רקע
איתמר בן-אב"י
מ"קנטוניות" למלכות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

כשנה או כשנתיים אחר ההצהרה עוד ריחף לפני עינינו בארצנו זאת מעין זיו־של־מלכות. לא אדבר, חלילה, בדעה המופלאה שזיעזעה במועדה את עולמנו היהודי, ושלפיה התכוננה על־פי פקודת לויד ג’ורג' הווזרה היהודית הראשונה בנשיאותו של אדמונד דה־רוטשילד בכבודו ובעצמו, עם וייצמן כשר־החיצון, אלפרד מונד (הוא מלצ’ט) כשר־הכספים, בראנדייס כשר־המשפטים, אוסישקין לקרקעות, סוקולוב להשכלה, ג’יימס רוטשילד לצבא ולימיה… גם לא אגע, כמובן, באותה האמונה, שקיננה זמן רב עמוק־עמוק בקרב המונים רחבים, ושלפיה הוכרזה ארץ־ישראל מדינה חופשית לכל הדעות, אם לא כבולגריה וכיוון, הרי לכל הפחות כאלבניה וכלבנון. אף־על־פי־כן, היה לנו שמץ של ברק חיצוני, אשר עשה רושם על הערבים, ביחוד, כאילו היינו אנחנו באמת המנועעים את אפני המרכבה: דגל ציון נפנף בגאון ובהדר על כל בניני ההנהלה הציונית ומוסדותיה, הלגיונות העברים הפילו את פחדם על עם־הארץ במגיני־הדוד האדומים לשרווליהם ולכובעיהם. לוייצמן, לבראנדייס, לסוקולוב, נערכו קבלות־פנים נסיכיות ממש מצד השלטונות הרשמיים. ומשום כך קרה הדבר, שרבים מאתנו נטו למחשבה כי ממשלת המנדט היתה אתנו, לצדנו, למעננו, אם לא תמיד בגלוי, הרי לכל הפחות בחשאי, והעלמנו מתוך כך את עינינו מראות סימנים בולטים לרעה פה ושם בהנהלת הענינים המקומיים אשר לביתנו הלאומי. בקיצור: כה שרויים היינו כולנו באוירת הקסמים של תור־הזהב אשר לגדול נצחונותינו מאז הגדול בחורבנותינו, שהפנה לא הפנינו את ליבנו לשתי נקודות יסודיות:

א. כי לא כל העם האנגלי רצה בהצהרה.

ב. כי אותו החלק האנגלי שלא רצה בה מלראשיתה, החל מיד בפעולה נמרצה להכשלתה.

בעקב התלהבותנו הסוערת לפתשגן “כורש השני” – שכחנו, כי תמיד־תמיד נתפלגו איי בריטניה לשני זרמים ראשיים, האחד שהתגעגע להעפלה רוחנית, להערצה תנ"כית ולמלחמה למען העמים הנתקפים, והשני – שריכז את כל מאמציו, אמצעיו, כספיו, מדיניותו אפילו, לשם מטרה אחת בלבד – שררת אלביון בכל פינה שרק אפשר היה ללכדה ולהתאחז בה. אם עם הזרם הראשון נמנו גדולי מוח ורוח כקרומוול, ביירון, גלאדסטון, ביקונספילד, אוליפאנט, ג’ורג' אליוט, יוסף צ’מברליין, דוד לויד ג’ורג' ולורד בלפור, שלמעשיהם הכבירים יש לזקוף את שחרור יוון מעול התורכים, את החזרת האיים היווניים לממלכה החדשה, את העזרה מפורסמת לבולגריה, את הצעת אוגאנדה וחצי האי־סיני להרצל, ואחרונה־אחרונה חביבה: את הבטחת “הבית הלאומי” לעם־ישראל – הנה לא קטנים מהם במוח, אף חזקים מהם בהרבה באשר העדיפו את הכוח על הרוח, היו גם ולינגטון, פאלמרסטון, קאנינג, ססיל רודז, רוברטס, קרומר, קיצ’נר, ג’ונסון־היקס, נורטקליף וביברברוק, ועל כולם אותו מפקד צעיר, החולם גדולות, המפקד לורנס, שלהקת מעריציו ועושי רצונו פשטה על כל המזרח הקרב והמרכזי. למעללי הזרם השני הזה יש למנות בראש וראשונה את סרובם של קרומר וקיצ’נר למסור את חצי־האי סיני לעם היהודי, ואחרי זאת את שבירת רוסיה, את קיצוץ תורכיה ואת הנחת אבן־הפינה ליצירת אותה הקיסרות הערבית לעתיד לבוא, עם נג’ד, עיראק, חג’אז, עומאן, סוריה הפייצלית, עליה השלום, מזרח־הירדן, שנקרע מעל בשרנו פתאום, ומאורעות הדמים בארץ־ישראל, הנחשבת בעיניהם רק כחלק מאותה הקיסרות הנזכרת.

