הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, צְרוֹר דַּפִּים נוֹשָׁנִים,

מִמְּגֵרָה נִשְׁכָּחָה, גְּנוּזִים בְּתוֹךְ תִּיק.

טוּרִים שֶׁסִּפְּרוּ עַל שְׁלשִׁים הַשָּׁנִים –

וְהִנֵּה טַעַמְכֶם כְּמוֹ יַיִן עַתִּיק.

חֲרוּזִים שֶׁכָּתַבְתִּי בִּקְרָב, אוֹ תַּרְגִיל,

עַל נְיָר מְקֻמָּט שֶׁנִּשְׁלַף מִתַּרְמִיל;

דַפִּים מֵעֶצְיוֹן,

אוֹ מִשַּׁעַר־הַגַּיְא,

מִסוּאֶץ, הַגּוֹלָן,

מְצָדָה אוֹ סִינַי,

מִמֻּצָּב מְאֻבָּק, קֶבֶר שֵׁיךְ (אוֹ נָבִיא),

חֲרוּזִים שֶׁקִשְּׁטוּ אֶת הַדַּף הַקְּרָבִי…

טוּרים וּמַקָאמוֹת בְּנֵי לָמֶד שָׁנָה

שֶׁלִ פַּלְמַחְנִיק יָרֹק שֶׁיָּצָא מִמַּחְתֶּרֶת;

דַּפִּים שֶׁצִּלְּמוּ אֶת פַּרְצוּף הַמְּדִינָה

בְּחָרוּז, בְּחִיּוּךְ, עִם דִּמְעָה מְסֻתֶּרֶת.

יְשָׁנִים הַדַּפִּים, אַךְ לֹא פָג עוֹד הַטַּעַם

וַאֲפִילוּ אִם אָנוּ (אוֹ הֵם) עֲיֵפִים.

יֵצְאוּ נָא לָאוֹר, לְסַפֵּר שׁוּב הַפַּעַם

אֵיךְ נִשְׁאַרְנוּ לִהְיוֹת צְעִירִים וְיָפִים.

לא עבר חודש מאז הצטרפתי לגרעין [הכינוי המחתרתי של הפלמ"ח, שהוּמצא כדי ‘לבלבל’ את האנגלים, אדוֹני הארץ] – וכבר יצאנוּ למסע הרגלי הראשון שלנו. אתה שואל איך הרגשתי בו?

השוּרוֹת הבאות יהיו אולי תשובה לשאלה.

(מתוך מכתב לעורך “במעלה”, קיץ תש"ד)

אֵלֵינוּ קוֹרְאִים הַשָּׂדֶה וְהָרוּחַ,

מוּלֵנוּ קוֹרֵץ כָּל מִשְׁעוֹל בֶּהָרִים.

אֲנַחְנוּ אַחִים לַמֶּרְחָב הַפָּרוּעַ,

לְסֶלַע אָפוֹר וּפְלָגִים זוֹהֲרִים.

הִכַּרְנוּ בָּאָרֶץ כָּל תֶּלֶם וָרֶגֶב,

בֵּרַכְנוּ כָּל שִׂיחַ וָעֵץ בּוֹדְדִים.

הָרֵי הַגָּלִיל וּפָרֹכֶת הַנֶּגֶב

שָׁמְעוּ אֶת שִׁירֵנוּ, שִׁירַת נַוָּדִים.

עָזַבְנוּ הַבַּיִת (הוּא לָנוּ סוֹלֵחַ),

נָטַשְׁנוּ רֵעִים וְאָחוֹת אֲהוּבָה.

בֵּיתֵנוּ – כָּל שִׂיחַ מוּל פֶּלֶג קוֹלֵחַ,

רֵעֵינוּ – עוֹפוֹת וְחַיַּת עֲרָבָה.

צָחַקְנוּ לְסַעַר נוֹחֵת מִשָּׁמַיִם,

הוֹשַׁטְנוּ לָשׁוֹן מוּל תַּנּוּר־הַחַמָּה.

כָּרַתְנוּ הַבְּרִית עִם מִשְׁמַעַת־הַמַּיִם

וְעֹל הַתַּרְמִיל נַחֲבֹק בִּדְמָמָה.

וְאִם יִכָּשֵׁל אַלְמוֹנִי בְּטוּרֵנוּ –

יִדֹּם הַמַּסָּע וְאוֹתוֹ נֶאֱסֹף;

וְשׁוּב, כְּתָמִיד, מְטַפֶּסֶת דַּרְכֵּנוּ

אֶל הַר שֶׁפִּזֵּר מִשְׁעוֹלָיו לָאֵינְסוֹף.

“בנשק זה המופקד בידי על־ידי ארגון ה’הגנה' בארץ־ישראל אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות־נפש”. – זה היה נוּסח השבועה, שנשבענוּ חצי שנה אחרי גיוּסנו לפלמ"ח על ראש המצדה.

עַל חַרְבָּם הֵם נָפְלוּ, גִּבּוֹרֵי מְצָדָה,

כִּי וִתְּרוּ עַל חַיִּים שֶׁל עַבְדּוּת;

מַעֲשֵׂה גְּבוּרָתָם לֶב כֻּלָּנוּ צָדָה

מִיָּמִים רְחוֹקִים שֶׁל יַלְדּוּת.

עִם אַשְמֹרֶת שְׁלִישִׁית הֶעְפַּלְנוּ לָהָר.

גַּם חַמָּה מִמּוֹאָב לֹא זָרְחָה.

רַק כּוֹכָב אַחֲרוֹן מֵעָלֵינוּ גָּהַר,

כִּי רָאָה: שַׁיָּרָה מְשָׂרְכָה.

הָרִמּוֹן הִתְנַפֵּץ, הַשְּׁבוּעָה הִדְהֲדָה

וְכֻלָּנוּ יָדַעְנוּ הֵיטֵב:

טוֹב לָמוּת וְלִזְכּוֹת בְּחֵרוּת־מְצָדָה

מִלִּהְיוֹת עֲבָדִים לָאוֹיֵב.

חדשים של אימונים, עבודה, ציפיה. ופתאום – עולים על משׂאית, יורדים דרומה, לפוצץ גשר על הגבול. שם, בדמדומי תמוז תש"ו, נרשמו השורות הבאות על דף מקופל.

הַלּוֹחֲמִים נָחִים. שְׁעַת עַרְבַּיִם.

מַשָּׁב עָיֵף עוֹלֶה מִמַּעֲרָב.

הַשֶּׁקֶט מְדַבֵּר מִן הָעֵינַיִם:

בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה יוֹצְאִים לַקְּרָב.

הוֹלְכִים הִנָּם אֶל הַבִּלְתִּי־יָדוּעַ,

וְלָמָּה כָּל־אֶחָד כָּזֶה שָׁלֵו?

הַגִ’ינְגִ’י מְפַזֵּם “לָמָּה מַדּוּעַ”…

אַךְ מִי יוֹדֵעַ מַה יָּשִׁיר בַּלֵּב?

הַשְׁקֵף, גּוֹרָל־אוֹ־אֵל, מִמְּרוֹם שִׁבְתֶּךָ,

רְאֵה כַּמָּה טוֹבִים מַבָּטֵיהֶם.

קָחֵם הַלַּיְלָה תַּחַת חָסוּתֶךָ

וַהֲשִׁיבֵם עִם אוֹר אֶל בָּתֵּיהֶם.

מֵאוֹת חַיָּלִים פָּגַשְׁתִּי בִּקְרָבוֹת הַשִּׁחְרוּר,

גַם צָעִיר, גַם קָשִׁישׁ; בַּחוּרָה וּבָחוּר.

הָיִיתִי רוֹצֶה גם הַיּוֹם לַעֲמֹד לְמוּלָם,

אַךְ אֵיפֹה יֵשׁ זְמַן לְתָאֵר אֶת כֻּלָּם?

נְמוּכִים וּגְבֹהִים

עַלִּיזִים, עֲצוּבִים,

גַם רָזִים, גַם שְׁמֵנִים,

וּגְדוֹלִים, וּקְטַנִּים

(וְגַם – בֵּינוֹנִים)…

חִוְּרִים וּשְׁזוּפִים,

כְּפוּפִים וּזְקוּפִים,

מִן הַחִי“שׁ, מִן הַגַּחַ”ל,

מִן הַמַּחַ“ל, הַנַּחַ”ל…

וְכֻלָּם אַמִּיצִים – מִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם.

וְכֻלָּם, וְכֻלָּם צוֹעדִים עַל שְׁתַּיִם –

אִם יְחֵפִים, וְאִם בְּנַעֲלַיִם…

אַךְ הַבֹּקֶר נִזְכַּרְתִּי (לֹא אֵדַע הַסִּבָּה)

בְּגִבּוֹר מְיֻחָד, שֶׁהָלַךְ עַל אַרְבַּע.

וַאֲפִילוּ שֶׁקְּצָת פֹּה וָשָׁם אֲצַ’זְבֵּט –

יִהְיֶה זֶה סִפּוּר שֶׁכֻּלּוֹ – רַק אֱמֶת!

זֶה קָרָה עַל מִשְׁלָט בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן,

בָּאֶמְצַע – מוּל סוּרְיָה וּמוּל לְבָנוֹן.

וְעַל הַמִּשְׁלָט, שֶׁנִּקְרָא “עֵץ הַשֵּׁיךְ”

רָבְצָה מַחְלָקָה יְדוּעָה, וְעוֹד אֵיךְ! –

מַחְלָקָה שֶׁל פַּלְמַ"ח

מֵחֲטִיבַת “יִפְתָּח”,

שֶׁיָּצְאָה בִּסְטֶן וְאֶקְדָח

מוּל טַנְק וְתוֹתָח…

מִי לֹא הָיוּ שָׁם?

אֶת מִי לֹא רָאוּ שָׁם? –

אֶת עֻזִּי הַגִ’ינְגִ’י,

אֶת מוֹיְשֶׁה וּצְבִינְגִ’י

אֶת יוֹסֶלֶה ג’וֹבּ

וּשְׁמוּלִיק הַזְ’לוֹבּ,

אֶפְרוֹיְקֶה הַגּוּץ

וּמוֹטֶלֶה צוּץ;

זְאֵב הַמְאֻלָּף

וּצְבִיקָה־צַלָּף.

גַ’מִיל הַיָחֵף

וְחַיִימְקֶה כֵּף…

וְהָיְתָה, כַּמּוּבָן, אֲבִישָׁג הַחוֹבֶשֶׁת,

זֹאת שֶׁאֶת לֵב כָּל הַחֶבְרֶה כּוֹבֶשֶׁת.

הַחֶבְרֶה הֲכִי חַבּוּבִּים בָּעוֹלָם,

אַךְ אֵיפֹה יֵשׁ זְמַן לְתָאֵר אֶת כֻּלָּם?

אַךְ רֶגַע… לִפְנֵי שֶׁאֶשְׁכַּח – אַזְכִּיר עוֹד אֶחָד,

טִפּוּס מְיֻחָד,

הֲלֹא הוּא רַחֲמִים מִבַּגְדַד.

הָיָה רַחֲמִים צָנוּם כְּמוֹ מַקֵּל,

וְהָיָה הוּא בַּיְשָׁן, וְהָיָה מִתְבַּלְבֵּל.

רַק שָׁמַע מִין בְּדִיחָה

מְפֻלְפֶּלֶת־“שְׂמֵחָה” –

וְתֵכֶף הִסְמִיק…

כָּזֶה מִין מַצְחִיק!

אַךְ הָיָה רַחֲמִים הֶחָבֵר שֶׁל כֻּלָם,

וְעַל כֵּן גַם הֻחְלַט – אֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם.

יוֹם אֶחָד – זֶה הָיָה יוֹם גָּשׁוּם וְקָרִיר,

כָּזֶה שֶׁבָּרַדְיוֹ אוֹמְרִים “יוֹם סַגְרִיר”,

חָזְרָה הַכִּתָּה מִפְּשִׁיטָה שֶׁל תַּגְמוּל

מֵעֵבֶר לַגְּבוּל.

הוֹלְכִים עֲיֵפִים אֶל מִשְׁלַט “עֵץ הַזַּיִת”,

וְחוֹלְמִים עֶל מִטָּה, וְחוֹשְׁבִים עַל הַבַּיִת.

רָפִי הַמֵמְכָּף צוֹעֵד הָרִאשׁוֹן,

אֶפְרוֹיְקֶה הַגּוּץ – מְאַסֵּף אַחֲרוֹן.

וּפִתְאֹם, מִן הַוַאדִי נִשְׁמְעָה יְלָלָה, כַּנִרְאֶה;

מִישֶׁהוּ שׁוֹכֵב שָׁם, מְיַלֵּל וּפוֹעֶה.

לְמִשְׁמַע הַיְלָלָה נֶעֱמַד רַחֲמִים

וְאָמַר בְּמִין קוֹל מִתְחַנֵּן וְחָמִים:

"חֶבְרֶה, זֶה גוּר. הוּא שׁוֹכֵב לֹא רָחוֹק,

וְאִם הוּא מְיַלֵּל – בְּחַיַּי, זֶה לֹא צְחוֹק.

אֲנִי–––"

אֲבָל הַמֵמְכָּף לוֹ אוֹמֵר: "הִשְׁתַּגַּעְתָּ?

אֵין לְךָ מַה לַּעֲשׂוֹת, רַק לָרֶדֶת לְמַטָּה?"

אַךְ רַחֲמִים לֹא שׁוֹמֵעַ. הוּא רָץ עִם הַסְּטֶן

וְכֻלָם מְחַכִּים לוֹ בְּמַצַּב הָכֵן…

רֶגַע עוֹבֵר –

רַחֲמִים כְּבָר חוֹזֵר –

מְחַיֵּךְ וּמַבְּסוּט.

וּבַיָּדַיִם שֶׁלּוֹ – כֶּלֶב קָט וּפָעוּט.

הוּא נִכְנָס לַשּׁוּרָה וְאוֹמֵר לַמַּדְרִיךְ:

“נוּ חֶבְרֶה, קָדִימָה! אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ!”

מַמְשִׁיכָה הַכִּתָּה וְיוֹרֵד לוֹ הַלַּיְלָה.

וְכָל אֶחָד חוֹשֵׁב:

“רַחֲמִים זֶה – הוּא קְצָת טָרַלַיְלָה”…

הַחֶבְרֶה חָזְרוּ לַבָּסִיס, כָּל אֶחָד לַפִּנָּה.

מַשְׁכִּיב רַחֲמִים אֶת הַגּוּר עַל שַׂק־הַשֵּׁנָה

וְאוֹמֵר: "לַיְלָה טוֹב. יַא־חֲמוּדִי.

קֹדֶם כֹּל אֶתֵּן לְךָ שֵׁם. אֶקְרָא לְךָ – רוּדִי!"

מֶה הָיָה בַּיָּמִים הַבָּאִים, יְדִידַי,

תּוּכְלוּ לְנַחֵשׁ בְּעַצְמְכֶם בְּוַדַּאי.

הַכְּלַכְלָב הַקָּטָן וְהַפַיְטֶר רַחֲמִים

נַעֲשׂוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְעִימִים.

הַחֶבְרֶה חוֹזְרִים מִפְּשִׁיטָה וּמִקְּרָב,

כָּל אֶחָד כְּמוֹ הָרוּג עַל הָאָרֶץ נִשְׁכָּב…

אֲבָל רַחֲמִים – מַה תַּגִידוּ עָלָיו? –

לֹא נִשְׁכָּב, רַק יוֹשֵׁב לְטַפֵּל בַּכְּלַבְלָב…

מִבְּגָדָיו עוֹד מֵרִיחַ אֲבַק־הַשְׂרֵפָה,

אַךְ יָדָיו הַצְּרוּבוֹת מוּשָׁטוֹת לִלְטִיפָה.

רַק לִפְנֵי רֶגַע יָרָה בָּאוֹיֵב,

אֲבָל בְּעֵינָיו – הַמַבָּט הָאוֹהֵב.

וְעֻזִי הַגִ’ינְגִ’י מַבִּיט בּוֹ,

וְחוֹשֵׁב דְבָרִים חֲכָמִים:

"כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא – רַחֲמִים… רַחֲמִים…

וְרַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ מִי כָּאן חָכָם בַּלַּיְלָה,

וְרַק הוּא יְגַלֶּה מִי בֶּאֱמֶת טָרַלַיְלָה"…

חֹדֶשׁ, חָדְשַׁיִם עָבְרוּ. הַגָּלִיל מְשֻׁחְרָר,

וְהַגְּדוּד הִתְקַפֵּל וְדָרוֹמָה דָהַר.

רֹב הַפַּלְמָח אָז לַנֶּגֶב הָלַךְ,

עִם כָּל הַחֶבְרֶה הַטּוֹבִים מִ“יִפְתָּח”:

הָלַךְ עֻזִי הַגִּ’ינְגִ’י

וּמוֹיְשֶׁה, וּצְבִינְגִ’י,

גַם יוֹסֶלֶה ג’וֹבּ

וּשְׁמוּלִיק הַזְ’לוֹב,

אֶפְרוֹיְקֶה הַגּוּץ

וּמוֹטֶלֶה צוּץ;

גַם זְאֵב הַמְאֻלָּף

וּצְבִיקָה־צַלָּף,

וְגַ’מִיל הַיָחֵף

וְחַיִימְקֶה־כֶּף…

וְהָלְכָה, כַּמּוּבָן, אֲבִישָׁג הַחוֹבֶשֶׁת,

זֹאת שְׁאֶת לֵב כָּל הַחֶבְרֶה כּוֹבֶשֶת…

אַךְ רֶגַע, אַזְכִּיר עוֹד אֶחָד שֶיָּרַד,

וְהוּא, כַּמּוּבָן, רַחֲמִים מִבַּגְדַד.

וְאִתּוֹ גַם יָרַד

הַכְּלַבְלָב הַנֶחְמָד.

אֵיךְ אָז אָמְרוּ? – "קָדִימָה, יָא שֵׁיךְ,

כֶּלֶב מִי שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ".

וְרוּדִי הָלַךְ

עִם כָּל הַפַּלְמַח.

אֲבָל רוּדִי שֶׁלָּנוּ לֹא הָיָה כְּבָר גּוּר פַסְפוּס.

הוּא הָיָה כְּבַר גָּדוֹל, כִּמְעַט כְּמוֹ סוּס.

גָּדוֹל כְּמוֹ סוּס, וְחָכָם כְּמוֹ – כֶּלֶב.

וְאֶלֶף צִ’יזְבַּטִים סִפְּרוּ עָלָיו, אֶלֶף!

הַחֶבְרֶה יוֹצְאִים אֶל הַקְּרָב,

אִם זֶה קַיִץ אוֹ חֹרֶף –

רוּדִי מְסָרֵב סְתָם לָשֶׁבֶת בָּעֹרֶף.

כָּל מָקוֹם בּוֹ נִמְצָא רַחֲמִים מִ’יִּפְתָּח' –

שָׁם נִמְצָא גַם רוּדִי, גִּבּוֹר הַפַּלְמַח:

אִם סִיּוּר עַל הַגְּבוּל,

אוֹ פְּשִׁיטָה שֶׁל תַּגְמוּל,

כִּתּוּר כִּיס־פָלוּגָ’ה,

בְּרָפִיחַ, בְּעוּגָ’ה,

בְלִוּוּי שַׁיָרוֹת,

אוֹ תְּפִיסַת בְּאֵרוֹת,

הַתְקָפָה עַל מִשְׁלָט

אוֹ דְּהִירָה לְאֵילַת –

כָּל מָקוֹם בּוֹ נִמְצָא רַחֲמִים מִ’יִּפְתָּח' –

שָׁם נִמְצָא גַם רוּדִי, גִּבּוֹר הַפַּלְמַח:

הוּא הָלַךְ, הוּא זָחַל,

הוּא נָסַע, אוֹ צָלַל.

הוּא דָהַר, הִסְתָּעֵר,

הוּא אָרַב, הִתְחַפֵּר.

אוּלַי הוּא לֹא יָרָה בִּסְטֶן, אוֹ אֶקְדָּח,

אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת – הוּא נָבַח, הוּא נָשַׁךְ!

הוּא הָיָה סְתָם טוּרַאי, כְּמוֹ כָּל אֶחָד,

אַךְ תַּמִיד בְּקִרְבַת רַחֲמִים מִבַּגְדַד.

וְכֻלָּם הֶאֱמִינוּ, וְיָדְעוּ בְּלִי נֵדֶר:

אִם רוּדִי הוֹלֵךְ – אָז הַכֹּל בְּסֵדֶר.

עֻבְדָה כֹּה בְּרוּרָה, אֵין פְּשׁוּטָה עוֹד מִמֶּנָה,

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בַּיּוֹם, כְּמוֹ חֻפְשָׁה שֶׁאֵינֶנָּה…

עַד שֶׁפַּעַם הִגִּיעַ לַיְלָה אֶחָד

בּוֹ יָצְאָה הַכִּתָּה לְמִבְצָע מְיֻחָד:

חֲדִירָה אֶל שִׁטְחֵי הָאוֹיֵב הַתְּפוּסִים,

הַשָׂגַת יְדִיעוֹת עַל עֶמְדוֹת וּבְסִיסִים.

הַכִּתָּה הִסְתַּדְרָה בְּשׁוּרָה. הִתְפַּקְדָה.

בְּדִיקָה אַחֲרוֹנָה. הִכּוֹן לִצְעָדָה.

וּפֶתַע עוֹצֵר הַמֶּמְכָּף וְאוֹמֵר:

“רוּדִי, בּוֹא הֵנָּה, אַתָּה תִּשָּׁאֵר!”

– הוּא נִשְׁאָר מֵאָחוֹר?

– מַה פִּתְאֹם וּמָה עוֹד?

– תָּבִינוּ, זֶה ג’וֹבּ מְסֻכָּן עַד מְאֹד.

וּמוּטָב שֶׁרוּדִי יֵשֵׁב בַּבָּסִיס,

בִּמְקוֹם שֶׁאוֹתָנוּ לַבֹּץ הוּא יַכְנִיס.

רַחֲמִים הִתְנַגֵּד,

אַךְ פְּקֻדָּה הִיא פְּקֻדָּה,

רוּדִי נִקְשַׁר.

הַכִּתָּה צָעֲדָה לְבַדָהּ.

צוֹעֵד רַחֲמִים, לְבַדוֹ הוּא צוֹעֵד,

וּמַה זֶה מַכְבִּיד עַל לִבּוֹ הָרוֹעֵד?

… נִבְלְעָה הַכִּתָּה בַּמֶּרְחָב הָאָפֵל

וּמָסָךְ שֶׁל חֲצוֹת עַל הַנֶּגֶב נוֹפֵל –––

––– עָבְרוּ שְׁעָתַיִם, הַמָּסָךְ מִתְרוֹמֵם:

הַכִּתָּה אַט חוֹזֶרֶת מִן הַגְּבוּל הַדּוֹמֵם.

עוֹד רֶגַע – וְרוּדִי קוֹפֵץ לִקְרַאתָם,

מְכַשְׁכֵשׁ בִּזְנָבוֹ, מְחַפֵּשׂ בֵּין כֻּלָּם,

וּמִיָּד מְגַלֶּה: בֵּין הַחֶבְרֶה הַדּוֹמְמִים

חָסֵר רַק אֶחָד, וְהוּא – רַחֲמִים.

מָה קָּרָה? אֵיפֹה הוּא?

הֵם עוֹמְדִים בִּשְׁתִיקָה…

וְרַק הַמֶּמְכָּף אָז פּוֹנֶה לַכִּתָּה:

"נוּ, חֶבְרֶה, אָסוּר לִסְמוֹךְ פֹּה עַל הַנֵּס.

צָרִיךְ לַחֲזֹר, אֶת רַחֲמִים לְחַפֵּשׂ."

הַכִּתָּה מִסְתּוֹבֶבֶת אָחוֹרָה כְּמוֹ צֵל –

וְרוּדִי מְזַנֵּק לַמֶּרְחָב הָאָפֵל.

הוּא רָץ, נֶעְלָם

וְשׁוֹתֵק הָעוֹלָם ––––

לְאַחַר שְׁעָתַיִם מְגַלֶּה הַשּׁוֹמֵר:

אֵיזֶה צֵל מִתְקָרֵב אַט לְאַט לַגָּדֵר.

– עֲצֹר! – הוּא קוֹרֵא,

– עֲמֹד, 'נִי יוֹרֶה!

אֵין תְּשׁוּבָה… וְהַצֵּל מִתְקָרֵב לַגָּדֵר

וּמַזָּל שֶׁכָּזֶה – הוּא לֹא יָרָה, הַשּׁוֹמֵר.

בְּקִצּוּר, זֶה הָיָה צֵל גָּדוֹל וְכָפוּל,

שֶׁזָחַל וְהִגִּיעַ מֵעֵבֶר לַגְּבוּל.

וּמִי הֵם הָיוּ, בְּנֵי הַצֵּל, יְדִידַי? –

זֹאת נִחַשְׁתֶּם יָפֶה, בְּוַדַּאי.

וּבְכָל־זֹאת אֲסַפֵּר בְּקִצוּר מַה קָּרָה:

רוּדִי גִלָּה אֶת רַחֲמִים מְחֻסַּר הַכָּרָה.

הוּא לִקֵּק אֶת פָּנָיו שֶׁדָּבְקוּ אֶל הַחוֹל,

הוּא עוֹרֵר אֶת רֵעוֹ, וְעָזַר לוֹ לִזְחוֹל;

הוּא תָּמַךְ בּוֹ, עָזַר לוֹ לָלֶכֶת קָדִימָה,

הוּא עוֹדֵד וְחִזֵּק, כִּי יֵלֵךְ וִיהִי מָה!

וְכָךְ הֵם הִגִּיעוּ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁלוֹם

לַבָּסִיס… וְלֹא הָיָה זֶה חֲלוֹם.

וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רָחֲמִים אַחַר־כָּךְ:

"הִנֵּה כָּךְ נוֹהֲגִים חֲבֵרִים בַּפַּלְמַח –

קֹדֶם הִצַּלְתִּי אֲנִי אֶת חַיָּיו,

וְהִנֵּה – גַם הוּא לֹא נִשְׁאָר לִי חַיָּב"…

… וְשׁוּב כָּל הַחֶבְרֶה יוֹצְאִים אֶל הַקְּרָב,

וְהוֹלֵךְ רַחֲמִים, וְגַם רוּדִי אַחֲרָיו:

הוּא הוֹלֵךְ, הוּא זוֹחֵל,

הוּא דוֹהֵר, אוֹ צוֹלֵל.

