רקע
איתמר בן-אב"י
העבודה העברית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

כבר אמרו חכמים: מעז יצא מתוק.

אחת התוצאות הכי מפתיעות, ויחד־עם זה הכי נעימות של המאורעות האחרונים בפתח־תקוה היא ששאלת העבודה העברית נפתרה מאליה, לא במושבה הזאת בלבד, אלא בכל המושבות העבריות כולן. למחרת ההתנפלות הערבית עמדו איכרינו פתאום בפני שאלות מרות: מה יהיה עכשיו? מי ישקה את פרדסינו? מי יעדור את שדותינו? מי ימציא לנו את ירקותינו, את ביצינו?

ולרגע נדמה היה הדבר, כאילו עמדו איכרנו על פי תהום ללא־מוצא. הצרה העיקרית היתה, שצריך היה להחליט מיד לאחוז בדרך זו או אחרת, מבלי לבזבז אף רגע. כל יום היה יקר מפז, וכל מידחה בשאלה עיקרית ובוערת זו היה עולה אולי בחורבן הכל.

אך אכרינו עמדו על הגובה. מבלי התחשב בעבר הקרוב, מבלי זכור הויכוחים העזים בינם ובין הפועלים היהודים, לא פעם ולא שתיים, מבלי התמקח על דרישותיהם של אלה האחרונים ביחס לשכר יותר גבוה – החליטו כולם פה אחד להעסיק מיד בפרדסיהם ובחצרותיהם את החלוצים היהודים, אותם החלוצים שהרבה מהטובים והטהורים שבהם נפלו חללים ביפו הקרובה.

וצריך להודות, כי החלוצים אף הם הוכיחו לכל כמה חם היה ליבם העברי ברגע הנפשי הזה, כמה גדולה היתה התלהבותם להזדמנות שניתנה להם בפתאומיות כזאת. מה להם ולתנאים שקבעו להם קיצוניים אחדים? מה להם ולקריאה שנשמעה באוזניהם: “אל תתנו לאיכרים לנצלכם עכשיו!” הפועלים הבינו בחושם הבריא כי לא עת היא לדיונים ולא שעת־הכושר לנטירה ונקימה, ובמאותיהם ממש נענו להזמנתם של איכרי פתח־תקוה.

הנה־כי־כן, בלי שאון ומהומה נעשתה באם־המושבות, באותה פתח־תקוה של הירושלמים אשר מלפני ארבעים שנה, המהפכה הכלכלית הכי גדולה בדבר־ימי הישוב שלנו. מי יעיז להגיד כי אין הפועל העברי יכול לעבד את אדמת העברים? מי יעיז להבא לטעון כי אין האיכר העברי מוכן להעסיק את הידים העיבריות? בין הבתרים נכרתה הברית, ועל־ידי כך נתקדשה בקדושה נפלאה, ששום דבר לא יחללנה עוד.

התרצו לדעת מה הושג מיד על־ידי מהפכה כלכלית זאת, אשר תוצאותיה לעתידנו בארץ כל־כך חשובות וכבירות?

שלושה דברים הושגו בעיקר:

א. השאלה עצמה נפתרה, וכשם שהאיכרים הערבים מעבדים את שדותיהם ואת כרמיהם בעצם ידיהם ובעזרת אחיהם – כן גם האיכרים שלנו מחר: ידיהם הם וידי אחיהם תהיינה בנטיעת כל עץ, בלבלוב כל פרח, בחניטת כל פרי.

ב. בני האיכרים, שהיו מהלכים במושבה מאין עבודה בידיהם, חשו לעזרת אבותיהם, צעירים וצעירות גם יחד, ובין־יום נפתרה שאלתם אף־היא. מי מהם חושב עכשיו על־אודות יציאה מהכפר, על־אודות נסיונות להשתקע בערים, או אפילו על הגירה לאמריקה? כל איכר שבנו בצידו ובתו בביתו, כל איכר שמספר בניו ובנותיו יותר גדול, מאושר הוא היום ודם חדש זורם בעורקיו.

ג. תושבים קבועים למאות נוספו למושבה, היות והפועלים הקודמים, אשר היו ערבים ברובם, באו למושבה רק לעבודת היום, והפועלים וחדשים אשר ירשו את מקומם, תקעו את יתדם במושבה עצמה. בפתח־תקוה למשל הוזמנו בימים הראשונים למשבר הנוכחי יותר משש מאות חלוצים יהודים, ועל־ידי כך גדל מספר התושבים הקבועים של הכפר עד לחמשת אלפים איש ויותר.

