כתרועת־שופר וכתקיעת־חצוצרה מצלצלים באוזנינו דבריו הנמלצים של אחינו הישיש לואיג’י לוצאטי, ממחבואי חדרו הרומאי, ליהודי ארץ־ישראל המתחדשת; מכל שורה ומכל מילה בוקע קולו האדיר של נביא מרחיק־ראות, תוכחתו הנוקבת של אדם־המעלה, איש־הנסיון ורואה הנולד. זה רק אתמול חזרה למחננו נשמתו העברית של גדול־האיטלקים הלזה, ואהבתו לכל המתרחש בארץ אבותיו עוברת היא כבר את גדות התפעלותו. עצות מחוכמות הוא חולק לאיכרינו ולפועלינו ביחוד, ויחד אתן גם התראה בריאה ומעודדת לעמנו כאן; השאלה היא רק אם נדע להטות את תשומת־לבנו לדעותיו של הענק אשר הגיע לגבורות, בזוהר פעולותיו הכבירות לארץ־מגוריו היפה ולעולם הגדול, המתעטר בשמו היהודי?
באשר אמנם מי מאתנו לא יודה כי אין כרגע הזה לחוּמרה בעבודת תקוותנו הצעירה? מי מאתנו לא ירגיש כי במעשינו היום תלוי מחר כל עתידנו כולו? במרירות שאין כמותה רואים אנו את הימים חולפים האחד אחר משנהו, כשהם נהפכים לשבועות, ומשבועות לחודשים, ומחודשים לשלוש שנים כמעט, ועוד מאוּם לא עשינו בדרכנו קדימה. האפשר באמת שצדקו מתנגדינו, כל אותם שצחקו ולעגו לנו, כל אותם שהתייחסו אלינו באדישות גמורה, כל אותם שכינונו בשמות־גנאי על אשר העזנו להאמין ולחלום? האפשר שלמחרת השגת המטרה נגלה לפתע פתאום רפיון־שאננים בליבותינו הרועדים ויאוש אין־אונים בעורקינו הכבדים?
אמרנו: נפתח־נא את שערי המדינה ויזרמו אליה כל הטובים וכל הנאצלים אשר בעמנו הדואב; אמרנו: נריע בשופר־איתנים במרחבי־הגולה, ויפרצו מקרבה בונים ויוצרים להחל מיד בבנין. שערי הארץ נפתחו, קול השופר נשמע, ומדן ועד באר־שבע ומסוכות ועד נהר־פרת – עננים, רק עננים, ורק עננים עקרים…
אמנם, כן! מאפסי־ישראל, לאחר סבל־נדודים, באו אלינו זרמי־חלוצים. ולא מאות אחדות, לא אלף בלבד, אלא כבר שמונת אלפים, וזאת – רק בחמישה חודשים של שלטון נציבנו העליון. לא המוניו של הרצל לקול צלצולי מנגנים הם אלה, לא מאות אלפיו של נורדאו, כבמגע שרביט־קסמים, אך מספר נאה בכל־זאת של כוחות צעירים, של לבבות שואפים, של מוחות חושבים ופוריים.
שערו־נא, מה היו כוחות אלה אילו באו אלינו לפני הפרעות. שערו־נא, מה יהיה מרץ־איתנים זה בהווה הסואן כל־כך וזועף. והמחנה הולך ומתרבה, ובעוד זמן־מה צבא־עובדים יהיה לנו שאין ערוך לחשיבותו ואין חקר לתועלתו בשביל התפתחותו של הבית הלאומי.
אלא? אלא, שטיפה מרה נמסכה בים־הששון הלזה, והטיפה המרה הזאת מה רבה פעולתה על הגלים המשתקשקים פה ושם. “חלוצים” קראתם להם בתוקף־רצונכם העז, אך כמה חסר להם הדבר העיקרי הנחוץ לכל חלוץ באשר הוא חלוץ – לא הגבורה, כי גיבורים המה, חי־נפשי; לא האחדות, כי מאוחדים המה אולי יותר מדי; לא המשמעת, כי יודעים הם לציית לכל פקודת־מנהיג – לא כל אלה ועוד רבים כהם, כי אם – רוח ההקרבה.
זאת היא האמת הכי מרה, זאת היא העובדה הכי ערומה. מתוך שיכרון־הנצחון של הפועל העולמי שכחתם, אחים, על אדמת האבות, כי לא כמדינות האחרות ביתכם הלאומי. שכחתם כי האדמה מסביבכם לא לכם עודנה, שכחתם כי המושבות השונות, גם העשירות שבהן, רופפות כולן. שכחתם, כי מספרכם קטן, כי צעדיכם שמורים, כי שונאיכם רבים. שכחתם, ביחוד, כי עיני הגולה הרחבה נטויות אליכם וכי כל מידחה קל מצדכם, לו גם בכוונה טובה, נזקו עצום וסופו חורבן.
מאירופה הריני שב, זו הפעם השלישית לאחרי הצהרת בלפור, ויודע הנני את אשר בפי. מעולם לא היו הציונים הכי־נלהבים כל־כך מיואשים; מעולם לא התגלו היהודים הכי נאמנים לעניננו כל־כך קודרים. העל הפרעות בווילנה? או על החורבנות באוקראינה? או על עסקיהם שאינם פורחים, או על המשבר שאינו חדל? לא! – כי אם על השמועות הרעות מארץ־ישראל, משאת־נפשם…
– מה! – אומרים המה לכל הרוצה לשמוע – האלו הן הבשורות אשר להן ייחלנו? בטרם החל הבנין – מלחמת־אחים? בטרם הושג היסוד – קריאות־המהפכה? הנטרפה עלינו דעתנו, או יד מחרחרים היתה בנו להשמידנו מראשיתנו?
