כשבא אלינו יהודה הר־מלח הזמר, לפני כשש שנים, ובפיו הצעה ליצור אופרה בירושלים – חשבנוהו משוגע. הלא תזכרו את הימים ההם. הארץ החלה אך זה עתה להתנער מחורבנה. מספר היהודים בביתנו הלאומי הגיע לשבעים וחמישה אלף, לכל היותר. הכנסיות הציוניות לא ידעו איך להתחיל בעבודת ההתיישבות החדשה ולא העיזו לחלום עדיין על תקציבים של רבע מיליון לירות אפילו. המאורעות בארץ, מלחמת־האחים, התוהו־ובוהו בכל חיינו, הרחיפו ענני דאגה על פני רקיעינו המשולהבים. יום המחר היה לנו חידה סתומה. והנה בא איש שחי חיי חלומות ושירה בגולה הרחוקה, ודברו אלינו – שירה וזמר. איך? כיצד? במה? האיש צחק למי ששאלו. הוא האמין, התנבא, קיווה. לא עוד, אלא שנעשה הנסיון הראשון. הנסיון לא הצליח ביותר. אין דבר. הר־מלח לא נואש. אך המצב היה קשה, קשה מאוד וכל הבנין הרופף עמד בפני התפוררות.
אז יופיע פתאום מפטרוגראד הרחוקה, אותו האיש, אותו הכוח, אותו המרץ, שלו נזקקו חולמי האופרה העברית בשאיפתם השוקקה. בפשטות ובתמימות בא אלינו האיש שברוסיה הגיע כבר לפסגת הפירסום והתהילה; האיש ששמו בלבד היה לדגל בחוגי השחקנים והשחקניות הכי מצוינים שבאופרות המשובחות של רוסיה הנרחבה; האיש שגם שליאפין הגדול ראה בו לא רק ידיד נאמן, מנצח נפלא, בלתי־אם מורה וקוסם באמנות הניצוח האופראי. לא במקרה בא האיש אלינו, והרמן ברנשטיין, עורכו הראשי של ה“ג’ואיש טריביון” הניו־יורקי, הוא שסיפר לי את הדברים האלה, כי עוד לפני כעשר שנים, בתחילת המהפכה הקרנסקית, נפגש עם גולינקין – זהו שמו – למחרת הצגת “הספר מסיוויליה”, עם שליאפין כפיגארו ומאות איש בתפאורתם ובתזמורתם הנהדרה (מה מעניין הדבר שעשר שנים אחר־כך בהגיע ברנשטיין ירושלימה לראות בהתקדמות האופרה, נפגש עם גולינקין בערב ה“ספר מסיוויליה” בירושלים!) ובפטרוגראד המהפכנית והסואנה ההיא, בפטרוגראד שבישרה אז לעולם תקופת־איתנים חדשה, עם כל אפשרויותיה לאנושות המייחלת – העביר גולינקין לפני ידידו המוקסם והמפקפק את דבר חלומו הטמיר מאז בחרותו – לצאת את רוסיה במהירות הכי אפשרית, יחד עם אחדים מתלמידיו ומתלמידותיו – בשביל להניח את אבן־הפינה לאופרה העברית בציון!
בפשטותו, בתמימותו, בענוותו, לא ידע ההוזה כי לקראת אכזבות ומפח־נפש הוא יצעד מאז הניח מידיו את שרביט “ממלכתו הפטרוגראדית”. בודאי: אושר אין־גבול הרגיש ביום המזהיר ההוא, שבו נתגלתה לעיניו יפו עם צוקי־סלעיה ועם ירקרק תמריה ופרדסיה. אושר אין־גבול הרגיש אחר כך לכשיצא לקראתו הר־מלח וגרעין האופרה העברית כבר בידיו. אך במהרה נוכח האורח הגדול כי התלהבות והזייה בלבדן אינן מספיקות. כי קולות יפים לא לאבני־בניין ייהפכו, כי מיתרי־כינורות לא ייצרו במת־קסמים. יצירת אופרה הכי צנועה, מימוש החלום הכי מעוטי, דרשו מאת גולינקין שניגש מיד לפעולה מאמצים ומרץ אל־שניים. צריך היה לראותו בימים הראשונים ההם. עם הר־מלח בלבד אין יוצרים מקהלה. צריך היה להביא כוחות מהחוץ, כי עוד לא נתגלו בארץ ניצנים מקוריים. צריך היה להיכנס במשא־ובמתן עם אמנים חדשים, לחתום חוזים לשנה, לשנתיים, לשלוש, להתחייב בקנסות על הפרת חוזים, להבטיח עתידות. מה שסבל האיש מתנאי המקום – האולם, הבמה, הפרגוד – יודע כל בר־בי־רב היום. קבוצת האמנים שהופיעה בפעם הראשונה להציג לפנינו את האופרה “טרוויאטה”, הפתיעתנו ממש בהופעתה הנשגבה. מלא־כלום נברא יש. קרשים בלים נהפכו והיו לעמודים מפוארים. מארג פשוט עשו משי מזהיר. בעשרה קולות ובעשרים כלי־זמר הרגשנו את מינעמי פריז ורומא, לונדון וניו־יורק. שגיאות? עברית משובשת? צרימות פה־ושם? והיכן לא היו תקלות כאלו בתחילה? הביום אחד קמה אופרת צרפת, וה“סקאלה” במילאנו בבוקר בודד?
