רקע
איתמר בן-אב"י
עצמאותנו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

סערה מסביבנו, סערה ההולכת וגדלה, וכשיצא “דואר־היום”, למחרת הכרזתה של עצמאות עבר־הירדן מזרחה, בדרישתו ההגיונית להענקת עצמאות לביתנו־הלאומי העברי, לא יכול היה לשער שקריאתו זו תעורר בקורת משותפת בשלושת מחנות בבת־אחת – ב“דיילי מייל” האנגלי, ב“פלשתין” הערבי, וב“הארץ” העברי. הראשון פירסם מברק מאת כתבו הירושלמי לאמור, שעתונם של ה“סוללים” הציב לעצמו מטרה חדשה ומפתיעה – הכרזת “קהיליה” יהודית בארץ־ישראל, עם נשיא יהודי בראשה. העתון הערבי הביע את תמהונו הרב על “העזה” זאת מצידו של עתון עברי שהיה ידוע לכל במתינותו, ו“הארץ” – הוי, “הארץ” התל־אביבי – הן די ש“דואר־היום” יצא בדרישה כל־שהיא, בשביל שיראנה רעה ומזיקה לעמנו ובשביל שיכריז מלחמה נגדה וימתח עליה בקורת נטיינית וזעומה!

בכל־אופן, רעיון העצמאות לביתנו־הלאומי עושה את דרכו קדימה במוחות הקהל, ולאט־לאט מתחילים הכל להרגיש כי אמנם הגיעה שעתו של ישראל להרים את קולו כשופר ולתבוע את זכויותיו ברבים; לא עוד, אלא שרבים הם השואלים את עצמם, כיצד לא חשבו על הדבר לכתחילה; כיצד לא עיינו בו מנהיגינו למחרת ההצהרה הבלפורית; כיצד הסתפקו הציונים בעולם במלים יפות בלבד ולא קבעו אשיות איתנות לבנין הגדול אשר אמרו לבנותו? שהרי אם ניגש היום למישהו, לנציב־העליון בירושלים־בירתנו ולווזיר המושבות בלונדון, לאורמסבי־גור ידידנו מאז, וללורד בלפור בכבודו ובעצמו, אף לד"ר וייצמן ולנחום סוקולוב – אלה שני יוצריה של ההצהרה המפורסמה – ואם שאול נשאל את פיהם מהו הבית־הלאומי העברי ומקומו הנכון היכנו – יביטו עלינו כל אלה כתוהים וכמשתוממים; הן מעולם לא עלה על דעתם כי שאלה כזאת היא בכלל בגדר האפשר, ובשירבוב הכתפים יענוך: הס!

הבית הלאומי העברי!

מה יפות המלים, מה נהדרה המחשבה, מה נשגבה ונערצה המטרה. אך צאו והגדירו את מובנן של שלוש מלים אלו, ומצאתם כי אין הן אומרות כלום, כי אין הן מיוסדות על מאום, וכי אי־אפשר להוציא מהן דבר. היו אמנם ימים טובים ועודם קרובים למדי, וכל ישראל בתפוצותיו האמין אמונה שלמה, כי ביתנו הלאומי היה שם נרדף לארץ־ישראל עצמה, וכמה אלפים ורבבות מבני הגולה ראו כבר בדמיונם “מדינה יהודית” נרחבה, לכל פרטיה ודקדוקיה החיצוניים. הן יהודי היה נציבה, ויהודי גם שופטה העליון, ויהודי אף הקובע את מסחרה, ויהודי המנהל את עבודתה… שכאן ושם היו רוב מושליה אנגלים אמנם או גם נוכרים ממצרים ומסוריה השכנות, שברחבי הארץ חיו והתקיימו מזה דורות יותר משש מאות אלפי “שכנים” שנתעוררה בקרבם תנועה לשיחרור ולסיפוח אל המשפחה הערבית הגדולה – מי שם ליבו לקטנות אשר כאלו? את ביתנו הלאומי הלא כללנו בנוסח הממוֹנוּת (המנדט), וחבר־הלאומים הלא אישרו בדרך רשמית: מה רצינו עוד?

