I    🔗

לא נענה אחד העם לבקשת חבריו לכתוב את תולדות עצמו. לא הגיעה עוד השעה, לדבריו, “לספר את חייו ולדון אותו בתור אדם לפני כל הקהל”. והרבה מהפרטים הנוגעים לחייו הם אמנם גם כעת כספר החתום. הרי לפתע פתאום הופיע לפני הקהל, בהיותו כבר במבחר שנותיו. הופיע בתור אדם השלם, בכל שעור קומתו, וקנה לו שם כמעט במאמר אחד. אבל אם תולדותיו של אדם גדול הרי הן מעשיו – הנה אחד העם לפנינו כמו שהוא בששת כרכי אגרותיו. זהו ספר תולדות האדם.

ספרות שלמה נוצרה בכל הלשונות על אחד העם ועל שיטתו. פירושים וכוונות שונות הכניסו סופרים וחכמים אל הדמות המוסרית הזאת, שלותה את תנועתנו הלאומית ככוכב-לואי. ויש שאחד העם אינו מכיר את עצמו בהסברת מפרשיו, שתמצאו אותם בקרב כל החוגים, אפילו בתוך חוג המדינאים האנגלים, שהם ודאי אחד-העמים יותר מאחד-העם עצמו. הררים התלויים בשערה נתלו במשך הזמן על התורה הרוחנית. ואולם הפירוש הנכון והנפלא ביותר ל“על פרשת דרכים”, וביחוד לאיש שעמד במשך דור שלם על אם הדרך נתן בכרכים הללו.

אחד העם נתן באגרותיו את עצמו. את כלו. אם במאמר, שהוא נכתב מלכתחלה בשביל הקהל מתאמץ הסופר להיות יותר ממה שהוא, להתעלות, להגביר את שכינתו, להעלות את הקודש שבו על החול ולהוציא מנבכי נשמתו בהתאמצות ובכוונות מכוון דברים שיש בהם משום יצירה, – הרי אין האגרת אלא צלום ארעי של הדבר המתמיד והחי בנפש האדם. כאן בא לידי בטוי הרגש בטהרתו, כמו שהוא, באופן בלתי אמצעי. לפני ידידים ורעים האדם מסיר מעל פניו את המסוה ומגלה לתומו את מסתרי לבב וחושף את מצפונותיו.

ואלמלי היה אפשר הדבר, כי ספר ההרגשות והמחשבה הלאומית, המכונה “על פרשת דרכים”, ישכח מן הלב, ובידינו היו נשארים רק ששת הכרכים הללו של האגרות – היינו יכולים שוב להקים את הדמות הרוחנית של אחד-העם על-פי תכנית הבנין הזה. ועוד יתרון אחד לספר הזה: שם לפנינו אחד העם החושב, הסופר, המורה הרוחני, ופה מופיעה לפנינו בפעם הראשונה גם האישיות של אחד העם, האישיות המוצקה, המוסרי הטהורה. מעל דפי הכרכים האלה נעשים מובנים לנו הרבה חזיונות, שלא ידענו להם פתרון: הרז של ההשפעה שהיתה לאיש הזה על בני דורו. באיזה אופן התיצב “האדם החדש” הזה באודיסה במרכזה של תנועת חבת ציון, איך וכיצד נעשה יוצרה ומנהיגה של אגודת הסתרים “בני משה”, כמעט “רבי” של קהל מעריצים וחסידים.

על הדברים האלה עבר הספר “על פרשת דרכים” בשתיקה. ואת הדפים האלה מגלים לנו כרכי האגרות.

בפעם הראשונה בתולדותיה של ספרותנו החדשה הופיעה בה האישיות המוסרית, השלימה, הנפש בלתי-הפגומה. הסופר, האדם והמאמין הגדול והמטיף לתחיה, וביחוד האדם השלם. מוטב שלא נציץ אל אחורי הפרגוד של הספרות העברית בתקופתה הראשונה, וביחוד אל אחורי המסך של הסופרים העברים בתור אישים. שיירי הדור ההוא לא הרבו לדבר על החיים של הסופרים, על יחוסיהם בין אדם לחברו והבליעו את הדברים האלה בנעימה. לילינבלום היה היחידי, שהיה אדם טהור בתור אישיות. אבל המחלוקת בין “המליץ” ובין “הצפירה”, בין “היום” ובין “הבוקר אור”, טפוסים אישיים כמו גוטלובר, סלונימסקי, צדרבוים, גורדון, קונסטנטין שפירא, קובנר, ברוידס – לא הוסיפו חן מיוחד לסופר בעיני הקורא, שהיה בולע כל מלה נדפסה “בעודה בכפו”. ואחד העם היה כמעט הראשון שהיה בהיר כסגנונו, טהור כמחשבותיו ומסור בכל לב לדעותיו ולמחשבותיו. תורתו היתה תורת-חיים, ראשית כל לו לעצמו. הוא חי בה. הוא התיחס לכתיבה כאל דבר שבקדושה. הא היה בעיני עצמו “ככהן גדול העובד עבודה בקודש הקדשים” וכל ימיו עמל לעבוד במקדשו זה בקדושה ובטהרה". ולפיכך היה גם היחס של קוראיו אליו יחס מיוחד, שאין דוגמתו. הם האמינו בו, מפני שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא האמין בעצמו בדרישותיו. הם העריצוהו, כשם שהוא העריץ את האמונות והדעות שהיו קנין נפשו.

לא היתה זאת, כמובן, לא צניעות ולא ענוה, אם לא חשב את עצמו אחד העם בימים הראשונים לסופר, כי אם ל“אורח ארעי” בהיכל הספרות. שהרי ספרותו לא היתה בשבילו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לדבר-מה יותר גדול מזה. כעבור תקופה בא לידי אכזבה, כשראה שהגיעה “עת אסוף” של פרי העבודה. “באמונה עבדנו, אמונה בכחנו ואמונה בעמנו… אז לא חשבנו, כי פרי כל העבודה, אחר חמש עשרה שנה, יהיו אך ספרים אחדים” (כרך ג' צד 200). ומשום כך לא היה יכול לעשות את הספרות קרדום לחפור בה, לבל תעשה היא אותו קרדום לחפור בו. “אם אגש לעבודה ספרותית לא בחירות גמורה, אלא בהכרה, שמחויב אני לעבוד עבודה זו לשם קבלת פרס – אז שכינה מסתלקת ממני ואינני מוכשר לעבוד עבודתי בהתרוממות הרוח והרחבת הדעת” (כרך ג' 244).

ואולם הוא נקרא לעלות לדוכן. במקצת מאונס, מפני ההכרח של החיים ובמקצת מפני קול אלהים שקרא לו. הוא רצה ליצור מעין או מושב בתוך המדבר חסר-הירק, חסר-הטעם ומלא ה“בטלנות”, בתוך ים המלים וזרם ה“מאמריסטיקה” שמלא אז את עמודי העתונים. הוא חלם על הצורך “לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית עד שלא ימצאו עוד נחת באותם המאמרים נעדרי הטעם וחסרי הנמוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ”. (כרך א' צד 165).

וכאן התחילה הטרגדיה הנפשית של אחד העם העורך, כלפי פנים היה ככהן שחלל את מקדשו. הרי לפרקים היה יושב לכתוב לא מפני שהרגיש בנפשו את הצורך, כי אם גם מפני הנחיצות לתת תוכן לחוברת. וכלפי הסופרים וכלפי עצמו הרגיש לפעמים, כי נהפך “לסוחר בדברים שבקדושה, ואי אפשר לו לשמור על קדשיו”. “הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני מתקן ומכין לדפוס דברים, שלפנים לא הייתי בעצמי מסכים כלל שראויים הם לראות אור”. (כרך א' צד 44).