הוּא אוֹרֵב, מִסְתָּעֵר,

הוּא רוֹבֵץ, מִתְחַפֵּר…

וְאִם לֹא יָרָה הוּא בִּסְטֶן, אוֹ אֶקְדָּח –

הֲרֵי בִּמְקוֹם זֹאת הוּא נָבַח, וְ…נָשַׁךְ!

וְכָל הַכִּתָּה אָז יוֹדַעַת בְּלִי נֵדֶר:

אִם רוּדִי הוֹלֵךְ – אָז הַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר!

עַל מַחְלֶקֶת־הָהָר שׁוּם צִ’יזְבָּט לֹא אַפְרִיחָה;

כְּבָר יָדוּעַ לַכֹּל: הִיא רוֹכֶבֶת בַּגּוּשׁ.

הִיא הוֹלֶכֶת לְג’וֹבִּים. הִיא אֵשׁ כְּבָר הֵרִיחָה.

הִיא סַלַּמְתּוּ חַבּוּבָּה… בָּזֹאת אֵין חִדּוּשׁ.

אַךְ חַבּוּבּ מִכֻּלָּם – וְעַל זֶה אֵין וִכּוּחַ –

הוּא צְבִיקָה הֲרָרִי, הַלֵּץ הַצָּנוּם.

תָּמִיד הוּא רִאשׁוֹן, תָּמִיד עַלִּיז־רוּחַ,

כְּבָר כִּמְעַט שֶׁנִּפְצָע – וְאֶצְלוֹ זֶה עוֹד כּלוּם.

כִּי עַל צַוָּארוֹ שֶׁל הַנַּעַר (הוּא צְבִיקָה)

נוֹצֶצֶת שַׁרְשֶׁרֶת־זָהָב, וּבָהּ “לֵב”.

– הֵי, צְבִיקָה, מִמִּי זֶה?

– רַק אַל נָא תַּסְמִיקָה!

– סַפֵּר, בְּלִי חָכְמוֹת! – הַצִּבּוּר מִתְלַהֵב.

אֵין בְּרֵרָה. הוּא מַסְמִיק וּמַשְׁמִיעַ בְּשֶׁקֶט:

– זֶה מִמֶּנָּה, מֵרוּתִי. הִנֵּה הַצִּלּוּם.

הוּא מֵסִיר אֶת הַ“לֵּב” וְהוֹפְכוֹ, וּמִנֶּגֶד –

נַעֲרָה מְחַיֶּכֶת שָׁם – “מֹתֶק עָצוּם!”…

הִיא נָתְנָה לְמַזְכֶּרֶת אֶת זוֹ הַשַּׁרְשֶׁרֶת

וְעָנְדָה לוֹ אוֹתָהּ מִסָּבִיב לַצַּוָּאר.

גַם הוֹסִיפָה בַּקְשִׁישׁ – נְשִׁיקָה מְסַחְרֶרֶת…

וּצְבִיקָה יָצָא אֶל מַחְלֶקֶת־הָהָר.

וּמֵאָז הוּא קוֹפֵץ אֱלֵי ג’וֹבּ בְּכָל רֶגַע;

הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן בְּכָל קְרָב שֶׁעָבַר.

וְתָמִיד הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פֶגַע –

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר. מוֹקְשִׁים בַּסִּבּוּב,

יְרִיּוֹת עַל הַמֶּשֶׁק,

צְלִיפָה בְּהַרְטוּב,

אוֹ פַּטְרוֹל לְלֹא נֶשֶׁק;

מַאֲרָב מוּל הַיַּעַר,

פִּצּוּץ שְׁנֵי בָּתִּים,

הַפְגָּזָה עַל הַיַּעַד

אוֹ תְּפִיסַת מִשְׁלָטִים;

הֲדִיפַת הַתְקָפָה בְּתוֹךְ שַׁעַר־הַגַּיְא –––

צְבִיקָה פֹּה, צְבִיקָה שָׁם, צְבִיקָה כַּאן… צְבִיקָה – דַי!

הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם מִכָּל קְרָב שֶׁעָבַר

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר.

עַד שֶׁפַּעַם, עִם עֶרֶב, אֵרְעָה קַטַסְטְרוֹפָה

נֶעֶלְמָה הַשַּׁרְשֶּרֶת; עָשְׂתָה “וַיִּבְרַח”.

וּמֵאָז צְבִיקָה – פַּחַד! – יָרַד מִן הַגֹּבַהּ;

לֹא תַּכִּירוּ אוֹתוֹ; הוּא כֻּלּוֹ מְצֻבְרָח.

זֶה קָרָה בַּמַּשְׁלָט שֶׁעַל הַר־הָרַקֶטָה,

הַקְּרָב הַגָּדוֹל בּוֹ נִפְצַע אֶבְיָתָר.

רַק חָזַרְנוּ – וּצְבִיקָה נִזְעַק לוֹ לְפֶתַע:

– הַשַּׁרְשֶׁרֶת! הִיא אֵינֶנָה לִי עַל הַצַּוָּאר!

לֹא הוֹעִילוּ מִילְיוֹן עוֹלָמוֹת שֶׁהָפַכְנוּ.

לֹא הוֹעִילוּ אַלְפֵי הַטְרָחוֹת שֶׁטָּרַחְנוּ.

לֹא עָזְרוּ מוֹדָעוֹת בַּחֲדַר־הַתַּרְבּוּת –

הַשַּׁרְשֶׁרֶת אֵינֶנָּה. הָלְכָה לְאִבּוּד.

וּצְבִיקָה הָלַךְ וְיָרַד בְּפִיגוּרָה.

לֹא אוֹכֵל, לֹא יָשֵׁן, בְּחַדְרוֹ לֹא יָגוּרָה.

מִתְרוֹצֵץ כְּמוֹ הֶדְיוֹט – רַחְמָנוּת לַחֲזוֹת.

וְהַחֶבְרֶה נָבוֹכוּ:

– נוּ, מַה לַּעֲשׂוֹת?

* * *

כָּךְ עָבַר עוֹד שָׁבוּעַ. יֵשׁ קְצָת מַצַּב־רוּחַ.

וּפֶתַע עָבְרָה הָרִנָּה עַל הַגּוּשׁ:

הַלַּיְלָה עוֹלִים עַל הַקַּסְטֶל… בָּטוּחַ!

נִתְקֹף אֶת הַכְּפָר; הַסִּיסְמָה הִיא: כִּבּוּשׁ!

אָז פָּרְצָה צָהֳלָה וְהִפְגִּיזָה בְּקֶצֶב:

עַל מַחְלֶקֶת־הָהָר יִשְׁמַע כָּל הָעוֹלָם!

וַאֲפִילוּ הוּא, צְבִיקָה, שָׁכַח אֶת הָעֶצֶב

וְנִסְחַף בְּנַחְשׁוֹל הַשִׂמְחָה שֶׁל כֻּלָּם…

בַּחֲצוֹת כְּבָר הֻקַּף בְּהֶסְתֵּר הַר הַקַּסְטֶל.

כָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל שֶׁהַזְּמַן יַעֲבוֹר.

הַדְּמָמָה מַפְחִידָה… וְלוֹחֵשׁ קוֹל הַ’מַּיְסְטֶר':

– הִגַּענוּ, עֲבוֹר!

– הַתְקִיפוּ! עֲבוֹר…

– הִסְתָּעֵר!!!

וְהַקְּרָב אָז הִתְחִיל לְהָרִיעַ,

וְהָיָה שָׁם כֹּה חָם, שֶׁהָהָר כְּבָר הִזִּיעַ…

פֹּה שִׁלְּחוּ רוֹבָאִים

כַּדּוּרִים נִרְגָּזִים.

שָׁם עָבְדוּ רַגָּמִים

וְהִרְבִּיצוּ פְּגָזִים.

כָּאן שׁוֹכֵב מִקְלָעָן

וּמְשַׁלֵּחַ צְרוֹרוֹת;

שָׁם זוֹחֵל הַחַבְּלָן

מִבֵּינוֹת לַגְּדֵרוֹת…

זוֹ מַחְלֶקֶת הָהָר הַתּוֹקֶפֶת בְּלִי חַת

וְקוֹשֶׁרֶת צְלִילִים לְסִימְפוֹנְיָה אַחַת.

וּכְשֶׁבֹּקֶר הִתְחִיל לְחַיֵּךְ אֶל כֻּלָּנוּ

נִשְׁלְחָה הַבְּשׂוֹרָה שֶׁ –

“הַקַּסְטֶל שֶׁלָּנוּ!”

* * *

הַקַּסְטֶל נִכְבַּשׁ וְטֹהַר עַל יָדֵינוּ.

נִתְפְּסוּ עֲמָדוֹת. נֶעֱרַךְ הִמִּפְקָד:

מִי נִפְצַע? מִי נָפַל? מִי חָסֵר בְּתוֹכֵנוּ?

לְבַסוֹף הִתְבָּרֵר: דַּוְקָא צְבִיקָה נִפְקָד.

אָז פָּתְחוּ בְּחִפּוּשׂ: אוּלַי הוּא פָּצוּעַ?

אוּלַי הוּא שׁוֹכֵב תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ?

חִפְּשׂוּ בְּכָל בַּיִת,

מִתַּחַת כָּל זַיִת;

יָרְדוּ לְכָל בּוֹר,

בָּדְקוּ בְּכָל חוֹר;

פָּרְצוּ לְכָל רֶפֶת;

הִסְתַּכְּלוּ בְּמִשְׁקֶפֶת.

סָרְקוּ כָּל חָצֵר,

כָּל מַרְתֵּף, כָּל גָּדֵר.

צָעֲקוּ אֶת הַשֵּׁם

(אוּלַי הוּא יָשֵׁן?);

וְהַכֹּל אַךְ לָשַׁוְא:

הוּא לֹא בָּא. הוּא לֹא שָׁב…

מַה יָּכוֹל כָּאן לִקְרוֹת? מַה יָּכוֹל פֹּה לִהְיוֹת?

הִתְאַמְּצוּ הַמֹּחוֹת – אַךְ שָׁתְקוּ הַפִּיּוֹת…

… שָׁתְקוּ הַפִּיּוֹת, וּפִתְאֹם גָּד מוֹדִיעַ:

– יֵשׁ תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה בִּסְבִיבוֹת הַכִּבְשָׁן!

אָז הֵרִים הַמֵ“ם־מֵ”ם מִשְׁקַפְתוֹ – וְהֵרִיעַ:

– תִּקְרְאוּ לִי ‘יַנְשׁוּף’ אִם לֹא צְבִיקָה הוּא שָׁם!

אָז קָפַץ כָּל בָּחוּר

וְזִמֵּר: כֵּן, בָּרוּר!

– נָכוֹן, זֶהוּ צְבִיקָה!

זֶה הוּא, בִּחְיָאת דִינִי!

– מַה קָרָה לַבַּרְנַשׁ, שֶׁסוֹף־סוֹף הוּא חוֹזֵר?

– הוּא שָׁוֶה שְׁנֵי צְרוֹרוֹת מֵהַ’טּוֹמִי' הַפִינִי

בִּגְלָל כָּל הַצָּרוֹת שֶׁגָּרַם, הַמַּמְזֵר…

… הִנֵּה הוּא דּוֹהֵר בִּתְרוּעָה מְאֻשֶּׁרֶת;

הִנֵּה הוּא שׁוֹאֵג מֵרָחוֹק!

– חֶבְרֶה, יֵשׁ!!!

חֶבְרַיָּה, הַבִּיטוּ – הִנֵּה הַשַּׁרְשֶׁרֶת!

וְכֻלּוֹ לֶהָבָה, וְעֵינָיו יוֹרוֹת אֵשׁ. –––

וּלְאַחַר שֶׁנִּרְגַּע וְיָשַׁב לוֹ בְּשֶׁקֶט,

הִסְכִּים לְסַפֵּר מַה קָּרָה לוֹ וְלָהּ:

אֵיךְ שָׁמַע בַּלֵּילוֹת – הַשַּׁרְשֶׁרֶת צוֹעֶקֶת,

מִתְחַנֶּנֶת לָשׁוּב אֶל צַוַּאר בַּעֲלָהּ.

"אָז יָדַעְתִּי מִיָּד: הַשַּׁרְשֶׁרֶת בַּשֶּׁבִי,

הִיא נָפְלָה לְיָדָיו שֶׁל בֶּן־דּוֹד עַל הָהָר;

וְיָדַעְתִּי גַּם: רוּתִי שֶׁלִי לֹא תִּרְצֶה בִי

כָּל עוֹד הַשַּׁרְשֶׁרֶת נִמְצֵאת בִּידֵי זָר…

וְהַיּוֹם, כְּשֶׁיָצָאנוּ לָהָר, שׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי:

הַשַּׁרְשֶׁרֶת קוֹרֵאת לִי. הִיא כַּאן, חֵי נַפְשִׁי!

מִתּוֹךְ הַיְרִיּוֹת הִיא קָרְאָה… אָז נִגַּשְׁתִּי

לִמְצֹא אוֹתָהּ… כֵּן –

לְחַלְצָהּ לַחָפְשִׁי!"

וּבְתוֹךְ הַיְרִיּוֹת, הַקְּלִיעִים, הֶעָשָׁן,

בֵּין צְלָלִים שֶׁל אוֹיֵב הַנִּמְלָט בֶּהָמוֹן –

הוּא מַבְחִין: יֵשׁ תְּנוּעָה חֲשׁוּדָה בַּכִּבְשָׁן.

הוּא זוֹחֵל לַחַלּוֹן וּמַשְׁחִיל בּוֹ רִמּוֹן.

… עוֹד רִמוֹן – וּדְמָמָה…

וְעַכְשָׁו, תַּת־מִקְלָע –

שְׁלַח נָא צְרוֹר אֵשׁ קַלָּה בְּתוֹסֶפֶת קְלָלָה…

הַכִּבְשָׁן נָח כְּמוֹ מֵת. הוּא נִכְנָס אֵלָיו פְּנִימָה.

גּוּף קָפוּא וְדוֹמֵם מִתְגַּלֶּה לְעֵינָיו.

הוּא נוֹשֵׁךְ אֶת שְׂפָתָיו וְאוֹמֵר:

– נוּ, קָדִימָה!

הוּא נִגָּשׁ, מִתְכּוֹפֵף וְהוֹפְכוֹ עַל פָּנָיו…

וּצְבִיקָה סִיֵּם:

– בְּקִצּוּר, הִיא הָיְתָה שָׁם,

תְּלוּיָה שָׁם אֶצְלוֹ מִסָּבִיב לַצַוָּאר.

זֶה הָיָה מְפַקֵּד, כָּכָה יֵשׁ לִי הָרֹשֶׁם…

וְעַכְשָׁו שׁוּב אֶצְלִי הִיא, וְזֶה הָעִקָּר.

… וְשֵׁנִית הוּא קוֹפֵץ אֱלֵי ג’וֹבּ בְּכָל רֶגַע,

וְשׁוּב הוּא רִאשׁוֹן בְּמַחְלֶקֶת־הָהָר.

מִכָּל קְרָב הוּא יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פֶּגַע,

וְאִתּוֹ – הַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר.

מוֹקְשִׁים בַּסִּבּוּב,

יְרִיוֹת עַל הַמֶּשֶׁק;

הַפְגָּזָה בְּהַרְטוּב,

פַּטְרוֹל לְלֹא נֶשֶׁק.

מַאֲרָב מוּל הַיַּעַר,

אוֹ פִּנּוּי יְלָדִים;

הַתְקָפָה עַל הַיַּעַד

וּתְפִיסַת מִשְׁלָטִים.

אַבְטָחַת שַׁיָּרָה בְּתוֹךְ שַׁעַר־הַגַּיְא –

צְבִיקָה פֹּה, צְבִיקָה שָׁם, צְבִיקָה כָּאן… צְבִיקָה – דַי!

וְתָמִיד הוּא חוֹזֵר מִכָּל קְרָב שֶׁעָבַר

רַק הוֹדוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר!

ניסן תש"ח

העם מכריז על מדינת ישראל

נסתיימה מערכת הגבורה של גוש עציון

(שתי כותרות בגליון “יום המדינה”, ה' אייר תש"ח)

כְּבָר הַלַּיְלָה הִדְלִיק נֵר־שֶׁל־חַג עַל פִּסְגַת הַר־צִיּוֹן,

כִּי גָּוְעוּ רַעֲמֵי הַפְּגָזִים מִסִּינַי עַד מָרַאר.

וּבְתוֹךְ דִּמְמַת הֶעָשָׁן שׁוּב מַבְקִיעַ סִפּוּר גּוּשֹ־עֶצְיוֹן –

אֵיךְ פָּרַח, הֶאֱבִיב וְלָחַם. אֵיךְ חָרַב – וְשֻׁחְרַר.

כְּעֶשְׂרִים שְׁנוֹת־חַיִּים נִתְלְשׁוּ מִיּוֹמָהּ שֶׁל שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה;

וְאוּלַי… אוּלַי זֶה הָיָה רַק אֶתְמוֹל, אוֹ שִׁלְשׁוֹם.

וְאוּלַי לֹא הָיְתָה זוֹ אֶלָּא אַגָּדָה עֲשֵׁנָה,

וְאוּלַי זֶה הָיָה רַק חֲלוֹם…

יוֹם צָעִיר, אֲבִיבִי, אָז צָנַח לְטַיֵּל עַל מוֹרְדוֹת הַר חֶבְרוֹן,

וְשָׁעַט וְזָרָה מִכַּנְפֵי מְטוֹסוֹ רַקָּפוֹת וּצְחוֹקִים.

לְמַרְאֵהוּ נִטְרַפְתָּ לִפְשֹׁט הַמַּדִּים וְלִשְׁאֹג מְלוֹא חָזֶה וְגָרוֹן

וּלְשַׁגֵּר אֶת צְחוֹקְךָ אֶל אַלְפֵי מִשְׁלָטִים, אֶל רֵעִים רְחוֹקִים…

אַךְ פִּתְאֹם – וְקוֹלוֹת אֲחֵרִים הִדְהֲדוּ בִּמְעוֹפָם עַל הַגּוּשׁ

וְהוֹדִיעוֹ: נִטְּשָׁה מִלְחָמָה בֵּין אָבִיב וּבַרְזֶל,

לְמִי מִן הַשְּׁנַיִם תִּהְיֶה הַשְׂרָרָה בָּעוֹלָם הַפָּגוּם.

וְאָמַרְנוּ: נִצַּח הַבַּרְזֶל.

הִתִּיךְ הַבַּרְזֶל אֶת אִשּׁוֹ עַל מִשְׁלַט הַמִּנְזָר וּנְעָרָיו.

אָהֲבוּ הַנְּעָרִים אֶת כָּתְלֵי הַמִּנְזָר הַקְדוּמִים,

אֶת גַּנּוֹ הַסָּבוּךְ, אֶת נוֹפוֹ, אֶת סִתְרֵי שְׁעָרָיו.

וְאָהַב הַמִּנְזָר הַשּׁוֹתֵק אֶת מִנְיַן נְעָרָיו הַהוֹמִים,

אֶת שִׁירָם שֶׁחִדֵּשׁ נְעוּרָיו, אֶת נִשְׁקָם שֶׁהִבְטִיחַ חַיָּיו.

לֹא אָבוּ הַנְעָרִים הִקָּרַע מִגִּבְעַת הַמִּנְזָר וְסַלְעָהּ.

גַם בְּבוֹא הַפְּקֻדָּה “נְסִיגָה” לֹא אָבוּ הִקָּרַע.

עַד הָרַס הָאוֹיֵב וּמָצָא שְׁנֵי רֵעִים חֲבוּקִים בְּעֶמְדַת הַמִּקְלָע,

אֶת נִצְרַת רִמּוֹנָם הָאַחְרוֹן, אֶת יָדָם הַקָּרָה.

חָמֵשׁ פְּעָמִים הִסְתָּעֵר הָאוֹיֵב עַל הַכְּפָר הַנָּצוּר,

וְשָׁב הִסְתָּעֵר בַּשִּׁשִּׁית, וְחָזַר בַּשְּׁבִיעִית – וְנִגַּף.

לֹא יָדַע הָאוֹיֵב אֶת אוֹיְבוֹ, אֶת רוּחוֹ הַקָּשָׁה מִן הַצּוּר,

אֶת הַדָּם הַתּוֹסֵס בָּעוֹרְקִים וְהוּא עַז מִן הַדָּם הַנִּגָּר.

כָּךְ שִׁדֵּר יַעֲקֹב פְּקֻדוֹתָיו עֵת פִּלַּח הַכַּדּוּר אֶת חָזוֹ,

וְאַמְנוֹן הִסְתָּעֵר בְּיָדָיו עֵת אָזְלָה הַתַּחְמֹשֶׁת בַּ’תַּת'.

כָּךְ הִכִּיר הָאוֹיֵב אוֹן־אוֹיְבָיו, שֶׁנִּגְלָה לוֹ בְּאֶלֶף חָזוֹן,

כָךְ לָמַד לְהַכִּיר כָּל אֶחָד,

עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתַר גַּם אֶחָד.

לֵיל־אָבִיב עַרְפִּלִי שׁוּב עָטַף אֶת הַגּוּשׁ הַשּׁוֹתֵת וְעָשֵׁן.

זָהֳרֵי הַבִּירָה הַמֻּפְגֶּזֶת שִׁלְּחוּ הֵד־בִּרְכַּת אֵין־אוֹנִים. צוֹנְנָה הָעֶמְדָה. וּדְמָמָה…

– הַאִם עֵר אָנֹכִי, אִם יָשֵׁן?

צְעָדִים וְהַלְמוּת מִסָּבִיב.

– “הוֹ, אַנְשֵׁי רְבָדִים!” – אֵין עוֹנִים.

אֱלֹהִים, בָּא מוֹעֵד אַחֲרוֹן לְחַיָּיו שֶׁל הַגּוּשׁ הַקּוֹרֵס.

לְמָחָר לֹא נַשְׁכִּים לִנְטִיעוֹת עַל סְלָעָיו רְעֵבֵי הָעֵצִים.

כִּי מָחָר שׁוּב יִרְעַם הַבַּרְזֶל, בְּלִי עוֹצֵר שַׁעֲטוֹ הַהוֹרֵס.

וְהַקְרָב יַחֲנִיק שַׁאֲגוֹ עִם שִׁלּוּחַ אַחְרוֹן הַחִצִּים – – –

– – – – – – – – –

הַשָּׁנִים נִתְלָשׁוֹת לְאִטָּן, וְהַגּוּשׁ עוֹד שָׁבוּי וְחָרֵב

וְעֵינֵי מְגִנָּיו וּבוֹנָיו בּוֹ דְּבוּקוֹת כָּל הָעֵת, כָּל הָעֵת –

בְּגִבְעַת־הַסְּלָעִים הָרְחוֹקָה

בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ הֶעָנֵף;

קַשּׁוּבוֹת לְהֵדֵי הַמִּלִּים הָעוֹלוֹת מִן הַתֵּל הַלּוֹהֵט:

"שֶׁלָּכֶם אָנֹכִי, שֶׁלָּכֶם – וְלוּ גַּם כָּבוּשׁ וּרְווּי דָּם.

שֶׁלָּכֶם, לוֹחֲמֵי כְּפַר־עֶצְיוֹן, מַשׂוּאוֹת, עֵין־צוּרִים וּרְבָדִים!

בְּדִמְכֶם שֶׁהִרְוָה אַדְמָתִי שֶׁלָּכֶם אֲנֹכִי עַד עוֹלָם…

רַק סְלָעַי הַמְצַפִּים לְשוּבְכֶם נִכְסָפִים לִצְחוֹקֵי יְלָדִים"

ג' באייר תשי"א

זה היה נוסח הראשון של השיר; נוסח שנשתמר תשע־עשרה שנה. ביום השביעי למלחמת ששת־הימים הגעתי אל גוש־עציון המשוחרר, ושם כתבתי מחדש את שמונה השוּרות האחרונות של השיר:

נִתְלְשׁוּ הַשָּׁנִים עַד עֶשְׂרִים – וְהַגּוּשׁ עוֹד שָׁבוּי וְחָרֵב,

וְעֵינֵי מְגִנָּיו וּבוֹנָיו בּוֹ דְּבוּקוֹת כָּל הָעֵת, כָּל הָעֵת –

עַד שְׁעַת הַשִׁלֵּם הַגְּדוֹלָה.

וּלְרַגְלָיו שֶׁל הָעֵץ הֶעָנֵף

הִקִּיפוּנִי מִלִּים אֲדֻמּוֹת שֶׁפָּרְצוּ מִן הַתֵּל הַלּוֹהֵט:

"שֶׁלָּכֶם אָנֹכִי, שֶׁלָּכֶם – מְשֻׁחְרָר וּפָדוּי וּרְווּי דָּם.

שֶׁלָּכֶם, לוֹחֲמֵי כְּפַר־עֶצְיוֹן, מַשׂוּאוֹת, עֵין־צוּרִים וּרְבָדִים!

בְּדִמְכֶם שֶׁגָּאַל אַדְמָתִי שֶׁלָּכֶם אֲנֹכִי עַד עוֹלָם,

וּפְרָחַי הַמְצַפִּים לְטַפְּכֶם אֲשַׁטַּח מַרְבַדִּים מַרְבַדִּים".

… ומגוש־עציון – אל מחנה־השבי בעבר־הירדן.

גדר־תיל קוצנית סוגרת בתוכה טוּרים טוּרים של אוהלים מאוּבקים. בפינות הגדר – סוּכּות־שמירה עם לגיונרים חמוּשים. ובתוך האוהלים – שבע־מאות שבויים עבריים, שהובאו מגוש־עציון, מן העיר העתיקה ועוד. עשרה חדשים ארוּכּים של שבי בלב המדבר האינסופי, רביצה על גבי מצע־החול, געגועים צורבים הביתה. ערב שרבי אחד יצאתי מן האהל ועמדתי מול אחמד, הזקיף הבדווי. ואילו היתה לנוּ שׂפה משותפת הייתי אומר לוֹ כך:

יְבֹרַךְ עַרְבְּךָ, הַזָּקִיף הַשַּׁתְקָן

הָרוֹבֵץ בְּעֶמְדַת הַמִּשְׁמֶרֶת.

רַב הַלַּהַט הַיּוֹם, כִּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכַּאן

עַל קָדְקֹד וְעַל אֹהֶל בּוֹעֶרֶת.