וכל פרט ופרט מהמאורעות האחרונים נראה בעיניהם כמקרה הרה־גורל: ההפגנה ברחובות תל־אביב, ההתפרצות ליד הכביש מטבריה לחיפה, ובפרט… ובפרט… השביתה המפתיעה הממושכת ביקבי ראשון־לציון, עם כל הרעש שהטילו מסביבה, עם כל הרמזים שכוונו לקראתה, עם כל הביאורים שהוסיפו לה הפועלים עצמם בקולות־קוראים, בכל עתוניהם וקונטרסיהם, באספותיהם ובמחאותיהם – כל אלה עשו את שלהם לרפות אף את ידיהם של אחרוני־הנאמנים.
לבוא ארצה־ישראל – ב“בורגנים” הכתוב הדבר – מדוע? הן סוף־כל־סוף לא על־נקלה צברו הם את כספם. בכמה זיעת־אפיים ובכמה עמל־ידים נצטרפה פרוטה לפרוטה. בלונדון וברומא, בפאריז ובאמסטרדם, בניו־יורק ובקייפטאון, הן לא רע המצב, הן בית יש מרוהט כולו, הן בתי־החרושת עובדים ומעניקים, הן בתי־המסחר מתפתחים ומצליחים; על־כל־זה, את הכל יזניחו, את הכל ימכרו, ימירו, יחסלו, בשביל להשתקע בשפלות המכבים ועל הררי ישעיהו, לטובתם הם ולטובת החיים מסביבם – לשם מה? לשם דאגות־מיד, לשם קטטות ומריבות, קללות ונאצות? מוטב להם איפוא להישאר בגולה עד יעבור הזעם – אולי עד יעבור הרגע, לבלי שוב עוד לעולמים…
ואין הם באים, ואין הם מביאים את כספיהם, ואין הם יוצרים מקורות חדשים לעבודה, ואין הם מאפשרים התפתחות טבעית של מדינה הדורשת רכוש ועבודה התומכים זה בזאת.
התרשו, אתם הפועלים, שמיפגעה זו תימשך גם להבא? התרצו, אתם החלוצים, להתמיד במדיניותכם הדורשת את הכל או לא כלום? התואילו, אתם האלפים, לקבל “נדבות” מ“בורגנים” מאוכזבים – ובלבד שמחנכם יגדל ויתרבה והארץ בינתים תישמט מבין ידיכם?
ראו את אחיכם בבריטניה הגדולה, בצרפת ובמדינות המאוחדות של אמריקה, ראו אותם באיטליה היפה, בספרד ובהולנד הקטנה. בכל מקום ומקום גברו השכל והבינה, ניצחו המתינות והפשרנות. עוד לא נמצא גן־העדן, שאין לרכוש בו כוח. עוד לא הוכיח לנין כי בארצו רק אושר, ופועלים ואף רכושנים באים לידי הסכמה, חלקית או כוללת, על־יסוד קורבנות משני הצדדים.
הגידו על ה“בורגנים”־הציונים מה שתגידו, אך אידיאל יש להם, וברצון גדול יקריבו את כל אשר יוכלו על מזבח הארץ; אל־נא איפוא תדרשו מהם את הבלתי־אפשרי, אל־נא תכריחום להתפרק ולקחת שוב את מקל־הנודדים בידיהם.
אילו פועל הייתי, עודר במעדרו, חורש במחרשתו, דש במדושתו, כי אז למשרדי הסתדרותי פניתי בכפר או בעיר, כי אז ממנהיגי, היושבים על כסאותיהם לחבר חוברות של “תורה חדשה למשה מסיני”, הייתי דורש להפסיק את חלומותיהם ולראות את המציאות כמות שהיא; אילו פועל הייתי, כשידי גסה מעבודה, כשמצחי חרוש מזיעה, כשגבי כפוף ממשא, כי אז רק אחת רציתי, רק לאחת שאפתי והשתוקקתי – להגביר דוקא את מספרם של ה“בורגנים” הבאים לארץ, להגדיל דוקא את סכומי־הכסף המושקעים באדמתה, להכפיל דוקא את אחוזותיהם, את בניניהם, את כל אשר להם, לשם העבודה העברית; אילו פועל הייתי, המבין את מצבי, הרוצה בטובתי, המאמין בעתידי, כי אז זועק הייתי ל“שבי גולה אלה”: העבידוני, הוגיעוני, הסבילוני, נצלוני, ובלבד שבוא תבואו באלפיכם וברבבותיכם, ובלבד שיבנה האמיד את ביתו, העשיר את ארמונו, אדיר־הכסף את היכלו, ועל־ידי־כך יהיו אלפים ורבבות של בנאים וגננים, של סתתים וטייחים, של חרשים ונגרים, ולצידם – חנוונים, סוחרים, וחוזר חלילה עד־אין־סוף.
איים הפועלים המרהיבים עוז להבין את זאת? היכן ההסתדרות הבריאה לקרוא לכנסית כל העובדים – לא לשם ויכוחים, לא לשם דברנות מיותרת, אלא לשם החלטה על הקורבן הדרוש כרגע: פרסום קול־קורא לגולה השומעת ותוהה בשמחתה:
– הרגע גדול, השעה חמורה ובנין הארץ בסכנה. אנחנו לבנין, אנחנו למעשים, אנחנו לעבודת היום־יום, יבוא מי שיבוא, ברכושו ובכבודתו, וברוך יהיה זה לנו בבואו כי עברים אנחנו כולנו!
או אז, רק אז, עם שמש האביב ההולך ובא – גם שמשה של ארצנו תזרח!…
ד“ה, ט”ז בשבט תרפ"א – 25.1.1921
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.