ומסביב אין עזרה, או בלשונו: “ואדם אין”. הוא חשב שיעלה בידו לרכז סביבו את כל ניצוצות המחשבה, את כל מבחר הכשרונות שיש בספרות, ולעשות את “השלח” למרכז המחשבה והיצירה. והנה כלם התרחקו כל אחד לבצעו. “פניתי לדובנוב ויענני: טרוד אני בכתיבת ההיסטוריא; פניתי אל עפשטיין ויענני: טרוד אני בעסקי הועד; פניתי אליך (לרבניצקי) ותענני: טרוד אתה בהוצאת “פרדס”. וקנטור מבטיח ואינו מקיים, ושפ”ר – כנ"ל, ועהרנפרייז, ורבים, רבים. והוא בעל הטעם הטוב, מוכרח “למלאות את “השלח” בפרזות של אחרים וגם לבלות זמן לתקונן” (כרך א' 165). ולפרקים יש אשר מחשבה מרה באה בלבו, אם לא יותר טוב ומועיל גם לו וגם לספרות, לו היה פושט נבלה בשוק בשעת פרנסתו ובשעות הפנויות היה כותב בעצמו איזה דבר לפי טעמו ורוחו, בעוד אשר עתה הוא מבלה כל שעותיו וכחותיו בקריאת “מאמרים” שאינם שוים כלום, או בתקון מעשי אחרים, שעל הרוב “אינם ראוים לכך מצד עצמם”. “והדוקטורים והמלומדים אשר חשבתי כי יעמדו לימיני הם או עמי-ארץ שאינם יכולים, או ספציאליסטים יבשים שאינם רוצים להשתתף במפעל כזה הנועד לתועלת העם ולא למציאת קברים ישנים בשביל החכמים” (כרך א' צד 11).

הפרצוף של הסופרים, גדולי הספרות בדור ההוא, מתגלה באגרותיו של אחד העם, – ואת האמת צריך להגיד שהם נראים בעינינו כחגבים. הוא מטיל מום ברבים מהם ומביע להם את יחסו אליהם בפשטות הישרה שלו. הוא לומד מפי עצמו על אחרים ורוצה לראות בהם מה שהוא דורש מעצמו. האמת שלו ביחס הפרטי אליהם ואל אופן עבודתם – היא מרה. אבל דוקא אלה התיחסו אליו באמון ובמסירות. “אויבו” ברדיצ’בסקי הקשיב לדבריו כתלמיד נאמן. הוא התיחס בבקורת חריפה גם לכמה מטובי המשוררים והסופרים, שקנו להם עכשיו פרסום. לאחד המשוררים – על אשר עשה לו קרנים לנגח בהן את אלהי ישראל, ולשני – על דעותיו הנפסדות במובן הלאומי, שרוח השירה הנסוכה עליהן מוסיפה עוד על סכנתן והפסדן, כמיני מתיקה שמערבים בסם המות לזבובים" (כרך ב' 262).

אמת זו ואי-משא-פנים לגדולים ולסופרים מפורסמים, שהורגלו ליחס אחר מצד המולי"ם והעורכים, עוררו נגדו את הצבור הזה, צבור הסופרים, כי עורך קשה היה אחד העם, העובד את עבודתו מתוך הרגשת אחריות. “מלבד התקונים הספרותיים הכלליים, תקון הלשון והסגנון על פי חוקי ההגיון והדקדוק, שרבים מסופרינו אינם שמים להם לב, אני משתדל להרחיק כל “בטלנות” ולהג הרבה חסר טעם, כל דברי נרגנות וחשבונות פרטיים בין איש לרעהו, דברי התפארות והפרזות ותהלות ותשבחות לעצמו או לאחרים”. (כרך ב' צד 99). נוסף לזה רבו ענויי נפשו על-ידי המשא ומתן המיגע עם “אחיאסף”.

פרשת “אחיאסף” זו היא הפרשה העגומה ביותר בחיי אחד העם. בשלשת הכרכים הראשונים בולטים יסורי הנפש של המנהיג הרוחני, שנפל לידי “תגרני” אחיאסף, שערבבו חול בקדש וקדש בחול, שמים וארץ יחד. אמנם אין להאשימם בכל. הם אחזו בשבולת למען הציל את ההוצאה הטובעת, עשו קפיצות פתאומיות, עברו מספרי מדע לחוברות פובליציסטיות, נסו ליסד שבועון ז’רגוני, אחר כך – שבועון עברי, אמרו לתפוס את לב הקהל ואת הקהל עצמו מכל עבריו, אבל יחד עם זאת רמסו את הנפש אשר באחד העם ופצעו את לבו עד היסוד. הוא היה המנהל הרוחני האחראי של “אחיאסף”, והם עשו מעשים שלא ברצונו ובלי ידיעתו, מעשים שהם למרות רוחו. הוציאו בדפוס דברים שהוא לא יכול להסכים לתכנם. את התקציב של “השלח” קמצו וחזרו וקמצו, ולא זאת בלבד אלא שהתחילו גם להיות לו כנושה, דרשו ממנו כתיבת מאמרים, ולבסוף גם התחילו דורשים מאתו, שישנה את מהלך “השלח”, כדי שיתאים לרוח “העם”.

וכאן “מרד” אחד העם. הוא התקומם נגד האינקויזיציה הזאת, “בשעה שאוכח, כי הצדק אתכם, כי טובתו החמרית של “השלח” דורשת להקריב לה קרבן את צורתו הרוחנית של אחד העם, אז מקוה אני לאלהי הרוחות, כי תקום בי רוח לרדת מעל הבמה שלם בנפשי ולא אחטא לעמי ולאלהי. אם לא יוכל “השלח” להתקיים זולתי בנשאו פנים למפלגה זו או אחרת ובהכחידו את האמת מפני טעמים כאלה – ילך לאבדון, ואין לי חפץ בקיומו”.

“אחיאסף” קרב את “הקץ”, הביא את אחד העם לידי החלטה גמורה לצאת מ“היכל” הספרות המחולל. הוא מחפש לו דרכים להמלט מן המהפכה. “בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המולי”ם – כותב הוא למרדכי בן הלל – ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה“. (כרך ג' עמוד 40). ושוב: שאלת הלחם אמנם שאלה קשה היא, אבל עוד יותר קשה לסבול, שידים גסות ימשמשו בעבודתי שאני נותן נפשי עליה, כמו שממשמשים סחורה בחנות” (שם 45).

ובאותה שעה נמצאה לו הצעת בית וויסוצקי להכנס לבית מסחרם בתור נושא משרה. הוא הסכים מיד, בלי חשוב הרבה, להצעה זו, “שנעשתה בדרך כבוד הרבה יותר ממה שנוהג בי “אחיאסף”. הרגש הראשון היתה שאיפת רוח ברוָחה. אבן מעמסה נגולה מעל לבו. הנני גם אני מעתה “אדם פשוט” העוסק בספרות שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהייתי לפנים, ולא אהיה עוד ל”משא" על “חובבי ספרותנו”, שלא יצטרכו עוד לחתום על “השלח” או על “אוצר היהדות”, בשביל להמציא פרנסה לאחד העם. ברוך המקום, שפטרני מטובתם של ישראל", הוא מסיים באירוניה מרה. (כרך ג' 85).

הוא מנסה גם לחלום על תקופה חדשה שבאה בחייו, תקופה של שחרור ורשות עצמית. “לא אוסיף עוד לבזבז כחי בקריאת הבלים ולמנות מספר להעמודים שכתבתי, בשביל לדעת אם תספיק לי כל עבודתי לפרנסת ביתי בצמצום. עתה אקרא מה שלבי חפץ ו”כלל ישראל" לא יוכל לבוא בטענות עלי שאיני מכין לו מזונו לפי רצונו".

ואולם לא כך היה הדבר. במעמקי לבבו תססה ההרגשה, כי מעבר זה מ“השלח” לבית מסחרו של וויסוצקי, הוא אבוד לדעת של קניני רוח ומחשבה, מעבר לתהום של חיים אחרים וענינים אחרים, הבולעים את הסופר והאדם גם יחד. ופעם אחת התפרצה מקרב לבו אנחה קשה על הקפיצה הזאת, שהיתה קפיצת מות בשביל הספרות:

“לא הגדתי לכם אף אחת ממאה מכל אשר בלבי, ואולי לא אחת מאלף מכל אשר ירגיש הסופר דברי ימינו בעתיד – אם, כאשר נקוה, יש לעמנו עתיד יותר מזהיר – בבואו לספר לקוראיו, כי בדורנו זה, שכל כך הרבה להתפאר ב”תחיתו“, הוכרח אחד מראשי הסופרים הלאומיים, שעמד שש שנים בראש מכה”ע היחידי שהיה ראוי לשם “ספרות”, לפשוט מעליו חלוקא דרבנן ולהיות פקיד בבית-מסחר, בשביל להנצל מלחם של בזיון ושנוררות". (כרך ג' צד 90).

