לונדון, 8 בינואר, ג' להצהרת בלפור

שמש מזהירה בלונדון!

זהו מאורע גדול כאן, בזו העיר הקודרת תמיד, אחרי שבועות של ערפל, גשם ועננים. זה נושא השיחות בפי־כל, ורבים יוצאים ליהנות מזיו החמה ומזהב־קרניה. אף־על־פי שלי, בן המזרח, היתה שמש זו חיוורת, קרה ככפור ומעורפלת עד למאוד, מה התגעגעתי אליה בכל נימי־לבי ומה התרפקתי עליה בכל הגיונותי: ברכת שלום היא בעיני מארצי היפה־הרחוקה.

בתשע וחצי בבוקר חשתי במכונית פתוחה אל מעונו של הרברט סמואל – אותו איש מצוין, אחד מווזיריו של הא' אסקווית, אשר החליט להתמכר מעכשיו בלב־ונפש לגישום חלומותינו בארץ־האבות. כאשר הערתי אתמול בשיחה עם ד"ר וייצמן, שחזר זה עכשיו מנסיעתו האחרונה לארצנו – הרברט סמואל הוא האישיות היותר גדולה שרכש לנו מנהיגנו בארצות הגולה, במשך כל השנים האחרונות. ולהערתי זו עברה בת־צחוק של רצון על שפתחו של המנהיג:

– כשתראנו, אמר, תתפעל ממנו עוד יותר, שהרי אין יהודי אחר כמוהו בכל רחבי אנגליה.

המכונית עצרה ב־ Porchester Terrace, שהוא אחד הרחובות הצרים והשאננים של סביבת לונדון, אשר בהם אוהבים גדולי הארץ לגור ולעבוד. כל בית ובית מוקף גן קטן, ואם כי העצים עומדים כיום במערומיהם, הרי נדמה לך שזרם־החיים עובר בענפיהם תחת החמה המביטה משמים. מספר הבית 31, והריך נכנס אל הגן האנגלי המסודר של היהודי שירש כאן, בזמן קצר, את מקומו של ביקונספילד־ד’ישראלי.

מחוץ אין הבית עושה רושם גדול ביותר, אבל כשנכנס אתה לתוכו ועובר מהמסדרון לאולם, ומשם למדרגות ומסדרונות אחרים עד שתגיע לחדרו הרחב – חדר־עבודתו – של מי שהיה שר־הפנים בווזרת אסקווית, מרגיש אתה ולמד לדעת כי רק האנגלים מבינים לסדר לעצמם דירות נאות ונעימות כדירה הזאת. אין לך רהיט שאינו במקומו, אין לך פינה שאינה נוחה, והשטיחים על הרצפות, והתמונות על הכתלים, ו“המזכרות” המרובות על השולחנות והדלפקים, וארונות־הספרים פה־ושם – כל אלה מתמזגים לדבר מושלם ששמם ה־HOME האנגלי. מובן, שבכל הבית אין קול ואין תנועה כמעט. המשרתת מהלכת על בהונותיה לפתוח לפניך את הדלת, וגברת־הבית והילדים ראיתים רק על־פי מקרה, כשחמקו לעבודתם.

והנה – הוא! את אשר קיויתי וייחלתי, את אשר הגיד לי ד"ר וייצמן: איש ממוצע־הקומה, קל־התנועה, רך־הפנים, דק־השפתים, וצחוק קל מרחף עליהן תמיד. ידיו כל־כך ענוגות ושערותיו מה יפה עוטרות הן את מצחו ושתי רקותיו. הוא יוצא לקראתי בחיבה כל־כך יהודית – וזהו המבדיל אותו משאר האנגלים המתייחסים בקצת אדישות לכל אורח חדש.

– שלום! הוא אומר לי בעברית, ואחר־כך בלשון המדינה: אתה מתפלא? מזה שבועות אחדים החילותי לחזור על לשוננו, שלמדתיה עוד בילדותי ושהספקתי לשכחה. כשאבוא ארצה־ישראל אלמדנה יום־יום, עד שאוכל לדבר בה כרצוני.

– ומתי נוסע כבודו ארצה־ישראל?

