפלגתית בחיוב או בשלילה.

בשנים האחרונות מַרבּים לדבּר כל-כך על הנגוד שבין ה“ציונים” וה“מתבוללים”, עד שכמעט שכחנו, כי כאלו כן אלו הם אך המועטים, העומדים משני הקצוות, אותם המועטים שיודעים, או מאמינים שיודעים, לאן הם משתדלים להוליך את עמנו: הללו – לקיום לאומי מלא ושלם, והללו – לכליון מוחלט ע“י טמיעה בגויים. אולם בין שני אלה בתוך הלא עומדים המרובים, כל אותם ההמונים, המונים פשוטים וגם המונים משׂכילים שבעמקי לבם עדיין קשורים הם בעמם ורוצים בקיומו, אלא שנסחבים בזרם החיים יותר ויותר לתהום ההתבוללות שלא מדעתם ורצונם ואינם יודעים במה להאָחז, בשביל להציל מן השטף את עצמם ואת ביתם. נשתכחה התורה, נתרופף כוח הדת, מנהגי אבות הולכים ובטלים, ומתרוקנים החיים מכל תוכן יהודי, ורואים האבות את הבנים מתרחקים מעמם, ואין לאֵל ידם להושיע, והרי הם מסיחים דעתם בלב נוֹאש מכל “הענין הרע” הזה ומשקיעים עצמם בחיי שעה. הטובים שבהם משתדלים לשכּך תביעות לבם בעבודה יהודית “צבּוּרית”, בחברות של צדקה, מקומיות או כלליות, ויודעים הם היטב, שה”שטף" הולך וחזק, והצל לא יצילו את עמם בעבודתם זו. אבל אומרים הם בלבם: נמצא נא אנחנו ספּוּק לנפשנו, – “ואחרינו יהי המבול!”

יהודים כאלה – יהודים סתם, בלי פּרוֹגרמא – הם המה שתחית הלשון העברית והתרבות העברית בא"י מסוגלת ביותר להיות להם “סם חיים”, לשוב ולעודד רוחם הנואשת ולחַזק בלבם את הבטחון בעתידות עמם. מתוך ההרס והחורבן אשר סביבותיו נושׂא היהודי את עיניו ורואה פתאום שם, בארץ אבותיו הנעזבה, שכמעט נשכחה מלבו, רוח ישׂראל מתעורר לחיים חדשים, לשון עמו מקדם הולכת ושבה לתחיה וחוזרת ומתלכּדת עם חיי העם, ויהודים חדשים, שאין כמוֹתם בגוֹלה, יהודים בלשונם, בהשׂכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך-רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי-הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק לבם לשׂאת ביד רמה דגל התרבות העברית. ומזדעזע לבו של היהודי בגולה למראה החזיון הנהדר הזה, וחוזרת התקוה להחיותו, כי “לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”…

ואל נא נטעה לחשוב, שמיד כשמתעורר בלב יהודי כזה רגש של חבּה לעבודתנו בא“י, הרי הוא קם ורץ אל הציונים שבעירו ומשלם “שקל” ונעשׂה “איש מפלגה”, המדבּר גבוהה על שאלות “מדיניות” לימים רחוקים. רבּים מאד ישנם כבר גם עתה שמחבּבים בכל לבם את העבודה הזאת ואינם שואלים כלל (או שואלים ומשיבים בשלילה), אם עתידה א”י להיות “מדינה יהודית” במובן הפּרוֹגרמא הציונית. השאלה היחידה המעסקת את לבם היא רק זו: אם יש תקוה, כי מציון תבוא ה“רוח” ותפּח בעצמות היבשות המפוזרות בגולה וחיו גם הן? ובמידה שעבודת התחיה בא“י הולכת ומתפתחת, נוטים הלבבות יותר ויותר להשיב על שאלה זו בחיוב; באופן שקרוב הדבר מאד, כי פה היא הנקודה המרכזית אשר מסביב לה עתידים להתאחד כל טובי בני עמנו ובה יבקשו וימצאו אותה ה”אחיזה" שחסרונה מורגש כל-כך, בשביל להנצל משטף ההתבוללות השואף לבלענו.

ואולי כדאי להזכיר כאן, בתור דוגמא, את הנאום שנשׂא באלו הימים אחד היהודים היותר מפורסמים באנגליא, חבר הפרלמנט ופרופיסור באוניברסיטא הלונדונית (Sir Philip Magnus), באספה שקראו הסטודנטים הציונים פה למשׂא-ומתן על דבר הרעיון ליסד אוניברסיטא עברית בירושלים. הנואם התחיל בהודעה, שזאת היא הפעם הראשונה שבא לאספה של ציונים. לפי שכּל ימיו היה מתנגד לצד המדיני שבציוניות, ועוד קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית בשנת 1891, כתב מאמר נגד השאיפות המדיניות שנראו לו אז בין “חובבי ציון”. ובדעתו זו עדיין הוא מחזיק גם עתה. ראשונה, מפני שרגש הפּטריוֹטיסמוס לא נתּן להחָלק לחצאין, מחצה לארץ המולדת ומחצה לא“י, אלא צריך שיהיה מוקדש כולו “לארץ מולדתנו”. ושנית, מפני שיש להם ליהודים “תעודה” שמחויבים למַלאותה בארצות פזוריהם, והשאיפה לשוב לא”י מתנגדת היא אל התעודה, ועוד טענות כאלה, הידועות לכּל זה כבר. ובכן, למה בא עתה לאספה זו? על זה משיב הנואם, שאם אינו יכול להתיחס בחבּה אל הציוניות בתור שאיפה מדינית, הוא מכּיר בכל זאת בערכּה הגדול של עבודת התרבות העברית בא"י ושׂמח על תחית הלשון העברית ושלטונה בבתי הספר שם. שהרי באמת סכּנה נשקפת לקיום עמנו בגולה, ואפשר שההתבוללות האזרחית תביא סוף סוף לידי טמיעה בגויים וכליון גמור. ועל כן נחוץ לנו “מרכז תרבותי”, שימשוך אליו לבות היהודים שבגולה, ביחוד בני הנעורים, וממנו תצא התרבות העברית ותתפשט בין בני עמנו בכל הארצות, להיות לקשר המאַחד את כולם ברוח. ומאחר שמרכז כזה נחוץ לנו, הרי הדבר מובן מאליו, שמקומו הטבעי הוא ארץ ישׂראל². הדוגמא הזאת מראה לנו עד היכן מגיע כבר כוח השפעתה של עבודת התחיה בארץ ישׂראל, שאפילו יהודים כאלה, המחזיקים עדיין בהשקפות הישנות של תקופת האֵימַנציפּציא, אשר מתוכן יצאה רוח ההתבוללות, – אפילו יהודים כאלה, אם לבם חרד באמת על קיומנו המיוחד, הם נושׂאים נפשם אל ארץ אבותינו ורואים בעבודת החנוך והתרבות שם תריס בפני הכליון, כלומר דבר שערכּו גדול מאד לכל העם, ולא רק מעשׂה צדקה וחסד “לבני דתנו העניים שבמזרח”.

