רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

כמו תמיד כן גם הפעם, רק אחת היתה השאלה שנשאלתי בשובי מנסיעתי הרביעית לגולה הרחוקה:

– מה חדש באמריקה? מה הבאת מהעולם הגדול?

וכמו תמיד גם הפעם – עשרות ושונות הן התשובות על ימין ועל שמאל. אך בעיקר רק מענה אחד הוא הנכון:

– חסל סידרה של ארץ־הזהב, וכל הבונה על “נדבות” הדוד העשיר אינו אלא טועה: חול הבניין ועפר תקוותו.

באשר, אמנם, מושג מוזר יש להם לבני ארצנו – וליהודים מחוץ לאמריקה בכלל – על דבר המדינה הגדולה שוושינגטון ופרנקלין יסדוה לפני שלושה יובלות, שלינקולן, רוזוולט גם וילסון פיתחוה בדורות האחרונים, ושהובר הקהליי (הרפובליקני) או סמיט העמוני (הדמוקראט), ישלטו בה בארבע השנים הבאות. הדעה הנפוצה ביותר היא, כי אין מדינה אחרת בעולם הברוכה בחסד־המרומים כארצות־הברית לאמריקה הצפונית, מאין להן שם עדיין לעממותם המיוחדה. בעיני “איש־הרחוב” – לפי המונח האנגלי המוצלח – טובלת אמריקה זאת באוקינוס של אושר ורווחה, ורוח אופיר מרחפת עליה בקביעות. שאלו־נא את אלפי המהגרים המתעתדים לשאת את פניהם לניו־יורק או לניו־אורליאנס והגידוכם פה אחד כי שם, במרחקים הקוסמים אשר למדינת־הקסמים, יקיץ הקץ על כל סבלותיהם ויתגשמו כל מאווייהם. המעט משלמים האומללים האלה ברבבותיהם לחברות־המסע ולסוכני האוניות בשביל להגיע למחוז־חפצם זה הנערץ? ומי מבין הנוסעים על פני הימים, לשם עסקיהם, לא ראה את אלפי האיכרים והפועלים העניים מארצות איטליה וספרד, אירלנד וצרפת, גרמניה ופורטוגל, כשהם מצטופפים במחלקה השניה, גם הראשונה אשר לכל ספינה, בשביל להימנע ממחסומי הכבלים המעיקים על הכניסה לארצות –הברית מזה כמה שנים? הן טובים כל האמצעים בכדי להגיע אל מה שחושבים אותו כמפתן־הגאולה, ומאות אם לא אלפי מהגרים מסכימים אף לזוועות הסירוב, הגירוש, החזרה, ובלבד שיזכו להציץ מבין החרכים אל מטמוני המדינה הנכספת.

מה נבהלים כל אלה לכשמוצאים הם, בהגיעם לנמלים ולערים אשר אליהם כל־כך התגעגעו, כי כל אותה ההילה העוטרת את הסהר האמריקני בכל זהרו הנפלא אינה, על צד האמת, בלתי־אם בבואה קלושה למצב אחר לגמרי! שם למדים הם למשל כי מספר מחוסרי־העבודה בארצות־הברית הגיע, בשנה האחרונה, לפי הצהרת הסנטור קינג, לשמונה מיליונים, לפחות. שם מספרים להם עוד, לדהימתם העצומה, כי אין שנה באמריקה שאין בה איזה משבר שהוא באחדות מהמדינות שמהן ארצות־הברית מורכבות, כי בחבלי פנסילבניה ופיטסבורג, ביחוד, נמשכת, השביתה הכללית של פועלי הפחם זה כבר יותר משנתיים וחצי, מאין עדיין תקוה לפשרה; כי רוב המכרות סגורים על מסגר ורוב בתי־החרושת לפלדה, לברזל ודומיהם סגורים למחצה; כי ענין ההשקעות הקרקעיות בפלורידה וחורבן הישוב העירוני בערים מיאמי, פאלם־ביץ ועוד, עלו לו למשלם־המסים האמריקני בארבעה מיליארדי דולרים; כי שמונים בנקים, ובהם גדולים מאוד פשטו את הרגל במשך ירחים אחדים; כי השטפון בחבלי הנהר מיסיסיפי גרם לאיכרים ולסוחרים נזק של שני מיליארד לפחות; כי במסחר תפוחי־הזהב והענבים היתה ירידה עצומה מאין שווקים מספיקים להם באנגליה עצמה ובשאר מדינות אירופה; כי מחירי הקרקעות והבנינים ירדו פלאים בכל הערים האמריקניות – אף בניו־יורק ובשיקאגו גורדות־השחקים במגדליהן הענקיים; כי כוח הקניה של הדולר האמריקני אינו מגיע למחצית רמתו הקודמת, וכי בכל ארצות־הברית החשש גדול מאוד דוקא ברגע זה, עם מלחמת הבחירות הקרבות, למשבר שלא ידעה אמריקה כמותו בעשרים השנים האחרונות, בשל שערוריות החוקה למשקאות ומרידת האיכרים בשלטונות.

