¹

(מכתב על שם ד"ר י. ל. מגנס)

לצערי הגדול לא אוּכל לבוא מחר ירושלימה בשביל להשתתף בחגיגת הפתיחה של המכון למדעי היהדות. לא מצב בריאותי עתה ולא מצב האויר מסוגלים לכך. ובכן הנני פונה אליך בבקשה למסור לנאספים הנכבדים את ברכתי מקרב לבי למאורע הגדול הזה.

למרות מצבנו השפל בין העמים, לא חדל עמנו בשום זמן מלקוות למלוּי ההבטחה הנבואית: “כי מציון תצא תורה”. עתה הנה זה בא היום שההבטחה הזאת מַתחילה ללבּוש צורה מוחשית, ותקוָתנו תחדל מהיות חלום לאחרית הימים, מחוץ לזמן ולמקום. במכוֹן המדעי הזה ובמכוֹנות האחרים הסובבים אותו במקום הזה – הנה אנחנו מניחים את היסוד אשר עליו ילך עמנו ויבנה את היכל תרבותו מדור לדור. וברוכים יהיו כל אלה אשר עזרו ועוזרים לאסוף ולהשקיע בבנין את האבנים הראשונות ליסוד היכלנו זה.

ואני, אחד השׂרידים של הדור הראשון לבנין, הדור ההולך ופוחת מיום ליום, פונה אני בברכה ביחוד אל הדור הבא הצומח מתחתנו, הדור אשר מן הבית הזה יצא מזוּין בתורה ודעת להמשיך את עבודתנו הקשה, עד בו עתו ללכת גם הוא ולמסור את העבודה הלאומית לדור חדש אשר יבוא תחתיו.

גם לנו, ה“הולכים” עתה, היה “בית”, אשר יסדנו בראשית העבודה ברוב עמל, ואשר היה בזמנו אהוב וחביב על העם. “בית הספר שביפו” היה שם הבית ההוא, בית קטן ודל, אשר רבים מבתי ספרנו עתה בארץ עולים עליו גם בכמות וגם באיכות, אבל – הוא היה בית הספר הראשון שהיה עברי כולו, והשׂפה העברית היתה בו שׂפת הלמודים. ובזכות זו נתפרסם בעם ונתחבּב עליו במדה שלא תאומן עכשו, והיה הדבר למנהג אז, שכל איש ישׂראל אשר לבו לציון היה מעלה את הבית הזה על ראש שׂמחתו, ובנשׂאו אשה או בהוָלד לו בן, וכדומה מן המקרים בחיי אדם, היה מנַדב איזה סכום לטובת הבית הזה, וראש העתונים העברים בימים ההם: “המליץ”, היה מקדיש עמודים שלמים לפרסום הנדבות האלה.

מה שעלתה לו לבית הזה אחר איזו שנים לקיומו – ידוע לבקיאים בתולדות הישוב, אבל רוצה אני להוסיף רק זאת, שאם – כמסוּפר בספר עזרא – בעת הבּנות הבית השני, היו “רבּים מן הכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון… בוכים בקול גדול”, – הנה אנחנו היום, הרואים בבנין “הבית השני” הזה, אין לנו סבּה לבכות בזכרנו את הבית הראשון שבנינו לפני דור אחד; להפך, אנו שואלים את עצמנו בלב מלא שמחה: מי מִלל לנו אז, כי עוד נזכה ונראה בעינינו בהוָסד הבית השני הזה! חלומות גדולים אמנם חלמנו גם אנחנו, בני הדור ההוא, אבל – חלומות לדורות, ולא פללנו, כי במשך שלשים שנה, כימי דור אחד, נעבור דרך רחוקה וקשה כזו: מבית הספר שביפו עד המכוֹנות המדעיים על הר הצופים!

גם אתם, הבאים, דרככם תהיה עוד קשה למדי. אבל ברגעים של עצבות ורעיוני יאוש – תזכרו נא אותנו, את בני הדור של “בית הספר ביפו”, ותבינו אז, מה נעים גורלכם, כי מתחילים אתם את עבודתכם עתה, אחר שהצעדים הראשונים, הקשים ביותר, כבר נעשׂו על ידי אלה שקדמוכם. ואם הדור הראשון הגיע עד הלום, רשות לנו לקוות, שאתם תצליחו יותר ותניחו לבאים אחריכם ירושה גדולה הרבה יותר.

ובכן – ברוכים הבאים! אַל יאוש ואַל ספק! באמונתנו נחיה ונעבוד דור אחר דור – וסוף הנצחון לבוא!

תל-אביב, כ“ד כסלו תרפ”ה.