מימי לא הרגשתי אולי את עבריותו הקדמונית של ימנו – זה ים־התיכון שלנו – כבנסיעתי החפוזה לאירופה הפעם. תמיד־תמיד אמנם ידעתי, כי לפני הרומאים, לפני היוונים אפילו, יחד עם המצריים, כמעט, היו אבות־אבותינו אוחזי־משוט ומשלחי לחם על פני מים רבים. תמיד־תמיד היו אותם פרקי התנ“ך ופסוקיו, המדברים בגלי התיכון וים־סוף, גם בזרמי הירדן והפרת, הכי נעימים למקראי, ובהעתקת ה”עשרים וארבעה" הנמצאת על שולחני לרוב, כה רבים השרטוטים והרשימות שרשמתים במשך השנים תחת כל מחווה נהרית וימית, שאין כמעט דף בלעדיה. הנה מדוע קראתי עוד לפני עשרים שנה ב“האור” הירושלמי, לגאולת הים לאחר גאולת האדמה; הנה מדוע התעמקתי בלהט מיוחד בשאלות הימיות, אם מצד כלליותן ואם מצד עבריותן, ובמאמר ארוך שנתפרסם ב“התורן” הניו־יורקי, לפני כארבע־עשרה שנה (ד“ר קלויזנר אמר להדפיסו ב”שילוח" אלא שהמלחמה העולמית והצטרפות תורכיה אליה הפחידוהו קצת), ניסיתי להניח גרעין למעין ספר דברי־הימים ל“ישראל על הים”.

עם־כל־אלה, רק עם קריאת חיבורי הפרופ' נחום סלושץ על העברו־כנענים ועל איי הים, ועם נסיעותי המרובות בים־התיכון עצמו לאורכו ולרחבו, נפקחו עיני לראות עד כמה עבריים באמת היו קדמוניותנו הקוסמים של ימנו זה. אכן, יודעני היטב: רבים יטילו ספק ב“עבריות” זאת, שהרי נגררים הם, כרוב העולם עדיין, אחרי הטעות היסודית שנעשתה בלימודי בתי־הספר באשר לכנענים מצד אחד והעברים מצד שני. אבל הכנענים לא היו פחות עברים מאשר הבאווארים גרמנים ומאשר הנורמנים צרפתים. בין ישראל ויהודה היו לפעמים יותר הבדלים מאשר בין יהודה וכנען – כשדוד קרא, למשל, לחירם בשם “אח”. באשר לזבולון ולדן, ביחוד, שבטינו הכי ימיים – מי אינו יודע מתוך שירת דבורה – שנתחבר לפני כארבעת אלפי שנים! – כי בחור בחרו אלה “לשכון אניות לחוף ימים”¹, מאשר לחוש, כדרישת הנביאה הגדולה, לעזרת ברק נגד סיסרא…

“לשכון אניות לחוף ימים” – בלשון תנ“כנו עצמו. ולא רק “לשכון אניות”, בלתי־אם “להפליג” בהן, “להרים נס”, “לפרוש מפרשים”, “לחתור אל חופים”, “לרדת במים רבים”, להשמע ל”רבי־חובלים“, לצוות ל”מלחים", וכל שאר אותן המילים הימיות שרק עם ימי כעמנו היה מסוגל ליצור כמותן לרוב. הן עצם העושר אשר למושג האניה – ספינה, סירה, דוגית, כלי־גומא ועוד – יוכיח כי לא מקרה בלבד היתה ימיות זו בישראל, ואלמלא ימיותו זאת ההיה מוצא יחזקאל בשירתו הנאצלה על צור וצידון (דרך אגב: זוהי הספרות היחידה שנשארה לצורים ולצידונים!) את הביטויים והגוונים העשירים כל־כך ואת תיאוריו המפורסמים?