 

II    🔗

הבריחה מהיכל הספרות היתה בשביל אחד-העם מעין בריחת יונה תרשישה. זה היה צעד שנעשה בכונה, לשם שמים. הוא העריך יותר מדי את הספרות. היא היתה בעיניו עבודת-קדש, ואת הסופר חשב – ל“כהן גדול העובד עבודה בקדש הקדשים”, ומעולם לא השלים עם המצב שנוצר בחייו, כי הוא, הסופר על-פי דחיפה נפשית, על-פי קול האלהים אשר בלבו, תלוי בספרות בחייו הפרטיים. הוא לא רצה לעשות את הספרות קרדום ולקבל את שכרו אפילו בצורת “שכר בטלה”, כשם שהיו נוהגים לפנים הרבנים הגדולים המשמשים בקודש. הוא חלם, כאשר יחלמו גם סופרים אחרים התלויים בטעם, כי אם תהיינה לו ידים חפשיות, אם לא יהיה קשור אל המערכת והעריכה, ואם יעסוק בתורה בעתותיו הפנויות ומקור לפרנסתו ימצא לו במקום אחר כאשר היו נוהגים חכמים רבים – תשרה עליו השכינה. אז לא יצטרך לבזבז את כחותיו על עריכת מעשה ידי אחרים, על משא ומתן טורד עם “אחיאסף” או לוותר לפרקים על עיקרים לשם הצלת “השלח” מכליון, ולעסוק בענינים פובליציסטיים, שיש להם ערך רק לשעה.

ובימים הראשונים, אחרי עזבו את “השלח”, הרגיש את עצמו אמנם כצפור דרור. כעין מעמסה נגולה מעל לבו. כמעט שהיה מלא שמחה על אשר עזב את המערכה, אחרי עשרים וארבע שנים של מלחמות “על שדה הפובליציסטיקה”. הוא מקוה להקדיש מעכשיו את שארית ימיו לעבודה ספרותית עיונית שיבחר לעצמו. הוא חולם עוד על “אוצר היהדות”, על מפעלים ספרותיים שונים,¹

ואולם ירידה זו מעל במת הספרות היתה טעות חייו של אחד העם. אין עבודה שתתן ספוק מוחלט לאדם, אפילו עבודות שיש בהן משום יצירה, מכיון ששאלת הלחם תלויה בהן. ולכן יש אשר מפני מצוקת החיים ומפני החולין שמעורבים בקודש באים אנשי הרוח לכלל טעות, שאפשר להבדיל בין שני עולמות ולחלק את הנשמה בין אהורמיז ובין אחרימון. אין מקום לחול ולשבת בבת אחת. כל עולם בולע את האדם כולו, עד בלי השאיר שריד. אם הסופר חי יום יום, שעה שעה, בסביבת ספרים וסופרים, בתוך מחשבות ורעיונות על הספר, אז גם אם הוא קשור לספרותו בטבורו, בצרכי חייו, הוא יונק מן הספר והספרות תמיד ונמצא תדיר תחת השפעתם. ואם הוא אנוס לפרקים גם לכתוב לא לפי הצווי הנפשי, כי אם מתוך הצורך החמרי, יש שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה. הוא יושב על-יד שלחן הכתיבה לפעמים שלא בכונה, אבל השכינה חומלת עליו ושורה על יצירותיו, ואין זה מן הנמנע, שבדרך זו תוצר יצירה גדולה ורבת-ערך, שנותנת לסופר את עטרת הנצח. אבל כיון שהסופר נכנס לגמרי לעולם זר לו והוא יונק כל יום מן החולין – לא נשאר מקום בנפשו לתרומה, החולין מכריעים אותו.

זהו הרגש שתוקף אותנו למקרא התעודה האנושית הזאת, תעודת אחד העם הסופר בכרכי אגרותיו. לא פסקה עבודתו הצבורית הגדולה, פעולתו הלאומית, אבל פסקו מעינותיו הספרותיים. בזמן הראשון לא ידע עוד בשביל מה ולמה נסתלקה השכינה הימנו, בשביל מה איננו מרגיש בקרבו “לא כח ולא רצון למלאות משלחתו בספרותנו”. המצב הזה מדאיב את נפשו עד מאד. הוא רוצה עוד להרגיע את נפשו: אולי סרה מעלי “תאות המלחמה בשוק החיים”, כדי שיתבודד עם נפשו ויוכל לגשת לאותה העבודה הספרותית החשובה, שהוא מהרהר בה תמיד. אבל גם לזה דרוש קודם כל זמן פנוי ומנוחת הנפש", ושני אלה חסרים לו².

לאט לאט מתבהר לו המצב. הוא מכיר את הסבה הנכונה. הוא קורא לזה בשם הנכון: הוא משוה את עצמו “לאילן שנעקר משרשו” ונטוע בקרקע שאינה שלו. משבר פנימי זה דורש זמן ידוע עד עברו “ועד שיעבור כלה אין השכינה שורה ואין מקום לעבודה ספרותית ראויה לשמה”.³

והוא מרוגז, כשחבריו קוראים אותו לעלות לדוכן, דורשים מאתו השתתפות, להופיע על הבמה, בשעה שאין הוא מרגיש בעצמו את היכלת הרוחנית להשתחרר מסביבתו החלונית ולהכנס לעזרה. במרירות הוא עונה לש. בן-ציון, הדורש ממנו עזרת-סופר בשביל “העומר”: “לו הייתי מנגן בכנור ונפצעו אצבעותי, היו בודאי הכל מודים, שאי-אפשר לי לנגן עד שירפאו הפצעים. עכשיו, ש”אצבעותי" הפצועות טמונות ברוחי פנימה ואינן נראות לעין, אינכם מאמינים לדברי וחושבים אתם, שאין הדבר תלוי אלא ברצוני⁴.

בימים הראשונים אחרי שהשתחרר מעולו של “השלח”, כשהיה נמצא עוד באודיסה, אפילו בדרך, ברוסיה, וסביבו ידידיו וחבריו, לא היה מורגש עדיין אותו הקרע שבלבו. על-פי הרגל היו עוד הסופרים פונים אליו בענינים שונים, היו נמלכים בו, היו שולחים אליו דברים לבקורת; הציונים היו מסיחים לפניו את דאגות לבבם והוא היה מנהלם בעצתו הנכונה. ואולם משעבר באופן מוחלט ללונדון – כאלו נפסקו חוטי-הזהב והתחילו להתרקם חיים אחרים, רחוקים וזרים כל-כך. בעת הראשונה הרגיש עצמו כאלו טבע בים הגדול. העבודה לא היתה אמנם מרובה, אך עניני המסחר דרשו שישב בסיטי כל היום, מן הבוקר עד הערב, ומי שלא ראה את ה“סיטי” בימות החול, לא ראה מימיו שאון החיים, שאון המבלבל את הדעת ומטמטם את הלב“. ובערב, “אחרי נסיעה ארוכה על הארץ ומתחת הארץ”, הוא שב הביתה עיף וחלש הדעת, עד שאיננו מוכשר לשום עבודה עיונית, ו”אפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה"⁵.

בכאב ובאירוניה מרה מצייר אחד העם עצמו באחד ממכתביו לבן-עמי את ה“ספרות” שהוא עוסק בה בלונדון. "כותב אני את המכתב הזה בחדר עבודתי שבבית-המסחר, מוקף פנקסים וניירות אשר תכנם אינו “ספרותי” כלל וכלל, ואומר אני לנפשי, אם אולי יבוא יום ויזכור הקהל שלנו, כי כך וכך שנים עברו לעבודתי הספרותית והלאומית ויחפוץ לעשות לי “יום טוב” ולהביא לי “ברכה” – אז אמשכהו אל החדר הזה ואראה לו באצבע על הפנקסים והגליונות הללו ואומר לו: “בא וראה, זוהי הספרות אשר לה אני צריך להקדיש מיטב זמני ולה אני חייב תודה על שיש ביכלתי לתת לפחות את הנותר לעניני עמנו וספרותנו במנוחת נפש, בלי דאגות פעוטות, המדכאות את הרוח ומשפילות ערך האדם בעיני עצמו. ולולא היא, לא היו חיי תלויים בחסדיך הנאמנים, קהל נכבד, מי יודע אם נותרה בי עוד “נשמה” כיום הזה ואם לא הייתי זה כבר “הושענא” חבוטה, אסקופפה הנדרסת”…⁶

מתוך פרספקטיבה היסטורית היתה בהשקפה זו, למרות מרירות החיים ואמת המציאות שבה, שגיאה. אם בקרדום של הספרות ניתן לפעמים ראשה של השכינה, הרי אין ספק, שמ“ספרות” זו של “הסיטי” ודאי שיוצאת השכינה וידיה על ראשה. גם על “הנותר” אין ה“סיטי” מיותרת. הדאגות הגדולות של בית-המסחר בולעות את כל האדם, בעוד שהדאגות הפשוטות ההכרחיות, יש שמשאירות לסופר פנת-סתר שבה אינן נוגעות. ואם במשך עשרים וארבע שעות של היום מוקדש רוב הזמן לתורה ולעבודה ולא ל“פנקסים ולניירות” – נותרת הנשמה למרות הכל וישנה לפעמים גם מנוחת הנפש הדרושה. אלמלי היה אחד העם מקדיש את עצמו במשך שבע עשרה שנה אלה, שהיה עובד בבית-המסחר של וויסוצקי, לספרות, מה גדול היה הרכוש שהיה מתוסף למרות הכל לספרותנו!

