רקע
איתמר בן-אב"י
איש העם הזה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

בעוד ימים מספר תינעל הכנסיה הציונית השתים־עשרה.

עד לימיה האחרונים הצטמצמה עבודתה בויכוחים אל־סופיים, בדברנות מבּוּלית ובהקראת הרצאות ארוכות של מומחינו השונים. רופין, טריטש, אטינגר, קפלנסקי, סוסקין ואחרים, העבירו לעיני הצירים שבאולם והאורחים המעטים ביציעים, את גן־עדן המחר, לפי השקפותיהם, ומספרים עצומים נשמעו מפיהם בדרך־אגב. הנה מודה רופין כי בקבוצות הגיע השנה הגרעון לאחד־עשר אלף לירה. אך מה בכך? הפסד זה היקנה לפועלים ידיעות חשובות במקצוע עבודת־האדמה. הנה מציע אטינגר תקציב של שלוש־מאות־וחמישים אלף לירה ליישב אלפי פועלים בעמק־יזרעאל – וזה מחוץ לסכום העצום שהוצא כבר על קניית הקרקע. שוב מה בכך? הן התרגלנו כבר לתקציבים ענקיים, ומאה אלף לירה פחות או יותר – מה הן?

מובן הדבר מאליו שכל ההרצאות האלו לא עשו כל רושם על הצירים. מה יודעים, למשל, צירי פולניה בכללם בעבודת־האדמה? מה מבינים צירי אמריקה בשאלות הישוב הכפרי או הקבוצתי? הן בעיקר לא לשם כך באו רוב הצירים לקרלסבד. אותם מעניינת שאלה אחרת לגמרי. הם רוצים לדעת מה תהיה ההנהגה הבאה בארץ־ישראל ובמה יוסבר הקרע בציונות האמריקנית. כל מאורע קל בענין זה מושך אליו את תשומת־לב הכל, ובכל פינה נאספים הצירים לחבורות־חבורות לדון בשמועות השונות ובהשערות המרובות אשר נמסרו מפה לאוזן.

וכמו שכבר הערתי במאמר קודם – הכרה אחת בולטת בכל השיחות והויכוחים: וייצמן הוא האיש. ברנדייס – כך טוענים רבים – צדק אולי במרבית דעותיו, אך אין בינו ובין צירי העם כל מגע ישר, כל אהדה הדדית. הוא יושב על פסגה גבוהה, מתבודד בתוכנו כל העת, הוא נכנס ויוצא בקרבנו, הוא מתמזג אתנו למזיגה אחת, הוא מקבל ברצון את מרותנו הרגעית, הוא אחד מאתנו.

צריך להודות שזהו סוד הצלחתו של וייצמן הפעם. למן פתיחת הכנסיה עקבתי אחר מעשיו ותנועותיו, ולמרות רצוני הרגשתי את גודל הקסם הנאצל מאישיותו על צירי הכנסיה השתים־עשרה. חסר בו אמנם ההדר אשר עטף את הרצל, משולל הוא הטמירות המסתורית שהיתה ביוצר הציוניות, אך מקרין הוא מכל מבט של עיניו, מכל הגה של שפתותיו, מכל מחוג של ידיו זרמי־חשמל לסובבים אותו, ובחשמלו זה שורף הוא אותם מבלי משים, ובהישרפם – אין הם מתרעמים, אלא אדרבה – הם מכירים לו טובה וחן־חן.

באשר אם נאבה ואם לאו – איש העם הזה הוא וייצמן. מתוך הגטו יצא לאור העולם, ומאור העולם הוא חוזר מדי פעם בפעם לתוך אותו הגטו. שמונה־עשרה שנותיו באנגליה העניקו לו רק חיצוניות בריטית, נתנו לו רק את הברק הדרוש לפעולותיו בחברה ובעניני המדינות. בפנים ליבו פנימה, בחדרי־חדריו – יהודי הוא לכל פרטיו, יהודי לכל נימיו. לעולם לא אשכח את הרושם שעשה וייצמן על הספינה שהביאתנו לפני כשנה ארצה־ישראל – אותו, את סר אלפרד מונד, את בתו, ואותי – בטיולינו על הסיפון, בשיחותינו התכופות על העצים ועל האבנים, בכל הזדמנות שהיא – חזר וייצמן ליהדותו הגטויית ויתאר לנו את יופיה למרות כיעורה, את גדלותה למרות דלותה, את קיסמה למרות הדוחה שבה. דבריו היו מתובלים בסיפורים ובחידודים, לא תמיד נאים, לפעמים גם גסים – אך קולעים אל המטרה הרצויה לו. ושומעיו האנגלים, ואפילו אני הארץ־ישראלי, לא יכולנו שלא להרגיש את תוקף כישופו.

כן – כישופו! יש בו איזה דבר הפועל עליך מיד, ואם גם תחליט לבלי הסכים למסקנותיו חייב אתה לשמוע לדבריו עד סופם.