כָּרְעוּ אֲנָשִׁים, אֹהָלִים וְגָדֵר

בִּתְפִלָּה חֲנוּקָה לַאֲוִיר, כְּמוֹ לְלֶחֶם;

אַךְ הַחֹם הָאַכְזָר, הָרוֹדֶה, הַבּוֹעֵר

הִשִׁתַּלֵט עַל הַכֹּל – גַּם עָלֶיךָ.

כִּי הִכַּרְתִּי בְּךָ, הַלּוֹעֵג לַשָּׁרָב:

גַּם עָלֶיךָ נוֹפֵחַ הַלַּהַט;

הֵן רָבַצְתָּ הָלוּם, יְדִידִי בֶּן־עֲרָב,

מְעֻלָּף וּמִסְכֵּן – כְּתוֹלַעַת…

הֵן תַּרְשֶה לִי הַיּוֹם כַּנּוֹתְךָ ‘יְדִידִי’

וְתִסְלַח הַגָּדֵר הַחוֹצֶצֶת;

אִם עֲדַיִן רָחוֹק הַשָּׁלוֹם – לְדִידִי

יְדִידוּת מֵעֵינֶיךָ נוֹצֶצֶת.

“הַמִּסְכֵּן”, סָח לִבִּי, "בְּחַמְסִין שֶׁכָּזֶה

הוּא צֻוָּה עַל שְׁבוּיִים לְפַקֵּחַ.

לוּ יָכוֹלְתִּי לִקְרַב, חֲשׂוּף גֵּו וְחָזֶה,

לְבָרְכוֹ בְּשָׁלוֹם – וּלְשׂוֹחֵחַ."

נְשׂוֹחַח, יְדִידִי, כְּאָדָם אֶל אָדָם

בְּדִבּוּר הַקּוֹלֵחַ בְּשֶׁקֶט:

הֶעָבְרָה יַלְדּוּתְךָ בְּמִדְבָּר שֶׁרָדַם

אוֹ בְּסַאלְט, אוֹ עַמָאן הַשּׁוֹקֶקֶת?

אִם גָּדַלְתָּ בְּחֵיק גֵּאָיוֹת וְכָרִים

וְרֵעֶיךָ – צִפּוֹר וּכְבָשִׂים וְאַיֶּלֶת;

אוֹ בִּלִּיתָ בַּכְּרָךְ, בֵּין בָּתִים בְּהִירִים –

אַךְ כָּמוֹנִי הָיִיתָ אֵי־פַּעַם – יֶלֶד.

אָז הָיִיתָ צָעִיר, שְׁזוּף רוּחוֹת וְחַמָּה

וְכָמוֹנִי חָלַמְתָּ עַל יֹפִי וָצֶדֶק;

וּמַדּוּעַ הָלַכְתָּ אֶל שְׂדוֹת מִלְחָמָה

וּבְאֶצְבַּע אוֹיֶבֶת לָחַצְתָּ עַל הֶדֶק?

– – – – – – – – –

עַמּוּדִים שֶׁל אָבָק, כְּעָשָׁן רַב־יְקוֹד

סָעֲרוּ עַל תְּלוּלִית וְהִמְשִׁיכוּ קָדִימָה.

שָׁם טָמוּן חֲבֵרִי, פְּלוּחַ לֵב וְקָדְקֹד

וְחוֹלֵם עַל רֵעָה וְעַל אִמָּא.

חֲבֵרִי הַשַּׁתְּקָן, שֶׁטָּמַנּוּ בַּחוֹל,

הוּא שָׁבוּי יִשָּׁאֵר עֲדֵי נֵצַח;

מַה נּוֹרָא, מַה נּוֹרָא לְסַיֵּם אֶת הַכֹּל

עִם חוֹתַם הַשִׁבְיָה עַל מֵצַח.

אַךְ אַתָּה לֹא תֵּדַע טַעֲמוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

כִּי אֶת טַעַם הַשְּׁבִי לֹא יָדַעְתָּ;

טַעֲמָהּ שֶׁל עֶרְגָּה לַמֶּרְחָב וְלָאוֹר

עֵת כָּלוּא בְּתוֹךְ תַּיִל כָּרַעְתָּ.

וּבִשְׁטוֹף הַיָּמִים כְּמֵרוֹץ גַּלְגַּלִּים,

עֵת הָרְגַלְנוּ לַשְּׁבִי, לַגָּדֵר וְלָרוּחַ –

לִא הִכְאִיבָה כָּל־כָּךְ מוּעָקַת הַכְּבָלִים

כַּכְּמִיהָה לַמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ.

מֵרֻכְסֵי הֶהָרִים עַד לִגְבוּל הַשְּׁמָמָה

נִסְעֲרוּ הָאָבָק, הַשָּׁרָב וְהָרוּחַ;

הִתְבּוֹנֵן, יְדִידִי: שׁוּב יָרְדָה הַחַמָּה

עַל רָאשֵׁי אָהֳלֵינוּ לָנוּחַ.

אָז תִּשְׁאַל לַשָּׁעָה: וְעָנִיתִי: “אַרְבַּע”,

כִּי אַחַת הַמִּלָּה בִּשְׂפוֹתֵינוּ.

בֵּין עִבְרִית לְעַרְבִית הַקִּרְבָה מְרֻבָּה

וְאֶחָד הוּא הַדָּם בְּעוֹרְקֵינוּ.

וְעַל אַף שֶׁסָּבִיב הָאֵיבָה עוֹד רוֹתְחָה,

יוֹם יָבוֹא וְלִחְיוֹת כְּאַחִים עוֹד נַחְזוֹרָה;

אָז אָשׁוּב לְבֵיתִי, וְתָשׁוּב אֶל בֵּיתְךָ,

וְהַכֹּל יִשָּׁכַח, וְאֵיבָה לֹא נִטֹּרָה.

יְדִידִי, אַתָּה חָשׁ? שׁוּב הַלַּהַט מַרְפֶּה

וְהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת אֶל אֹפֶק לָשֶׁבֶת.

… הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לוֹמַר עוֹד הַרְבֵּה, כֹּה הַרְבֵּה,

אַךְ מָנְעוּ הַשָׂפָה, הַגָּדֵר וְהַשֶּׁבִי…

אום אלג’מאל, אוגוסט 1948, תמוז תש"ח

הַקּוֹמַנְדְקָר דּוֹהֵר לוֹ צָפוֹנָה, צָפוֹנָה,

עוֹרֵךְ תַּחֲרוּת עִם סְנוּנִית וּמִירַז'.

כְּבָר מִזְּמַן לֹא רָאִינוּ אוֹתָךְ, נֵס־צִיּוֹנָה,

כִּי הָיִינוּ תְּקוּעִים בֵּין עַסְלוּג' וְדִימוֹנָה…

– מַה נִּשְׁמָע אֵצֶל מוֹישׁ בַּגָרַז'?

אַה, נִגְמָר הַתַּרְגִיל… שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת קִילוֹמֶטֶר!

אֵיךְ דָּפַקְנוּ אֶת גְּדוּד הָ’אוֹיֵב' הַתּוֹקֵף!

אֵיךְ לָעַסְנוּ אֲבָק… הִתְכַּסֵּינוּ בִּסְוֶדֶר…

וְעַכְשָׁו – שׁוּב נַחְזֹר לַשִּׁגְרָה וְלַסֵּדֶר,

לְאַמְבַּטְיָה… לִגְלִידָה… לַכֵּף.

רַמְזוֹרֵי תֵּל־אָבִיב הַקּוֹרְצִים לְמוּלֵנוּ

שָׁכְחוּ שֶׁהָיְתָה לֹא מִזְּמַן הַאֲפָלָה.

– צַמָּרוֹת הָעֵצִים מַצְדִּיעוֹת לִכְבוֹדֵנוּ.

– תָּמָר אַלְמוֹנִית מְחַיֶּכֶת אֵלֵינוּ…

אַח, יָפוֹת הַתְּמָרִים בַּשְּׁפֵלָה!

הַזְּמַן עוֹבֵר, הַזְּמַן דּוֹהֵר.

מַהֵר, נָהָג, אַךְ תִּזָּהֵר!

בַּ’פַּס' רָשׁוּם: חֻפְשָׁה קְצָרָה.

מָחָר נָשׁוּב בַּחֲזָרָה.

אַךְ עַד מָחָר – הַיּוֹם גָּדוֹל,

כְּדַאי לַסְפִּיק בּוֹ אֶת הַכֹּל.

…אָז בִּשְׁמוֹנֶה וָחֵצִי הִגַּעְנוּ הָעִירָה.

הַשּׁוֹטְרוֹת מְשַׁלְּחוֹת לְמוּלֵנוּ בְּרָכָה.

– הוֹי, הָרֹאשׁ מִסְתּוֹבֵב לִי…

– שָׁתִיתָ כּוֹס בִּירָה?

– לֹא. שָׁכַחְתִּי מַה זֹּאת מִדְרָכָה…

בַּחוּרוֹת עַל עָקֵב, וְאוֹרָה מְסַנְוֶרֶת.

נִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן בִּתְנוּעָה־בְּהֶסְתֵּר.

נַעֲרֹךְ עֲלֵיהֶן אוֹפֶנְסִיבָה גּוֹבֶרֶת,

נִתְקַדֵּם בְּאִגּוּף וְנִשְׁאַל:

"הֵי, גִיבֶרֶת,

אֵיזֶה סֶרֶט נוֹתְנִים בְּ’אֶסְתֵּר'?"

מִי נוֹתֵן נְשִׁיקָה לְגִבּוֹר הַמּוֹלֶדֶת

שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁל פַיטֶר עָדִין?

– קָדִימָה! הַבֶּטֶן שֶׁלִּי כְּבָר רוֹעֶדֶת.

מָחָר נִצְטָרֵךְ שׁוּב דָּרוֹמָה לָרֶדֶת,

אַךְ הַלָּיְלָה נִישַׁן כְּמוֹ מְלָכִים – עַל סַדִּין!

נִסַּע מַהֵר, מַהֵר, מַהֵר,

וְנַחֲנֶה מוּל הַבְּאֵר.

בַ’פַּס' נִרְשַׁם: חֻפְשָׁה קְצָרָה,

וּכְבָר הִגַּעְנוּ חֲזָרָה –

אֶל חוֹל, רִיצָה, קְפִיצָה, גְּלִישָׁה,

אֶל עוֹד חֲלוֹם עַל עוֹד חֻפְשָׁה.

הכביש לסדום נחנך היום (כותרת בעתון, 1953)

מַנְגִּינַת־רְעָמִים מְנַעֶרֶת

מֶרְחֲבֵי־יְשִׁימוֹן בַּדָּרוֹם.

אָז מִשְּׁנַת־נְצָחִים מִתְעוֹרֶרֶת

אֵשֶׁת לוֹט, מוּל יַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם.

הִיא פּוֹקַחַת עֵינַיִם שֶׁל מֶלַח

וְדוֹבֶרֶת בְּקוֹל חֲרִישִׁי:

"הַאֻמְנָם שׁוּב קוֹצְפִים אֵל וָמֶלֶךְ?

מָה הָרַעַשׁ הַזֶּה, לוֹט אִישִׁי?

זֶה דּוֹרוֹת כְּמָאתַיִם הֲרֵינִי

עֲטוּפָה דִּמְמַת עֲמוֹרָה.

אַךְ הָרַעַשׁ הַזֶּה מַזְכִּירֵנִי

מַעֲשֶׂה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה".

אֲזַי לוֹט מְקַנֵּחַ עֵינַיִם

וּמַרְטִיט, מִפְּתִיעָה אוֹ מִקֹּר,

וְאוֹמֵר – וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם:

“מִי עוֹרֵר אֶת הַסָּב הַשִּׁכּוֹר?”

אָז יָצָא בֶּן הָרָן בְּנוֹ שֶׁל תֶּרַח

לְבָרֵר אֶת פִּשְׁרוֹ שֶׁל דָּבָר.

וּבְשׁוּבוֹ מְאֻבָּק מִנִּי דֶּרֶךְ

הוּא נָשָׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:

"אָכֵן, שׁוּב מִתְקַדֵּם הָאַגְרֶסוֹר,

אַךְ לֹא חֵת הַתּוֹקֵף, לֹא פְּלִשְׁתִּי.

אֵלֶה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עִם קוֹמְפְּרֶסוֹר

מְנַצְּחִים אֶת הַנֶּגֶב, אִשְׁתִּי.

עֵת מָשְׁלָה הַתְּנוּמָה בִּמְעוֹנֵנוּ

קְצָת שֻׁנּוּ עִנְיָנִים בָּעוֹלָם.

וּדְבָרִים שֶׁרָתְחוּ בִּזְמַנֵּנוּ –

הֵד קָלוּשׁ רַק נוֹתַר מִקּוֹלָם.

וְטַכְסִיס שֶׁהָיָה אַקְטוּאָלִי

יְכַנּוּהוּ כַּיּוֹם ‘פְּרִימִיטִיב’.

וּדְמוּתֵךְ הִיא מֻצָּג מִינֶרָלִי;

כֵּן, הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה, גַּם הַכְּתִיב…

וּשְׁבָטִים שֶׁהִכְתִּיבוּ מַנְדָּטִים

כְּבָר מִזְּמָן נִמְחֲקוּ וְאֵינָם.

וּמִכָּל הַשְּׁכֵנִים הָאַסְיָתִים

הֵעִירוּנוּ בָּנָיו שֶׁל אַבְרָם.

אֵין זֶה רַעַשׁ קוֹטֵל, כַּנִּדְמֶה לָךְ.

אוֹת חַיִּים הוּא שֶׁלֹּא עוֹד יִדֹּם.

כִּי מִיּוֹם בּוֹ הָפַכְתְּ נְצִיב־מֶלַח

הֵם עָרְגוּ לְהַפְרִיחַ אֶת סְדוֹם".

אָז אִשְׁתּוֹ שֶׁל מַר לוֹט מְפַהֶקֶת

וְלוֹחֶשֶׁת בְּרֶטֶט אִישׁוֹן:

"תְּבֹרַךְ נָא מַפֶּלֶת הַשֶּׁקֶט,

וַאֲפִלוּ תַּפְרִיעַ לִישׁוֹן…"

יָמִים שֶׁל קָדֵשׁ

מאת

אוריאל אופק

---

הֵי דָּרוֹמָה

מאת

אוריאל אופק

“אחרי פעולת־בזק של פחות משבוע ימים סיים צבאנו את טיהורם של חצי־האי סיני ורצועת־עזה מצבא האויב. זה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים”.

(דוד בן־גוּריוֹן, חנוּכּה תשי"ז)

תִּרְאוּ אֵיךְ הַכְּבִישׁ מִתְכַּסֶּה גַּלְגַּלִּים,

אֵיךְ הַהֵד מִתְחָרֶה בַּזַּחְלָם;

אֵיךְ דָּרוֹמָה יוֹרֶדֶת פְּלוּגַת הָרַגְלִים

בְּקֶצֶב שֶׁאִישׁ לֹא חָלַם.

הַפְּלוּגָה הִתְפָּרְשָׂה עַל הַגְּבוּל שֶׁנִּפְתַּח

וַאֲנִי מְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינַי:

אֵיזֶה גֹּדֶל לַנּוֹף הֶחָדָשׁ, שֶׁנִּמְתַּח

מֵרַגְלֵי הַחֶרְמוֹן עַד סִינַי.

בָּאוּ הֵנָּה כָּל מִי שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַקּוֹל

וְרָאוּ עַל הַגְּבוּל לֶהָבָה.

מוּל עַמּוּד־הֶעָנָן וְשַׁלְהֶבֶת־הַחוֹל

הֵם יוֹצְאִים חֲמוּשֵׁי אַהֲבָה.

הִתְפָּרְשִׂי, הַפְּלוּגָה, עַל הַנּוֹף הַמּוֹלֵךְ

וּבָךְ כָּל הָאֻגְדָּה תְּקַנֵּא.

מוּל רָקִיעַ חָדָשׁ הַעֲלִי אֶת דִּגְלֵךְ

וּבוֹ שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים בַּקָּנֶה.

---

הֻתְּרָה הָרְצוּעָה

מאת

אוריאל אופק

מָחַקְנוּ הַגְּבוּל וְשָׁטַפְנוּ דָּרוֹמָה.

הַמְשִׂימָה הֻשְׁלְמָה וְנֶחְתָּם בִּצּוּעָהּ.

וְעַכְשָׁו כְּבָר בָּרוּר מִשִּׁיקָגוֹ עַד רוֹמָא

כִּי אֶצְלֵנוּ, בְּעַזָּה, הֻתְּרָה הָרְצוּעָה.

אֵימַת פַדָאיוּנִים בָּרְחָה לָהּ וְגָזָה;

שׁוּב אֶפְשָׁר לְבַלּוֹת בְּלִי חֲשָׁשׁ בְּצֵל עֵץ.

הִתְמַלְּאוּ הַשְּׁוָקִים בְּחַן־יוּנֶס וְעַזָּה

וּ’מַכַּבִּי' דּוֹהֵר אֶל צְלִיחַת הַסּוּאֶץ.

הַהִסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ, הַנַּעַר,

אַף־עַל־פִּי שֶׁעָבְרוּ כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה;

כִּי שִׁמְשׁוֹן שׁוּב תָּלַשׁ וְהֵרִים אֶת הַשַּׁעַר

וְעָלָה עִמָּדוֹ אֶל גִּבְעָה נוֹשָׁנָה.

וּבְמַטֵּה הַפְּלוּגָה מִתְיַשֵּׁב סֶרֶן חַיִּים

וּמֶכְתִּיב פְּקֻדַּת־יוֹם בְּמִין קֶצֶב מָהִיר:

"עִם סִיּוּם הַמִּבְצָע שֶׁל ‘מַכּוֹת מִצְרַיִם’ –

נָא הָכִינוּ הָרֶכֶב אֶל כֶּנֶס קַהִיר!"

---

חֹרֶף מוּל סִינַי

מאת

אוריאל אופק

לְפֶתַע צָנַח עַל חַן־יוּנֶס הַחֹרֶף,

זִנֵּק מִן הַגִּ’יפ וְרָכַב עַל עָנָן.

אֵין בְּרֵרָה – מְרִימִים צַוָּארוֹן עֲלֵי עֹרֶף

וְנוֹשְׁמִים אֲוִיר־סְתָו רַעֲנַן.

מֵמ־צָדִי מַגִּיעַ אֶל צֹמֶת דִּיר־בָּלָח

וְתוֹקֵעַ תַּמְרוּר: “זְהִירוּת, כְּבִישׁ רָטֹב!”

רְצוּעָה חַמְסִינִית – אֵיזֶה חֹרֶף שׁוּב בָּא לָךְ,

וּמֵבִיא לְנוֹפֵךְ אֶת הַגֶּשֶׁם הַטּוֹב.

שִׁנּוּיִים מְרֻבִּים נַעֲשׂוּ מוּל הַוַּדִּי

וְכֻלָּם צוֹעֲדִים בְּשׁוּרָה לְעֶבְרִי.

וּמָטָר שֶׁדּוֹלֵף עַל מַחְסוֹם וּמֵם־צָדִי

מְאַשֵּׁר שֶׁהַיּוֹם הַמָּטָר כָּאן עִבְרִי.

הַקָּטִיף מִתְקָרֵב, עִם קָצִיר וְסָפִיחַ.

מִי יַגִּיד לִי מָתַי כְּבָר נִפְשֹׁט הַמַּדִּים?

יַלְדָּתִי, מַה גָּבֹהַּ הַסְּתָו בְּרָפִיחַ –

וַאֲנַחְנוּ מוּלוֹ גַּמָּדִים…

---

הַקַּטָּר הָרִאשׁוֹן

מאת

אוריאל אופק

הוּא נִכְנַס לָרְצוּעָה, הַקַּטָּר הַמֵּזִיעַ,

וְגָרַר אַחֲרָיו שַׁיָּרָה שֶׁל קְרוֹנוֹת.

וְחַיָּל שֶׁפְּגָשׁוֹ לוֹ נוֹפֵף בְּכָפִיָּה

כְּאִלּוּ הוֹבִיל חֲבוּרָה שֶׁל בָּנוֹת.

הוּא עָבַר בְּמַסְלוּל בֵּית־חַנּוּן עַד רָפִיחַ

וְרָאָה כִּי הַרְבֵּה הִשְׁתַּנָּה בַּתֵּבֵל.

הוּא שָׁאַל: “הֲהִגִּיעוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ?”

– לֹא. הִגִּיעַ לְכַאן מִשְׂרָדוֹ שֶׁל כַּרְמֶל.

וּמָחָר יִתְפַלְּחוּ לַקָּרוֹן שְׁנֵי פַסְפוּסִים

שֶׁיִּרְצוּ בָּרַכֶּבֶת לִנְסוֹעַ בִּטְרֶמְפּ.

הֵם יֹאמְרוּ: “הִיא שָׁוָה עֲשָׂרָה אוֹטוֹבּוּסִים”,

וּלְבַסוֹף הֵם יֵרְדו בִּקְפִיצָה מוּל הַקֶמְפּ.

… הוא נִכְנַס לָרְצוּעָה בִּצְפִירָה מְרֻגֶּשֶׁת

וְהֶחְלִיק לְאִטּוֹ עַל פַּסִּים נוֹשָׁנִים,

אוֹתוֹ רֶגַע מְאֹד הִתְחַשֵּׁק לִי לָגֶשֶׁת

וְלָתֵת לַמַּסִּיק אֲגוּדַת שׁוֹשַׁנִּים.

---

מַעֲמַד סִינַי

מאת

אוריאל אופק

זֶה הָיָה אָז, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְסִיוָן –

עֵת הָעָם אֶל סִינַי הִגִּיעַ.

וְגַם אָז הִשְׂתָּרַע הַמִּדְבָּר הַלָּבָן

וְגָבֹהַּ הָיָה הָרָקִיעַ.

שׁוּב הִגַּעְנוּ, כְּמוֹ אָז, אֶל רַגְלֶיךָ, סִינַי,

בִּדְמָמָה שֶׁלִּפְנֵי הַסַּעַר;

מְחַכִּים נִפְעָמִים לְדִבְרֵי אֲדוֹנָי –

רוֹבָאִים וְקָשָּׁר וּסְתָם נַעַר.

אָז הָהָר הַקָּדוּם הִתְעַטֵּף בֶּעָנָן

וְהַגְּדוּד הִתְקָרֵב אָט הֶהָרָה;

הָרוּחוֹת הַשְּׁרוּבוֹת אָז בָּלְמוּ אֶת קוֹלָן

וְצִפּוֹר לֹא זִמְּרָה וְלֹא שָׁרָה.

חֲבֵרִים, הַשָּׁעוֹת נוֹרָאוֹת וּגְדוֹלוֹת

וְאוֹתָן דּוֹר לְדוֹר יְבָרֵכָה;

בָּן הָעָם מַאֲזִין מֵחָדָשׁ לַקּוֹלוֹת:

“אָנֹכִי אֲדוֹנָי אֱלֹהֶיךָ” –––

---

הַשִּׁחְרוּר

מאת

אוריאל אופק

כֵּן, לוֹחֵם וְקַשָּׁר, זֶה הַפַּעַם לֹא בְּלֹוף;

הַיּוֹם, חֲבֵרִים, זוֹ אֱמֶת; זֶה בָּרוּר:

סוֹף כָּל סוֹף מִתְקַדְּמִים (בִּרְצִינוּת!) אֶל הַסּוֹף

וְחוֹתְמִים עַל טָפְסֵי הַשִּׁחְרוּר.

אָז הַבַּיְתָה תָּבוֹא וְתִפְשׁוֹט הַמַּדִּים,

תְּרוֹקֵן הַתַּרְמִיל וּתְחַלֵּק מַזְכָּרוֹת;

וּמִמּוּל – הָאִשָּׁה עִם חֻלְיַת הַיְלָדִים

מַקְשִׁיבִים לַדִּווּחַ בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת…

תְּסַפֵּר עַל הַגְּדוּד שֶׁלָּחַם וְנָשַׁם,

וּתְסַפֵּר… לֹא תַּרְשֶׁה לְשׁוּם־אִישׁ לִ’מָּלֵט.

יִתָּכֵן שֶׁתַּגְזִים בְּמִקְצָת פֹּה וָשָׁם,

אֲבָל מַעֲלֶשׁ – זֶה טִבְעִי בְּהֶחְלֵט.

וְאַחַר שֶׁכָּל יֶלֶד לַחוּץ יִשְׁתַּמֵּט

וְאַתָּה תִשָּׁאֵר יַחַד עִם הָאִשָּׁה –

זֶה הַזְּמַן לְגַלּוֹת אֵיךְ הִרְגַּשְׁתָּ בֶּאֱמֱת…

אַךְ אֶת זֶה בְּוַדַּאי תְּגַלֶּה בִּלְחִישָׁה.

---

כַּנְפֵי יוֹנָתָן

מאת

אוריאל אופק

בּבּוֹקר הראשון למלחמה נאלץ רב־סרן יהונתן לצנוח סמוך לתעלת־סואץ ממטוסו הפגוע. “איני גיבור גדול,” סיפר יהונתן למחרת, “אבל לא מיהרתי להיבּהל. היתה לי מין הרגשה שבקרוב יוציאו אותי מכאן.” בחמש־עשרה השעות הבאות הוא הלך ונחלש. כל טיפת־מים לא באה אל פיו. לבסוף מצא לעצמו מיסתור־שיחים ושם שמר על כוחותיו… אותה שעה קיבלו שני טייסי מסוק פקודה לצאת ולחפש את רב־סרן יהונתן –––

(ראשיתו של סיפור שנדפס בבטאון חיל־האויר, יולי 1967)

הַבָּסִיס הִתְאַרְגֵּן לְמַצַּב כּוֹנְנוּת מֻשְׁלָם.

כְּבָר שְׁבוּעַיִם יָמִים הוּא נִמְצָא בְּמִין מֶתַח אַדִּיר,

כְּמוֹ כֻּלָּם; וְאוּלַי עוֹד יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

כִּי – תָבִינוּ – זֶהוּ בְּסִיס חֵיל־אֲוִיר.

צִוְתֵי הַקַּרְקַע עוֹשִׂים עוֹד מֵרוּק וּמַסַז'

עַל ווֹטוּר, אוּרַגַן וּמִירַז'.

הַקַמְבַּ“ץ מִתְקַשֵּׁר עִם אַגַ”ם,

מַבִּיטִים בְּמָסַךְ הַמַכָּ"ם,

בַּשָּׁעוֹן, בַּשָּׁמָיִם…

זֶהוּ טוֹטוֹ שֶׁל טַיָּסִים:

טָסִים? לֹא טָסִים? כֵּן טָסִים?