וגדולה מכל אלה, אם תרצו, היא בהלת בני ארצנו ביחוד המאמינים, בתמימותם הרבה, כי די להם להשיג את כרטיס נסיעתם אמריקתה, בשביל להימלט פעם ולעולמים מכל צרותיהם ונדודיהם בביתנו הלאומי. עם צעדיהם הראשונים ברחובות בבל החדישה הזאת שומעים הם לא רק את כל הפרטים דלעיל, אלא – וזהו המחריד ביותר – כי רע מכל הוא דוקא מצבם של אחיהם ועמיתיהם האומללים מארץ מולדתם העלובה, ארץ־ישראל המסכנה. כן מתגלה לפני עיניהם, בפתאומיות מרעידה, כי מספר בני־יהודה בארצות־הברית הגיע כבר לארבעים אלף ויותר, כי במספר העצום הזה, (רבע תושבי ביתנו הלאומי בכלל!) רק חמשת אלפים הצליחו למצוא לעצמם פרנסה כל־שהיא ומחיה קבועה למדי; כי מחמשת אלפים אלה אין גם מאות אחדות שאפשר לומר עליהם כי צברו רכוש קטן או גדול לעצמם; כי אף אחד מהם לא זכה להיות נחשב בשוק העסקים לא רק כבעל מיליונים, אלא אף כבעל מאות אלפים, למרות ארבעים השנה שחלפו מאז החלה ההגירה הארץ־ישראלית להתם; כי שאריתם – חמשת ושלושים אלף בבני הארץ ש“נולדו בלי־כוכב” – מתגלגלים ממש בחוצות הערים והכפרים, רעבים – בכל משמעותה של מילה זו – ללחם היום־יום, מכים “על־חטא” בזכרם את חיפזונם להגר ממולדתם, ואם עוד זיק של תקוה בליבם הרצוץ לחזרתם הקרובה ארצה־ישראל, עם כל צרותיה ותלאותיה – זיק זה עומם. במעמד ענינים זה היתואר רושמו של החוזר לארצנו מנסיעה ארוכה ומפריכה – היתואר רושמו העגום, הדחוק, המייאש, למראה ספינות שלימות, בנמלי חיפה ויפו העמוסות מהסיפון עד התאים, מאות נודדים מכל ערי הארץ, ברובם המכריע יהודים, ברובם המחריד חלוצים? לחשוב, כי למרות כל ההפרעות והמעצורים המונחים על דרך ההגירה אמריקתה – יצאו מארצנו בשבוע האחרון בלבד לא פחות ממאה וחמישה וחמישים איש באחת מהאוניות הרגילות – אנית “סינאיה” אשר לחברת “פאבר” הצרפתית – ובהם קבוצה בת ארבעה־עשר מטובי המורים העברים אשר לארץ הזאת – ורוצים אתם שלא יתפלץ הלב? לחשוב, כי מאז נפסקה “פלישת” העולים לארצנו, מאז נפסק אותו הזרם הנפלא של חלוצי הישוב הבלפורי, לא בלבד שלא נוספה נפש יהודיה על אדמת האבות, אלא שיותר מארבעת אלפים עברים ועבריות, ברובם רעננים ומלאי־עלומים, יצאו מקרבנו לבלי־חזור אלינו עוד – ואתם רוצים שלא תתמוגגנה העיניים בדמעות־שליש?