שלושה מעשים אלה קרמו לתנועה רבה בקרב המושבות העבריות, להתחזקות הגאון העברי, לגירוש היאוש שהחל להפיל חללים במחנותינו, להחדרת תקוות וזרמים חדשים בחיי היום־יום. עברו־נא בפתח־תקוה בימים אלה וראיתם מה תוססת המושבה, מה איתנה היא, מה מלאה תנועה. הרחבה הגדולה אשר במרכזה הומה וסואנת, וכל החיים בה הם עברים באמת: צללי העבר הקרוב, שהדאיבו את מבקרי כפרינו, עברו לבלי שוב.

זאת ועוד: על־ידי כניסתם של החלוצים האלה למחנות איכרינו מתרכזים הכספים בתוך הכפר עצמו. לפני העבודה העברית היו הפועלים הקודמים מוציאים יום־יום כארבע מאות לירה מחוץ למושבה. עכשיו מוצא סכום עצום זה בתוך המושבה גופה, ועל־ידי כך נהנים הימנו החנוונים הקטנים, הרצענים, החייטים, הגלחים והספרים, שהיו מרויחים עד כה את לחמם בדוחק, ואומנים חדשים לעשרות קובעים את חנויותיהם ליד חבריהם הותיקים.

בצדק העיר אחד מזקני האיכרים לאמור: אי־אפשר להעריך עדיין במדה מספיקה את חשיבות המהפכה הזאת. רק לאחר חודשים רבים יבינו האיכרים והפועלים מה נתנה להם ההתנפלות האחרונה על המושבה: חללים צעירים ורעננים אמנם, אך גם אופק אל־שני לפעולה.

זאת ועוד אחרת: יחס חדש נוצר במושבות, יחס של ידידות ואחווה בין האיכר והפועל. רוב הפועלים נכנסים לעבודתם עכשיו לא כפועלים שכירי־יום, אלא כעובדים שכירי־שנה אוכלים הם על שולחן האיכר, משתתפים הם בשיחות המשפחה, מתקרבים הם לבנות האיכרים, ונימים דקות מתחילות לקשרן למעסיקים ואשר להם ואין ספר שרבים־רבים מהם יתקשרו בעבותות אהבה למשפחות השונות, והתוצאה גלויה מראש. הפועלים יתאכרו על יסוד הסכמה עם הבעלים הנוכחים, ועל־ידי־כך יגדל כוחה, ירחב בסיסה וישגה עושרה של המושבה כולה. מובן מאליו, שדבר זה יצליח רק אם ישתדלו שני הצדדים, איכרים פועלים כאחד, לשכוח כי לשני מעמדות הם שייכים. אסור לנו, פה בארץ, לבנות את חיינו, על־כל־פנים לעת־עתה, על יסוד מעמדות. נחזור־נא לימי לבן ויעקב, לימי יצחק ואליעזר, לימי בועז ורות.

והעיקר הוא שפתח־תקוה לא תהיה היחידה בדרך הסלולה הזאת; לא מפני שסבלה היא יותר מעל אחיותיה, לא מפני שכנפי המוות ריחפו על ראשה, לא מפני ששדה־הקרב שלה מזכיר לנו היום את ארבעת חלליה – רק היא החייבת לנסות את הנסיון הגדול; גם ראשון־לציון ורחובות, גם גדרה ועקרון, גם זכרון־יעקב וראש־פינה – כל מושבותינו כולן חייבות להטות את אוזניהן לקול־הקורא ממעמקי האדמה; מוכרחות הן להסתגל לתנאים המיוחדים, העתידים לשנות כליל את כל תכונתן ולעשותן לכפרים אמיתיים.

והיה כי תבקרו בעוד שנה או בעוד שנתיים בכפרי־המחר, ופגשתם בבחורינו האיכרים כשהם הולכים גלויי־הראש, חשופי־חזה ושלובי־זרוע עם בחורי הפועלים העובדים אתם למטרה אחת, ומהכפר תצאנה לקראתם, עם קרני השמש השוקעת, בנות האיכרים והפועלות בחברתן, ומטפחות לבנות לראשיהן, ונזמים אף אצעדות, אשר הגישו להן בחיריהן, לאוזניהן ולזרועותיהן השחומות, ובידיהן פרחים לרוב, פרחים בשלל־צבעים, פרחים שניחוחם רב, והצחוק המאושר מרנין את פני הנפגשים אחרי עמל היום.


ד“ה ב' בסיון תרפ”א – 8.6.1921

המלצות קוראים
תגיות