מָתַי??

וְעַל הַמִּרְפֶּסֶת עוֹמְדִים לָהֶם שְׁנֵי חֲבֵרִים,

מַבִּיטִים אֶל הַחוּץ, אֶל שָׁמַיִם חִוְּרִים,

אֶל הַקִּיר…

נָעִים לְהַכִּיר:

הַטַּיָּס יוֹנָתָן, גָּבוֹהַּ כְּמוֹ בְּרוֹשׁ, שָׁזוּף כְּמוֹ אִכָּר,

וְיִזְהָר הָרוֹפֵא, כְּחֹל־עֵינַיִם וְגַם בְּהִיר־שֵׂעָר.

מְדַבְּרִים עַל הַכֹּל – וְעַל שׁוּם דָּבָר.

“וְהָעִיקָר,” מַזְכִּיר לוֹ הַדּוֹקְטוֹר יִזְהָר,

"תִּשְׁתֶּה וְתִשְׁתֶּה, כַּמָּה שֶׁרַק יִכָּנֵס.

זֶה חָשׁוּב לַבְּרִיאוּת. אַל תִסְמֹךְ עַל הַנֵּס"…

וּפִתְאֹם –

אַזְעָקָה בַּכְיָנִית נִשְׁפֶּכֶת אֶל תוֹךְ הָאֲוִיר,

מְרַסֶּקֶת אֶת שְׁמֵי הֶחָלָל הַשָּׁבִיר.

– כֻּלָּם לַמְּקוֹמוֹת!

– עֲמָדוֹת רוּץ וּתְפוֹס!

כָּל טַיָּס כְּבָר יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ תָּא־הַמָּטוֹס.

– שָׁלוֹם, יִזְהָר! זֶה הִתְחִיל… תֵן בְּרָכָה.

– שָׁלוֹם, יוֹנָתָן! בְּהַצְלָחָה…

הַמָּנוֹעַ רוֹעֵשׁ,

הָרָקִיעַ גּוֹעֵשׁ.

טוּר אַחַר טוּר

שֶׁל מִירַז' וּווֹטוּר;

אוּרַגַן וּמִיסְטֶר

בַּזִנּוּק הַדּוֹהֵר…

מַשִּׂיגִים בְּשַׁאֲגַת־נִצָּחוֹן אֶת הַקּוֹל,

מְזַנְּקִים לְהַשִׂיג אֶת הַכֹּל.

יוֹנָתָן בַּשָּׁמַיִם; יוֹשֵׁב לְבֶדּוֹ בַּמִּירַז',

לְרַגְלָיו הַמִּדְבָּר הַלָבָן. לְלא צֵל; לְלֹא עֵץ.

מְנַוֵּט, מְכַוֵּן וְצוֹבֵר קִילוֹמֶטְרַז',

וּמִמּוּל – הַסוּאֶץ.

לְרַגְלָיו מִתְגַלֶּה מַשֶּׁהו. זֶה הַיַּעַד.

גַּם מִלְמַעְלָה נִרְאָה הוּא בָּסִיס לֹא קָטָן.

הוּא צוֹלֵל מֵעָלָיו בִּמְהִירוּת מְשַׁגַּעַת,

לוֹחֵץ וּפוֹרֵק הַמִּטְעָן.

וְשׁוּב הוּא נוֹסֵק וּמְזַנֵּק אֶל הַגֹּבַהּ.

פִּצּוּצִים. פִּטְרִיּוֹת שֶׁל עָשָׁן וְשֶׁל אֵשׁ.

מִיסְטֶר מַרְס מְמַהֵר לְהָסִיר אֶת הַכּוֹבַע

לְמַרְאֵה הַחֻרְבָּן הַגּוֹעֵשׁ.

וְשׁוּב הוּא מַנְמִיךְ וְצוֹלֵל עַל הַיַּעַד,

וּמְכַוֵּן עַל הַ’מִיג' הָרוֹבֵץ בַּמַּסְלוּל.

מִתְקָרֵב, מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת מְשַׁגַּעַת

וְלוֹחֵץ וּפוֹגֵעַ – בּוּל!

אַךְ בָּרֶגַע הַזֶּה הַמִירַז' מִזְדַּעֲזֵעַ

וְעָשָׁן מִסְתַּנֵּן אֶל הַתָּא הֶחָנוּק.

לְכָל הַשֵּׁדִים! מִישֶׁהוּ בּוֹ פּוֹגֵעַ…

אֵלֶּה שְׁבָרָיו שֶׁל הַמִּיג הַדָּפוּק.

מַעֲלֶשׁ! עוֹד נַצְלִיחַ לָשׁוּב לַבָּסִיס.

נַעֲלֶה עוֹד מְעַט – וְגַם זֶה יַעֲבֹר.

אֲבָל הַכָּנָף נִדְפְקָה בִּרְסִיס

וְכָל הַמִּירַז' מִתְנוֹדֵד כְּמוֹ שִׁכּוֹר.

הֶעָשָׁן הַמַּחְנִיק… הָאֵזוֹר פֹּה לֹא נוֹחַ:

הָאֲגָם הַמָּרִיר, וְהַשֶּטַח הַלַּח.

אֵין בְּרֵרָה: מֻכְרָחִים לְשַׁדֵּר – וְלִצְנוֹחַ.

רַק חֲבָל עַל מִירַז' נֶהֱדָר שֶׁהָלַךְ…

לְחִיצָה עַל כַּפְתּוֹר־הַמַּפְלֵט – וּזְנִיקָה.

הַמִּירָז' מִסְתַּחְרֵר, מִתְנַפֵּץ וּבוֹעֵר.

חֻפַּת הַמִּצְנָח מֵעָלָיו מַבְרִיקָה;

הוּא צוֹנֵחַ אֶל לֵב הַיְּשִׁימוֹן הַמְסַנְוֵר.

עֲצוּמוֹת הָעֵינַיִם. זִמְזוּם בָּאָזְנַיִם.

הָרוּחַ מַכָּה עַל מִצְחוֹ הַמַּחְוִיר.

הוּא דוֹאֶה קְצָת נָבוֹךְ בֵּין מִדְבָּר וְשָׁמַיִם:

קְצָת מוּזָר לְרַחֵף בְּלִי מָטוֹס בָּאֲוִיר…

וּפִתְאֹם – חֲבָטָה. הוּא לָאָרֶץ מַגִּיעַ,

מְבַצֵּעַ גִּלְגּוּל וְנִשְׁאָר שָׁם שׁוֹכֵב.

עֲנָנָה לְבָנָה בּוֹ צוֹפָה מֵרָקִיעַ

וְסוֹגֶרֶת עָלָיו טֶרִיטוֹרְיַת אוֹיֵב…

עַל הָרֶכֶס עוֹמְדוֹת שֵׁשׁ כְּבָשִׂים וְרוֹעוֹת,

וְרוֹעֶה מִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת

אֵיךְ הַדְּמוּת מִמָּרוֹם מִ’כְּנָפָהּ' מִשְׁתַּחְרֶרֶת

וְאָצָה אֶל שִׂיחַ וּבוֹ מִסְתַּתֶּרֶת.

הָרוֹעֶה מִתְקָרֵב בַּחֲשָׁשׁ לַמָּקוֹם,

בּוֹדֵק הַ’כִּשּׁוּף' שֶׁצָּנַח מִמָּרוֹם,

שׁוֹלֵחַ עֵינָיו לַמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ –

וְחוֹזֵר אֶל כְּבָשָׂיו.

מַה שֶׁבָּטוּחַ – בָּטוּחַ.

צוֹעֵד יוֹנָתָן עַל הַחוֹל הַלּוֹהֵט;

עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים. חַלּוּקִים וְחַמָּה.

קַרְנַיִם חַמּוֹת מַפְגִּיזוֹת כָּל הָעֵת,

וּבָאֹפֶק – עֲשַׁן מִלְחָמָה. – –

לָלֶכֶת. לָלֶכֶת. לְאָן – לֹא חָשׁוּב;

אֶל מָקוֹם לֹא פָּתוּחַ, שֶׁיַרְגִּישׁ בּוֹ בָּטוּחַ.

מִמּוּלוֹ – עֵץ בּוֹדֵד, אוֹ שִׂיחַ עָזוּב;

שָׁם אֶפְשָׁר קְצָת לָשֶׁבֶת, וַאֲפִילוּ לָנוּחַ.

טוֹב לָנוּחַ בַּצֵּל, לַעֲצוֹם הָעֵינַיִם…

הוּא יָשֵׁן? מִי שׁוֹלֵחַ עֵינַיִם אֵלָיו?

הִתְעוֹרֵר עִם טִרְטוּר כֹּה מֻכָּר בַּשָּׁמַיִם –

אַרְבָּעָה אוּרַגַנִים חָלְפוּ מֵעָלָיו.

– הֵי, חֶבְרֶה, הַגִּידוּ: מִי טָס שָׁם כָּרֶגַע?

אֱלִישַׁע, אוֹ דָנִי? אוֹ שַׁיְקֶה־אוֹמֶגָה?

לוּ יְכוֹלְתֶּם לָדַעַת שֶׁאֲנִי פֹּה, מוּלְכֶם…

לֹא חָשׁוּב. הָעִקָר שֶׁתָּשׁוּבוּ, כֻּלְּכֶם.

כָּךְ עָבְרוּ הָרְגָעִים – עוֹד דַּקָּה, עוֹד פְּסִיעָה

זָחֲלוּ בִּמְהִירוּת שֶׁל שְׁנֵי אִינְץ' בְּשָׁעָה.

אִם הַשֶּׁמֶשׁ סוֹחֶבֶת אִתָּהּ אֶת הַצֵּל,

גַּם הוּא עִם הַצֵּל אֶת עַצְמוֹ מְטַלְטֵל.

הַמֶּרְחָב הַמְאַיֵּם מִתְמַלֵּא טִרְטוּרִים –

שִׁרְיוֹנֵי הָאוֹיֵב רוֹעֲשִׁים טוּר־טוּרִים.

שׁוּב חוֹלְפִים מֵעָלָיו אַרְבָּעָה אוּרַגַּנִּים –

הַחֶבְרֶה חוֹזְרִים בְּשָׁלוֹם… חֶבְרֶה’מַנִים!

וּפִתְאֹם מִתְחַשֵּׁק לוֹ לִצְעֹק בְּקוֹל רָם:

יֹפִי חַי – שָׁלוֹם לְכֻלָּם!

*

הַשֶׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת לִקְצֵה מַעֲרָב.

יוֹנָתָן לְבַדּוֹ עִם הַשֶּׁקֶט הָרַב;

עִם הָעֶרֶב הַזֶּה… עִם עַצְמוֹ.

עִם מִי לְדַבֵּר?

אוּלַי עִם עַצְמוֹ:

תַּגִּיד, מַה יִהְיֶה, יוֹנָתָן, יוֹנָתָן?

נִתְקַעְתָּ בְּבוֹץ מְזֻפָּת, לֹא קָטָן.

אֵיךְ תַּגִּיעַ הַבַּיְתָה, בַּחוּר?

אוּלַי לֹא הִצְלִיחוּ לִקְלֹט הַשִּׁדּוּר

מִתּוֹךְ הַמִּדְבָּר הָאָרוּר?

תִּרְאֶה – מֵאָחוֹר חֳרָבוֹת חֳרָבוֹת,

מִלְּפָנִים – גֵיהִנּוֹם שֶׁל קְרָבוֹת.

וְסָבִיב – גֵיהִנּוֹם שֶׁל סִינַי.

אֵיךְ תֵצֵא מִפֹּה חַי?

בַּבַּיִת מְצַפָּה הָאִשָּׁה.

גַּם הַבֵּן מְחַכֶּה לִפְגִישָׁה.

הַמְפַקֵּד מְחַכֶּה לְדִוּוּחַ,

הַחֶבְרֶה מְחַכִּים לְוִכּוּחַ…

וְאַתָּה, יוֹנָתָן, יוֹנָתָן –

גַּם אַתָּה מְחַכֶּה – זֶה מוּבָן –

לָאִשָּׁה וְלַבֵּן הַקָּטָן,

לָעִתּוֹן, לִמְנוּחָה,

לְקוֹנְצֶרְט, אֲרוּחָה.

לְמִקְלַחַת. לְלִפְתַּן־אֶשְׁכּוֹלִית.

לְכֻרְסָה. לְתַקְלִיט.

שֶׁפִּתְאֹם יִכָּנֵס

אֵיזֶה נֵס…

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, וְהַלַּיְלָה מַגִּיעַ –

חֹשֶׁךְ מָהוּל בְּאוֹרוֹת אֲדֻמִּים.

כּוֹכַב־הַצָּפוֹן מַאֲזִין בָּרָקִיעַ

לְקוֹלוֹת מוּזָרִים, לִרְעָמִים מְדֻמִּים.

וְשׁוּב יֵשׁ לָלֶכֶת, לָלֶכֶת, לָלֶכֶת

בְּצַעַד אִלֵּם עַל מַרְבַד הַחוֹלוֹת –

הִתְגַּנְּבוּת־יְחִידִים בַּשְּׁמָמָה הַמּוֹלֶכֶת,

הַנּוֹעֶצֶת עֵינַים כְּחֻלּוֹת.

לָלֶכֶת, לָלֶכֶת – רָעֵב וְצָמֵא;

לָלֶכֶת, לָלֶכֶת – מֶרְחַקִּים לְגַמֵּא.

לַחֲמוֹק מִקּוֹלוֹת הַבָּאִים מִלְּפָנִים,

לְהַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת הָעוֹלִים מִבִּפְנִים:

הַלַּיְלָה הַזֶּה, יוֹנָתָן,

לְךָ אֶת חַיֶּיךָ נָתַן.

הַשָּׁעוֹת הַגְּדוֹלוֹת, יוֹנָתָן –

הֵן אִתְּךָ, וְאַתָּה עַל יָדָן.

הַלַּיְלָה קוֹרִים הַדְּבָרִים,

בַּשָּׁמַיִם, בַּיָּם, בֶּהָרִים;

הַלַּיְלָה יוֹצְאִים נְעָרִים –

וְיָשׁוּבוּ הַבַּיְתָה – גְּבָרִים…

הַלַּיְלָה הַזֶּה, בְּסִינַי,

הֵם יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ אֵלַי.

עוֹד מְעַט הֵם יוֹצִיאוּ אוֹתִי

מֵחוֹלוֹת הַמְצַפִּים לְמוֹתִי.

מֻכְרָחִים לְהַגִּיעַ, אַחִים –

מֻכְרָחִים, מֻכְרָחִים, מֻכְרָחִים!

אִם יָשׁוּב גַּם הַלַּיְלָה לְתוֹהוּ –

הֵם יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ! –––

זֶה יַתְחִיל עִם טִרְטוּר מְבַשֵׂר בַּשָּׁמַיִם,

טִרְטוּר הַמֻכָּר לוֹ, כָּזֶה הַנִּשְׁמָע זֶה עַתָּה.

מֵאַיִן הוּא בָא?

יוֹנָתָן כְּמוֹ קוֹרֵעַ עֵינַיִם –

וְהַטִרְטוּר מִתְקָרֵב בִּשְׁעָטָה…

הוּא קוֹפֵץ עַל רַגְלָיו. הוּא מַקְשִׁיב לַטִּרְטוּר הַפֶּלְאִי

עוֹד מְעַט וְלִבּוֹ יִקָּרַע מֵרֹב מֶתַח.

הַאֻמְנָם, בֶּאֱמֶת הוּא גִּלָּה אֶת הַכְּלִי?

וּפִתְאֹם – אֲלוּמָה מְצִיפָה אֶת הַשֶּׁטַח. –––

מַה קָרָה אַחַר־כָּךְ – אִי־אֶפְשָׁר עוֹד לִזְכֹּר.

הוּא דָּהַר כְּסוּמָא, כִּמְטֹרָף אֶל הָאוֹר.

הוּא פָּשַׁט זְרוֹעוֹתָיו לִצְדָדִים וְרָחוֹק,

כְּמוֹ בִקֵּשׁ לְחַבֵּק אֶת צַוַּאר הַמַּסוֹק.

הוּא שָׁאַג, הוּא יִלֵּל: – אֲנִי כָּאן! אֲנִי כָּאן!

זֶה אֲנִי! זֶה אֲנִי – יוֹנָתָן, יוֹנָתָן! – –

וְסֻלַּם־הַמַּתֶּכֶת מַתְחִיל אַט לִצְנֹחַ.

וְהוּא תוֹפֵס בּוֹ וְלוֹפֵת בְּכָל כּוֹחַ.

וְעוֹלֶה וְעוֹלֶה בִּמְהִירוּת,

וְשׁוֹכֵחַ כְּלָלֵי זְהִירוּת, וְעוֹלֶה עוֹד וְהַלְאָה,

נֶאֱסָף מַעְלָה מַעְלָה

עַל־יְדֵי אִישׁ חִלּוּץ אַלְמוֹנִי וְסִימְפָּטִי,

וּמוּטָל לָרִצְפָּה, ומְמַלְמֵל רַק;

–יָדַעְתִּי…

וְשׁוּב הוּא מוּטָס, וְהַנְסִבּוֹת מֻפְלָאוֹת,

וְיָדַיִם בּוֹדְקוֹת אֶת הַגּוּף, הַצְלָעוֹת.

וְקוֹל כֹּה מֻכָּר

מְעוֹדֵד: “זֶה עָבַר”…

וְאָז הוּא קוֹרֵא בַּגָּרוֹן הַנִּחָר:

– זֶה אַתָּה, יָא־דוֹקְטוֹר יִזְהָר?!

בֶּאֱמֶת, זֶה הָיָה הוּא, דּוֹקְטוֹר יִזְהָר

שֶׁיָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת רֵעוֹ בִּמִּדְבָּר.

הוּא הִמְרִיא וְיָצָא לַסוּאֶץ,

הוּא חִפֵּשׂ, וּמָצָא – וְחִלֵּץ.

יוֹנָתָן מִתְיַשֵּׁב; מַצָּבוֹ מִשְׁתַּפֵּר,

וְהַדּוֹקְטוֹר יוֹשֵׁב לְצִדּוֹ וּמְסַפֵּר:

"בְּשָׁלשׁ נִתְקַבְּלָה הוֹרָאָה בְּהוּלָה:

יֵשׁ לָצֵאת וְלָטוּס לְכִוּוּן הַתְּעָלָה,

לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל לְחִלּוּץ שֶׁל טַיָּס

שֶׁצָּנַח בַּמִּדְבָּר וְאוּלַי לֹא נִתְפַּס.

הַפְּרָטִים, 'תָּה יוֹדֵעַ, הָיוּ אַפְסִיִּים,

רַק אָמְרוּ שֶׁעוֹד יֵשׁ, כַּנִּרְאֶה, סִכּוּיִים.

אָז עָלִינוּ לַ’הֶלִי' בְּאַרְבַּע בְּעֶרֶךְ

וְיָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ.

טַסְנוּ נָמוּךְ, בְּמַקְבִּיל אֶל הַיָּם,

בְּלִי אוֹרוֹת, כַּמּוּבָן – בַּעֲלָטָה.

שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא הָיָה עוֹד קַיָּם –

רַק לָשׁוּב, וְאִתַּנוּ הוּא (זֶה אַתָּה)…

בְּקִצּוּר – טַסְנוּ, טַסְנוּ וְטַסְנוּ;

עָלִינוּ, יָרַדְנוּ, בָּדַקְנוּ, חִפַּשְׂנוּ –

רוֹאִים שַׁיָּרוֹת שֶׁל אוֹיֵב עַד הָאֹפֶק,

רוֹאִים זְרַקְוֹרִים הַחוֹתְכִים אֶת הָאֹפֶל…

אוּלַי גַם הֵם מְחַפְּשִׂים טַיָּסִים?

וְאוּלַי הֵם מָצְאוּ מַה שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים?

סוֹף־סוֹף מַגִּיעִים לִסְבִיבוֹת הָאֲגַם,

מַנְמִיכִים כְּדֵי לִבְדֹּק אִם יֶשְׁנוֹ שָׁם אָדָם.

הָאָרֶץ נִרְאֵית כִּשְׂמִיכָה מַפְחִידָה,

וּבְכָל־זֹאת מַדְלִיקִים שְׁנֵי אוֹרוֹת־נְחִיתָה.

מְאִירִים אֶת הַשֶּׁטַח הָרֵיק כִּתְהוֹם –

שֶׁקֶט… לֹא כְלוּם…

וּפִתְאֹם –

פִּתְאֹם צְעָקָה רְחוֹקָה מְהַדְהֶדֶת,

וּמִין דְּמוּת שָׁם דּוֹהֶרֶת, רוֹקֶדֶת, רוֹעֶדֶת,

לְבוּשָׁה בְּסַרְבַּל־טַיָּסִים מְרֻפָּט,

טָסָה לָהּ בִּמְהִירוּת סִילוֹנִית (כִּמְעַט);

הַזְּרוֹעוֹת נִשְׁלָחוֹת לִצְדָדִים וְרָחוֹק,

כְּמוֹ בִּקְשׁוּ לְחַבֵּק אֶת צַוַּאר־הַמַּסּוֹק;

וּשְׁאָגָה, וּצְוָחָה: ־ אֲנִי כָּאן! אֲנִי כָּאן!

זֶה אֲנִי! זֶה אֲנִי – יוֹנָתָן! יוֹנָתָן –––

נוּ, וְהַשְׁאָר כְּבָר יָדוּעַ, פָּחוֹת אֹו יֹוֵתר,

וּמַה שֶּׁהִרְגַּשְׁנוּ – אִי־אֶפְשָׁר לְתָאֵר.

וְאַל נָא תִּשְׁאַל אוֹתִי לָמָּה.

לֹא כָּל יוֹם מִתְרַחֶשֶׁת כָּזֹאת מִין דְּרָמָה…

הָאֲוִיר מִתְמַלֵּא צְחוֹק עָצוּר, מְשֻׁחְרָר:

• אַח, יוֹנָתָן!

• אַי, דוֹקְטוֹר יִזְהָר! ––

וּבָרֶגַע הַזֶּה – גּוּף עָצוּם וְזוֹהֵר

חָלַף לְמוּלָם כְּמוֹ קָלִיעַ דוֹהֵר.

קֶרֶן־אוֹר מְסַנְוֶרֶת נִצְּתָה כַּבָּרָק,

וְטִיל אָז טִלְטֵל אֶת הַתָּא וְזָרַק.

וְהַכֹּל אָז אָמְרוּ: –

• זֶהוּ זֶה, בָּא הַסּוֹף,

וְאֵין מִי שֶׁאוֹתָנוּ יֵצֵא לֶאֱסֹף…

אֲבָל יֵשׁ אֱלֹהִים, וְגַם יֵשׁ קְצָת מַזָּל:

הַמַּסּוֹק פָּגַשׁ טִיל־אוֹיֵב – וְנִצַּל.

עוֹד שָׁעָה־שְׁעָתַיִם – וְהַטַּיָּס מְמַלְמֵל:

“הֵי, אֲנַחְנוּ בִּשְׁמֵי מְדִינַת־יִשְׂרָאֵל!”

וּדְמָמָה אָז יָרְדָה, בָּהּ הִרְגִּישׁוּ כֻּלָּם

כַּמָּה טוֹב לֶאֱהֹב אֶת אַרְצָם. אֶת בֵּיתָם.

זֶהוּ סוֹף הַסִּפּוּר.

עוֹד אֶפְשָׁר לְתָאֵר

הַפְּגִישָׁה בַּבָּסִיס הַדּוֹמֵעַ וָעֵר.

אֵיךְ אָמַר יוֹנָתָן: "חֵיל־אֲוִיר שֶׁאוֹהֵב

הוּא תָּמִיד יְנַצֵּחַ כָּל צָר וְאוֹיֵב".

אֵיךְ פָּנָה אַחַר־כָּךְ לַמְפַקֵּד בִּתְבִיעָה:

“קַח אוֹתִי בְּחֶשְׁבּוֹן לַמְּשִׂימָה הַבָּאה”.

אַךְ הַפַּעַם אוּלַי מְיֻתָּר כְּבָר כָּל פְּסִיק,

וְטִרְטוּר בַּחַלּוֹן מְאַלְצֵנִי לַ’פְסִיק:

הַמָּנוֹעַ רוֹעֵשׁ,

הָרָקִיעַ גּוֹעֵשׁ;

עוֹבֵר שָׁמָה טוּר

שֶׁל מִירַז', אוֹ ווֹטוּר.

שׁוּב יוֹשֵׁב יוֹנָתָן לְבַדּוֹ בַּמִירַז',

מְנַוֵּט, מְכַוֵּן וְצוֹבֵר קִילוֹמֶטְרַז';

שׁוּב מַשִׂיג בְּשַׁאֲגַת נִצָחוֹן אֶת הַקּוֹל

וּמְזַנֵּק לְהַשִׂיג אֶת

הַכֹּל.

---

אַרְבַּע פְּגִישׁוֹת וּמָקוֹם אֶחָד

מאת

אוריאל אופק

המקום האחד הוא רפיח. וארבעת חלקי הפוֹאמה נכתבו ב’תשלומים' – פרק חדש אחרי כל פגישה נוספת: 1946 – המעצר; 1949 – מבצע חורב; 1956 – ‘קדש’; 1967 – ששת הימים. רק אחרי הפגישה הרביעית צורפו יחד כל הפרקים, בתקוה שזו תהיה אמנם פגישה אחרונה וסופית.

פְּרוֹלוֹג

הַרְבֵּה אֲהָבוֹת נוֹדְדוֹת בָּעוֹלָם;

יֵשׁ גָּרוֹת עַל קַרְחוֹן; יֵשׁ – עַל אֵשׁ־לֶהָבָה.

לֹא אָבוֹאָה הָעֶרֶב לִמְנוֹת אֶת כֻּלָּן;

הֵן עַל כָּל הַסּוֹדוֹת תְכַסֶּה אַהֲבָה…

אַהֲבָה עַתִּיקָה לִי, קְדוּמָה כְּסִינַי.

מַה גִּילָהּ? בַּת מָאתַיִם דּוֹרוֹת הִיא, וְעוֹד.

לֹא פַּעַם נִסּוּ לְגָזְלָהּ מִיָּדַי,

אַךְ זָכַרְתִּי תָּמִיד –

כִּי שֶׁלִּי הִיא מְאֹד.