ויום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הרגיש אחד העם את בדידותו ותלישותו, “במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבו; יום אחרי יום חש בנפשו את הצורך להמצא בקרב רעים המבינים לרוחו. הוא הבין רק כאן, בלונדון הגדולה לא לאלהים, את הערך הנפשי שיש לשרידים היחידים, העבריים, אשר עברית ידברו. הדבור העברי בשביל בני לונדון בימים ההם היה מעין ארץ ישראל שלהם. והוא, אחד העם, שהתנגד לדבור העברי בצורתו שקבל בערים הנכחדות שבגולה, התחיל משתתף גם הוא בחבורות אלה. מדבר אליהם עברית, ו”הקולות האלה חביבים עליו כל-כך בלונדון, עד שאיננו מוצא עוז בנפשו להשיב בלשון אחרת". ולא ההכרח הביאני לזה, כי אם הרצון. כשיושב אתה בתוך גל זה של עצמות יבשות, אי-אפשר שלא יתעורר בך רצון לעשות דבר-מה “להכעיס”⁷.

ובכל זאת לא נכנע אחד העם והוסיף לשבת “במדבר הגדול והנורא”. ככל האנשים בעלי תקיפות מוסרית, החיים על העיקרים שיצרו להם, לא זז מעמדתו. מה שקבע בתור כלל לאחרים – קיים קודם כל ביחס לנפשו. פעם אחת, באביב עבודתו ב“השלח”, כשהודיע לו הסופר י.א. לובצקי, כי החליט “לעשות הספרות העברית אומנותו”, הוכיח אותו אחד העם ואמר לו: “בעלי כשרון מעטים מאד בין סופרינו, ואם אלה המעטים יעשו את הספרות רק קרדום לחפור בה ויעבדוה עבודה גסה” (בטוי שהשתמש בו לובצקי) – מה יש לנו לקוות עוד?"⁸. ואותם הדברים אמר גם לעצמו וקיים בכל ימי חייו. “אני אוחז כל ימי באותו הכלל הקדמוני: “פשוט נבלתא בשוקא ואל תצטרך לבריות”. ולא אך ישיבת ארץ ישראל אני מביא קרבן לכלל זה, כי אם גם את כחותי הרוחניים, ההולכים וכלים בקרבי כעת. אבל יאבד הכל ולא אטיל עצמי על הצבור, או על נדיבים יחידים”⁹.

צריך לדעת את מצבה של הספרות העברית בעת ההיא (ובמדה ידועה גם עכשיו בגולה, במקום שהלשון העברית היא רק לשון החג, השבת, ולא לשון היום, החול), כדי להבין, עד כמה היתה סולדת נפשו של אחד העם, הנפש היפה, בכל אותה “התחיה” ותרועות התחיה שבאו להשקיט את הריקנות שבלב ושבמעשים. אופיים מאד בנידון זה הם מכתביו על תקופת האספה הקולטורית בברלין (1909), על פעולות הועד המרכזי שנבחר לשם הפצת התרבות העברית, על הועדה התרבותית שנבחרה בקונגרס הציוני כדי לצאת ידי חובה ושגם הוא היה אחד מחבריה. הוא, ש“תחית הרוח” היתה לו עיקר העיקרים של עבודתנו הלאומית, לא היה יכול לראות בשויון-נפש את היחס “המיצינאטי” – אם אפשר להשתמש בבטוי זה – של “החובבים” אל עניני התרבות ואל הספרות. החותם העברי של “המליץ”, “הצפירה”, “הצופה”, או “הזמן”, אף הוא כאלו נדבה היה נותן לספרות, ומכל שכן – אם חתם על “השלח” לא היה בזה משום צורך פנימי, אלא משום נדבה או חובה טרדנית. את סקרנותו, את רצונו לדעת מה שנעשה בעולם, היה הקורא העברי מספיק בעתונים הרוסיים, הפולניים או הגרמניים. עליהם היה חותם לשמם, ועל העברים – בתור מיצינאט, בבחינת נדבת-חובה. ולחיות על הספרות בימים שגם “אחיאסף” היה חי על נדבות והחתימה על הירחונים היה בה מן ה“פרונומורנטיות” של ה“מחברים” בימי ההשכלה – זה היה לא לפי רוחו של אחד העם שנלחם תמיד לבדו על חרות מחשבתו, שהלך תמיד בשבילו המיוחד נגד הזרם, למרות שהקהל התרחק לפעמים ממנו ומירחונו בגלל זאת, מתוך קנאות מפלגתית.

המוצא הטוב ביותר מן המצב הזה יכול להיות: להנצל מן הגולה של ה“סיטי”, לעזוב את לונדון וללכת לארץ ישראל. בימים הקשים ביותר, כשרבו ענוייו ויסורי-נפשו לרגל המצב הכללי של העם והארץ, בימי המלחמות והריבולוציות, הגזירות והשמדות, היתה תפלתו האחת של אחד העם: “רבונו של עולם, אם גזירה היא מלפניך, שאענה כל ימי ממראה עיני ומהרהורי לבי – יהיו נא המראות מראות ארץ ישראל, ההרהורים הרהורי ארץ ישראל והיסורים יסורי א”י, כי ביסורי א“י יש מעין יסורים של אהבה, אבל יסורי הגלות כמה הם גסים ועוקצים באכזריות ואין בהם כלום מהתרוממות הרוח ועדנות הלב”. וחלום נשא בלבו: “מי יתנני עתה באחת הפנות הנשכחות על מרום הכרמל, הרחק מכל המונו של ההמון הסוער לחלום חלומות גדולים, מזהירים, כבשנים הטובות שכבר עברו”¹⁰.

קצה נפשו בחיי הגלות וכל הסביבה היתה שנואה עליו אבל גם בזה היתה עליו יד “הכלל הקדמוני” הנזכר להכריעהו. פעמים הָעמד בנסיון: בפעם הראשונה, אחרי אחד מבקוריו בארץ ישראל, הציע לפניו מאירסון בשם יק“א, לקבל עליו משרת מנהל יק”א בארץ ישראל, והוא דחה את ההצעה, ואחד הנמוקים העיקריים לדחוי זה היה, שהוא איננו יכול להשתעבד לרצונם של אחרים בענינים הנוגעים לצרכי העם ולאידיאל הלאומי שלנו. והנה בפעם השניה, בשעת מועקה מוסרית זו הציע לפניו גרזובסקי בשמו של נשיא ההסתדרות הציונית וולפסון, לקבל עליו משרה ציונית אחראית בארץ ישראל, וגם בזה עמד לו הכלל של “פשוט נבלתא” לשטן בדרך. הוא לא רצה להיות משועבד גם לרצונה של ההסתדרות הציונית הרשמית, שלא הסכים לכמה וכמה מדרכיה. אז נשארה לו התקוה היחידה, שעליה הוא מדבר במכתבו לדובנוב: לסדר את עבודתו אצל הפירמה וויסוצקי באופן שיוכל לקבוע דירתו בארץ-ישראל, אך נראה הדבר, שהפירמה לא הסכימה לכך¹¹. ואחד העם היה מוכרח להשאר ב“סיטי” ולהמשיך את “ספרות” הפנקסים והחשבונות, ובלבד שלא להזקק לחסדיו של הקהל העברי.

