בהשכימי בבוקר, עם הנץ החמה, להקשיב למהומת־הקולות אשר ברחוב אלנבי: בהציצי ממרפסת המלון הגדול אל השדרה הקטנה אשר לפני – רחב לבי למראה הנהדר של הקריה החדשה בהקיצה משנתה המתוקה. הנה צילצל פעמון העיריה, בצלילים רוניים, חמש פעמים וחצי – ובקרבת מגדל־המים נתחצצו בשתי שורות ארוכות שוטריה העברים, שׂרוּדים בגדי־שרד וחבושים כובע צבאי וסרט עברי לזרועם הימנית. מפקדם עובר על־פניהם ושרביטו הפשוט בידו ובקראו מעל נייר את שמותיהם היהודים רועמים באויר קולות תכופים לאמור: “הנני!” אז תנתנה הפקודות למשמר־היום ובזריזות משמעית מתפזרים השוטרים לרחובותיהם ולעמדותיהם, פה ושם.
כי ערוכה ומסודרת הוא העיריה הדיזנגופית הזאת, ואוי לו למי שיעז להפריע את הסדרים או לפגוע במשהו בחוקה שנתקבלה למעשה על־ידי רוב האזרחים. עוד בשעות־הערב, אמש, ראיתים מאותתים במקלותיהם לעגלות ולמכוניות ששכחו להדליק את פנסיהן ומתאמצים לצנר את המוני הטיילים שניסו לפשוט לכל עבר ופינה. וכשצילצל הפעמון אחת־עשרה פעם בלילה – ראיתים מפסיקים את התנועה, משלחים את קבוצות המטיילים לבתיהם, אוסרים מנגינות ושירים, סוגרים את המסעדות והמגלדות ומשליטים בהבל־פיהם מנוח לילי מוחלט, הנחוץ כל־כך ליגעים שבעובדי־יום.
אך מה לי ולמה שאירע אמש, אם שוב זורחת השמש ותנועת היום החדש החלה בכל היקפה? מכל הפינות יוצאות חבורות־חבורות של פועלים לעבודתם הבנינית. שוּר! הנה חבורה קטנה, בת שבעה גברים ושלוש נשים. יהודים הם, חלוצים שנמלטו מפולניה עקובת־הדמים, וכבר נשזפו פניהם, וכבר התנחשו עצביהם, וכבר נתאמצו רגליהם. היכן גבם הכפוף ביום רדתם מהספינה? היכן עגמת העינים וחיוורון הלחיים? היכן הלשון הזרה שטירטרה לאזני כל? עברית הם מדברים, ואחת החלוצות פוצחת פתאום בשיר־לכת יפה ומכריחתם אז לשיר יחד אתה.
והנה לקראתם – חבורה שניה. הונגרים הם אלה, בראשיהם המגולחים כמעט כליל, בקומותיהם הגבוהות. במהלכם האיתן, בקולותיהם העזים. כל “שלום” מפיהם אוצר כוח ואון, ובהורידם מעל כתפיהן את אתיהם ואת מעדריהם, את ברזליהם ואת אבניהם המסותתות רועדת המדרכה תחתם.
ובצלצל הפעמון שש פעמים – מאות הם כבר בכל רחבי העיר, מאות שלא ידעו אתמול מהי אבן סתותה, מאות שלא טבעה רגלם בסיד הבניין. הריהם בכל רחוב חדש לכבשו לכביש. הריהם בכל חלקה ריקה לנטעה עצים. הריהם בכל חצר גדורה להקים בה בתים. מה שעשו לפנים רק ערבים פה בארץ עושים היום גם העברים. השמש צורבת – אין דבר. לוחך החול וגורד – יתרגלו גם לזה, ובלבד שתימצא עבודה, ובלבד שתיראה התקדמות, ובלבד שייעלם המידבר מתחת למשא הכבד של הבנינים המתרוממים.
לא יותר אפשר להתאונן על עבודה עברית גרועה; לא יותר אפשר לחשוש כי בנין שהוקם בידי עברים יתפורר עד מהרה. השיטה נמצאה ומסורת ידועה נקבעה. הפועלים המאומנים והאמינים עושים את העבודה העיקרית. לפועלים החדשים מוסרים רק עבודה צדדית. אין מרגן ומקלל, אין מתקומם ומיילל. הכל נשמעים ברצון לפקודת המולדת העליונה, הדורשת פירוק הרים וייבוש ימים בשעות חמורות אלו לעתידו של העם העברי.