זֶה סִפּוּר מְרַגֵּשׁ וְרוֹתֵחַ כִּשְׁאוֹל,

הָעוֹלֶה בְּלִבִּי מֵחָדָשׁ כְּסָפִיחַ.

אֶת שְׁמָהּ הַמְפֹרָשׁ אַל תָּבוֹאוּ לִשְׁאֹל,

כִּי הִנֵּה אֲפָרֵשׁ בְּעַצְמִי: שְׁמָהּ –

רָפִיחַ

כֵּן, רָפִיחַ הִיא זוֹ; קְצָת דָּרוֹמָה לְעַזָּה.

יָפָה. הֲפַכְפֶּכֶת. קְרוֹבָה – וּרְחוֹקָה.

חִבָּתִי אֶל נוֹפָהּ הָאִינְטִימִי לֹא גָּזָה

גַּם בְּעֵת שֶׁהִשְׁמִיעָה אֶת לַעַג־צְחוֹקָה.

בְּמַלְכוּת יְהוּדָה הִיא הָיְתָה עִיר־הַפֶּלֶךְ,

וְיַנַּאי בָּהּ הִצִּיב אֶת מִשְׁמֶרֶת־הַמֶּלֶךְ.

קְהִלָּה יְהוּדִית בָּה עָלְתָה לִגְדוּלָה

וְהַגְּדוּד הָעִבְרִי הִתְמַקֵּם עַל גְּבוּלָהּ.

גַם אֲנִי לֹא אַחַת אֶת נוֹפֶיהָ פָּגַשְׁתִּי;

הִיא הָיְתָה מַמָּשִׁית, עַרְפִּלִּית וְשׁוֹנָה.

נָא, סִלְחוּ בְּטוּבְכֶם אִם טִפָּה הִתְרַגַשְׁתִּי…

וְעַכְשָׁו נַעֲבֹר לִפְּגִישָׁה רִאשׁוֹנָה.

פְּגִישָׁה רִאשׁוֹנָה – 1946

נַעֲבֹר בִּרְשׁוּתְכֶם אֶל יְמֵי פְּרֶהִיסְטוֹרְיָה,

זֹאת אוֹמֶרֶת: אֶל שְׁנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ.

הָאַנְגְלִי עוֹד בָּאָרֶץ, כָּרָשׁוּם בַּהִסְטוֹריָה

וַאֲנִי אָז פַּלְמַחְנִיק בְּעֵין־הַחוֹרֵשׁ –

עוֹבֵד בַּגִּנָּה,

מִתְאַמֵּן בְּרוֹבֶה,

מְחַבֵּב נְגִינָה,

קְצָת כּוֹתֵב וְהוֹזֶה…

מִין טִפּוּס שֶׁכָּזֶה.

לִפְעָמִים עִם הַחֶבְרֶה יוֹצֵא לִפְעוּלוֹת –

גְּשָׁרִים, סִיּוּרִים, מַעְפִּילִים, חַבָּלוֹת…

עַד שֶׁפֶּתַע יָרְדָה הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה

(וָתִיקִים שֶׁבָּכֶם יִזְכְּרוּ הַמְּאֹרָע);

אֶת הַמֶּשֶׁק כִּתְּרוּ חַיָּלִים אַנְגְּלִיִּים,

שֶׁרִכְּזוּ אֶת כֻּלָּנוּ בְּתוֹךְ מִכְלָאוֹת.

הֵם פָּרְצוּ לַבָּתִּים, לָרְפָתוֹת, לַלּוּלִים,

חִפְּשׂוּ מַרְגֵּמוֹת וּמָצְאוּ – – גְּרוּטָאוֹת.

הֵם חִלְּקוּ גַם מַכּוֹת, כְּבַּקְשִׁישׁ.

מַה לּוֹמַר? זֶה הָיָה עֵסֶק בִּישׁ…

אַחַר־כָּךְ הֶעֱלוּנוּ אֶל תּוֹךְ מְכוֹנִיּוֹת –

עֲצִירִים חֲשׁוּבִים בִּפְקוּדַת הוֹד־מַלְכוּת;

מֻקָּפִים כְּחוֹמָה בִּגְדוּד כַּלָּנִיּוֹת,

מְכוֹנוֹת־יְרִיָּה וְאַנְטֶנוֹת־אַלְחוּט.

נָסַעְנוּ דָּרוֹמָה. הַלַּהַט גָבַר.

וְנִכְנַסְנוּ אַט אַט אֶל תְּחוּם הַמִּדְבָּר.

וְאָז נִתְגַּלְּתָה לְעֵינַי הִיא לְפֶתַע:

רְבוּצָה בֵּין הַחוֹל וְהַחוֹף וְהַכְּבִישׁ.

הִיא רָבְצָה רְדוּמָה, עַרְפִּלִּית כִּפְלַנֶטָה

וְקִבְּלָה אֶת פְּנֵינוּ בְּשֶׁקֶט אָדִישׁ.

יָרַדְנוּ בְּטוּר; נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים

לְקַבֵּל בַּחוּרִים הַקְּרוּיִים ‘טֶרוֹרִיסְטִים’.

אַךְ אֶל תּוֹךְ הַגָּדֵר נִכְנְסוּ נְעָרִים

שֶׁעוֹשִׂים אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁל… חֶבְרֶה־אַרְטִיסְטִים.

הִתְיַשַּׁבְנוּ בְּתוֹךְ הַצְּרִיפִים הַגְּדוֹלִים,

כְּלוּאִים עִם עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ גֶּדֶר־תַּיִל.

זָחֲלוּ הַיָּמִים כִּגְדוּדֵי שַׁבְּלוּלִים

וְזָחַל לוֹ גַּם סַבָּא יָרֵחַ בַּלַּיִל.

לִפְעָמִים הִסְתַּנֵּן שִׁעֲמוּם נוֹרָאִי,

כְּאִלּוּ יָשַׁבְנוּ שְׁנָתַיִם עַל אִי;

אֲבָל לִפְעָמִים גַּם עָשִׂינוּ שָׂמֵחַ –

עַד אֲשֶׁר הִתְפַּקֵּעַ מִצְּחוֹק הַיָּרֵחַ…

זוֹ הָיְתָה הֶכֵּרוּת רִאשׁוֹנָה עִם רָפִיחַ,

הֶכֵּרוּת שֶׁל כּוֹבֶשֶׁת עִם נַעַר נִכְבָּשׁ.

הִיא כָּבְשָׁה אֶת לִבִּי, לֹא רָצְתָה לְהָנִיחַ;

וַאֲנִי – כִּנְמָלָה הַנִּמְשֶׁכֶת לַדְּבַשׁ.

בַּתְּחִלָּה לָהּ רָחַשְׁתִּי אֵיבָה וְחָרוֹן

כִּי סִמְּלָה אֲזִקִּים וּמֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן.

וְהִנֵּה, לֹא חָלַף זְמַן אָרוֹךְ בְּיוֹתֵר

וּבִמְקוֹם הָאֵיבָה בָּא מִין רֶגֶשׁ אַחֵר.

לַמִּדְבָּר הִתְגַנְּבָה רוּחַ טְרוֹפִּית שֶׁל לַיִל,

וַאֲנִי אָז נִצַּבְתִּי עַל־יָד הַגָּדֵר.

שְׁתֵּי עֵינַי שׁוֹטְטוּ אֶל מֵעֵבֶר לַתַּיִל…

וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי – קוֹלִי מְדַבֵּר:

"הַרְשִׁי לִי, רָפִיחַ, לוֹמַר: הִתְאַהַבְתִּי.

בְּנוֹפֵךְ הִתְאַהַבְתִּי, קְשַׁת־לֵב וְיָפָה;

בְּנוֹפֵךְ הַכָּלוּא בַּמִּדְבָּר הָרוֹמַנְטִי

הִנְּנִי מְאֹהָב בִּנְשָׁמָה עֲיֵפָה.

עַל עֶלְבּוֹן זָרוּתֵךְ אֶתְיַסֵּר בִּדְמָמָה,

כִּי שֶׁלִּי אַתְּ הָיִית בְּאַלְפַּיִם שְׁנוֹתַיִךְ;

וְנוֹפֵךְ לִי קוֹרֵא לְגָרֵשׁ הַשְּׁמָמָה,

לְעָבְדֵּךְ מֵחָדָשׁ, לְחַדֵּשׁ נְעוּרַיִךְ.

לִי הַקְשִׁיבִי, רָפִיחַ, יָפָה כְּתַפּוּחַ,

וְעֵדִים כּוֹכָבִים עַל הַנּוֹף הַיָּבֵשׁ:

יוֹם יָבוֹא וְאָשׁוּב אֶל גְּבוּלֵךְ הַשָּׁטוּחַ,

אֲבָל אָז אֶסְתָּעֵר לִקְרָאתֵךְ – כְּכוֹבֵשׁ!

אָזְ אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, חוֹלוֹתַיִךְ אַפְרִיחַ,

עַד תִּהְיִי מֵחָדָשׁ עִיר־וָאֵם, הוֹ, רָפִיחַ!"

כָּךְ דִּבַּרְתִּי אֵלֶיהָ בְּקוֹל רְווּי סוֹד;

הִיא שָׁמְעָה אֶת דְּבָרַי וְשָׁתְקָה עַד מְאֹד.

פְּגִישָׁה שְׁנִיָּה – 1949

מִנִּי אָז נִתְלְשׁוּ כִּשְׁנָתַיִם בְּעֵרֶךְ;

בָּא הַיּוֹם – וְגַם שַׁעַר רָפִיחַ נִפְתַּח.

יָצָאתִי מִמֶּנּוּ, עָלִיתִי לַדֶּרֶךְ –

וְהָלַכְתִּי לִהְיוֹת מִקְלָעָן בְּ“יִפְתָּח”.

בֵּינָתַיִם הִתְחִילוּ קְרָבוֹת הַשִּׁחְרוּר

וְיָצָאתִי לִנְדּוֹד בְּחֶבְרַת הַמִּקְלָע.

אָרֹךְ וּמְרַתֵּק הוּא אוֹתוֹ הַסִּפּוּר,

כִּי עָשִׂיתִי בּוֹ דֶּרֶךְ רַבָּה, לֹא קַלָּה…

עֵת בִּמְרוֹם הַגָּלִיל הִשְׁתַּתְּקָה הַתִּזְמֹרֶת

הָעֳבַרְנוּ כֻּלַּנוּ יָשָׁר לַדָּרוֹם.

אִם קָלַטְנוּ קְרִיאַת־בַּקָּשָׁה לְתִגְבֹּרֶת –

הָיִינוּ חָשִׁים לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם:

הַמִּקְלָע הַחַבּוּבּ

עוֹד זוֹכֵר: דִּיר אַיוּב.

עִם קָנֶה קְצָת חָלוּד

הוּא טִאטֵא אֶת פְּנֵי לוּד.

הוּא יָצָא גַּם לִשְׁדֹּד

מִשְׁלָטִים בְּאַשְׁדּוֹד

וְסִלֵּק אוֹת־קָלוֹן

מִדַּרְכֵי אַשְׁקְלוֹן…

כָּךְ עָבְרוּ חֳדָשִׁים שֶׁל קְרָבוֹת מְפָרְכִים,

וְהַלֵּב מִתְפַּלֵּל לַשִּׁחְרוּר הַקָּרֵב.

… עַד שֶׁפֶּתַע עָבְרָה הַשְּׁמועָה בַּדְּרָכִים:

הַפַּלְמַ"ח מְתַכְנֵן אֶת מִבְצַע “חוֹרֵב”!

בָּעֶרֶב שׁוֹמְעִים אֶת פְּקוּדַת הַמִּבְצָע;

הַקַּמְבַּ"ץ יִצְחָק רַבִּין אוֹמֵר וּמַבְטִיחַ:

הַלַּיְלָה נוֹרִיד לָאוֹיֵב הַרְבָּצָה,

נַעֲלֶה בְּאִגּוּף וְנִכְבֹּשׁ אֶת רָפִיחַ.

רָפִיחַ!

• בִּי נִדְלָק הַנִּיצוֹץ הַיָּשָׁן

וְעָלָה בְּתוֹכִי כַּלַּפִּיד הַלּוֹהֵט.

שׁוּב נִזְכַּרְתִּי בַּנֵּדֶר הַהוּא הַנּוֹשָׁן

וְיָדַעְתִּי: הִגִּיעַ סוֹף־סוֹף הַמּוֹעֵד!

עִם לַיְלָה יָצְאָה הַפְּלוּגָה אֶל הַיַּעַד.

שָׁתַקְנוּ. הַגִ’יפּ הִשְׁתָּעֵל לוֹ בַּלַּאט.

רוּחַ־חֹרֶף זִמְּרָה בְּהַרְמוֹנְיָה רוֹגַעַת –

וַאֲנַחְנוּ זִנַּקְנוּ אֶל רֹאשׁ הַמִּשְׁלָט.

זֶה הָיָה קְרָב קָשֶׁה, אַכְזָרִי, רַב־דָּמִים.

הָאוֹיֵב נֶאֱחַז שָׁם בְּכָל סַנְטִימֶטֶר.

הִסְתָּעַרְנוּ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע פְּעָמִים

עַד אֲשֶׁר נִכְבְּשׁוּ הַמִּשְׁלָט וְהַיֶּתֶר.

לִפְנֵי הַזְרִיחָה הִתְחַפַּרְתִּי מוּל שִׂיחַ

וְשָׁלַחְתִּי עֵינַיִם וָלֵב אֶל רָפִיחַ.

הִיא רָבְצָה לְרַגְלַי עֲיֵפָה, מִתְנַכֶּרֶת,

קְצָת נִפְחֶדֶת, אוּלַי; קְצָת זָרָה וְקָרָה.

הִיא אוּלַי נִרְאֲתָה אָז שׁוֹנָה, מְסֻגֶּרֶת,

אַךְ הָיְתָה בְּכָל־זֹאת מֻכָּרָה – וִיקָרָה.

הַיָּדַיִם שִׁמְּנוּ אֶת סְלִילֵי הַקָּנֶה

וְעֵינַי שׁוֹטְטוּ אֶל שְׁבִילֵי הַמַּחֲנֶה…

כָּךְ רָבַצְתִּי עַל־יָד הַמִּקְלָע, הֶאֱמַנְתִּי:

הִנֵּה מִתְאַמֵּת חֲלוֹמִי הָרָדוּם.

עוֹד הַלַּיְלָה אַגְשִׁים אֶת נִדְרִי הָרוֹמַנְטִי

וְאָשִׁיב אֶת רָפִיחַ לַגְּבוּל הַקָּדוּם.

… אַךְ לְפֶתַע הִגִּיעַ הָרָץ הַשָּׁלִיחַ

עִם פְּקֻדָה:

“יֵשׁ לָסֶגֶת מִשֶּׁטַח רָפִיחַ!”

זוֹ הָיְתָה מִין גְּלוּלָה שֶׁקָּשֶׁה לְבָלְעָהּ,

אַךְ פְּקוּדָה הִיא פְּקוּדָה, וְצָרִיךְ לְמַלְּאָהּ.

כָּךְ נוֹתְרָה הִיא שֵׁנִית רְחוֹקָה, לֹא כְּבוּשָׁה.

שׁוּב הִדְהֵד בָּאָזְנַיִם צְחוֹקָהּ בְּלִי בּוּשָׁה.

רַק הַלֵּב עוֹד הוֹסִיף תִקְוָתוֹ לְהָפִיחַ:

עוֹד אָשׁוּב לְפָגְשֵׁךְ, הוֹ רָפִיחַ, רָפִיחַ! – –

פְּגִישָׁה שְׁלִישִׁית – 1956

פֶּרֶק־זְמַן דֵי אָרֹךְ שׁוּב חָלַף וְעָבַר;

אֵיזֶה שֶׁבַע־אוֹ־שְׁמוֹנֶה שָׁנִים.

כָּל אוֹתָן חֲוָיוֹת שַׁיָּכוֹת לֶעָבָר,

לְפִרְקֵי זִכְרוֹנוֹת יְשָׁנִים.

בֵּינָתַיִם הֵסַרְתִּי אָבָק וּמַדִּים

וְרָכַשְׁתִּי דִּירָה בְּשִׁכּוּן־וָתִיקִים.

לִי אִשָּׁה חֲמוּדָה, וְגַם שְׁנֵי יְלָדִים,

מַזְכִּירָה, וּמִשְׂרָד וְתִיקִים…

כָּךְ עָבְרוּ הַיָּמִים בְּשׁוּבָה וּבְנַחַת,

וּכְכָל אַהֲבַת נְעוּרִים רִאשׁוֹנָה

מִתְכַּסָּה הִיא שִׁכְבָה שֶׁל אָבָק וְנִשְׁכַּחַת,

אוֹ נִרְאֵית יַלְדּוּתִית בְּמִקְצָת וְשׁוֹנָה.

אֲבָל הִיא לֹא חָלְפָה. לֹא נִשְׁכַּח גַּם הַנֵּדֶר.

אַךְ חַכּוּ נָא מְעַט. אֲסַפֵּר לְפִי סֵדֶר.

בַּחֲצוֹת מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן־הַדִּירָה

וּבַפֶּתַח נִצָּב הַקַּשָּׁר, בֶּן־נַחוּם.

הוּא מוֹשִׁיט לְיָדִי בִּשְׁתִיקָה צַו־קְרִיאָה

בּוֹ כָּתוּב בְּקִצּוּר: גִּיּוּס שֶׁל חֵרוּם.

לְמָחָר הִתְיַצַּבְתִּי בִּמְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ

וְקִבַּלְתִּי לַיָּד אֶת רֵעִי הַמִּקְלָע.

שׁוּב מִלֵּא אֶת הַלֵּב אוֹתוֹ הַמַּרְגָּשׁ

שֶׁקָּשֶׁה לְבַטְּאוֹ, אַךְ לוֹ טַעַם נִפְלָא.

וּכְאִלּוּ יָרְדוּ נְעוּרַי מִמָּרוֹם…

וַאֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ אֶל גְּבוּל הַדָּרוֹם.

מָה אַרְבֶּה לְדַבֵּר וּמָה אֲחַדֵּשׁ?

בְּוַדַּאי תִּזְכְּרוּ אֶת שְׁבוּעַ “קָדֵשׁ”:

אֵיךְ שָׁטְפוּ הַגְּדוּדִים עַל מִדְבָּר וְשָׁמַיִם,

אֵיךְ לִקֵּק הָאוֹיֵב אֶת פְּצָעָיו, יָא־שֵׁיךְ;

אֵיךְ נָסוֹג לַתְּעָלָה וּפִזֵּר נַעֲלַיִם

מִמְּבוֹאוֹת אֶל־עָרִישׁ וְעַד שַׁרֶם־אַ־שֵׁיךְ;

כָּל הַלַּיְלָה נָסַעְנוּ; בְּלִי הֶרֶף נָסַעְנוּ

שַׁיָּרָה מְגֻיֶּסֶת שֶׁל “אֶגֶד” וְ“דָן”.

הַפַּעַם נַגִּיעַ רָחוֹק – זֹאת יָדַעְנוּ;

רַק נוֹתַר לְבָרֵר עוֹד:

• לְאָן?

בַּבֹּקֶר עָצַרְנוּ, וּפֶתַע גִּלִּיתִי:

הַסְּבִיבָה מֻכָּרָה לִי… הַנּוֹף… הַשָּׁמַיִם…

הִיא שָׁתְקָה כְּמוֹ סְפִינְקְס עֵת אֵלֶיהָ פָּנִיתִי:

סְלִיחָה, לֹא נִפְגַּשְׁנוּ כְּבָר, פַּעַם־פַּעֲמַיִם?

חֲבָל, לֹא נִשְׁאָר לִי דַי זְמַן לְנִחוּשׁ.

הִסְתָּעַרְנוּ מִיָּד, בְּשִרְיוֹן וְעָשָׁן.

הַקְרָב הַקָּצָר הִסְתַּיֵּם בְּכִבּוּשׁ

וְשֵׁנִית בִּי נֵעוֹר הַנִּגּוּן הַיָּשָׁן.

הִיא בַּפַּעַם הַזֹּאת נִכְנְעָה בְמַפְתִּיעַ,

לֹא עָמְדָה עַל נַפְשָׁה; לֹא זָרְקָה אֲבָנִים.

אַךְ אֲנִי, רַבּוֹתַי, בְּכָל־זֹאת הִכַּרְתִּיהָ

גַם בַּלְּבוּשׁ הֶחָדָשׁ שֶׁל דְּגָלִים לְבָנִים.

הִיא רָבְצָה צַיְתָנִית, דּוֹמְמָה, מִתְרַפֶּסֶת,

מוּכָנָה לְלֹא הֶגֶה לִפְרֹעַ הַחוֹב.

לְמַרְאֵה הַמִּקְלַע חִיְּכָה כָּל מִרְפֶּסֶת

וּמִיָּד נִפְתְּחוּ כָּל סִמְטָה וּרְחוֹב.

זוֹ הָיְתָה הַרְגָּשָׁה נְעִימָה, אֵין סָפֵק,

בְּיִחוּד הַיְּדִיעָה כִּי הַנֵּדֶר נִשְׁלָם.

רַק בְּתוֹךְ לְבָבִי עוֹד כִּרְסֵם צֵל־סָפֵק:

הַאֻמְנָם, הִיא תִּהְיֶה כְּבָר שֶלִּי לְעוֹלָם?

מַה הָיָה אַחַר־כָּךְ, יְדִידַי, הֵן יָדוּעַ;

לֹא צָרִיךְ לְפָרֵט, כִּי עֲדַיִן כּוֹאֵב.

הִיא לֻקְּחָה מִן הַנּוֹף כְּעָנָף הַגָּדוּעַ

וְחָשְׂפָה מֵחָדָשׁ אֶת שִׁנֵּי הַזְּאֵב.

וּבְכָל זֹאת, כַּאֲשֶׁר אַךְ עָצַמְתִּי עֵינַיִם,

יָדַעְתִּי מְאֹד: זֶה אֵינֶנּוּ הַסּוֹף.

יוֹם יָבוֹא, יַא־חַבּוּבּ, הוּא יָבוֹא, חֵי שָמַיִם –

וְתִזְכֶּה לִפְגִישָׁה רְבִיעִית עִם הַנּוֹף.

פגישה רביעית – 1967

שׁוּב דָּהַר לוֹ הַזְּמָן כְּרַקֶּטָה בַּלִּיסְטִית

וְסָחַב אִתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְשָׁנָה.

הַבַּת הַקְּטָנָּה הִיא פִּתְאֹם גִימְנַזִיסְטִית;

וּבִמְקוֹם הַבְּלוֹרִית יֵשׁ… קָרַחַת קְטַנָּה.

וַאֲנִי כְּבָר מֵבִין שֶׁאֵין מַה לְשַׁנּוֹת;

וּמְגַלֶּה: כֵּן הַזְּמַן הָרוֹמַנְטִי עָבַר…

וּמַרְגִישׁ לִפְעָמִים דְּקִירוֹת בַּצַּוָּאר…

אַח, אֵיפֹה הַזְּמַנִּים? וְאוּלַי הֵם יָשׁוּבוּ?

– – וּפִתְאֹם… וּפִתְאםֹ – מַה תַּגִּידוּ? – זֶה שׁוּב הוּא!

כִּי פִּתְאֹם מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן הַדִּירָה

וּבַפֶּתַח נִצָּב כְּמוֹ אָז – בֶּן־נַחוּם;

הוּא מוֹשִׁיט לְיָדִי הַקְּשִׁישָׁה צַו־קְרִיאָה

בָּהּ כָּתוּב, בִּחְיַאת־אַלְלָהּ: גִיּוּס שֶׁל חֵרוּם!

לְמָחָר הִתְיַצַּבְתִּי בִּמְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ

וְקִבַּלְתִּי לַיָּד אֶת רֵעִי הַמִּקְלַע.

שׁוּב גָאָה בַּלְבָבוֹת אוֹתוֹ הַמַּרְגָּשׁ

שֶׁקָּשֶׁה לְבַטְּאוֹ, אַךְ לוֹ טַעַם נִפְלָא…

שְׁבוּעַיִם רָבַצְתִי בְּמִדְבַּר־יְהוּדָה,

בֵּין טַנְקִיסְטִים, תּוֹלָ"רִים, נוּן־מֵם, צַנְחָנִים.

מִתְעַטֵּף בְּחוֹלוֹת, מְחַכֶּה לִפְקוּדָה,

וְרוֹאֶה וּמַכִּיר: הִשְׁתַּנּוּ הַזְּמַנִים…

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה בָּאֲוִיר, בַּמּוֹרָל,

וְאֶפְשַׁר זֹאת לִרְאוֹת, לְמַשֵּׁשׁ, לְהָרִיחַ…

… וּפִתְאֹם – הוֹדָעָה, כְּמוֹ בְּצַו־הַגּוֹרָל:

שִׁרְיוֹנֵי הָאוֹיֵב מִתְקַדְּמִים מֵ־רָפִיחַ!

תּוֹך דַּקָּה הִדְהֲדָה הַפְּקוּדָה: אֶל הַיַּעַד!

וּבְטוּר־הַפְּלָדָה אָז נִדְלַק אֵיזֶה רַעַד.

וַאֲנִי חִישׁ עוֹלֶה לַמְכוֹנִית הַצְּבָאִית,

מְזַנֵּק עִם כֻּלָּם – לִפְגִישָׁה רְבִיעִית.

לִפְגִישָׁה רְבִיעִית עִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם,

עִם רָפִיחַ הַהִיא, וּצְחוֹקָה הָאָדוֹם.

רַצְחָנִית וִעִקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ הִיא עָמְדָה

בְּכָל בּוּנְקֶר, בְּכָל תְּעָלָה וְעֶמְדָה.

וַאֲנִי מִסְתָּעֵר עִם חֻלְיַת צַנְחָנִים

שֶׁעָרְכוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת קְרָב פָּנִים־אֶל־פָּנִים.

לֹא אֶשְׁכַּח אֶת אוֹתָן הַשָּׁעוֹת, בֶּן־אָדָם,

אֶת רִגְעֵי הָאֵימָה שֶׁמִלְּאוּ אֶת כֻּלִּי,

אֶת מַפֹּלֶת הָאֵשׁ, הֶעָשָׁן וְהַדָּם,

אֶת מַבַּט הָרֵעִים שֶׁנָפְלוּ לְמוּלִי…

… אוֹתוֹ עֶרֶב, סָפוּג בֶּעָשָׁן וּבְפִיחַ,

נִכְנַסְתִּי עָיֵף לִרְחוֹבָהּ שֶׁל רָפִיחַ.

