הדבר אירע בימים הראשונים להתלהבות הכללית אשר הקיפה את כל תפוצות ישראל בעקב פירסומה של הצהרת בלפור, ואני אז בא־כוחו הרשמי של “הבית הלאומי העברי” בכנסית העמים הנרדפים אשר נתכנסה בעיר פילדלפיה בנשיאות מי שעתיד להיות נשיא צ’כוסלובקיה המחודשה – ד“ר מאסאריק. תוך כדי שיחות עמו בשאלת עתידותינו במזרח הקרוב, אשר ענינוהו מאז ומעולם, הביע המדינאי הישיש לפני את חששותיו הרציניים בקשר עם ניסוח “ההצהרה” ו”רוחה הכללי":

– עם כל הערצתי לבריטניה הגדולה בשל אהדתה הבולטת לעם היהודי – אמר לי בין שאר הדברים – לא זהו המיסמך הנחוץ לישראל בארצו. שני חלקיו סותרים כמעט זה את זה, והנני מבטיחך, כי אילו הייתי גם אנוכי במנסחיו, כי אז נתתי לו בסיס יותר ממשי – זאת אומרת, שהייתי עושהו לחוזה מדיני אמיתי, לאמנת־ברית בן מעצמות ההסכמה מצד אחד, ובין העם העברי מצד שני…

למותר לי להגיד, כי דבריו אלה של חכם־המדינה הישיש, אשר כה הפליא את העולם כולו בכשרון פעולותיו לעמו ולארצו, הדהימוני מאוד ואמסרם בהזדמנות הראשונה למזכיר ההסתדרות הציונית בימים ההם, ה' יעקב די־האז, שמיהר לדון עליהם עם השופט העליון ברנדייס. בינתיים גוללתי לפני שניהם תכנית מסוימה לתביעותינו ממועצת השלום, תכנית שצלצלה מלכתחילה כחזון־רוח סתם אף באזני אותו אדם־הדמיון ורחב־המעוף, אשר היה ימים רבים תלמידו ואיש־סודו של הרצל בכבודו ובעצמו:

“צריך – הסברתי לו – להשתמש ברגעי־כושר אלה לנצחון הנשק בעולם, כדי להשיג מבעלות ההסכמה חוץ מהבטחת־הנייר הידועה שניתנה לנו בשני לנובמבר 1917 בלונדון, גם הבטחה גשמית ותכופה, והבטחה זאת תוכל להתבטא בקביעת אחד הגלילים הארצישראליים המיושבים ביותר ביהודים כמדינה עצמאית בכל המובנים, להיותה בסיס למדינת־החלום של “ימי המשיח” לעתיד לבוא. מה שעשו משה ואהרון במדבר סיני, ויהושע אחריהם בעבר הירדן מזרחה; מה שעשו יוצרי ארצות־הברית לפני שלוש מאות שנה עם כניסת “האבות” לסביבות בוסטון וניו־יורק; מה שעשתה איטליה הצעירה לכשהיתה רק “סבויה” הדלה תחת ויקטור עמנואל וקאבור – עלינו לעשותו גם אנחנו בשובנו לארץ־ישראל. בגלילים עצמאיים ממין זה, יוכן לא רק החומר ההיולי לישוב כל הארץ כולה, בלתי־אם כל הנחוץ להנהגת מדינה: צבא קטן, גם מורשון בזעיר־אנפין, משטרה מופתית ופקידות אזרחית מושלמת. הישוער – סיימתי את דברי לאיש־שיחי – הרושם שיעשו בגולה בולי־דואר בחותמם העברי ומטבעות כסף בסמליהם היהודים? שהרי רק יצירה ממלכתית כזאת, עם כל קטנותה השטחית, תוכל לפנות לבורסאות אירופה ואמריקה בבקשת מילווה, אשר מבלעדיו אין כוח בידי עם מהעמים להגיע למטרתו הסופית”.

הדברים נגעו סוף־סוף ללבו של “דון יעקב” הספרדי וכעבור ירחים אחדים שלחני, בהסכמת השופט ברנדייס, לפאריז וללונדון – ללונדון כדי לנסות להשפיע על ד“ר וייצמן בכיוון הנזכר, ולפאריז כדי לשרת את סוקולוב בכל אשר אוכל, ביחוד בשל הכרתי האישית את מאסאריק וד”ר בנש, ראש ממשלתו הראשונה.