בהפסקות ידועות היה מופיע בעתונים מזמן לזמן בעניני השעה. כשנפסקה העתונות העברית בראשית ימי המלחמה היה מדפיס לפעמים מאמרים ב“רוסית” ב“וואסחוד”. הוא התכונן גם להוציא מחקרים עיוניים, שהראשון מהם על דבר הרמב“ם (“שלטון השכל”) הופיע ב”השלח“. כשנסגר “השלח” הציע לפני “אחיאסף” להוציא מחברות מיוחדות לשם מחקריו. אולם כעבור זמן מועט פרש מהעתונות והספרות. ה”סיטי" עשה את שלו, והחיים – את שלהם. כי בינתיים באו לעולם וליהדות ימים נוראים, דם ואש. חרב איש ברעהו. היהדות היתה שותתת דם. פרעות וטביחות. נדמה היה, כי הכל מתפורר, כי כל הערכין המוסריים שיצרו בני האדם הולכים ושוקעים בתהומות. ואחד העם נשתתק. נדמה היה לו, כי לא עת דברים היא. וכשנגעתי ב“הצפירה” בשאלת שתיקת סופרינו בשעה קשה זו – בקש את אחי (“רב צעיר”) במכתבו אליו¹² להודיע לי לעת מצוא, (עם רוסיה לא היה אז חבור-פּוסתה) ש“אלו היה הדבר תלוי בי, הייתי סוגר ביום אחד כל בתי המערכת של העתונים היהודיים בכל לשון. שהרי מה שצריך היה להגיד אין נותנים לנו להגיד (לא רק ברוסיה, כי אם גם בשאר ארצות), ומה שנותנים להגיד – חרפה היא להגיד בעת כזאת. אבל ירידתנו המוסרית כבר הגיעה למדרגה כזו, שאין אנו מרגישים את החרפה הזאת, ואין אנו מבינים שאם אי-אפשר לדבר בלשון בני אדם, מוטב לשתוק מלהשמיע קול בעלמא”. כדברים האלה בערך ענה גם להד“ר גליקסון על הזמנתו להשתתף בשבועון “החיים” בפטרוגרד. “דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר ב”לחש”, ברמזים, ע“ד השאלות הגדולות שזרמו עלינו בזעף כזה…” “ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה”¹³.

וכשפנה אליו ברקוביץ בבקשה: לתת לו איזה דבר ספרותי בשביל הירחון “מקלט”, שנגש להוצאתו בניו-יורק, ענה לו: “עתה, בשעת חרבן העולם וירידת האדם עד הדיוטה התחתונה, צורך השעה הוא, שאיזה אל ירעים בקולו נפלאות וידבר לאדם בלשון שלא שמע עוד מעולם. והנני מרגיש בעצמי, שאלו יצאתי עתה לרשות הרבים והרימותי קולי החלש, הייתי שומע קול השטן עונה לעומתי בצחוק פרוע, והייתי כובש פני בקרקע מבושה”¹⁴.

בין כה וכה ו“רחוב היסורים” של אחד העם, שהתחיל בחרבן היחיד (ב“סיטי”) ונגמר בחרבן העולם, הביא לידי שקיעת עבודתו הספרותית הקבועה. אולם תחת זאת לא נפסקו אף רגע גם בתקופה זו עבודתו הלאומית הצנועה ותפקידו החשוב שמלא מאחורי הפרגוד בכל המאורעות החשובים של התנועה הציונית, כפי שנראה בפרקים הבאים.

 

III    🔗

ששת הכרכים של ה“אגרות” היו כעין מלואים, או יותר נכון, פירוש ובאור למלחמה הממושכה, שהתנהלה במשך כל התקופה הציונית בין ה“מדיניים” ובין ה“רוחניים”, ואולי יתאים הדבר יותר למציאות אם נגיד: בין הרצל ובין אחד העם, אלה שני המנהיגים של התנועה החובבית-הציונית, מנקודת השקפה היסטורית היתה מלחמה זו כטל לתנועה הלאומית. היא הפרתה את המחשבה הציונית, העמיקה אותה, יצרה כמה וכמה גופי תורה, סיעות, מפלגות, – כל הפובליציסטיקה של תקופה זו חדורה ומלאה הדים של התאבקות זו בין החדש ובין הישן, בין שאיפת החופש בצורתה החדשה ובין הגעגועים לתחית העם ורוחו על אדמת אבותיו בצורה שמצאה בטוי בתורתו של אחד העם. ואולם באותם הימים גרמה מלחמה זו הרבה צער ועגמת נפש לאחד העם, שהרגיש את עצמו “כמעט יחידי בשדה מוקף מכל עברים אויבים קנאים”¹⁵.

הרצל היה כוכב עולה, שהעֵם את זוהר כוכבו של אחד העם. באותה שנת תרנ"ז, שבה הבהיק אורה של התנועה הציונית המדינית, בשנת הקונגרס הבזילאי הראשון, כבה אורם של “בני משה”, שגם גלוים ברבים לא הועיל לרפואה מחורבנם הפנימי. התנועה הציונית החדשה, הבהירה, שבאה ברעם וברעש, היתה כזרם חזק, שגליה שטפו כל אשר מצאו בדרכם. היא היתה הִפוכה של אגודת “בני משה”, שראתה את דרכיה בהליכה “לאט לאט, צעד אחרי צעד”, ושהשם “השלח” (“מי השלח ההולכים לאט”) היה לה לסמל. הציוניות שאפה לכל, בבת אחת, אמרתה היתה: הכל, או לא כלום, או “מדינת היהודים” או גם לא התישבות. היא התיחסה בשלילה אל הנסיונות הישוביים של חובבי-ציון, אל “ההתנגדות”, אל נסיונותיו של הברון רוטשילד והעמידה את הכל על הפעולה המדינית.

אחרי הזרם הכללי נמשכו גם הרבה מתלמידיו של אחד העם ואפילו מבחירי “בני משׁה”. אבל אחד העם, ואתו יחידי סגולה, התיצבו מן הרגע הראשון במערכת המלחמה בציונות המערבית. הם ראו לפניהם “פרוצס חדש”, שלא ידעו “לאן יובילנו”. בשבילם ולנפשם לא גלה ולא חדש הרצל כלום. את חלום מדינת היהודים נשאו בלבם מאז, עוד מלפני פינסקר. בתקוות המדיניות, בהשפעות על “חצרות מלכים”, במשא-ובמתן עם שרים, עם השולטן התורכי, שידעו מעבודתם הישובית את מחירי סדריו והבטחותיו, – לא האמינו. הקונגרס הציוני הראשון המקרי לא יכול להיות בעיניהם ראשית של מפעל מדיני, והרעש שהוקם מסביב לו היה עלול עוד, לדעתם, לקלקל את היחסים עם השלטונות התורכיים ולהפסיק את עבודת ההתישבות בארץ ישראל, שעליהם הקריבו החובבים את נפשם ומאודם במשך עשרות בשנים.

בעצם הדבר לא היו נגודים של סתירה בין שאיפתו של הרצל ובין “אחרית הימים” של אחד העם, אבל היה הבדל עמוק בדרכים ואמצעים. זה, בן המערב, בא באמת-מדה ובמושגים של איש אירופי, בא ליצור תנועה לאומית במתכונתה הכללית, כפי שהיא מקובלת בכל העולם: קונגרס מדיני, הכרזות גלויות, שיח ושיג עם גדולי המדינות, ראיונות, דיפלומטיה; וזה, בן המזרח, בא בכחם של אידיאלים עתיקים, של שאיפה שימיה כימי העם, לזרוע על תלמי הלבבות ולהכשירם להבנת התחיה, ליצור מתחלה את העם ואחר כך את הארץ. לאחד-העם היו שני אידיאלים: אחד קרוב: עבודת הישוב כיום בארץ ישראל, המשמשת אמצעי “להשיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף”, והשני רחוק: “שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו ודור חדש יקום לנו שם, אשר ירגיש בכל לבו, מה היא הארץ לעמנו ומה עמנו לקולטורה האנושית בכלל, ואז לא נצטרך ל”דיפלומטים" מווינא שיבואו לקנות ארץ ישראל מידי התוגר, כי מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים, אשר ידעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עמם ואת ארצם"¹⁶.