שָׁלַחְתִּי עֵינַי לַדְּגָלִים, לַצָּרִיחַ

וְרָצִיתִי מִלִּים אֲחָדוֹת לְהַגִּיד:

"שׁוּב חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, רָפִיחַ, רָפִיחַ,

אַךְ הַפַּעַם חָזַרְתִּי אוּלַי – לְתָמִיד!

הַפַּעַם אוֹתָךְ לֹא אֶטֹּשׁ, הוֹ רָפִיחַ,

כִּי לֹא לְשֵׁם כָּךְ שׁוּב הִגַּעְתִּי הֲלוֹם.

כָּל הַזְּמַן בִּי נִשְׁמַרְתְּ חֲתוּמָה עַל בָּרִיחַ

רְחוֹקָה וְזוֹהֶרֶת כְּמוֹ יַהֲלוֹם.

וְעַל כֵּן שׁוּב הִגַּעְתִּי אֵלַיִךְ, רָפִיחַ,

לִפְגִישָׁה אַחְרוֹנָה,

לִפְגִישָׁה שֶׁל שָׁלוֹם!"

---

הוּא הָיָה חַיָּל פָּשׁוּט

מאת

אוריאל אופק

הוא היה חייל פשוט. רבבות ישנם כמוהו: אני, אתה, הוא. כל המילואימניקים, שנמצאים אחד־עשר חדשים בחופשה. להם הוקדש ה’טור' הזה, שנכתב ביום קיץ מיוּבש ומאוּבק של 1960 על גבי נייר־אריזה חום של האפסנאוּת ונדפס בעלון החטיבה.

לֹא עַל בֶּזוֹת וְטַנְקִים אָשִׁירָה הַפַּעַם,

גַּם לֹא אֲסַפֵּר עַל עָצְמַת הַתַּרְגִּיל.

אָשִׁירָה הַפַּעַם, לְהֵד קְרָב־וָרַעַם,

פָּשׁוּט – עַל חַיָּל אַלְמוֹנִי, רָגִיל.

חַיַּל־מִלּוּאִים – וְרַבִּים יֵשׁ כָּמוֹהוּ;

מִסְפָּרוֹ – כָּךְ וְכָךְ, בִּפְלוּגָה אָלֶ“ף־בֵּי”ת.

הוּא אֵינֶנּוּ נוֹטֶה לְצַ’זְבֵּט מֵאֵיפֹה הוּא,

וּבִכְלָל – הוּא אֵינֶנּוּ כָּזֶה מִתְבַּלֵּט.

הוּא גָּר בֵּין נְתַנְיָה לְבֵין גִּבְעָתַיִם,

בְּדִירָה מְמֻצַּעַת בַּת שְׁנֵי חֲדָרִים;

עִם אִשָּׁה, וְיַלְדָּה, וּפִרְחָח בֶּן שְׁנָתַיִם.

הַמִּקְצוֹעַ – נָהָג בְּחֶבְרַת הֲדָרִים.

כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא בַּחוּר מִשֶּׁלָּנוּ,

תַּפְקִידָיו מְמַלֵּא הוּא מֵאָלֶ“ף עַד תָּ”ו.

וּבָעֶרֶב חוֹזֵר הוּא הָרוּג (כְּמוֹ כֻּלָּנוּ),

וּבְכָל־זֹאת יוֹשֵׁב לְשַׂחֵק עִם הַטַּף.

כָּךְ חוֹלְפִים הַיָּמִים כְּחֻליוֹת בַּשַּׁלְשֶׁלֶת,

דּוֹמִים זֶה לָזֶה כְּשׁוּרוֹת בְּתַרְגִיל…

עַד בָּא יוֹם, בּוֹ מוֹצֵא הוּא מִתַּחַת לַדֶּלֶת

אֶת צַו־הַקְּרִיאָה לַשֵּׁרוּת הַפָּעִיל.

הוּא אָרַז בִּשְׁתִיקָה בְּגָדִים וּמַגֶּבֶת,

אֶל מְקוֹם הַמִּפְגָּשׁ הוּא הִגִּיעַ כַּחֹק.

עִם כֻּלָּם הוּא טִפֵּס וְעָלָה לָרַכֶּבֶת

וְיָרַד עִם כֻּלָּם לְאֵי־שָׁם הָרָחוֹק.

הוּא קִבֵּל הַצִּיּוּד וְחָתַם עַל טְפָסַיִם.

הוּא בָּדַק הָרוֹבֶה וְלָבַשׁ הַמַּדִים.

הַחֻלְצָה קְצָת צָרָה?

• נוּ, וְהַמִּכְנָסַיִם…

אֵין דָּבָר. הַעִקָּר הַבְּרִיאוּת, יְלָדִים!

עַל גִּבְעָה מִדְבָּרִית הוּא מָתַח אֶת הָאֹהֶל.

הוּא הִצִּיעַ אֶת שַׂק־הַשֵּׁנָה עַל חָצָץ.

הוּא עָמַד בַּתּוֹרִים לַמִּקְלַחַת, לָאֹכֶל,

וְזֵיתִים־עִם־רִבָּה הוּא לָעַס וּמָצַץ…

בְּחָמֵשׁ־וּשְׁלֹשִׁים הֵעִירָהוּ הַקּוֹר.

הִתְרַחֵץ בִּשְׁמִינִית מֵימִיָּה שֶׁל מֵי־כְּפוֹר.

וּבְשֶׁבַע לָקַח הָרוֹבֶה בְּיָדָיו

וְיָצָא בִּשְׁתִיקָה – אֶל הַ“קְּרָב”.

הוּא מָדַד בְּרַגְלָיו אֶת שְׁבִילֵי אֶרֶץ־נֶגֶב.

הוּא יָרָה, הִסְתָּעֵר, וְכָבַשׁ, וְזָחַל.

זֵעָתוֹ הִרְוְתָה (אֵיךְ כָּתוּב שָׁם?) כָּל רֶגֶב,

אַךְ תָּמִיד, אַךְ תָּמִיד הוּא שָׁמַר עַל מוֹרָל.

הוּא מִלֵּא בִּשְׁתִיקָה כָּל פְּקוּדָה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ,

אוּלַי לֹא תָמִיד בְּסִוּוּג “מְצֻיָּן”.

הוּא הָיָה שָׁם רַק פַיטֶר מִסְכֵּנְצִ’יק, וְתוּ לֹא,

אַךְ הֵבִין שֶׁגַּם הוּא הֶכְרָחִי לָעִנְיָן.

כָּךְ מִלֵּא תַּפְקִידָיו עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל,

הִשְׁתַּתֵּף בְּצִ’יזְבָּט, בְּשִׁירָה, בְּרִקּוּד.

הוּא קִבֵּל פַּעַם דַּ“שׁ בְּתָכְנִית גַּלֵּי־צַהַ”ל

וְצָחַק בְּתָכְנִית לַהֲקַת־הַפִּקּוּד.

עִם כֻּלָּם הוּא חִכָּה שֶהַכֹּל יִסְתַּיֵּמָה,

כִּי רָצָה (וְעוֹד אֵיךְ!) לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ.

בֵּינָתַיִם שִׁמֵּשׁ הוּא נוֹשֵׂא לְפוֹאֶמָה,

אַךְ וַדַּאי הוּא יִסְלַח שֶׁגִּלִּיתִי סוֹדוֹ.

הוּא הָיָה אַלְמוֹנִי; אֲלָפִים יֵשׁ כָּמוֹהוּ,

וְהִנֵּה הוּא הָיָה לְגִבּוֹר שֶׁל שִׁירָה.

אִם תִּרְצוּ לְגַלּוֹת מִיהוּ זֶה, וְאֵיפֹה הוּא –

נָא הָעִיפוּ מַבָּט לְכִוּוּן – הַמַּרְאָה!…

---

בֶּן־צוּר מְסַפֵּר עַל הַר־הַבַּיִת

מאת

אוריאל אופק

“המעמד לו חכינו אלפיים שנה”

(צילום כותרת עתון, כ“ח באייר, תשכ”ז)

הוּא יָשָׁב מוּלִי גָּדוֹל כְּמוֹ הָר, פַּרְצוּף שָׁזוּף וּמְזֻקָּן.

הוּא יָשַׁב עָיֵף, בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן.

הוּא יָשַׁב וְשָׁתַק, נֶהָג בְּכֻמְתָה אֲדֻמָה בְּשֵׁם בֶּן־צוּר,

וְאַחַר־כָּךְ סִפֵּר לְאָט לְאָט, בְּקוֹל חֲרִישִׁי וְעָצוּר:

"זֶה הָיָה בְּיוֹם רְבִיעִי בַּבֹּקֶר, יוֹם שֶׁל אָבִיב וְעָשָׁן,

אַחֲרֵי הַקְּרָבוֹת הַנּוֹרָאִים מִסָּבִיב לַמֻּצָּב הַיָּשָׁן.

יָשַׁבְתִּי עַל הָרֶכֶס וְהֶחְלַפְתִּי לְיוֹסִי תַּחְבֹּשֶׁת

מֵעַל הַשְׂרִיטָה שֶׁחָטַף בַּכָּתֵף עַל גִּבְעַת־הַתַּחְמֹשֶׁת.

וּפִתְאֹם מִתְקָרֵב אֵלַי מוֹטָה, נוֹתֵן בִּי מַבָּט וְאוֹמֵר:

‘בֶּן־צוּר, תִּזְדָּרֵז בְּבַקָּשָׁה. כִּי צָרִיךְ לְמַהֵר.’

שָׁאַלְתִּי מַה קָּרָה, וְאִם בֶּאֱמֶת חֲבָל עַל כָּל דַּקָּה,

וּמוֹטָה עוֹנֶה לִי פָּשׁוּט: 'נִכְנָסִים לָעִיר הָעַתִּיקָה,

הַחֲטִיבָה הִתְחִילָה לָזוּז, כָּל גְּדוּד בְּמַסְלוּלוֹ,

וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ רִאשׁוֹן – זֶה יִהְיֶה מַזָּלוֹ'…"

בֶּן־צוּר הִדְלִיק סִיגָרִיָּה וּכְמוֹ הִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה:

"מִלִּים פְּשׁוּטוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה: ‘נִכְנָסִים לָעִיר הָעַתִּיקָה’…

אָז קַמְנוּ וְעָלִינוּ כֻּלָּנוּ עַל הַזַּחְלָם.

נָתַתִּי גַּז, הִתְחַלְתִּי לִנְסוֹעַ וְאִתִּי נוֹסְעִים כֻּלָּם.

מֵעָלֵינוּ הַפְגָזָה רוֹעֶשֶׁת, כְּמוֹ תִּזְמֹרֶת מְשֻׁגַּעַת,

וְהַחוֹמָה הָעַתִּיקָה מִמּוּלֵנוּ כְּאִלּוּ מִזְדַּעֲזַעַת.

וַאֲנִי נוֹסֵעַ לְאַט, מְתַמְרֵן וְעוֹלֶה עַל הַדֶּרֶךְ

וּלְפָנֵינוּ חוֹרְשִׁים אֶת הַכְּבִישׁ אֵיזֶה עֶשְׂרִים טַנְקִים בְּעֵרֶךְ.

אָז אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים וְנוֹסְעִים, כִּי כְּבָר אִי־אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק,

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘בֶּן־צוּר, קָדִימָה! תַּתְחִיל בִּלְהַשִׂיג…’

פְּקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה… אָז אֲנִי מְתַמְרֵן עַל הַכְּבִישׁ הַצָּר,

עוֹקֵף כַּמָּה טַנְקִים, לוֹחֵץ עַל הַגַּז וְלֹא נֶעֱצָר,

מֵצִיץ אֶל הַחוֹמָה, רוֹאֶה אֵיךְ פְּגָזִים נֶהְפָכִים לְפִטְרִיּוֹת,

וּמַגִּיעַ אֶל רֹאשׁ הַטּוּר שֶׁעוֹלֶה אֶל שַׁעַר־הָאֲרָיוֹת.

אַךְ לִפְנֵי הַשַּׁעַר עוֹמֵד אוֹטוֹ בּוֹעֵר, לֶהָבָה אֶת כֻּלּוֹ מְכַסָּה.

אֲנִי מַתְחִיל לְהָאִיט קְצָת, אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘בֶּן־צוּר – סַע!’

מָה? לִנְסוֹעַ אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ הַזֹּאת? לֹא, לֹא – תּוֹדָה!

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר: ‘סַע!’ וּפְקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה.

גַּלֵי חֹם מַצְלִיפִים בַּפַּרְצוּף. הַזָּקָן עוֹד מְעַט יִדָּלֵק…

אָז עָצַמְתִּי עֵינַיִם, נָתַתִּי פוּל גַּז – הָעִקָּר לְהִסְתַּלֵּק.

הַלְאָה, הַלְאָה, לְעֵבֶר הַשַּׁעַר. וּפִתְאֹם חֲצִי־דֶלֶת פְּתוּחָה

נִשְׁעֶנֶת לָהּ עַּל הַשַּׁעַר, לֹא זְקוּפָה וְגַם לֹא הֲפוּכָה.

אָז אֲנִי שׁוּב עוֹצֵר, וְהַלֵּב קְצָת רוֹעֵד לִי בִּפְנִים:

הֲלֹא מֵעַל הַדֶּלֶת הַזֹּאת יְכוֹלִים לִהְיוֹת רִמּוֹנִים!

אֲבָל מוֹטָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר לִי: ‘בֶּן־צוּר, סַע!’

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ וְנוֹסֵעַ, כִּי אֵין דֶּרֶךְ לִמְנוּסָה.

מַה יִּקְרֶה בְּעוֹד רֶגַע – זֹאת בֶּאֱמֶת חִידָה,

אֲבָל מוֹטָה אוֹמֵר ‘סַע!’ – וּפְקוּדָה זֹאת פְּקוּדָה…

אָז לָחַצְתִּי נִרְגָּז עַל הַגַּז, הִסְתַּעַרְתִּי לְעֵבֶר הַדֶּלֶת –

וְהִיא הִתְעוֹפְפָה לַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ עֲדַת צִפֳּרִים מְבֹהֶלֶת.

אֲבָנַים וּרְסִיסִים אָז נָפְלוּ כְּמוֹ גֶשֶׁם מִלְּמַעְלָה,

אַךְ אֲנַחְנוּ דָּרַסְנוּ אוֹתָם, וְהִמְשַׁכְנוּ הַלְאָה וְהַלְאָה.

חָצִינוּ אֶת וִיאָה דוֹלוֹרוֹזָה, עָבַרְנוּ אֶת שַׁעַר הַשְּׁבָטִים,

וְכָל הַחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים, וּדְגָלִים מַלְבִּינִים עַל בָּתִּים.

וּפִתְאֹם, שָׁם בְּאֶמְצַע סִימְטָה עוֹמֵד לוֹ אוֹפַנּוֹעַ,

נָטוּשׁ, כְּמוֹ חֲמוֹר מְיֻתָּם הוּא עוֹמֵד בְּלִי נוֹעַ.

אָז אֲנִי שׁוּב עוֹצֵר, כִּי מַשֶּׁהוּ בַּבֶּטֶן לָחַשׁ:

‘חַכֵּה, אַל תָּרוּץ, הָאוֹפַנּוֹעַ הַזֶּה בְּוַדַּאי מְמֻקָּשׁ…’

אַךְ הַפַּעַם – לֹא, אֲנִי לֹא מְחַכֶּה לַמִלִּים ‘בֶּן־צוּר, סַע!’

הַפַּעַם אֲנִי מִסְתָּעֵר עָלָיו וְהוֹפֵךְ אֶת כֻּלּוֹ לְדַיְסָה…

לֹא, הוּא לֹא הָיָה מְמֻקָּשׁ – בְּמִקְרֶה, אוֹ אוּלַי בְּמַזָל,

לִפְעָמִים הַמַזָּל בָּא בִּמְקוֹם הַשֵׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזָ"ל.

בְּקִצּוּר, אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים, דּוֹהֲרִים בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְזַיִת,

עַד שֶׁעָצַרְנוּ בֶּחָצֵר הַגְּדוֹלָה, אֶל מוּל הַר־הַבַּיִת.

שָׁם מוֹטָה אָמַר: 'אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים, אֵין מַה לַחֲשׁוֹשׁ.

כָּאן לֹא יוֹרִים, כִּי זֶהוּ מָקוֹם קָדוֹשׁ'.

אָז יָרַדְנוּ בְּשֶׁקֶט, נִכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הֶחָצֵר הַיָפָה,

וּפִתְאֹם עָטְפָה אֶת כֻּלָּנוּ דְּמָמָה עֲמוּקָה וּשְׁקוּפָה.

רָאִינוּ אֶת כִּפַּת־הַזָּהָב מַבִּיטָה לְעֶבְרֵנוּ בִּשְׁתִּיקָה…

וּבְכֵן, זֹאת אֱמֶת, יְלָדִים: אֲנַחְנוּ בָּעִיר הָעַתִּיקָה!

וּמוֹטָה עָמַד עַל־יָדִי וְשִׁדֵּר אֶל נַרְקִיס וְחָגַי:

“הַר־הַבַּיִת בְּיָדַי! אֲנִי חוֹזֵר – הַר הַבַּיִת בְּיָדַי!”

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ, מִין קוֹל חֲגִיגִי שֶׁכָּזֶה,

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם אֲנִי חוֹלֵם, אוֹ אִם אֲנֵי הוֹזֶה…

עָבְרוּ כַּמָּה רְגָעִים – וְהָרְחָבָה הִתְמַלְּאָה צַנְחָנִים –

מַבִּיטִים אֶל הַסִּמְטָאוֹת הָרֵיקוֹת, אֶל הַדְגָלִים הַלְבָנִים,

וּפִתְאֹם שָׁמַעְתִּי קוֹל צוֹעֵק, קוֹל צָרוּד מִפְּלִיאָה וּמִגֹּדֶל:

“חֶבְרֶה, דַחִילְכּוּם – אֵיפֹה הַכֹּתֶל?!”

וְהַצְעָקָה מַכָּה עַל אָזְנַיִם, מַכְנִיסָה אֶל הַלֵּב סְעָרָה –

וּמִיָד הִדְהֲדוּ צְעָדִים שֶׁל רִיצָה בְּסִמְטָה הַצָּרָה…

אֲנִי רָץ לְכִוּוּן שַׁעַר־עֵץ יְרַקְרַק בְּסִגְנוֹן עֲרָבִי,

מְרֻגָּז עַל עַצְמִי: אֵיךְ שָׁכַחְתִּי אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי?

אָז פָּרַצְתִּי בַּשַּׁעַר, דָּהַרְתִּי עַל פְּנֵי מַדְרֵגוֹת וּמִבְנֶה מִתְרוֹמֵם,

עַד שֶׁעָצַרְתִּי מוּל קִיר־אֲבָנִים גָּבוֹהַּ, עַתִּיק וְדוֹמֵם.

אַבְנֵי הַגָּזִית הִתְנַשְׂאוּ מֵעָלַי, נִדְבָּךְ עַל נִדְבָּךְ עַל נִדְבָּךְ –

גְּבוֹהוֹת עַד כִּפַּת הַשָּׁמַיִם, עַד פִּסָּה שֶׁל עָנָן מְצֻחְצָח.

הוּא עָמַד בִּשְׁתִיקָה חֲגִיגִית וְהִבִּיט בָּנוּ כָּךְ, מִגָּבוֹהַּ,

כְּאִלּוּ אָמַר בְּלִי מִלִּים: יָדַעְתִּי, בָּנַי, שֶׁתָּבוֹאוּ…

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ קָרוֹב קָרוֹב וְהִבַּטְנוּ אֵלָיו כְּחוֹלְמִים –

חַקִי וְעַמִי וְיוֹרָם וּמוּסָה וְדָן – כָּל עֲדַת הַלּוֹחֲמִים,

צַנְחָנִים בְּמַדִּים סְפוּגֵי אֲבַק־שְׂרֵפָה וּמֻכְתָּמִים בְּדַם,

בַּחֲגוֹר הַקְרָבִי, בְּקַסְדוֹת־הַפְּלָדָה, עִם הַנֶּשֶׁק הַחָם.

אָז עָצַמְתִּי עֵינַיִם בְּכֹחַ, וְאַחַר־כָּךְ פָּקַחְתִּי אוֹתָן

וְהִרְגַּשְׁתִּי עַצְמִי כָּל־כָּךְ זָקֵן, כָּל־כָּךְ גָדוֹל, כָּל־כָּךְ קָטָן…

רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת הָרֶגַע, לִרְאוֹת וְלִקְלוֹט עַל הַלּוּחַ,

אַךְ עַל שְׁתֵּי הָעֵינַיִם כִּסָּה מַשֶׁהוּ חָם וְרָטֹב וּמָלוּחַ.

סוֹבַבְתִּי מַהֵר אֶת הָרֹאשׁ, שֶׁהַחֶבְרֶה לֹא יַצְלִיחוּ לִרְאוֹת

אֶת הַבֶּן־צוּר הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד וְשׁוֹפֵךְ יַם־דְּמָעוֹת…

אַךְ הַפַּחַד הָיָה מְיֻתָּר, כִּי פִתְאֹם הִסְתַּכַּלְתִּי טוֹב טוֹב

וְרָאִיתִי אֶת הַחֶבְרֶה שֶׁלִּי – וְגַם הַפַּרְצוּף שֶׁלָהֶם רָטֹב;

כְּאִלּוּ הַגְּדוּד כֻּלּוֹ עוֹמֵד מוּל הַכֹּתֶל וּבוֹכֶה,

כְּאִלּוּ הַגְּדוּד כֻּלּוֹ עוֹמֵד – וְעֵינַיִם מוֹחֶה.

אַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מַה הַבֶּכִי, וּמַה הַדְּמָעוֹת;

לֹא פַּעַם חִפַּשְׂתִּי תְּשׁוּבָה, אַךְ לֹא מָצָאתִי מִלִּים מַתְאִימוֹת.

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ שָׁם כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה, וּפִתְאֹם נִדְמֶה הָיָה לָנוּ

שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁלָּנוּ – גַּם הוּא מִתְיַפֵּחַ יַחַד אִתָּנוּ".

הוּא יָשַׁב מוּלִי גָּדוֹל כְּמוֹ הַר, פַּרְצוּף שָׁזוּף וּמְזֻקָּן,

הוּא יָשַׁב עָיֵף, בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת וּבְרֹאשׁ מֻרְכָּן.

הוּא יָשַׁב וְשָׁתַק, נֶהָג בְּכֻמְתָה אֲדֻמָּה בְּשֵׁם בֶּן־צוּר –

וְהִקְשִׁיב לַהֵדִים שְׁהוֹתִיר בֶּחָלָל סִפּוּרוֹ הֶעָצוּר.

---

מַעֲמָד סִינַי 1970

מאת

אוריאל אופק

בֹּקֶר אֶחָד, לִפְנֵי יוֹמַיִם, פָּקַחְתִּי עֵינַי / וּמָצָאתִי עַצְמִי עוֹמֵד בְּלֵב מִדְבַּר־סִינַי. הִסְתַּכַּלְתִּי סָבִיב וְרָאִיתִי חוֹלוֹת, חוֹלוֹת, חוֹלוֹת, / וּמִתַּחַת עָבִים כְּחֻלּוֹת יוֹצְאִים עַמּוּדֵי אָבָק בִּמְחוֹלוֹת; / וְעַל הַחוֹלוֹת הַלְּבָנִים – אֶלֶף שְׁלָדִים חֲלוּדִים, / שֶׁנִּרְאוּ מֵרָחוֹק כִּמְעַט כְּמוֹ צַעֲצוּעֵי יְלָדִים; / שְׁלָדִים שְׂרוּפִים שֶׁל טַנְקִים וְתוֹתָחִים / שִׁלְדֵי מְכוֹנִיוֹת הֲפוּכִים לְצִדֵּי הַדְּרָכִים; / וְהֶגֶה יָתוֹם וְנַעַל מְסֻמֶּרֶת וְצָמִיג שָׂרוּף, / וְהַכֹּל מֻנָּח עַל הַחוֹלוֹת כְּמוֹ בַּחֲלוֹם אוֹ בְּטֵרוּף. / וְהַכֹּל מֻנָּח כָּכָה וּכְלוּם לֹא נִשְׁתַּנָּה / כְּאִלּוּ זֶה הָיָה מֻנָּח כָּאן שְׁלשֶׁת־אַלְפֵי שָׁנָה.

אֲבָל אַחַר־כָּךְ אֲנִי קָם וּמְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינַי / וְנִזְכָּר בְּמֵאָה הַשָּׁעוֹת הַהֵן בְּדַרְכֵי סִינַי: / אֶת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה בְּלֵב הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, / בְּאוֹתָן הַדְּרָכִים בָּן הָלַכְנוּ לְקַבֵּל אֶת מַתַּן־תּוֹרָה. / אֶת שַׁעֲטוֹת הַטַּנְקִים וְהַתּוֹתָחִים בְּאֵש וְעָשָׁן וְחָרוֹן; / אֶת הַחֶבְרֶה הַטּוֹבִים הַהֵם שֶׁל טַלִּיק, וְיֹפֶה וְשָׁרוֹן; / אֶת קְרָבוֹת הַשִּין־בְּשִׁין וְכָל עֲלִילוֹת הָאֻגְדָּה, / וּשְׁאַר הַדְּבָרִים שֶׁנִּשְׁמָעִים הַיּוֹם כְּאַגָּדָה. / וּמֵאָז כְּאִלּוּ מֻנָּח פֹּה הַכֹּל וּכְלוּם לֹא נִשְׁתַּנָּה, / כְּאִלּוּ זֶה הָיָה כָּךְ לִפְנֵי שְׁלשֶׁת אַלְפֵי שָׁנָה.

