הצלחת נסיעתו האוירית של סר סמואל הור מלונדון בגדאדה, העמידה שוב את ארצנו בשורה הראשונה של המדינות אשר תהיינה טבעות הכרחיות בשלשלת התחבורה בין אירופה, אסיה ואפריקה. אם היו מי שפקפקו עוד לפני שנים מועטות בכל מעשיותן של המכונות האויריות, הרי עליהם להודות ולהתוודות היום כי לפקפוקיהם לא היה כל יסוד. במהירות שאין לה שניה במקצועות הקידמה האנושית, קפץ ענין האוירונות ממדרגת צעצוע־ילדים למדרגת אמצעי־תנועה ותחבורה נפלא במינו. דקה וחצי עפו האחים רייט בגרמניה¹, זה עשרים שנה רק, וירעש העולם כולו לרגל המעשה הכביר ההוא. ומחרתיים – בהגיע מכונתו האוירית המפותחה של סר סמואל הור מבגדאד לקאראצ’י, נמלה המערבי של הודו, תתממש הנסיעה המסחרית האוירית הראשונה בזמן הזה בשתים־וארבעים שעה של תעופה ממשית מעיר ההפלגה עד למחוז־החפץ הנוכחי.

הקוראים שמו לבטח את ליבם להצהרות המענינות שהצהירן סר סמואל הור, ברדתו מאוירייתו במפרת אבוקיר, ליד אלכסנדריה. לא בלבד – אמר וזיר האויריה – שעצם הנסיעה נעימה היא למאוד, אלא שכבר יכול הוא להכריז בפירוש, כי הקריאה באוירית קלה היא מהקריאה ברכבת. לא יאחרו הימים לבוא והאויריות תהיינה עוד יותר נוחות מפני שהיה תהיינה יותר גדולות ויותר בטוחות. מהנדסים מומחים עוסקים עכשיו בהמצאות חדשות שתהפכנה את האויריות לאוניות שמימיות אמיתיות. במקום עשרה נוסעים או ארבעה־עשר, תעבירנה האוניות מאה, אולי גם מאתיים, כל פעם. אף מנקודת־מבט אחרת יבוא שינוי כביר בענף הזה: המכונות האלו תוכלנה להקצות בעתיד הכי קרוב מקום הרבה יותר גדול למשא ולמטען חומרים ואמתחות. הנה־כי־כן, לא תתקיים נבואת צפלין, שהאמין כי האויריות תשארנה רק מכשירים לריגול מלחמתי בלבד, וכי האוירונים הגדולים הם־הם שישמשו חיבור בטוח ואיתן בתחבורה האוירית. האמת היא אחרת לגמרי. האויריות לא חדלו מהתפתח. יתרונן על האוירונים הוא בזה שאין הן זקוקות למעטפת־גזים, ובשל־כך אין האויריות דורשות אב־מים², המסוכן מאוד לכל מכונה אוירית. מכל זה יוצא, שהאוירית היום היא הרבה יותר בטוחה ומעשית מהאוירון, אף אותו של צפלין עצמו – דבר שלא חלמוהו האחים רייט גם בחלומותיהם היותר נועזים.

יכולים אנו איפוא לחשוב את הנסיעה באויר מאירופה לאסיה ולאפריקה כדבר שאין להרהר אחריו עוד. בעוד שנה או שנתיים יהיו השמיים מסוללים במסילות אויריות לבלי־סוף – מסילות שלא תעלינה בכסף, כבים הרחב גם הוא, ושמתוך כך תוכלנה חברות האויריות להקדיש את כל האמצעים הכספיים להתפתחות המכונות ולהוזלת ההובלה וההסעה. אין ספק בדבר, שרבים־רבים מאנשי־העסק, מהמנדינאים³, מהתיירים אפילו, יבכרו את האויריות על פני הרכבות והספינות, היות ששום אמצעי־תחבורה אחר לא יגרום לכך, שאנגליה תהיה יותר קרובה להודו מאשר היתה קרובה למצרים או אפילו לאיטליה הדרומית. זוהי מהפכה בעולם המשא־והמתן, שאין כלל לעמוד עליה בכל הרצינות הראויה, ורק כעבור השנים והנסיונות נדע מה גדול היה הרגע שבו ידע האדם להעיף מכונה באויר – רגע יותר גדול אולי מאותו שבו למד להצית אש בקיסמי־עץ או לחצות ימים בקליפה־נבובה.

