בעוד ימים מספר תינעל הכנסיה הציונית השתים־עשרה.

עד לימיה האחרונים הצטמצמה עבודתה בויכוחים אל־סופיים, בדברנות מבּוּלית ובהקראת הרצאות ארוכות של מומחינו השונים. רופין, טריטש, אטינגר, קפלנסקי, סוסקין ואחרים, העבירו לעיני הצירים שבאולם והאורחים המעטים ביציעים, את גן־עדן המחר, לפי השקפותיהם, ומספרים עצומים נשמעו מפיהם בדרך־אגב. הנה מודה רופין כי בקבוצות הגיע השנה הגרעון לאחד־עשר אלף לירה. אך מה בכך? הפסד זה היקנה לפועלים ידיעות חשובות במקצוע עבודת־האדמה. הנה מציע אטינגר תקציב של שלוש־מאות־וחמישים אלף לירה ליישב אלפי פועלים בעמק־יזרעאל – וזה מחוץ לסכום העצום שהוצא כבר על קניית הקרקע. שוב מה בכך? הן התרגלנו כבר לתקציבים ענקיים, ומאה אלף לירה פחות או יותר – מה הן?

מובן הדבר מאליו שכל ההרצאות האלו לא עשו כל רושם על הצירים. מה יודעים, למשל, צירי פולניה בכללם בעבודת־האדמה? מה מבינים צירי אמריקה בשאלות הישוב הכפרי או הקבוצתי? הן בעיקר לא לשם כך באו רוב הצירים לקרלסבד. אותם מעניינת שאלה אחרת לגמרי. הם רוצים לדעת מה תהיה ההנהגה הבאה בארץ־ישראל ובמה יוסבר הקרע בציונות האמריקנית. כל מאורע קל בענין זה מושך אליו את תשומת־לב הכל, ובכל פינה נאספים הצירים לחבורות־חבורות לדון בשמועות השונות ובהשערות המרובות אשר נמסרו מפה לאוזן.

וכמו שכבר הערתי במאמר קודם – הכרה אחת בולטת בכל השיחות והויכוחים: וייצמן הוא האיש. ברנדייס – כך טוענים רבים – צדק אולי במרבית דעותיו, אך אין בינו ובין צירי העם כל מגע ישר, כל אהדה הדדית. הוא יושב על פסגה גבוהה, מתבודד בתוכנו כל העת, הוא נכנס ויוצא בקרבנו, הוא מתמזג אתנו למזיגה אחת, הוא מקבל ברצון את מרותנו הרגעית, הוא אחד מאתנו.

צריך להודות שזהו סוד הצלחתו של וייצמן הפעם. למן פתיחת הכנסיה עקבתי אחר מעשיו ותנועותיו, ולמרות רצוני הרגשתי את גודל הקסם הנאצל מאישיותו על צירי הכנסיה השתים־עשרה. חסר בו אמנם ההדר אשר עטף את הרצל, משולל הוא הטמירות המסתורית שהיתה ביוצר הציוניות, אך מקרין הוא מכל מבט של עיניו, מכל הגה של שפתותיו, מכל מחוג של ידיו זרמי־חשמל לסובבים אותו, ובחשמלו זה שורף הוא אותם מבלי משים, ובהישרפם – אין הם מתרעמים, אלא אדרבה – הם מכירים לו טובה וחן־חן.

באשר אם נאבה ואם לאו – איש העם הזה הוא וייצמן. מתוך הגטו יצא לאור העולם, ומאור העולם הוא חוזר מדי פעם בפעם לתוך אותו הגטו. שמונה־עשרה שנותיו באנגליה העניקו לו רק חיצוניות בריטית, נתנו לו רק את הברק הדרוש לפעולותיו בחברה ובעניני המדינות. בפנים ליבו פנימה, בחדרי־חדריו – יהודי הוא לכל פרטיו, יהודי לכל נימיו. לעולם לא אשכח את הרושם שעשה וייצמן על הספינה שהביאתנו לפני כשנה ארצה־ישראל – אותו, את סר אלפרד מונד, את בתו, ואותי – בטיולינו על הסיפון, בשיחותינו התכופות על העצים ועל האבנים, בכל הזדמנות שהיא – חזר וייצמן ליהדותו הגטויית ויתאר לנו את יופיה למרות כיעורה, את גדלותה למרות דלותה, את קיסמה למרות הדוחה שבה. דבריו היו מתובלים בסיפורים ובחידודים, לא תמיד נאים, לפעמים גם גסים – אך קולעים אל המטרה הרצויה לו. ושומעיו האנגלים, ואפילו אני הארץ־ישראלי, לא יכולנו שלא להרגיש את תוקף כישופו.

כן – כישופו! יש בו איזה דבר הפועל עליך מיד, ואם גם תחליט לבלי הסכים למסקנותיו חייב אתה לשמוע לדבריו עד סופם.

־ הרואה אתה – קרא בפנותו אלי – בן־הגולה אנוכי וסבלה מונח על כתפי תמיד. אינני יכול להשתחרר ממנה, ומקנא אני בך כל־כך מפני שיהודי אתה כאנגלי הלז, כצרפתי שבקרבתו, כהודי וכאיטלקי שם. אלא, שיחד עם זה מאושר אני ממש, מפני שלא אתה כי אם אני יכול הנני לחדור לתוך תוכה של הנשמה היהודית בת אלפיים שנות הגלות…

וצריך היה לראותו בועדה המדינית, מגן בפני ששים חבריה על מדיניותו. מעולם לא ראיתיו כל־כך במקומו, כל־כך בקערתו. הוא דיבר שלוש שעות וכל המסובים בלעו כל הגה היוצא מפיו בחוסר־נשימה כמעט. לא אמריקות חדשות גילה לנו האיש, לא פרטים מרעישים על מהלך עניניו עם המדינאים האנגלים, לא אפילו סודות מן החדר. רוב הדברים אשר אמר היו ידועים לנו מכבר, ואילו אמרם אחר כי אז קצה נפשנו בהם. לא כן הוא: לאט־לאט ובהדרגה נכנס האיש לליבותיהם של השומעים. הוא דיבר גרמנית, גרמנית מדויקת ובכל־זאת קרובה כל־כך ללשון ההמונים היהודים. מפעם לפעם מילה עברית, מפעם לפעם הלצה מובנה אפילו לרחוקים מהשוק היהודי. והוא מבקש סליחה, ואין הוא רוצה כלל לתקוף את מישהו, ואין בדעתו כלל להלל את עצמו… הוא רק שואף ל“האיר את הענינים באור חדש” – ומתוך כך הוא תוקף את מי שהוא מוצא לטוב לתוקפו, הוא מבליט את כל גודל עבודתו, הוא מפריך את הבקורת כנגדו והוא ממשיך, והוא ממשיך לבלי־סוף. והוא מפסיק פתאום לשאול אם עליו להמשיך עוד. והכל קוראים לו: המשיך! ובסוף שלוש השעות הרוב המכריע של חברי הועדה המדינית – לרגליו!

כי איש העם הזה הוא בכל משמעותן של מלים אלו: כי לא רק כמוהם כמוהו, לא רק סך־הכל שלהם כאילו נתרכז בו בעצמו, אלא שיודע ומכיר הוא לאשורם את כל רפיונות בני עמו ואת כל מחבואי נפשיותם המסובכה. הוא מביט בעינים, הוא אורב לכל תנועה באולם. הוא מודד כל קול וכל מחאה, כל הסכמה וכל פיקפוק. הוא משתמש בראשונים כדי להטותם לאחרונים.

הוא מוצא את הדיבורים המתאימים למצבים המשתנים. הוא עייף כשצריך ומבקש כוס קהוה־בחלב לגמעו באמצע השיחה – וכוס־הקהוה נשארת מלאה עד לסוף מנאמו. הוא מאדיר את קולו ומרככו חליפות, הוא דומע כמעט כשהוא מזכיר צרות והרפתקאות, הוא מצטחק ימינה ומזדעף שמאלה. הוא מתרה לרגע קל, ודורש מיד אחרי־כן אחדות וידידות, וכשנגמרה השיחה – הוא קם לו ויוצא החוצה “מפני שקראו לו לישיבה חשובה במקום אחר, לדון על מברק שהגיעהו מלויד ג’ורג' בלונדון”.

ונגמר! – הועדה משוכנעת, הועדה מוכנה לכל, הועדה מוצאת כי אין אחר בלעדיו. ברנדייס – אייכה? אף את שמך שכחו. רק שמו של וייצמן נישא על שפתי כל. נצחונו ברור ובטוח כאור היום – ומי שיעיז להטיל ספק כל־שהוא באחדות מהצהרותיו דמו על ראשו יחול….

הוא הדבר, וכבר אמר צרפתי ידוע: לכל עם ממשלתו ולכל מדינה מנהיגה. איש העם הזה הוא וייצמן, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים במעבר שבין גלות וארץ־ישראל. וקשה היה להזיזו ממקומו.

והמסקנה?

אם טוב ואם רע – הכנסיה סמכה ידה על ראשו של וייצמן – והוא־הוא בעיני אנגליה, בעיני המעצמות כולן, בעיני הרוב המכריע של הציונים – המנהיג גם להבא.

רק איחול אחד לנו היום למנצח: השתמש־נא בכוחך זה למגר על דרכך את הכוחות הרוצים בחורבנך. אותך, וייצמן אהבנו כולנו מאז ההצהרה; בעצם עיניך ראית את מפלת ז’בוטינסקי ואת תבוסת אוסישקין. בעצם אוזניך שמעת את טענות הכי גדולים במכבדיך ביחס לעושי־מצוותך. סוקולוב – טוב. קוון – טוב, רק בל־נא תתרפק על ה“אחרים” – שאפילו כנסייתך שפטה אותם למיתה. אם לגרשם לא תוכל ולא תרצה – הגבילם במקומות ראויים להם. זוהי הקריאה הגדולה הנשמעת היום באולמי הכנסיה לפני נעילתה.

היביננה איש העם הזה?

ד“ה, כ' באלול תרפ”א – 23.9.1921

סערה מסביבנו, סערה ההולכת וגדלה, וכשיצא “דואר־היום”, למחרת הכרזתה של עצמאות עבר־הירדן מזרחה, בדרישתו ההגיונית להענקת עצמאות לביתנו־הלאומי העברי, לא יכול היה לשער שקריאתו זו תעורר בקורת משותפת בשלושת מחנות בבת־אחת – ב“דיילי מייל” האנגלי, ב“פלשתין” הערבי, וב“הארץ” העברי. הראשון פירסם מברק מאת כתבו הירושלמי לאמור, שעתונם של ה“סוללים” הציב לעצמו מטרה חדשה ומפתיעה – הכרזת “קהיליה” יהודית בארץ־ישראל, עם נשיא יהודי בראשה. העתון הערבי הביע את תמהונו הרב על “העזה” זאת מצידו של עתון עברי שהיה ידוע לכל במתינותו, ו“הארץ” – הוי, “הארץ” התל־אביבי – הן די ש“דואר־היום” יצא בדרישה כל־שהיא, בשביל שיראנה רעה ומזיקה לעמנו ובשביל שיכריז מלחמה נגדה וימתח עליה בקורת נטיינית וזעומה!

בכל־אופן, רעיון העצמאות לביתנו־הלאומי עושה את דרכו קדימה במוחות הקהל, ולאט־לאט מתחילים הכל להרגיש כי אמנם הגיעה שעתו של ישראל להרים את קולו כשופר ולתבוע את זכויותיו ברבים; לא עוד, אלא שרבים הם השואלים את עצמם, כיצד לא חשבו על הדבר לכתחילה; כיצד לא עיינו בו מנהיגינו למחרת ההצהרה הבלפורית; כיצד הסתפקו הציונים בעולם במלים יפות בלבד ולא קבעו אשיות איתנות לבנין הגדול אשר אמרו לבנותו? שהרי אם ניגש היום למישהו, לנציב־העליון בירושלים־בירתנו ולווזיר המושבות בלונדון, לאורמסבי־גור ידידנו מאז, וללורד בלפור בכבודו ובעצמו, אף לד"ר וייצמן ולנחום סוקולוב – אלה שני יוצריה של ההצהרה המפורסמה – ואם שאול נשאל את פיהם מהו הבית־הלאומי העברי ומקומו הנכון היכנו – יביטו עלינו כל אלה כתוהים וכמשתוממים; הן מעולם לא עלה על דעתם כי שאלה כזאת היא בכלל בגדר האפשר, ובשירבוב הכתפים יענוך: הס!

הבית הלאומי העברי!

מה יפות המלים, מה נהדרה המחשבה, מה נשגבה ונערצה המטרה. אך צאו והגדירו את מובנן של שלוש מלים אלו, ומצאתם כי אין הן אומרות כלום, כי אין הן מיוסדות על מאום, וכי אי־אפשר להוציא מהן דבר. היו אמנם ימים טובים ועודם קרובים למדי, וכל ישראל בתפוצותיו האמין אמונה שלמה, כי ביתנו הלאומי היה שם נרדף לארץ־ישראל עצמה, וכמה אלפים ורבבות מבני הגולה ראו כבר בדמיונם “מדינה יהודית” נרחבה, לכל פרטיה ודקדוקיה החיצוניים. הן יהודי היה נציבה, ויהודי גם שופטה העליון, ויהודי אף הקובע את מסחרה, ויהודי המנהל את עבודתה… שכאן ושם היו רוב מושליה אנגלים אמנם או גם נוכרים ממצרים ומסוריה השכנות, שברחבי הארץ חיו והתקיימו מזה דורות יותר משש מאות אלפי “שכנים” שנתעוררה בקרבם תנועה לשיחרור ולסיפוח אל המשפחה הערבית הגדולה – מי שם ליבו לקטנות אשר כאלו? את ביתנו הלאומי הלא כללנו בנוסח הממוֹנוּת (המנדט), וחבר־הלאומים הלא אישרו בדרך רשמית: מה רצינו עוד?

והנה עברו שנה ושתים ושלוש; והנה ביקרנו צ’רצ’יל, ולויד־ג’ורג' נפל; והנה תיקון הגבולות בצפון וקריעת עבר־הירדן במזרח, וביאורים ותיקונים בנוסחת הממונות, והצהרות אחר הצהרות ביחס לעלייה, והכרזות מכאיבות על הר־הזיתים והרי המואב, ולסוף… ולסוף… האמנה הערבית אשר למלך הערבי חוסיין, עם כל רמזיה המוזרים לעתיד הכי־קרוב.

אז תחל אותה הבכיינות הכללית; אז יוגד על ימין ועל שמאל, כי עוול גדול נעשה לעם, וכי אבל כבד בא עליו פתאום; אז יקראו הסופרים כולם לתענית ולמיספד, להרהורים ולהתפלספות, ו“פחד פלישתים” נפל על ישראל מחדש.

אפס, אחרת היתה האמת הערומה. לא צ’רצ’יל הוא שפירש את ביתנו הלאומי פירוש מסופק, ולא ווזרתו של בונאר־לאו היא־היא שהפרה את בריתה עמנו, ולא ה.מ. הנציב־העליון הוא ש“חפר לנו את קברנו”, בהצהרתו מיום השלישי ביוני לפני שנתיים ויותר, אף לא האמיר עבדאללה והמלאכות הערבית ללונדון, בתעמולתם העקיבה נגדנו – אלא אנחנו בעצמנו, אנחנו בזקנינו ובנערינו, אנחנו במנהיגינו ובהמונינו. ייאמרו־נא הדברים כמו־שהם, יתגלה־נא המצב לאמיתו. באשמתם של העומדים בראש תנועתנו, ומתוך אפסיותם של יועציהם במזרח ובמערב, הונח יסוד רעוע לבניננו, נקבעו אשיות רופפות לנדבכיו הרכים, ונמריא השמימה בטרם ידענו לעמוד על הארץ!

מה אומרת ההצהרה?

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”… וחשבנו, אנחנו התמימים, כי בזה תקענו את יתדותינו באדמתנו וכי שום רוח שבעולם לא תזיז יותר את אבני־הפינה אשר למולדת העבריה החדשה.

האמנו, אנחנו המאמינים, כי עם מתן ההצהרה לעמנו קבענו לעד את עתידנו, רשמנו לנצח את מקומם אל מזרח שמשנו, הגדרנו בדיוק נמרץ את הגבולות להתפתחותה של עצמאותנו. ומתוך התלהבות ושגעון־של־שמחה, מתוך הפגנות ותהלוכות של תודה, לא חשנו ולא הרגשנו כי מה שניתן לנו היה על צד האמת לא יותר מקטע, מזיק של נייר, שערכו בצידו רק אם נדע לגשמו, אם נוכל להוציאו לפועל. כי לא ידענו אבל לגשמו וכי עוד רחוקים, רחוקים אנו מאד, מהוצאתו לפועל – הן יודו הכל, מקטן ועד גדול ומוייצמן ועד אחרון הציונים.

*

הוי, מה אחר היה המעמד ומה אחר היה המצב, אילו התחלנו במסד ואילו צעדנו לאט־לאט אל עומת הטפחות. מה אחרת היתה הנטייה על “ההר” ומה אחר כוחנו הדוחף ב“ביקעה”. אילו יכולנו לדבר אל המקומות הנחוצים בלשון המדוברת להם יום־יום ממקדשי החיג’אז ומצוקיה של תימן, מערבות הירדן ומשפלותיו של הפרת – כמותם היינו יודעים היום את אשר לפנינו באמת והולכים לעומת מטרתנו נכוחה. כמותם היינו “מכתיבים” את דרישותינו לחרות ועצמאות.

התזכור, ד"ר וייצמן, את היום הנפלא ההוא, את הרגע הרה־העתיד, שבו ישבת מול לויד־ג’ורג', בערב ההכרעה במועצת־השלום הוורסלית? התזכור את מזכירו מגולל את מפת ארץ־ישראל על־פני השולחן, כשאצבעו מורה על הדף שהכיל את עתידות עמנו בגבוליו, ומושלה של הגדולה במעצמות שואלך אז מתוך ציפיה ותקוה: “ועכשיו, מה תדרוש אתה בשם אחיך העברים?”

־ בית־לאומי ליהודים, כמבואר בהצהרתו של בלפור – השיבות רתת, ומעיניך ירית שלהבות.

־ רק זה? רק זה? – קרא הוולשי הקטן, בהתרוממו מעל מושבו – ואני חשבתי כי תדרוש את ממלכת דויד לעמך ישראל – את ירושלים ואת חברון, את חיפה ואת צידון, את צפת והחרמון – אף את…

ותפסיקהו אז, וייצמן, כי ידו של לויד־ג’ורג' קפצה קפיצות גסות – אל הליטני במוצאו, ואל דמשק במידברה, ומזכירו תומך בו בכל התלהבות אהדתו לעם־הספר, לעם התנ“ך… הרתעת אותו, ד”ר וייצמן, וצדקת אולי בזה, צדקת ודאי מאוד, שלא בקשת ברגעים ההם לחבק בזרועות־חדווה את מה שלא יכלו אף שלמה ויורשיו להחזיקו שנים מספיקות… אלא, שלכשנפרד מעליך הלביא הבריטי, ובקראו לך שוב: הרהב וייצמן, ודרוש מה שתרצה לעמך הרצוץ, כי ינתן לך הכל! – כמה טעית בעמדך על דעתך, כמה חטאת ברגע ההוא למשלחתך, בהדגישך בפעם העשירית:

־ בית לאומי יהודי לישראל בארצו!

־ מה השכיל ווניזלוס היווני לעשות מוייצמן שלך – העיר פיליפ קר, מזכירו הראשי של לויד־ג’ורג', כשנתיים בערך לאחר המאורע המסופר בזה, לאחד הירושלמיים שביקרו אז במשרדו ברחוב דאונינג הלונדוני.

חייך, פיליפ קר יקירי, כי כנה, כנה מאוד, היתה הערתך זו המדאיבה…

*

כן, זו היתה השגיאה הגדולה, זה היה החטא הגדול, אשר שגתה בו הנהלתנו הציונית המרכזית, אשר חטאו בו מנהיגיה הראשיים – וייצמן וסוקולוב.

כאנשים שלא היו מדינאים לפני־כך, כבני־אדם שלא למדו מעודם מה הם גבולות ומה הם עמים, כן נכנסו יורשיו של הרצל ל“קדירה” האירופית, וינסו להוציא מתוכה נתח בשר לעמם, ובצדק התאונן לא פעם הגדול שבבני ארצנו מאז התחיה, המנוח אהרון אהרונסון, בימי שהותו בפאריז, שלכששאל ידידו ויועצו של וילסון, המפקד המפורסם האוז, את “המומחים” הציוניים לצייר לו את הגבול בין ארץ־ישראל ובין סוריה והלבנון ציירוהו המסכנים על מדרוני ההרים, בבקעות המבדילות ביניהם, תחת אשר היה עליהם לציירו על פסגותיהם הרמות, שמהן זורמים הנחלים לתפניות השונות פה ושם….

בית לאומי עברי – אם כך רציתם לקרוא ליהודה ולגליל דוקא – אז צריך היה לאחוז את העט ביד, ולעשות כיהושע בן־נון מלפנים – “לכתוב” את הבית הלאומי הזה לכל קצותיו ולקבוע את מבואותיו ואת מוצאותיו. צריך היה להבליט בפירוש כי ארץ־ישראל כולה, למן ים־התיכון ועד למידבר הגדול, למן הלבנון והחרמון ועד למרחקי הים־האדום, תימסר לנסיון הנפלא של החזרת עם למולדתו. צריך היה, אבל, יחד עם זה, ללכת הלאה בדרכיו של הכובש היהודי הגדול, של יהושע בזיקנתו: בה בשעה שחזור חזר על צוואת משה לעמו – מים עד ים ומצפון עד דרום – בה בשעה הסתפק באשר כבר היה בידו, לא צור ולא צידון, לא עכו ולא חברון, לא עזה ולא אשקלון ולא יבוס גם היא – מה בכך? בראשונה התבצר בעבר־הירדן מזרחה ובשלושים ואחת הערים אשר לשלושים ואחד המלכים, מיריחו ועד העי ומגבעון ועד…

הנה מה שצריכים היו מנהיגינו לעשות בוורסליה; הנה מה שצריכים היו הציונים לעשותו בסן־רמו; הנה מה שצריכים היו יהודי ארץ־ישראל לדרשו לאחרי מאורעות הדמים ובשעת הויכוחים בחבר־הלאומים: לעמוד על הבטחת הבית־הלאומי בארץ־ישראל כולה, אך יחד־עם־זה להתבצר באשר היה כבר בידם, לשחרר את אשר היה כבר שלהם – את תל־אביב העיר, את תשעים הכפרים והנקודות, אשר הערים היהודיות ברובן. הן נעשתה בינתים התחלה יפה לכך, הן הוכרזה תל־אביב עיריה עברית בכל משמעותה, הן שחררוה מעול שכנתה הקנטרנית, והן נתנו לה משטרה והגנה משלה. ופתח־תקוה וראשון־לציון ורחובות, אף זכרון־יעקב וכן שאר המושבים העברים לאורך הארץ ולרחבה, הרגישו יותר ויותר, עם המאורעות שאירעו ועם האכזבות שבאו בעקבותיהן, מה גדול היה ערכה של האחדות הקרקעית ושל השלטון העצמאי בכל מה שהוא עברי.