ההתחלה נעשתה! האופרה החלומית היתה בין־לילה למוסד חי ואיתן, משגיא ומרנין, שרומם את כולנו אל־על. רק צער אחד היה בליבותינו – שלא זכה מחיה השפה לראות במו עיניו את אשר לו התפלל בפסגת שאיפותיו.
*
היתכן איפוא שעם כלות השנה הרביעית למאמץ היותר מוצלח בתחייתנו השלישית, מחוץ לשפה העברית כשפת־הדיבור – היתכן שכל המפעל המפואר הזה של גולינקין יעמוד על־פי תהום בשל רשלנות מוסדותינו, בשל אדישות הנהלתנו המקומית, עם המפקד קיש בראשה?
בודאי: לא שכחנו את אשר ניסה לעשות נשיא ההנהלה הציונית בירושלים בתחילת פעולותיו של גולינקין בארצנו. זכור נזכור כולנו כיצד עבדו המפקד קיש, ה' קסלמן, ה' גולדווטר וה' פרץ דגן, לבסס ולכונן את המפעל הכביר אשר נוצר במרצם של נלהבי החולמים בארץ זאת. זכור נזכור כמה תקוות, כמה אמונה, היו בליבות השחקנים והשחקניות, עם גולינקין בראשם, לקול־הקורא שיצא אז לכל תפוצות הגולה לבשר את בשורת היצירה הגדולה שנוצרה תחת שמי הדרור העברי. הגיעו עצמכם: אחרי בקשות וגישושים כה רבים זכינו סוף־סוף למוסד הלאומי העברי האחד שכל תושבי הארץ – יהודים מושלימים ונוצרים – יכולים לבקרו וליהנות ממנו במידה שוה ובלי כל הבדלים גזעיים, לשוניים ודתיים. מי כעברים עצמם יודעים כמה קשה להשיג בהצגות הראשונות כרטיסים בשל הסתערות הלא־יהודים על הכרטיסים האלה ימים ושבועות לפני ערב ההצגה? ואחרי סר הרברט סמואל היהודי – האם לא ממבקרי האופרה בתמידות הם נציבנו השני, לורד פלומר ורעייתו? המעט זיכה סר רונלד סטורס, מושל ירושלים, את האופרה בנוכחותו? האם לא מאה פעמים הצהירו לנו הקונסולים כולם, מה גדולה הערצתם למפעלו הכביר של גולינקין? היש הצגה במתית אחרת בכל ארץ־ישראל שתוכל למשוך אליה צופים רבים כל־כך מכל החוגים? ואם כן הדבר היום, עם כל הסבל שסובלים “כוכבינו” האופראיים, גברים גם נשים; אם אך ורק בערבי הנגינה־והשירה הללו נפגשים אנו בצוותא עם “כליל ירושלים” ו“כליל יפו”, כשאין כסאות מרופדים, כשאין הסקה מרכזית בימי החורף, כשאין האמנים עצמם יודעים היכן לשמור את מלבושיהם, כשרובם באים להצגה וקיבתם ריקה (כמה פעמים הציגו גיבורי במתנו זו את “אותלו” ואת “כרמן” ו“דון־חוזה”, לאחר שגמעו כוס תה קלוש ואכלו פת לחם יבש כארוחת הערב!) – מה תהיה אופרה זאת אם תתגשם אף במקצת תכניתו של מנצחנו הנערץ, גולינקין בגיבורים?
מה דורש הוא? – תשאלו אולי.
רק אלפיים לירות כתקציב שנתי מובטח לארבע השנים הבאות, ומגרשי “הקרן־הקימת” לבנין שלושה אולמי תיאטרון בחיפה, בתל־אביב ובירושלים. אלפיים לירות שיבטיחו את קיומם של ששים משפחות עובדים רוחניים נפלאים, שיפיצו את שפתנו כאשר לא הפיצוה בתי־הספר והמדרשות יחדיו.
אלפיים לירות מובטחות לשנה, ובה בשעה שאין לך דבר כמעט שאין ההנהלה הציונית באה לעזרתו בכמה מאות, בכמה אלפים אפילו, מדי שנה – משתמט קיש, שוכח את התלהבותו הראשונית ומסתפק בהבטחות גרידא.
אלפיים לירות לשנה – כשהממשלה הצרפתית מכסה את גרעון האופרה הפאריזית שלה בשלושה מיליוני פרנק־זהב שנה־שנה, כשאוטו ה. כהן, היהודי, נושא על שכמו את האופרה הניו־יורקית בעשרה מיליוני דולר שנתיים מתוך קופתו, כשהקיסר וילהלם לפני־כך וממשלת הינדנבורג היום ממטירים את מיליוניהם על האופרות בברלין, בדרזדן ובמינכן שלושתן…
פירורים מבקש גולינקין – ואתם מחשים?
אלף לירות לפחות תנו־נא לו מייד – אם לא תרצו בסגירת האופרה אשר כה נהניתם ממנה כבר ארבע שנים.
יד לכיס, גבירותי ורבותי, וההנהלה הציונית בראש הנותנים!
ד“ה, כ”ג אדר תרפ"ז – 25.3.1927
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.