מה שקרה איפוא אחר ההפתעה הראשונה, שהדהימה את מנהיגי הזרם השני כתוצאה מפרסום ההצהרה הבלפורית בלי ידיעתם המוקדמת, ואשר הרסה, לדעתם, את יסודות ההצהרה המקמהונית – הוא פשוט מאוד: פקודה ניתנה במרכז הלונדוני לסיעות ה“קיסריים” (האימפריאליסטים) – כפי שאוהבים הם לכנות את עצמם – להחל מיד בעבודה כפולה, שמטרתה היא לקעקע את הבית־הלאומי מיסודו וגירוש הצרפתים מסוריה ומהלבנון. אם יושגו שני אלה – כה האמינו, בצדק אולי, נלהבי הכוח הבריטי – תנתן דחיפה עצומה להמשכת השררה הבריטית באפריקה ובאסיה, שהודו הגנדיית ומצרים הזגלולית עזרו כל־כך לפגימתה בשנים האחרונות. מכאן כל אותם המאורעות שלא הבינו מנהיגינו בראשיתם: הפלת לויד ג’ורג' “ממצודתו הציונית”, מלחמת פייצל נגד צבאו הכביר של המצביא גוּרוֹ, בריחתו דרך ארץ־ישראל לאנגליה, הכתרתו כמלך הערבים בעיראק, הכרזת אחיו כאמיר לעבר־הירדן מזרחה, גירוש אביהם חוסיין ממכה וממדינה, העלאת איבן־סעוד הווהאבי לדרגת כובש ושליט, והמהומות התכופות בארצנו אנו. מי שאינו רואה בכל המעשים האלה את חוט־השני לשלשלת אחת, ושמעשי הדמים בירח אב תרפ"ט הם טבעיים והכרחיים בהרכבתם מנקודת־מבט כל־ערבית, כמובן – הולך בדרכי בת־היענה הטומנת את ראשה בחול לבלי הרגיש את הצייד ואת קשתו הדרוכה… ובנות־היענה שכאלו היו רוב מנהלי ענינינו בארץ־ישראל מאז ההצהרה ועד היום, ולכן הגענו עד פי־התהום.

לאושרנו, יצא תדיר הזרם הראשון, זרם האנגלים האידיאליסטיים, להגנתנו ובעזרתם ובעזרת הנס הגדול שאירע לעם־ישראל בעצם מציאותה של צרפת בסוריה ובלבנון, ניצלנו בעוד מועד מסכנת המוקש אשר הכינו לנו הנוהים אחר לורנס וחבורתו. כה קרה גם למחרת הטבח הירושלמי הראשון, בשנת 1920, וחיים וייצמן יוצא אז את ארצו לתבוע את עלבון עמו על אדמת־האבות מידי הממשלה האנגלית. לנצח אזכור את פגישתי עמו בקהיר, במלון “קונטיננטל”, עם שובי מנסיעת־תעמולה ברחבי בריטניה הגדולה למען “קרן־הגאולה”. הוא היה חיוור כמת, ועל מצחו הרחב כאילו ירדה לפתע עננה בת אלף ושמונה מאות וחמישים שנה. גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כשחור הלילה, כפרנסואה מלך צרפת הרבה דורות לפניו, וקולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות ומטילות אימה:

הכל אבוד!

אולם, למראה החרדה הפתאומית שתקפה את כל שומעיו, אשר כרעו במעגל מסביב לכורסתו, הזדקף בכל כוח ולשונו חוצבת שלהבות:

– סלחו־נא לי ידידי, אם הפלטתי מלים שלא במקומן… הלאה ממני רעיונות אפלים והרהורים מייאשים. הנה נפלו בידינו מיסמכים, המוכיחים בלי כל צל של ספק, כי בולס ומפקדתו הם־הם שערכו את “הפרעות” בבירת ביתנו הלאומי. הנני למהר לסן־רמו, ושם אקרא בקול גדול לאנשי־חסדנו מאז: פירעו את שטר־חובכם לעם־ישראל!

– אולי בכל־זאת – התערבתי בדבריו בענווה – אולי טוב יהיה לדבר הפעם ברורות? אולי בכל־זאת נחוץ יהיה לשאול מאת חותכי גורלנו לא רק ביאוּר נוסף להצהרת בלפור המזועזעה, אלא גם ליצור לנו לעת־עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל־אביב כבירתה, להיות מפתן המדינה ההרצלית לעתיד לבוא, מעין התקדים שיצרה צרפת זה עתה בלבנון הנוצרי?