והנה עברו שנה ושתים ושלוש; והנה ביקרנו צ’רצ’יל, ולויד־ג’ורג' נפל; והנה תיקון הגבולות בצפון וקריעת עבר־הירדן במזרח, וביאורים ותיקונים בנוסחת הממונות, והצהרות אחר הצהרות ביחס לעלייה, והכרזות מכאיבות על הר־הזיתים והרי המואב, ולסוף… ולסוף… האמנה הערבית אשר למלך הערבי חוסיין, עם כל רמזיה המוזרים לעתיד הכי־קרוב.

אז תחל אותה הבכיינות הכללית; אז יוגד על ימין ועל שמאל, כי עוול גדול נעשה לעם, וכי אבל כבד בא עליו פתאום; אז יקראו הסופרים כולם לתענית ולמיספד, להרהורים ולהתפלספות, ו“פחד פלישתים” נפל על ישראל מחדש.

אפס, אחרת היתה האמת הערומה. לא צ’רצ’יל הוא שפירש את ביתנו הלאומי פירוש מסופק, ולא ווזרתו של בונאר־לאו היא־היא שהפרה את בריתה עמנו, ולא ה.מ. הנציב־העליון הוא ש“חפר לנו את קברנו”, בהצהרתו מיום השלישי ביוני לפני שנתיים ויותר, אף לא האמיר עבדאללה והמלאכות הערבית ללונדון, בתעמולתם העקיבה נגדנו – אלא אנחנו בעצמנו, אנחנו בזקנינו ובנערינו, אנחנו במנהיגינו ובהמונינו. ייאמרו־נא הדברים כמו־שהם, יתגלה־נא המצב לאמיתו. באשמתם של העומדים בראש תנועתנו, ומתוך אפסיותם של יועציהם במזרח ובמערב, הונח יסוד רעוע לבניננו, נקבעו אשיות רופפות לנדבכיו הרכים, ונמריא השמימה בטרם ידענו לעמוד על הארץ!

מה אומרת ההצהרה?

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”… וחשבנו, אנחנו התמימים, כי בזה תקענו את יתדותינו באדמתנו וכי שום רוח שבעולם לא תזיז יותר את אבני־הפינה אשר למולדת העבריה החדשה.

האמנו, אנחנו המאמינים, כי עם מתן ההצהרה לעמנו קבענו לעד את עתידנו, רשמנו לנצח את מקומם אל מזרח שמשנו, הגדרנו בדיוק נמרץ את הגבולות להתפתחותה של עצמאותנו. ומתוך התלהבות ושגעון־של־שמחה, מתוך הפגנות ותהלוכות של תודה, לא חשנו ולא הרגשנו כי מה שניתן לנו היה על צד האמת לא יותר מקטע, מזיק של נייר, שערכו בצידו רק אם נדע לגשמו, אם נוכל להוציאו לפועל. כי לא ידענו אבל לגשמו וכי עוד רחוקים, רחוקים אנו מאד, מהוצאתו לפועל – הן יודו הכל, מקטן ועד גדול ומוייצמן ועד אחרון הציונים.

*

הוי, מה אחר היה המעמד ומה אחר היה המצב, אילו התחלנו במסד ואילו צעדנו לאט־לאט אל עומת הטפחות. מה אחרת היתה הנטייה על “ההר” ומה אחר כוחנו הדוחף ב“ביקעה”. אילו יכולנו לדבר אל המקומות הנחוצים בלשון המדוברת להם יום־יום ממקדשי החיג’אז ומצוקיה של תימן, מערבות הירדן ומשפלותיו של הפרת – כמותם היינו יודעים היום את אשר לפנינו באמת והולכים לעומת מטרתנו נכוחה. כמותם היינו “מכתיבים” את דרישותינו לחרות ועצמאות.