לכו אל שפת־הים בתל־אביב עם דמדומי החמה; טיילו שעות ושעות ברצועתה הצרה והארוכה עם אור הלבנה, ובשמעכם אז לשירת העברים באלפיהם ולטרטור צחוקם בחופשי, ובהרגישכם את עצמכם בתוך גבולותיכם, מאין מפריע ומאין אוסר, מאין לועג ומאין בז – או־אז תדעו מה מתוקה החרות גם רק על סלע קט, גם רק בשרטון בודד.

על־אחת־כמה־וכמה כשהסלע הלז, כשהשרטון הזה, הוא גדול ונרחב כבר מאד; כשנמשך הוא מסביבות יפו הערבית ועד לשדות פתח־תקוה העבריה, כשעובר הוא לכפר־סבא ולחדרה כמעט באדמה שכולה ליהודים; כשעובר הוא לאורך המסילה, וממנה לים במערב ולפסגות ההרים במזרח, עד לבת־גלים שלרגלי הכרמל; כשנוטה הוא לעמק־יזרעאל בפוריותו המחודשה ולצפיפות הישוב העברי בסביבות טבריה וימה הגלילי, ובקרבת צפת וים־סומכי הרחוק – מבלי שכוח את ירושלים בדרום ואת כל החבל הצר אמנם, אך העשיר בכל־זאת, המקשרה לזה הגוש הקרקעי העברי – על אחת כמה וכמה שתמתק עליכם חרותו המלאה.

סילף ה“דיילי־מייל” הלונדוני: קהליה עברית לא דרשנו, ומרוצים אנו בשלטון האנגלי, אך עצמאות עברית, עצמאות עבר־ירדנית מצדו המערבי של הירדן, עצמאות שתהא שווה בכל לאותה של עבדאללה האמיר, עצמאות שתקבע סוף־סוף את מקומנו בארץ־אבות, עצמאות שתבליט לכל זר ולכל תושב כי חלק גדול ורחב מהמדינה הזאת לנו הוא באמת, הן בחינוך והן בלשון, הן בכלכלה והן במשטר, הן בדגל והן במטבעות – עצמאות כזאת, ובראשה נשיא ישראל, לא רק “למה לא?”, כי אם – דוקא כן!

ורק אז לא יהיה ביתנו הלאומי מושג כה נבוב וריק…

ד“ה, ל' בסיון תרפ”ג – 14.6.1923

לכאורה, אין כל יחס בין האחד לשני. לכאורה, רחוק הראשון ממשנהו כרחוק מערב ממזרח. ובכל־זאת לא כן הדבר. כל המכיר את שניהם יודע מה רב הדמיון שביניהם, מנקודת־מבט אישית ומנקודת־מבט כללית, עד כדי כך, שאפשר כמעט לומר כי ממקור אחד נחצבו שניהם.

ראשית – במבנה פניהם וגופם. הלבישו את וייצמן בגדים ערביים ואת פיצל בבגדים אירופיים. חבשו־נא לראשו של הראשון “עגאל” מלא וארוך ולראשו של האחרון מגבעת אנגלית או צרפתית – וטעיתם בזהותם האמיתית של מנהיגי עמים אלה. אותן העינים הקוסמות, אותה בת־הצחוק לשפתיים, אותה הליכה גאה ובטוחה, אותו קול צרוד קצת ומושך, ואם מרגיש היהודי הגדול את ירושת הגלות וצער עם־ישראל אם חרות הוא במצחו תמיד, הרי מורגשת בערבי האציל התאפקות הדורות ומרירות־עד על תפארה שחלפה ואיננה. האחד וגם השני שואפים למרידה, להתקוממות, לשיחרור, להתעלות. האחד גם השני – מטרתם רק אחת: חזרה מזהירה לעבר מחודש.

מה נפלא גם הדבר ששניהם, הנושאים שמות כה מלעיליים בהברתם, הגיחו מתוך נבכי המלחמה העולמית בעת ובעונה אחת ממש. פייצל במכה – בירת האישלאם. וייצמן בלונדון – בירת העולם. האמיר – בראש צבא ערבי שמרד בתורכים; המנהיג היהודי – בראש הסתדרות שלא ידעה גבולין. בנו של חוסיין, ששאף לאגד את כל שבטי הערבים לחטיבה אחת, מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי ומגבולות פרס עד למימי התיכון. יורשו של הרצל שגישם למעשה את חלום העברים: קיבוץ ישראל מתפוצותיו השונות אל המדינה הקטנה־הגדולה, כפי שראוה בדמיונם העז גם אברהם ומשה, גם דוד ובן־כוכב: מים עד ים ומלבנון עד מידבר.

ועוד אחת היא שהדמתה את גדול־הערבים לרועה־העברים: לכשנדמה היה כי הוקמה מחדש ממלכת החליפים בדמשק הבירה, באו הקיצונים ויכריחו את הצרפתים לנפץ את הבנין שזה אך הוקם, וכשהונחו הנדבכים הראשונים לממשל ציוני בירושלים ובתל־אביב, לא היתה יד־ברזל למנוע את התנגשויות הדמים בקרב גזעים־אחים. אך נפקחו העינים בשני המחנות: הערבים התמתנו לפתע ותהי ארם־נהריים למרכז הערביות המחודשה, כבימי הרון־אל־רשיד, והעברים, שהבינו פתאום כי לא יועילו להם לגיונות ותותחים, הריעו לקראת הנציב היהודי הראשון בבירת אגריפס והורדוס. וראו זה פלא: בו ברגע כמעט שהתורכים דורשים בחבר־הלאומים את החזרת מוֹצוּל וסכנת־האובדן מרחפת על בגדאד ועתידותיה, בו ברגע פרץ בווינה המשבר הציוני החמור, ששם לאל כמעט את תקוות הבית־הלאומי.

בקיצור: פייצל המלך, שעשר שנות מלחמתו האמיצה לחרות ארצו החלוהו וריתקוהו למיטה, מחכה בלונדון לפתרון שאלה העלולה לזעזע את מלכותו עד היסוד; והנשיא וייצמן, שאף אותו עייפו עשר השנים, עיצבוהו והטרידוהו עד לידי שברון־לב, נשאר בראש ההסתדרות הציונית בלונדון גם הוא באמונתו העמוקה שהסוכנות היהודית, זו יצירת־כפיו היפה, תעשה מה שלא יכלה לעשותו ההנהלה הציונית בצורתה הנוכחית.

*

שמצב־ענינים זה במזרח הקרוב, עם נצחונות הווהביים נגד חוסיין ועבדאללה, ועם סכסוכי הציוניים בינם לבין עצמם בכנסיותיהם ובארצם – הוא־הוא אשר הביא שינוי כביר בווזרת המושבות – מיהו שיפקפק בדבר? רוב התקוות שתלו האנגלים בפייצל הכזיבו כמעט כליל, וחלק גדול מהתוחלת שהושמה בוייצמן לא נמלאה אף היא. עוד בימי צ’רצ’יל ידידנו נוכחו האנגלים לדעת כי רוב העם היהודי רחוק מהציונות השלימה והמקיפה כפי שהציגה לפניהם הקוסם הנפלא שברחוב “גרייט ראסל”, ומאז עלה ליאופולד אמרי לגדולה הבינה הממשלה השמרנית כי ערב מאוחדת ואיתנה היא רק שרב גן־עדני, לא יפלא איפוא שאנשים “אשר לא ידעו את יוסף”, היושבים כיום על כסא הממשל בבריטניה הגדולה, אינם משלים את נפשם בהזיות היפות אשר שררו בלונדון בימי לויד־ג’ורג' ומקדונלד שניהם, ויובן ביחוד פחדו הפתאומי של פרופסור ראפארד, פן תגרום הסתלקותו של וייצמן לביטול ההצהרה הבלפורית. הצרה היא אמנם שבענין הציונות כבענין הערביות, לא עם העמים באה אנגליה לידי ברית, לא עם מורשותיהם או עם ביאות־כוחם החוקית. הצרה היא, שברצות האנגלים לפרוע לערבים ולעברים את חוב עזרתם במלחמה העולמית – פנו לאישים, לפרטים, ליחידים. מה שעשה מק־מהון עם המלך חוסיין ובניו, עשה בלפור עם וייצמן וסוקולוב. עמד חוסיין ויכול לווהאביים – ואוּשרו רוב התנאים אשר הותנו עמדו. נפל חוסיין ונמלט לקפריסין – ובא־כוחו הלונדוני, ד"ר נאג’י־אל־אציל, נודד ברחובות מאין לחם ומשען. הצליח וייצמן להכניע את הכנסיות הציוניות, לדכדך את הברנדייסים, להטיל את “הספר הלבן” על הנוהים אחריו – ועמדה הווזרה, אם גם היא שמרנית, לצידו תמיד. תבחר הכנסיה הציונית בנשיא חדש, תפנה לז’בוטינסקי או למי שכמותו, אם רק אין וייצמן שמו ואין וייצמן תכונתו – ומי יודע מה יקרה לו אז לעם־ישראל בארצו?

*

כנגד השתעבדות זו של ארם־נהריים לפייצל ושל ציון לוייצמן מוחים הטובים שברבבות הערבים והעברים. כבודם של שניהם במקומו מונח. את תועלתם לארצותיהם מיהו שיכחיש? את גדולתם בעבודתם לא חדלו ערבים ועברים לפאר, ומי כמותנו יודע כי אלמלא שני אלה – לא היתה בגדאד היום בלתי־אם קריה מידברית השואפת לתורכיות מחודשה, וירושלים היתה נחשבת בעיני הנוצרים כולם כשייכת לעולמם הם. עם־כל־זה – מה מאד ידאב הלב לחשוב, כי אם יקרה משהו לפייצל בשל מחלתו האנושה – ותתפורר ארם־נהרים לפירורים, ואם יכרע פתאום וייצמן באמצע עבודתו – יזדעזע ביתנו הלאומי על אישיותיו. כפייצל כן וייצמן דומים הם עוד בזה – שאין להם יורשים. או יותר נכון: גם פייצל וגם וייצמן התרשלו במתכוין ולא עשו את הצעד היותר קל להכנת אנשים שיוכלו להמשיך את עבודתם. ערב עומדת בפני התהום הווהבית ואינה יודעת מה, ועבר נדהמה למשמע “המצב הקריטי” ואינה מעיזה להרים קול־מחאה. בשל “נזיד עדשים” מכר המנהיג הציוני את בכורתו ללואיס מרשל, כשם שפייצל מכרה לאיבן־סעוד מתוך שגיאה תכסיסית.

*

השאלה היא עכשיו אפוא: מה לעשות?

עתוני הערבים בבגדאד הם אובדי עצות, ואין הם יודעים מה לייעץ לקוראיהם. כדבר הזה קרה לעתונינו אנו, ואין איש מאתנו המהין להסיק את המסקנה הנכונה מהמצב.

כלפייצל הערבים – כן החלו העברים לקרוא בקול גדול לוייצמן לאמור: או שתדע להוציאנו מן המיצר אשר יצרתו באשמתך אתה, באמצעות אותה השליטה המוחלטת שהשגת מאת הכנסיה האחרונה, בעקב תכסיסיך הידועים, או שתבין כי סר הפעם חינך בעיני הרוב הגדול אשר לציוניים ולא יותר יראו אלה בך את “איש העם הזה”. או שהלוך תלך לונדונה, פאריזה וניו־יורקה ליצור סוף־סוף את הסוכנות היהודית המקווה ולעשותה ל“כלי ישווה” לעם העברי, בהיותה באת־כוחו האמיתית והיכלנית בפני הממשלה האנגלית, או שתגשם פעם ולתמיד את החלטתך להסתלק מכהונתך הנוכחית בשביל להתמכר לעבודתך המדעית במכללה העברית.

דרך־ביניים אין לפניך עוד, מנהיגנו הגדול, ולמרות שירת־התפארה אשר שר לך משה סמילנסקי במאמרו ב“הארץ” לפני ימים מעטים, “הנשיא” לא תהיה אם לא תבין לכוון את השעה, אם לא תתנער מכל העצבנות המסוכנה והמתעתעת אשר הביאתך עד לידי התפלגות מסוכנה עם הטובים שבתומכיך – האמריקנים.

כי אי־אפשר, ד"ר וייצמן, לכסות את האמת המרה. אי־אפשר להכחיש בפני מאות מיודעיך, שקטנת הפעם בתפקידך הכנסייתי. אי־אפשר לכחד, כי לכל היותר ארכה של רק שנתיים ניתנה לך בווינה על־ידי נושאי־כליך עצמם, שנדהמו למראה עיניהם ויחרדו למחזה פיקפוקיך בשעת הוויכוחים האחרונים וההחלטות הסופיות.

אמצעים, כאותם שהשתמשת בהם עד כה, לא יועילו להבא. מברק פתאומי מווזיר־החוץ בלונדון, נסיעה חטופה לסר הרברט סמואל בטירול, התפרצות אישית נגד אוהביך היותר טובים, פעלו את פעולתם לפני־כך. עכשיו פגה השפעתם, ומשלוש מאות הצירים שהריעו לקראתך בשעת־הפתיחה יצאו מאתיים ותשעים ממורמרים ומאוכזבים למדינותיהם השונות וריקנות גדולה בליבותיהם.

*

זוהי האמת הציונית כפי שנתגלתה בסוף ספטמבר בעירו של הרצל, בערב העברת עצמותיו היקרות ארצה־ישראל, לכרמל או להר־הזיתים¹ ־ זוהי האמת כפי שהביאוה אלינו חוזרי־הכנסיה, ברובם המכריע.

אהבנוך, ד"ר וייצמן, כולנו, כאהוב דוד את יהונתן לפנים, אף מרים ליבותינו על שמוכרחים אנו לדבר אליך כדברנו הפעם. אהבנוך באהבת־שלהבה ולא היה גבול עד כה לקרבנות שהקרבנום על מזבחך. אך במה דברים אמורים? – כשיש מזבח וכשלא נשברה עליו האבן מתוך צביון־יחידים.

המזבח, לצערנו, כמעט שאיננו, והאבן נסדקה אם עוד לא נשברה. באשמתך אתה, נשיאנו.

התרומם־נא, אם עוד הכוח בידך, המנהיג, וכפייצל עמיתך הערבי נסה־נא את צעדך האחרון. להצלתך ולהצלתנו.

ד“ה, כ”ג בתמוז תרפ"ד – 25.7.1924

מי שעבר שלשום על־פני הגשר המחבר את עבר־הירדן מערבה לעברו המזרחי והמואבי; מי שזרק מבט חטוף לירדן האפור והגלעד במרחקיו ההרריים המשתלשלים לפניו; מי שהסתער במכונית המהירה לאורך התהומות העמוקות ונחליהן הסואנים עד לרבת־עמון הרחוקה – ובכל המרחב הנפלא הלזה אין אף נקודה עברית קטנה, אף יהודי אחד על סוסו, כשמאות צ’רקסים נוכרים מעבדים את אדמתם הפוריה וכשבדווים ובדוויות לאלפים רועים את צאנם על מדרוניו – היוכל לשכוח כי לארץ־ישראל הגדולה והמפוארה נחשב כל החבל העשיר הזה עוד רק לפני זמן מה; היוכל להאמין כי בהר־ההרים אשר כאן מת הגדול שבאבות העברים וכי מעמקי התהומות אשר סביבו יצא הגיבור שבנשיאי שבטיו הקדמונים?

הנה, ב“שונה”, היושבת אל מעיין ונחל, מנפנף כבר הדגל הערבי – שלושה צבעים זה על גבי זה – שחור, לבן וירוק, ומשולשו האדום בצידו, והנה גם חיילים ערבים, ב“עגליהם” לרדידי ראשיהם, וקציניהם התמירים בשרדיהם הנוצצים, כשהם משגיחים על הסדרים החדשים. והנה כפר אחרי כפר ועיר אחרי עיר. וסדר נמרץ שורר בהם, וחגיגיות מרובה מורגשת בסימטותיהם, והנה גם אס־סאלט היפהפיה במבצרי עברה מעל לשדותיה הזרועים והמעובדים וסביב לה גניה ופרדסיה הירקרקים. והנה – גם עמאן עצמה, זו רבת־עמון העתיקה, קריה קטנה ועלובה אמנם, אך הומה מאדם היום, אלפי ערבים נהרו אליה מכל קצווי המזרח הירדני. פלחים ופלחיות במיטב בגדיהם הלאומיים, שייחים הדורים וצ’רקסים גבוהים, אנשי־צבא למאות ופרשים על סוסיהם בשורות, מכוניות לעשרות בקציניהן האנגלים, והמולה שלא ידעתה המדינה הזאת מאז היהודים והרומאים ועד היום. כי אמנם, ברגעים אלה ממש, רגעי הבוקר אשר ליום הששי, י“ג בסיון תרפ”ג, הוכרז מזרח־הירדן עצמאי לחלוטין, עם אמירו ושלישיו, עם ממשלתו ופקידיו, עם כל הסמלים החיצוניים והפנימיים לחופש אמיתי. אכן, פה ושם תורגש גם להבא ההשפעה הבריטית, ובענינים כלליים לא תוכל המדינה החדשה לעשות צעד קל מבלי שאול בתחילה בעצתו של היועץ האנגלי, אך בעיקר הדבר אין לשלטון הנוכרי כל אחיזה כמעט מהירדן במזרחו ועד לנהר הפרת במרחקו.

ומדוע לא אודה מיד: רגש של קינאה עצורה תקף אותי, את היהודי האחד אשר היה באותו מעמד. רגש של קינאה בערבים השקטים אשר ידעו להגיע לשעתם המאושרה הזאת בלי שאון ובלי צעקנות. רגש של קינאה באמיר עבדאללה, אשר ידע להוציא מהשתלשלות המאורעות שאירעו בשנים האחרונות את כל הטוב לו ולעמו. רגש של קינאה בעם הזה בכללו, אשר כל־כך הרבה זילזלו בו והתייחסו אליו בבת־צחוק של ביטול, ואשר הוכיח היום שוב, במעמד האורחים מחוץ והנציב־העליון לארץ־ישראל גם הוא, כי הרגש הלאומי הומה בו בהמיה מתמידה ועזה וכי אחת החלטתו הנחושה מזה ארבע שנים, וביחוד להבא – לעלות הלאה והלאה במדרגת ההתפתחות והקידמה ולהגיע אל המטרה הגדולה, אל ה“נהדה” הנערצה אשר לערבים היום בכל חצי־איים הנרחב – אחדות מדינותיהם תחת שרביט אחד, שרביטו של השריף חוסיין.

למה לא תאמר כל האמת כולה: גם שם, בעבר־הירדן מזרחה, ישנה עבודת־בנין, ישנה שאיפת אידיאל, יש מחנה של חלוצים בכל משמעותה של המילה. כי איכה אפשר לכנות את עבודתו של האמיר עצמו באוהליו הדלים מזה שנתיים ימים, איכה אפשר להגדיר את פעולתו של ווזירו הראשי, המסתפק לחייו היום־יומיים בשני חדרים רעועים אשר לבית עתיק. איכה אפשר לתאר את כל התנועה הרבה להפוך את עמאן הקטנה לבירה גדולה, ואת עבר־הירדן למדינה חדישה – אם לא נאמין כי רעיון נשגב פועם גם בהם, בערבים למיליוניהם, וכי מוכנים הם להקריב קרבנות ממשיים על מזבח עממיותם המעוררה? הן כל תקציבו של עבדאללה הוא רק מאה ועשרים אלף לירה לשנה (כתקציב החנוך שלנו או כתקציב ירח אחד של תכנית אוסישקין ורופין), ומה רבו הגדולות אשר עשו כבר, והמסילות אשר בנו, והתחנות אשר הציבו, והצבא אשר הקימו, והמדינה אשר יצרו, ולא טעה אולי האמיר בהערתו הבת־צחוקית, כי במאה ועשרים אלף לירה השליט הוא ב“ארצו” יותר שלווה ובטחון מאשר האנגלים בארץ־ישראל עם הוצאותיהם למיליונים, וצדק אולי גם ווזירו הראשי בהוסיפו לדברי אמירו: אצלנו אין שביתות ואין פירודים! יש אך רצון אחד: האחדות הערבית!

רק אם נכיר אנחנו היהודים באמת הגדולה הזאת, רק אם ניווכח לדעת כי תקופת ה“אפנדיוּת” עברה אצל הערבים לנצח, רק אם נבסס את חשבונותינו לעתיד לבוא באותה חסכנות של הערבים, נוכל להתחרות בהם ולקבוע לידם את יתדו של אוהלנו העברי. מנקודת־מבט זאת שגיאה גדולה שגתה הנהלתנו הציונית בהעדרה הפעם מחגיגת העצמאות בעמאן. הן לא בהעדרנו מחגיגה כזאת הועלנו לעניננו במשהו, ולא מפני שתראקיה המערבית נספחה ליוון נמנעו הבולגרים מבוא במשא־ובמתן עם היוונים ומהשתתף בחגיגותיהם הלאומיות. עבר־הירדן מזרחה הוכר כמדינה חופשית בהסכמתם של הציונים עצמם, בידיעתו של נשיאם וייצמן גם הוא ובא־כוח הסוכנות היהודית כאן היה צריך – אם לא רצה להתנכח בעצמו – לשלוח עמאנה את בא־כוחו, ואם לא רצה גם בזה – היה עליו לשלוח לאמיר החוגג מברק־ברכה, קצר ויבש אולי, אך מברק רשמי ומגיד את העיקר בכל־זאת. שהרי אין מי שישנה עכשיו את המעמד, וממזרח לירדן שלנו יושבת לה שכנתנו האמירית, ושגעון אל־שני יהיה מצדנו, אם לא נשתדל לחיות אתה ביחסי־ידידות ואחווה ובקשרי מסחר ועבודה.

*

אילו לפחות למדנו משגיאתנו המדינית האחרונה ומההולך ומתרחש במדינת האמיר שכננו, כי הגיעה שעתנו למעשים ממשיים ולעבודה שתקנית ועקיבה; אילו לפחות שימש לנו התקדים המזרח־ירדני לחזק את מצבנו המדיני במה שנשאר לנו מכל המרחב ארץ־ הישראלי הקדמון; אילו ידענו, כערבים שכנינו, לדרוש אמנם הרבה ולהסתפק תיכף ומיד במעט!

אילו כמותם היינו פונים למדינה הממונה שלנו, לממשלת בריטניה הגדולה בלונדון ולממשלת נציבנו העליון בירושלים, וכמותם אילו היינו נכנסים אתן בברית קבועה לעתידותינו הלאומיים בארץ זאת – כי אז אולי יצא מתוק מעז והרעה היתה נהפכת לנו לטובה.