זו היא, אדוני הנכבד, ההשקפה הנכוֹנה, שעל פיה אנו צריכים לדון על ההחלטות שנתקבלו ביחס לשׂפת ההוראה בבתי-הספר בחיפה. לא די להעמיד פנים של תמימוּת ולקרוא: “מה כל הרעש? הרי אין כאן אלא שאלה מעשׂית! נוצר מוסד טכני באחת מערי המזרח, בשביל לתת יכולת לצעירי היהודים באותן הארצות להשתלם בידיעות טכניות ולמצוא אחרי כן עבודה שתפרנסם בכבוד. ולמטרה זו הרי יותר מתאימה שׂפה קולטורית עשירה, שבּה ילמדו כל המדעים ועל ידה יתאחדו התלמידים עם “העולם הקולטורי הגדול”. ודאי, צריך שיהיו התלמידים גם יהודים טובים, ובשביל כך הרי החלטנו שילמדו גם עברית במדה מרובה, אבל לעשׂות את העברית לשׂפת ההוראה ולהכביד על ידי זה על התלמידים השׂגת מטרתם, – מי שמע כזאת ומה צורך יש בזה לגוף הדבר? – ואמנם כן, טענה כזו אפשר שהיתה צודקת, אִלו היינו דנים על בית ספר טכני בסַלוֹניקי או באיזמיר. שם היו אולי “בני דתנו העניים” מכּירים טובה גם על בית-ספר אשכנזי שמלמדים בו עברית במדה הגונה. אבל הוא הוא הדבר, שבארץ ישׂראל העבודה התרבותית מכוּונת למטרה יותר גבוהה מפילאנתרוֹפּיא פשוטה, ולאותה מטרה יתאימו אך בתי ספר עברים שמלמדים בהם גם אשכנזית (או לשון אירופאית אחרת), ולא בתי ספר אשכנזים שמלמדים בהם גם עברית. בדבר הזה מודים, כמו שראינו, לא רק “ציונים”, כי אם גם אלה ממתנגדיהם הדואגים לקיום עמנו ומבינים מה מצבו בהוה דורש מאתנו. ובזה אינני רוצה לאמור, שהכל חיַבים להאמין בחשיבותה המיוחדת של העבודה התרבותית בא”י לכל העם. רשות לכל אדם להאמין או לכפּוֹר, כפי הכרתו הפנימית. אלא שהכופר באידיאל שרבּים מאמינים בו ומסורים לעבודתו – די לו שיעמוד מרחוק ויביט במנוד ראש על המכלים כוחם לרִיק, אבל אינו רשאי להתפרץ לתוך שׂדה עבודתם של המאמינים ולעשׂות שם מה שלבו חפץ, מבלי להתחשב עם צרכי אותו האידיאל שהם נותנים נפשם עליו, כאִלו אינו במציאות כלל. אין בני תרבות נוהגים לפסוע ברגל גאוה על דברים הקדושים לאחרים.

ועתה הנני בא לעצם ההחלטות ההן ויחוסן אל החנוך העברי. באמת אין הדבר צריך לביאורים יתרים בשביל לראות את הנזק הרב שיסבול החנוך העברי ועבודתנו בארץ-ישׂראל בכלל, אם אותן ההחלטות יצאו לפעולה באמת. הגע בעצמך, אחר עשׂרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בא“י והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החנוך והתרבות שם, ובאותה עת עצמה שהנצחון נראה כאִלו הולך וקרב כבר, באים יהודים מארצות שונות ומקימים יחד מוסד חינוכי חדש, יותר גבוה מכל בתי הספר הנמצאים בארץ, ובמוסד הזה שׂפה זרה – וממילא גם רוח זרה – שלטת, והעברית נסגרה שוב בתוך הגטוֹ שלה, כבבתי הספר שבגולה. וכי צריך עוד להוכיח, שדבר כזה – מלבד העלבון שבּו – עלול להכניס “דימוֹרליזציא” בכל העבודה ולעצור בעד התפתחותה, או גם להשיבה הרבה מַעלות אחורנית? – ואולם דבר אחד רוצה אני להטעים פה לפי שבּו אני רואה “נקודת הכובד” של כל השאלה, ועדיין, כמדומני לא נתברר כל צרכו. עיקר המחלוקת הוא לא על דבר פרטים, על שׂפת ההוראה של למוד זה או זה, אלא על עצם השאיפה לשחרר את החנוך העברי בא”י מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח ע“י שלטון שׂפה זרה. השאיפה הזאת, כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בא”י. עד כמה הצליחה כבר השאיפה להתגשם בחיים ומתי תגיע להשׂגת מטרתה במלואה – אלו הן בודאי שאלות חשובות מאד, אבל לא שאלות יסודיות. יסוד היסודות הוא, שהשאיפה עצמה תהא קיימת ומשתרשת בלבבות יותר ויותר. במקום שיש שאיפה חיה יש גם התאמצות הכוחות להוציאה אל הפועל, והתאמצות שאינה פוסקת סופה להתגבר על כל המכשולים ולהשׂיג מטרתה, אם בעתיד קרוב או רחוק, לאט-לאט או בבת-אחת – אין זה משנה הרבה בגופו של דבר. הנסיונות הראשונים להשליט לשון עברית בבתי הספר בא"י לא הצליחו הרבה, אבל מכיוָן שהשאיפה לא חדלה וההתאמצות הלכה ונמשכה בלי הפסק, התחילה העבודה סוף-סוף להביא פרי. עדיין אמנם לא הגענו עד הנצחון המוחלט, אבל העיקר הוא, שאנו יודעים כבר עכשיו, שעם כל הקושי שבדבר, אינו מן הנמנעות ויש תקוה לאחריתו. ובכן צריך להגביר את השאיפה ולהמשיך את ההתאמצות, וסוף הנצחון לבוא. זהו יסוד כל העבודה וזהו גם הקריטריוֹן שעל פיו אנו דנים על כל מוסד חנוכי בארץ ישׂראל, אם לנו הוא או לצרינו. אין אנו מודדים באַמה, עד כמה מגיעה מדת שאיפתו והתאמצותו להשׂיג את מטרתנו הכללית. אבל אנו מוכרחים לדרוש, שבאיזו מדה כל שהיא תהא ניכרת בו שאיפה זו והתאמצות זו, שבלעדיהן אי אפשר שנגיע אל המטרה. הדרך ארוכה וקשה, וההתאמצות הולכת וכובשתה צעד אחר צעד. מה שכבר נכבש אינו עוד בגדר שאיפה ואינו זקוק להתאמצות. ואם אתמול הגיע הכבּוּש עד לנקודה ידועה, והיום כבר הרחיק ללכת צעדים אחדים לפנים, הנה מה שנחשב אתמול בגדר השאיפה הוא היום כבר מחוצה לו, ומוסד שראינו בו אתמול סימני שאיפה למטרתנו, אם הוא עומד גם היום על הנקודה של אתמול ואומר: עד פה אבוא ולא אוסיף, אינו עוד לנו, כי אם לצרינו…