התזכור, ד"ר וייצמן, את היום הנפלא ההוא, את הרגע הרה־העתיד, שבו ישבת מול לויד־ג’ורג', בערב ההכרעה במועצת־השלום הוורסלית? התזכור את מזכירו מגולל את מפת ארץ־ישראל על־פני השולחן, כשאצבעו מורה על הדף שהכיל את עתידות עמנו בגבוליו, ומושלה של הגדולה במעצמות שואלך אז מתוך ציפיה ותקוה: “ועכשיו, מה תדרוש אתה בשם אחיך העברים?”

־ בית־לאומי ליהודים, כמבואר בהצהרתו של בלפור – השיבות רתת, ומעיניך ירית שלהבות.

־ רק זה? רק זה? – קרא הוולשי הקטן, בהתרוממו מעל מושבו – ואני חשבתי כי תדרוש את ממלכת דויד לעמך ישראל – את ירושלים ואת חברון, את חיפה ואת צידון, את צפת והחרמון – אף את…

ותפסיקהו אז, וייצמן, כי ידו של לויד־ג’ורג' קפצה קפיצות גסות – אל הליטני במוצאו, ואל דמשק במידברה, ומזכירו תומך בו בכל התלהבות אהדתו לעם־הספר, לעם התנ“ך… הרתעת אותו, ד”ר וייצמן, וצדקת אולי בזה, צדקת ודאי מאוד, שלא בקשת ברגעים ההם לחבק בזרועות־חדווה את מה שלא יכלו אף שלמה ויורשיו להחזיקו שנים מספיקות… אלא, שלכשנפרד מעליך הלביא הבריטי, ובקראו לך שוב: הרהב וייצמן, ודרוש מה שתרצה לעמך הרצוץ, כי ינתן לך הכל! – כמה טעית בעמדך על דעתך, כמה חטאת ברגע ההוא למשלחתך, בהדגישך בפעם העשירית:

־ בית לאומי יהודי לישראל בארצו!

־ מה השכיל ווניזלוס היווני לעשות מוייצמן שלך – העיר פיליפ קר, מזכירו הראשי של לויד־ג’ורג', כשנתיים בערך לאחר המאורע המסופר בזה, לאחד הירושלמיים שביקרו אז במשרדו ברחוב דאונינג הלונדוני.

חייך, פיליפ קר יקירי, כי כנה, כנה מאוד, היתה הערתך זו המדאיבה…

*

כן, זו היתה השגיאה הגדולה, זה היה החטא הגדול, אשר שגתה בו הנהלתנו הציונית המרכזית, אשר חטאו בו מנהיגיה הראשיים – וייצמן וסוקולוב.

כאנשים שלא היו מדינאים לפני־כך, כבני־אדם שלא למדו מעודם מה הם גבולות ומה הם עמים, כן נכנסו יורשיו של הרצל ל“קדירה” האירופית, וינסו להוציא מתוכה נתח בשר לעמם, ובצדק התאונן לא פעם הגדול שבבני ארצנו מאז התחיה, המנוח אהרון אהרונסון, בימי שהותו בפאריז, שלכששאל ידידו ויועצו של וילסון, המפקד המפורסם האוז, את “המומחים” הציוניים לצייר לו את הגבול בין ארץ־ישראל ובין סוריה והלבנון ציירוהו המסכנים על מדרוני ההרים, בבקעות המבדילות ביניהם, תחת אשר היה עליהם לציירו על פסגותיהם הרמות, שמהן זורמים הנחלים לתפניות השונות פה ושם….

בית לאומי עברי – אם כך רציתם לקרוא ליהודה ולגליל דוקא – אז צריך היה לאחוז את העט ביד, ולעשות כיהושע בן־נון מלפנים – “לכתוב” את הבית הלאומי הזה לכל קצותיו ולקבוע את מבואותיו ואת מוצאותיו. צריך היה להבליט בפירוש כי ארץ־ישראל כולה, למן ים־התיכון ועד למידבר הגדול, למן הלבנון והחרמון ועד למרחקי הים־האדום, תימסר לנסיון הנפלא של החזרת עם למולדתו. צריך היה, אבל, יחד עם זה, ללכת הלאה בדרכיו של הכובש היהודי הגדול, של יהושע בזיקנתו: בה בשעה שחזור חזר על צוואת משה לעמו – מים עד ים ומצפון עד דרום – בה בשעה הסתפק באשר כבר היה בידו, לא צור ולא צידון, לא עכו ולא חברון, לא עזה ולא אשקלון ולא יבוס גם היא – מה בכך? בראשונה התבצר בעבר־הירדן מזרחה ובשלושים ואחת הערים אשר לשלושים ואחד המלכים, מיריחו ועד העי ומגבעון ועד…