הלא נזכור את שמחתנו הראשונה על הצהרתו של בלפור, שהבטיחתנו בית לאומי לעמנו בארצנו – ארץ־ישראל. אלא, שלאט־לאט הרגשנו יותר ויותר כי טעות יסודית טעו מנהיגינו בעזרם לניסוחה של הממונוּת. בכל הסעיפים המדברים בבית־הלאומי היהודי לא היה זכר לקביעת גבולותיה של הארץ, אשר בה רצינו לכונן את ביתנו; לא עוד אלא, ששכוח שכחנו לגמרי לבאר במילים ברורות את מובנו המדיני של הבית הזה, ועל־ידי־כך הנחנו דלתיים פתוחות לכל ההגדרות ולכל הבאורים שאמנם הגדירו ובארו בהם, בהמשך השנים, את המושג העברי החדש. הלכך קטעו מעל ארץ־ישראל את הצפון עם צור ועם צידון, הלכך קרעו מעליה את עבר־ירדנה הפורה והנרחב. הלכך שכחו להרחיבה בדרום עד לסוכות ועד לסיני. “הן טוב הדבר לכם – היו האנגלים לוחשים באזנינו תמיד, וצ’רצ’יל בראשם – הן בה במידה שתשתחרר ארץ־ישראל זאת מסרחיה המיותרים, בה במידה יגדל ערכו של היסוד העברי בארץ וביתכם הלאומי ימצא את דרכו קלה יותר לפניו”. והנה – בום! אף ארץ־ישראל גדומה ומסורסה זו, אף השארית האחרונה הלזאת לתקוותינו הלאומיות – אף היא נשמטת פתאום מבין ידינו הרועדות. רק עוד צעד, וביתנו הלאומי יהיה למוץ עובר; עוד צעד רק, ומכל הבנין הגדול והמפואר אשר יסדוהו בלונדון וחנכוהו בסן־רמו, לא ישאר אלא זכר וצל, ולעתיקות עברנו הקדמון נוכל להוסיף את עתיקות ההווה הקצר…

הגיעה השעה לקרוא לממשלת לונדון ולבא־כוחה היהודי בירושלים: דומו! הגיעה השעה למנהיגינו הציוניים בגולה הגדולה להתאושש יחדיו ולעשות צעד אחרון, צעד של גבורה, צעד שיציל את המעמד ושיקבע את אבן־היסוד לארץ־ישראל הגדולה והמאוחדה בעתיד.

הגיעה השעה לדרוש מאנגליה ומהמעצמות, הגיעה השעה לדרוש מחבר־הלאומים, ביחוד, שמה שעשו לערבים בעיראק, בחיג’אז, במזרח־הירדן ייעשה ליהודים בביתם הלאומי. גם הערבים לא השיגו עדיין את כל מאווייהם, גם הם עודם רחוקים מהמטרה הסופית, ועוד דרכם חסומה לסוריה בצפון, לארץ־ישראל וללבנון במערב ולמדינות הערבים במרכזו של חצי־אי ערב. אבל, בינתים קובעים הם יתדות למדינת־עתידם – עצמאות לנהריים, עצמאות לחיג’אז, עצמאות למזרח־הירדן, ודגלם מנפנף כבר מעל לשני שלישי המדינה הכל־ערבית.

עצמאות דורשים אנחנו גם לביתנו הלאומי. עצמאות שתקבע מיד את החופש הגמור של ה“יש” שלנו בארץ־ישראל. עצמאות שתכלול מיד את תל־אביב העיר, את ירושלים היהודיה, את טבריה גם היא ואת כל הכפרים, המושבים והנקודות אשר הוקמו על־ידי הציונים וחובביהם בחמישים שנה של עמל אל־שני ובארבעים מיליון לירות טובות וכבדות.

אל־נא יהיה הבית הלאומי רק מושג בלבד. אל־נא יסתפק עמנו בגולה במפות המבליטות לעיניו שטחים המשוללים כולם גם חיבור־קרקעי וגם יסוד בין־לאומי.

אם מלכים ואמירים לערבים במדינותיהם השונות במזרח, למה לא יתמנה “נשיא” לבית הלאומי היהודי במערב? אם דגלו של האמיר מנפנף בעמאן, למה לא ינפנף דגלו של נשיאנו בתל־אביב? אם מותר לערבים לאחד את חבליהם לאיחוד משלהם, למה לא יתירו ליהודים לחבר את חבליהם הם “לאחדות עברית”?

מדוע רק לערבים “הוד רוממות” עם כל טקסיו החיצוניים? מדוע רק לכבוד האמיר נערכות סעודות רשמיות בארמון הממשלה אשר לנציבנו העליון בירושלים? מדוע רק מסביבו נחפזים האנגלים בהדרת־כבוד ובאי־כוח הצרפתים גם הם חרדים ממקומותיהם? מדוע רק לקראתו יוצאים אל התחנה בתזמורת צבאית ורק אליו נוסעים מושלינו בחגיגיות מרובה?

אם בית־לאומי לנו כאן – ודגל אז בראש תורנו, ואדמה חופשית אז מסביבו, ואזרחי מדינה אז בקרבו, ונשיא מתוכם אז בראשו, וממשלת הממונות נוהגת בו בכל ההערצה הניתנת לעם באשר הוא עם.

היו ימים, שהאמן האמנו כולנו, כי ה.מ. הנציב העליון אשר על הר־הזיתים הוא־הוא, ביהדותו הבולטת, נשיאו של ביתנו הלאומי, ותהי לנו אישיותו בלבד לדגל ולסמל גם יחד, למזכירת העבר המזהיר ולמבטיחת העתיד.

הימים ההם חלפו, אבל, והיושב כבוד בארמונו הרם – אנגלי הוא קודם־כל, בריטי בראש ובראשונה, ומנאמו בעבר־הירדן הוכיח. אף דיבור קל לא רמז בו לעבדאללה את ישות הבית־הלאומי במערב.

תנו־ נא לנו רק סלע ועליו ביתנו הלאומי באמת, ולא מרחבי אין־סוף, שביתנו בו נייר, ותמורת העצמאות בעבר הירדן מזרחה – רוצים אנו עצמאות בעבר הירדן מערבה.

לעומת חוסיין ובניו – הסוכנות היהודית בכל שלטונה! לעומת ערב באחדותה – עבר ביפעתה!

זוהי מסקנתו של הטקס ברבת־עמון.

ד“ה, י”ב בסיון תרפ"ג – 27.5.1923

מכיון שנשיא הסוכנות היהודית ד"ר חיים וייצמן יצא בגלוי בשאלת אותו חלק ארץ־ישראל הנקרא בשם “חצי־האי־סיני”, ויצהיר כי תקוותו רבה שביום מן הימים אפשר יהיה ליישב בו שלוש מאות אלף יהודים, לפחות, ומכיון שהצהרותיו אלו גרמו להערות שונות בעתונותנו אנו ולהתנפלות עזה בחלק מהעתונות המצרית – אין כל מקום עוד להתאפקות ולחשאיות בנידון, ויכולים הדברים להאמר בקול גדול: כן, חצי־האי שלנו הוא חצי־האי סיני, בה במידה ששלנו הוא עבר־הירדן מזרחה; בה במידה ששלנו היא צור הלבנונית; בה במידה ששלנו הוא החרמון גם־הוא, עם פיסגתו הלבנה, וחלק חשוב מהחורן אפילו, שהיה ידוע לפנים כבשן וכגולן העבריות.

בצדק העיר העתון המצרי “וואדי־א־ניל”, כי יכולים אנו למצוא הוכחות לרוב לאדנותנו הקדמונית בחצי־האי הגדול המשתטח בדרום ארצנו, מרפיח שלחוף הים־התיכון ועד לאילת ולעציון־גבר בים סוף. בשום־אופן לא נוכל לשכוח, כי שם, במדבריות הנרחבים – שידי היהודים ורק היהודים תוכלנה להפכם לנאות־חיים ותנועה – נהפכו אבותינו הקדמונים ויהיו לעם בכל משמעותה של מילה זאת. וכיצד נבטא את שם הררי סיני וחורב, כיצד נעביר לעינינו את כל הקורות את עמנו מאז מסר לו הגדול שבמנהיגינו, משה בן־עמרם, את תורתו הנערצה ועד לכניסתו הסוערה לאותו מזרח־הירדן שבו דיברנו לעיל, עם אמיר הר־נבו אשר ממנו השקיף אל־פני כל הארץ כולה – וליבותינו לא יכו בנו גלים לזכרם? הן אחרוני־האחרונים נהיה כולנו אם לא נודה בכל פה כי בעיני כל אחד ואחד מאתנו, גדול או קטן, ימני או שמאלי, ־ וילדי בתי־הספר בפרט – אין הבדל בין צפון ארצנו לבין דרומה, בין המזרח ובין המערב. קו־הגבול שנקבע בין תורכיה ובין מצרים בשל רצונם של שני שולטנים – התורכי והמצרי – לא יוכל להיחשב לגבינו כקו טבעי לשטח אדמתנו בעתיד. מן ההכרח הוא, שנשאף תמיד להחזיר למולדתנו ביום־מן־הימים – לא במלחמה אמנם, כי לשלום ולפשרה הננו תמיד – חלק זה או משנהו ממולדתנו היפהפיה, מזאת האדמה הנרחבה שהיתה כבר לפנים והיה תהיה להבא “החלון הפתוח” למערב הגדול וה“גשר האיתן” שבין המערב הזה והמזרח כולו.

לא בזה איפוא הפקפוק. כל חצי־האי סיני, עד לתעלת־סואץ שבין נמל־סעיד בצפון ונמל־תופיק בדרום, לחבל ארץ ישראל הוא נחשב, ולפלא הוא בעינינו שבכל מפותינו הרשמיות – גם מפות קרן הקימת וקרן־היסוד, אף אותן התלויות על כותלי בתי־הספר והמדרשות – רק אותו בית־לאומי מצויר לעינינו, שנקבע לנו בעטיין של הפרעות בירושלים, בסן־רמו האיטלקית. השוכחים מורינו ותלמידיהם, בקראם את התנ"ך יום־יום ואת דברי־ימיהם שעה־שעה, כי שטח חצי־האי־סיני הוא כפליים לפחות משטחה של ארץ־ישראל העשוית¹, הסן־רמויית? השוכחים הם כי לנצח לא נוכל לשאוף לחיי מדינה חופשית ויכלנית בטרם נכוון את תנאיה למתכונתה הנכונה בעתיד? ולאומרים אולי, בשרבוב־כתפיים, כי אין לנו להתפעל יותר מדי מצחיחי־הסלעים, מחולות המדבריות ומהשמש היוקדת בחבל המתמתח מרגלי הר־סיני הטובלות בגלי ים־סוף ועד לזרועות באר־שבע המשוסעות על־ידי קו הגבול הנוכחי – להם נגיד את אשר כבר אמרנו פעמים רבות מעל עמודי עתון זה – שעמד תמיד על זכות היהודים לחצי־איינו הנזכר – ואת אשר השיבו האנגלים לדברי וולטר הצרפתי שהכריז על קנדה כעל מדינת־קרח בלבד – כי מה שקרח היום יהיה מים רבים ומטריאים מחר, ומה שמידבר בדורנו ייהפך ויהיה לשדמות ירוקים בדור שלאחריו.

לא לעם, בכל אופן, שמספר בניו כמספר גרגירי־אדמתו, לעבור כלאחר־יד על מתן־שמים שכמות חצי־האי סיני, עם עשרו התת־קרקעי העצום והבלתי־מנוצל עדיין אף במעט (אפשר לכתוב ספרים שלמים על עושר החבל הזה), ולעולם לא תסלח הדוריה העברית למלאכות שנשלחה לסיני על־ידי גדול מנהיגינו בתקופה החדשה – ד“ר הרצל בימי זהרו – גם על קוצר־ראותה המוזר או על עיוורונה הנורא, בסרבה לקבל מידי ג’וזף צ’מברליין (אביו של סר אוסטן, ווזיר־החוץ האנגלי היום) ולורד קרומר את כפלה של ארץ־ישראל, בשל הטעם התפל והנבוב שאין בכל חצי־האי הזה די מים גם לישוב קטן… הצריך היה שתוכרז מלחמה עולמית, הצריך היה שיסתערו התורכים על התעלה בימי ג’מאל־פשה, הצריך היה שלורד אלנבי יחליט לעבור ארצה־ישראל דרך מדבריות־סיני דוקא בשביל שיימצא בקרבנו, בארצנו זאת, אחינו הגדול, אותו איש המדע והדמיון, שיד־המקרה לקחתו מאתנו בעודו באיבו ובאש התלהבותו – אהרון אהרונסון, אשר גילה לאנגלים הכובשים ולתורכים הבהולים כי דיה חפירה פחות־או־יותר עמוקה באיזו נקודה שהיא בשפלת המדבר הגדול, בשביל למצוא בה מים־חיים לרוב, אם לשתיה ואם להשקאה. לא, לא! מטהו של אהרן בהכותו בסלע – ויתפרצו המים, גם בימינו אינו אגדה, ורק “מרגלים” מטורפים כה' גרינברג, עורך ה”ג’ואיש כרוניקל" – כרוב מרגלי משה בזמנם – יכולים היו לחזור לכנסיה הציונית ובפיהם דיבתו הרעה של חצי־האי־סיני.

אילו חזרו, כיהושע וככלב בן־יפונה, ובשורת האמת בפיהם, כי אז היתה סוכות (אל־עריש) היום לתל־אביב יפהפיה והומיה, ונמל־פואד המצרי לחיפה חדשה ועבריה…

*

אולם נעבור־נא עתה לצד השני של שאלת חצי־איינו, ־ הצד היותר מענין אשר בו.

השווה הדבר – שואלים רבים – שנעסוק בענין אשר אין לו כל פתרון רצוי ותוצאה מיידית? השווה הוא לעורר במצרים, ידידתנו הטובה, רגשות של זעם כנגדנו, בעוד לא שככה הסערה אף בגבולות ארצנו הקיימים כפי שנקבעו בסן־רמו? ואם ויתרנו, לפי שעה, על צור ועל מזרח־הירדן העשיר, מה לנו – טוענים אלה – ללבות שאלה חדשה, שלא תעניקנו בלתי־אם חרס וחרולים לרוב, שישרפונו שרוף? האם לא טוב נעשה אם נצטמצם באשר לנו, ב“יש” הקטן שבידינו, כדי להפרח את צמחינו הרכים ולהגן עליהם מפני הרוחות הסוערות מסביבם?

הן כבר העירונו, כי הצדק עם השואלים והטוענים טענות אלו. תמיד בדברנו בשאלת חצי־האי־סיני, נזהרנו לבלי עורר שום חשדות בקרב שכנינו המצריים. לא פעם הביע “דואר־היום” את תקוותו ליום שבו תהיה תעלת־סואץ קו־הגבול הטבעי לשתי המדינות השכנות והמיודדות, ובמצרים עצמה נדמה היה כאילו הבינו, כי כל מה ש“מעבר לתעלה הגדולה” הוא רק מעין “מושבה מצרית רחוקה וזמנית”. ועוד יותר: מתוך שיחות שניהל כותב מאמר זה על־פי פקודה מגבוה, עם מדינאים מצריים שונים, לפני כמה שנים, נראה היה כאילו נמצאה סוף־סוף הדרך להתפייסות מצרית־אנגלית, באמצעות העברים הלאומיים.

מה קרה פתאום, שכל הקערה נהפכה על פיה? ומה גרם לו לד"ר וייצמן שלפתע יצא בהצהרה על־דבר הרחבת הישוב העברי לכיוון חורן וחצי־האי־סיני?

לדעתנו הסיבה פשוטה: הולכים וקרבים הימים למשא־ומתן הסופי בין מצרים ואנגליה בקשר עם סידור עניניהן המשותפים משני עברי התעלה הסואצית. במעמד זה של הענינים תצטרכנה אנגליה ומצרים להביא בחשבון את אשר תוכלנה להשתמש בו כנושא למקח־וממכר. Do ut des, שהיה בימי־קדם חוק־הברזל בין העמים במשאם ובמתנם, לא חדל גם בימינו אלה. כידוע – עוד האנגלים יושבים במצרים. מציאותם זו בגבולותיה היא “יש” לטובתם. למצריים, מצד אחר, זכויות ידועות בסודאן וזכויות ברורות גם בחצי־האי־סיני. עובדה היא, שגם סודאן וגם חצי־האי סיני חשובים הם לאנגליה, מנקודת־מבט תכסיסית, יותר מאשר למצרים עצמה, מפני שהראשונה מבטיחה לאנגלים את הים־האדום, והשני – את תעלת־סואץ לכל אורכה. יתואר איפוא שבהחל המשא־והמתן בין מצרים ובין אנגליה יפתח ג’ון־בול לאמור:

־ אם רוצה את, ידידתי, שאוציא את צבאותי מעריך ומכפריך (מובן, שלא מאבוקיר ליד אלכסנדריה ולא מהליופוליס ליד קהיר), ואם שואפת את לשחרור שלם כרצון זגלוליך השונים, תני־נא לי:

א. שלטון מוחלט בסודאן.

ב. את כל חצי־האי סיני כולו עם נמל־פואד ונמל־תופיק!

ג. ברית־איתנים (ברית הזאב והכבש) תיכרת בינינו לעולמים.

ד. רק אז אוציא אני את גדודי מתוככי…

ומובן, שאין דרך אחרת בפני המצריים בלתי־אם להסכים לשלושת התנאים הראשונים כדי להשיג מאנגליה את התנאי הרביעי.

שחצי־האי־סיני צריך להשתייך לארץ־ישראל הוא דבר כל־כך מובן מנקודת־מבט אנגלית, ששום דבר לא ימנענו עוד מהיות – חצי האי שלנו!

וטוב יעשו המצריים אם יוותרו עליו תמורת הפיצויים הכי גדולים.

ד“ה, ו' באדר תרפ”ז – 8.2.1927

יהי־נא הדבר ברור מראש: אין איש בקרבנו שיוותר על נמלי חיפה, יפו ותל־אביב, בכל מחיר שהוא. לא עוד, אלא שכל מאמצי העם בארץ הזאת יהיו מכוונים תמיד־תמיד גם לערי החוף הצדדיות אשר לנו לאורך הים־התיכון וים־סוף – זאת אומרת: לעכו ולעטלית, לקיסריה ולאשקלון, לעזה ולעציון־גבר, בשאיפתן לתחיה מסחרית וימית. מה שעשוהו דוד ושלמה, החשמונאים והורדוס – כיצד לא יעשוהו צאצאיהם הנלהבים, חלוצי הבית־הלאומי העברי, לאחר הצהרת בלפור, בסערת דמיונם הנועז? כיצד לא יאבו העברים החדשים לראות בעיניהם ממש את כל מפרץ עכו הקוסם, שנפל לחבל לקהלית־ציון האמריקנית מזה רק שנתים ימים – מיושב, פורח והומה בעבריותו הבריאה, כשבמימיו הספיריים בין מנהרותיה ודקליה של עכו הלבנה ובין יערות הברושים והתדהרים אשר לכרמל הירוק, עוגנות מאות ספינות יום־יום בארובותיהן העשנות עם מוצרי כל מדינות־העולם בבטנן, עם אלפי נוסעים ומלחים על גבי סיפוניהן? ומה גדול יהיה בעיניהם של כל אוהבי העצמאות העברית היום שבו יועברו סוף־סוף לליבה של תל־אביב פסי־הברזל המרובים אשר לתחנת לוד הגלמודה כדי להפוך את העיר העבריה הראשונה לנמל ירושלמי ממדרגה עליונה, כבימים הטובים והרחוקים ליהודה חשמונאי ולאלכסנדר־ינאי?

כן! כל מה שרק אפשר לעשותו בכיוון זה, כל מה שרק יוכלו העברים להוסיף משלהם בענין המדובר, בין בכסף ובין בהתלהבות – יושקע גם בשנים הבאות עלינו לטובה בסביבות שני נמלינו העיקריים, מבלי שים פדות ביניהם. שתי בנות יקרות הן לנו חיפה ותל־אביב אלו – כל אחת בתכונה המיוחדה לה לעצמה. לא נוכל לשכוח כי בעמל רב עלה הדבר בידינו להפוך את הראשונה לעיר, שהעדה היותר גדולה ופעילה שבה היא עכשיו העדה היהודית, עם שבעת־עשר אלף חלוציה הראשונים והאחרונים. לא נשכח גם־כן את העיר השניה ואת הקרבנות העצומים שהוקרבו בה במשך עשרים שנה כמעט לשם יצירת “יש מאין” בצפונה של יפו הערבית; אם נוסיף לכך, כי גם הממשלה הממונה תדאג לגידולה ופיתוחה של חיפה כבסיס ימי חשוב לצייה המלחמתי, וכי ירושלים תוכרח לתת גם היא את עזרתה להכי קרובה שבמוצאיה הימיים, יובן הדבר למדי כי אין חששות לעתידותיהן המזהירים של חיפה ותל־אביב־יפו, וכי יכולות הן להביט בביטחה אל עתידן. חבל רק שעציון־גבר הדרומית, זו הבת הבכירה השלישית שלנו, זה החלון לים־סוף ולאוקינוס ההודי, הוזנחה על־ידינו כליל (אף במפותינו העבריות אין לה שם־וזכר כמעט!), ומי יודע אם לא תגרום הזנחתנו זאת לספוחה, במוקדם או במאוחר, אם לעבר־הירדן של עבדאללה, או לחיג’אז של איבן־סעוד?

*

יכולים אנו איפוא להפנות עכשיו את ליבנו לנמלינו הצדדיים, ובהם – לאותו נמל־פואד אשר כה הרבו לדבר בו בזמן האחרון בעתונות האירופית והארץ־ישראלית, מי לשבח ומי לגנאי. בגליון “דואר־היום” מהשבוע החולף מסרנו לקוראינו פרטים מענינים מאת כתבנו הקהירי על־דבר ההכנות הרבות הנעשות בעיר החדשה הזאת ליום חנוכתה. מענינת ביחוד העובדה, שהמלך פואד המצרי, אשר בשמו נקרא הנמל החדש, אומר לבקרו בסוף דצמבר על־מנת לחנכו, בכבודו ובעצמו. המצריים אומרים לעטר את הביקור הזה בזוהר ובהדר מזרחיים. הסיבה לכך היא, שהמצריים מרגישים בכל הענין האמור “משחק” יוצא־מן־הכלל. למצרים, בתור מצרים, לא היתה כל נחיצות ליצור נמל חדש במקום הזה. נמל־סעיד הספיק לחלוטין לצרכי התעלה הסואצית והמזרח הים־תיכוני המצרי. זאת ועוד אחרת: תושבי נמל־סעיד ראו תמיד בעין רעה יצירת עיר חדשה בקרבתם. כיחס תל־אביב לחיפה וכיחס חיפה לתל־אביב – כך היה יחס נמל־סעיד לדמייטה ולרוזטה עד כה, ממערבו, ולנמל־פואד, למן הרגע שתכננו את בניינו. כל תושב נמל־סעיד יודע אל נכון, שיצירה חדשה זו לצד עירו תגרום לה נזק רב, ומתוך כך היתה התנגדותו לא רק עקרונית אלא גם עקשנית. בקהיר היה הדבר ידוע לכל – שאסור לנגוע בנמל־סעידים לרעה. נמל־סעיד היה מעין בן־הזקונים למושלים המצריים.