על פי הכלל הזה יובן גם יחוסנו אל המוסד הטכני החדש מראשית יצירתו, לפני שש שנים ועד עתה. המוסד הזה, בהיות לו מטרה מעשׂית מיוחדת ואינו דומה לבית-ספר סתם, – אי אפשר לדרוש ממנו, שיתיצב בראש המחנה לכבוד דרך לא עבר בה איש. אבל אפשר וצריך לדרוש ממנו, שיהיה ה“מאסף”, ההולך אחרי המחנה, בדרך שכבר נכבשה בעיקרה ואינה עוד בחזקת סכנה, אלא שעדיין אינה רחבה וחלקה כ“דרך המלך”, וההליכה בה מיגעת מעט. זהו ה“מינימום” של שאיפה והתאמצות, שממנו אין אנו יכולים לפטוֹר שום מוסד חנוכי בא“י. ובהסכם עם ה”מינימום" הזה אנו מוכרחים, כמובן, להרחיב דרישותינו המעשׂיות מעת לעת, לפי התקדמות העבודה בכללה. אִלו, למשל, נפתחו בתי הספר החדשים בחיפה (כמו שקוו בעת יצירת המוסד) לפני ארבע שנים, בעת שלא היה לנו עוד נסיון מספיק בהוראת מדעים בעברית אף בבית ספר בינוני, היו אז דרישותינו מצומצמות לפי שעה הרבה יותר מעתה. ולהפך, אִלו נתּנו לנו עתה כל דרישותינו, המתאימות למצב התפּתחות העבודה בהוה, אלא שהיו עושׂים את הדרישות של עכשו לחוק קבוע גם לעתיד, כלומר, שרוב המדעים בגוף הטכניקום יהיו נלמדים תמיד באשכנזית, אף בעת שלא יקשה עוד ביותר ללמדם בעברית, – היה הפירוד בינינו ובין הנהגת המוסד מוכרח לבוא, למרות ההסכם בנוגע אל ההוה. כי, כאמור, לא הפרטים מצד עצמם הם העיקר בענין זה, אלא – ההודאה בשאיפותינו לחנוך עברי אמתּי וההתאמצות להגשימה במעשׂה, בכל עת לפי המצב.

הנך רואה, אדוני הנכבד, כי בכל דברי פה עסקתי רק ביחוסו של הדבר לעבודתנו מבפנים, אבל עברתי בשתיקה על הסכנה המדינית הנשקפת לעבודתנו בא"י ובכלל מצד מוסד כזה, שעתיד להגדיל שם השפעת הקולטורא של אחד העמים הגדולים ולחַזק מתוך כך את החשד – שנתעורר כבר גם בלעדי זה – בלב עמים אחרים, כי משמשים אנו סרסורים לאותו העם בהתחרותו עמהם במזרח. על הצד הזה של השאלה כבר הרבו לדבּר אחרים, ואיני רואה צורך לחזור על דברים שכבר נאמרו ושאמתּוּתם גלויה לכּל.

לונדון, 13 דצמבר 1913

¹

(למלאות כ"ה שנה למותו)

בעשׂרים בכסלו תמלאנה חמש ועשׂרים שנה למות פינסקר.

על ערכּו ומקומו של פינסקר בתנועתנו הלאומית כבר דבּרתי בארוכה שתי פעמים: פעם ראשונה – מיד לאחר מותו, ופעם שניה – במלאת עשׂר שנים למותו². בשני המאמרים ההם הגדתי כל מה שהיה לי להגיד על פינסקר ודעותיו ומעשׂיו, ועתה אין לי מה להוסיף בעיקרו של דבר. אבל, כשעוֹלה עתה שוב על לבנו זכרונו של האדם הגדול הזה, נדמה לי, כי תכונה אחת שהיתה בנפשו ושעדיין לא עמדו עליה כל צרכה – ראויה להטעמה יתרה, ביחוד בימים האלה. במאמרי הנזכרים נגעתי אמנם גם בנושׂא זה, אבל רק במדה שדרשה מטרתי שם, ופה רוצה אני לעשׂותו חטיבה בפני עצמה, כדי לעורר עליו את הלבבות.

למרות ענותנותו היתרה בתור איש פרטי, היה פינסקר, בתור יהודי, “בעל גאוה” מאֵין כמוהו. כבוד עמו המחולל לא נתן מנוח לנפשו, ועל הכל יכול היה לוַתּר, חוץ מן הכבוד הלאומי. בהבדל מן המנהיגים הציוניים אשר קמו אחריו, ביחוד במערב אירופא, בקש פינסקר מרעיון ה“אַבטוֹאֵימַנציפּציא” קודם כל – לא הצלה מן הצרות החיצוניות, כי אם אמצעי להשיב לעמנו את כבודו ולהחיות רגש הכבוד הלאומי בקרבנו אנחנו. אמנם, רע ומר מאד, כי אחרים ירדפונו ויבזונו, אבל עוד רע ומר מזה, כי אנו בעצמנו בתור עם, אין אנו חסים על כבודנו, ובהנהגתנו השפלה אנו נותנים פתחון פה לבוֹזינו. העמודים היותר יפים וחריפים במַחבּרתו של פינסקר הם אלו המוקדשים לצד זה – הצד הפנימי – שבשאלת היהודים. פה הוא מתרומם כמה פעמים עד לגובה הזעם הנביאי, ואנו חשים בדבריו כל הטרגדיא הנפשית של אדם שכמותו: אדם שכבוד עמו חביב עליו מכל – והוא רואה את עמו מוחל על כבודו…

לא יכול פינסקר להשלים עם החזיון המחפיר, כי עמו סובל בהכנעה ושפלות רוח את העלבונות היותר נוראים. עם המכבּד את עצמו – ויהי גם החלש שבעמים – לא יוּכל במקרים כאלה להתאפק מלגלות באיזה אופן שהוא את ההתמרמרות הממלאה נפשו על העוֶל הנעשׂה לו. אבל אנחנו:

“כשמכים, שודדים, עושקים ומנבּלים אותנו, אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט אנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכּוּנו, נצַנן במים קרים את לחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשׂים חתּוּלים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסעינו הלאה ונבקש לנו – גלוּת חדשה”.

(Autoemancipation³).

ולא פחות מזה מר לו לראות את התרפסותנו הבזויה לפני אלה הנראים כ“אוהבים”, העדר רגש כבוד לעצמנו המתגלה בהנהגתנו, כשאנו זוכים להארת-פנים כל שהיא מצד אחרים. “אם על דרכּנו נשמע קול אחד המסתכלים מן הצד קורא אלינו: בריות עלובות בצורת יהודים, סוף סוף הרי ראויים אתם לנוד לכם!” – תמלא נפשנו התפעלות אין קץ. ואם אומרים בני אדם, שיהודי פלוני משַוה כבוד על עמו, מגיעה סכלוּתו של עם זה עד כדי להתגאות בכך. כה פלאים ירדנו, עד כי שׂמחתנו עוברת כל גבול, כשחלק קטן מעמנו (בארצות המערב) הועמד על מדרגה אחת עם שאינם יהודים. מי שצריך להעמידו, בידוע שרגליו רפות. אם לא ישׂימו לב למוצאנו ויתיחסו אלינו כאל יתר בני הארץ, הננו משלמים תודות – עד להתבטלות מוחלטת של ישותנו" (שם).