אֲבָל אַחַר־כָּךְ אֲנִי מְשַׁפְשֵׁף שׁוּב אֶת עֵינַי / וְנִזְכָּר לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי שָׁנָה בְּאֵלֶּה הַדְּרָכִים בְּסִינַי. / וְהַכֹּל כֹּה חַי וְרוֹטֵט וְנוֹשֵׁם, / כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹמֵד עִם כָּל הָעָם וְרוֹשֵׁם: / וַיִּהְיוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, / וַיְּהִי קוֹל שׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזָק בַּמִּדְבָּר, / וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים, אֶת כָּל הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת, / וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וְאֶת נַהַם הַטַּנְקִים וְהַשַּׁרְשְׁרָאוֹת. / וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ נָפְלָה עַל הַמִּדְבָּר דְּמָמָה דַּקָּה וַעֲמֻקָּה / וְהוּא נִתְכַּסָּה חוֹל כְּמוֹ בִּתְמוּנָה אַגָּדִית רְחוֹקָה. / וּמֵאָז מֻנָּח כָּאן הַכֹּל וּכְלוּם לֹא נִשְׁתַּנָּה, / כְּאִלּוּ עָבְרוּ מֵאָז לְפָחוֹת שְׁלשֶׁת אַלְפֵי שָׁנָה.

עוֹד רֶגַע – וַאֲנִי מְשַׁפְשֵׁף עֵינַי וְזוֹקֵף אֶת אָזְנַי / וְשׁוֹמֵעֶ שׁוּב רְעָמִים מְהַדְהֲדִים בְּסִינַי. / כְמוֹ מַרְאֶה מֻכָּר, וּכְמוֹ מַרְאֶה יָשָׁן, / עוֹלוֹת מִן הָאֹפֶק פִּטְרִיּוֹת שֶׁל עָשָׁן. / וַאֲנִי יוֹדֵעַ – אֵלֶּה הַנְּעָרִים שְׁחוֹרֵי הַכֻּמְתָה מִן הַשִּׁרְיוֹן וְהַחֲתָ"ם / הִתְחַפְּרוּ שָׁם בַּחוֹלוֹת וְעוֹשִׂים אֶת מְלָאכְתָּם. / בֹּקֶר וָעֶרֶב וָלַיְלָה, עַד שַׁחַר עָלָה / הֵם מְאַיְּשִׁים בְּלִי הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת אֶת חֲזִית הַתְּעָלָה / בַּמָּעוֹז, בַּסּוֹלְלָה וּבַטַּנְק, בְּדִלּוּג עַל חוֹלוֹת, / כְּמוֹ חָזְרָה הַמִּלְחָמָה לָצֵאת כָּאן בִּמְחוֹלוֹת.

וְאַחַר־כָּךְ תָּשׁוּב הַדְּמָמָה לְרַחֵף עַל שִׁלְדֵי הַפְּלָדָה, / וְהֵם יְסַפְּרוּ זֶה לָזֶה סִפּוּר־אֱמֶת אוֹ אַגָּדָה. / וְהַכֹּל יָנוּחַ וּכְלוּם לֹא נִשְׁתַּנָּה / כְּאִלּוּ זֶה יִהְיֶה כָּךְ גַּם בְּעוֹד שְׁלשֶׁת אַלְפֵי שָׁנָה.

---

וַיִּלָּחֵם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים

מאת

אוריאל אופק

עָמַדְתִּי עַל גִּבְעָה שֶׁל חוֹל וְשָׁלַחְתִּי עֵינַי / עָמַדְתִּי וְרָאִיתִי אֶת מַסַּע הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי. / רָאִיתִי אֶת טוּרֵי הַטַּנְקִים מְטַפְּסִים בְּנַהַם רוֹעֵשׁ, / אֶת עַמּוּד־הֶעָנָן, וְעַמּוּד־הָאָבָק וְעַמוּד־הָאֵשׁ. / קָשֶׁה הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁזּוֹ לֹא מִלְחָמָה, שֶׁזֶּה רַק תַּרְגִּיל, / וַאֲפִילוּ הָאַלּוּף שֶׁעָמַד לְיָדִי – אָמַר: “שְׁמַע זֶה מַשֶּׁהוּ לֹא רָגִיל!”

עָמַדְתִּי וְרָאִיתִי… וּפִתְאֹם בָּא עָנָן עֲנָק / וְכִסָּה הַכָּל, וְלֹא רָאִיתִי כְּלוּם, רַק אָבָק וְאָבָק. / וְאַחֲרֵי שֶׁהֶעָנָן הִתְפַּזֵּר – רָאִיתִי מַשֶּׁהוּ מוּזָר, / מַשֶּׁהוּ רָחוֹק־וְקָרוֹב מֻכָּר – וְלֹא מֻכָּר, / זֶה (הָיָה אֵיךְ לוֹמַר) פֶּרֶק מִמִּלְחֲמוֹת הַיְּהוּדִים: / “וַיָּבאֹ עֲמָלֵק – וַיִּלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. / וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים וַיֵּצֵא מוּל עֲמָלֵק בְּצִירִים שִׁבְעָה / וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן וְהַקְּצִינִים עָלוּ עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה. / וְכַאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ – וְגָבַר יִשְׂרָאֵל בְּיַד חֲזָקָה. / וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ – וְגָבַר עֲמָלֵק לְדַקָּה. / אָז יָבֹא חֵיל־הַשִּׁרְיוֹן וְתָמַךְ בְּיָדוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה, / וַיָּבֶס צְבָא יִשְׂרָאֵל אֶת עֲמָלֵק בְּהַתְקָפַת־חָזֶה. / וְהָאָבָק כִּסָּה הַכֹּל, וְגַם הֶעָשָׁן, וְהָרַעַשׁ הָיָה נוֹרָא / וּצְבָא יִשְׂרָאֵל מָחַץ אֶת אוֹיְבָיו בִּסְעָרָה.”

הַמִּלְחָמָה נִגְמְרָה, וְהַשֶּׁקֶט חָזַר, נִפְלָא וְאָיֹם. / וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָתַי זֶה הָיָה – אָז אוֹ הַיּוֹם. / וְזֶה מַה שֶּׁרָצִיתִי לוֹמַר לָכֶם, חַיָּלֵי הָאֻגְדָּה: / אַתֶּם רְצִיתֶם, בַּחוּרִים – וְאֵין זוֹ אַגָּדָה.

---

סַיָּרֵי גֹּשֶׁן

מאת

אוריאל אופק

לצולחי התעלה

הָיָה זֶה לַיְלָה אָרֹךְ, לֹא־נִשְׁכָּח וְאָיֹם, / בּוֹ עַמּוּד־הָאֵשׁ כִּמְעַט שֶׁהָפַךְ אֶת הַלַּיְלָה לְיוֹם. / בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה נִשְׁבֶּרֶת כָּל תֵּאוֹרְיָה, / כִּי בּוֹ נוֹלָדִים מְאוֹרָעוֹת וְנִרְשֶׁמֶת הַהִיסְטוֹרְיָה; / זֶה לַיְלָה שֶׁבּוֹ נִקְרַע הַיָּם וְהַבַּחוּרִים עָבְרוּ אוֹתוֹ בַּיַּבָּשָׁה, / כִּי הַיָּם רָאָה אוֹתָם בָּאִים וְנָסוֹג לְאָחוֹר בְּלִי בּוּשָׁה. / וְכַאֲשֶׁר גַם הַלַּיְלָה נָסוֹג וְהַבֹּקֶר עָלָה – / כְּבָר הָיָה בָּרוּר: צָלַחְנוּ אֶת הַתְּעָלָה. – – –

וְלִפְנוֹת בֹּקֶר יָצְאוּ סַמָּל משֶׁה וְרַבָּ"ט יְהוֹשֻׁעַ לְסִיּוּר רִאשׁוֹן, / לִסְרוֹק אֶת הַשֶּׁטַח וְלִמְצוֹא אֵיפֹה אֶפְשָׁר קְצָת לִישׁוֹן. / הֵם גִלּוּ אֲגַם קָטָן, חֲמוֹר בּוֹדֵד וּבִקְתָה רֵיקָה, / וּמֹשֶׁה אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ: “תַּבִּיט, שׁוּקִי, כָּכָה נִרְאֵית אַפְרִיקָה. / פַּסִּים שֶׁל יֶרֶק וְצָהֹב וְג’וּנְגֶל שֶׁל דְּקָלִים; / מִתְחַשֵׁק לִי, בְּחַיַי, לְהָנִיף פֹּה כַּמָּה דְּגָלִים…”

אָז יְהוֹשֻׁעַ הִבִּיט סָבִיב בְּעֵינַיִם חוֹלְמוֹת וְאָמַר: / “אוּלַי תִּצְחַק, מוֹשִׁיק, אֲבָל יֵשׁ לִי מִין רֶגֶשׁ מוּזָר: / אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁהָיִיתִי כְּבָר בַּמָּקוֹם הַזֶּה, מִזְּמַן מִזְּמַן, / יָצָאתִי מִפֹּה, הִזַעְתִּי בַּשֶּׁמֶש וְאָכַלְתִּי מַן…”

“דַחִילַק, שׁוּקִי!” קָרָא משֶׁה, “הֲלֹא הִגַעְנוּ הֵנָּה רַק אֶמֶשׁ! / אַתָּה חוֹלֶה, אוֹ חוֹלֵם, אוֹ שֶׁחָטַפְתָּ מַכַּת־שֶׁמֶשׁ?”

“אוּלַי אֲנִי חוֹלֵם, אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֶת זֶה בָּרוּר בָּרוּר: / אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי יוֹצֵא לַעֲרוֹךְ פֹּה סִיּוּר. / פּוֹגֵשׁ צְפַרְדֵעַ עַל הַנַּחַל וְכִנִּים עַל הַחוֹל, וְאַרְבֶּה, / בּוֹרֵחַ מִבָּרָד וְנִכְנָס אֶל הַחֹשֶׁךְ… כֵּן, רָאִיתִי הַרְבֵּה. / רָאִיתִי אֶת הַחֶבְרֶ’ה עוֹשִׂים לְבֵנִים, וּבְעִקָּר רָאִיתִי דָּם… / בְּאֵלֶּה הָעֵינַיִם רָאִיתִי אֶת זֶה, תַּאֲמִין לִי, בֶּן־אָדָם!”

אָז מֹשֶׁה הִבִּיט בִּיהוֹשֻׁעַ וְאָמַר בְּקוֹל שָׁקֵט: / “אַחֲרֵי שֶׁדִבַּרְתָּ, שׁוּקִי, אָז פִּתְאֹם נִדְמֶה לִי כָּעֵת / שֶׁגַם אֲנִי פֹּה הָיִיתִי פַּעַם וְרָאִיתִי אֶת אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת, / אֲבָל אַנְ’לֹא בָּטוּחַ אִם זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, אוֹ בִּימֵי פַּרְעֹה… / אֲבָל כְּשֶׁיָּצָאתִי בַּבֹּקֶר מֵהָאֹהֶל וְהִסְתַּכַּלְתִּי הַצִּדָּה / רָאִיתִי אֶת אָבִי עַמְרָם בּוֹנֶה שָׁם פִּירַמִידָה…”

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: עַכְשָׁו אַתָּה מְדַבֵּר כְּמוֹ גֶבֶר! / שְׁמַע, אַתָּה נִזְכַּר אֵיך בָּרַחְנוּ כָּאן מִן הַדֶּבֶר? / הִגָּעְנוּ לַיְּאוֹר וְרָאִינוּ תֵּבָה שָׁטָה וְכַמָּה בַּחוּרוֹת… / רַק תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא נַחְטוֹף שׁוּב אֵיזוֹ מַכַּת־בְּכוֹרוֹת…"

וּבְעוֹד הָרַבַּ"ט וְהַסַּמָּל מַמְשִׁיכִים אֶת הַסִּיּוּר, / וּפִתְאֹם הֵם רוֹאִים, כְּאִלּוּ יוֹצֵאת מִתּוֹךְ צִיּוּר, / דְּמוּת אָדָם לָבוּשׁ גְּלִימָה אֲרֻכָּה עַד כַּפּוֹתָיו, / וְזָקָן לוֹ אָרֹךְ הַיּוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו, / וּפָנָיו קוֹרְנִים וְרֹאשׁוֹ קְצָת הַצִּדָּה מֻטֶּה, / אַבְנֵט עַל מָתְנָיו וּבְיָדוֹ הוּא מַחֲזִיק מַטֶּה. / וְהַזָּקֵן הַפֶּלְאִי קָרֵב אֲלֵיהֶם וּמַשְׁמִיעַ דִּבּוּרִים:

“בָּרוּךְ שׁוּבְכֶם לְכָאן, אֶחָי הַגִּבּוֹרִים! / הֵן אַתֶּם הֲקִמוֹתֶם אֶת כָּל הָרַעַשׁ מִסָּבִיב, / וְאַתֶּם גַּם תֵּצְאוּ מִכָּאן בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.”

“שָׁלוֹם לְךָ, אָדוֹן,” אוֹמֵר יְהוֹשֻׁעַ וְהוּא כְּמוֹ הוֹזֶה. / וּמשֶׁה מוֹסִיף: “אוּלַי תַּגִּיד לָנוּ מַהוּ הַמָּקוֹם הַזֶּה? / אֲנַחְנוּ חֲדָשִׁים כַּאן, וּבְכָל־זֹאת… מוּזָר – / לִשְׁנֵינוּ נִדְמֶה שֶׁכְּבָר הָיִינוּ פֹּה וְיָצָאנוּ מִכַּאן בֶּעָבָר…”

אָז הַיָּשִׁישׁ חִיֵּךְ אֲלֵיהֶם וְיָדוֹ כְּמוֹ נוֹגַעַת בַּחשֶׁן:

“כְּלוּם לֹא יְדַעְתֶּם, אֶחָי? הֵן חֲזַרְתֶּם לְאֶרֶץ גֹּשֶׁן!”

כָּכָה אָמַר – וְנֶעְלַם כִּלְעֻמָּת שֶׁבָּא, / וּמִסָּבִיב הָיְתָה דְּמָמָה עֲמֻקָה וְרַבָּה.

אָז משֶׁה מַבִּיט בִּיהוֹשֻׁעַ וְנִזְכָּר בְּאָחִיו אַהֲרֹן, / וְנִדְמַה לִשְׁנֵיהֶם כִּי עוֹד מְעַט יִרְאוּ בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן… / אָז אֶחָד אוֹמֵר לְרֵעוֹ: "עַכְשָׁו הַכֹּל בָּרוּר, הַכֹּל בָּרוּר / אֲבָל בּוֹא נֵלֵךְ, מֻכְרָחִים לִגְמוֹר אֶת הַסִּיּוּר. / תִּרְאֶה, תִּרְאֶה בְּעַצְמְךָ לְאָן שֶׁהִגַּעְנוּ…

אָז תַּגִּיד לִי, שׁוּקִי: אִם נְסַפֵּר לַחֶבְרֶה – הֵם יַאֲמִינוּ לָנוּ?"

---

הָעֵינַיִם שֶׁל הַמְּדִינָה

מאת

אוריאל אופק

וְהוּא סִפּוּרוֹ שֶׁל רַבַּ"ט בֶּן־סִימוֹן כְּפִי שֶׁסֻפַּר אַחֲרֵי הַקְּרָב עַל הַחֶרְמוֹן.

בִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ הַכֹּל הַכֹּל, אָדוֹן, / אֵיךְ גּוֹלָנִי כָּבַשׁ בַּחֲזָרָה אֶת מֻצַּב הַחֶרְמוֹן, / אֲבָל תִּסְלַח לִי, אַנ’לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ מְסַפְּרִים כָּזֶה מִין סִפּוּר. / אֲנִי אֵין לִי הַרְבֵּה פְּרַקְטִיקָה וְנִסָּיוֹן בְּדִבּוּר. / בְּעִקָּר לֹא בְּסִפּוּרִים שֶׁל גְּבוּרָה וְשֶׁל פַּחַד וְדָם. / אָז תִּסְלַח לִי אִם הַסִפּוּר יִהְיֶה פֹּה וָשָׁם מְגֻמְגָּם.

טוֹב, זֶה הִתְחִיל לִפְנֵי סוֹף הַמִּלְחָמָה בְּשֵׁשׁ, / כְּשֶׁפִּתְאֹם אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים: עוֹד מְעַט מַפְסִיקִים אֶת הָאֵשׁ. / אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים, וְהַלֵּב כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים מִתְקוֹמֵם: / הָאֵשׁ תִּפָּסֵק וְהַחֶרְמוֹן עוֹד בַּיָּדַיִם שֶׁלָּהֶם?! / הַלּא זֶה הַמֻּצָּב שֶׁל גּוֹלָנִי, שֶׁנָּפַל מַמָּשׁ בְּיוֹם־הַכִּפּוּרִים, / וְהַפְּצָעִים הָאֵלֶּה עוֹד פְּתוּחִים וְכוֹאֲבִים וּבוֹעֲרִים. / לֹא יָכוֹלְנוּ בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַסְכִּים לְכָזֶה מִין מַצָּב. / גּוֹלָנִי מֻכְרָח לָקַחַת בַחֲזָרָה אֶת הַמֻּצָּב!

לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָאנוּ בָּרֶגֶל לְמַעְלָה לְמַעְלָה, / טִפַּסְנוּ בֵּין סְלָעִים וְשִׂיחִים וּמוֹקְשִׁים לְמַעְלָה וְהַלְאָה. / אַתָּה יוֹדֵעַ מַה זֶּה לְטַפֵּס כָּכָה בֶּחשֶׁךְ וּבַחֹם, / וּכְשֶׁאַתָּה כִּמְעַט מַגִּיעַ – נִפְתַּחַת עָלֶיךָ אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם? / אַתָּה בִּכְלָל יוֹדֵעַ מַה זֶּה לָרוּץ יָשָר לְתוֹךְ הָאֵשׁ. / וְלִרְאוֹת חֲבֵרִים נוֹפְלִים מוּלְךָ וְלִשְמֹעַ צְעָקוֹת: “חוֹבֵשׁ”? / אַתָּה יוֹדֵעַ מַה זֶה לְגַּלֹּות שֶׁנִשְׁאַרְתָּ כִּמְעַט לְבָדְךָ, / וּלְהַרְגִּישׁ: הַכֹּל אָבוּד, וְשׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יַצִּיל אוֹתְךָ? / וְלַחְשׁוֹב: אֵיךְ נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ הַבּוֹץ וְהַדָּם וְהַטִּנֹפֶת? / וְלַחְשׁוֹב: אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק מִפֹּה, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְהַתֹּפֶת? / תִּסְתּוֹבֵב מַהֵר, בֶּן־סִימוֹן, וְתִבְרַח מפִהֹּ לְמַטָּה לְמַטָּה, / וְתֵן תּוֹדָה לֵאלֹהִים, שֶׁאַתָּה חַי וְלֹא נִפְגַעְתָּ…

אֲבָל הַסֻלְיוֹת מַכּוֹת שֹׁרֶשׁ בְּאַדְמַת הָהָר הַנּוֹרָא, / וַאֲנִי עוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ: רוֹצִים לִשְׁלוֹחַ אֵלֵינוּ עֶזְרָה, / רוֹצִים לִשְׁלוֹחַ פְּלוּגַת צַנְחָנִים מֵהָעַתּוּדָה, / שֶׁהֵם יָבוֹאוּ וְיַעֲשׂוּ בִּמְקוֹמֵנוּ אֶת הָעֲבוֹדָה… / אָז פִּתְאֹם, אַנ’לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ, שָׁלַחְתִּי צְעָקַָה מִתּוֹךְ הֶחָזֶה: / ‘חֶבְרֶה, תַּקְשִׁיבוּ, אָסוּר לְהַסְכִּים לַדָּבָר הַזֶּה! / אֶת הַמְּשִׂימָה הַזֹּאת הִטִּילוּ עַל גּוֹלָנִי, נָכוֹן? / אָז גּוֹלָנִי וְרַק גּוֹלָנִי יִקַּח אֶת הַחֶרְמוֹן!’

וְאָז, אֲדוֹנִי, הִתְאַרְגַנּוּ מֵחָדָשׁ וְקִבַּלְנוּ תַּחְמֹשֶׁת אִישִׁית, / וְטִפַּסְנוּ וְהִסְתָּעַרְנוּ פַּעַם שְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית וַחֲמִישִׁית. / וְאַלְבֶּרְט הָלַךְ לְבַדוֹ לְשַׁתֵּק אֶת עֶמְדַת הַבַּזוּקָה / וְאַחֲרָיו הָלְכוּ גַּם צְבִיקָה וּבֶּנִי וְיַנוּקָא. / וּוִיקְטוֹר הִמְשִׁיךְ לְפַקֵּד גַּם כְּשֶׁהָיָה כְּבָר פָּצוּעַ, / וְכָל רֶגַע הָיָה שָׁם אָרוֹךְ יוֹתֵר מִשָּׁבוּעַ. / וְאַחֲרֵי חֲמֵשׁ־עֶשְרֵה שָׁעוֹת שֶׁל קְרָב פָּנִים־אֶל־פָּנִים וְכִידֹון־ מוּל־רִמּוֹן / רָאִיתִי אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל גּוֹלָנִי מִתְנוֹפֵף עַל רֹאשׁ הַחֶרְמוֹן.

אַתָּה שׁוֹאֵל אֵיךְ עָשִׂינוּ אֶת זֶה? זֹאת שְׁאֵלָה קָשָׁה, / אָז אַל תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי תְּשׁוּבָה, בְּבַקָּשָׁה. / בִּשְׁבִילֵנוּ הַחֶרְמוֹן הָיָה כְּמוֹ הַכֹּתֶל, אִם לֹא יוֹתֵר. / וַאֲנַחְנוּ הֶחְלַטְנוּ לְהַגִּיעַ אֵלָיו, לְהַגִּיעַ וְלֹא לְוַתֵּר. / הָיִיתִי מֵת שָׁם, אֲבָל לֹא יוֹרֵד, מֵת וְלֹא יוֹרֵד, / לֹא רַק אֲנִי – כֻּלָּם חָשְׁבוּ כָּכָה, אֲנִי עֵד. / הִכְנִיסוּ לָנוּ אֶת זֶה לָרֹאשׁ – שְׁמוּלִיק וְחַקָּה וְדָנִי: / לֹא יוֹרְדִים עַד שֶׁלֹּא רוֹאִים שָׁם אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל גּוֹלָנִי. / כִּי הַחֶרְמוֹן זֶה לֹא סְתָם הָר, אֶת זֶה כְּבָר כָּל הַפְּלוּגָה מְבִינָה: / הֲלֹא… הֲלֹא הַחֶרְמוֹן הוּא הָעֵינַיִם שֶׁל הַמְּדִינָה!

זֶה הָיָה – מִלָּה בְּמִלָּה – סִפּוּרוֹ שֶׁל רַבָּ"ט בֶּן־סִימוֹן, / וְכָל הָעֵת הוּא לֹא הִבִּיט אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת אֶל הַחֶרְמוֹן. / וַאֲנִי בּוֹ הִבַּטְתִּי וְרָצִיתִי לוֹמַר כִּמְעַט בִּתְחִנָּה: / ‘לֹא הַחֶרְמוֹן, לֹא הַחֶרְמוֹן… אַתָּה הוּא בָּבַת־עֵינָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה!’

---

סִפּוּר שֶׁלְּאַחַר הַמִּלְחָמָה

מאת

אוריאל אופק

… וְכַאֲשֶׁר הִיא תִּגָּמֵר, מִלְחֶמֶת יוֹם־הַכִּפּוּרִים,

הֶעָשָׁן יִתְפַּזֵּר וְיִשָּׁאֲרוּ הַזִּכְרוֹנוֹת וְהַסִּפּוּרִים,

אָז מִכָּל הַדִּווּחִים אֶבְחַר לְהָבִיא בְּזֶה הַלָּשׁוֹן

אֶת הַדּוּחַ שֶׁל סַמָּל־רֶכֶב (מִל.) גָּד בְּזֶה מִן הַשִּרְיוֹן:

"טוֹב, אָז בְּאֶמְצַע הַצֹּם אִני שׁוֹמֵעַ בַּדֶּלֶת צִלְצוּל; / אֲנִי פּוֹתֵחַ, וּמוּלִי עוֹמֵד גַּדְנָעִי יוֹסִי מֵהַתִּיכוֹן שֶׁמִּמּוּל. / הוּא מַבִּיט בִּי בְּשֶׁקֶט, שׁוֹלֵחַ כַּף־יָד בְּרִיאָה / וּמוֹסֵר בְּלִי הַרְבֵּה דִּבּוּרִים אֶת צַו־הַקְּרִיאָה.

בְּקִצּוּר, אֲנִי מְמַהֵר לִלְבֹּשׁ אֶת הַמַּדִּים, / נוֹתֵן נְשִׁיקָה חַטוּפָה לָאִשָּׁה וְלַיְלָדִים,/ נִכְנָס לַטֶּנְדֶר, פוּל־גַז מַכְנִיס / וְאַחֲרֵי רֶגַע מַגִּיעַ לַבָּסִיס. / וְשָׁם מָה אֲנִי רוֹאֶה עַל־יָּד הַמַּשָׂאִית / עוֹמְדִים שִׁשָּׁה גַּדְנָעִים וְאַחַת גַּדְנָעִית, / מַעֲמִיסִים בְּשִׂיא הַמֶּרֶץ צִיּוּד וְאַסְפָּקָה לַשִּׁרְיוֹן. / בְּחַיַּי, הָיִיתִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת פְּרַס־הַפִּרְיוֹן.