פתאום אירעו המאורעות הידועים בקהיר, בטאנטה, באלכסנדריה ובנמל־סעיד עצמו. תנועה עממית גדולה, שזגלול־פשה עמד בראשה, הבקיעה מאפסיות התהום. בן־רגע דובר על אנגליה כעל אוייבת מצרים והמצריים. בכל מקום הרגישו האנגלים כי הוצרו צעדיהם. אף בתעלת סואץ עצמה נזדעזע המעמד האנגלי, וחברת התעלה דרשה וגם השיגה מהאנגלים את ביטול הגשר אשר חיבר את אפריקה ואת אסיה זו לזו. רמסיי מקדונלד, שהיה ראש הווזרה הפועלית באנגליה במשך עשרה ירחים, הרחיק לכת בהבטיחו למצריים כי יום יבוא וגדודי אנגליה יוצאו מגדות היאור. הייפלא אם כל אלה יחד הביאו מורך רב בליבות מדינאים ותכסיסנים בריטיים, ואם עוד בימי לורד אלנבי נתכנסו יחדיו למועצה בשביל לטכס עצה מה לעשות כדי לתקן את המעוות המסוכן? אז ינצנץ בלב האנגלים רעיון גאוני: ליצור לעצמם לאורך הגדה האסיאתית של תעלת־סואץ את כל הנחוץ להם מנקודת־מבט צבאית ותכסיסית. את קנטרה בנו כבר בימי המלחמה, וכל משרדי ההנהלה והמכס הועברו לפני זמן קצר לגדה המזרחית. איסמעיליה נקבעה כעיר־המרכז אשר לאזור הצבאי האנגלי עוד בערב המלחמה העולמית. נשארו שני קצות התעלה שהיו בידים זרות, מצריות – נמל־תופיק, בתעלת־סואץ הדרומית, ונמל־סעיד, בתעלת סואץ הצפונית. מה לעשות בשביל להבטיח את שני הקצוות האלה של התעלה? – לבנות ממול לשתי הערים המצריות, האפריקיות, ערים בריטיות אסיאתיות. זה היה רעיון מזהיר. זו היתה ביצתו של קולומבוס!

מבלי רעש והמולה נתבקשה יום אחד חברת התעלה, שהיא חברה צרפתית עם ממון אנגלי, להכין את תכנית העיר החדשה בצפון, על הרצועה הרחבה שממול לנמל־סעיד. כבכל ענין אנגלי גם בענין זה לא נפסד הזמן ולא נתבזבזו האמצעים. אחת ושתים, ובפחות משנתיים – נמדדה הקרקע, נרשמו הגבולות שורטטו הדרכים והרחובות, נוטעו הגנים והיערות, נקבעו המדרכות, והחלה מלאכת הבנין. כשהגיע כותב הטורים האלה, בשליחות “דואר־היום”, לעיר החדשה, כדי ללמוד בה “על המקום” את תנאי הנמל החדש ־ נדהם ממש למראה עיניו. עיר־קסמים נתגלתה באופק עם התקרבות המעבורת שיצאה מנמל־סעיד לגדה האסיאתית. עיר שזוהרה והדרה גדלו בה עם ריבוי מבקריה למאות, לאלפים, החורשה המרכזית היתה ליער אמיתי. הגינה המרכזית נהפכה לגן עירוני נפלא. שדרות עם אילנות ענפים, רחובות עם מדרכות חלקות ונרחבות. ארבע מאות וחמישים בנינים לפקידים ולפועלים. קרוב למאה בתים מפוארים. שורה של חנויות ומחסנים פה־ושם. דרכים מיוחדות לטיולים וכבישים למכוניות. מגרשים למשחקי כדור־רגל וטניס, מזרקה נפלאה שמימיה מזנקים אל־על ביום ובלילה. מרחב עצום, אין־סופי כמעט, להתפתחות עתידה; ורבת־רושם יותר מכל היא שפת־הים הנפלאה, שבאופקיה נראות האוניות המפליגות מנמל־סעיד והחותרות אליו. ברצועה זו שני קילומטרים של משרדים ממשלתיים, אשר בהם עובדים פקידי התעלה היום, ואשר ייהפכו בשעת־הצורך למרכזי המיפקדה הצבאית הבריטית. לא רחוק מהם, ליד השפה המערבית – כל אוצרות המים, הנפט, הפחם, שיכריחו את כל האוניות הגדולות והקטנות לבקש לעצמן מפלט וצידה בנמל החדש…

*

שכל העיר הנהדרה הזאת – הנבדלת מתל־אביב הברדיצ’בית בצורתה החיצונית ובשיטה האדריכלית שעליה נתבססה – לא נבנתה לשם תענוג בלבד, מובן הדבר מאליו. לא חברת התעלה, ולא בעלי־המניות האנגלים שבה ירצו להפסיד את הונם ואונם על יצירה כזאת שאין בה תועלת. מהו אם־כן הגורם לכל המפעל הזה? מדוע כל הסוד שבדבר, כל הקדחת שבבנין, כל הזהירות שבממכר המגרשים לאנשים פרטיים, כל הנסיון להקים חיץ של שני קילומטרים בין העיר האירופית ובין העיר הערבית? פשוט מאד: יען נמל־פואד יהיה בקרב הימים הבאים לנקודה האנגלית היותר חשובה בכל המזרח הקרוב. לגיברלטר ממין חדש, לעיר שתהא גם מיבצרה הצבאי והימי, ובה בשעה כסינגפור באוקינוס ההודי – קריית־המסחר לארצות־הקדם. המפתח לתעלת סואץ מצפון, כשם שתהיה הקריה אשר תיבנה ממול העיר סואץ, באחת השנים הבאות, למפתח התעלה הסואצית בדרום. התראו מכאן, כאשר ראה כותב המאמר בעצם עיניו שם, את אשר יהיה קצהו זה של חצי־האי הגדול בזכות הנמל החדש? התשיגו את גודל ערכו של המידבר הגדול והנורא, הלא הוא מידבר־אדום – מאילת, באר־שבע, אל־עריש, ועד לתעלה, בשל קביעת הגבול הארץ־ישראלי לא מעציון גבר ועד לרפיח, כאשר עד כה אלא לאורך התעלה היותר גדולה בתבל לאחר תעלת פנמה?

כי זהו הסוד: אנגליה ומצרים מנהלות משא־ומתן כבר שנים בקשר עם יציאת הגדודים האנגלים מקהיר וטאנטה, מזגאזיג וממנסורה, מאלכסנדריה אולי ומנמל־סעיד גם היא. היו ימים, שזגלול־פשה, ראש תנועת העצמאות המצרית, האמין אמונה שלמה כי הנקל יהיה לו לגרש את האנגלים ממצרים בלי כל פיצויים. הימים ההם עברו, האנגלים לא יצאו ממצרים אלא אם־כן ינתן להם דבר־מה תמורת היציאה. ודבר־מה זה הוא – חצי־האי סיני!

היסכימו המצריים לוותר על סיני? זוהי השאלה הנשאלת במצרים בכל החוגים.

והתשובה ניתנת מיד: בודאי שיסכימו. שהרי אין למצרים ברירה, ואם יוכחו הזגלוליים שעל־ידי קטיעת האצבע הקרויה סיני ישוחרר כל הגוף המצרי כולו, אין ספק הסכמתם לניתוח זה תינתן ברצון. הן בין־כך ובין־כך לא היה לחצי־אי זה ערך חשוב להם. אדרבה: מצרים הוציאה כסף רב על שמירת הגבולות בסיני, ובשעת־מלחמה – והמלחמה העולמית הוכיחה! – אין כל יכולת למצריים לעצור את הצבא היורד מצרימה דרך המדבר האדומי. רק התעלה היא המעצור הטבעי, ואת הגדה המערבית לתעלה זאת תשמור מצרים לעצמה, גם אם תוותר על חצי־האי סיני כולו. שעל־כן יצא סרוואת־פשה אנגליתה, ויתקבל על־ידי המלך ג’ורג' לראיון ממושך, קרובים הימים מאוד להצהרה רשמית בכיוון זה, האמינו־נא.

לכשיינתן חצי־האי לאנגליה – ספח יספחוהו האנגלים לאץ־ישראל, בצורה זו או אחרת, היות ואין האדמה הזאת יכולה להבטיח קיום לעצמה, זקוקה היא למשענת ארץ־ישראלית. מדבריותה אינה מאפשרת לה לכלכל עם רב. כפריה לא יחיו ועריה לא יתפתחו מבלי חיבור עם ערי יהודה וכפריה כולם. אף נמל־פואד לא יחיה חיים עצמיים, בריאים, בטוחים, אם לא יסמוך את אושיותיו על הבית־הלאומי העברי. מנקודת־מבט זו, ורק מזו, מביטים אנחנו אל הנעשה בנמל החדש. צופים אנו למרחקים. הן כבר לימדנו הרצל להשקיף אל המאורעות שיארעו עשר, עשרים שנה, אחר־כך. מה שראה גדול־מנהיגינו בחיפה רואים אנו, במידה אחרת וממבט אחר, בנמל־פואד. לנו יהיה הנמל הזה לנמל הגבול, למשען היותר טוב במעבר־העמים אשר בתעלת־סואץ. לנו יתן הנמל המצרי היום, הבריטי מחר, העברי מחרתיים, את היכולת להשתמש באוניות כל העמים העוברות מאירופה עד לקצווי אסיה, מאמריקה עד לנבכי אפריקה, מאוסטרליה עד לירכתי אירופה. לנו תהיה פואדיה, בשמה העברי!

אל נא נמשוך את כתפינו בתנועת־אדישות, כי לאדישים אין תקומה.

נלך־נא לפואדיה בעוד מועד. נרכוש־נא קרקעות בקרבה, ככל אשר נוכל. נסכים־נא אפילו לחיבור המסילתי מפואדיה זו עד לתל־אביב ולחיפה – כי רק על־ידי כך יתגשם חלומו של הרצל בימי לורד קרומר, וחלום ארץ־ישראל הצעירה השואפת למדינה רבת־עם ואפשרויות ולעמדה תכסיסית וקרקעית על מפתן שלושת חלקי־העולם – אירופה, אסיה ואפריקה.

ד“ה, ז' בחשון תרפ”ז – 15.10.1926

בסערת השאלות שהעגימו את הכנסיה הציונית הט“ו, צפו שתים מהן בבליטה מיוחדה: הצהרת בלפור במובנה הווייצמני, והבית הלאומי העברי בגירסתו הז’בוטינסקאית. נשיא ההסתדרות הציונית, ואתו כל תומכיו הרבים, ניסו להוכיח לצירים המאוכזבים כי תקופת הנצנוצים חלפה ואינה וכי עלינו לבסס עכשו את הישגינו בעשר השנים האחרונות. מנהיג הרביזיוניסטים הצליח כמעט להטות את רוב האמריקנים, ובראשם את ד”ר וייז, לדעה כי אמנם עוד רחוקים אנו מהמדינה היהודית כמרחק שבתחילת התקופה ההרצלאית.

לא כאן המקום להכריע מי משני הזרמים האלה צדק. הרגש הכללי בחוגי הצירים היה, כי גם וייצמן וגם ז’בוטינסקי הגזימו בנטייה המיוחדת לכל אחד מהם – הראשון ברצותו לראות את כל טוב ויפה, והשני בהדגישו פעם אחרי פעם כי הכל רע וכּעוּר לכל אורך החזית. תוצאת ההשקפות המנוגדות היתה כמובן שכנסייתנו זאת, כנסיית־היובל להרצל הגדול, התערפלה מיום ליום יותר ויותר, ומתוך קדרות הערפל לא נראתה גם בחוגי ההנהגה וגם בחוגי ה“אופוזיציה” תכנית הפעולה לכל אחת משתי הגישות. וייצמן הוכרח להילחם מלחמת־מגן מפני שקשה היה לו להכחיש את המשבר הגדול בארץ־ישראל – הכי גדול בדברי ימיה החדשים – וז’בוטינסקי הצטמצם כל העת במלחמת תנופה שלא נתנה את הפרי המקווה בקרב נלהביו, בשל חוסר ביסוס כלכלי לדרישותיו הצודקות.

סך הכל לניצוחים אלה משני הצדדים – הצריך שנודה? – הוא אפס גדול ועגול כלפי חוץ, אם כי נמצאה תרופה זמנית לפתרון הדברים כלפי פנים – יצירת אותו המשולש הנועז (סאקר־סולר־ואן־פריזלנד), שבו כה הרבו לדבר למן היום הראשון לדיונים בבמה הציונית העולמית.

מה לעשות אפוא לתנועתנו כדי שתחדש את נעוריה כבימי יוצרה הכביר? מה יהיה סם־החיים, מה משקה־הקסמים, שיעביר חשמל ולהבה בעורקי הציונים העייפים בכל אפסי־הגולה?

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי סם־חיים זה בידינו הוא, אם רק נרצה. הלא הזכרתי את הקריאה שיצאה מציון עוד לפני כמה שנים להכרזת ארצנו כמדינה עצמאית, כקהליה משותפת ליהודים וערבים, על בסיס הדוגמה השוייצית. ליתר הסבר צריך שהכנסיה הבאה תדרוש מאת ממשלת המנדט לחלק את ארץ־ישראל בגבולותיה היום לאזורים שוייציים, ל“קנטונים” קטנים או גדולים (בהתאם לשטח ולתושבים), שחלק מהם יהיו מיד קנטונים עבריים בשלמותם, ומספר מהם ישארו לעת־עתה ערביים. באופן כזה יווצרו מיד, כבמגע קסם ממש, שלושה אזורים ציוניים, או יותר נכון: שלושה קנטונים עבריים, שבעצמאותם המלאה לא יהא אפשר להטיל כל ספק ופקפוק. הגליל בצפון ממתולה ועד לנצרת, עם טבריה כבירתה הפלכית. “העמק” במרכז, מסביבות בית־שאן ועד לנהלל ולמפרץ חיפה כולו, עם עפולה או יזרעאל, כעיר־האם לכפרים המקיפים אותה, וה“שרון” ומישור החוף, מרגל הכרמל, דרך חדרה, קיסריה והרצליה עד לרחובות, גדרה ואשקלון מצד אחד, ומפתח־תקוה ושפלתה הפוריה עד לגלילות ירושלים שמחוץ לחומה על פרבריה היהודיים הרחבים, עם תל־אביב כליבה וכמרכזה הגדול. בשלושה קנטונים אלה, שמפות הקרן־הקיימת בכתמיהן האדומים מציינות אותם לעינינו בצורת סמ“ך לטינית הפוכה, יהיה ליהודים רוב משלהם, כמאה וחמישים אלף נפש לפחות, ולעומתם רק ששים אלף ערבים, נוצרים ומושלמים, לכל היותר. אם שלושה קנטונים שווייציים אלה, עם כל זכויותיהם הרחבות לשלטונם העצמי (צירי הכנסיה נוכחו לראות בעצם עיניהם, בימי שהותם בבאזל, מה גדולה עצמאותו של כל קנטון שווייצי!) – אם לשלושה אלה, אמרתי, יוסיפו לנו האנגלים, את אל־עריש, היא סוכות העתיקה, עם חצי־האי סיני – את “הנגב” הגדול, את ה”נגב" הנפלא, שלשונות רעות “מידברוהו” ללא צדק, ־ שטח נרחב ועצום, קרוב לשני שלישיה של ארץ־ישראל הסן־רמית, עם חלונה בעציון־גבר אל ים־סוף ואל־עומת האוקינוס ההודי – או־אז תהיה הצהרתו של בלפור לפתשגן הדרור האמיתי, שאליו שאפו וייצמן וסוקולוב בב' לנובמבר בשנת 1917, והבית־הלאומי העברי יקבל צורה של מדינה עברית חופשית, כרצונו של ז’בוטינסקי במעפילים!

ואל־נא, אדונים, תזעקו לדברי אלה: המעט נקרעה כבר ארצנו קרעים־קרעים, עד שהיבוסי הנועז מבקש להוסיף חבורות חדשות למכותיה הטריות והמדאיבות? אין איש מאתנו בציון – וכותב הטורים האלה פחות מכולם – הרוצה לוותר אף על שעל אחד מאדמת האבות. יום יבוא אמנם וכבימי אברהם ומשה, עד ללבנון ולחורן נגיע בצפון, עד לנהר הפרת אפילו בזרמו השופע ובאופקיו הרחוקים כל־כך (ממלכה גדולה כצרפת כמעט, כאיטליה בודאי ובודאי). אבל בינתים אל־נא נרקיע אל העבים. טובה ציפור ביד משתיים על הגג, וככל העמים עלינו לשאוף במלחמתנו לשיפוץ מולדתנו הקדמונית בכל יפעתה וגדולה.

אם למפות דברי הימים תפנו ונוכחתם, כי לא מיד היתה יוון מה שהיא היום. בראשונה התרכזה מסביב אתונא ולמוריאה; אחר כך – כארבעים שנה אחר כך! – נוספה עליה תסליה. עוד עשרים שנה חלפו עד שנסתפחה אליה כרתים. אז תבואנה יוניה וסלוניקי, ומזה ארבע שנים תראקיה המערבית. איזמיר ואדריאנופולי נגזלו ממנה שוב.

עם כל זה אין ליבה של יוון נופל בקרבה ועיניה צופיות לעתיד הרחוק, לעתיד שבו מאמין כל יווני באשר הוא, כי לו ים־האיים, ולו גם כל האיים אף הם, ולו הדרדנלים, ולו אף הבוספור וחלק בחבל הים השחור.

האזכיר את סרביה עם “נסיכות הדנובה” תחילה? את “ניש”, שניתנה לה ימים רבים אחרי זה! את אוסקוב ומונסטיר, שנלכדו על־ידה במלחמת־הבלקאנים רק לפני שתים־עשרה שנה? את הר־שחור ובוסניה, גם סלובניה וקרואטיה, שהעגילוה בימי המלחמה העולמית הגדולה עד לידי מעצמה אדירה?

האזכיר את רומניה, את מולדביה גם וולכיה לראשונה, עם דוברוג’ה אחריהן, עם בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה, רק בשנים האחרונות?

ואחרונה־אחרונה מענינית, בהיותה כה קרובה אלינו בגזע גם בשפה – ערב עצמה, בכל כוחה החבוי, בכל אפשרויותיה הכבירות והבטוחות? הדורשים הערבים חרות מלאה ומיידית לכל חצי־האי הערבי? או יותר נכון – הכמונו, כמחדשים של ז’בוטינסקי ביחוד – אומרים הם לוותר על הניתן להם קמעא־קמעא, פה ושם, מתוך רצון עיוור וקיצוני להכרזת קיסרות ענקית תיכף ומיד?

כמובחרים שבהם, בעמי העולם, מציבים הללו אמנם דרישות רבניות – כדרישת ז’בוטינסקי העברי – אלא שעד לגישום הדרישות הכל־עבריות יש מה שקוראים בשפת האמריקאים בשם the attainable at once מטרה שאפשר להשיגה ללא־דחוי, המטרה שרק מסביבה – כאיטלקים מסביב לסבוייה תחילה ולפירנצה אחר־כך – מתרכזים לכבוש את רומא האפיפיורית, ובנידון שלנו – את ירושלים המושלמית.

כי רק אם תוכרז מיד “יהודה עצמאית”, בצורת ארבעה קנטונים עבריים, נהיה כעבר־הירדן מזרחה של האמיר עבד־אללה, כארם־נהרים של מלך פייצל, כחיג’אז של אבן־סעוד, כסוריה והלבנון, תחת הממשלה הצרפתית. הן לא עלה על דעת איזה ערבי שהוא להסתפק בפירורים אלה לעולמים. אך פירורים אלה, אזורים עצמאיים אלה, הנם כבימי השבטים בישראל, הגרעינים לממלכת המחר, לקהיליית־ערב הגדולה והמשותפה, עם בגדאד או דמשק, עם מכה או חאלב, כבירת המרכז לערביי העולם.

דרשו־נא איפוא את הניתן להשגה; הסתפקו־נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצית – ונשמע קולכם בחבר־הלאומים, והסכימו לתת לכם הלוואות תכופות, ויכולתם להבטיח את עליית העברים ציונה.

יהודה עצמאית תנו־נא לנו, עם הכנסיה הבאה בירושלים, ולא נדע עוד אכזבות על אכזבות ויאוש על יאוש כעל אדמת הנכר הישנה…

ד“ה, י”ז בתשרי תרפ"ח – 13.10.1927

היש אדם שאינו מכיר אותו?

את רוטנברג?

אם תראוהו בתל־אביב או בלונדון, אם תפגשוהו בפאריז או בקהיר, אחד הוא ואין שני לו, תמיד אותה הקומה הרמה, תמיד אותן העינים החודרות, תמיד אותם הפנים המלאים, וקולו נמרץ, אם־כי לחיש; ואגרופו פוקד, אם כי עדין. הכל מרגישים בו אדם, הכל מגלים בו רצון, הכל יודעים בו מטרה. אל הפתעות וקפיצות. מה שאמר אתמול עמד בו היום, מה שיבטיח מחר יקיימו בשעתו. הנה מדוע אהבוהו האנגלים, הנה מדוע כיבדוהו העברים.

הוא יכול היה ללכת בדרכיו של ז’בוטינסקי. כמותו – גם הוא “איש־העם”. כמותו – גם הוא חולש על המונים. ממבטו הקוסם ניתזים ניצוצות. אויה למתנגדו, אהה למזלזלו. ורואה אני אותו משליט סדרים ומשמעת בפטרוגרד הקרנסקית, מתוך משרדיו הרחבים והטהורים.

אך לא זו היתה שאיפתו, כי שונה לגמרי תכונתו מתכונת האיש שאמר להיות גריבאלדי הירושלמי, ויהיה רק לאורח פאריזי וברליני. אין רוטנברג מתגעגע להתרעות, אין הוא נהנה ממחיאות־כפים ומהבעות־אימון ואף־על־פי שעממי הוא בכל נימי נפשו, ואין כמותו בקרבנו לדמוקרטיה אמיתית. שנא הוא את ההמוניות תכלית שנאה. כל מה שנושם הכרזה יבהילנו, ואת מיטב זמנו מבלה הוא במחבואי משרדיו.

כן, משרדיו!

מה גדול הוא התענוג להיכנס אליהם. מה נעימה האוירה המנשבת בהם. טעם ברהיטים, נוחיות בחלוקת המושבים, טוהר וזוך בכל. כל נייר במקומו, כל ספר בארגזו. הקסת נוצצת בנקיונה, ורוטנברג יושב כווזיר בכסאו. גאוה? לא! אך גם לא הכנעה. יחס של ידידות לכל שואל. סימני רצינות בשיחה או בויכוח. אין לו דקה פנויה לאבדה לריק. הדברים קצובים, מדודים, קולעים. קצת הגזמה אולי בסודיות – וזהו איפוא חסרונו האחד בעיני רבים ממעריציו היותר קרובים.

הנהו פה בלונדון, רחבת בדפורד מספר 3. יום גשם ושמש חליפות, אפלה בכל הסביבה, אור וחום בחדרו הרחב. הוא יושב אל שולחנו והניירות לפניו. אני נכנס. הוא קם מלוא קומתו, ודבריו אלי בעברית מדויקה, ממש כבמרכזו התל־אביבי. כבמלון “אלנבי” בבקרו את הבירה. דברים אחדים על מזג־האויר, על הזמן, על ארץ־ישראל ובניה כולם. ומיד אחר־כך – אל הענין, אל העסק, אל השאלה העומדת על הפרק.

הענין, העסק, השאלה העומדים על הפרק ברגע ההוא – מה הם אם לא כל תכניתו? מה הם אם לא חישמולה של הארץ, אם לא השקאת השפלה, אם לא יצירת הבסיס הגדול והנפלא לעתיד התעשייתי של ביתנו הלאומי? לעומד מן הצד נדמה הדבר כל־כך קל ופשוט. הן ניתן רשיון מיוחד לחברת החשמל. הן הובטחו כספים ללא־הגבלה לגישום הרעיון. אך מה שווה הרשיון ומה ערך להבטחות, כשאין תוקף מכריע לראשון, והאחרונות – כשלא נתקיימו אף במקצת?