שחרור העם והארץ היה איפוא האידיאל של אחד העם. אבל הציונים החדשים שמקרוב באו, אשר עד אתמול לא שמעו את שמעו של עורך “השלח” באודיסה, תפסו רק את המושגים השטחיים של השיטה הרוחנית ויצרו להם מעין מפלצת. אחד העם היה בעיניהם נושא רעיון של איזה “מרכז רוחני”, שיוצר בארץ ישראל, מעין “ישיבה” של מעלה, שבטלנים ישבו בה ויהנו מזיו השכינה, – ולעומתה: רעיון של יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי מהם עדיף? אחרי טעות זו נגררו גם רבים אחרים, כפי שנראה ממכתביו של אחד העם לד“ר ש. ברנפלד ולד”ר אהרנפרייז.

באגרותיו של אחד העם אתם מוצאים מעין משנה-תורה, אחד העם מתאמץ לבאר את עיקרי תורתו ולהסיר את הסיגים ששמו בה מתנגדיו. “האמת היא – כותב א”ה – כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית”, ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורא שעתידה להברא על ידם, הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית על שום סופה ותכליתה, כלומר, שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחרי כי לא יוכל העם לעקור דירתו לא“י, ומטרת התנועה היא איפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים, אבל הדבר מובן, כי מרכז לאומי אינו יכול להתקיים ולברוא תנאי התפתחות חדשים, אם יהיה כלו רק רוחני, אם לא יהיו בו כל אותן המפלגות, מן עובדי אדמה ואומנים עד האינטיליגנטים היותר רוחניים, שכלם יחד הם אברים מוכרחים בגוף האומה”¹⁷. גם לו היה האידיאל של כבוש ושל חרות מדינית. “מי שיכבוש את הארץ על ידי עבודה קולטורית, גשמית ורוחנית, הוא יהיה אדון לה באחרית הימים”¹⁸, אפילו העבודה הלאומית בגולה אף היא “יש לה טעם ויסוד אך כעליה על ביתנו הלאומי בארץ ישראל. ואלמלא תקותנו לבנות לנו בית זה היתה כל העבודה בגולה אך עבודה סיזיפית, שלא תוכל להספיק צרכינו הלאומיים ולא תוכל לשמור רוחנו הלאומי במצב בריא”¹⁹.

התנגדותו של אחד העם לציונות ההרצלית לא יכלה איפוא להיות התנגדות לעצם הרעיון, שאחד העם החזיק בו לפני הרצל, אלא לדרכים ולכוונים של התנועה החדשה. עצם התנועה נעשתה יותר ויותר חשובה בעיניו במשך הזמן. וכששלח אחד ממשוררינו שיר קטן התולי ביחס לתנועה הציונית, העיר לו: “למרות התנגדותי לדרכי הציונים איני מוצא לאפשר להתל בקלות ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל”²⁰. גם את הרצל בתור איש פרטי כבד מאד והיה זהיר מנגוע בו, ולפי דבריו “חייו ומעשיו של האיש הזה יש בהם מעין ספור דמיוני”²¹. אולם, כשבאה התנועה הציונית או מנהיגיה וכפרו בעיקרי הרוח של האומה, ראה אחד העם צורך לעצמו לצאת למלחמה שערה.

שני מומנטים גדולים כאלה קרו בחיי התנועה הציונית, שעוררו את אחד העם להכריז מלחמה על הרצל: פרסומה של “אלטניילנד” והקונגרס הששי, שקבל את הצעת הרצל בדבר אוגנדה. ב“אלטניילנד” ראה אחד העם “כריעה והשתחויה ארוכה לפני הגוים”, ציונות שהיא בעצם שאיפה לשחרור, ושבכל זאת היא “יכולה לדור בכפיפה עם שפלות רוחנו הרגילה”; ובאוגנדה ראה אחד העם מעין הכשרה קודמת מצד כל התנועה הציונית המדינית. “האידיאל הציוני היה לענין מדיני בלבד. לאט לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון היתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קויתם להנצל מן הגלות ביסוד מדינה, והמדינה, כמובן, היתה עדיין ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם, אבל אם כן, הלא צריך שתוסד המדינה במהרה בקרוב, כי הגלות נעשית קשה ביותר, וכשל כח הסבל”. “התנועה ה”ציונית" איננה עוד בעולם. יש תנועה מדינית. אשר מעתה תתרכז בעיקרה בבקשת ארץ לישוב היהודים האומללים"²².

הרצל ואחד העם היו בימים ההם, לכאורה, שני אנשים, הרחוקים זה מזה לא רק כרחוק מזרח ממערב, כי אם גם לפי העמדה שתפסו. הרצל עמד על הבמה היהודית בתור מנהיג של האומה, שרבבות אנשים האמינו בו ונמשכו אחריו בעורון, ואחד העם רק עורך של ירחון בעיר רוסית, שרובם של ציוני המערב לא ידעו אפילו לקרוא את שמו כהלכה. הלשון העברית לא היתה עדיין גם לחובה רשמית על חוגי הציונים. ולירחון עברי לא יכלה להיות חשיבות גדולה בעיני הציונים החדשים. ובכל זאת הטילו מאמריו של אחד העם מהומה, לפי שדוקא בין החוזרים בתשובה, בין הציונים החדשים ששבו אל התנועה הלאומית על ידי הציונות ההרצלית, גדל כבודו של אחד העם. כשהחלו לחפש את המקורות של התנועה הלאומית עמדו על יד מעין זה של המחשבה הלאומית והתחילו לשאוב ממנו. ומשום כך מצאה הציונות הרשמית לנכון בכל פעם לצאת למלחמה ולהחליש את השפעתו. וכששלח ה' ווינץ, עורך ה“אוסט אונד וועסט”, את תרגום מאמרו של אחד העם על “אלטניילנד” להרצל–שלחהו הרצל לנורדוי בדרישה: “לשים קץ” לאחד העם. אז פרסם נורדוי את מאמרו המפורסם. אבל מה שמעציב בכל ה“אפופיה” הזאת הוא לא אותו מאמר שטחי, שבו “המית” נורדוי את אחד העם, כי אם אותה הדרך החדשה של ה“בקורת” שנתקבלה מאז בחוגי הציונים. בתשובה על מאמר של אחד העם היו מתקבלות בעתונים מחאות בחותמות הנשיאים והמזכירים של האגודות, עם התנפלות ולפעמים גם חרופים, וזו היתה “הראיה המפורשת” כנגד הוכחותיו של אחד העם. שיטה חדשה זו של בטול דעות יסודיות על-ידי קריאות וצעקות-בטול וחתימות של פלוני בן פלוני – גרמה רב צער לאחד העם ואת צערו זה הביע לידידיו הקרובים בכמה וכמה מאגרותיו,

* *

מי נצח במלחמה היסודית הזאת שבין הציונות המדינית ובין²³ הציונות הרוחנית?

אחד העם עצמו התחיל לחשוב כעבור תקופה, כי החיים הכריחו את מתנגדיו להודות לעצמם בלבם, שדעותיו נצחו את דעותיהם והם משתדלים בכל כח להאפיל על העובדה הזאת בהתנפלותם עליו²⁴. וכשרצה לעשות סכום ליום הזכרון של הקונגרס הראשון, אחרי הנצחונות הגדולים שנחלה הציונות המדינית העיר: “הנצחונות המדיניים אשר נחלה הציונות בשנים האחרונות עדים הם על אמתות ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלרציה” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את ה”גאולה“, כל זמן שאין לה יסוד עמוק ברוח העם”²⁵, אולם נכון יהיה אם נגיד, שהשנים והעבודה קרבו את שני הזרמים, – שיצאו באמת מפלג אחד –, זה לזה. בקונגרס הבזילאי העשירי, שבו נחלה נצחון הציונות המעשית, התחילה מזיגת הזרמים והתלכדותם. ואם כי מעולם לא שקל אחד העם את שקלו ולא הרשה לבחור בו לציר אל הקונגרס הציוני וכשהיה בא לקונגרס, בא רק כאורח – הורגש בכל זאת מעין שלום זמני במחנה, ואחד העם נחשב על הציונים. הוא נלחם לא רק יחד אתם, כי אם בראשם, בתקופת המלחמה עם “עזרה” הגרמנית; הוא לקח לעצמו את רשות הדבור גם בשאלות אורגניזציוניות פנימיות, היה משפיע על המנהיגים הציוניים מרוסיה בדבר שמירת התקנות של הבנק ברוח לאומי, וכדומה. המלחמה הפנימית פסקה. ואחד העם בעצמו מבאר את “התקרבותו” להסתדרות הציונית בזה, “שבמובן המוסרי היה תמיד קרוב לה, אף כי התנגד לדרכיה, ובמובן הפורמלי איננו רואה שום תועלת בדבר להכנס בתור חבר ולקבל עליו איזו עבודה רשמית”²⁶.