שריקה: עשרה פועלים נקראו להרים אבן כבדה, אבן־שיש ארוכה. הם נחפזים מיד, ובין־רגע האבן מורמה. הוי, שכמו של האוקראיני הענק אשר הביאה עד לנדבך, זיעה ניגרת ממצחו. חבריו פוסעים לידו לעזור לו ככל אשר יוכלו, לסמכו ולהקל עליו את המשא העצום. והם קוראים לו: חזק! והוא צועד אחת אחר אחת, צו לצו, קו לקו, ובהגיעו למגמתו – זיק נצחון ניצת בעיניו. הריהו עומד זקוף שוב, הריהו מנגב את זיעתו ובולע בגרגרנות בריאה ענב אחרי ענב.
ושם, מן צד, ידי עברים עושות לבנים; ושם מימין, שלוש נערות מנפות עפר. הבט אליהן: קצוצות־שער, שחומות־פנים פצועות־ידים, יחפות־רגלים ולבושות שמלה אפורה – הן מניפות את הנפה אחת ושתים אחת ושלוש, והופכות אותה לבור את הדק מן הגס בשביל הטיח הדרוש. שלוש שעות הן עובדות זה כבר, ואין ליאות בידיהן, אף לא כשלון ברגליהן. איך אפשר כי יפת־שפתיים זאת, אשר גמרה את המכללה בשנה האחרונה, תסכים לעמל המפרך בשמשה המדכדכת של יפו? איך אפשר שרכת־העור שלצידה, אשר התפנקה בבתי עשירים, תמצא העוז בנפשה להרכין את גבה לסלים?
אל תשאל: ציון היא העושה נסים בנפשות האלו כולן. טוב הלחם הצר והמים החמימים, יפה הלבוש הדל והראש המגולה בארץ־האבות מכל הזהב והתפארה, מכל האפשרות והתקוה בארצות הנכר. שקר ענו בהם, בפועלינו, אוהבי נרגנות, כי אם באו לכאן רק מפני שלא יכלו לחיות שם. מעטים בהם אולי נגררו אחרי הרוב מטעם רעוע זה. אך רובם – עוד אבותיהם סוחרים בפראג, עוד אחיהם צוברים זהב בווינה, עוד קרוביהם קוראים להם לשוב ולעשות כמותם, והם באחת – ציון!
ראה את חזהו של זה: חשוף כולו, שעיר וענקי, ונשימתו כנשימת תנור בניצוצי־האש. ראה את גבו של משנהו, מגולה עד למתניו, ושריריו משתחקים אלה באלה כבפסלו של הצרפתי רודן. ראה את חיתוך־פניו של השלישי, בחוטמו הנשרי, ברקתו המפרפרת, בסנטרו הנמרץ, בשפתיו השנונות. ראה את צוארו של הרביעי, כצוארו של השור המצרי הנושא בעול כל היום.
ראה את הנער האדמוני, המטפס בסולם להתקין חבלים למוט מן המוטות. ראה את הילדה הצוחקת המגישה טנאי־חצץ לחברותיה הגדולות ממנה. והזקן בקמטי מצחו המסרב לחדול מנגרותו, והחולה מיום אתמול המכה בפטיש על סדנו.
הכל נוהם והומה, הכל הולם והומם, ועיני העוברים והשבים תוהות, והערבים והאנגלים משתוממים, אף אנחנו שואלים את עצמנו: החולמים הננו רק חלום? הבאמת חזרו סוף־סוף הימים, ימי נחמיה וזרובבל? הבאמת אוחזים אלפינו בארץ בכפות־הסיידים להקים שוב את חומותינו ולשפץ שוב את חורבותינו?
“אצבע אלהים” היא זאת, שבה בשעה אשר בה החלה היזמה הפרטית להראות את נפלאותיה, נמצאו לה הידים הנצרכות להגשמת התכניות החדשות לבקרים. באין יזמה אין רכוש, באין רכוש אין תנועה, באין תנועה אין קידמה. הבינו זאת הפועלים העברים, שבי־ הגולה לרבואותיהם, ויתמסרו בקדושה לעבודת הלאום: רק בל מלחמת־מעמדות, רק בל התבדלות ממישהו וממשהו, כי לא זוהי השעה לכך.
הרגע הנפלא ומחריד גם יחד, פעמי המשיח נשמעים והארץ קוראה לכל בניה כולם להעמיד בה חזית אחת – חזית הבנין, ולהכריז בה על אמת אחת – אמת העבודה.
חפרו, עדרו, סקלו, סתתו, נפו, טהרו, נפחו ונגרו, חטבו וגשרו, טייחו וסיידו, מדדו וישרו, קשטו וחזרו – כל אחד במקצועו, כל אחד כפי יכולתו, וקריאה גדולה תדרוך אז בשמי עולמנו העברי: אלה פועליך ישראל!
ד“ה, ג' באב תר”פ – 18.7.1920
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.