*

וכל זה מפני המחשבה הבטלה והריקה, מפני הדעה הקדומה והזולה – שבאמריקה מתגלגלים הדולרים בכל פינה וזוית ושדיו לו למישהו להרכין את גבו כדי ללקט בידו את ניירות־הערך, את מטבעות הכסף והזהב…

כל זה מפני שמארצות־הברית באים ארצה־ישראל מפעם לפעם מכתבי־עידוד להגירה מצידם של אותם המעטים, של אותם הבודדים, אשר הצליחו קצת בתחילת עבודתם וכיסיהם נתמלאו במרוצת הימים בדולרים. כל זה מפני שרק על מי שהצליח נשמעות בשורות מרנינות – אלפי המיואשים והמאוכזבים אין איש יודע עליהם, בשתיקתם העצורה על מכאוביהם הקשים ועל רעבונם המר.

כל זה מפני שמצחצח־נעליים תימני קטן מרחוב יהודה הלוי בתל־אביב זכה להתקבל למשרת פקיד בינוני במשרד מסחרי של פלוני מפילדלפיה; או מפני שנגר ספרדי עני מ“מזכרת־משה” בירושלים מצליח להיעשות מורה עברי באחד מבתי־הספר הלאומים אשר לאלמוני מבולטימור; או מפני ששמש אשכנזי של בית־כנסת קטן במאה־שערים, או מלצר במלון־חיפאי הספיק לקצץ משמו הרוסי את ה“אוף או את ה”סקי“, ובשמו המקוצץ והמאונגל הפך ויהי בין־לילה לאב גדול, ל”רברנד" בלע“ז, לראש ישיבה לפעמים בק”ק סינסינאטי אשר ל“רפורמים”, או בעיירה רבתי סן־פרנציסקו בבוריה ובגוייה היהודים…

הנודה על האמת? הנגידנה עד לתמצית־תמציתה?

האם אין מאות ואלפים מתושבי ארבע הערים הקדושות בארצנו זאת מחכים גם הם בכליון־עינים לבוא תורם האמריקני באחד הימים הבאים? האין מחנות של עברים “מזדנבים” בפרוזדורי הקונסוליה האמריקנית ימים ולילות ממש לשם השגת אותה ה“ויזה” הרועצה, שממנה להם שערים פתוחים במדינה הרחוקה? ואחרון־אחרון מעציב – האין רוב בני הארץ מודים, כי אילו היו שערי אמריקה פתוחים לרווחה, כבימים ההם שמלפני המלחמה העולמית, כי אז מתרוקנת היתה ארצנו בהחלט לא מאלפיה בלתי־אם מרבבותיה כולם? יבורך־נא ה“דוד סאם” מדודים, על שמטעמים הידועים רק לו אחוז אחז באמצעים עריצים לסתום את הגולל על־פני ארצות־הברית ולהטיל על מבקשיה “אליס־איילנדים” חדשים לבקרים, שאין קץ לאכזריותם האנושית והציבורית!

מתי יבינו בני ארצנו, כי עם כל הזעזועים אשר נזדעזענו בהם עד כה בארץ זו העלובה, עליהם לבכר את הרריה הערומים ובקעותיה החוליות על ההרים המיוערים והבקעות הדשנות אשר למדינות שמעבר לים? מתי יבינו כל אלה, פעם ולתמיד, כי טובה פת חרבה בציון מצרור דולרים בוואשינגטון?

*

בשעה שבני ארצנו הנודדים מתגלגלים, רבבות ממש, ברחובות ניו־יורק ובואינוס־איירס, טורונטו ושיקאגו, שנחאי וטוקיו, ללא לחם ביום ולא קורת־גג בלילה – מה מאושרים הם המעטים, האלפים, שהבינו בעוד מועד כי אם רק רצון במוחותיהם והחלטה בליבותיהם, אם רק מתינות בליבותיהם ועקיבות במעשיהם – לא במרחקי הגולה נמצאת דולריה, לא בשדמות אמריקה הצפונית או הדרומית, לא במדבריות אוסטרליה ואפריקה שתיהן, בלתי־אם כאן, על הררי ציון ובבקעות השפלה והשרון, ליד ים־כנרת בצפון וים־המלח בדרום, אף בעמק הצחיח ובאדום המסולעת.