הוא חשב, הוא האמין, שכל העם העברי כולו יבין את הרגע הגדול. הוא קיווה, הוא היה בטוח, שלא ישאר איש, אם גדול ואם קטן, מחוץ לגבולות תכניתו. שהרי יותר מהמדיניות המסובכה, ויותר מהדברנות הסוערה, ויותר מהתנכלויות המזעזעות – עתיד זכיונו החשמלי של רוטנברג להפוך את ארץ־ישראל לארץ־ישראל באמת. שערו נא: הירדן, הירמוך, הירקון, וכל פלג שמימיו מפכים, וכל אגם שגליו חזקים – הנם בידיו כיום להיותם מקור מרץ וכוח, שיתנו לה לאדמת־האבות את עתיד־הבנים. הכל תלוי בחישמולה של הארץ ־ חייה המסחריים, התעשייתיים, האיכריים. יצליח רוטנברג בתכנית הענקית, ונתגשם חלום הרצל בפחות מדור אחד; יכשל ויפול מחוסר אמצעים – ואבדה ההזדמנות הדוריית לנצחי־נצחים.

את זאת הבין רק הוא. אפילו לא וייצמן, אפילו לא הברון ג’יימס, אפילו לא סר אלפרד מונד, בכל מדיניותו. אכן, כל אלה יחד עזרו לו בדבר, עשרות אלפים נתן הנדיב עשרות אלפים העניק הועד הכלכלי. גם ברנדייס ומק עשו את שלהם, ורבים היו היחידים שהוסיפו מהונם. אפס, כל זה נעשה בלי שיטה ובלי הכנה מראש. קמעא־קמעא ניתנו הכספים. כשהצטרכו למאת אלף ניתנו רק חמישים אלף וכשהצטרכו למיליון לא הושג גם רבע. וצריך היה רוטנברג לנוע מירושלים ליפו, ומיפו לקהיר ומקהיר לפאריז. ומשם ללונדון, פעם ופעמיים, עשר פעמים כבר מאז ההתחלה, בשביל להמס את הקרח ולעורר למעשה את העברים הרדומים. צריך היה הוא, איש־המעשה והמומחה לעבודה, ליהפך למדינאי, לדברן, לסופר, למשורר, לחוזה – בשביל לשכנע את האדיש ולדחות את המתנגד, וביחוד – בשביל לפתוח את הכיסים שהיו נעולים וסגורים.

והנה־הנהו לפנינו היום – אדיר, איתן, ענקי כמעט. תחנת־הכוח התל־אביבית מכניסה כבר רווחים. הסניף החיפאי ייבנה עוד השנה. טבריה לא תפגר אחריה, וסרפנד כבר באופק. וירושלים גם היא, עם התחנה העיקרית, ליד הירמוך והירדן בפגישתם הסוערה, יהיו לממשות חיה בעוד שנתים לכל היותר.

כצד הגיע הדבר למדרגתו זאת? מהו הסוד הטמיר להצלחה המלאה?

שרוטנברג לא התמסר מאז מתן הזכיון ועד לרגע הזה אלא לענין אחד, לענין שלו, לענין שממנו, ואולי רק ממנו, תקוות העברים ביום המחר.

שום דבר לא הזיזו מהמטרה אשר הציב לעצמו. לא חיי היום־יום. לא נועם הממשל. לא נסיונות ידידיו לעשותו למנהיג. אפילו לא קריאת רבים אליו להיות מוכן, באחד הימים הבאים, אם יחליט וייצמן לנוח סוף־סוף ממלחמתו הקשה – לקחת את הרסן מידיו הליאות ולנהוג את עגלת הבית הלאומי העברי. לכל אלה היתה תשובתו האחת: תנו־נא לי לעבוד במחבואי משרדי. איש־הפעולות אני. אוהב־המעשים. את אשר התחלתי אגמור, ובגמרי – ידע אולי עמי, כי עזרתי לתשועתו…

וכאן מסר לי האיש פרטים, שלא הגיע עוד הזמן לגלותם, ושהכנס יכניסו בליבות כל ישראל זרמי אושר וגיל ביום הקרוב להתגשמותם….

אהה, למה לא יעשו אחרים כפנחס רוטנברג? למה לא יצטמצמו טובי־עמנו בעבודותיהם המיוחדות? למה ירצו רצענינו להיות חייטים, ומורינו – למה ינסו להיות מדינאים? למה יאמין פלוני כי יכול הוא הכל ואלמוני כי זולתו אין־שני?

הבו לנו רוטנברגים לבנין ביתנו הלאומי! הבו לנו אנשי־מקצוע, שגורל עמנו לפני עיניהם תמיד, ולא גורלם הפרטי, האישי.

כבן־יהודה בכל ימי חייו; כענתבי בערב מותו; כדיזנגוף בתחילת תל־אביבו, וכרוטנברג ביומנו זה.

לונדון, ט"ו באלול, ז' להצהרת בלפור

ד“ה, כ”ט באלול תרפ"ד – 28.9.1924

רצה המקרה, שאקדים את נסיעתי העסקית בכמה ימים ושאפליג באותה הספינה האיטלקית הגדולה, אשר בה נסעו צירי ארץ־ישראל לועידה הלונדונית המיוחדה. הועידה נקראה כידוע לשם בקשת דרכים מהירות להשגת הכספים הנדרשים להקלת המשבר הנוכחי בביתנו הלאומי.

אין בדעתי לדון כאן על עצם הועידה הזאת. אם מצאו מנהיגינו בלונדון, כי נחוצה היא ברגע זה – הזכות בידם גם החובה להועידה, להכינה ולאפשרה. רוב הצירים הנוסעים אליה לא יחזרו ארצה אחרי נעילתה כדי שלא יצטרכו להוציא כספים נוספים על נסיעה לכנסיה הבאה בחודש אוגוסט. יש להודות כמו־כן שבכלל ניסתה ההנהלה הציונית בירושלים להגביל את הוצאות הצירים לועידת לונדון ככל האפשר, ורובם – גם מנהיגי הפועלים מטברסקי עד לבן־גוריון וקפלן – נוסעים אתי יחד, במחלקה השניה. רק האריות וגוריהם, כמפקד קיש, כה' אוסישקין, כגברת סולד, נוסעים בראשונה. מצד זה איפוא אין מקום לבקורת מיותרה.

אבל, יש צד אחר לכל הענין, שצריך לא רק לעמוד עליו ברצינות רבה, אלא גם למחות כנגדו בכל התוקף. הצד הזה מתייחס לאותה שערוריה לאומית, אשר הוקיעוה כבר למדי ב“דואר־היום” וגם בעתונים אחרים. שערורית הכנסיות והועידות הציוניות בחוץ־לארץ.

כמה פעמים הודגש בעתונות העברית, שהגיעה סוף־סוף השעה להחלטה אראלית בשאלה זאת. ימי הציונות ההרצלית, הוולפסונית והוייצמנית עברו לעד. הציונות אינה עוד רק מילה בלבד. הבית הלאומי היה לממשות החיים. למרות כל המעצורים בדרכנו ניכר כבר מקומנו במפת ארץ־שראל במידה יפה. תל־אביב היתה לעיר גדולה וחדישה. ירושלים וחיפה נתעברו גם הן בהחלט. אחדות ממושבותינו – כפתח־תקוה, למשל – נהפכה לעיר חקלאית ממדרגה ראשונה, ואם אמנם נכון הדבר, שבאשמת ההנהלה הציונית בירושלים לא נבנה עדיין בערינו ובכפרינו גם בנין ציוני צבורי אחד, אשר יוכל לשמש בשעת־הצורך אף מקום־כינוס לועידותינו ולכנסיותינו, ואם אמת הדבר, גם כן, שעוד רוב הנהלותינו הלאומיות מבזבזות את כספי האומה בדירות ובמשרדים לא לנו – כ“מלון יוז” וכ“תחנת הבריאות”, למשל – הרי לא יעיז מישהו להגיד כי אין יכולת לאכסן בירושלים, בתל־אביב, בחיפה, או בפתח־תקוה אפילו את צירי ישראל במאותיהם ואת האורחים ברבבותיהם. הנסיון הראשון בהר־הצופים, עם בוא אלינו לורד בלפור, היה מוצלח למאוד, ובטכניון החיפאי או בזירה המכללנית אשר על הר־הצופים, במגרש התערוכה אשר בתל־אביב, או באולם־האריזה אשר לפתח־תקוה, אפשר לכנס אלפי אנשים בנוחיות מספיקה. שכינוס זה לא יתחרה בפאר הכינוסים בבאזל ובקרלסבד – הדבר מובן מאליו. אך טוב לצירי ישראל – זוהי דעתנו, בכל אופן – לשבת תחת כיפת שמי התכלת של ארצנו היפה, עם יסורים זמניים לפניהם – מאשר ליהנות מכל הנוחיות האירופית המלאה לערי שוייצריה, צ’כוסלובקיה ואוסטריה הנוכריות. מה שיכלו אבות אבותינו לעשותו במדבר סיני במשך ארבעים שנה, באוהליהם ומשכניהם הארעיים, מדוע לא יעשוהו גם צאצאיהם המרובים היום, ביחוד לכשנזכור לרגע קל, כי המדבר העכשוי גן־עדן אלוהים הוא לעומת המדבר האתמולי, מדברם של משה ואהרון שניהם?

אין דבר שיזעזע את הלב כמחזה צירינו אלה בצאתם להשתתף בועידות הגולה. לאיש העומד מן הצד נראה הדבר כעין “בכחנליה” מזוויעה, שאין לה כל כפרה. הגעו בעצמכם: תשעה־עשר צירים – מחוץ לאותם שנסעו כבר עם דיזנגוף וחבריו, השוהים באירופה זה כירח ימים כבר. אם נחשב בדרך ממוצעת את ההפרש שבן מחלקה ראשונה ושניה רק כחמישים לירות לכל אחד מהם, הלוך וחזור, יתברר כי נסיעות צירינו אלה לועידה הלונדונית תעלה אלף ומאתיים וחמישים לירות מצריות, לפחות. חשבו־נא לכל אחד מהם רק לירה אחת הוצאות ליום ותתברר התוצאה, כי רובם ישארו באירופה עד לכנסיה הבאה בבאזל. לחמשת ועשרים צירינו הפעם תעלינה ההוצאות, במשך ארבעה ירחים בערך, כשלושת אלפי לירות, שהן יחד עם הוצאות הנסיעה – ארבעת אלפים ומאתיים וחמישים לירות מצריות. הוסיפו לכל הסכום הענקי הזה כאלפיים וחמש מאות לירות להסעת עוד עשרים עד שלושים ציר מארץ־ישראל לבאזל בחודש אוגוסט הבא, ומצאתם על נקלה, כי ארץ־ישראל הדלה תוציא על ציריה אלה לגולה – לועידה אחת ולכנסיה אחת – כשבעת אלפי לירות!

שבעת אלפים! האין זו שערוריה? שבעת אלפים שתתווספנה בכובדן המלא לכל עשרות האלפים שאנו מוציאים חוצה־לארץ בשביל מכוניותינו האמריקניות ואופנותינו הצרפתיות, מדי שנה בשנה. ובשעת משבר חמור זה בארצנו, האין זה חטא לאומי מאין כמוהו לגזול מחנוונינו ומסוחרינו, מאיכרינו ומפועלינו, את אלפי הלירות האלו, שיכלו להישאר בארץ ולהקל עליה את חייה הקשים עד ליום הישועה?

אם לשבעת אלפי לירות אלו תוסיפו את עשרות האלפים שכינוס הועידות והכנסיות הציוניות יכול היה להכניס לארצנו – אחד הנוסעים עמי בספינה חשב ומצא, כי הועידה הלונדונית בלבדה יכולה היתה להכניס לארץ־ישראל יותר מעשרים אלף לירות, וכי כנסיה אחת לשנתיים, עם מאות ציריה ואלפי אורחיה, עשויה להעניק לארצנו קרוב למאת אלף לירות בדרכים שונות! – או אז תבינו, מה גדולה השערוריה בכינוס ועידותינו וכנסיותינו באירופה עשר שנים אחר הצהרת בלפור. ובזה לא הדגשנו את העובדה המרה, שצירי ישראל מחליטים על עתידות הארץ לא מתוך הראיה על המקום, אלא מתוך השמיעה במרחק אלפי פרסאות מאתנו.

לא! לא! אסור להסכים, שעוונות כאלה יישנו גם להבא! צריך שיימצא האיש, אשר יזעק בקול גדול, אדיר ומפוצץ על הבזבוז הזה. צריך שבועידה הלונדונית עצמה, ובכנסיה הבאה, יקום המנהיג, יקומו אנשי־העם ובני ארץ־ישראל ביחוד – לדרוש שכנסיית באזל בירח אוגוסט תהיה האחרונה לכנסיות הגולה ושהכנסיה הבאה, עם כל הועידות אשר בעקבותיה, תכונסנה בארץ־ישראל, רק בארץ־ישראל!

את הדברים האלה אמרתי לליאו מוצקין, מנוסעי המחלקה השניה בספינתנו; כידוע ביקר מוצקין בארצנו, בשבועות האחרונים, לשם לימוד מצבנו העכשוי.

־ הצדק עמך – השיב האיש המצוין הזה – וצא־נא מעל עמודי עתונך בשאגת־אריה נגד השערוריה הזאת. מה לא נסיתי לעשות בלונדון, הוסיף, לשם כינוסה של הועידה הזאת בארץ־ישראל. לשוא. אטומות האוזניים ועצומות העינים. צריך לזעוק, לשאוג – עד שישמע קולה של ציון.

־ וכבודו יציע את הדבר בכנסיה? – שאלתיו.

־ כן! בכל הכוח ובכל המרץ! וכל אשר אוכל לעשותו אעשה בשביל שתהיה באזל לאגדת־העבר בלבד, וציון למציאות הציונית מיד!

על סיפון ה“וויינה”, מול ברינדיזי.

ד“ה, ג' סיון תרפ”ז – 3.6.1927

כן, רבותי, צריך שהכניסה החמש־עשרה בבאזל, שהיא כנסיית־היובל – יובל שלושים שנה מיום היווצרה, בעיר השוייצית, על־יד גדול מנהיגינו מאז החורבן – צריך שתהיה האחרונה לכנסיות הציוניות בגולה.

צריך שצירי ישראל במאותיהם יבינו סוף־סוף, כי הגיעה השעה להפסיק פעם ולתמיד את חרפת־הנדודים אשר לבמתנו העממית בנסיונותיה למצוא פתרון מהיר ורצוי לשאלת יהודה בתחייתה הנפלאה.

צריך שמנהיגינו ביחוד ומנהלי ענינינו הלאומיים גם הם, יחליטו החלטה סופית לבלתי המשיך מסורת גלותית אשר עלתה לנו בשלושים השנה לציונות המדינית הוצאות עצומות והסבה אכזבות אין־קץ.

מירושלים זאת – שהיתה הראשונה להתריע בכל אפסי היהדות את הדרישה להעברת הכנסיות הציוניות ארצה־ישראל – יוצא היום הקול הזה שוב, עוד ביתר־תוקף וביתר־עוז, ואין אנו מסופקים כלל ועיקר, שבאי־כוחנו בעשרותיהם – יהיו אלה פועלים, חרדים או בורגנים סתם – לא ירשו הפעם שקולה זה האדיר של ארץ־ישראל החיה והרעננה יהיה קול־קורא במידבר, כאשר היה עד כה. הם יכריזו פה אחד כי צילצלה סוף־סוף השעה לעשות את הצעד היותר חשוב בקורות התנועה הציונית – הצעד שחלמהו הרצל בעמדו על צוקי הכרמל ובטפסו על מדרונות מגדל־דוד, מזה כבר תשע ועשרים שנה, והוא – כינוסם של צירי עמנו מכל אפסי התבל בתל־אביב או בפתח־תקוה, אם עדיין לא בירושלים עצמה.

אלוהים אלוהינו! הרק את עצמות המנהיגים נעביר אחד־אחד לציון ונשמתם הגדולה – התרחף גם להבא בישימון הגולה העלובה? את מאכס נורדאו הבאנו כבר למקברת העיר העברית הראשונה, את הרצל גם הוא אומרים אנו לטמון ליד מפרצה של עכו – וכנסייתם של שני ענקים אלה, יצירת־כפם היותר נשגבה, תמשיך את קיומה בארצות־הנכר, על אפם ועל חמתם של צוררי־ישראל, כמעט תמיד?

הנה רק מספר ירחים עברו מאז יצאו את ארצנו ללונדון, לישיבת הועד־הפועל, ארבעים מחברי ההנהלה הציונית ומפקידיה, גם מראשי הסיעות השונות – ספינה מלאה יהודים הנוסעים על חשבונו של העם העברי. אלפי לירות טובות וכבדות, שיכולות היו להישאר כאן, ניתנו לידים זרות ותועלתן לארצנו האומללה אפס עגול וגדול.

צאו וחשבו־נא שוב את אשר תעלה הכנסיה החמש־עשרה לצירי ארץ־ישראל. כל “מלון־יוז”, רוב המשרדים הגדולים והקטנים, יתרוקנו בימים הבאים בקדחת ההסתערות אל באזל המאושרה. עוד כמה אלפים זהובים ייזרקו מחוץ לגבולות ארצנו ברגע המשבר הכי חמור לבית הלאומי העברי.

אם לעשרת אלפי זהובים אלה – כה אומדים אנו את הוצאות בני ארץ־ישראל בבאזל השנה – תוסיפו ארבעים־חמישים אלף הזהובים שיוציאו צירי ישראל לכל פזוריהם ב“ירח הדבש” של הציונות העולמית, בחדשי אוגוסט־ספטמבר הבאים, או אז תשיגו אולי את גודל החטא אשר יחטאו מנהיגינו אם לא ישימו קץ לשערורית הכנסיות הציוניות מחוץ לארצנו.

שערו־נא לרגע קל בדמיונכם העז את ההיפך מכך. שערו־נא שצירי ישראל היו מתחילים לזרום אלינו בחודש זה עשרות־עשרות יום־יום, עדי היותם למחנה הגדול והנשגב של יום הפתיחה. שערו־נא את הספינות מביאות אלינו, אתם יחד, גם אורחים לרוב, אלפים אולי, שהיו משתמשים בהזדמנות זאת לתור את הארץ וללמדה, לכל אורכה ורוחבה – מה רבה התנועה שהיינו זוכים לה בכל פינות ביתנו הלאומי, ממטולה בצפון ועד רוחמה בדרום!

היאוש השחור, האכזבה הצהובה, הרפיון בלבבות, המנוסה לחוץ, היו נפסקים אז כבמגע־קסם, ובשנה זו שהרעש גרם חורבן והרס לארצנו, היתה נהפכת הכנסיה החמש־עשרה לכנסיית הברכה והעידוד, לכנסיית ההבטחה והבשורה, לכנסיית הבנין והנצחון – בכל משמעותן של מלים אלו.

היבינו זאת וייצמן וסוקולב שניהם? היבין זאת אוסישקין בהתלהבותו לירושלים העבריה?

ד“ה, כ”ה בתמוז תרפ"ז – 25.7.1927

פירסמנו לאחרונה ב“דואר־היום” פרטים, הלקוחים מ“קונטרס”, עתון הפועלים, על דבר הוצאותיה של ההנהלה הציונית המרכזית בלונדון, והננו מפנים לכך את תשומת־לב הציבור הארץ־ישראלי. מספרים אלה מגלים תמונה מזעזעת על הבזבוז אליו הגיעו מנהיגינו בארבע, או בחמש השנים האחרונות.

המעניין ביחוד בלוח תרשימי זה הוא שהמשכורות המשתלמות לפקידינו העליונים לא פחתו במשהו מאז החלה תנועתנו הלאומית את עבודתה הבנינית, אלא אדרבה – משנה לשנה עוד עלתה דרגתן, ואם כה ילכו הדברים גם הלאה מי יודע באמת להיכן נגיע? הן זכור נזכור, כי בימי המלחמה העולמית היו חמישים לירות ירחיות לפקידים העליונים משכורת נאה מאוד, ולמחרת השלום בוורסליה הסתפקו הטובים שבנו בשבעים ובשמונים לירות לחודש יחד עם הוצאותיהם; היום, לאחר שירדו המחירים של כל צרכי החיים ולאחר שההכנסות הכלליות הופחתו בכמה וכמה, מאה לירות ומאה ועשרים לחודש נראות בעיניהם כמעטות וכבלתי נכבדות ביותר.

נקח־נא בראשונה את חמשת חברי הועד־הפועל המקבלים יחד 655 לירות לחודש – זאת אומרת: מאה ושלושים ואחת לירה לכל אחד מהם, בדרך ממוצעת; הן אמנם ישנם ביניהם המסתפקים רק במאה או אפילו בתשעים, אבל בשביל־כך מקבל אחד מהם, (שהכל יודעים מיהו), לפחות עד מאתיים לירות לחודש, והשני לו בדרגה – מאה וששים. הוסיפו לסכומים האלה, כדברי ה“קונטרס”, את ההוצאות המשרדיות והתוספות לנסיעות ולבתי־מלון, ומצאתם שאחדים ממנהיגינו מקבלים עד לשלוש־מאות לירה לחודש – או עשרים ואחד אלף פרנקים צרפתים – משכורת שלא חלמו על שכמותה פואנקרה וקלימנסו במיטב חלומותיהם, ומורשה של העם הצרפתי בבית־הנבחרים בפאריז מקבל לשנה שלמה רק שלושים אלף פרנק – ארבע מאות ועשרים ושמונה לירה, או משכורת חודש וחצי של אחד ממנהיגינו הראשיים!…

נעבור־נא למזכירים: מספרם בלונדון שבעה, וזה לאחר כל הצימצום והקימוצים אשר החליטום בזמן האחרון. שבעה מזכירים אלה מקבלים יחדיו 445 לירות במספר עגול – זאת אומרת, ששים וארבע לירות למזכיר. כמובן לא כולם זוכים למשכורת שמנה זאת, ואחדים מהם מסתפקים בשלושים עד ארבעים לירה מדי חודש בחודשו. יוצא מזה, כי מזכיר או שנים, אולי גם שלושה, מקבלים משמונים עד מאה לירה ירחיות – משכורת שלא זכה לכמותה אף מזכירו של לורד קרזון, או של בונאר־לאו¹. ומה נדבר במזכירי מדינות גדולות כצרפת, איטליה וגרמניה אף היא, המסתפקים בעשרים עד שלושים לירה לחודש לכל היותר?

והרי, אילו היו משכורות אלו ענין של חודש, של שנה, של שנתיים, בימים הסוערים של השגת ההצהרה או בתקופת האושר אשר לאחריה, כי אז לא היה אולי מקום לבקורת חריפה יותר מדי נגד הנהלה שלא ידעה עדיין את ערך הכסף; לצערנו, הרי עברו כעשר שנים מאז החלה הנהלתנו לשאוף להצהרה ולתוצאותיה, וכשש שנים מאז ההצהרה עצמה. ומה רואים אנחנו? שעם חלוף החודשים והשנים הולכות ההוצאות ומתרבות, בה בשעה שההכנסות הולכות הלוך והתמעט במידה מבהילה, ובה בשעה שמחיר צרכי החיים ירד עד לחמישים אחוזים ממש לעומת המחירים של לפני שנה.