הגבולים נטשטשו. הציונות המדינית והרוחנית התמזגו והיו לגוף אחד. הציונות ההרצלית, שלא ידעה “קולטורה מהי?” תפסה את הערך הרב, שיש לתחית התרבות והלשון של האומה בשביל תנועת התחיה, ודבר זה הביא אחר כך לידי הכרת הלשון העברית בתור לשון רשמית של ההסתדרות הציונית, ואחר כך, – גם של ארץ ישראל. ואחד העם ראה בעיניו בלונדון, בימים הגדולים, עד כמה חשובה גם ה“דיפלומטיה”, שלא החשיבה קודם לכן, ולא עוד אלא שמזלו גרם לו, שעם צלצול הכרזת בלפור, השתתף בעבודה דיפלומטית זו השתתפות אקטיבית כפי שנראה בפרק הבא.

בראשית שנות המלחמה היתה ההסתדרות הציונית במצב של הרס גמור. עם כניסתה של גרמניה למלחמת העולם נגד ממלכות הברית ועם הכרזת החרם על גרמניה ותושביה מצד החלק השני של העולם הנאור, שעמד אתה בקשר מלחמה, ניתק הקשר עם המרכז הציוני, שהקונגרס הציוני בווינא בחר בו. האגודות הציוניות, שבשעת שלום לא היו ביניהן גבולות ארציים ושמשו מעין ממלכה פנימית בין-לאומית בשביל הציונים, – נעשו “אויבות” זו לזו, בהתאם לגבולות שהפרידו ביניהם. לא היתה שום אפשרות של משא-ומתן. כל יחס עם בן ארץ אחרת היה נחשב לבגידה. המכתבים היו נקראים על ידי הבקורת הצבאית החמורה, ואם יש שפרץ לו דרך מכתב כל שהוא היה נכתב במליצות חידות, באופן שלפרקים היה גם המקבל צריך לשבת ולהזיע וללמוד את פירושו של הכתוב. הציונות עצמה היתה אסורה לבוא בקהל, מפני שהיתה כרוכה ברעיון נועז, שהיה עלול לקלקל את היחסים בין היהודים בארץ ישראל ובין השלטונות התורכיים, שהביטו בעיני זעם על הציונים. המנהיגים הציוניים התפּזרו לכל רוח: מי ברוסיה, מי בקופנהגן, מי באמריקה ומי בגרמניה. בבירת העולם, בלונדון, נמצאו בתחלת המלחמה רק אחד העם, ד"ר ווייצמן, בוריס גולדברג, ז’בוטינסקי וטרומפלדור. רק לאחר כך הצטרפו אליהם נחום סוקולוב ויחיאל צ’לינוב, שני המנהיגים הנבחרים. ווייצמן ואחד העם לא היו נבחרי הקונגרס, אבל גלי הזמן והמסבות הפוליטיות הטילו עליהם את האחריות לעמוד על המשמר בשעה קשה זו.

אחד העם הרגיש, “כי הגיעה שעה היסטורית גדולה ליהדות ולארץ ישראל וכי צריך לעשות איזה דבר”. הוא האמין, או הרגיש, כי שנויים גדולים לטובה יבואו בעניננו הלאומי. זהו חלומי בהקיץ, והנני משתדל לעורר בלבי כל אותן התקוות, שבשעה זו אפשר לחשבן בגבול האפשרות"²⁷.

בתוך הגולה הציונית הרוסית בלונדון נלחמו אז שני זרמים. הזרם האחד של ז’בוטינסקי-טרומפלדור חלם על יצירת לגיון עברי, שישתתף באופן רשמי בשם עם ישראל במלחמה לצד הקוליציה. כנגד הזרם הזה נלחמו רבים, שראו סכנה גדולה לקיום הישוב בארץ ישראל, אם הציונים יצאו בגלוי למלחמה בתורכיה, השליטה בארץ. למתנגדים אלה הצטרף תחלה גם ד"ר ווייצמן, רק לאחר כך ראה צורך לתמוך ברעיון הגדוד, בראותו בזה חשיבות מדינית ביחס לאנגליה. אחד העם עצמו לא התנגד לעצם הרעיון, אלא שחשב, כי הלגיון היהודי “צריך שתהיה לו תכונה כללית, שילחם בכל מקום שהוא נחוץ, ולא רק במקום אחד מוגבל”. בזה לא היה שום יסוד דימונסטרטיבי ביחס לתורכיה, “המחלוקת שבינינו – הוא כותב ליוסף טרומפלדור – היא, אם כן בזה, שעם היותי בלתי מתנגד לעצם המפעל, אינני רואה בו בכל זאת אותה החשיבות הגדולה שאתה מיחס לו, לפי הכרתי הפנימית, מציאות לגיון עברי יהיה לה ערך קטן מאד בפתרון שאלת ארץ ישראל”²⁸.

בראש הזרם השני עמדו אחד העם, ד"ר ווייצמן ונחום סוקולוב. הם חשבו לנכון להכנס במשא-ומתן דיפלומטי עם ממשלת אנגליה. בכח לא יוכלו היהודים להכריע. כחותיהם מפוזרים ומפורדים בין מחנות וגדודים של ארצות שונות, מבלי שתבלט השתתפותם בתור יהודים. ההכרעה יכולה לבוא רק על ידי התאמת האינטרסים של העם העברי עם עניני העם האנגלי. שאלת חלוקתה של תורכיה, שצפו לה מדינות ההסכמה במשך תקופות עמדה על הפרק וחכתה לפתרון. וארץ ישראל העמדה במרכז של שאלת המזרח, היא נכנסה לחוג הענינים של אנגליה וצרפת. שתי הממלכות התחרו זו בזו בקבלת ההשפעה והחסות על ארץ-ישראל. צריך היה אך למצוא נתיבות לאנגליה, לברר את החשיבות שיש ביצירת מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל בחסותה של בריטניה – והמפתח לארץ ישראל ימצא.

בלפור היה הראשון שהתחיל אתו ד"ר ווייצמן את השיחה המדינית. אחד העם תמך בו ומצא כי בלפור הוא הוא האיש אשר נועד לּתעודה הגדולה. אמנם הוא לא עמד בראש הממשלה, שהיתה אז ליברלית, בנשיאותו של לויד ג’ורג', אבל אחד העם, במכתבו לווייצמן, מביע את אמונתו, כי “כשתגיע השעה יהיה ערך יותר גדול לעזרתו של בלפור מהתנגדותם של כל המנהיגים”, “ובפרט שלפי מצב הרוחות עתה במדינה זו, אפשר מאד שלאחרי המלחמה יעבור השלטון לידי הקונסרבטורים ובלפור יהיה בראש הממשלה”²⁹. ובכלל צריך, לדעתו, “להשתמש בכל מקרה נאות בשביל לרכוש לנו את הסימפטיות והעזר של האנשים בעלי ההשפעה. זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות עתה. פרופוגנדה פומבית לטובת השקפותינו על עתידה של ארץ ישראל – זהו עדיין דבר שיש בו סכנה. עוד רחוק פתרון השאלה, מה יהיה גורלה של תורכיה”.

הצעותיו של אחד העם לווייצמן בדבר תכנית הדרישות המדיניות שלנו מאת ממשלת אנגליה הן צנועות מאד, אבל יש בהן גם משום חזיון לעתיד. עלינו להסתפק, לדעתו, בדרישת “קולוניזציא חפשית ובעבודה קולטורית, מבלי להסתיר אמנם את תקותנו, כי בעתיד, כשהעבודה הכפולה הזאת תתפתח במדה הדרושה, נשיג בארץ ישראל חיים אבטונומיים תחת דגלה של אנגליה”³⁰.