הנה מה שצריכים היו מנהיגינו לעשות בוורסליה; הנה מה שצריכים היו הציונים לעשותו בסן־רמו; הנה מה שצריכים היו יהודי ארץ־ישראל לדרשו לאחרי מאורעות הדמים ובשעת הויכוחים בחבר־הלאומים: לעמוד על הבטחת הבית־הלאומי בארץ־ישראל כולה, אך יחד־עם־זה להתבצר באשר היה כבר בידם, לשחרר את אשר היה כבר שלהם – את תל־אביב העיר, את תשעים הכפרים והנקודות, אשר הערים היהודיות ברובן. הן נעשתה בינתים התחלה יפה לכך, הן הוכרזה תל־אביב עיריה עברית בכל משמעותה, הן שחררוה מעול שכנתה הקנטרנית, והן נתנו לה משטרה והגנה משלה. ופתח־תקוה וראשון־לציון ורחובות, אף זכרון־יעקב וכן שאר המושבים העברים לאורך הארץ ולרחבה, הרגישו יותר ויותר, עם המאורעות שאירעו ועם האכזבות שבאו בעקבותיהן, מה גדול היה ערכה של האחדות הקרקעית ושל השלטון העצמאי בכל מה שהוא עברי.

לכו אל שפת־הים בתל־אביב עם דמדומי החמה; טיילו שעות ושעות ברצועתה הצרה והארוכה עם אור הלבנה, ובשמעכם אז לשירת העברים באלפיהם ולטרטור צחוקם בחופשי, ובהרגישכם את עצמכם בתוך גבולותיכם, מאין מפריע ומאין אוסר, מאין לועג ומאין בז – או־אז תדעו מה מתוקה החרות גם רק על סלע קט, גם רק בשרטון בודד.

על־אחת־כמה־וכמה כשהסלע הלז, כשהשרטון הזה, הוא גדול ונרחב כבר מאד; כשנמשך הוא מסביבות יפו הערבית ועד לשדות פתח־תקוה העבריה, כשעובר הוא לכפר־סבא ולחדרה כמעט באדמה שכולה ליהודים; כשעובר הוא לאורך המסילה, וממנה לים במערב ולפסגות ההרים במזרח, עד לבת־גלים שלרגלי הכרמל; כשנוטה הוא לעמק־יזרעאל בפוריותו המחודשה ולצפיפות הישוב העברי בסביבות טבריה וימה הגלילי, ובקרבת צפת וים־סומכי הרחוק – מבלי שכוח את ירושלים בדרום ואת כל החבל הצר אמנם, אך העשיר בכל־זאת, המקשרה לזה הגוש הקרקעי העברי – על אחת כמה וכמה שתמתק עליכם חרותו המלאה.

סילף ה“דיילי־מייל” הלונדוני: קהליה עברית לא דרשנו, ומרוצים אנו בשלטון האנגלי, אך עצמאות עברית, עצמאות עבר־ירדנית מצדו המערבי של הירדן, עצמאות שתהא שווה בכל לאותה של עבדאללה האמיר, עצמאות שתקבע סוף־סוף את מקומנו בארץ־אבות, עצמאות שתבליט לכל זר ולכל תושב כי חלק גדול ורחב מהמדינה הזאת לנו הוא באמת, הן בחינוך והן בלשון, הן בכלכלה והן במשטר, הן בדגל והן במטבעות – עצמאות כזאת, ובראשה נשיא ישראל, לא רק “למה לא?”, כי אם – דוקא כן!

ורק אז לא יהיה ביתנו הלאומי מושג כה נבוב וריק…


ד“ה, ל' בסיון תרפ”ג – 14.6.1923

המלצות קוראים
תגיות