רקע
אחד העם
ט: א.ז. רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

(למלאות לו שבעים שנה)


חג לנו היום, הסופרים העברים היושבים בארץ ישׂראל.

היום מלאו שבעים שנה לאחד מן המעוּלים שבּנו – לאלכסנדר זיסקינד רבּינוביץ.

ובהזכירי את השם הזה, מתעוררים בקרב לבי זכרונות מימים שזה כבר, כבר עברו.

רבינוביץ היה אחד מן הראשונים שנאספו אל תחת דגלי, כשיסדתי את “השלח” לפני יותר מחצי יובל שנים (תרנ"ז). כבר בכרך השני באו דברים מאתו, ומזמן לזמן היה מוסיף ושולח לי ספּוּרים ומאמרים. אך ביחוד זוכר אני מאמר אחד ששלח לי בשנת תר“ס בשם “מכּת מאהבינו” ושהדפסתיו לאחר שנה ב”השלח" בשם יותר פשוט “נתן החכם”.

במאמר הקטן הזה יצא הסופר העברי מפּוֹלטַבא (מקום מגורו אז) להוריד ארצה את האליל הזה של תקופת ההשׂכלה, שהכל היו כורעים ברך לפניו. רק מי שימי ילדותו עברו עוד בתקופה ההשׂכלה – הוא יודע, מה היה נתן החכם לאותה התקופה. בחרדת קודש היו מבטאים את השם הזה ובו ראו חזות-הכל. ואף באותו זמן המַעבר, כששמשה של תקופת ההשׂכלה היתה כבר יורדת והולכת, ותקופת הלאומיות לקחה מקומה, עדיין לא נמצא איש (לפחות אני לא אזכור איש) שהיה די עוז בלבו להוציא את התולדה המחויבת מן השנוי הזה גם ביחס לנתן החכם, עד שבא א.ז. רבינוביץ ועשׂה זאת במאמרו הנזכר.

“נתן החכם הוא האידיאל של הטמיעה, ולא לחנם שׂשׂו לקראתו בני ישׂראל בתקופת הטמיעה ויהיו להם לאלהים, כי בו נסתכלו וראו את חפץ לבם בצורה היותר נשׂגבה לפי דעתם. אבל אנחנו עתה אין אנו רואים בו כי אם אליל יפה שבּו נתגשמו דעות והרגשות של העבר. את האליל הזה נביא אל המוזיאום, אל ההיסטוריא של עמנו להיות למשמרת אתנו, אבל בהיכל הקודש לא נַציגהו, לא נשתחוה אליו ולא נקריב לו קרבנות”.

כך סיים רבינוביץ את מאמרו ההוא (“השלח” VII, 561), וכנראה נבהל הוא עצמו מפני הדברים “הנוראים” האלה.

אין לפנַי עתה מכתבו אלי מן העת ההיא, אבל מתוך תשובתי אני רואה, שהוא עצמו ראה בדבריו “אפיקורסות גדולה אשר לא תמצא אזנים קשובות ואיש לא יסכים לה”, ואני השתדלתי להרגיעו, כי לא יחיד הוא כבר בהשקפתו זו (אגרות אחד העם, II, 126). ולמרות היותו חושב, שאיש לא יסכים לדבריו, לא נמנע מלאמרם בקהל, כשנראה לו, שבאה העת להגיד מה שחשב לאמת.

לא היו ימים מועטים, ורבינוביץ הוציא את התולדה האחרונה מתוך השקפת-עולמו הלאומית – ועלה לא"י על מנת להשתקע. פה הוא יושב זה הרבה שנים וממשיך את עבודתו הצנועה בשקידה. ודוקא בשנים האחרונות, כשהיה הולך וקרב כבר לשנות השבעים, התגבר בו הכשרון והכוח לעבודה, והעשיר את ספרותנו באיזו כרכים חשובים, שתרגם מאשכנזית.

לך בכוחך זה, חבר יקר, ותזכה להמשיך את עבודתך עוד הרבה שנים! – זאת היא הברכה שכולנו, זקנים וצעירים יחדיו, שולחים לך ביום הזה מעמקא דלבא.

תל-אביב.


  1. נדפס ב“הארץ” גליון 1355, כ“ד שבט תרפ”ד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות