… ומגוש־עציון – אל מחנה־השבי בעבר־הירדן.

גדר־תיל קוצנית סוגרת בתוכה טוּרים טוּרים של אוהלים מאוּבקים. בפינות הגדר – סוּכּות־שמירה עם לגיונרים חמוּשים. ובתוך האוהלים – שבע־מאות שבויים עבריים, שהובאו מגוש־עציון, מן העיר העתיקה ועוד. עשרה חדשים ארוּכּים של שבי בלב המדבר האינסופי, רביצה על גבי מצע־החול, געגועים צורבים הביתה. ערב שרבי אחד יצאתי מן האהל ועמדתי מול אחמד, הזקיף הבדווי. ואילו היתה לנוּ שׂפה משותפת הייתי אומר לוֹ כך:

יְבֹרַךְ עַרְבְּךָ, הַזָּקִיף הַשַּׁתְקָן

הָרוֹבֵץ בְּעֶמְדַת הַמִּשְׁמֶרֶת.

רַב הַלַּהַט הַיּוֹם, כִּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכַּאן

עַל קָדְקֹד וְעַל אֹהֶל בּוֹעֶרֶת.

כָּרְעוּ אֲנָשִׁים, אֹהָלִים וְגָדֵר

בִּתְפִלָּה חֲנוּקָה לַאֲוִיר, כְּמוֹ לְלֶחֶם;

אַךְ הַחֹם הָאַכְזָר, הָרוֹדֶה, הַבּוֹעֵר

הִשִׁתַּלֵט עַל הַכֹּל – גַּם עָלֶיךָ.

כִּי הִכַּרְתִּי בְּךָ, הַלּוֹעֵג לַשָּׁרָב:

גַּם עָלֶיךָ נוֹפֵחַ הַלַּהַט;

הֵן רָבַצְתָּ הָלוּם, יְדִידִי בֶּן־עֲרָב,

מְעֻלָּף וּמִסְכֵּן – כְּתוֹלַעַת…

הֵן תַּרְשֶה לִי הַיּוֹם כַּנּוֹתְךָ ‘יְדִידִי’

וְתִסְלַח הַגָּדֵר הַחוֹצֶצֶת;

אִם עֲדַיִן רָחוֹק הַשָּׁלוֹם – לְדִידִי

יְדִידוּת מֵעֵינֶיךָ נוֹצֶצֶת.

“הַמִּסְכֵּן”, סָח לִבִּי, "בְּחַמְסִין שֶׁכָּזֶה

הוּא צֻוָּה עַל שְׁבוּיִים לְפַקֵּחַ.

לוּ יָכוֹלְתִּי לִקְרַב, חֲשׂוּף גֵּו וְחָזֶה,

לְבָרְכוֹ בְּשָׁלוֹם – וּלְשׂוֹחֵחַ."

נְשׂוֹחַח, יְדִידִי, כְּאָדָם אֶל אָדָם

בְּדִבּוּר הַקּוֹלֵחַ בְּשֶׁקֶט:

הֶעָבְרָה יַלְדּוּתְךָ בְּמִדְבָּר שֶׁרָדַם

אוֹ בְּסַאלְט, אוֹ עַמָאן הַשּׁוֹקֶקֶת?

אִם גָּדַלְתָּ בְּחֵיק גֵּאָיוֹת וְכָרִים

וְרֵעֶיךָ – צִפּוֹר וּכְבָשִׂים וְאַיֶּלֶת;

אוֹ בִּלִּיתָ בַּכְּרָךְ, בֵּין בָּתִים בְּהִירִים –

אַךְ כָּמוֹנִי הָיִיתָ אֵי־פַּעַם – יֶלֶד.

אָז הָיִיתָ צָעִיר, שְׁזוּף רוּחוֹת וְחַמָּה

וְכָמוֹנִי חָלַמְתָּ עַל יֹפִי וָצֶדֶק;

וּמַדּוּעַ הָלַכְתָּ אֶל שְׂדוֹת מִלְחָמָה

וּבְאֶצְבַּע אוֹיֶבֶת לָחַצְתָּ עַל הֶדֶק?

– – – – – – – – –

עַמּוּדִים שֶׁל אָבָק, כְּעָשָׁן רַב־יְקוֹד

סָעֲרוּ עַל תְּלוּלִית וְהִמְשִׁיכוּ קָדִימָה.

שָׁם טָמוּן חֲבֵרִי, פְּלוּחַ לֵב וְקָדְקֹד

וְחוֹלֵם עַל רֵעָה וְעַל אִמָּא.

חֲבֵרִי הַשַּׁתְּקָן, שֶׁטָּמַנּוּ בַּחוֹל,

הוּא שָׁבוּי יִשָּׁאֵר עֲדֵי נֵצַח;

מַה נּוֹרָא, מַה נּוֹרָא לְסַיֵּם אֶת הַכֹּל

עִם חוֹתַם הַשִׁבְיָה עַל מֵצַח.

אַךְ אַתָּה לֹא תֵּדַע טַעֲמוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

כִּי אֶת טַעַם הַשְּׁבִי לֹא יָדַעְתָּ;

טַעֲמָהּ שֶׁל עֶרְגָּה לַמֶּרְחָב וְלָאוֹר

עֵת כָּלוּא בְּתוֹךְ תַּיִל כָּרַעְתָּ.

וּבִשְׁטוֹף הַיָּמִים כְּמֵרוֹץ גַּלְגַּלִּים,

עֵת הָרְגַלְנוּ לַשְּׁבִי, לַגָּדֵר וְלָרוּחַ –

לִא הִכְאִיבָה כָּל־כָּךְ מוּעָקַת הַכְּבָלִים

כַּכְּמִיהָה לַמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ.

מֵרֻכְסֵי הֶהָרִים עַד לִגְבוּל הַשְּׁמָמָה

נִסְעֲרוּ הָאָבָק, הַשָּׁרָב וְהָרוּחַ;

הִתְבּוֹנֵן, יְדִידִי: שׁוּב יָרְדָה הַחַמָּה

עַל רָאשֵׁי אָהֳלֵינוּ לָנוּחַ.

אָז תִּשְׁאַל לַשָּׁעָה: וְעָנִיתִי: “אַרְבַּע”,

כִּי אַחַת הַמִּלָּה בִּשְׂפוֹתֵינוּ.

בֵּין עִבְרִית לְעַרְבִית הַקִּרְבָה מְרֻבָּה

וְאֶחָד הוּא הַדָּם בְּעוֹרְקֵינוּ.

וְעַל אַף שֶׁסָּבִיב הָאֵיבָה עוֹד רוֹתְחָה,

יוֹם יָבוֹא וְלִחְיוֹת כְּאַחִים עוֹד נַחְזוֹרָה;

אָז אָשׁוּב לְבֵיתִי, וְתָשׁוּב אֶל בֵּיתְךָ,

וְהַכֹּל יִשָּׁכַח, וְאֵיבָה לֹא נִטֹּרָה.

יְדִידִי, אַתָּה חָשׁ? שׁוּב הַלַּהַט מַרְפֶּה

וְהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת אֶל אֹפֶק לָשֶׁבֶת.

… הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לוֹמַר עוֹד הַרְבֵּה, כֹּה הַרְבֵּה,

אַךְ מָנְעוּ הַשָׂפָה, הַגָּדֵר וְהַשֶּׁבִי…

אום אלג’מאל, אוגוסט 1948, תמוז תש"ח