־ הרואה אתה – קרא בפנותו אלי – בן־הגולה אנוכי וסבלה מונח על כתפי תמיד. אינני יכול להשתחרר ממנה, ומקנא אני בך כל־כך מפני שיהודי אתה כאנגלי הלז, כצרפתי שבקרבתו, כהודי וכאיטלקי שם. אלא, שיחד עם זה מאושר אני ממש, מפני שלא אתה כי אם אני יכול הנני לחדור לתוך תוכה של הנשמה היהודית בת אלפיים שנות הגלות…

וצריך היה לראותו בועדה המדינית, מגן בפני ששים חבריה על מדיניותו. מעולם לא ראיתיו כל־כך במקומו, כל־כך בקערתו. הוא דיבר שלוש שעות וכל המסובים בלעו כל הגה היוצא מפיו בחוסר־נשימה כמעט. לא אמריקות חדשות גילה לנו האיש, לא פרטים מרעישים על מהלך עניניו עם המדינאים האנגלים, לא אפילו סודות מן החדר. רוב הדברים אשר אמר היו ידועים לנו מכבר, ואילו אמרם אחר כי אז קצה נפשנו בהם. לא כן הוא: לאט־לאט ובהדרגה נכנס האיש לליבותיהם של השומעים. הוא דיבר גרמנית, גרמנית מדויקת ובכל־זאת קרובה כל־כך ללשון ההמונים היהודים. מפעם לפעם מילה עברית, מפעם לפעם הלצה מובנה אפילו לרחוקים מהשוק היהודי. והוא מבקש סליחה, ואין הוא רוצה כלל לתקוף את מישהו, ואין בדעתו כלל להלל את עצמו… הוא רק שואף ל“האיר את הענינים באור חדש” – ומתוך כך הוא תוקף את מי שהוא מוצא לטוב לתוקפו, הוא מבליט את כל גודל עבודתו, הוא מפריך את הבקורת כנגדו והוא ממשיך, והוא ממשיך לבלי־סוף. והוא מפסיק פתאום לשאול אם עליו להמשיך עוד. והכל קוראים לו: המשיך! ובסוף שלוש השעות הרוב המכריע של חברי הועדה המדינית – לרגליו!

כי איש העם הזה הוא בכל משמעותן של מלים אלו: כי לא רק כמוהם כמוהו, לא רק סך־הכל שלהם כאילו נתרכז בו בעצמו, אלא שיודע ומכיר הוא לאשורם את כל רפיונות בני עמו ואת כל מחבואי נפשיותם המסובכה. הוא מביט בעינים, הוא אורב לכל תנועה באולם. הוא מודד כל קול וכל מחאה, כל הסכמה וכל פיקפוק. הוא משתמש בראשונים כדי להטותם לאחרונים.

הוא מוצא את הדיבורים המתאימים למצבים המשתנים. הוא עייף כשצריך ומבקש כוס קהוה־בחלב לגמעו באמצע השיחה – וכוס־הקהוה נשארת מלאה עד לסוף מנאמו. הוא מאדיר את קולו ומרככו חליפות, הוא דומע כמעט כשהוא מזכיר צרות והרפתקאות, הוא מצטחק ימינה ומזדעף שמאלה. הוא מתרה לרגע קל, ודורש מיד אחרי־כן אחדות וידידות, וכשנגמרה השיחה – הוא קם לו ויוצא החוצה “מפני שקראו לו לישיבה חשובה במקום אחר, לדון על מברק שהגיעהו מלויד ג’ורג' בלונדון”.

ונגמר! – הועדה משוכנעת, הועדה מוכנה לכל, הועדה מוצאת כי אין אחר בלעדיו. ברנדייס – אייכה? אף את שמך שכחו. רק שמו של וייצמן נישא על שפתי כל. נצחונו ברור ובטוח כאור היום – ומי שיעיז להטיל ספק כל־שהוא באחדות מהצהרותיו דמו על ראשו יחול….

הוא הדבר, וכבר אמר צרפתי ידוע: לכל עם ממשלתו ולכל מדינה מנהיגה. איש העם הזה הוא וייצמן, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים במעבר שבין גלות וארץ־ישראל. וקשה היה להזיזו ממקומו.

והמסקנה?

אם טוב ואם רע – הכנסיה סמכה ידה על ראשו של וייצמן – והוא־הוא בעיני אנגליה, בעיני המעצמות כולן, בעיני הרוב המכריע של הציונים – המנהיג גם להבא.

רק איחול אחד לנו היום למנצח: השתמש־נא בכוחך זה למגר על דרכך את הכוחות הרוצים בחורבנך. אותך, וייצמן אהבנו כולנו מאז ההצהרה; בעצם עיניך ראית את מפלת ז’בוטינסקי ואת תבוסת אוסישקין. בעצם אוזניך שמעת את טענות הכי גדולים במכבדיך ביחס לעושי־מצוותך. סוקולוב – טוב. קוון – טוב, רק בל־נא תתרפק על ה“אחרים” – שאפילו כנסייתך שפטה אותם למיתה. אם לגרשם לא תוכל ולא תרצה – הגבילם במקומות ראויים להם. זוהי הקריאה הגדולה הנשמעת היום באולמי הכנסיה לפני נעילתה.


היביננה איש העם הזה?

ד“ה, כ' באלול תרפ”א – 23.9.1921

המלצות קוראים
תגיות