הידיעה הקצרה אשר מסרנוה לקוראינו על־דבר ארבע מאות האיש שהפליגו בשבוע אחד מנמל־יפו בלבד, תעורר ללא־ספק תמהון רב וצער עמוק בכל רחבי ארצנו. קול־הקריאה אשר קראנוהו לפני כמה שבועות היה איפוא דבר בזמנו, ואם לא ישימו מנהלי ענינינו את לבם לתופעה זו בעוד מועד, מי יודע לאן יגיע ביתנו הלאומי וכל אשר אתו, בימים הבאים עלינו לרעה?
כי אמנם היציאה מהארץ נהפכה בינים האחרונים לשערוריה ממדרגה ראשונה. יוצאים ממנה לא רק רבים מהחלוצים שלא מצאו את מחייתם בה, יוצאים מהארץ לא רק אנשים ונשים שיצר הנסיעה והנדודים דוחפים אותם ל“נסות” את מזלם, אלא – וזהו הנורא – גם מאות בני־אדם שמעמדם בארץ־ישראל אינו רע ביותר. יוצאים מורים ופקידים, יוצאים סוחרים ובני־איכרים. יוצאים בנים למשפחות עשירות. יוצאים אמידים לעשרות, שפחד המשבר לנגד עיניהם והם חוששים מאוד לרכושם הקטן. בקיצור – אין לכם משרד נסיעות שלא יעניק לחברות האוניות “נוסעים” במספר שלא חלמון אף “בימים הטובים” שלפני המלחמה. ולא ייפלא, אם רוב האוניות הגדולות המהלכות בים־התיכון עוגנות עכשיו בקביעות בשני נמלינו הראשיים.
מספרים, כי אין לתאר את המראה המתגלה לעיני העומד מן הצד על סיפוני האוניות המפליגות מיפו ומחיפה שבוע־שבוע. בה בשעה שליבשה עולים מאות חלוצים מחוסרי־כל. וכל שאיפתם לזכות “ללחם צר ולמים לחץ” בארץ־התקוות – בה בשעה יורדים אל הספינות אנשים נשים וטף, שהיותר עניים בהם צרור כספם בכיסם, ושאחוז גדול מהם רכוש אמיתי אתם – מאות גם אלפי לירות – להשתמש בו במדינות הנכר. ולא זו בלבד: בה בשעה, שארצה־ישראל באים “חדשים”, “ירוקים”, שיצטרכו לנסיון של שנים ושנים עדי יתאזרחו בקרבנו, יתאקלמו בה וילמדו לדרכיה, ללשונותיה ולתבונותיה–נוהרים מכאן לכל אפסי־תבל מחנות של ילידי־הארץ ברובם, או אותם שהתאזרחו בה מכבר – עבריות שלמה ורעננה, שכל נפש ונפש מקרבה היתה ממסמרת ומבצרת את עמדתנו בארץ זאת לעתיד לבוא יותר מכל הצהרה ומכל מדיניות.
השערוריה גדולה פי־כמה, כשמעיינים באמצעים אשר בהם משתמשים רוב מהגרינו אלה, בשגעונם ה“חוץ־לארצי”, להשגת תעודותיהם וכספיהם. במערכת “דואר־היום” עצמת עברו, בשני השבועות האחרונים לא פחות מארבעים בחורים חסונים, שכל אחד ואחד מהם מרויח את לחמו בכבוד, ואם אמנם אין לחמו זה נותן לו יכולת לתענוגים מיותרים וללבושים מצוחצחים. הרי אין כל ספק בעצם פרנסתם. עם־כל־זה הם הולכים, הם רצים, הם בורחים – פלוני “מפני שהוא חולה”, אלמוני “מפני שהוא עייף”, שלמוני “מפני שאשתו וילדיו אינם יכולים לשאת את הקדחת פה ושם”. וישנם הרוצים “ללמוד”, ואחרים – ל“השתלם”, ועוד אחרים – ל“הרויח” הרבה בגולה בשביל “לשוב ולהשקיע את הכסף בארץ האבות”.לשוא יגידו להם, כי עוון לאומי הוא ברגע זה לצאת את הארץ; לשוא ינסו להשפיע עליהם בהבטחות שונות ובבשורות לימים יותר טובים בעתיד. קרו מקרים שלצעירים מחוסרי־עבודה הציעו משרות, קטנות ודלות אמנם לעת־עתה, והמה באחת: כבר קנינו את הכרטיסים לנסיעה, ואם לא ניסע הפעם – מי יודע אם יזדמן לנו מקרה שני להיות נכללים ב“מכסה” שמרשים אותה להיכנס השנה אמריקתה…
והקונסוליה האמריקנית עושה מאות לירות מדי ירח בירחו תמורת “ויזות” שאין בהן אף בטחון מוחלט להכנסת בעליהן לנמלי ניו־יורק; וקונסוליה חשובה אחרת, של מדינת־מעבר גדולה בין ים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, הכניסה בחודש החולף בלבדו שמונה מאות לירות “טובות וכבדות” מ“רשות־המעבר” לאמריקה הצפונית והדרומית; ומדינה אירופית חדשה, שלא ידעה את שמה של ארץ־ישראל לפני כמה שנים, פתחה כאן בזמן האחרון קונסוליה, ומשרדיה פורחים וסואנים מרוב אדם, ולדברי יודעי־דבר יותר ממיליון וחצי לירה הוצאו מהארץ הזאת רק בשנה החולפת על־ידי ההגירה לחוץ.