בואו־נא חשבון וראיתם, כי גם מנקודת־מבט העבודה הרגילה, היום־יומית, המתחלפת, אין המצב בארצנו גרוע יותר, למרות המשבר האחרון, מאשר במדינות רבות אחרות. כבר הזכרנו את שמונת מיליוני המחוסרים עבודה בארצות־הברית. הכל יודעים, כי מספרם באנגליה השנה הוא יותר ממיליון ורבע, מחוץ לרבע מיליון הבטלים באירלנד. אף בגרמניה הפורחת והמצליחה, לאחר עשר שנות עבודה אל־שניה מאז המלחמה העולמית – שני מיליונים וארבע מאות אלף איש ואשה שרויים בלי מלאכה, לפחות תשעה או עשרה ירחים בשנה. באיטליה – ארבע מאות וחמישים אלף נדדו מחוץ לבתי־החרושת. רק בצרפת היה מספרם קטן בערך, כמעט יותר ממאת אלפים, וזאת – רק מפני שאין העם הצרפתי מתרבה כמעט כלל, ובשנה האחרונה עוד הוקטן מספר התושבים הצרפתים בארבעים אלף בקירוב..

לעומת המספרים העצומים האלה, מה דלים היו מספרינו אנו – עשרת אלפים מחוסרי־עבודה – אף בימי המשבר הגדול שממנו סבלנו כל־כך במשך יותר משנה וחצי! אף ביחס למאה ועשרת מיליוני התושבים בארצות־הברית לחמישים ושנים מיליוני התושבים באנגליה ובאירלנד, לשבעים מיליוני הגרמנים ולארבעים וארבעה מיליוני האיטלקים יצא חשבון האחוזים למחוסרי־העבודה שלנו קטן בערך. על אחת כמה וכמה ברגע זה, שחוסר־העבודה חוסל כמעט כליל בכל גבולות ארצנו – רק חמש מאות נזקקים להתעסקות כל־שהוא – ושממשלת א"י הסכימה כנראה מתוך סכויי העתיד הקרוב בבניין נמל חיפה והתחנה המרכזית לרוטנברג, לתת להנהלה הציונית רשיונות עליה לאלפים חלוצים חדשים. העליה תחל איפוא מחדש, ותנועה ויוצאת מן הכלל להתפתחות ארצנו תורגש עוד בעצם שנה אחת.

כל זה טוב ויפה – יאמרו רבים – אפס, במה דברים אמורים? הצרה אינה, לדבריהם, בעצם מספר מחוסרי־העבודה בארצנו ביחסם לשאר מדינות העולם, בלתי־אם בעובדה, שהמדינות ההן מיוסדות כולן מזה דורות ודורות ולכן יכול תוכלנה לשאת כל מיני משברים – כמשבר היווני, למשל, לאחר התבוסה הגדולה באנאטוליה. לא כן בארץ זו הקטנה והאומללה, שכל דורייתה הישובית מגיעה רק השנה הזאת ליובל אחד ושמאז החלו בה חובבי־ציון את פעולותיהם, עם הנדיב הגדול ועם הציונים גם הם, לא חדלו בה הצרות והתלאות, וכדברי אחד היותר חריפים שבסוחרינו הירושלמיים – המשבר הוא־הוא שהיה אצלנו למעמד רגיל, למצב “נורמלי”. במדינה אשר כזאת טוענים ספקינו – עלול משבר כאותו שניצלנו ממנו זה רק עכשיו, להורידנו שאולה, להצמיתנו כליל.

אמת נכון הדבר.

ובכל – זאת, מות לא מתנו הפעם, כאשר לא שבקנו חיים עד־כה. לא עוד אלא, שדוקא המשבר האחרון הוא־הוא שהוכיח לעולם כולו, גם לעצמנו אנו, כי בריא הילד, כי איתן גופו, כי טבעית התפתחותו. מה שלא יכול לעמוד בפני הסופה הקשה נגדע ונשבר. הנשארים – כאותם האילנות הכבירים ביערות לאחרי כל מבול – מה נדהמו כולם להרגיש פתאום בחדוה פנימית, כמה יפהפיה הסביבה במזרחיותה המחודשה, כמה זכים המרומים בתכלכם העמוקה, וביחוד – כמה מבוססים העסקים בהשתכללותם המלאה.