אך וייצמן חוצה כבר את האולם הגדול לאורכו ולרוחבו (חצות הלילה עברה מזמן ואיש זולתנו לא הפריע את דבריו ההולמים):

– לא אוותר כמלוא הנימה! ארץ־ישראל מהים התיכון ועד המידבר הגדול, שתהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית, בי נשבעתי!

ומה היו התוצאות? בארץ־ישראל גם בגולה עברה רננה: כה היו דברי לויד ג’ורג' לוייצמן בסן־רמו:

"אושרכם הגדול הוא אמנם, שמאורעות הדמים ברחובות ירושלים אירעו ברגעים נוחים לכם, היהודים, בעוד האנושות הכאובה מפכה גלי אידיאל אחרונים באוקינוס הסוער שלה. כל זמן שאנוכי עבדכם אעמוד בראש הקיסרות הבריטית (ומדוע לא יאריכו ימי ממשלתי עוד כמה שנים?) לא יאונה לישראל כל רע. קרבנות אחדים נפלו על מזבח ביתכם הלאומי – ומה בכך? אדרבה, עליהם להתגאות, כי בדם קידשתם את ציון הבנויה מחדש, כאשר מתגאים אנו הבריטים, כי בדמנו החזרנו את בלגיה הקטנה לקדמותה. לך לך לארצך, כי לך ולאחיך היא גם להבא. ולראיה – הנה מיניתי נציב יהודי לעמוד בראשה, את סר הרברט סמואל, עמיתך.

לא, לא יכולנו לרצות יותר מכך, כנראה במסיבות סן־רמו – וכוס השמחות מלאה על גדותיה.

ובעלות נציבנו הראשון על הרציף ביפו העתיקה לקול רעם מקלעי הספינה האפורה שהביאתהו אלינו, נדמה היה לנו אמנם כי חלפה־הלכה לה הגלות לעולמים.

האכּה על חטא? האיספח גם אני, כאחרים לפני, למחנה אותם המבקרים החריפים, המאשימים את סר הרברט, לאחר מעשה, בכל הצרות וההרפתקאות שניתכו על ראשינו כאן מזה עשר שנים? לא, כי עודני אומר היום את אשר אמרתי תמיד, שעל אף הכל – הטוב בנציבים היה בן־עמנו זה. ואילו נתמנה למשרתו כל יהודי אחר במקומו, כנציב לכל ארץ־ישראל כולה, ווייצמן עצמו, בראנדייס, אוסישקין ואפילו ז’בוטינסקי, כי עתה – בטוח אני – לא היו יכולים להימנע גם הם מרוב פעולותיו של סמואל, הקורבן היהודי הראשון על מזבח המדינה העברית, אשר רובה הגדול אינו עדיין יהודי. אלמלא לא נתן לנו סר הרברט במשך חמש שנות נציבותו בלתי־אם שני דברים – רשמיות שפתנו והשוואתה לערבית ועצמאות תל־אביב כתקדים לדרכנו בעתיד, הרי יחרת שמו לנצח באותיות־זהב בדברי ימינו.

ובכל זאת לא אירתע מהכריז בקול גדול, כי שגיאה מאין כמותה היו מינויו של סר הרברט סמואל כנציב־עליון ראשון לפלשתינה בתנאיה הנוכחיים, וזאת מנקודת־מבט אחרת לגמרי ושלא עמדו עליה אחרים, כמדומני, עד היום.

שהרי שום דבר לא העלה את חמת הפקידות האנגלית המקומית כמתן תואר־האצולה ומשרת הנציב ליהודי מלונדון בארצנו. פקידינו אלה לא יכלו לסלוח ללויד ג’ורג' שלארץ מיושבת ברובה הגדול ערבים, הנחשבים אצלם כאזרחים ממדרגה שלישית או רביעית – “נייטיבס” בכינוים הידוע – שלח לא אנגלי טהור, בלתי־אם עברי השווה בכל, אם לא עליון, לכל אחד ואחד מהם. הם לא יכלו לראות במו־עיניהם, כיצד התחבב העברי הזה על תושבי הארץ כולם, כיצד ידע להתהלך אתם, ויותר נורא מכל, לדעתם, כיצד ידע לנהוג שררה ולהחזיק שרביט בדרך לא גרועה, ואולי לפעמים גם יותר טובה מדרכם של לורד קרזון ושל הדוכס מאתול במדינותיהם־הם. הוכחה מזהירה זאת של יכולת פקידותית־עברית היתה לצנינים בעניניהם, בהיותה מזיקה בהחלט לשיטת הנייטיביזם, שבה דוגלים האנגלים מאז ומעולם באותן המושבות הנחשבות כ“צבעוניות” בחלקן או בכללותן. ל“נייטיב” הרשות להגיע רק עד לדרגה ידועה בסולם הפקידות. עליו להישאר לנצח תחת הרושם כי האנגלי הוא אדוניו, יועצו, מייסרו ומענישו. לא אשכח את השיחה הטיפוסית בביתו של סר רונלד סטורס על כוס־תה, במעמדו של לורד אלנבי, לכשהודיע לו נהגו המצרי, כי עוד המכונית מקולקלה ולא תוכל להחזיר את הלורד לארמון הממשלה.

