רקע
אחד העם
ב: רמזים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

א

אם ראית אדם עמל להסתיר חסרונותיו, אל תאמר: רוצה זה שיהא נראה מעוּלה משהוא. פעמים שאינו עושׂה כן אלא בשביל שלא יהא נראה גרוע משהוא. מרגיש כל אחד בעצמו, שמום שבּו נדמה לאדם כשׂערה, ושבחברו – כהר, ורוצה הוא להסתיר שׂערה שלו, שלא יראוה אחרים כהר.

ב

כשרואה יצר הרע שאתה מתגבר עליו, הוא לוחש לך: “ראה, שעת הכושר עוברת, ואם לא עכשו, אימתי? עתיד אתה להתחרט כל ימיך על מקרה שבא לידך ולא אחזת בו”. ואין בני אדם מרגישים, כמה גדול כוחו של לחש זה וכמה מרובים המעשׂים שנעשׂים רק מיראת החרטה על “שב ואל תעשׂה”.

ג

אדם בריא אוהב את החיים מטבעו, אבל יכול הוא לשׂנוא אהבה זו, הנטועה בו שלא בטובתו. וכשאדם אומר: “שׂנאתי את החיים”, ואעפ"כ אינו ממית עצמו, אל תחשוד בו שאין פיו ולבו שוים. אפשר שאינו אלא טועה, מפני ששׂנאתו לאהבת החיים נתחלפה לו בשׂנאת החיים עצמם. צא ובדוֹק ותמצא טעות זו בהרבה מיני שׂנאה: מדמה אדם ששׂונא הוא את הדבר, ואינו שׂונא באמת אלא את אהבתו לאותו דבר.

ד

משל אנגלי אומר: “אדם כי יוָלד באורוָה, לא יהיה בגלל זה לסוס”. וכמה היה העולם משתנה (ואף אנו, היהודים, עמו), אִלו זכרו הכל תמיד אמת פשוטה זו, שלא הלידה באורוה היא שעושה את הסוס.

ה

הראשונים היו אומרים: “אין חכם כבעל הנסיון”, והדבר הקשה היו מביאים לפני “הזקנים”. אבל בין האחרונים היה מי שאמר: אין בעל נסיון במציאות כלל. לפי שחיי האדם משתנים בתכוּנתם מתקופה לתקופה, ואין הנסיון הנקנה בתקופה אחת יכול להורות דרך החיים בתקופה שלאחריה. ואמנם, כשהזקין אדם, הרי הוא עומד בתוך החיים החדשים, הסובבים אותו, מחוּסר-נסיון כקטן שנוֹלד. ואם בזמן הזה מיסדים בתי מחסה לזקנים, אפשר שלעתיד לבוא יהיו מיסדים גם בתי ספר לזקנים, ללמדם ארחות חיים בעולם זר להם, שהכל בו נראה להם “הפוּך”.

ו

אִלו ידעו הבריות, כמה קשים יסוריו של מי שאנוס כל ימיו “להתמתח” ו“להתנפח” בשביל להתראות גדול בקטנותו, – לא היו מקנאים באדם שזכה לעטה שאינה הולמתו, אלא היו אומרים ברחמים: “ראו, מה עלתה לו לעני זה, שלא רצה להכיר את מקומו”.

ז

גם לב שקט ושלו יש שתתקפהו תשוקה עצומה להתפרץ לשעה מתוך הכלוב החברתי שהוא עצור בו. ובשעת מרד כזו עלול האדם להעמיד בסכּנה את עצמו, את כבוד שמו, את כל עמלו שעמל במשך ימי חייו – הכל בשביל לגימה אחת ממַעין החיים הטבעיים הנובע מתוך הלב החפשי. ורואים בני אדם ותמהים: “פלוני שפקחַ הוא, מה ראה לשטות זו”? ומחליטים ואומרים: “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”, – ודעתם מתקררת.

ח

מתהלכים בני אדם בחשכה – ומדמים שרואים זה את זה! כל אחד לעצמו יודע, שהוא אינו נראה לאחרים בצורתו האמתּית, ואפילו הקרובים אליו, אלמלא ראוהו פתאום כמו שהוא באמת, היו נרתעים לאחוריהם מרוב תמהון. ואעפ"כ מאמין כל אחד, שהוא רואה את האחרים ומכיר בטובם. – ואנוס הוא האדם להאמין כך, בשביל שלא יצא מדעתו מתוך הכרת בדידותו המוחלטת בעולם, בין בריות זרות ונסתרות.

ט

סיניקא אמר: “אין אנו הולכים למות, אלא הולכים ומתים יום יום”. ואין לך חזיון מלא עצב כשׂמחת הפגישה של שתי נפשות קרובות שהיו נפרדות ימים רבים. מבקשת כל אחת בחברתּה את התמונה החביבה מלפנים, שהיתה געגועיה כל אותם הימים, – ומוצאה אחרת תחתיה, דומה ואינה דומה, קרובה וזרה כאחת. וגדול הצער המסותר מן השׂמחה המגולה.

י

מצד על צד מתהפך החולה – ולא ירוַח לו. כשמציקה לו לאדם הכרת קטנותה וקוצר ימיה של ישותו הפרטית, הוא שואף להבּלע במצוּי גדול וקיים – ומאבּד עצמו בתוך “הכלל”. וכששוב מציקה לו אבידת צורתו האישית, שנבלעה באברי הכלל, – הוא שואף להיות גרגר חול לעצמו, ולא טפּה בים הגדול. וכך חוזר חלילה גלגל ההיסטוריא: תקופה אחת – “אם אין אני לי, מי לי?” ותקופה אחת – “כשאני לעצמי, מה אני”?.


  1. נדפס ב“העולם” גליון ל“ו 1910, ועל החתום: א.ה. ועי' על ענין זה מכתבי לדרויאנוב: ”אגרות אחד העם" כרך ד‘ ע’ 146, 147, וכרך ה‘ ע’ 166.  ↩

המלצות קוראים
תגיות