– באחד־עשר לחודש, על־פי הזמנתו המיוחדת של לורד אלנבי, ועל־פי בקשתו של וזיר־החוץ. בימים הקרובים יפורסם הדבר בדרך רשמית, ובינתים אשהה ימים אחדים בפאריז ושנים־שלושה ימים ברומא. בדרכי לציון הן צריך שאראה את בירתה של איטליה, את עירו של טיטוס! במצרים אתראה עם מנהיגי האנגלים, ואחר־כך – לעבודה בארץ־ישראל!

– ארץ־ישראל תקבל את כבודו בזרועות פתוחות – עניתי – בהתלהבות אמיתית ובאהבה נאמנה.

– ידעתי – השיב סמואל – כי אמש שוחחתי עם ד"ר וייצמן במשך שלוש שעות רצופות, ושמח אני שהמעמד הוטב כבר בארץ על־ידי עבודה משותפת של כל בני הארץ, תחת הנהגת האנגלים. אלא, שעוד יש הרבה לעשות, להכין, לתקן, לבנות, ואת חלקי אני אנסה לתת כל אשר יעלי בידי.

– אין ספק שכבודו יצליח – העירותי.

– מקוה אני, ומובטחני שהיהודים אחי יתנו לי את ידם ולא ישימו מכשולים על דרכי. עליהם לדעת כי תקוותיהם עומדות להתגשם, אבל אין שום דבר הנעשה בחפזון, בבהלה, בשאון. הממשלה האנגלית, וביחוד לויד־ג’ורג', נוטים לנו אהבה רבה. הם מאמינים בנו, הם תולים בנו תקוות מרובות. עלינו להוכיח להם כי הצדק אתם ואסור לנו להכזיב את תוחלתם.

– כמה זמן ישהה כבודו בארץ?

– שלושה חודשים לפחות, עד שישוב ד"ר וייצמן מפאריז בזר־נצחון על ראשו. אלה הם החודשים היותר קשים, השלום עם תורכיה לא נחתם עדיין ויש שאלות רבות שעלינו עוד לפתרן, ביחוד לרגלי החיכוכים בין האמיר פייצל וצרפת. אך הכל יגמר בכי־טוב ובלבד שנעבוד באחדות גמורה ובנאמנות לאנגליה.

– החושב כבודו להשתקע אחר־כך בארץ־ישראל?

– בכל־אופן, אקבע לי בארצנו דירה שאסור אליה מפעם לפעם.

על הערתי, כי צריך להשתדל שכל יהודי עשיר יבנה לעצמו “מעון־קיץ” בארץ־ישראל, כדי שרגלו האחת תהיה בארץ זו וכדי שמשפחת־שומרים וגננים תחיה על חשבונו, השיב: – גם דעתי אני היא זאת, וכבר יודע אנוכי הרבה יהודים אנגלים שיבנו בתים בארצנו. אומר אני ארצנו – כי ארצי היא, אמנם. הלא תראה? בשבילי היתה החלטה לעבור לציונות רבת־תוצאות. החלטה זו כאילו קרעה אותי מכל עברי ומכל ההווה אשר בו אני חי, יכולתי לו אך רציתי, להתמיד את חיי המדיניים פה, לשוב ולהיות וזיר – אך בחרתי להיות ציוני, ופועל הנני עכשיו יומם ולילה לגישומה של הציונות המדינית.

וכך שוחחנו שעה ארוכה, ומן החוץ שלחה השמש קרניה ותלטף את חדר־העבודה. הרבה דברים שמעתי עוד, שאין כאן המקום לפרטם, ואולם לכשקמתי לברכו בשלום ולהיפרד ממנו, הוסיף ואמר:

– הגד לערבים גם הם, כי אחיהם אני, וכי אשמח לראותם ולדבר אתם – בלשונם, שהרי התחלתי ללמוד גם ערבית, ועתידנו משולב עם עתידם.

ובהושיטו לי שתי ידים חמות:

– תודה רבה לך – אמר בעברית – ולהתראות בארץ־ישראל בקרוב!

מן הכותל הביטו בנו תמונותיהם של קמפבל־בנרמן ואסקווית, שהיו שני ראשי־הווזרה אשר אתם עבד סמואל כשר־הפנים, ותמונת אחותו, אשה יפהפיה, טיפוס של יהודית או רות תנכ"ית!

– לונדון וירושלים – העיר הרברט סמואל – בהן תלוי אולי עתידו של העולם כולו.

ד“ה, ט' בשבט תר”פ – 29.1.1920