בדברים האלה כבר נראה במקצת, מה היה יחוסו של פינסקר אל “האידיאל הגדול” של “אֵימַנציפּציא”, אשר עוד גם עתה נחשב בעיני חלק ידוע מבני עמנו כמטרה עליונה ואחרונה למציאותנו בעולם. אך במקומות אחרים ממַחבּרתו אנו מוצאים על זה דברים יותר מפורשים. ופה לפנינו עוד הפעם הבדל עמוק בין השקפתו של פינסקר ובין זו של המנהיגים הציוניים הנזכרים למעלה. גם הם אינם רואים את האימנציפּציא כפתרון מוחלט לשאלת היהודים, אבל טעמם ונמוקם הוא רק זה, שאימנציפּציא שלמה היא אידיאל שאי אפשר להשׂיגו, מפני שלעולם אין האימנציפּציא יכולה להתגשם בחיים בכל מלואה, ולא די שאינה מבטלת את האנטיסמיטיסמוס, אלא שעלולה להוסיף לו אומץ. אבל פינסקר, מלבד אלה הטעמים המעשׂיים, שלא נעלמו ממנו, רואה הוא בגוף מעשׂה האימנציפּציא – מעשׂה שסופרי דברי ימינו רגילים לתארו כנצחון לאומי גדול שראוי לנו להתגאות בו – עלבון לאומי גדול, שהיה צריך לכסות פנינו אודם של בושה, לולא היה רגש הכבוד הלאומי נעדר מלבנו. אין שום עם זולתנו זקוק לאימנציפּציא; לכולם יספיקו החוקים הכלליים השולטים במדינה. ואולם היהודים –

“לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה… ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחלה ברור ומפורש בחוק מיוחד. כשבטי השחורים, כנשים – בהבדל מכל העמים החפשים – גם היהודים צריכים שחרור” (שם). “בין שניתנה האימנציפּציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקול-הדעת, בין כך ובין כך מתּנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם… אל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו” (שם).

בכלל, כל חיינו בגולה, בין שיש עמם אימנציפּציא ובין שאינה, מורגשים לו לפינסקר כחרפה לאומית תמידית ובלתי פוסקת, וצרותיו הגשמיות של עמנו כאִלו נסוגות אחור בלבו מפני הכאב המוסרי העמוק שגורמת לו החרפה הזאת.

“כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב ובסוד עמים לא ישָמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו ארץ-נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת. וחיים בזויים כאלה יחיה עם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!”. (שם).

כשהיא לעצמה, לא היתה חרפת חורפינו עושׂה עליו רושם קשה מנשׂוא, אִלו יכול היה פינסקר להרגיע את נפשו בנחמה השגורה בפני רבּים, כי לא באשמתנו הננו בזויים מכל עם, כי אם באשמת הבערות ומשפטים קדומים השולטים בעולם. גאוָתו הלאומית, היתה, בלי ספק, מביאתו אז לָבוּז לְבוּז כזה ולהסב עיניו ממנו. אבל, אהה, מה יעשׂה והוא רואה את עמו בנַולותו, בהיותו עלול באמת לעורר רק רגשי בוז בלב אחרים!

“מה יפּלא, כי עם כזה, אשר בעד נפשו נתן לאחרים לרמסו ברגלים וגם הסכּין לנשק את הרגלים האלה – בוֹז יבוזו לו הכל ממעמקי הלב?” (שם)

“בזויים אתם, כי אין לכם לא אהבה עצמית אמתּית ולא רגש כבוד לאומי” (שם).

ולא נתקררה דעתו של פינסקר עד שקרא במר נפשו: “עדר אנחנו, עדר מפוזר על פני כל האדמה” (שם). “עדר” – במלה האחת הזאת כלולה כל האמת המרה אשר הגיד פינסקר לבני עמו. עדר אינו מיצר על כבודו המחולל, אינו דואג לגורלו בעתיד רחוק, ובכלל אין לו כל חפץ וכל מטרה בחיים זולתי להשׂביע רעבונו ולבקש מפלט מסכנת הרגע, אחת היא לו באיזה מקום ובאיזו דרכים, אם כולו כאחד או נפש נפש לבדה.

ולא לחנם הקדיש י.ל. גורדון את שירו המפורסם “עדר אדני”: “לכבוד בעל המַחבּרת Autoemancipation”. זמן מועט לפני זה, אחר הפרעות הראשונות ברוסיא, פנה המשורר אל עמו בדברי תנחומים ואמר לו: “לא לך החרפה, כי אם למעניך”, ועם זה הראה לו את הדרך היחידה להצלתו: ללכת למקום “אור החופש יזרח על כל בשׂר”, כלומר לאמריקא (“אחותי רוחמה”). והנה באה “המַחבּרת” ופקחה עיני המשורר לראות, כי אמנם לנו החרפה, כי “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר”, וכי גם “אור החופש” הזורח על אדמת נכר לא יוכל להפוך “עדר מפוזר” לעם חי באמת. אבל לא שרתה “רוח-הקודש” על יל“ג במדה מַספקת ליצוֹר מחומר קשה זה יצירה פיוטית גדולה, אשר תסַפּר לדור אחרון חרפת עם-עדר, ורק אחרי מותו של יל”ג קם משורר גדול הרבה ממנו והקים מצבת-עולם לחרפת הגלות ב“שירי הזעם” שלו.

וחבל שלא זכה פינסקר לשמוע את “השירה החדשה”. אִלו זכה לכך, היה יודע, כי לא לשוא הרעיד קול זעמו את האויר המחניק הסובב את חיינו בגולה, וברגעיו האחרונים היה מוצא נחומים לנפשו במחשבה זו, כי לא היהודי האחרון הוא אשר קנאת כבוד עמו אכלתהו.

לונדון, כ“ח חשון תרע”ז.

¹

(מכתב אל העורך)

ידידי הנכבד!

בקשתני לכתוב איזה דבר בשביל המאַסף שאתה אומר להוציא לזכר מלאת חמש ועשׂרים שנה להקונגרס הציוני הראשון (בר"ח אלול הבא). ואני בכל לבי חפצתי למַלאות את בקשתך הצודקת, שלא יפּקד מקומו במאסף זה, אשר כל חברי הקונגרס ההוא החיים עוד הבטיחו לך להשתתף בו. אבל מה, אעשׂה, ידידי, ואני, מאז תקפתני מחלת העצבים, זה קרוב לשלוש שנים, סרה מעלי “רוח הקודש”, ואין בכוחי להגיד דבר הראוי להשמע ולהלבישו צורה נאותה. ביחוד קשה עלי הדבר ביחס לנושׂא הזה אשר שׂמת לפני.

הקונגרס הציוני הראשון! לבי הומה בי וענני תוגה מכסים את רוחי, בזכרי עתה, ככלות כוחי, את הימים הטובים ההם. במיטב שנותי הייתי אז, ועבודתי הספרותית והצבּוּרית הגיעה למרום התפתחותה. עוד לא עברה שנה מאז נוֹסד “השלח”, ואני שקוע הייתי ראשי ורובי בירחוני זה ומשתדל לעשׂותו במה לאומית חביבה ומכובדת על טובי העם. והנה בא הקונגרס הראשון והביא מהפכה בעולמנו. אנשים חדשים והשקפות חדשות התפרצו אל תוך גבולנו מן המערב והחלו לתת פנים חדשות לתנועתנו ולמחות צורתה הקודמת, “המזרחית”. ואני, בתור עורך “השלח” ובתור עד ראִיה, הרגשתי בלבי, שחובתי היא להגיד בקהל מה שחשבתי לאמת ביחס אל החזיון החדש הזה בחיינו. ומה שחשבתי לאמת לא היה דומה כלל למה שחשבו שאר חברינו, בין אלו שהיו באותו מעמד, ובין אלו ששמעוּ שמעוֹ מרחוק. מכל עברים נשמעו אך שירות ותשבחות על האור החדש אשר האיר פתאום על אופקנו, ואני ראיתי “אור וחושך משמשים בערבוביא”.