אל־נא נזלזל בדבר: אלף ומאה לירות לשנים־עשר פקידים העליונים בכל חודש הן 13,2000 לירות לשנה, שאליהן יש להוסיף כששת אלפים לירות הוצאות משרדיות ונסיעתיות, וכעשרת אלפים לירה למנהלי קרן־היסוד, קרן־הקיימת ושאר הקרנות – שהן יחדיו יותר מעשרים ותשעת אלפים לירה; אלה בלונדון – ומה בפאריז? בברלין? בווינה? בטרייסטה? בניו־יורק ובירושלים שלנו עצמה? בצדק העיר עתון אמריקני, כי הפקידים העליונים שלנו, בכל קצווי העולם, עולים לנו שנה־שנה לא פחות מרבע מיליון לירות טבין ותקילין.

הנה מדוע אין ההנהלה הציונית יכולה לאזן את הוצאותיה עם הכנסותיה תמיד! הנה מדוע יש לנו, בארץ־ישראל עצמה, גרעון של מאה וששים אלף לירה השנה הזאת, ואין אנחנו מזכירים בחשבון הזה את גרעונות העבר העולים לכמה מאות אלפי לירה. יותר ויותר אנו שוקעים ביוון־הביצה הבזבוזית, ויותר ויותר מתחזקת אצלנו המסורת המשרדנית, הפושה על סביביה והיוצרת בחברה משרדים חדשים עם תקציבים חדשים לבקרים.

כשניהלנו, לפני שנתיים, את מלחמתנו העזה נגד הביזבוז הציוני אשר להנהלתנו הלונדונית והירושלמית, שאל ראש ההנהלה הירושלמית: מה נרויח אם נביא קימוץ קטן במשכורתם של פקידינו העליונים? הנקמץ מאה לירות לחודש? האם בזה נציל את המצב ונתנער מעולו של המשבר האוכל אותנו? על שאלתו זאת השיבונו אז, משיבים אנחנו היום, ונשיב גם מחר לבלי־סוף: לא! לא! מאה פעמים לא! לא אלף ומאתיים לירה לשנה אפשר לקמץ תיכף ומיד, אפילו פה בארצנו, אלא מאלף עד אלפיים לירות לחודש, לפחות, ואילו עשו זאת כבר לפני שלוש שנים, או שנתיים לפחות, הרי קמצנו כבר חמישים אלף לירה, עם הריבית השנתית העולה לכמה מאות. הוסיפו לכל הסכום הזה את הקימוצים שאפשר היה להביאם במשכורות הנהלותינו אשר בגולה, ומצאתם כי יכולנו להרויח – כן, להרויח! – מאה־אלף לירה מדי שנה בשנה בקופת הוצאותינו הלאומיות.

מאה־אלף לירות שנתיות! הן בזה אפשר להציל את כל מעמדם של מורינו. ביחוד אם נביא קימוצים גם במשכורותיהם של מורינו העליונים גם הם; הן בזה אפשר לתקן את מעמדה של “הדסה”, אם יתרצו סוף־סוף מנהליה ורופאיה לשכוח את הקערות הדשנות והמלאות של ימי רובינוב והנהלתו המוזרה. הן בזה אפשר להכניס לארצנו אלפי חלוצים או לייסד מושבה לכל שנה, או לבסס את המכללה הלאומית, או כל מה שתרצו.

אכן, מתכווץ הלב ושותת דם למראה העוני והמרדות השוררים בקרב מאות ומאות מטובי עמנו כאן בשל “שולחנם המלא” של הגדולים למיניהם. אכן נוראה היא גם המחשבה שהציונות העולמית האוספת את פרוטותיה בכל־כך עמל ותחנונים מכלכלת בסכומים אלה רק מתי־מעט מהעם העובד בציון.

ואל־נא יאמרו, כי הנה הלך וייצמן אמריקתה לגרוף לארצנו מיליונים; אל־נא יחשבו כי מיליונים יזרמו אלינו בקביעות גם להבא. מי כוייצמן עצמו יודע כמה קשה לדלות דולר אחד ממצולות האוקינוס היהודי? מי כמוהו יודע, כי יש גבול גם לדולר זה אף בליבו של הנדיב אשר ביהודי העולם? לא על נדבות בלבד אפשר לבנות בית־לאומי. ואם לא נוכיח לפחות, כי חסים אנו על פרוטות העם וכי יודעים אנו להסתפק במועט – בעוט תבעט בנו הפרה החולבת מזה כבר ארבעים שנה, וזאת בטרם הקימונו אף את הנדבך הראשון לבנין עצמו…

בה בשעה שממשלת ארצנו מצמצמת את מספר פקידיה עד למעוטה הכי אפשרית; בה בשעה שהפקידים הנשארים רואים את משכורתם מתמזמזת וחוזרת לדרגה הרגילה של לפני המלחמה; בה בשעה שאפילו מושל ממדרגה ראשונה בכל אחד מארבעת מחוזותינו אינו מקבל בסך־הכל יחד עם הוצאותיו יותר מתשעים לירות ירחיות – האם לא הגיעה השעה לפקידינו העליונים לצעוד את הצעד הגדול – לא לקראת קיצוץ של עשרה למאה – מה נלעג הדבר ומוטב שלא נעשנו – אלא לקראת הפחתת שלושים, ארבעים וחמישים אחוז מהמשכורות הבזבזניות של ימינו אלה.

הבו־נא איפוא את “גרזן הקימוץ”, והכו־נא פעם אחת בקופה המעניקה: ששים לירות לפקיד העליון, ארבעים לירות לפקיד הבינוני, עשרים וחמש לירות לפקידים הרגילים, ולא פחות מעשר לירות לעובדים מן השורה.

לא רק בהנהלה המרכזית, לא רק ב“קרן־היסוד” וב“קרן הקיימת”, אלא גם בכל שאר המוסדות, למקטן ועד גדול, ובקרב הנהלות הפועלים אף הם.

כי גם בכם – ה“פועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה” – פגעה צרעת המשכורות השמנות ואין גבול לבזבוז ולבלבול השורר בקופותיכם.

מלמעלה ועד למטה – יושם קץ לשערורית המשכורות!

ד“ה, ג' באייר תרפ”ג – 19.4.1923

מנאמיו המזהירים של אורחנו ואזרחנו הגדול, זאב ז’בוטינסקי, בתל־אביב ובירושלים, והתרעת הקהל העצום לקראתו גם בעיר העבריה הראשונה וגם בבירת יהודה המשוחררה, הינם מאורעות דוריים בתחייתנו השלישית, מאורעות שלא זכינו לכמותם זה עשרות בשנים – מאז בא אלינו הרצל לפני עשרים וחמש שנים, והנדיב הגדול בערב המלחמה העולמית.

יביעו אוהבי־הקינטורים ומבטלי־הכל את קנאת־מרירותם כנגדו, אם זהו רצונם – לחינם כל עמלם. לזאב ז’בוטינסקי, יוצר הלגיון העברי ומנהיג צעירותנו הרעננה, יש אחיזה כזאת בליבות ההמונים הרחבים, שכל נסיון ליצור אוירה מחניקה מסביבו לא תצליח בשום־אופן. קולו כאריה ישאג, עינו כנמר תלהטנה, אגרופיו כפיל יהלומו, ומקצווי ארץ־ישראל עד קצווי־הגולה יוודע הדבר לתהילה – כי האחד הוא ברגע זה ז’בוטינסקי למשוך אליו עשרות אלפי איש ואשה, זקן ונער, שגעגועיהם לשמו, שמשאת־נפשם לדבריו, שהגיגם אחר־כך לאשר הגיד ואמר, הצהיר והכריז – אם מסכימים הם לדבריו ואם לאו.

ואיש זה יושב עכשיו בארצנו ומחכה לפעולה, לעבודה, לאחריות. הנעמוד מן הצד? הנסתפק במחיאות־כפיים ובהתרעות רועשות לגיבור היום? או יחדיו כולנו – כל מי שזיק היושב בליבו, כל מי שמעוף־הרעיון במוחו, כל מי שתוקף הרצון בעורקיו – נפנה־נא את הדרכים לפניו, ניישר־נא את ההדורים על שביליו, וכבימי אגריפס לפנים קרוא נקרא לו בזרועות פתוחות: אחינו אתה, בוא ושב־נא בכסא־הכבוד המחכה לך!

ויהי־נא הדבר ברור מראש: לא בכל נוטים אנו לדעותיו של המנהיג הצעיר. אם בשאלת התחדשותו של הגליון העברי, שעדיין לא הגיע זמנו לדעתנו, ואם בשאלה הערבית והקרקעית, שרואים אנו אותן בעינים אחרות לגמרי, דעותינו נפלגות. עוד יותר: כמה וכמה מהדברים שהגידם בתל־אביב לפני עשרות אלפי שומעיו; כמה וכמה מרעיונותיו הנוצצים במגרש “המכבי” הירושלמי, אינם תואמים את מטרותינו ושאיפותינו. לא כאן המקום לפרטם, ובאחד הימים הבאים עוד נשוב לעסוק בהם באריכות. אך בדבר אחד אין להטיל כל ספק: כדעתו דעתנו – לשנוי יסודי, עמוק, החלטי ומכריע בכל חיינו הציבוריים. כמוהו כמונו, אחת דרישתנו למהפכה שלומית וטבעית בהנהלת עניני הבית הלאומי העברי. כמוהו כמונו אחד חלומנו – לראות עוד עינינו אנו, ולאו דוקא בעיני מי שיבואו אחרינו, את חידוש העצמאות הלאומית על אדמת־האבות. בדעות אלו, בדרישה זאת, בחלום זה, ז’בוטינסקי הוא שופר, נס ודגל. הנועז, האמיץ והחופשי שבכולנו הוא, אין אחר כמותו לשחרור פנימי, לעמדה חפשיה, לניתוק אמיתי מכל השפעה חיצונית, רוחנית או חומרית. לא התהמנות השמאל ולא אדיקות הימין, לא מלים מבריקות ולא מטבעות מצלצלות יוכלו להאציל עליו מכוחם ומאונם. בכוח יוצא מן־הכלל מסמל הוא כיום הזה את המחאה העברית בכל עזוזה וגאוותה. דבר אל האחרון שברחוב, אל הערבי שתפגוש בעסקיך, אל האנגלים שענין ממשלתי לך אליהם, ופה אחד יגידוך אלה: אכן, גיבור האיש הזה להגיד את אשר בלבבו, אם טוב הוא הדבר ואם רע.

ובשל־כך בלבד חייבים אנו לו כבוד והערצה.

השאלה היא עכשיו – מה תהיינה תוצאות ביקורו של ז’בוטינסקי בארצנו? הכגדולים האחרים, שתחילתם התנגדות ומלחמה וסופם כניעה ומשרה, יהיה ז’בוטינסקי גם הוא ? הלא תזכרו את אשר קרה לו בכנסיית ווינה לפני ארבע שנים? כדי להשתיקו, כדי להכריעו, כדי להחריבו – צירפוהו אז לועד־הפועל הגדול בלונדון כאחד החברים העיקריים אשר להנהלה המרכזית. ותוגד כאן לז’בוטינסקי בכל הפתיחות הדרושה: נדהמים עמדו אז מעריציו למחזה ההוא. הם לא יכלו להבין כיצד הסכים החריף שבמבקרי השיטה הנוכחית שיכניסוהו לועד, אשר רוב חבריו היו מטרה לחיציו השנונים, ונמצאו גם לא מעטים ממתנגדיו שהעיזו ללחוש באוזני הכותב את המאמר הזה כי “הכסף יענה את הכל”. לאושרו של ז’בוטינסקי, לאושרם של מעריציו וידידיו, לא ארכו הימים והדברים התלבנו והתבררו למדי. ז’בוטינסקי הסכים להיכנס להנהלה בתקוה שההבטחות לטיהור האוירה ולשינוי הערכים תתממשנה מיד. הוא הסכים לדור בכפיפה אחת עם הפייבלים, ההנטקים, ההלפרינים והאחרים, מאמונתו שהשעה החמורה דרשה אחדות־הכוחות וסילוק הפניות האישיות. לכשראה ונוכח, אבל, כי חברותו בועד־הפועל לא בלבד שלא הביאה את השינוי הרצוי, אלא שגרום גרמה להפגת ההתנהגות בשל ההאשמות אשר נרמזו כנגד ההנהגה – קצה נפשו במירמה אשר מסביבו. הוא יכול היה כרבים מחבריו, להשמין ולבעוט במשרתו החדשה. יכול היה לחיות חיי שקט וכבוד בביתו, חיי אושר וחגיגות באסיפות ובמשתאות הציוניים. אפס, לא זוהי דרכו של ז’בוטינסקי. למן הרגע שבו נתגלה לפניו כל הרקבון הפנימי אשר בהנהלה הנוכחית, קם מלוא קומתו וקרא לנשיאיו: “לא!” גדול ומחריד, ויסתלק מהעבודה אשר אליה הוזמן, על־מנת להקדיש את עצמו שוב לנהל את ההתנגדות הבריאה והעקיבה. יותר משנתים עברו מאז, ועודנו נמצא בראש המתנגדים.

*

והנה בא לארצנו, והנה הנהו בקרבנו, בתוכנו, לידנו יום־יום. אם בחיפה ואם בתל־אביב, אם בעמק ואם בהרי־יהודה – אין אחד מאתנו של ירגישהו. אחת היא אם נלך לשמוע למנאמיו ואם נחליט להישאר בפנים חדרינו לבלי ראות את גיבורה של עכו על במותיו. את שמו אנו שומעים, את קוי־פניו אנו רואים, את השפעתו, את קסמו, אנו מרגישים. הוא נע והכל נעים עמו. הוא דומם והכל דוממים אחריו. הוא רוצה, והכל ירצו מה שירצה הוא. זהו דבר שלא זכו לו אפילו וייצמן וסוקולוב במרום זוהרם.

מדוע לא נשתמש בכוח הזה? מודע לא נדע לרתום לתועלתנו, לתועלת הבית־הלאומי במכאובי־לידתו, את הר־האש, שלבתו אינה פוסקת לילה ויום? הנה־נא הולכים וקרבים ימי הבחירות הכלליות לעיריית תל־אביב. היו ימים שראינו בדיזנגוף, יוצרה ומרחיבה של העיר העברית הראשונה, את טיפוס הכנעני הנמרץ שהיתה זקוקה לו בהתפתחותה. היו ימים שתל־אביב ודיזנגוף שמות נרדפים היו בעינינו, אם־כי בוש תבוש עיר עבריה זו בפני חברתה הדרומית – פואדיה המצרית־אנגלית היום, האנגלית־עברית מחר. הימים האלה עברו לנצח. למרות כל אהדתנו למי שהיה ראש תל־אביב עד לפני זמן־מה, לא הוא האיש העתיד לעמוד בראשה מחר. יש דברים, שאינם מוטלים בספק. דיזנגוף איחר את המועד אשר נקבע לו במרומים, ואם תוחזר העיר משלטונה הפועלי לבעליה החוקיים, לרוב המכריע שלה שאיננו שמאלי – לא ל“מאיר” האתמולי יימסר רסן־הממשל לארבע השנים הבאות.

במצב זה של הדברים – אין איש אחר שיעמוד בראש תל־אביב זולת זאב ז’בוטינסקי אורחנו. אורחנו, מפני שאין לו כל משרה קבועה בארץ זאת. אורחנו, מפני שאם לא נעשה דבר־מה להחזיקו בקרבנו יוכרח לצאת את הארץ שוב לשנים רבות־רבות מאוד. בשל המאורעות שאירעו בתל־אביב בשנתים האחרונות, רק הכסא אשר בו ישב דיזנגוף ישיבת כבוד יותר מחמש־עשרה שנה. לבלוך־בלומנפלד אין בו מקום. למוסינזון ולטברסקי אסור לתת בו תפיסה. כל הסיעות שאין פניהן למהפכה אובדות־עצה. חסר הכוח, חסרה האישיות, שמסביבה יתרכזו אנשי יזמה ומרץ המוכנים לשביתת־זין בעבודת התחיה. המועמד היותר עממי למשרה זאת, פנחס רוטנברג, שקוע ראשו ורובו בחישמול הבית הלאומי העברי, ואם הטה יטה את לבו לעבודות אחרות לא יזרמו אליו הרידינגים והרוטשילדים, אשר עשו עד כה. לא־כן הדבר עם ז’בוטינסקי. המקרה רצה, שחופשי הנהו היום לעמו. חופשי מכל השפעות ימין ושמאל. פנו־נא אליו, התל־אביביים, והעמידוהו־נא בראשכם!

לא כאל מנהיג הרביזיוניסטים ופנים אנו במאמר זה. לא כאל מנהיג סיעה בכלל. יש רגעים בחיי עם שהסיעות נטמעות, שההבדלים נמחקים, שהאויבים מתחבקים. לרגעים אלה הגיעה ארצנו בימיה אלה. עם המשבר השורר באצרנו מדן בצפון ועד לעציון־גבר בדרום, עם האנראכיה שעשתה בנו שמות ללא סוף וגבול – נחוצה לנו יד חזקה, נחוץ לנו קול רועם, נחוצים לנו כוחות צעירים, וז’בוטינסקי הוא־הוא האיש שבו נתמזגו כל אלה יחדיו. בעיני ההמון העברי הוא דגל הגאון והעוז. בעיני התושבים הערביים –הוא שמשון המרחיב את הכל, ובעיני האנגלים – המחאה היותר חיה לעוול ולעושק הנעשים לנו פה ושם, אם על־פני ההר ואם בסבכי־הבקעה.

התאספו־נא כולכם, אתם הצעירים, הלאומיים, הבלתי־מפלגתיים, הימניים המתונים והשמאליים הפושרים – כל הרוצים בליבוי התנועה ובהתחדשות הגבורה, ועל שכמכם נא הרימוהו, והסיעוהו־נא בתרועת־איתנים לאולמי העיריה העברית אר אל תכלת ים־התיכון. כי זהו, ורק זהו מקומן היום. ממקום זה, ורק ממקום זה, יישמע קולו של הלביא הצעיר, בשאגתו האדירה בעוצמה שלא ידעתה עד כה הגולה הנרחבה; בעולמה, שתוכן יפה־יפה על ידי השלטונות האנגלים.

אכן שומעים אנו לוחשים באזנינו מקרב מעריציו הרבים: רק עיריית תל־אביב לז’בוטינסקי? מה קטנה המישרה לגדולתו של האיש, לשאיפתו העממית, המנהיגית.

לזה נשיב בלשונו של ז’בוטינסקי עצמו: “אל תגזימו, רבותי”! לא העיר היא העושה את אישה, אלא האיש הוא העושה את עירו. תל־אביב, לעת־עתה, היא התגלמות העצמאות העברית בצמצומה ההכרחי. במי האשם אם צרים גבולותיה העכשויים, אם מוגבלות אפשרויותיה המידיות? עם כל זאת, הן די פתוחים אופקיה לפנינו, די סואנים הם חייה הפנימיים, די מבטיחים סימניה לעתיד, בשביל שתהא נחשבת עוד מהיום למרכז המדינה העברית, למרות הכל.

משם, מאולם העיריה אשר ברחובו של ביאליק, ממרום הבנין שחלונותיו משקיפים להררי יהודה ושומרון – משם, ברצונם של הרבבות אשר יבחרו בו בסערת־נעוריהם, יוכל ז’בוטינסקי לדבר בלשון אחרת לעם ישראל כולו, לערבים שכנינו אף הם ולשליטינו הבריטיים בעקשנותם לרגעים.

לראש תל־אביב עשוהו־נא, הבוחרים כולכם, מבלי הבדל סיעה ומפלגה, והיתה אז מחאתכם זו העזה לאבן־פינה בדוריה העבריה החדשה וביטוי לרגע הגדול של הגל העממי מסביבו.

ד“ה, י”ב בחשון תרפ"ז – 20.10.1926

אחרונת השערוריות – שהיתה גם הראשונה להן – היא בלי ספק אותה הקשורה בוויעוד הכנסיה הציונית על אדמת נכר שוב – בעיר לוצרן הפעם.

אכן, מודים אנו כולנו כי יפה, צוחקה ולטיפה היא עיר שווייצרית זאת. מאולמי הבנין, אשר בו יתאספו צירי ישראל לאחת כנסיותיהם היותר חשובות, מאז הלך מאתנו המנהיג הגדול, השקף ישקיפו אלה בכל שעות היום והלילה על פני מראות טבעיים, שמעטים כמותם אפילו בארצנו רבת־הקסמים. יתרון נוסף למקום הנהדר הלזה הוא העדר החום המחניק בימי אב ואלול, ורוחות קלילות ירעננו את באי־כוחה של הציונות העולמית בת מיליון השקלים.

אפס, כלום די בנימוקים אלה כדי להטיל על אומתנו דלת־האמצעים עשרות אלפי לירות – אם לא אולי מאתים אלף! – שהיו עוזרות בהרבה למהלך העסקים בארצנו בימי “תרדמתה” הקיצית? פעם אחת פעם, ללא הפסק כמעט, טען עתון זה, כי חטא הוא מאין כמוהו להמשיך את קיום כנסיותינו הציוניות בגולה, ודברי נשארו כקול־קורא במדבר. פעם אחת פעם הוכחנו, על יסוד עובדות ומספרים, כי כל כנסיה בתל־אביב, בחיפה, או בירושלים, תספק לא רק את דרישותיהם של אלפים ורבבות מהתושבים בכל מקצועות הכלכלה היום־יומית, אלא – וזהו העיקר – גם את שאיפותיהם של הצירים עצמם אשר ימצאו, בימי שהותם כאן, מזון לרוחם המהססת וסיכויים לעתידותיהם הם.

וכל אלה לא הועילו כלום בפני המציאות המרה של רצון רוב הצירים הציונים לבלות את החודש הניתן להם על־ידי השוקלים במנעמי החיים האירופיים.

לרגע קל דומה היה אמנם כאילו נעשה צעד כלשהו לקראת פתרונה של בעיה כאובה זו בדברי־ימי התנועה הציונית, ובאי־כוח הוועד הפועל הגדול התכנסו בארצנו לפני כמה ירחים. ואולם, יש המרננים כי דוקא ועידה זאת – היא־היא אשר גרמה לדחות גם הפעם – ואולי עוד לשנים רבות־רבות – את העברת כנסיותינו לארץ.

הטענות ידועות למכביר: אין אוירה שקטה לויכוחים מתונים ואין נוחיות מספיקה לשיכון הצירים. עיני השכנים נטויות יותר מדי לכל הנעשה בעצם ארצנו אנו, ומצד הממשלה גם היא הלחץ גדול יותר מדי.

ועוד טענות בלתי־מיוסדות שכאלו.

מדוע אין טוענים כזאת הערבים שכנינו? מדוע אין הם הולכים לקהיר, לבגדאד, למכה, לדמשק, לביירות? מדוע אין הם בוחרים בקושטא, בתוניס, באלג’יר ובטנג’יר.

תיאמר־נא האמת בכל מערומיה:

יען הם עם בארצם ואנחנו עודנו עדר ללא קרקע אמיתית מתחת רגלינו. כדברי אחד הטובים בעמנו – אפילו בארץ־ישראל עוד מקננת בנו הגלות ואין אנו מרגישים כמה מוזר הדבר לכנס את כנסיותינו בחוץ־לארץ.