וייצמן קיבלני בסבר־פנים יפות: אכן צעיר הייתי עוד (רק בן שלושים ושתים!) ועל שפתי המנהיג הרגשתי מיד בת־צחוק מובנה מאליה לשמע תכניותיו של בחור ארץ־ישראלי בהעזתו המזרחית. עם כל זה האזן האזין לכל דברי באדיבות מרובה ובהתעמקות רצויה, ולאחר ימים מעטים שלחני פאריזה לראות את חברו סוקולוב, שעשה בה את מושבו קבע, להיות במגע־ומשא תכוף ומתמיד עם מדינאי העולם, אשר נאספו כבר בצרפת לשם ניסוח תנאי השלום עם המעצמות המובסות. מזכירו המדיני של וייצמן, ה' זיף, ועוזרו הא' מארכס, היו גם הם בבירה הצרפתית בימים ההם, ודבר המנהיג אתם, לעזור לי ככל אשר לאל ידם.

אולם, כשנפגשתי עם סוקולוב באחד מטרקליניו של מלון “אדוארד השביעי” – שבהם ניהלו מנהיגינו את עמנו לתחייתו המדינית – הבינותי מיד, כי ללא תועלת תהיינה כל השתדלויותי מצד זה. לפני ישב עתונאי מפורסם, “מתחרהו” של הרצל, שנצחונותיו הציוניים באנגליה, בצרפת ובאיטליה גידלוהו גם פינקוהו. לנצח לא אשכח את עיניו התכולות בהתבוננן בדהימה גלויה בצעיר הירושלמי, אם כי טרחו להיראות כרציניות וכתמימות.

– את כל מה שאתה מגולל לפני – השיב בשפתו הנמלצת – מעניין אמנם למאוד, אך איחרת את המועד. מדינה ננסית שכזאת יכולים אנו להשיג בכל עת שנרצה, ומר פישון, שהוא היום שר־החיצון הצרפתי, היה הראשון להציע לפני מעין ממלכה דומה לשלך – אף יותר נרחבה ממנה בהרבה. לפי הצעתו יש להקצות לעברים את כל יהודה הקדמונית, זאת אומרת: מגבול מצרים ועד לקו אשר מדרום לשכם. אפס, ידידי, במה דברים אמורים? לכשאין ברירה אחרת לפנינו. לאושרנו הגדול השגנו מאנגליה הרבה יותר ממה שהיתה לנו הזכות לחלום עליו בימינו, ולמה נלך לקלקל את הדבר בגדול בהצעות פעוטות ובלתי מעשיות שכמות אלו?

אותה שעה נכנסו החדרה זיף ומארכס, שניהם, ובידם המפה הרשמית בה סומנו גבולות ישראל מחדש לאחר ההסכם עם לויד־ג’ורג':

“הנה ראה! – קרא סוקולוב ועיניו זולגות דמעות־אושר – זוהי הממלכה שהשגנו מידי המעצמות – כל ארץ־ישראל כולה, כבימי דוד ושלמה כמעט, מחוץ לדמשק ולתדמור כמובן, וגבולנו המזרחי קו מסילת־הברזל החיג’אזית!”.

רעדת השמחה עברתני עד היסוד: הן סוף־סוף לא רבים זכו, כמותי, להיות בראשוני הרואים את הגאולה למעשה, כפי שהופיעה לפנינו ביום ההוא מתוך המפה הנזכרת. כהלום רעם שאלתי אז את סוקולוב:

– במה אוכל איפוא להועיל ברגע נפלא נזה למלאכות הציונית כאן?

ובא־כוח ישראל מושיט לי אז את הנוסח האנגלי להצעה הציונית הרשמית, כפי שהוחלט להעבירה לפני ה“ארבעה” (קלימנסו, וילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו) בישיבה המיוחדת לעניני המזרח הקרוב, ויצו עלי לאמור:

“תרגם נא זאת לעברית!”

ולרתתי הגדול:

"אל־נא תזלזל במלאכה זאת, אשר אני מוסרה לידך היום. העברי הראשון ליהודה היית ולא דבר קטן הוא, כמדומני, שהנוסח העברי, אשר אנו אומרים להגישו למועצה העליונה כמיסמך המקורי להצעתנו באנגלית, יהא כתוב על ידיך… אחרי אלף ושמונה מאות וחמישים שנה לשיתוק שפתם של חוזינו ונביאינו, תצלצל שפת ירושלמי שוב בארמון מלכים – האין אתה מרוצה?

“מרוצה!” – הזאת היא המילה? נזעקתי בהסתערי לקראת איש־חסדי – הן משוגע אני מחדוות אין־גבול! וברוצי אל המלון אשר ליד כנסית ה“מדלן”, לבשר את דבר זכותי הגדולה לאשתי, נשיתי תבל ומלואה – אף את דבר “גרעין הממלכה העברית”, שבה הגיתי יומם ולילה ושלשמה נשלחתי צרפתה.