וכך יצאו מתחת ידי אותם המאמרים על דבר הקונגרס הראשון², שהיו רק ראשית מלחמה ארוכה וקשה נגד הזרם הכללי, מלחמה שאָרכה כעשׂרים שנה ושבאמת עדיין לא נגמרה…

וכשאני מביט עתה לאחוֹר על כל התקופה ההיא, שראשיתה הקונגרס הציוני הראשון, איני מוצא סבּה לחזור בי ממה שהגדתי וחזרתי והגדתי מני אז פעמים אין ספור. ידעתי אמנם, כי רבּים בקרבנו, ואולי הרוב הגדול, מאמינים עתה בתום לב, כי סוף סוף נִצח אותו הזרם אשר נלחמתי בו, והם מראים על מקרים חיצוניים ידועים שקרו במשך השנים האחרונות ושנראים כאלו מאשרים אמונה זו. ואולי כשאני לעצמי נדמה לי, שהאמת היא להפך: שהנצחונות המדיניים אשר נחלה הציוניות בשנים האחרונות עדים הם על אמתוּת ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלראציא” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את “הגאולה” כל זמן שאין לה יסוד עמוק, ברוח העם.

וחבל שאין מצבי עתה מַרשני לשוב אל “המערכה” ולבאר בפרטות את הענין הזה על יסוד המצב שבהוה. אבל על דוגמא אחת רוצה אני להראות כאן, לפי שהיא בולטת ביותר ומספיקה להסביר את הדבר.

הנה אנחנו עומדים ומצפּים עתה לאישור ה“מנדט”, ואין ספק, שה“נייר” הזה, אם באמת יאושר, יוסיף אומץ למצבנו המדיני בא“י, וכל העבודה תקבּל צורה יותר נוֹרמלית מן הצד הזה. ובכל זאת, שאלו נא את הקרובים אל העבודה בא”י ויאמרו לכם, כי הלב מלא דאגה, והם שואלים את עצמם: ומה אם גם אחר אישור ה“מנדט” לא יתעורר העם להביא את הקרבנות הדרושים? כל זמן שה“מנדט” עוד אינו, אנו מנַחמים את עצמנו ומשתדלים להאמין ושיאמינו גם “אחרים”, כי עם ישׂראל עומד ומחכּה לאישור ה“מנדט”, ואז יַראה לכל העולם מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בא“י. אבל מה נאמר לעצמנו ול”אחרים" אם גם אז לא “יזדעזע המת?” והלא סימנים שונים נראים כמוכיחים, שבאמת לא יזדעזע המת, בכל אופן לא במדה מַספּקת בשביל להוציא אל הפועל את הדברים שה“מנדט” יתן לנו רשות לעשׂות בא"י – “רשות” שהיא באמת חובה…

“מתנגדי מדינת היהודים – כתבתי במאמרי “הקונגרס הציוני הראשון” – מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשׂיג “הסכמת העמים” ליסוּד מדינה זו. אבל כמדומה לי, ששאלה עוד יותר קשה היא, אם, לוּא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבו המוסרי עתה, מוכשרים לקבּלה”.

והנה עברו מני אז חמש ועשׂרים שנה של עבודה על היסודות שנקבעו בקונגרס הראשון – ועדיין אנו עומדים לפני השאלה הגדולה הזאת. “הסכמת העמים”, שהשׂגתה נחשבה מני אז ליסוד היסודות, הנה עתה כבר הושׂגה במדה ידועה, אבל “מצבנו המוסרי” כאז כן עתה עומד לשטן לנו. –

הזִקנה ומצבי הבריאותי הרע הולכים ומקרבים את קצי, ומסופק אני אם עוד אזכה לראות בנחמה. אבל אתם, הצעירים ממני, שעדיין הנכם מלאים כוח ומרץ, – אתם צריכים לראות את מצבנו כמו שהוא ולהקדיש מיטב כוחכם להטבת “המצב המוסרי” בקרב העם מבפנים, כי רק אז תהיה תקוה לעמנו להתקרב באמת למטרתו הלאומית בארץ ישׂראל – ועיניכם רואות.

תל-אביב, ט“ו סיון תרפ”ב

¹

(נקרא באספת העם הגדולה שנערכה בת"א)

אחים! לצערי הגדול לא תרשני חולשתי הגופנית לפנות אליכם ברגע הגדול הזה בדברים שבעל פה, והנני מוכרח להשתמש בדברים שבכתב בשביל להביע לכם, לפחות, מעט מן המעט מן המחשבות הממלאות לבי עתה.

הנה נתאספנו פה לחוֹג בהמון את המאורע ההיסטורי הגדול הידוע לכולכם: אשור המנדט שנתּן מאת חבר-הלאומים לבריטניה הגדולה למשול בארץ ישׂראל ולברוא בה את התנאים הדרושים לבנין בית לאומי לעמנו. כשאני לעצמי, נקודת הכובד של כל המנדט נראית לי במלים אחדות שבהקדמתו, שבהן הודו כל העמים בקשר ההיסטורי בנין עם ישׂראל וארץ ישׂראל. כל השאר הוא אך תולדה מחויבת מן ההודאה הזאת. לפני שנים אחדות, בראשית ימי המשׂא ומתן בלונדון על דבר נוסח המנדט העתיד לבוא, היו רבּים בין חברינו שם שלא יכלו להבין דבר זה, והרחבה כל שהיא של איזו זכות מעשׂית, בנוגע להעבודה בארץ ישׂראל, היתה חשובה בעיניהם הרבה יותר מן ההודאה המופשטת הזאת. ואולם עתה רוצה אני לקוות שהכל מבינים כבר, כי כל הזכויות בנוגע להעבודה המעשׂית לא היה ערכּן גדול הרבה, לולא באו כתולדה מתוך ההקדמה הקצרה הזאת, המכירה בקשרנו ההיסטורי עם ארץ ישׂראל . הממשלה בלונדון הבינה זאת היטב עוד מראשית המשׂא ומתן ודקדקה מאד בנוסח ההקדמה הזאת הרבה יותר מבסעיפים המעשׂיים, וגם בהצהרתה האחרונה לפני זמן מה הטעימה את הדבר, שבשביל שיצליח בנין הבית הלאומי היהודי, צריך שיבואו היהודים לארץ ישׂראל נשענים על זכותם, ולא רק בתור חסד מצד מי שיהיה.