מגרש התערוכה, עם בניניה הענקיים ועם האצטדיון בצידם, יכולים היו לספק כל דרישה ציונית צודקה. אבל מבכרים אנו את אגם־לוצרן על אגמי הגליל והערבה.

היושם קץ סוף־סוף, לשערוריה זאת בעולמנו הציוני?

ואולי יוכרז בלוצרן הצורך הזה מפיו של נשיא הציונות להבא – יהיה מי שיהיה?

כי הנה, יחד עם ויעוד הכנסיות הציוניות בנכר, יש גם בולמוס הנסיעות מארצנו בירחי הקיץ לנכר.

חלילה לנו כמובן לדרוש את ביטול הנסיעות מחוץ לגבולותינו, כנעשה בכמה וכמה ממדינות אירופה וארצות־הברית. אפס, כשמודיעים לנו, בעתונים גם בעל־פה, כי בקיץ הזה יוצאים את ארצנו ששים אלף איש למשך ארבעה ירחים, וכי ששים אלף אלה מוציאים אתם לחוץ־לארץ מיליון וחצי לירות, שרובן המכריע – מיליון לכל הפחות – יכולות וצריכות היו להישאר במולדת – הרי מגיע הענין למדרגת שערוריה ממדרגה ראשונה.

די לעבור בחוצות תל־אביב וחיפה ביחוד כדי להיוכח כי היציאה הגדולה הזאת לבשה כמעט ממדים של בריחה המונית.

בורחים ממש לכל כנפות העולם, בורחים זקנים, נשים וטף. בורחים חולים ובריאים, בעלי־כסף ובעלי כיס ריק, תלמידות ותלמידים. הנסיעה חוצה־לארץ היתה לא רק לאופנה, לנחיצות, לעיקרון, אלא – וזהו הרע מכל – למחלה, למגפה, למכת־ירח ממש.

ובינתיים נשארים הבתים כאן ריקים והעסקים יורדים, והתנועה נפסקת, ובתי־המלון קובלים, והמחזור הכללי משותק, ועצם ה“פרוספריטי” ניתן הוא בסכנה.

למה יבנו אנשים נועזים בתי נופש בכנען, על הכרמל, במטולה, בבית־הכרם, בתלפיות, ובשאר נקודות הזוהר אשר לארצנו בימי שרבה? למה תתאמצנה אגודותינו לפתח את ענף התיירות בקרבנות גדולים כל־כך, אם בירחים מעטים מוציאה הארץ, באשמתנו אנו, את מרבית הרווחים שנצברו במשך שבעת או שמונת ירחי החורף והאביב?

טוב לבקר בלבנון, באי רודוס, בקפריסין, ביוון ובאירופה, במידה ידועה, בשיטה קבועה מראש ומתוך משמעת לאומית. אבל לבריחה המונית אל ארצות אלו – אין מקום, והחטא גדול מנשוא.

גם לה, לבריחה זו, צריך לשים קץ ביד חזקה ובעוד מועד!

ד“ה, כ”ד בתמוז תרצ"ה – 25.7.1935

אדוני וידידי הגדול,

אתמול פניתי, מעל דפי “דואר־היום”, לדעת הקהל היהודאית בקריאה לאחדות כל מפלגות עמנו. הצעתי להטיל על סוקולוב וחבריו בהנהלה הציונית החדשה להקים מאחדה (־ קואליציה) לאומית עברית, דוגמת המאחדה הלאומית האנגלית, אשר הורכבה רק לפני ימים מעטים בלונדון. אם יישמע קול זה מציון ברגע ובמקום הרצויים, ואם תוחזר אלינו מגדות ה“תמזה” בת־קול ציונית נאותה־ שאלה היא שלא אמהר לענות עליה, אם בחיוב ואם בשלילה. הן פלאים ירדה הציונות העולמית בשנים האחרונות, ומריבות מפלגותיה קרעוה לקרעים במידה כה מדאיגה עד שגובר החשש להמשכת הריקנות העכשוית לשנה, לשנתיים, ויותר מכן אולי. הנה מדוע מרהיב אני עוז לפנות ישר אליך, פנחס רוטנברג, במכתבי זה.

אני, היודע את אשר עשית לעמך למחרת אותו אב תרפ"ט בארצנו זאת; אני, שהייתי עד שמיעה וראיה גם בלונדון לאותו מאמץ נפלא מצדך להצלת ביתנו הלאומי ברגעי שקיעתו המבהילה; אני, שבאזני הודו מנהיגינו הגדולים גם בפאריז, שאלמלא השפעתך האישית על הגדולים ביהודי אנגליה – לורד מלצ’ט המנוח, וייבדלו לחיים ארוכים – סר הרברט סמואל ולורד רדינג, כי עתה לא היה עוד מנוס ומפלט לתנועה המוליכה ציונה. הרשות בידי, כמדומני, לפנות אליך בשם אלפי קוראיו של עתון זה, כדי להביע לפניך את משאלתם בשעת חירום זו לביתנו הלאומי על אדמת האבות, והוא – שעם אחת הספינות הראשונות המפליגות אנגליתה – בספינת־האויר אפילו, אם גם תוכל, לשם קיצור הדרך – תשים את פעמיך לבירת הקיסרות הבריטית – לעמוד בה על משמר עמך וארצך.

הזדמנות יוצאת מן הכלל ניתנת לנו עם הקמת המאחדה הלאומית הגדולה בלונדון; הזדמנות, שרק אחת לדור או למאון זוכים לה העמים הקטנים והרצוצים במלחמתם לתחייתם ולהתבססותם; הזדמנות, שלכמותה זכינו אמנם בימי המלחמה העולמית, עם השני לנובמבר 1917, ולא ידענו למצות הימנה את מרבית זכויותינו הדוריות; הזדמנות, שאם לא נדע להיאחז בה הפעם עם גל ההתלהבות הבריטית, נחמיצנה אולי לנצחים…

פאספילד, האיש אשר אותו כינה וייצמן בכינוי הכבוד “פרעה זמננו” – איננו עוד, ויחד עמו יורחק מבמת המדיניות העויינת גם שילס הצורר, שעוד הספיק לקלוע בנו בועדת המנדטים בז’ניבה את חיציו המורעלים. במקומם נתמנה למשרת וזיר המושבות, אמנם איש ה“לייבור” אף הוא, אך מהטובים והנאצלים שאינם יודעים משוא־פנים ושהבטחות אנגליה בעיניו אינן “סמרטוטים נייריים” – תומאס האדיב, אשר ידענוהו עוד מתמול שלשום באהדתו לעם ישראל ולשאיפותיו הציוניות.

יחד אתו יעמוד בראש עניני הפנים סר הרברט סמואל, נציבנו הראשון, ובראש עניני החוץ לורד רידינג, משנה המלך בהודו לשעבר – שניהם ידידיך ותומכיך ברגעים היותר קשים לקורותינו האחרונים. בולדווין, שני הצ’מברליינים, לורד היילשם, סנאודן, מקדונלד גם הוא, ומאחורי הפרגוד אותו ה“וולשי הקטן”, אותו לויד ג’ורג', נותן ההצהרה הבלפורית, המנצח האמיתי בכל המהפכה האנגלית מגבוה. הן לנצח לא נשכח את מלחמתם של כל אלה לטובתנו למחרת המאורעות הדמיים, וביחוד אחר פירסום “הספר־הלבן” של לורד פאספילד. מיהו אשר יכחיש כי לפנחס רוטנברג עם וייצמן גם הוא, היה חלק־הארי במלחמת איתנים זאת – להצלת עמנו בארצנו?

השתקע־נא איפוא בלונדון לכמה ירחים, לכמה שנים אם צריך, להיותך יושב בקרבת אותה הממשלה הגדולה והאדירה, שאחד ממתנגדינו כאן כינה אותה בכינוי המוצלח “הווזרה הציונית” – ועזור־נא ליצור בקרבתה ומסביבה אותה המאחדה העברית אשר בה דברתי במאמרי, ואשר ישתתפו בה בהכרח גם וייצמן וגם ז’בוטינסקי ה“אויבים”, כי רק לך המרץ, הרוח והמסכות למימוש רעיון גדול זה.

ואל־נא תטען, כטענתך תמיד, כי דרוש אתה כאן, על גדות ירדננו הקדמון.

עבודתך בגולה קרבה לקיצה. בכוח כשרונך ורצונך הקימות מפעל שאינו תלוי עוד באיש אחד, ולו גם ביוצרו הכביר. המיפקדה אשר עמדת בראשה רבת־נסיון היא כבר ויכולה, אם רק תרצה בכך, לנהל את הענינים להבא בכל הזהירות והיכלנות הרצויות.

תן־נא לה להמשיך את מבצעך הענקי עם פקודותיך ממרחקים.

מקומך, רוטנברג, בשעות אלה – לא בנהריים.

מקומך בחזית הציונית המשותפה – בלונדון הקיסרית, שממנה הפתעות לא נעימות אולי, אם לא יהיו שומרים להטותן לצינורות הנכונים.

מציון ילווך כל הברכות וכל התקוות. כאיש אחד נעמוד לצדך.

והיית אתה, פנחס רוטנברג, המחזיר ליהודה השלישית את אמונתה בעצמה.

ד“ה, ג' בטבת תרצ”ב – 13.12.1931

לפני ימים מעטים הציע “דואר־היום” הצעות ממשיות לפתרון בעיית כותלנו המערבי; ראשית, מוסדותינו הרשמיים – הועד הלאומי ומשרד הרבנות – יתבעו לדין את מעוללי העלבונות התכופים ליד שריד־עברנו הגדול, ושיועידו לכך את גדולי עורכי־הדין אשר לנו בארץ.

שנית, אם יימשכו מעשי ההתעללות בזכויותינו גם להבא, תכריז “כנסת ישראל” על הימנעות כללית מכל הליכה אל הכותל ומכל תפילות לידו.

שלישית, תוגש דרישה מיידית לממשלה למנות משמר של שוטרים יהודים, תחת פקודת מפקד יהודי, אשר תפקידו יהיה להשגיח בקביעות על מבואות הכותל ומוצאותיו.

כי צדקנו בהציענו את ההצעות הללו הוכיחו לנו שלושה מאורעות אשר באו זה אחר זה, בפחות מארבעים ושמונה שעות:

א. כבוד הרבנים הראשיים הכריזו תענית בשל העלבונות האלה, והכל יודעים כי לא על־נקלה מכריזים מנהיגינו הדתיים תעניות ממין זה.

ב. בויכוחים שהתעוררו מסביב למנאמיהם המזהירים של אוסישקין וז’בוטינסקי באסיפה הסגורה של הועד־הלאומי בתל־אביב הוצע – ואפשר לומר שכמעט הוחלט – לשלוח לאירופה ולאמריקה מלאכות מיוחדה לשם הוקעת הנבלה שנעשתה לנו על־ידי השלטונות בירושלים.

ואחרון־אחרון נורא:

ג. אותו מושל קטן ודל־דעת; אותו פקיד נמהר וחסר־אחריות שאין איש מבין כיצד הגיע לשלטונו בבירת ארצנו, העיז להוסיף עלבון חדש לעלבונותיו הקודמים בקראו אליו את הרה“ג קוק ואת ה' מיוחס, ובצוותו עליהם להפסיק את מאור ה”לוקס" שהאיר את חצר כותלנו בלילות החשוכים.

דפדפו־נא בספרי־הקורות לירושלים זו למצוא השוואה כל־שהיא למעשה אשר כזה! לא בימי מסעי־הצלב, לא בימי צלאח־אלדין, לא בימי טיטוס אף הוא, ידעו אבותינו פקודות נמבזות אשר כאלו. לא בימי השולטאנים התורכים, בכל־אופן, שהיו מפטרים מיד את המעליבים אותנו עלבון דתי יותר קטן מזה. ובשנה העשירית לשלטון האנגלי, בו ביום ממש שמלונדון ברקו לנו בשמחה רבה את הצהרותיו היפות של נציבנו השלישי – האומר לשים פעמיו אל ארצנו בקרוב – מוצא קיטרוטש עוז בליבו לסטור על לחיינו סטירה נוספת – כאילו לא קרה כלום בארץ הזאת בשל סטירותיו הקודמות. בה בשעה ממש, שוודג’ווד האנגלי מכריז בגרמניה לעם הגרמני, כי מדינתו היא־היא שהצילה את עמנו מכליה ושהעתונות האנגלית מרימה על נס את הצעתו להפוך את ארצנו לדומיניון שביעי – חושב יורשו של סטורס, כי נמצא הוא במכירה פומבית פשוטה ורגילה, שבה התמחה כל־כך בימים קודמים, וכי הכותל־המערבי עומד לשרותו ככלי מכירה למרבה במחירו…

*

לאור מעשים אלה, אין לנו אימון עוד באנשים היושבים על כסא הממשל בבירת הבית הלאומי. מראש הסולם ועד תחתיותיו – בלי יוצא מן הכלל – פגומה הנהלת הארץ פגימה אל־שניה. There is something rotten in the state of Denmark כתוב באחד ממחזותיו של שקספיר, והוי מה רקוב השלטון האנגלי במדינה הפלשתינאית היום!

אין גם פקיד אחד, מחוץ אולי למזכיר הממשלה, שיכולים אנו לראות בו את סמל הפקידות האנגלית כפי ששיערנוה בחלומותינו הטובים, כפי שראינוה בימיו של לורד קיצ’נר במצרים, כפי שהבטיחה לנו לורד אלנבי, כובש ירושלים. רקבון ורישעות כאחת, שהרי אין שם אחר לכל הזלזולים האחרונים במקום הכי קדוש לכל עמנו.

ולאיש המתיימר לקרוא לעצמו בשם מושל ירושלים – שם־הכבוד היותר גדול אולי בעולם הנאור – אנו מנבאים כי הנה בא יומו, וכי לא ירבו השבועות לממשלת זדונו.

ולאדם המנהל את התעמולה נגד היהודים במועצות הממשלה ארץ־הישראלית, שממנו לנו אולי רוב צרותינו היום – מילס, אם תרצו לדעת את שמו – אנו קוראים בשאט־נפש: בעבר הירדן מקומך אולי, ולא בירושלים!

אך לא באלה יוושע ישראל בארצנו, ולא באלה יוחזר לנו כותלנו – ששום כוח בעולם לא לקחהו מאתנו בעבר, גם לא יקחהו מאתנו בעתיד.

אם רוצים אנו, שישמע ישראל; אם רוצים אנו שיקשיבו הגויים; אם רוצים אנו שיאזין כל העולם כולו לקול היוצא מציון, לא יספיקו לנו אסיפות כאותן האסיפות בתל־אביב ובירושלים, ושאגותיהם אפילו של ביאליק, אוסישקין וז’בוטינסקי תעלינה בתוהו.

מה שצריך הוא – מעשה! מה שצריך הוא – דבר אשר יזעזע את כל הארץ מקצה עד קצה. אין לנו מקלעים להשמיד את אויבינו, גם לא נרצה בכך; ואילו היו לנו פצצות לא היינו משתמשים בהן, שאין זו דרכנו המדינית.

מה שיש לנו, מה שהיה לנו תמיד, מה שיהיה לנו עד אחרית הימים, הוא כוח רוחנו העצום. בפניו מנסו עמים אדירים ומדינות גדולות נשכחו כליל, כשאנחנו – הרינו שוב כאן, על אדמת האבות!

נצא־נא איפוא בכוח רוחנו זה, במה שלו הייתי קורא בהעזתי כי גדולה “רוח־כוח” במילה אחת – רוח שהוא כוח וכוח שהוא רוח – והשגנו את מטרתנו בלי־כל־ספק.

נימנע־נא מלכת אל הכותל־כותלנו. אל־נא בחצרו נתפללה כל עוד ידים אכזריות נוגעות בה לרעה. אל־נא בקרבתו נתמוגגה, כל עוד צחנת השכנים באפינו עולה. והכרזנו על־ידי־כך לעולם הנאור כי בשנה העשירית לשלטון האנגלי אין העם העברי, בביתו־הלאומי, יכול לבקר את כותלו האחד, את שארית מחמדיו מימי גדולתו.

אם כזאת נעשה – תזדעזע התפוצה, יתקעקע הנכר, וחבר־הלאומים יתעורר לפעולה.

או אז, ורק אז, תוכל מלאכות עברית, שחבריה יהיו אוסישקין, רוטנברג וז’בוטינסקי שלושתם לנסוע לאירופה ולאמריקה לקצור ברינה את אשר זרענו בדמעה.

ד“ה, ה' בחשוון תרפ”ח – 31.10.1927

¹

בפעם הרביעית מאז קיום השלטון הבריטי בארצנו, הרהיבו עוז קצינים אנגלים, בלוית שוטרים ערביים, לפגוע בקדושת יום־הכיפורים – גדול המועדים העברים לזקן־העמים החיים.

בפעם הרביעית – כי רק בעלבונות צורבים הכתוב מדבר, היות ועלבונות בודדים ורגילים בלענו זה כבר שנים, אם מתוך רשלנות ואם מתוך שיגרה – בפעם הרביעית מעיז המפקד הכללי של משטרתנו למסור פקודה חתומה לפקיד גס־הרוח, שמטרתה המכוונת מראש, גם לנותנה וגם למקבלה מוכי־העיוורון, היתה סטירת־לחי מצלצלת וצורבת לנושאי אותה האמונה הגדולה והקדושה, אשר ממנה להם מורם ומשיעם זה כמעט אלפיים שנה.

ופעם אחר פעם נזדעזעה הנשמה העבריה לשמע מעשה־השיפלות המבעית – ותעבור לסדר־היום. פעם אחר פעם התקומם העם, מהימין עד לשמאל, בריתחת־דמיו, לתבוע את עלבונו הנורא, ואחרי הרעש והלהבה – קול דממה דקה…

כך קרה הדבר שמעשים אלה, העלולים לגרום בכל מדינה אחרת לסערות־זעם ולמהפכות, התמזמזו אצלנו בנפץ אבעבועות בטלות, במסירת ביאורים קלושים ונבובים מצד השלטונות ובהצעת פשרות ואף בפרסום הבטחות משני הצדדים גם יחד. רוח הגלות, אשר קיננה בהמונינו במשך דורות, דיכדכתנו כנראה כל־כך, עד שלא מצאנו את העוז בליבותינו ואת השלהבה בעורקינו לתת לפוגעים בנו את התשובה הניצחת האחת בהזדמנויות ממין אלו – עין תחת עין, שן תחת שן וראש תחת ראש. לא הבינונו, או עשינו את עצמנו כאילו אין אנו מבינים, שהתבלמות סערתנו והבלגתנו סופן להביא רק לידי השפלה נוספת של מחנות־העברים. לא האמנו, או רצינו שלא להאמין, כי תחת דגלו של המלך ג’ורג' ובתקופת שרתתו של מצביא אנגלי מפורסם יכול מישהו, בכל רחבי המדינה הזאת, להתעלל ברגשות הדתיים של עם מעממיה בכלל ועמה העברי בפרט. המעט קילסו לפנינו את יחסה ה“ליבראלי” של בריטניה הגדולה ואף את חוכמתה המדינית בכל עניני האמונה אשר למושבותיה הגדולות והקטנות? הנה מדוע יצאנו בתופים ובמחולות לקראת יפתח זמננו – אלנבי במצביאים, לפני עשר שנים. הנה מדוע יכולנו לבלוע בקרירות־רוח אל־שניה את סיפורי־הבדים של אותה משטרה, של אותו מפקד, אשר הסבירו לנו – בידיעה מראש כי לא אמת דיברו ־ כי האבנים אשר נזרקו על המתפללים מעל פיסגת הכותל על־ידי פרחחים לפני כשנתיים. היו רק רגבי־עפר שהתפוררו מדריסת רגליהם של יונים ועורבים…

*

והנה בא מאורע יום־הכיפורים הזה ויטפח את כזביהם על פניהם.

בעצם שעות הבוקר הראשונות, כשכל ירושלים כולה – זו בירת עברנו הגדול ועתידנו המיוחל – היתה נתונה, כבימים ימימה, במעטה־הקסמים אשר לגדול מועדיה הדתיים – חדרו אל תוך החצר הצרה והקדושה, עם מאות מתפלליה היודים, קצינים ושוטרים אנגלים וערביים לחלל את קדושתה בפרהסיה. הן לשוא תבקשו את הקצינים והשוטרים הללו בראשי חוצות, עם כל נחיצות פתאומית; לשוא גם תשאלו היכן הם ברציחות המחרידות את כל קצוי ארצנו. לשוא יקראום האזרחים לעזרה ברגעי סכנה פה ושם – כי אינם. אך כאן, בפינה הקדושה אשר לעמנו העברי; כאן, בשריד הבינים לעברנו הקדמון – הנה־הינם, הנה־הינם תמיד! ומוזר הדבר: ישותם מקושרה תדיר – אוה, כן! תדיר מאד! – בשערורייה כל־שהיא. אפשר להחליט כמעט כי כוונה כאן, ואין אני נשבע כלל וכלל שהקצין דאף ביחוד אשר התפרסם בארצנו – ולאו דוקא בקרב היהודים בלבד – כשוטר אוהב־המגלב – אינני נשבע, אמרתי, שעוד בצאתו את פתח ביתו, בדרכו אל הכותל, זו לו כבר הפעם השלישית, עם פקודת מפקדו, בידו, לא ראה לפני עיניו מראש את אותו מחזה־החרדות אשר הוא ועוזריו היו גורמיו במתכוון!

הוי, אילו קרה כדבר הזה במסגד־עומר או בקבר הנוצרי! התוכלו לשער מה היה קורה לקציף דאף ולעוזריו האנגלים והערבים? הן כפתור על כפתור לא היו נשארים בשרדיהם האומללים, ועצם על עצם בגופותיהם הרצוצות! ולמחרת היום – האמינו־נא – היה מפקד המשטרה מברוגורדאטו בכבודו ובעצמו, היה קיטרוטש המושל, ואתו פקידים עליונים, ממהרים בטקס רב אל המופתי המושלימי ואל ראשי העדות הנוצריות להביע בשם הדר מלכותו, ג’ורג' החמישי, ובשם בריטניה הגדולה, את צערם הגדול, העמוק, על העוולה שנעשתה ללוחות המסגד ולגוילי הקבר בשל הדיוטותם של קצינים קטנים חסרי כל אחריות…

*

אפס, לא להתעכב על עצם מעשהו של הקצין דאף באנו היום – כי מיהו ומהו השרץ הזה, שידיו לא רעדו, עיניו לא נכלמו וליבו לא התפלץ למראה מאות היהודים והיהודיות בתפילתם השאננה למרומים? מעוך נמעכנו בגאוותנו כי רבה, ולא לנו לומר מה שיכול היה לארע גם לו ולדומיו אילו נמצאו בשעת מעשה, בקהל המתכפרים, רק חמישים, רק עשרים, רק עשרה, מצעירינו הנלהבים, רק עשרה מצדיקי דורנו העברי, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד על מזבח הארץ והלאום בכל שעה ובכל עת־מצוא.

אנחנו – לגדולים הימנו הננו פונים, לעליוניו המידיים, למפקדיו הנועזים, למברוגורדטו ראש המשטרה, לקיטרוטש מושל עירנו זאת, ושאלתנו בפינו מהם פשוטה, פתוחה, גלויה: מה עוללתם, נבלים?!

