כאשר יצאנו לפני שבועות מספר, בקריאת עידוד לכפריי מוצא, הקרובה לבירתנו כל־כך, לא הרהבנו עוז בנפשנו להאמין כי הדברים ישאו פרי באחד הימים הקרובים. הן רגילים אנחנו מאז ומתמיד בעיכובים למיניהם, ו“התיישבות האלף” שכה הרבו להכריז עליה, תוכיח. שעל־כן רבה השמחה לרגל הידיעה, כי בעוד ימים מעטים, אולי כבר למחרת חג־הסוכות, תרדנה למוצא עשרים המשפחות הצעירות, אשר תהיינה הראשונות לבניין המחודש, ובעבור הנוסעות והנוסעים במכוניותיהם מתל־אביב וירושלימה וחזרה יתגלה לעיניהם מראה עשרים הבתים אשר יוקמו במורד היפה לרגלי מבראת “ארזה”, והאילנות הרבים אשר יינטעו בכרמים מסביב להם.

אין הידיעה רשמית עדיין, אך אינה מוטלת בספק, ועל־ידי־כך יתוקן סוף־סוף העוול הגדול אשר נעשה לאומלל הכפרים שלנו מימי מאורעות אב האדום. כי אמנם יחד עם חמש־עשרה המשפחות, אשר חזרו לכפר מוצא עוד לפני כשנה, והתנועה הרבה אשר למבראת “ארזה” ביופיה הרב, בנקיונה ובסדריה השפירים, יהוו המתיישבים החדשים גוש איתן אשר לא על נקלה יהיה מטרה לחיצי השונאים בעתיד. לא עוד אלא שממקורות מוסמכים מוסרים, כי התקוה רבה להגדלת המשק המקומי עד להכפלת המספר הנוכחי, אם רק יוכיחו חלוצי המחנה, ארבעים הצעירים והצעירות אשר בהם דיברנו, כי הצלח יצליחו בתכניתם הנועזה והרעננה.

*

מהי תכנית זאת?

השיבו־נא איפוא לדבריו של זקן־הכפר ונלהבו היותר גדול, הא' שמואל ברוזא. אין הוא אוהב לאקדם אקדמות. בפניו השזופות, בעיניו המתרוצצות, בכל תנועה מתנועותיו מרגיש אתה את האיכר במאה אחוזיו. הוא עושה עליך רושם מיידי של עובד־אדמה מדרום צרפת או מצפון איטליה, עם הבדל אחד לזכותו – שהוא מדבר עברית. בודאי, כאן ושם פורצות טעויותיו הלשוניות לרוב, אבל עצם טעויותיו מעניקות לו דבר־מה קוסם ומושך, ומדי רגע מרים הוא את זרועו השמימה, כאילו רוצה הוא להשהיד על דבריו את המרומים. – מה שלא הבינו איכרינו – פותח האיש את וידויו – הוא שארץ־ישראל זאת אינה אדמה אחידה, כהולנד, למשל, אשר רוב קרקעותיה שפלה. יש לנו בארץ אבותינו זאת שפלות יפות ורחבות, אך גם עמקים מוגבלים וצרים. מחוץ לכך, חלקה הגדול ביותר הם ההרים. מה עושים, אבל, חולמי החקלאות העברית? הם מתרכזים רק בשפלה, בעמקים הרחבים ולכל היותר בעמקים הצרים. התוצאה: ישוב עברי נפלא אמנם, חי והרה־עתידות לאורך ים־התיכון ובמרכזה של ארצנו. טוב ויפה, ויישר־כוחו על כך. אך בינתים הולכים שכנינו הלוך וכבוש את ההרים. לאט־לאט, בהדרגה שיטתית בולטת לכל עין. הנה כוסה הר פלוני ביער גדול; הנה נוטע אלמוני כרם גפנים לאין־גבול. טרשים גדולים וקטנים טוייבו; בנינים מפוארים וגם פשוטים הוקמו, וכל הפסגות אשר בארץ לא לנו תהיינה עוד… המותר לנו להרשות עוון אשר כזה?

כאן ישתתק המוצאי המפוּלד לרגע קל, ובמשכו אותך אל תוך גנו וכרמו, הוא מוסיף אז ביתר כוח:

­– יראה־נא אדוני, יראה־נא ויגיד אם יש להתאונן על ההרים האלה שעבדתים בעצם ידי בארבעים שנות־עמל. בתחילה הייתי גם אנוכי בספקנים, בפקפקנים, במזלזלים. הן רגיל הייתי באוקראינה הדשנה, בליטא הפוריה, לשדמות שאין כמותן בעולם, והאבנים והסלעים כאן הפחידוני כל־כך בימים הראשונים להתאכרותי בארץ. אפס, לא עברו שנים רבות, ואיווכח כי אין באמת כהרים לדשנות ולפוריות, אם רק ידרשו מהם את אשר יוכלו לתת – פירות, פירות מכל המינים, פירות של כל מדינות העולם. הנה משמישי, אדוני! מה חסר להם? אילנות המישמש האלה בלבדם הכניסו לי יותר משתי לירות כל אחד, ועוד ענפיהם נטויים. הסתכל־נא באגוז ההוא. קליפורני אמיתי. הייתי הראשון לאזרחו בארץ, כשכולם הביעו את דעתם כנגדו. הוא נתן בשנה החולפת אגוזים בסכום של שבע לירות, ולואי שהיו לי כמותו עשרה, עשרים, מאה. השוק פתוח לפניו לרווחה.