זהו לפי דעתי מה שהשׂגנו באמת ע“י המנדט ומה שלא יוּכל עוד להבּטל. ואולם בנוגע לעצם העבודה, עבודת הבנין של הבית הלאומי, כל מה שהשׂגנו הוא רק היכולת החיצונית לעבוד ולבנות – אם אנו מוכשרים לבנות וחפצים לבנות. אבל שום מנדט שבעולם לא יוכל לבנות את ביתנו הלאומי, אם אנחנו, העם היהודי כולו, לא נבנהו. להפך, קבּלת המנדט עושׂה את מצבנו קשה הרבה יותר ממה שהיה עד כה, ומכל הנסיונות הקשים שנתנסה בהם עמנו בימי חייו הארוכים, זהו אולי הנסיון היותר קשה מכולם. עד עתה יכלנו להאמין ויכלנו להגיד גם לזרים, שעם ישׂראל כולו עומד ומצפּה לאשוּר המנדט, למען ידע כי יש בסיס חזק לעבודתו ולא יהיה עמלו לרִיק, ואולם מיד כשיתאשר המנדט יַראה כל העם היהודי בפועל מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בשביל בנין ביתו הלאומי בא”י. עתה הנה נתאשר המנדט, והגיעה השעה לעמנו להראות בפועל, שהדברים האלה לא היו דברים בטלים בלבד. עיני כל העולם תהיינה נטויות אלינו לראות אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי המביא עם שלם להקריב את הכל בשביל השׂגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בא"י וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יַראה במעשׂיו, כי אמנם עם חי הוא, ובמיטב כוחותיו יגש לעבודת הבנין הלאומי הגדול אשר נתּנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבותיו.

הבה, איפוא, אחים, נקוה לאלוהי ציון, כי לא תבייש זִקנתנו את ילדותנו, וכל העם כאיש אחד יַראה לכל העולם, כי עוד כוח בו ורצון לו להקריב הכל בשביל השׂגת חיים לאומיים בריאים ושלמים, כמו שחיו אבותינו לפנים בארץ הטובה הזאת.

ורק אז, כשתבוא תקוָתנו זו, ועמנו ימַלא חובתו לעצמו בכל מלואה, רק אז נהיה רשאים לשׂמוח באמת בנצחוננו, כי רק אז, ולא קודם, יהיה הנצחון נצחון אמתּי.

תל-אביב, כ“ט תמוז תרפ”ג.

I

¹

קראתי את מאמרך “בדרך עמנו” (“הארץ” ה' אלול) ומרגיש אני צורך בנפשי לאמור לך: “יישר כוחך!”

מיום שהגיעה אלי השמועה, אשר עליה, כנראה, מוּסבּים דבריך במאמרך, וביחוד – בראותי יחס קהלנו בארץ אל הדבר, לבי מלא מחשבות נוגות, והנני מרגיש בי, כאִלו מתמוטטים בקרבי כל היסודות שעליהם בניתי את השקפתי על היהדות והציוניות עוד בימי שחרותי. ואם אלה יתמוטטו, מה נשאר לי לעת זקנה מכל העמל אשר עמלתי בימי חיי, זולתי לב ריק ונפש נואשת?

“יהודי ודם! היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” – כך סיימתי אחד ממאמרי הראשונים לפני הרבה, הרבה שנים, ובטוח הייתי אז, כי זה הוא “מושׂכל ראשון”, ששום אדם מישׂראל לא יפקפק באמתוּתו. וכי מה הצלנו מתוך הפכת החורבן, אם לא תורת נביאינו, אשר לקחנו אתנו על דרך הגלות הארוכה להאיר לנו מַחשכּי חיינו בנכר? דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה, ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו, ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי-פראים כאלו; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשׂים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תורתו המוסרית, אשר עליה הוֹרג במשך אלפי שנה.

והנה זכינו אנחנו, בני הדור הזה, לראות מעֵין “אתחלתא דגאולה”, שיבת בנים לגבולם. מארצות רחוקות באים בנינו להקריב חייהם לעבודת העם ולבנין הארץ. ואנחנו, הזקנים שבדור, היינו כחולמים, רואים ותוהים: האמנם קרב הקץ? האמנם מתקרבים הימים הגדולים אשר ראו הנביאים בחזון: כי נשוב ונרים את דגלם בארצם ונשוב להיות "לאור גוים", כאשר היינו לפני אלפי שנה?

והנה – מה נאמר ומה נדבּר, אם אמת הדבר שמסַפּרת השמועה הנזכרת? – אהה, אלהים! האמנם זה הוא הקץ? האמנם זו היא המטרה שאליה שאפו אבותינו ולמענה סבלו כל אותן הצרות? האמנם זה הוא חלום “שיבת ציון” אשר חלם עמנו אלפי שנה: שנבוא לציון ונטַמא את אדמתה בשפיכת דם נקי?

“את שקליו יתן העם מחיר המדינה; את נביאיו – לא!”

כך סיימתי מאמר אחר, ג"כ לפני הרבה שנים, וזה היה אז בעיני מושׂכל ראשון. והנה יסרני ה' לחיות ולראות בעיני כי גם בזה, כנראה, טעיתי. את שקליו לא ירבה העם גם עתה להביא לבנין “ביתו הלאומי”, למרות “המנדט” וכל שאר “הנצחונות המדיניים”; אבל לעומת זאת הולכת ומתפתחת בו נטיה להביא קרבן על מזבח “התחיה” – את נביאיו, את היסודות המוסריים הגדולים אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינו. כי בלעדיהם – אל אלהים! – מה אנו ומה חיינו העתידים בארץ הזאת, שנקריב בשבילם כל אותם הקרבנות בלי קץ אשר בלעדיהם לא תבּנה הארץ? האמנם רק בשביל להוסיף באמת מפּנות המזרח עם קטן של “ליבנטינים” חדשים אשר יתחרו עם הליבנטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המָשחתות – שאיפה לדם, נקמה ותחרות וכו' – שהן הן תוכן חייהם של אלו?

אם זה הוא “המשיח”, ייתי ולא אחמיניה!

ירושלים, ו' אלול תרפ"ב

–––––––––––––––

II

²

על “יום טוב” באת להיות עורכו של “הארץ” ולחַדש פניו. גליון האלף היוצא באלו הימים מסיים תקופה ומתחיל תקופה בתולדות העתון הזה – העתון היומי הראשון פה בארץ. ואני מבין את לבך, בבקשך אותי בשעה כזו לברר לך – ולקוראי “הארץ” – ב“מלים אחדות” את דעתי על השאלה הגדולה: מה תעודתו של “עתון עברי בימינו ובארצנו”.

כמדומה לי, שהתשובה כלולה כבר בעצם השאלה: בארצנו פה, שאין עתונים כלליים בלשונות אחרות, העתון היומי העברי צריך להיות באמת “עתון יומי”, להספיק צרכי הקורא בכל הנוגע לחדשות ולשאלות היום בעולם בכלל. ובהיותו עתון עברי, צריך הוא להספיק צרכי הקורא העברי בשאלה הלאומית והעברית בכל היקפה, לתת מושׂג נכוֹן מכל “המחשבות והמעשׂים” בעולם היהודי בכל הארצות, מבלי לצמצם עצמו רק בענף אחד מחיינו, ואפילו היותר חשוב. ובהיותו יוצא בארצנו, אין צריך לאמור, שמחשבתו צריכה להתרכז ביחוד בשאלות האֵיקוֹנוֹמיות, התרבותיות וכו' המעסיקות אותנו פה בארץ.