*

לא בכל אלה, אבל, ההוכחה היותר חותכת שאין כל צורך לצאת את ארצנו למדינות הים בשביל למצוא בהן מקצת מחלומות אופיר. עברו־נא בכל עת־מצוא דרך הרחובות העיקריים בירושלים ובתל־אביב, בחיפה ובטבריה: התבוננו־נא בחנויות ובמחסנים השונים, גם במשרדים למאות: חקרו־נא בקורות כל אחד ואחד מאותם ששמותיהם בולטים באותיות שמנות או צנועות, אם בשלטים ואם בכתבות, ובאתם כולכם לידי ההכרה כי מאות או אלפים מאחינו כאן ומהחוזרים לארצנו עשו את מצבם, את רכושם, את עושרם הגדול כאן ודוקא כאן, בזו הארץ ה“אוכלת יושביה”, בזו הארץ שאת דיבתה מוציאים על כל כנפי הרוח בהתמדה כה נחושה. חלילה לנו לפרט כאן בשמות, אם־כי יכולים היינו למלא טורים שלמים בעתוננו בשמותיהם של עניים ומרודים מיום אתמול שכיום נחשבים הם לגבירים ולעשירים, שאף ערים כקהיר וכקושטא, כאתונה וכרומא, לא היו מתביישות בהם, מי לא יזכר את המזכיר הצנוע, שעבד במוסד־חסד בירושלים שנים רבות־רבות מאוד, במשכורת של פועל ממש, והיום אחד הסוחרים היותר גדולים הוא לכל הדעות, סוחר גדול ובעל דמיון בו־בזמן, שעוד הרבה יש לקוות הימנו לימים הבאים. מי לא יזכר את הפקיד ה“צרפתי” המתחיל שבא אלינו לפני כשלושים שנה במשלחת חשובה, והיום – אחד הרכושנים הכי מפורסמים הוא בבירתנו, יוצר פרברים חדשים, עושה עסקים גדולים וקטנים ורובם ככולם – מוצלחים! מי לא יזכר את המהנדס הצעיר מאודיסה, עם נסיונו המופרך הראשון לעשות זכוכית כנענית בארצנו, והיום – היש ערוך לעברו הגדול כבונה אחת הערים הגדולות במזרח הקרוב, וכ“מגלגל עסקים” מהמדרגה הכי ראשונה בתל־אביב העבריה?

או שמא שכחנו את שני הגורג’ים שבאו לארץ כמעט ערומים ומחוסרי־כל, והיום האדירים הם שבעשירי ירושלים, בין מושלמים, נוצרים ויהודים? או את האוסטרי המרוקח והמסולסל, מלפני כארבעים שנה, והיום אין כמותו להנהלת בתי־אופנה גדולים שרווחיהם מתרבים משנה לשנה: ואולי נזכור את הבולגרי הנועז והנמרץ שהתעלה ממדרגת חייט ראשי בבית־עסק ירושלמי למעמד של פרנס חשוב מלא יזמה: אותם בני הישיבה הקטנים, בציציותיהם הבולטות, שהפכו ויהיו לחשבונאים היותר חשובים בכל הבנקים הירושלמיים: אותם האחים החרוצים, בני משפחה יפואית, שהפכו את החול בתל־אביב לעפרות זהב ממש: אותו רופא חברוני, שראה את הנולד לפני כל שאר אחיו בארץ, ורכושו ניכר היום למאוד גם בעיר וגם בכפר; אותם ה“בטלנים” מלפני יובל שנים שיצאו את ירושלים בשארית גרושיהם המעטים ליצור מושב עברי באדמת הביצות אשר ליד הירקון, ושאין כמעט גבול עכשיו לנכסיהם, נכסי־צאן –ברזל – אברהמים חדישים בגמליהם, בבקרם, בכרמיהם ובפרדסיהם על ימין ועל שמאל.