*

מזלה של ארץ־ישראל גרם לה להיות אחת המדינות המעטות – אם לא המדינה האחת – שתחבורה אוירית זו עוברת בגבולותיה בהכרח. פעמים רבות נגענו כבר בעובדה החיובית הזאת. ארצנו היא לא מדינה סתם, זוהי רצועת אדמתית חשובה המקשרת שני “עולמות” בדרך ישרה, ושלושה “עולמות” בדרך לא כל־כך ישרה. זהו בורג, שבלעדיו לא ישוערו כלל חלקי עולם אלה – במתכונתם העכשוית, בכל אופן. כבשנים קדמוניות, בימי הבבלים והמצרים, החתים והיוונים – ועוד יותר מאז – כן ארצנו היום, גשר לעבור בו ממקום למקום, אם ברגל ואם במרכבות, אם במסילת־הברזל ואם באויריות. כמצרים שכנתנו כן גם אנחנו – על הדרך להודו הננו נמצאים, ואם בימי שלמה המלך הוכרחו הכנענים להפליג באוניותינו העבריות אשר באילת ובעציון־גבר, וסחורותיהם עברו דרך ארצנו, הרי מוכרחים גם האנגלים, הכנענים של זמננו, לעבור על־פני הארץ הזאת במסילותיהם ובאויריותיהם. אכן, יום יבוא אולי שבו אפשר יהיה לעוף להודו דרך סודאן ותימן הדרומית, מבלי לעבור בארצנו, אלא שהיום ההוא רחוק מאוד, מפני שתעופה כזאת תעבור על־פני האוקיינוס ההודי, ואין האוקיינוס יכול להחשב לבטוח כיבשה הנרחבה עם בסיסיה הקבועים לתיקונים ולמנוחה ולהצטיידות בדלק. הנה כי כן, ראינו את סר סמואל הור עף על־פני עזה, ירושלים ועמאן, שהנן שלוש הטבעות הבלתי־מפורדות בארץ־ישראל הכלכלית, אליהן נוכל לספח גם את “מעייני רוטבה”, שהשכל הישר חייב להכלילם במדינתנו אנו ולא בעיראק הפייצלית. מעובדה זאת בלבדה אפשר לראות מה גדול יהיה ערכה של ארץ־ישראל בתור תחנת־הביניים לאנגליה ולהודו שתיהן. וברור הדבר שמנהל עניני האויר בארצנו, המצביא גודארד, הזנח לא יזניח לא מזמנו ולא מהאמצעים אשר בידו לחזק עוד יותר את העמדה החשובה הזאת אשר ניתנה לה לארצנו כמתנה ממרומים, תרתי משמע.

בודאי, התחבורה האוירית בלבדה לא תתן לארצנו את ערכה המוחלט והעיקרי. כל־זמן שלא תבנינה במדינה הזאת מסילות ברזל מעכו לביירות, משכם לירושלים, מירושלים ליריחו ולעמאן ולבגדאד, מנמל־פואד לסוכות (אל עריש), לבאר שבע, לחברון ולירושלים – לא תנוצלנה אפשרויותיה המסחריות במידה הרצויה והמועילה. רק בו ביום, שבו יוכל הנוסע לקנות את כרטיסו בתחנה הירושלמית המרכזית – עד לפאריז מצד אחד, עד לאודיסה ולמוסקבה (אולי גם עד לוולדיבוסטוק ועד לפקין), מצד שני, עד לקהיר, לחרטום ולעיר־ראש (קייפטון) באפריקה הדרומית, מצד שלישי, לא תגיע ירושלים אף למפתן תקופתה הגדולה. כל־זמן שלא ימצאו השלטונות סכומים מספיקים למימושן של רוב התכניות הנזכרות, יוסיף העולם הנאור להתייחס אלינו כאל מדינה מפגרת בהתפתחותה ורשלנית בתכונתה.

עם כל זאת, בהעפינו את עינינו אל־על, בלכוד מבטנו המורהב את מחזה האויריות העפות מעל לראשינו במרומים, לעומת המזרח שמעבר להררי־המואב, ובשמוע אזנינו, מתוך בשורות המברקים והעתונים, כי הנה הננו מוכנסים סוף־סוף לתוך תכנית התחבורה העולמית – ירחבו ליבותינו משמחה ותקוותינו לעתיד הרה־הבטחות תשגשגנה מיום ליום.

צריך, אבל, שנשתדל להטות את שלטונותינו להדגשת ישותנו ארץ־הישראלית מנקודת־מבט האוירונות. צריך שתחנות סוכות (אל־עריש), עזה, רמלה, וירושלים, ביחוד, תיהפכנה למרכזים אויריים ממדרגה ראשונה. צריך שכל אחת מהתחנות האלו תהיה מזוינה בכל הדרוש לנוחיות הנוסעים ולעזרת המעופפים. צריך שאויריות אנגליה תשהינה בארצנו בתדירות יותר קבועה – ושלא תסתפקנה במעוף מעל לראשינו בלבד.

התחבורה האוירית תהיה, אם רק נרצה בכך – ולמה לא נרצה? – אבן הפינה לפריחת ארצנו בעגלא ובזמן קריב. הגיעה אולי השעה ליצירת חברה לאוירונות עברית, שתפקח את עיני צעירינו לראות את המתרחש במקצוע קסמים זה ותכינם לקראת התעופה הלאומית באחת השנים הבאות.

אויריות עבריות ומעופפים עברים יתאפשרו בלי־ספק בטרם תהיינה לנו ספינות עבריות ומלחים עברים.

כי פחותים האמצעים הנדרשים לראשונים מאשר אותם הנצרכים לאחרונים.

ד“ה, ב' בשבט תרפ”ו – 17.1.1926