המפלגות, המרובות כל-כך בקרבנו פה, ודאי יש להן צורך בעתונים משלהן, להגן על עניני מפלגתן המיוחדים להן, אבל אני חושב, שבשביל כך אינם זקוקים לעתונים יומיים משלהן: אין בשום מפלגה בארץ ענינים כל-כך מרובים המיוחדים לה, עד שתצטרך לחזור עליהם בכל יום ויום. ואם באמת תחפוץ כל מפלגה להשתתף בחיי העם בכללו, מבלי לחשוב בכל ענין קודם כל על יחוסו לעניניה שלה, אז אפשר ואפשר יהיה להוציא בארץ עתון יומי שימַלא תעודתו באמונה: להאיר אור מכל הצדדים על חיינו הלאומיים בארץ ובחוץ לארץ, ולאַחד כל העם תחת דגל אחד בעל צבעים מרובים – דגל התחיה. בשביל כך צריך רק שיהיה עתון זה זוכר תמיד את תפקידו ומשתדל למלאותו תמיד באמונה, בלי משׂוֹא פנים, וגם בלי איבה “אַפּריוֹרית”, לשום אדם ולשום צבור מיוחד: מפלגה או הסתדרות וכו'; רק צדק צדק ירדוף, והאמת תהיה נר לרגלו.

ובכן, ברכתי היותר גדולה שיכול אני לשלוח ל“הארץ” לגליון האלף – היא זו: שיתאמץ להיות לא עתון סתם, כי אם אותו העתון אשר אנחנו צריכים לו. הרצון הטוב, וגם – חושב אני – הסגולות הדרושות לכך, יש לו לעורכו, ואם אך יעמדו לימינו כל הטובים שבּנו – הצלחת מפעלו אינה מן הנמנעות.

תל-אביב, ט' כסלו תרפ"ג.

¹

(למלאות לו חמשים שנה)

ובכן, אנו חוגגים עמך יום מלאת לך יובל שנים.

ביאליק – בן חמישים!

ואני הלא עודני זוכר – כאִלו תמול היה הדבר – אותו היום, לפני יותר משלשים שנה, שבא אלי באודיסא עלם בישן ובידו צרוֹר שירים ביחד עם מכתב מאת מ.ל. ליליענבּלוּם אלי, אשר בו יבקשני לשׂים לב לעלם זה, שנראים בו סימני כשרון, ולהשתדל שיבוא איזה משיריו בה“פרדס” הראשון שעמד אז לצאת, כי ידע ליליענבלום שאני משתתף במדה ידועה בעניני ה“פרדס” ודברי נשמעים לעורכו.

וכשיצא ה“פרדס” ובו בא השיר הידוע “אל הצפור” מאת ח. נ. ביאליק, הרגיש אמנם הקהל כי כוכב חדש עלה על שמי ספרותנו, אך איש לא פלל עוד אז, כי עתיד הכוכב הזה להיות…. ל“ביאליק”.

ועברו השנים, ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה: “המתמיד”, “מתי מדבּר”, “שירי הזעם”, “מגלת האש” ועוד ועוד – ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מי ילד לנו את אלה בדור יתום כדורנו?! –

ועתה – הנך בן חמשים, ועל ראשך זה כבר נזר “המשורר הלאומי”, משורר אשר כמוהו לא קם בישׂראל מימי רבי יהודה הלוי, ואולי מימי הנביאים!

בכל תפוצות הגולה יזַכר שמך ביום הזה בתודה וברכה, ותהלות ותשבחות לאין קץ יעופו אליך מכל עברים. ואני, אשר כמעט לא זזה ידי מתוך ידך בתקופת יצירתך היותר מזהירה, – אני משַוה לנגדי את העלם הבישן ההוא וסוקר בסקירה אחת את אשר נתן לנו ואת אשר היה לנו במשך השנים שעברו מני אז, ותקוה אחת ממלאה את לבי: כי אזכה עוד, בטרם אלך, לראותך פה, בארץ הנביאים, יושב ויוצר יצירות חדשות, אשר יאפלו בגדלן על כל מה שיצרת עד כה בארצות הגולה.

“עלה” – והצלח.

¹

(למלאות לו שבעים שנה)

חג לנו היום, הסופרים העברים היושבים בארץ ישׂראל.

היום מלאו שבעים שנה לאחד מן המעוּלים שבּנו – לאלכסנדר זיסקינד רבּינוביץ.

ובהזכירי את השם הזה, מתעוררים בקרב לבי זכרונות מימים שזה כבר, כבר עברו.

רבינוביץ היה אחד מן הראשונים שנאספו אל תחת דגלי, כשיסדתי את “השלח” לפני יותר מחצי יובל שנים (תרנ"ז). כבר בכרך השני באו דברים מאתו, ומזמן לזמן היה מוסיף ושולח לי ספּוּרים ומאמרים. אך ביחוד זוכר אני מאמר אחד ששלח לי בשנת תר“ס בשם “מכּת מאהבינו” ושהדפסתיו לאחר שנה ב”השלח" בשם יותר פשוט “נתן החכם”.

במאמר הקטן הזה יצא הסופר העברי מפּוֹלטַבא (מקום מגורו אז) להוריד ארצה את האליל הזה של תקופת ההשׂכלה, שהכל היו כורעים ברך לפניו. רק מי שימי ילדותו עברו עוד בתקופה ההשׂכלה – הוא יודע, מה היה נתן החכם לאותה התקופה. בחרדת קודש היו מבטאים את השם הזה ובו ראו חזות-הכל. ואף באותו זמן המַעבר, כששמשה של תקופת ההשׂכלה היתה כבר יורדת והולכת, ותקופת הלאומיות לקחה מקומה, עדיין לא נמצא איש (לפחות אני לא אזכור איש) שהיה די עוז בלבו להוציא את התולדה המחויבת מן השנוי הזה גם ביחס לנתן החכם, עד שבא א.ז. רבינוביץ ועשׂה זאת במאמרו הנזכר.

“נתן החכם הוא האידיאל של הטמיעה, ולא לחנם שׂשׂו לקראתו בני ישׂראל בתקופת הטמיעה ויהיו להם לאלהים, כי בו נסתכלו וראו את חפץ לבם בצורה היותר נשׂגבה לפי דעתם. אבל אנחנו עתה אין אנו רואים בו כי אם אליל יפה שבּו נתגשמו דעות והרגשות של העבר. את האליל הזה נביא אל המוזיאום, אל ההיסטוריא של עמנו להיות למשמרת אתנו, אבל בהיכל הקודש לא נַציגהו, לא נשתחוה אליו ולא נקריב לו קרבנות”.

כך סיים רבינוביץ את מאמרו ההוא (“השלח” VII, 561), וכנראה נבהל הוא עצמו מפני הדברים “הנוראים” האלה.

אין לפנַי עתה מכתבו אלי מן העת ההיא, אבל מתוך תשובתי אני רואה, שהוא עצמו ראה בדבריו “אפיקורסות גדולה אשר לא תמצא אזנים קשובות ואיש לא יסכים לה”, ואני השתדלתי להרגיעו, כי לא יחיד הוא כבר בהשקפתו זו (אגרות אחד העם, II, 126). ולמרות היותו חושב, שאיש לא יסכים לדבריו, לא נמנע מלאמרם בקהל, כשנראה לו, שבאה העת להגיד מה שחשב לאמת.