מאות, אלפים הם ממש, מבלי כל הגזמה, שאתמול לא היתה להם אמה על אמה, שאתמול הגיעו אלינו כגרושי־גולה, כנודדים נצחיים – והיום בתים, בנינים, ארמונות להם בכל ראשי חוצות, גינות, פרחים, תענוגים להם בימים ובלילות, מרכבות ומכוניות, נסיעות־פגרה לערי אירופה היפות, שאננות החיים ומתיקותם המלאה…

לפני יובל שנים – אם זכור תזכרו – הידעה ארצנו בלתי־אם מקבלי ה“חלוקה” לכל צורותיה המתחלפות? הן אף שעל אדמה לא היה שייך ליהודים ההם מחוץ לחומות הסגורות; הן בירושלים עצמה ישבו מתי־מספר היהודים ב“גטו יהודי” כבווילנה הליטאית או בוורשה הפולנית, ולכשרצה מישהו להשתטח על קברה של אמנו רחל, מספר פרסאות מציון החרבה – סכנת מוות ריחפה על ראשו מחמת כפריים פראיים שארבו לנפשו במחבואי הסביבה. נסיעה מחברון ירושלימה היתה קשה מנסיעה ימית לפאריז ולברלין, וטבריה גם צפת, שיהודיהן התבצרו בהן בשארית מאמציהם, נחשבו בעינינו כאן כרחוקות מניו־יורק האמריקנית: על הדרך מיפו לירושלים, בקרבת קרית־ענבים הלטיפה אשר לקרן הקימת לישראל – רק חצי שעה במכונית מבירתנו – היה שייח' אבו־גוש המפורסם נושה באבותינו מס תמידי לגולגולת מדי עבור הנוסעים על פני כפרו הרם על גב החמור, הסוס או במרכבה, וזאת מחוץ למיסיה הרועצים של ממשלת עבד־אלחמיד באיסטנבול, שנהגה בא"י כבמדינת־גזירה והחרמה.

והיום – מדינה חופשית היא ארצנו זאת, אחת המדינות העצמאיות בעולם; מדינה, שכל יהודי ויהודי מרגיש בה את ביתו, את שלו, את נפשו; מדינה, שהשפה העברית היא שפתה לא פחות מהערבית והאנגלית, שבוליה וכספיה טבועים באותיות עבריות, שפקידיה ומושליה מתחשבים בדרישות הלאום העברי במידה שלא חלמוה אף פינסקר, הרצל ובן־יהודה.

ובמדינה העצמאית הלזאת – יותר מרבע הקרקע הפוריה והמעובדת הינה כבר בידי העברים, או תהיה בידיהם במשך חמש השנים הבאות; ארבעים וחמישה אלפים נפשות חיות על הקרקע או מסביבה; רכוש של יותר מעשרים מיליון לירות טובות וכבדות, ממתולה ועד לרוחמה ומתל־אביב ועד ליריחו; מאה ועשרים אלפי עירוניים שמצבם המסחרי והתעשיתי הולך הלוך וטוב משנה לשנה; יזמה פרטית, שענפיה וסעיפיה ישתרגו להבא יותר ויותר (לדוגמא: התבצרות “בני־בנימין” בהרצליה ובכפר־אהרון, החלטת פתח־תקוה לנטוע עד שמונה־עשר אלף דונמים פרדסים מכניסי שש מאות אלף לירות שנתיות מהחוץ ושיעסיקו אלפי פועלים יהודים, זאת ועוד: נטיעת פרדסים על־ידי אנשים פרטיים במרחבי השרון, כהרוקחים, השלושים, הליטוינסקים, הגרינבלטים, ודומיהם); העסקת ידיים לרבבות בתעשיה יצרנית – זהו סך הכל לתחיה הפתאומית שלאחר הנורא שבמשברי ישובנו הרך.

המן ההכרח הוא למצוא גרגרי־זהב בנהרות ובמיכרות בשביל ליצור דולריה רבת־עתידות? עפרות־החול אשר לשרון ולשפלה, בתפוחי־זהבן הקוסמים – זה צמר־גפננו המקומי – יעשירו את ארצנו בצעדי־ענק גם יעשוה ל“דולריה” של כל המזרח הנרחב והגדול – גם בלי מיכרות ונהרות.

דולרייתנו אנו!


ד“ה, י”א באלול תרפ"ח – 27.8.1928

המלצות קוראים
תגיות