– מה לעשות? – הצטדק מושל ירושלים בבת־צחוק היתולית על שפתיו – אין לסמוך על הנהגים המצריים האלה, ועל־כן הייתי נוהג תמיד לקבל לשרותי נהגים עברים, אלא מה? בהגיע שעת הצהרים היה נהגי היהודי דורש לשלומי והולך לו ישר לסעוד את סעודתו. ובערוב היום, בדיוק בשעה שש, היה מוציא את שעונו מכיסו ובאמרו, כי גמר את מיכסת עבודתו הקבועה – שמונה שעות ליום – היה מודיעני, כי הוא הולך לראינוע עם ארוסתו. הנה מדוע הזמנתי נהג ממצרים היודע כל היום רק תשובה אחת: Yes, Sir!

– ואנוכי הייתי משלים בכל־זאת עם הנהג העברי – השיב אלנבי, בקולו הגרוני הקטוע.

בבוא הפקידים האנגלים לארצנו אחרי הכיבוש קיוו למצוא גם בנו “נייטיבס” – אותו היסוד המזרחי, אותה ההכנעה הסודאנית, אותה העבדות הערבית. תחת זאת מצאו עם מערבי על אף מזרחיותו הקדומה, אירופי עם כל גזעו השמי. כולנו נאורים, כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה וגם הקטן שבנו העובד בעבודה שחורה ביותר, שואף לנוחיות ולהתקדמות. סטורס או פלומר, אם רצו ליהנות ברגעי לאותם, אל מי הלכו אם לא אל גולינקין והאופרה שלו? באוניברסיטה שלנו לימד אינשטיין לקח לחכמי כל הגויים, וגם… במחולותינו רקדו קצינים עליונים וקטנים כבלונדון בירתם. בקיצור – האנגלי מצא בארץ־ישראל, ובפעם הראשונה במזרח, את הדומה לו. ורק בדבר אחד יכול עוד להתיימר, שעלול הוא אולי להורות לנו דרך, והדבר הזה הוא חכמת השררה.

והנה בא סר הרברט, ועמו בנטוביץ', מונטיפיורי, ונורוק – והשם יודע כמה יהודים עליונים אחרים יבואו עוד לארץ הזאת – לגזול מאת האנגלים הטהורים את שארית “עליונותם” בעיני ה“נייטיבס”. בחשש החבוי הזה “היה קבור הכלב”. ולא לשם כך יצרו ה“לורנסים” את המדינות הערביות העצמאיות. לאלה האחרונים נחוץ המזרח בתרדמתו הנצחית, נחוצים השייח’ים בעביותיהם הציוריות, האוהלים הבדווים במרחבי השדות, האפנדים המעשנים את נרגילתם והמשחקים במחרוזותיהם, האיכרים והפועלים המוכנים לכל שיעבוד, כל הקטורת וכל הצחנה שבסימטאות השוק, כל הסוד והחשאיות של צעיפי הנשים, כל הגעגועים המיסתוריים לסוסי־המידבר ולגמליו, אף לנעירת החמור באישוני־הלילות. מכאן ורק מכאן הטלת אשמה על הציונים כנכרים, בולשבים, מורדים, מהפכנים; מכאן הדברים הפסקניים על קוסמופוליטים בארץ העברים מלפנים, שנתנה למושלים אלה את מושיעם העברי.

כן, כל פקיד אנגלי הבא אלינו מלונדון, ואם גם חופשי הוא מכל איבה לעמנו, די לו להישאר בארצנו ירחם אחדים, כדי שייהפך כבמגע־קסם לצורר היהודים בציון, ומסופקני אם אגזים באמרי כי בין מאות הפקידים האנגלים כאן לא נוכל למנות את ידידינו בעשר אצבעותינו. הנה מדוע הפכה ההתקפה על ביתנו הלאומי להגנה על זכויות שכנינו הערבים – כאשר יכריזו היום או מחר רוב חברי ועדת־החקירה.

ובארץ־ישראל אשר כזאת, ללא אהדה, ללא שוויון וללא בטחון, אנו חיים, עובדים ובונים…

הבאמת אין ברירה אחרת לפנינו כאן?


“הזמן” (בעריכת פסח גינזבורג), י' בניסן תר"ץ – 8.4.1930

המלצות קוראים
תגיות