לא היו ימים מועטים, ורבינוביץ הוציא את התולדה האחרונה מתוך השקפת-עולמו הלאומית – ועלה לא"י על מנת להשתקע. פה הוא יושב זה הרבה שנים וממשיך את עבודתו הצנועה בשקידה. ודוקא בשנים האחרונות, כשהיה הולך וקרב כבר לשנות השבעים, התגבר בו הכשרון והכוח לעבודה, והעשיר את ספרותנו באיזו כרכים חשובים, שתרגם מאשכנזית.

לך בכוחך זה, חבר יקר, ותזכה להמשיך את עבודתך עוד הרבה שנים! – זאת היא הברכה שכולנו, זקנים וצעירים יחדיו, שולחים לך ביום הזה מעמקא דלבא.

תל-אביב.

¹

(מכתב על שם ד"ר י. ל. מגנס)

לצערי הגדול לא אוּכל לבוא מחר ירושלימה בשביל להשתתף בחגיגת הפתיחה של המכון למדעי היהדות. לא מצב בריאותי עתה ולא מצב האויר מסוגלים לכך. ובכן הנני פונה אליך בבקשה למסור לנאספים הנכבדים את ברכתי מקרב לבי למאורע הגדול הזה.

למרות מצבנו השפל בין העמים, לא חדל עמנו בשום זמן מלקוות למלוּי ההבטחה הנבואית: “כי מציון תצא תורה”. עתה הנה זה בא היום שההבטחה הזאת מַתחילה ללבּוש צורה מוחשית, ותקוָתנו תחדל מהיות חלום לאחרית הימים, מחוץ לזמן ולמקום. במכוֹן המדעי הזה ובמכוֹנות האחרים הסובבים אותו במקום הזה – הנה אנחנו מניחים את היסוד אשר עליו ילך עמנו ויבנה את היכל תרבותו מדור לדור. וברוכים יהיו כל אלה אשר עזרו ועוזרים לאסוף ולהשקיע בבנין את האבנים הראשונות ליסוד היכלנו זה.

ואני, אחד השׂרידים של הדור הראשון לבנין, הדור ההולך ופוחת מיום ליום, פונה אני בברכה ביחוד אל הדור הבא הצומח מתחתנו, הדור אשר מן הבית הזה יצא מזוּין בתורה ודעת להמשיך את עבודתנו הקשה, עד בו עתו ללכת גם הוא ולמסור את העבודה הלאומית לדור חדש אשר יבוא תחתיו.

גם לנו, ה“הולכים” עתה, היה “בית”, אשר יסדנו בראשית העבודה ברוב עמל, ואשר היה בזמנו אהוב וחביב על העם. “בית הספר שביפו” היה שם הבית ההוא, בית קטן ודל, אשר רבים מבתי ספרנו עתה בארץ עולים עליו גם בכמות וגם באיכות, אבל – הוא היה בית הספר הראשון שהיה עברי כולו, והשׂפה העברית היתה בו שׂפת הלמודים. ובזכות זו נתפרסם בעם ונתחבּב עליו במדה שלא תאומן עכשו, והיה הדבר למנהג אז, שכל איש ישׂראל אשר לבו לציון היה מעלה את הבית הזה על ראש שׂמחתו, ובנשׂאו אשה או בהוָלד לו בן, וכדומה מן המקרים בחיי אדם, היה מנַדב איזה סכום לטובת הבית הזה, וראש העתונים העברים בימים ההם: “המליץ”, היה מקדיש עמודים שלמים לפרסום הנדבות האלה.

מה שעלתה לו לבית הזה אחר איזו שנים לקיומו – ידוע לבקיאים בתולדות הישוב, אבל רוצה אני להוסיף רק זאת, שאם – כמסוּפר בספר עזרא – בעת הבּנות הבית השני, היו “רבּים מן הכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון… בוכים בקול גדול”, – הנה אנחנו היום, הרואים בבנין “הבית השני” הזה, אין לנו סבּה לבכות בזכרנו את הבית הראשון שבנינו לפני דור אחד; להפך, אנו שואלים את עצמנו בלב מלא שמחה: מי מִלל לנו אז, כי עוד נזכה ונראה בעינינו בהוָסד הבית השני הזה! חלומות גדולים אמנם חלמנו גם אנחנו, בני הדור ההוא, אבל – חלומות לדורות, ולא פללנו, כי במשך שלשים שנה, כימי דור אחד, נעבור דרך רחוקה וקשה כזו: מבית הספר שביפו עד המכוֹנות המדעיים על הר הצופים!

גם אתם, הבאים, דרככם תהיה עוד קשה למדי. אבל ברגעים של עצבות ורעיוני יאוש – תזכרו נא אותנו, את בני הדור של “בית הספר ביפו”, ותבינו אז, מה נעים גורלכם, כי מתחילים אתם את עבודתכם עתה, אחר שהצעדים הראשונים, הקשים ביותר, כבר נעשׂו על ידי אלה שקדמוכם. ואם הדור הראשון הגיע עד הלום, רשות לנו לקוות, שאתם תצליחו יותר ותניחו לבאים אחריכם ירושה גדולה הרבה יותר.

ובכן – ברוכים הבאים! אַל יאוש ואַל ספק! באמונתנו נחיה ונעבוד דור אחר דור – וסוף הנצחון לבוא!

תל-אביב, כ“ד כסלו תרפ”ה.

¹

לצערי הגדול לא ירשני מצב בריאותי עתה ללכת לחיפה ולהשתתף ביום ט"ו לחודש בחגיגת הפתיחה של אותו המוסד, אשר לפנים הקדשתי לו זמן ומרץ במדה מרוּבה כל-כך. והנני מוכרח להסתפק בהבעת ברכתי מרחוק ותקוָתי להצלחת המוסד והתפתחותו הרצויה.

ורוצה אני להזכיר לכם שחגיגת הפתיחה הזאת יש לה עוד צד אחד יותר כללי. הן היה זמן, והוא לא רחוק כל-כך, שהמוסד הזה נקנה ע"י האשכנזים במכירה פומבית, וכולנו, אנחנו ומתנגדינו, חשבנו אז שבזה נגמר הענין, שהמוסד ישאר בידי מתנגדינו האשכנזים, ולנו לא יהיה עוד בו חלק ונחלה.

והנה נהפך הגלגל, והמוסד שב אלינו והיה למוסד עברי במובן היותר שלם. את הדבר הזה אנו צריכים לזכור תמיד גם בשאר מקצועות העבודה הלאומית. יהיה המצב מה שיהיה: אין לנו להתיאש, כי מה שנראה לנו היום כאבדה שאינה חוזרת אפשר בכל זאת שמחר ישתנה המצב ואבדתנו תשוב אלינו, כמו ששב המוסד שאתם פותחים עתה.

ועוד הפעם הנני מביע את צערי העמוק על שאין ביכלתי להמָצא בתוככם בשעה זו, אבל לבי עמכם ומחשבתי פונה אליכם ואל הנצחון הגדול שאתם חוגגים עתה.