כן הוא הדבר היום, כשאמריקה סגורה בפני הבאים מארץ־ישראל, סגורה כמעט כליל, כי מה הם חמישים או מאת האיש המורשים להיכנס אמריקתה במשך השנה הזאת? מה היה, אלוהים, אילו נפתחו שעריה לרווחה? הן לא היתה נשארת כאן נפש על־נפש, כאשר לא נשארה אבן־על־אבן אחר החורבן הגדול. הן ידוע הדבר לכל, שההגירה היא מחלה מתדבקת וכל יוצא ויוצא מושך אחריו עשרות, מאות, אלפים, והלבנון שכננו נתרוקן כמעט מאדם בעשרים השנים האחרונות…
בשעה חמורה זאת לארצנו – לא מצד המשבר, כי המשבר יעבור, ולא מצד המדיניות העויינת, כי גם לה יבוא קץ וסוף, אלא מצד בהלת־היציאה אשר תקפה את ארצנו – ישנם מוסדות, ישנן מערכות, ישנן הנהלות וישנם משרדים העושים את כל אשר לאל ידם בשביל להקל את זו הנסיעה המבוהלת והדחופה חוצה־לארץ, יום־יום. נותנים לנוסעים “תעודות” של “מורים”, של “רבנים”, של “כתבים” מיוחדים לעתון זה או משנהו, של “תלמידים” ו“סוחרים”, “עמילים” ו“מומחים”, וכל הממהר לתיתן הריהו משובח. כבר הזכרנו את “דואר־היום”, ואילו רצתה המערכת לספק דרישות אף חלק מהפונים אליה, כי אז הוכרחה ליצור משרד מיוחד למינוי כתבים מיוחדים בנכר, שכל אחד מהם מבטיח למלא את עמודי העתון בכתבותיו מארצות־הנדודים.
לא, לא לזאת נוצר העתון הזה, ולא בדרכי “משרד הרבנות” ילך גם הוא – לעזור ליוצאים שיצאו ולבורחים שיברחו.
בודאי! הרוצים לצאת יצאו בכל־זאת, כי רבים הדרכים לכך. הנה ראינו אנשים שלא היתה בידיהם פרוטה שלשום והיום ארבעים לירות נמצאות בידיהם לעצם הנסיעה ולחודשים הראשונים בנמלי־הנכר. מה להם לדעת, כי גם שם אומללים החיים. כי גם שם מיליונים בטלים מעבודה, כי גם שם עוד רחוק, עוד אינו קיים זה “גן־העדן " המבוקש? מה להם לדעת, כי ברוב המקרים יתגלגלו ברחובות ללא לחם וללא לבוש, וכי ממשלות המדינות ההן תגרשנה אותם מגבולותיהן בהמונים? בינתים – והספינה קלה, אף יפה הים, ורוחותיו מלטפים כל־כך ו”המחר הגדול" כה רחוק…
מדברים על־דבר הגבלת העלייה, באשמת ציב העליון; חולמים על הרחבתה, על התפשטותה ודורשים את פתיחת שערי הארץ לרווחה, לרווחה תמיד…
חדלו־נא! שהרי אם כה נמשיך גם להבא – לא מאה אלף נהיה בארצנו זאת, לפי המיפקד הנוכחי, ולא מאה וחמישה ועשרים אלף כדברי המפה היפה אשר ל“קרן היסוד” הברלינית, אף לא שמונים וארבעת האלפים הזעומים, שלפי המיפקד החולף…
אך הס: יד לפה, יד לפה, כי גדול הכאב מנשוא!
ד“ה כ”ו בתמוז – 10.7.1923
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.