אפס, נטיתי קצת מהנושא, אשר הצבתי לעצמי בראשית דברי אלה. הכל מודים – ופרופ' סלושץ אישר את הדבר בהוכחות שאין עוררין עליהן – כי לא היוונים הם שיצרו מרסיליה הצרפתית, בלתי־אם אותם הכנענים (ובהם הדנים והזבולונים). שם העיר הזאת היה לפנים מר־סלע, זאת אומרת “אדון הסלע הגדול” שבקרבתה. הכל יודעים ומודים גם־כן, כי “קרתגו” היתה לפנים קרתא־חדתא, זאת אומרת “הקריה החדשה”, וכי שם האי מאלטה, אשר לאנגלים בא מהפועל “מלט”, מפני שאל נמלו הטבעי והעמוק היו האניות “נמלטות” בשעת סערה. אין צורך כמו־כן להעיר, כי “עזה” הוא שם עברי, וכן “יפו” וכן “חיפה” שמובנה (חוף קטן), וכן צור, צידון, “בארות” (ביירות), “נבל” ביבלוס ביוונית, ורוב ערי־החוף לים־התיכון העברו־כנעני. מה שלא יודעים, אבל, מה שאין הרוב מוכן להודות בו הוא, כי הרבה־הרבה מאותם “איי־הים” (ארכיפלגוס ביוונית), שתנ“כנו מדבר בהם והרבה־הרבה מעריהם ומהריהם – שמות כמה מהם עבריים ביסודם מפני שהעברו־כנענים גילום, מצאום, ויישבום. ניקח את עצם שמה של ממלכת יוון בעברית. מלחינו הקדמונים הגיעו, בודאי, ליוון (טיט־המפרץ אשר לסלוניקי העתיקה, בקרבת הנהר, ולכן קראו למקום בשם “יוון” (מדינת־הטיט, הלחלוחית). מיצר־הדרדנלים (דרדנוס ביוונית) מ”דר־דן" שישב בו, כ“דן” בצפון ארצנו מוצאו. השם התורכי “גריט” לאי־כרתים, או קנדיה, הוא שיבוש המילה העברית הטהורה “כרית” על משקל פעיל – זאת אומרת שמלחינו ידעו כי אי זה “נכרת” מעל יוון בזמנים רחוקים, ומכאן אחר־כך שם העם הכרתי שבא לארצנו ושממנו גייסו מלכי ישראל חיילים נועזים לצבאם. דרך־אגב ייאמר־נא כאן, כי מילת “פלשתים” אינה מילה זרה ללשוננו, שהביאוה אתם ה“פלתים” וה“כרתים” – בלתי־אם מילה עבריה גם היא, ובן יהודה ביאר כבר, כי השורש “פלש” מובנו לחדור לארץ מהארצות כשם ש“הגר” הוא לצאת ממנה. הכרתים פלשו לארצנו ולכן קראו להם העברים בשם “פלשתים” – הפולשים, העולים החדשים. היוצא מזה הוא, כי השם “פלשתינה” הוא שם עברי קצת מסורס בהמשך הדורות.

*

הנני על סיפון הספינה המסיעה אותי לאירופה. מה שברור ללא ספק הוא, כי שם האי סיציליה הוא לא פחות עברי ממרסיליה: שם מר־סלע, ואילו כאן “שיא־סלע” (גאון־הסלע). כל העובר על־פני אי זה יודה, כי עינים טובות היו לדנים, לצורים ולצידונים ולזבולונים. הר ה“אתנה” הוא הר “אש־נע”, עם החלפת “שין” ו“תו” הרגילה מאוד בשפתנו. מסינה – מוצאה מ“מי־סיני” או מ“מי־סנה” (הסנה הבוער באש, ליד “הר־האש”). כי העיר קטניה היא שם עברי הודו בכך כבר החכמים. מדוע לא יודו, איפוא, כי גם “סירקוזה” – משתי המלים העבריות יצאה: “שיא־רוגז”, וידוע אמנם כי העברו־כנענים עברו בה לפני היוונים, שפיתחוה בימי ארכימדס לגדולה שבערי יוון העתיקה.

ספינתי משרכת דרכה לאט־לאט במיצר “מי־סיני”, והנה במרחק נראה לעינינו חצי־אי “קאלאבריה” – “כל־בריא” בעברית. שם איטליה עצמה הוא שם עברי טהור – “אי־טל־ים”. כך קראו לה דנינו וזבולונינו ב“שפת כנען” של ישעיהו הנביא. ברומא – אנחנו ב“רמה” (רמה והרמתים של ארצנו), ואם אפגוש שוב את מוסוליני אגיד לו כי לא מרמוס ומרומולוס, שינקו את חלב הזאבה נוצר השם רומא, אלא מפני שהאטרוסקים אשר “פלשו” ל“אי־טל־ים” באניות דניות וזבולוניות, קראו למקום בשם רמה – כעצת הכנענים…

*

מחרתיים נעבור על פני האי שׂר־דן, שהיה ל“סרדיניה”, ועל פני האיון הקטן ממנו, “אלבה” – שמובנו “אל־בא” למקום, אלוהים בא לאי. איי־בליארים ליד ספרד הם איי “בעל־עיר”, כבעל־בק בצפון סוריה. “קרטחנא” הספרדית היא “קרתא־דן” וקאדיז היא “קדיש” בבטוייה האפריימי.

הנני דומם. אין כל צורך ללכת הלאה.

אם קשה מאוד לכבוש את רצנו חזרה היום, כאשר הוכיחו המאורעות האחרונים, נכבוש־נא לפחות בינתים את ארצנו מאתמול…

טוב שידע העולם, כי לא רק עם־יבשה גדול היה עמנו, אלא גם עם־ימי חשוב.

ישראל על הים!

ד“ה, י”ב בתשרי תר"ץ – 16.10.1929