בְּקִצּוּר, לֹא עוֹבֶרֶת שָׁעָה וַאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַצַּו, / עוֹלִים עַל הַדוֹדג' וְנוֹסְעִים אֶל הַקַּו. / נוֹסְעִים, נוֹסְעִים – וְאַזְעָקָה. בַּלֵּב טִפַּת־רַעַד, / וּפִתְאֹם – סְטוֹפּ – עוֹצְרִים עַל־יַד צֹמֶת סַעַד. / מַה קָּרָה? הַנֹּעַר שֶׁל הַקִּבּוּץ מְאַגֵּף אֶת הַכְּבִישׁ / וּמִתְקָפָה שֶׁל מַמְתַּקִּים עָלֵינוּ מוֹרִיד וּמַגִּישׁ. / וְאֶחָד זָרִיז לוֹקֵחַ קֻפְסַת צֶבַע וּמִכְחוֹל / וְצוֹבֵעַ אֶת פַּנָסֵי הַדּוֹדְג' בְּכָחֹל. / וַאֲנִי מִן הַ’טֶמְפּוֹ' הַקָּר לוֹגֵם / וְהַלֵּב מִתְחַמֵּם, מִתְחַמֵּם…

בְּקִצּוּר – מַגִּיעִים, מִתְכּוֹנְנִים לְצַלְצֵל לָאִשָּׁה, / לֹא מַסְפִּיקִים לָנוּחַ – וּכְבָר יֵשׁ פְּקוּדָה חֲדָשָׁה: / הִגִּיעוּ שְׁנֵי חֶבְרֶ’ה עִם פְּצָעִים קַלִּים / וְצָרִיךְ לְהַסִּיעַ אוֹתָם לְבֵית־הַחוֹלִים. / פִּקּוּחַ־נֶפֶשׁ דּוֹחֶה הַכֹּל, זֶה בָּרוּר וְגַם טוֹב, / וַאֲנִי נוֹסֵעַ עִם הַשְּׁנַיִם אֶל בֵּית־הַחוֹלִים הַקָּרוֹב. / אֲנִי רַק מַגִּיעַ אֶל חֲדַר־הַמִּיּוּן – / וּמְשַׁפְשֵׁף אֶת הָעֵינַיִם וּמִסְתַּכֵּל בְּעִיּוּן: / מִסָּבִיב גְּדוּדֵי בָּנִים וּבָנוֹת מִצְטוֹפְפִים / וּמֵרֹב נֹעַר כִּמְעַט שֶׁלֹּא רוֹאִים אֶת הָרוֹפְאִים. / וּלְכֻלָּם מַבָּט רְצִינִי וַחֲלוּקִים לְבָנִים, / וּמַה הֵם לֹא עוֹשִׂים, אֵלֶּה הַבָּנִים?! / הַכֹּל הֵם מְבַצְּעִים מִיָּד, בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק, / מִמְתִיחַת הַסַּדִּין וְעַד הֲבָאַת הַבַּקְבּוּק…

בְּקִצּוּר, יָכֹלְתִי עוֹד וָעוֹד לְסַפֵּר עַל הַנֹּעַר / בַּסַּדְנָאוֹת, בַּחֲרֹשֶׁת, בַּשֶּׁקֶ“ם, בַּדֹּאַר, / אָז מַה שֶּׁרָצִיתִי לְהַגִּיד פֹּה בְּלִי הַרְבֵּה הַגְזָמָה. / שֶׁנִּדְמֶה לִי כִּי הַגַּדְנַע נִהֵל אֶת חֲצִי הַמִּלְחָמָה.”

---

הַחַיָּל שֶׁיַּחְזוֹר

מאת

אוריאל אופק

מִדַּרְכֵי מִלְחָמָה הוּא יָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ

וְיִגַּשׁ לַעֲמוֹד לְפָנַיִךְ.

אֶת פָּנָיו הַשְׂרוּפִים הוּא יִכְבּוֹשׁ בְּחֵיקֵךְ

כִּי אֵין לוֹ טוֹבִים מִפָּנַיִךְ.

קַבְּלִיהוּ, הָאֵם, בְּלִי הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת,

זֶה יַלְדֵּךְ הַחַיָּל שָׁב אֵלַיִךְ.

הוּא עָיַף בְּשׁוּחוֹת הַדָּמִים לְבַלּוֹת

וְאֵין לוֹ שְׁלֵווֹת מֵעֵינַיִךְ.

הַרְגִּיעִי נָא, אִמָּא, אֶת בְּנֵךְ שֶׁחָזַר

כְּמוֹ חַיָּה שֶׁתַּרְגִּיעַ גּוּרֶיהָ –

הַסּוֹגְרָה מִפְּנֵיהֶם הָעוֹלָם הָאַכְזָר

וְטוֹוָה בְּאָזְנָם סִפּוּרֶיהָ.

סַפְּרִי לוֹ, הוֹ אִמָּא, סִפּוּר שֶׁל פְּלָאִים

עַל אֶרֶץ בְּלִי דֶּמַע וָתַיִל;

עַל אֶרֶץ יָפָה, בְּלִי שׁוּחוֹת וּקְלִיעִים,

לֹא יִבְכּוּ יְלָדֶיהָ עִם לַיִל.

סַפְּרִי לוֹ, סַפְּרִי לוֹ כִּי יֶשְׁנוֹ עוֹד מָקוֹם

בּוֹ הַצְּחוֹק מְהַבְהֵב בָּעֵינַיִם,

בּוֹ אֶפְשָׁר לְטַיֵּל בַּשְּׁבִילִים וְלִרְקֹם

חִיּוּכִים שֶׁל פְּרָחִים וְשָׁמַיִם. – –

אָז יַלְדֵךְ יֵרָדֵם, עָרְפּוֹ עַל בִּרְכֵּךְ

וְגוּפוֹ הַשׁוֹתֵק לְפָנַיִךְ.

אֶת פָּנָיו הַשְׂרוּפִים הוּא כָּבַשׁ בְּחֵיקֵךְ

כִּי טוֹבוּ לוֹ, אִמָּא, פָּנַיִךְ.

---

כָּאֵלֶּה אַתֶּם

מאת

אוריאל אופק

כָּאֵלֶּה אַתֶּם בְּחַיֵּיכֶם:

פְּשׁוּטִים, מְסוּרִים, חַבּוּבִּים.

עוֹשִׂים מְלַאכְתְּכֶם בְּצִנְעָה

כַּדָּבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

לֹא תַרְעִישׁוּ תֻּפִּים מִסְבִיבְכֶם,

תִּבְרְחוּ מִבְּרַק הַתְּהִלָּה;

תִּצְבְּטוּ לְפָעוֹט בְּלֶחְיוֹ

וּתְחְיְּכוּ לְעַלְמָה בְּעָבְרַהּ.

וְכָאֵלֶּה אַתֶּם בְּמוֹתְכֶם:

פְּשׁוּטִים, מְסוּרִים, חַבּוּבִּים.

מִלֵּאתֶם הַמְּשִׂימָה עַד הַסּוֹף

כַּדָּבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

לֹא הִרְעַשְׁתֶּם תֻּפִּים מִסְּבִיבְכֶם,

לֹא בְּרַחְתֶּם מִבְּרַק הַקְּלִיעִים,

נְשַׁכְתֶּם שִׂפְתֵּיכֶם הַשְּׁסוּעוֹת

וְחִיַּכְתֶּם לְעָנָן בְּעָבְרו – – –

---

זֶה מִסְתּוֹבֵב

מאת

אוריאל אופק

למכונית המצרית האלמונית, שננטשה בלב מדבר סיני, והמדחף שלה עדיין מסתובב ומסתובב ומסתובב.

הַמִּדְבָּר הַזֶּה נָח לוֹ כָּל־כָּךְ רוֹגֵעַ וְשָׁלֵו: / הָרִים צְהֻבִּים, שִׁלְדֵי מְכוֹנוֹת, נוֹף צָחִיחַ וְחָרֵב. / וּפִתְאֹם הִדְהֵד עַל יָדִי קוֹל מֻפְתָּע, מִשְׁתַּלְהֵב: / “תִּרְאוּ, חֶבְרֶה, תִּרְאוּ – זֶה עוֹד מִסְתּוֹבֵב!”

זֶה הָיָה יוֹם־אָבִיב מְאֻבָּק, שֶׁסִּנְוֵר אֶת עֵינַי, / בּוֹ הָאֹבֶךְ הִסְתִּיר כַּל מַה שֶׁיָכֹלְתִּי לִרְאוֹת לְפָנַי. / אַךְ אֲנִי, עִם כַּמָּה וָתִיקִים וְטוֹבִים מִידִידַי, / עָלִינוּ עַל הַטֶּנְדֶר וְיָצָאנוּ לְשׁוֹטֵט בְּדַרְכֵי סִינַי. / עִם בֹּקֶר עָשִׂינוּ “יְצִיאַת־מִצְרַיִם” מִרְפִידִים – / חֲבוּרָה קְטַנָּה וְאַמִּיצָה שֶׁל יְדִידִים – / עָבַרְנוּ בֵּין נוֹפִים מְשַׁגְּעִים אַךְ שׁוֹמְמִים, / חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי שִׁלְדֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת הַדּוֹמְמִים. / וּפִתְאֹם כְּמוֹ אֵיזוֹ יָד צָבְטָה אֶת הַלֵּב. / רָאִינוּ – זֶה עֲדַיִן מִסְתּוֹבֵב. מִסְתּוֹבֵב. מִסְתּוֹבֵב…

זֶה – הַמַּדְחֵף הַמּוּזָר שֶׁל רֶכֶב מִצְרַיִם, / אֶחָד מֵרְבָבָה שֶׁנָּסוֹגָה בִּדְהָרָה אֶל קַו־הַמַּיִם, / בְּאוֹתוֹ יוֹם־קְרָב נוֹרָא וְגָדוֹל / בּוֹ מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ עָלוּ בְּעַמּוּד־הָאֵשׁ וְעַמּוּד־הַחוֹל. / וְכָל גּוּפוֹ שֶׁל הָרֶכֶב נִשְׂרַף וּמֵת וְנִקְרַע לִקְרָעִים / וְרַק הוּא, הַמַּדְחֵף נִשְׁאַר אֵיךְ־שֶׁהוּא בַּחַיִּים. / וְאוּלַי אֵיזוֹ רוּחַ בָּחֲרָה בוֹ לְהִשְׁתּוֹבֵב / וּמֵאָז הוּא מִסְתּוֹבֵב, מִסְתּוֹבֵב, מִסְתּוֹבֵב…

אָז קָפַצְתִּי מִן הָרֶכֶב וְטִפַּסְתִּי עַל הַסֶּלַע, / לִרְאוֹת מִטְּוַח־נְגִיעָה אֶת זֶה הַפֶּלֶא: / גּוּף־בַּרְזֶל בְּלִי חַיִּים, בְּלִי בָּשָׂר, גּוּף בְּלִי שֵׁם, / כְּמוֹ נוֹתַר בּוֹ זִיק־חַיִּים וְהוּא נָע וְנוֹשֵׁם. / הִתְקָרַבְתִּי. וּפִתְאֹם הָיָה נִדְמֶה לִי מִשּׁוּם־מָה / שֶׁהוּא רוֹצֶה לִלְחֹשׁ לֵי מִלִּים אֲחָדוֹת, שֶׁאֶשְׁמַע:

"שָׁעָה אַחֲרֵי שָׁעָה וְיוֹם אַחֲרֵי יוֹם, / חֹדֶשׁ וְשָׁנָה, גַּם בַּקֹּר, גַּם בַּחֹם, / בְּלִי לָנוּחַ, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ עֲיֵפוּת אוֹ כְּאֵב, אֲנִי מִסְתּוֹבֵב פֹּה, מִסְתּוֹבֵב, מִסְתּוֹבֵב…

"אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּנוּסָה הַגְּדוֹלָה, אֶת הָאֵשׁ הָאֲיֻמָּה וְהַחַמָּה, / אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ נִשְׁאַרְתִּי מֻטָּל כָּאן בִּגְמַר הַמִּלְחָמָה. / אֲנִי זוֹכֵר אֶת הָרְעָמִים וְהַבְּרָקִים, אֶת הַשֶּׁקֶט הַמּוּזָר / שֶׁהִשְׂתָּרֵר כָּאן פִּתְאֹם, בְּלֵב הַמִּדְבָּר הָאַכְזָר. / וְאָז לֹא הִבְחַנְתִּי עוֹד בֵּין אוֹהֵב וְאוֹיֵב, / רַק בָּזֹאת כֵּן הִבְחַנְתִּי – שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֵב…

"אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁעָבְרוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת: / חַיָּלִים מְאֻבָּקִים וְשַׁתְקָנִים וְגַם חֲבוּרוֹת טַיָּלִים עַלִּיזוֹת. / אֲנִי זוֹכֵר אַחַר־כָּךְ שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת עֲמוּסוֹת לַעֲיֵפָה, / שֶׁחָלְפוּ עַל פָּנַי מִזְרָחָה, אֶל הַתְּעָלָה הַיָּפָה. / אָז כַּנִּרְאֶה יְצָאתֶם לִבְנוֹת אֶת (אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ?) קַו־בַּרְלֵב. / יִתָּכֵן… רַק אֲנִי עוֹד הִמְשַׁכְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב…

"כֵּן כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ פִּתְאֹם שָׁמַעְתִּי שׁוּב הֵדֵי הַפְגָזוֹת וְהַרְעָשָׁה / וּבְתוֹכָם מִלִּים כְּמוֹ ‘שִׁפּוּץ’ וּ’מָעוֹז' וּ’מִלְחֶמֶת הֲתַשָׁה'. / אֲנִי זוֹכֵר אֶת טוּרֵי הַשִּׁרְיוֹן שֶׁשָׁבוּ לָנוּעַ בַּחוֹל / וְאֶת הַמְּטוֹסִים הַחוֹלְפִים מֵעָלַי וּמַשִׂיגִים אֶת הַקּוֹל. / וְרַק אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי תָּקוּעַ בִּמְקוֹמִי, עַל הַחוֹל הַצּוֹרֵב. / לֹא זַזְתִּי, אַךְ הִמְשַׁכְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב…

כָּךְ הוּא דִּבֵּר (אוֹ אוּלַי חָלַמְתִּי חֲלוֹם?), / וַאֲנִי בּוֹ הִבַּטְתִּי בִּשְׁתִיקָה; וּפִתְאֹם / רָצִיתִי לְהַגִּיד לוֹ: “כֵּן רָאִיתָ הַרְבֵּה מֵאָז וְעַד הַיּוֹם, / אַךְ שְׁמַע לִי: עוֹד תִּזְכֶּה גַּם לִרְאוֹת אֵיךְ יִזְרַח הַשָּׁלוֹם. / וְיִהְיֶה זֶה שָׁלוֹם אֲמִתִּי וְיָפֶה שֶׁכָּזֶה / וְהוּא יַגִּיעַ וְיִפְרַח גַּם בַּמִּדְבָּר הַלָּזֶה./ וְאָז אֲטַפֵּס הֵנָּה עִם אֶחָד שֶׁהָיָה פַּעַם אוֹיֵב / וְאַתָּה תִּסְתַּכֵּל בָּנוּ – וְרֹאשְׁךָ יִסְתּוֹבֵב”…

---

יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם

מאת

אוריאל אופק

וְהוּא הַסִּפּוּר שֶׁאֲסַפֵּר לִנְכָדַי בְּאַחַד מִימֵי תַּשְׁנַ"ח,

אַחֲרֵי שֶׁהֵם יַבִּיטוּ עַל סַבָּא שֶׁלָּהֶם, הַצִּ’יזְבַּטְנִיק מֵהַפַּלְמַח,

שֶׁאָמַר לָהֶם כִּי שְׁלשִׁים שָׁנָה לֹא הָיָה כָּאן שָׁלוֹם,

רַק הָיוּ מִלְחָמוֹת וַהֲפוּגוֹת, וְהַשָּׁלוֹם רַק הָיָה חָרוּז לַ־חֲלוֹם…

"מָה, בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה לָכֶם שָׁלוֹם, אֲפִלוּ לֹא יוֹם אֶחָד?

אָז סַפֵּר לָנוּ, סַבָּא, בְּחַיֶּיךָ – אֵיך הוּא נוֹלַד?"

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי, נֶכְדָה יָפָה שֶׁלִּי וַעֲדִינָה,

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בַּשָּנָה הַחֲמִשִׁים לַמְּדִינָה;

וְגַם אַתָּה שׁוֹאֵל, נֶכְדִּי הֶחָכָם אַבְשָׁלוֹם:

מָתַי הִתְחַלְנוּ לְהַרְגִּישׁ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת מִתְקָרֵב, הַשָּׁלוֹם?

הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה, יְלָדִים, זֶה סִפּוּר דֵּי מֻכָּר וּמְרַגֵּשׁ,

וְאִם אַתֶּם חֲזָקִים בְּהִיסְטוֹרְיָה, לֹא קָשֶׁה אוֹתָהּ כְּלָל לְנַחֵשׁ:

זֶה הִתְחִיל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא־נִשְׁכַּחַת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,

כְּשֶׁבִּנְמַל־הַתְּעוּפָה בֶּן־גּוּרְיוֹן נָחַת הַמָּטוֹס שֶׁל סַדָאת;

וְאַחֲרֵי שָׁצָּבַטְתִּי אֶת עַצְמִי בְּכָל כֹּחַ וְלֹא הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹם –

הֶאֱמַנְתִּי: אוּלַי בֶּאֱמֶת מוּל עֵינַי נוֹלָד הַשָּׁלוֹם…

הַמָּטוֹס הַגָדוֹל הִדְמִים הַמָּנוֹעַ – וְתִזְמֹרֶת צַהַ"ל נִגְּנָה,

וְהַדֶּגֶל הַמִּצְרִי חִבֵּק בְּלִי בּוּשָׁה אֶת דִּגְלֵי הַמְדִינָה;

וְרֹאשׁ־הַמֶּמְשָׁלָה מְנַחֵם נִגַּשׁ עִם הַנָּשִׂיא אֶפְרַיִם

לִלְחוֹץ אֶת יָדוֹ הַמּוּשֶׁטֶת שֶׁל אוֹרְחֵנוּ נְשִׂיא מִצְרַיִם.

וְהוּא עָמַד דֹּם לַצְּלִילִים הַנּוּגִים שֶׁל “כָּל עוֹד בַּלֵּבָב”,

וּבָעַיִן שֶׁלִּי הִרְגַּשְׁתִּי פִּתְאֹם אֵיזֶה דֶּמַע סוֹרֵר וְשׁוֹבָב.

וּמֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּה עָמְדָה דֹם לִצְלִילֵי הַהִמְנוֹן הַמִּצְרִי,

וְתוֹתָחֵי צַהַ"ל שִׁגְּרוּ מְטָחֵי כָּבוֹד, יְרִי אַחַר יְרִי…

אַחַר־כָּךְ נִגַּשׁ הָאוֹיֵב־מֵאֶתְמוֹל לִלְחֹץ הָמוֹן יָדַיִים –

שֶׁל שָׂרִים וְאַלוּפִים, רַבָּנִים וְנִכְבָּדִים, אוּלַי מָאתַיִם.

מִגּוֹלְדָה וְעֵזֶר וְרַבִּין וְדַיָּן עַד אֵשֶׁת שַׁגְרִיר וּבַעֲלָהּ.

הוּא אָמַר לְמוֹטָה: “לֹא בִּלַּפְתִּי”, וְנָשַׁק לְנִכְבָּדֵי הַגָּדָה.

וְהַכֹּל נִרְאָה כְּמוֹ חֲלוֹם פָּרוּעַ, כְּמוֹ סִפּוּר בִּדְיוֹנִי, כְּמוֹ אַגָּדָה.

עִם חֲשֵׁכָה עָלְתָה הַשַּׁיָּרָה דֶרֶךְ בַּאבּ־אֶלְוָאד לַבִּירָה,

וְצִדֵּי הַכְּבִישׁ גָעֲשׁוּ בַּהֲמוֹן אָדָם, וְהַהִתְלַהֲבוּת הָיְתָה אַדִּירָה;

תִּינוֹקוֹת וִישִׁישִׁים יָצְאוּ לָרְחוֹבוֹת, מִשְּׁמוּלִיק חָצָץ עַד וִיקְטוֹרְיָה –

וּמַה הַפֶּלֶא? כֻּלָּם הִרְגִּישׁוּ עַצְמָם כְּחֵלֶק בְּדַף הַהִסְטוֹרְיָה.

הַמְזַמְּרִים זִמְּרוּ, הַצּוֹפִים צָפוּ, וְהַשַּׁדָּרִים גִּמְגְּמוּ בְּקוֹלָם;

וּמַה הַפֶּלֶא? הֲלֹא בְּזֶה הָרֶגַע מַקְשִׁיבִים לָהֶם בְּכָל הָעוֹלָם!

וְהִנֵּה נִכְנָס הַנָּשִׂיא מֵאֶרֶץ־פַּרְעֹה לִמְלוֹן הַמֶּלֶךְ דָּוִד,

וְהָרוּחוֹת נִרְגְּעוּ מְעַט, רַק כּוֹכָב רָחוֹק רָעַד יוֹתֵר מִתָּמִיד.

וּקְנֵי־הַסּוּף רָחֲשׁוּ סוֹדוֹת עַל גְּדוֹת הַיַּרְדֵן וְהַיְּאוֹר,

וּמִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה הָעֲמֻקָּה עָלָה קוֹל קָדוּם: “יְהִי אוֹר!” – –

וַיְּהִי אוֹר, וּנְשִׂיא מִצְרַיִם עָלָה לְהִתְפַּלֵּל בְּהַר־הַבַּיִת,

וְאֶחָד אַלְמוֹנִי רָצָה כָּל־כָּךְ לְהוֹשִׁיט לוֹ שָׁם עָנָף קָטָן שֶׁל זַיִת.

אַחַר־כָּךְ הוּא שָׁהָה עֵת רַבָּה מוּל אֵימֵי “יָד וָשֵׁם”,

הִבִּיט בַּמַּרְאוֹת בְּפָנִים חֲתוּמִים (“אוּלַי גַּם אֲנִי קְצָת אָשֵׁם?”).

וְאַחַר־הַצָּהֳרַיִם נִצַּב הָאוֹרֵחַ עַל דוּכַן בֵּית־הַנִּבְחָרִים

וְדִבֵּר לָעוֹלָם וְאָמַר בֵּין הַשְּאָר אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים:

"אֲנַי בָּא אֲלֵיכֶם בְּלֵב פָּתוּחַ וּבְמַחֲשָׁבָה בְּהִירָה,

לָשֵׂאת אֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרַי בְּצוּרָה גְּלוּיָה וִישִׁירָה:

הָבָה נוֹשִׁיט זֶה לָזֶה אֶת יָדֵינוּ, הָבָה נִפְעַל בְּיַחַד

כְּדֵי לְנַתֵּץ אֶת חוֹמַת הָאֵיבָה, הַנִּכּוּר וְהַּפַּחַד.

כִּי כָּל נֶפֶשׁ הַנּוֹפֶלֶת בַּמִּלְחָמָה הִיא נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם,

וְאֵין כָּל הֶבְדֵּל אִם הוּא עַרְבִי, אוֹ יִשְׂרְאֵלִי, כִּי אֶחָד הוּא צֶבַע הַדָּם.

לְמַעַן חִיּוּכוֹ שֶׁל תִּינוֹק, לְמַעַן הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים –

הָבָה נִפְתַּח דַּף חָדָשׁ שֶׁל חַיִּים חֲדָשִׁים וְנָאִים!"

אַחֲרָיו דִבֵּר רֹאשׁ־מֶמְשַׁלְתֵּנוּ, מִי שֶׁהָיָה מְפַקֵּד הַמַּחְתֶּרֶת,

וּדְבָרָיו שֶׁיָּצְאוּ מִן הַלֵּב הָפְכוּ בּוֹ בַּיּוֹם לְכוֹתֶרֶת:

"הַמִּלְחָמָה הִיא נִמְנַעַת, אֲדוֹנִי, הַשָּׁלוֹם הוּא בִּלְתִּי־נִמְנָע,

וְאֶל הַשָּׁלוֹם הַזֶּה אָנוּ חוֹתְרִים בְּהַתְמָדָה, בִּכְאֵב, בֶּאֱמוּנָה.

זְמַן הַטִּיסָה בֵּין קַהִיר וִירוּשָׁלַיִם הוּא שָׁעָה בְּסַךְ־הַכֹּל,

אַךְ הַמֶּרְחָק בֵּין הַשְּׁתַּיִם הָיָה אֵין־סוֹף עַד יוֹם אֶתְמוֹל.

הַנָּשִׂיא סַדָאת עָבָר אֶת הַמֶּרְחָק בִּתְעֻוָּזה וְאֹמֶץ־לֵב;

אֲנַחְנוּ מַעֲרִיכִים אוֹתוֹ וּמְקַוִּים כִּי עַתָּה הַשָּׁלוֹם יִתְקָרֵב.

הַיּוֹם אֶשָׂא תְפִלָה לֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ הַמְשֻׁתָּפִים, כִּי יִתֵּן בָּנוּ חָכְמָה

לְהַגִּיעַ לַיּוֹם הַמְיֻחָל, בּוֹ יֻשַׂם הַקֵּץ לַמִּלְחָמָה".

וְלֹא סִפַּרְתִּי עוֹד עַל הַזֵּר שֶׁהִנִּיחַ נְשִׂיא מִצְרַיִם מוּל יַד הַלּוֹחֵם הָעִבְרִי,

וְעַל כָּל מַבָּטֵי הַפְּלִיאָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי אֲנִי וְשֶׁנִּשְׁלְחוּ לְעֶבְרִי;

וְעַל הַשִׂיחוֹת בַּכְּנֶסֶת, וְהַבִּקּוּר בְּמִשְׁכָּן הַנָּשִׂיא, וְכָל טְפִיחוֹת הַשֶּׁכֶם,

וְעַל יַלְדֵי יְרוּשָׁלַיִם הַתְּמִימִים, שֶׁזִּמְרוּ “הֵבֵאנוּ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם”…

הַכֹּל הַכֹּל הִתְעַרְבֵּב בְּתוֹכִי, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם מָתוֹק וּפָרוּעַ,

וְאַתֶּם סִלְחוּ לִי אִם סִפַּרְתִּי הַפַּעַם סִפּוּר שֶׁהוּא כָּכָה, דֵי יָדוּעַ…

אַךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְסַפֵּר, וְלִחְיוֹת אֶת הַחֲוָיָה מֵחָדָשׁ,

לְהִזָּכֵר שֶׁכָּל זֶה הָיָה בְּאֱמֶת, בַּמְצִיאוּת, מוּל עֵינַי מַמָּשׁ.

וְאַחַר־כָּךְ בָּאוּ הַשִׂיחוֹת הָאֲרֻכּוֹת, וְהַמַּשָׁא־וּמַתָּן הַיָּשִׁיר,

הַבִּקּוּר בְּצֵל הַפִּירַמִידוֹת וְהַסְפִינְקְסִים וּשְׁאַר פִּלְאֵי קָהִיר;

הַמַּשְׁבֵּרִים, הַמִּקּוּחִים עַל יַמִּית וְשָׂדוֹת וְשַׁרֶם־אַ־שֵׁיךְ,

הַחֲשָׁשׁוֹת שֶׁמָּא הַהַתְחָלָה תִשָּׁאֵר הַתְחָלָה וְלֹא יִהְיֶה לָהּ הֶמְשֵׁךְ…

עַד שֶׁהִגַּעְנוּ סוֹף סוֹף אֶל שִׁגְרַת הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה.

אֲבָל זֶה כְּבָר סִפּוּר אַחֵר…

אַתֶּם הֵן בִּקַּשְׁתֶּם אֶת הַהַתְחָלָה!