*

הוי, הימים המאושרים ההם. ועבודתי הנעימה, עם תיקוניו של סוקולוב פה ושם, גם אותו המעשה הרב בערב היום הגדול שבו עמדו שלושת באי־כוח עמנו – וייצמן, סוקולוב ואוסישקין, להופיע בפני גדולי תבל ומנהיגיה לדורות הבאים, כשבידים רועדות, אם כי בלב גאה, הגשתי להם, במלון “מריס”, את הנוסח העברי המתוקן. אכן, אילו החזקתי בידי אלו את עצם “לוחות התורה” למשה רבנו בכבודו ובעצמו לא הייתי נרעש כברגעים הקדושים ההם לחיי העצמיים. המדינה העברית עומדת להיוולד, ואנוכי הקטן באלפי ישראל עֵד הנני ללידתה הקשה.

למחרת נשא אוסיקשין את מנאמו המפורסם בעברית – המנאם המדיני העברי הראשון על במת מדינאי־עולם מאז הגירוש מארץ־האבות! – ובטיילי בחברתו אחר־כך בשדרות פאריס הקוסמת, לא עצר “איש־הברזל” מתת ארשת־שפתיים להמיית רוחו כי רבה, אם כי מרירות־מה היתה נסוכה בדבריו אלי דוקא ברגע אושר אלה לעצמו ולעמו:

"אמנם הכל טוב ויפה – העיר באנחה – אך מי יתן ולא תאכזבנו אנגליה זו באחד הימים, בהסתמכה אולי על חלקה שני של ההצהרה הבלפורית עם ניסוחה המעורפל!

“כדברי מאסאריק אלי בפילדלפיה!” – עניתיו משתומם.

“רצונו של אחד־העם היה זה” – טירטר קול עברי צעיר מפיו של אהרון אהרונסון, שהשיגנו בצעדיו הנמהרים וילווה אלינו עד למלון.

וכאילו צויירה לעינינו אז, על כותל אולם־ההמתנה הגדול, עם חשמלו המזהיר ומשוש מבקריו ומבקרותיו למאות, יד נעלמה שקראה לנו: “מנה מנה” חדש לעתיד לבוא…

אך, לא!

הלאה מאתנו דאגות ורעיונות אפלים: יום גדול, יום שאין משנהו, היה היום ההוא לכולנו. וייצמן הקרין אורה, סוקולוב נשף ויעשן סיגאר אחר סיגאר, בבת־צחוק שאננה על שפתיו הדקות, ומארכס וזיף מגישים גביעי שמפניה במסיבת יחידי־הסגולה, גביעים מקציפים ביינם הטוב, והללו פיזרו כל דאגה לימים הבאים.

ולמחרתו – ביום חמים פאריזי מתוק – כשהזמינני ג’יימס רוטשילד למסיבת־תה שנערכה בארמונו המפואר במבוא יעוֹרת בולוניה לכבוד האמיר פייצל, ודברו אלינו ברית־אחים –כאשר כתב כמה ימים לפני־כן לפליכס פרנקפורטר, יד ימינם של וילסון ובראנדייס – וזמן מה אחרי־כן כשהועידני פיליפ קר, מזכירו של לויד ג’ורג‘, למשרדו ויגולל לפני גם הוא את מפת ארצי, שבה סומנו באותיות אדומות המלים Frontiers of the Jewish Homeland – היכול כותב הזכרונות האלה להעיז ולהפריע אף לרגע קל במשהו את השמחה הכללית, בחידוש הצעתו לד’ אמות של עצמאות תכופה ומוחשית?

“סע ארצה־ישראל – זו ארץ העברים אתמול, היום וגם מחר, והגד לאחיך כולם, כי יום הגאולה הנה הוא בא ומדינת היהודים חדלה להיות אגדה”…

עשרים יום לאחר קריאתו זו של הדובר בשם לויד ג’ורג', שוטטתי בחוצות קרייתי, זו מולדתי, כשרונלד סטורס יוצא לקראתי בברכת שלום כה עברי ואיתן, ואין קץ לאושרי.

אהה, למה חלפו ימי־קסם אלה לתחילתו של ביתנו הלאומי?

למה הקיצונו ב“בוקר לא עבות אחד” ובאופקינו חרדות הבגידה?

ד“ה [דואר־היום] י”ג בטבת תר"ץ – 31.1.1930