ועוד בימים הראשונים של המשא והמתן הוברר, שהרבה יותר קל למצוא לשון משותפת עם בלפור ועם המדינאים האנגליים האחרים, מאשר להקים חזית יהודית משותפת והיהודים האלה, מנהלי המשא והמתן, היו סוף כל סוף זרים באנגליה, רק ד“ר ווייצמן לבדו נחשב לאזרח ותפס מקום באנגליה, אבל מוצאו רוסי. ולשם השפעה על החוגים המדיניים נחוצה היתה עזרה מצד היהודים האנגליים האמתיים, שהם יצטרפו לדרישה, כדי להראות, שהעם העברי מאוחד בשאיפתו. אחד העם, אמנם, תכן את רוחם של היהודים האלה עוד לפני הנסיונות שנעשו לבוא אתם בקשר. הוא נבא מראש, שהם “יצאו במחאה נגד כל רמז לאופיו הלאומי של הענין ולתקוותינו לעתיד ויחפצו להשפיל הכל למדרגת מפעל פילנטרופי לעזרתם של איזו אלפים יהודים”. ואמנם כך היה. לוסיין ווֹלף, מנהיג היהדות האנגלית בימים ההם, וחבריו התקוממו נגד העקרים הלאומיים שהכניסו אחד העם וד”ר ווייצמן אל התזכיר. ולא רק בשיחותיהם הפרטיות התנגדו לציונים, כי אם גם הוציאו את המלחמה הפנימית לרשות הרבים, אל העתונות הכללית, ובזה החלישו את ההתקפה הצנועה של הציונים. אחד העם וד"ר ווייצמן החליטו: להפסיק את המשא ומתן עם הסיעה הזאת, מפני “אבוד זמן וכח לבטלה”, אבל מפני דרישתו של הברון אדמונד רוטשילד סדרו אתם פגישה חדשה, אבל גם זו לא הביאה תועלת. ומה שעשה לוסיין ווֹלף באנגליה – “החרה החזיק” אחריו יוסף ריינק בפאריס והם פרשו את רשתם גם, מעבר לים, כפי שמוכח מתוך מכתבו של אחד העם ללואיס בריינדס³¹.

אפשר מאד, שאלמלי היו באות הדרישות של הציונים לממשלת אנגליה רק מתוך תביעה מוסרית בלבד, היו החתירות הללו של המתבוללים מביאות פרי, שהרי סוף סוף הם הם היהודים הפטריוטים, הנאמנים לאנגליה שמתחשבים אתם בחוגים המדיניים. אבל כך היה רצון המקרה, שהשאיפות הציוניות התאימו לצורך המדיני של אנגליה, והשיחות הפוליטיות התחדשו וקבלו צורה יותר רצינית.

ממשלת אנגליה יסדה ועד מיוחד לבירור שאלת המזרח, שבראשו עמד המנוח סייקס. ראש הועד קרא את ראשי הציונים למועצה. בה השתתפו “הרוסים” אחד העם, ד“ר ווייצמן ונחום סוקולוב, וה”אנגלים": הרברט סמואל, לורד רוטשילד וג’מס רוטשילד. הציונים בארו לסייקס את שאיפותיהם, כנראה ברוחן של הדרישות הצנועות, שעליהן דבר אחד העם. היתה ההצעה שאחרי כבוש ארץ ישראל תנתן ליהודים אפשרות “לפתח את העסק שם באופן רצוי לשני הצדדים”, כמבטאו של אחד העם במכתבו בלשון-חידות. ראש הועד מצא, שהדרישות הן אפשריות, למרות המכשולים הרבים, אבל ישנו מכשול אחד גדול מכולם: צרפת חולמת על ספוח ארץ ישראל, יחד עם סוריה. ומשום כך תתנגד גם לאנגליה וגם לציונות, מפני שההגשמה הציונית קשורה עם נטיתה של ממשלת בריטניה. הוא רמז לציונים, כי מהראוי להשתמש בכח השפעתם על ממשלת צרפת, שתסכים אף היא מצדה לבית לאומי ליהודים³² בחסותה של אנגליה.

דרכי הדיפלומטיה הציונית נסמנו מאז. ד"ר ווייצמן וסוקולוב התחילו במשא ומתן מוצלח עם ממשלת צרפת. המכשולים הוסרו. צרפת הסכימה למסור את המנדט הבריטי בתנאי של הקמת מקלט לאומי ליהודים והוכשרה הדרך בפני פרסומה של הכרזת בלפור.

הועד המדיני הציוני, שנוסד אז בלונדון והשתתף בו אחד העם בקביעות, המשיך את פעולתו בתוך אטמוספירה מדינית רצויה. נקשרו קשרים עם גדולי המדינות. נתחברו תזכירים על-ידי אחד העם, ווייצמן, סיימון ואחרים. הכינו גם נוסחה בשביל הכרזה, שממשלת אנגליה צריכה לחתום עליה. אולם אחד העם חשב, שיותר רצוי יהיה, אם לא יתנו הציונים שום נוסחה לממשלה, אלא יראו “מה שיכתבו על דעת עצמם, היינו מוכשרים יותר להכין על-פי זה מה אנו יכולים לקוות מהם”³³. והדבר, אמנם, נגמר באופן זה. הנוסחאות הציוניות, שתוקנו על ידי סייקס ואחרים, לא התקבלו ובלפור חתם על נוסח שלו.

במשך שלש השנים שנמשכה עבודה דיפלומטית זו נמשך אחד העם אחרי עבודה זו, מבלי משים, והתמכר אליה בכל נפשו. והוא, שהיה מתנגדו המדיני של הרצל והדיפלומטיה, נעשה איש-סודם של המדינאים היהודיים ומשתתף בפעולתם ואחד ממניעי המכונה הדיפלומטית. הוא עצמו מתפלא על כך ולועג, במכתבו לאוסישקין: “האם אין זו אירוניא של המזל, שלעת זקנתי התחלתי להשתתף בדיפלומטיא הציונית? אבל המאורעות השתלבו כך שאי-אפשר היה להיות אחרית”³⁴.

אחד העם האמין בכחה המוסרי של ההכרזה. “סוף סוף הודו אומות העולם במציאות עם ישראל ובזכותו ההיסטורית לבנות ביתו בארץ אבותיו”. לפי דעתו עלינו “להשתמש במה שניתן לנו ולעשות מה שאפשר, ומאורעות העולם יראו לנו את הדרך לעתיד”³⁵. הוא גם האמין אמונה רבה בגודל התעודה שהוטלה בימים ההם על ועד הצירים הראשון שנשלח לארץ ישראל בנשיאותו של ד“ר ווייצמן, תעודה, “אשר באופן מלואה תלוי הרבה כל מהלך עניננו בעתיד”. הוא בוטח בד”ר ווייצמן. ובאחד המכתבים לגברת ווייצמן, ששלחה לו בשם בעלה הצעה של מכתב לבלפור, הוא מביע את יחסו לנוסח זה בבטויים אלו: “במשך אלפים שנות גלותנו זה הוא, כמדומה לי, המקרה הראשון, שיהודי כותב ב”טון" כזה לשר החיצון של ממשלה אדירה על הענינים הלאומיים של היהודים"³⁶.

ואולם גם בשעת האמונות והתקוות הנפרזות נשאר אחד העם נאמן לעצמו. הוא היה, כמו תמיד, בעל העינים הפקוחות, הרואה מה שיש ואיננו רוכב על במתי הדמיון. הוא נלחם בעתונות האמריקנית, אשר לשם סנסציה או פרופוגנדה היא מלהיבה את העם באמונות כוזבות, כי “עוד מעט – עוד ימים או שבועות או ירחים מספר – וארץ ישראל תהיה “שלנו”, מדינה יהודית כהלכה, וכל מאות אלפי היהודים הנעקרים ממקומם בשעת חרום זו יוכלו ללכת למדינתם ולמצוא מנוחה תחת דגלם הלאומי, ונראה הדבר, כאילו אין איש דואג כלל לסכנה העצומה, כן להמוני העולים וכן לעבודתנו הלאומית בארץ ישראל, הכרוכה בפרופוגנדה כזו, שמוחקת מן ה”אני מאמין" שלנו את העיקר הגדול: “אעפ”י שיתמהמה אחכה לו", הוא מאמין, “שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ ישראל על יסודות לאומיים בטוחים, ובכל זאת עוד שנים לעשרות תעבורנה עד שנוכל לדרוש צדק, שתהא ארץ ישראל “מדינה יהודית” ממשׁ, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ. במשך זמן המעבר הזה – התכונות הנפשיות שביותר נחוצות לנו הן: התמדה וסבלנות. בעינים גלויות ובדעת מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות על ההר הגדול ביותר אשר לפנינו, לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים. רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים, אבל בחלומות לא יבנה עם ולא תברא ארץ נושבת”.

כזו היתה הפרוגנוזה של אחד העם בימי החלומות הגדולים והתקוות הנפרזות, עם התחלת העליה השלישית.