וברוזא מוכיח, במספרים ובעובדות, מתוך אוצרותיו המלאים וכיבושיו המוצלחים, כי עשרים דונמי עצי־הפרי אשר לו – עשרים דונמים בלבד – מעניקים לו שנה־שנה לא פחות – ואולי גם יותר – מעשרים דונמי־פרדס אשכוליות וזהביות. בכל אופן, דבר אחד טוב אצלו מאשר איכרי השפלות והעמקים, עם כל גדולתם העכשוית, והוא כי אין לו חשש לירידת המחירים, לסגירת השערים. אדרבה: אם גם תיהפך כל ארץ־ישראל ההררית לפרדס ענקי אחד מצוא תמצא את היכולת לשלוח את פירותיה החוצה.

– לא, לא חלמיש וברזל בלבד הם הררינו אלה, אלא גם חלב ודבש, תירוש ויין, עסיס ושרף. די רק לרצות, לעבד, לנטוע, ומה שמענין הוא יותר מכל – כי אין כל צורך בהשקאה! מימי הגשמים מספיקים בהחלט. סימפסון בכבודו ובעצמו היה כאן, בכרמי, וישתומם על התוצאות.

*

ובאמת, צדק האיכר בן השישים, והגיעה השעה לעשות קצת חשבון עם עצמנו. אסור לנו, אם גם נדמה הדבר כמזהיר לעת־עתה עד מאוד, להקריב את מאמצינו על מזבח אחד. במאמר אחר הזכרנו כבר את דברי אחד האיכרים מראשון־לציון, שאמר כי אנשי מושבתו עוקרים את גפניהם כדי לפנות את מקומן לעצי־ההדר. והאיכר הוסיף: לא לנו היין, כי אם לזכרון־יעקב, לגדרה, לכל הכפרים אשר על ההרים.

סוף־כל־סוף – ארץ הפירות היתה ארצנו לפנים, ארץ היין par excellence וטוב להטות את חקלאינו לאותם חבלי הארץ, שהרריותם מעתידה אותם לגדולות ולנצורות. ראו־נא כיצד עולים העצים מבין הטרשים לאורך הדרך המובילה משער־הגיא ירושלימה. הארץ מתייערת לעינינו ממש. כל שתיל שדואגים לו רק שנתיים, משתרש בכוח מפתיע. הזיתים ביחוד נהדרים באמת, ואילו הבינה " קרן הקימת לישראל" לנטוע את “יער הרצל” בהרים ולא בשפלה, כי עתה היה לנו יער אמיתי שיזכיר לנו את הרצל בכל שעות היום והלילה.

נסיונה של קרית־ענבים, ליד אבו־גוש, הוכיח למדי מה טיבם של הררינו, אלא שאנשי קרית־ענבים מתררכזים אולי יותר מדי בתעשיית החלב. תבוא־נא איפוא מוצא המחודשה ותפתור לנו את הסוד הגדול – סוד עושרה של ארץ־ישראל ההררית בימי יוסף בן־מתתיהו, שהגיד עליה כי מיליוני אנשים היו חיים ממנה ועליה בכבוד ובמנוחה.

עוד הרים רבים – מאות, אלפים – מחכים לידים גואלות ומחירם היום קטן, קטן בכל אופן מכל שדה בעמק או בשרון, בשפלה או בערבת־הירדן.

הנזניחם? הנחכה עד אשר ילכדום אחרים? הנשלם תמורתם פי עשרה, פי עשרים משוויים היום?

או להיפך – האם לא נזדרז, האם לא נכפיל את “מוצא”ינו להבא, האם לא נציל את כל אשר נוכל בעוד מועד?

*

לפני שלוש ושבעים שנה נוסדה בירושלים האגודה הראשונה ל“עבודת אדמה” וראשית פעולתה היתה לקנות את אדמת מוצא בכסף־מלא. שם הונח היסוד לכפר אשר בו ינסו עתה עוד עשרים משפחות של חלוצים חדשים לחדש את נעוריה בפעם השלישית.

מי יתננו כולנו, הירושלמיות והירושלמים, מתנכחים בשעת חגיגת השיפוץ בבשורתו המרנינה.

ומי יתננו זוכים כולנו לחיות ולראות בשנת תרצ"ד הבאה בחג־ היובל לזקן־כפרינו העברים, למרות דלותו הזמנית.

ד“ה, י”ח באייר תרצ"ב – 24.5.1932