אנחנו – לגדולים האלה כולם, לעליונים בעיוורונם, המפקדים בשגעונם, יהיו מי שיהיו לאורך כל הסולם הפקידותי – ירוא לא נירא לקרוא קול גדול, קול אחד, קול טורד באזניהם לאמור:

־ אתם, רק אתם האשמים בשערורייה הזאת ודם כותלנו על ראשיכם ורק על ראשיכם יחול!

כי דם שפכתם היום בפקודתכם המבישה, דם הדמעות שזלגו מעיני הנשים והילדים, דם התפילות שודבבו שפתי הזקנים והחלשים, דם האבות שטיפטפו האבנים העתיקות בחריציהן הפעורים.

יבואו אליכם אולי ד"ר מגנס ובן־צבי בגוו מורכן ובשפתים שתדלניות, ידבר לכם קיש קשות תחילה ורכות אחר־כך, אם רצונו הוא זה, יתחחנו לפניכם רבנינו הראשיים בתחנוניהם הרגילים, הגלותיים כל־כך, יסתפק הועד הלאומי, המתיימר להופיע כבא־כח העם, בפירושים נוספים לפירושי השנים האחרונות, ובמרחקיו – יאמר וייצמן די בהליכה גרידא לווזרת המושבות לשם מחאה ציונית רוממה: ה' עמהם!

אנחנו, מעל עמודי עתון זה, שהיה היחיד בארץ שלא נרתע ונפחד עם הפרעות הראשונות ועם הבלבולים אחריהם; אנחנו ב“דאר־היום”, שנוצר להיות שופר־העם בכל שעת מצוקה לענינינו ורגע מעליב לרעיונותינו – את קולנו נשמיע ברמה למען יאזינוהו לא בלבד בין כותלי ממשלתנו, בלתי־אם גם בלונדון בירת הממלכה הממונה, בג’ניבה בירת חבר־הלאומים ובכל אפסי העולם כולו, אם שאר־רוח עוד בו.

*

ליהודים נעשתה הנבלה הזאת – לנותני הנוצרי לנוצרים! – על־ידי פקידי השלטונות האנגלים!

בביתנו הלאומי ובבירתו העברית.

עשר שנים אחר הצהרת בלפור.

עשר שנים לאחר נדרו של המלך ג’ורג' במאמרו אלינו – שלא ייפגע לאום מלאומי הארץ החוסים בצילו. כבהודו ובמצרים, כבכל מדינות הים אשר לבריטניה הגדולה רבת העמים והדתות.

נבלה נעשתה בירושלים באשמת פקידי השלטונות האנגלים. תהי־נא זאת הפעם האחרונה לחילול כותלנו היקר!

יהי־נא יום־כפור האתמולי יום האזהרה וההתראה לכל מחללי שמנו באשר־הם. אל יגע – אל יעיז מישהו לגעת להבא – בשריד האחרון, בסמל החי האחד לעמנו כעם, למדינתנו כמדינה!

שמע ישראל באשר הנך, אל הקול היוצא מציון. שמע, והזדעזע!

התעמוד מן הצד כאשר עמדת עד כה? התחבק ידיך בלי תנועה והחלטה? הכבימי התורכים ידוע לא תדע את הרגע הנפשי ועשה לא תעשה את הצעדה מכריע? הן זוהי השעה להחלטה גדולה, להחלטה נחושה, להחלטת־אראלים. זוהי השעה להפגנה כללית, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא בכל תפוצות הגולה – הפגנת רבבות ומיליונים, בפה ובכתב, בשיתוף גדולינו אנו וגדולי העמים, לשם השגת זכותנו הקדושה על הכותל המערבי.

מה נוראה המחשבה שארץ זאת אשר הובטחה לנו בלונדון, בפאריז, בסן־רמו, כמרכז לעמנו המתחדש – לא בידינו היא! מה איומה ההכרה, שלמרות תחייתנו השלישית, למרות מאמצינו הנפלאים בעיר ובכפר זה יובל שנים, אין היהודי יכול לבקר את חצרו הוא, את שארית מחמדיו אשר עליה חזקתו מזה דורות ודורות – במנוחת־הנפש וברתת־הלב?

כל פסגה מפסגותינו שייכת לנוצרים ולמושלמים: על הר נבו מושל האמיר עבדאללה, בקבר משה לא העברים חוגגים, מגדל הנביא שמואל לא ליהודים קורא. הנביא רובין לא משאוננו הומה. מערת המכפלה לא תפתח את שעריה לבני אברהם, יצחק ויעקב. אי יורשי דוד בבית־לחם העכשוית? ובנצרת – היכן בית מדרשו העברי של ישו, הגידו?

הכל נקלח, נגזל, איננו! מכל מחמדינו אלה רק צללים בידינו. אין אנו דורשים את הר־המוריה ומסגדו, לא את הר־סיני וכומרייתו, גם לא את התבור ומנזרו. אבל על הכותל לא נוותר!

עוד לפני עשרים שנה, עם מקרה דומה של חילול הקודש בימי השלטון התורכי – דרש כותב מאמר זה את גאולת הכותל המערבי, ויספר על נסיונו של הנדיב הגדול אדמונד דה־רוטשילד לרכישתו.

לפני ארבע שנים רמז מושל ירושלים הקודם, סר רונלד סטורס, כי אפשר היה לרכוש את הכותל בנזיד־עדשים ממש – בשבעים אלף לירות לכל היותר, ומה הן שבעים אלף לירות לעשיר־העמים, כאמונתם של הנוצרים והמושלמים גם־יחד.

כיצד לא נשמענו לקול־הקורא משחקים? כיצד נכוינו בעוון שאין לו כפרה?

אך לא!

את הכותל בל נגאל בכסף, בל נאלחו במטבעות טמאות! לנו היה, לנו הוא. לנו יהיה בכוח הירושה, החזקה, הצדק, ההצהרה.

צריך שתתנהו לנו אנגליה מתוך רצונה. צריך שנתינה זאת תיעשה במהרה. צריך שמאורע יום־הכיפורים יהיה האות המיידי לשחרור הגדול מעקת הדורות. צריך שועדת המקומות הקדושים תגש מיד לעבודתה ושהחלט תחליט את החלטתה.

*

או אז תצא מלאכות לגולה הגדולה. רבנינו הראשיים, ראשי עיריותינו וסופרינו, באי־כח הועד הלאומי וההנהלה הציונית.

סלע־סלע תדרוש מלאכות זו מכל יהודי. שבעה עשר מיליוני סלע ייאספו בדרך זו על־נקלה. כל יהודי ירים את תרומתו באהבה. לשם גאולת סביבת הכותל, לשם תשלום פצויים צודקים לנוטרי הבתים מימנו ומשמאלו, לשם הריסת כל הגוהה והמפריע מסביב.

ועמד אז הכותל מלא־גאווה תוך מרחב עצום של מירק רענן ונהדר, מאות אמה לכל צד.

ונהרו אז היהודים לכותלם היקר חופשים ומאושרים, כבימים קדמונים. בלי מברוגורדאטו ושוטריו להפריעם. בלי קיטרוטש ופקודותיו לרגיזם.

רק שמע־נא, ישראל, ורצה!

ירושלים, מוצאי יום־כפור, תרפ"ט

ד“ה י”א בתשרי תרפ"ט – 25.9.28

אין זו הבשורה לה התפללנו.

אין זו אפילו ההצהרה הגלויה והאמיצה שבה תלינו תקוות בימים הראשונים למינוי הועדה הבין־לאומית ליישוב ענין הכותל, וייזכר־נא אומנם לדורות הבאים כי אותם שלושת הנוצרים הקוראים יומם ולילה את תנ“כנו, לא מצאו בליבם את העוז ואת הגבורה להכריז קבל־עולם, כי השריד האחרון לתפארת העברים בארצם, ימי חורבנם הזמני, ליהודים צריך הוא להשתייך שוב, מכיון שליהודים היה שייך בכוח הבנין, גם בזכות ה”חזקה" מדורות.

ובכל זאת – מאורע גדול, תאריך קובע יהיה בקורות עמנו היום שבו תפרסם מגילת שופטינו אלה, מבלי חכות לפרטיה כולם, ומאין צורך, ברגע זה לרושם ראשון ומכריע, ולהתכונן לביאוריה החוקיים ולהצעותיה המעשיות – דבר אחד ברור הוא למדי מייד: באי־כוח חבר־הלאומים,אשר באו אלינו בהסכמת ממשלת אנגליה עצמה, מאין כל אנגלי ביניהם, קבעה הלכה למעשה:

יש זכות ליהודים על כותלם!

ואחת היא לנו היום מהו מובנה האמיתי, השלם, של “זכות” זאת; אחת היא לנו, אם היא נשענת כדברי השופט בארד, בראיון סט“א עמו, על “סטאטוס קוו” בכלל, או אולי רק על ה”סטאטוס־קוו" המפורסם של מושלי ירושלים כולם מאז הכיבוש ולסר ג’ון צ’נסטלור, נציבנו השלישי גם הוא, שהודות לרפיוננו הנורא ולעיוורוננו המדכא הורשו להצר את זכויותינו הדוריות על הגדול והנהדר שבזכרונות עברנו המפואר, באמצעות תקדימים ופקודות בלי־סוף.

ברגעים חמורים אלה לכל מדינות העולם, גדולות וקטנות, אין אנו רשאים לראות את העננים מתוך רגשותינו המיידיים, מתוך רצונותינו האישיים, מתוך אמת־המידה לחיינו העצמיים. נשקיף־נא אל הענינים כאשר יופיעו בעיני בנינו אחרינו חמישים או מאה שנים אחר־כך, ורק אז נוכל למוד גם אנו את גודל המעשה אשר ייעשה על הררי ציון וירושלים, ביום שדוקא אחד מאותם המושלים הנזכרים, שדוקא אותו נציב שלישי, יכריז על פי פקודה מלונדון ומג’ניבה גם יחד, כי לפי החלטת בית־דין עליון מחוץ לגבולות הקיסרות הבריטית, בית דין המורכב משופטים לעלנים, ישרים, שאינם מעונינים לא בדרך ישרה וגם לא בדרך עקיפה, בעיני הארץ הזאת ובשלטונה האנגלי – הוכרה תביעת אזרחיה העברים לנדבכים הירושלמיים הקדושים והנאצלים, כצודקה, כמוצקה, כמובנה מאליה ועל הכל – כחוקית.

זהו העיקר.

זוהי ההכרה שתתבלט מעתה לעיני כל, נוצרים ומושלימים גם יחד, ותיחרת באותיות אשר במוחות כל הבאים אחרינו.

מה שהיה נתון לנו, לדעת הערבים שכנינו, רק כ“מתנה”; מה שהציעו לנו אחדים ממנהיגיהם כדבר שאפשר לקחתו בחזרה מפני שהוא רק מתנה; מה שלא רצו אלה לתיתו לנו במשא־ומתן של הבנה הדדית ופשרה, נותן לנו היום חבר־הלאומים בגלוי, וכנגד כל הלחץ הכבד שניסו חוגים כבירים בירושלים, בהודו, בלונדון גם היא להפעיל על חברי הועדה הבין־לאומית.

עצם העובדה, שדיינים אלה נמנעו במשך ירחים כה רבים, כה ארוכים ומייגעים, למסור את הרצאתם הכותלית לפרסום פומבי, הוכחה היא לאין פקפוק כי נעשו מאמצים גדולים להשפיע עליהם פתרון שלא יעורר חלילה וחס את חמת האדוקים אשר לצד השני. “הלא תדעו את היהודים – לחשו באזניהם לא אחת – צעקנים גדולים הם, רעשנים לבלי־די, וזעקתם מחרידה עולמות אמנם. מהלומה כל־שהיא, אבל, תרתיעם אחורנית ותהפוך את דרישותיהם לשלחופיות־סבון. היו־נא ילדים טובים איפוא והתחשבו רק עם מאות המיליונים”.

אפס, לא כשופטי עם מהעמים שופטי החבר הג’נבי. הם ידעו אל־נכון, כי עיני כל התבל נשואות אליהם. הם הבינו יפה־יפה, כי רק עם מצפונם עליהם להתחשב וכי עצם תפקידם כמכריעים בשאלה נוגעת עד תהום נשמתו של אותו עם־עולם אשר ממנו בא מושיעם, לא ירשם ללכת בדרכים עקלקלות. לא יורשי הרומאים רצו אף יכלו להיות, לא טיטוסים חדשים בתותחיהם הרוחניים, בלתי־אם יורשי עמוס וישעיהו, אנשי שלום ופשרה, דייני־צדק ואמת – ומכאן לנו היום הכרזתם האמיצה והלביבה. כדברי אותו בארד השווייצי, חבר הועדה, שגילה למראיינו מקצת מתמצית המגילה: מכיון שלא הושגה הפשרה הרצויה בציון נתנוה לשני הצדדים בג’ניבה. וג’ניבה מנקודת־מבט המדיניות העולמית כהיום היא הר־סיני חדיש, חוקי, עולמי, שלמתן פקודותיו הכל נכנעים. ואנחנו ביניהם.

*

לא, לא כל מה שרצינו השגנו; לא כל התקוות אשר תלינו במלחמתנו הקדושה נתמלאו. אפס, ההשיג משה רבנו בכבודו ובעצמו, עם דברי־אלוהים־חיים בין ידיו, את אשר רצה הוא, את אשר אליו ייחל, את אשר חלם, מאז נעוריו? מתי נלמד כי על אדמת אבותינו זאת שהננו מרווים אותה שוב בדמנו ובחלבנו, לא בבת־אחת הנצחון, לא ביום אחד ההכרעה. במלחמה הנפלאה לכותלנו, אשר תיזכר לנצחים כאחת היותר מזהירות בדוריה העברית החדשה, נאצלה היתה השאיפה, נלהבות מאין כמותן המערכות, רבים למאוד גם הקרבנות, ותדירים ביחוד העלבונות והאכזבות. ברגע אחרון, אבל, ברגע היותר קשה אולי לחיינו כאן, ברגע שהכל נדמה חרב, מיואש, שחור – האיר לקראתנו המזרח פתאום בזיו־שמשו וקרניו משחקות לעינינו בהבטחות חדשות. דוקא מאותו הכותל העתיק, הקודר, הבוכה, שחשבנוהו לאבוד בפעם השלישית, מגיחה הנחמה; דוקא מעל פסגתו החובקת מרחב, יוצאת אם לא הבשורה המרנינה, הנה לפחות הבטחה לבשורות אמיתיות. עוד יהיו בודאי מעצורים מימין ומשמאל. עוד יעברו מתפללינו דרך סימטאות צרות אל החצר הקטנה רחוצת־הדמעות וסבולת־החילולים, עוד יעיזו אויבים וצוררים לזעזע על־ידי סכסוכים חדשים לבקרים את אשיות ההכרזה הג’נבית בצניעותה ההכרחית. אבל, כשם שלא הועילו להם כל מלחמות העבר, כל הזוועות וההחרדות, כל השקרים והכזבים, להוציא מידיהם של אבירי חבר־הלאומית כתב פלסתר נגדנו, כן לא יועילו להם גם כל מעשיהם להבא, אם בתחבולות ואם באיומים, אם בשיקוצים ואם בהתנפלויות – להכחיד את העברים בארצם.

ארבעת אלפי שנים עומד עמנו על עמדו – פעמים מוכה, פעמים מכה אך אינו נרתע!

כי נצח ישראל לא ישקר, ואלוהיו, כמלפנים, בעזרו!

מלחמת הכותל נגמרה. פרק גדול בדברי־ימי ישראל נחתם.

מה שרצינו בעיקר היה, שלא הפרחח הראשון ליד כותלנו יחליט אם הרשות בידינו לגשת אליו, לעמוד בפניו ולהתפלל לרגליו. מה שרצינו, טרם־כל, הוא שלא מושל ירושלים או נציב ארץ־ישראל יהיו הקובעים את מהות דרישותינו ואת זהות מנהגינו.

יגיד לנו אולי חברהאלומים, כי דיו ספסל אחד למתפללים העברים,כי נר קטן ובודד יאיר את סידורי־התפילה, כי מחיצת־נייר ולא מחיצת־בד תפריד בין גברים לנשים – נקבל, יען חבר־הלאומים הוא המגיד, הוא המחליט, הוא המפשר!

טובה בעינינו אף זכות הכי קלה, אם מוכרה היא רשמית כחוק־לא־יעבור, מהמתנה היותר מזהירה אם נסיגות ורתיעות לה יום־יום.

לתעודת־נייר, לפתשגן־מלכותי, התגעגענו בתעמולתנו היום־יומית מאז חילול הקודש ביום הכיפור הכי שחור בדורייתנו. את שניהם השגנו. וכדאי היה המאמץ.

ויבורכו כל אלה שלקחו בו חלק, אם גדול או קטן. ולנצחים בל יישכחו ביחוד שמות אותם הגיבורים בקברותיהם, שלהם חייב עמנו את קרן־האורה האחת בשנים האחרונות להרפתקאותיו.

ד“ה, ח' באדר תרצ”א – 25.2.1931

¹

“הנהו”! – קרא קצין המשטרה ריגס, בעגה אנגלית קטועה לשפת הרון־אל־רשיד מסורסה – “ועשה־נא בו את אשר פקדתי עליך לעשותו. בל־נא תגרע מכל סדר המאסר אף כמלוא נימה וככל האסירים יהיה גם אסירך זה – הבינות”?

כל עוד אחיה אזכור יפה את מבטו הדהום של מנהל הכלא, אחמד־בק, לשמע הדברים הקשים האלה מפיו של עליונו במישרה. שפמו השחור והעבות כאילו הזדקר ו“קלפקו” התורכי לראשו התכווץ ברעידה. הן מזה שנים ושנים הכירני פקיד זה ותדיר ביקרתיו בלשכתו כדי לשחרר, באחריותי האישית, אסירים מדיניים שהיו פונים לעזרתי הדלה. אכן, מאז פרצו הריגות ירושלים, בירח אב האדום, הודיעו העתונים פעם אחר פעם, כי ממשלת ארצי אומרת להוציא פקודת מאסר כנגדי, ויום אחד – אזכרנו היטב – בהסיבו עמדי באחת הקהוואות החדישות אשר לציון החדשה – “בריסטול” בשמה האירופי – הרים את כוס ה“וויסקי” לכבודי ודברו אלי בבת־צחוק ערומה: “מי יתנך ‘אורח’ בארמוני היפה בהיותי ‘עבדך הנאמן’ ביום ובלילה גם־יחד”! אך מעולם לא שיער אחמד־בק גם במירע סיוטיו, כי דבריו אלה אלי ייהפכו לנבואה אמיתית, ובראותו אותי נדחף לחצר בית־הכלא בלווית שני שוטרים בריטיים מזויינים וארבעה שוטרים ערביים – כה הצהיר לי אחר־כך בשפתו הנמלצה – “נפל בו ליבו בקרבו ולשונו דבקה לחיכו”. לא יפלא איפוא שרק רעיון אחד המם את מוחו למן הרגע ההוא: כיצד להתאים את הוראת מפקד המשטרה לרחשי אהדתו האישית אלי.

“היכנס”! – זרק אז לעומתי בקול רם ומצווה – כשידו מורמה למצחו לאות הצטדקות נסתרה. ויחזיקו בי שניים מהשוטרים בזרועותי ויחד אתם עליתי את המדרגות המעטות המובילות לפרוזדור הצר והאפל. מכאן העיפותי, כמתוך ייצריות מובנה מאליה, מבט מקיף אל כל הסביבה. אותה החצר הגדורה שהכרתיה כל־כך מימי שררתו של חסן־בק העריץ, בתחילת המלחמה העולמית, אותה ריצפה גרודת־חול וגבישים ממאה או מאתיים שנה לפני־כך, אותן האבנים לשורת בתים עתיקים בסגנונם הערבי הרגיל; ובפרוזדור עצמו, המשמש מעין “חדר קבלה” לנשפטים למאסר – אותה חצי־אפלה, ללא חלונות, ואוירה של טחב ורקבון כה מעיקה על הלב, אם כי מקירבת מקום הגיע אלי געגוע אותו הים הגדול והרחב, שלא יכולתי לראותו, כמובן, אבל הרגשתיו בכל חושי – כחול, מבהיק ומרענן… רק דבר אחד שונה בכל־זאת מאז המשטר העותומני: נקיון מופתי שרר בכל. הרצפות בחצר עצמה ובבניין פנימה רחוצות למשעי, הקירות מסוידים כולם, הדלתות והשערים מרוחים צבעים לרוב, ובזוויות התקרות והכתלים נערמו קורי־העכביש הכבדים, שהיו פארם של כל משרדי השלטון הקודם ברחבי הממלכה השולטנית. אף שולחן־העץ הקטן, וכסא־הקש שעל ידו הבליטו אם לא יופי ומותרות, הרי בכל־אופן איתנות מספיקה ללא רגלים צולעות, ללא אבק וזוהמה, ללא פיסות נייר קרועות, וביחוד ללא אותה קסת הנחושת השבורה וזבורית החול לייבוש הדיו במיסמכים הרשמיים. בקיצור: המסגרת הקודמת אשר ל“סאראייה” עם כל ציוריותה המזרחית, אך ללא הלכלוך שהיה שולט בה בכל עבר ופינה – ותהי לי זאת לנחמה רבה במאסרי הפתאומי.

אז יחל אותו סדר ההרפתקאות, שרק בארץ־ישראל אולי מקומן מאין לה פדות כל־שהיא בין חוטאים מדיניים ופושעים פליליים: במעמד עשרות אסירים שנצמדו לחרכי השערים אשר לתאיהם מימין ומשמאל, ולקול שוטר יהודי שבא לדבר אלי בשפת־אמי עברית, על פי בקשתי הנמרצה, נרשם לראשונה שמי בפנקס האסירים בתוספת פרטים לאין־סוף – על שרותי, מלאכתי, אבותי, מוצאי, תכניותי ומעשי. אחר־כך הוסר מעילי מעלי ומקלי נלקח גם הוא מידי, ולדרישת המנהל ניערתי מתוך כיסי בגדי את כל אשר היה בהם, ואערימם על השולחן הקטן: שעוני, חפיסתי, ארנקי, פנסקי השונים וכל מה שהאמנתיו חשוד בעיני אדוני המקום.

־ לא די! – רתת השוטר היהודי בתרגמו את דברי מנהלו הבהול – את הכל עליך לתת, את הכל!

־ גם ממחטות ומסרק?

־ הכל: ניירות, מכתבים, פתקאות, אולרים, מטבעות ושאר דברים – כל מה שאתך..

וכאילו גנב ורוצח הייתי, נתחבו שוב ידי שוטרים בכל כיס וקמט לחליפתי האומללה ויוציאו מקרבם אף עפרון קצוץ אשר אמרתי להשאירו אתי במקום המבועט אשר הוחרם לפני־כך, אף מעטפה צהובה ובלה שעליה קיוויתי לרשום לזכרון את מאורעות היום ההוא בחיי, גם קופסת המדליקים ותיבת הסיגריות שבהם ריכזתי את אחרית תקוותי. כה נערמו על השולחן כעשרים חפצים לרכושי הפרטי בתוספת דינר פלשתיני וארבע מאות פרוטות, שהושיטה לי אשתי ברגע האחרון לצאתי את ביתי המכונית המשטרתית.

־ הנגמר? – שאלתי נרגז ועייף, אך בו ברגע טירטר קולו המצווה של השוטר: “התפשט”!

ובטרם הספקתי למחות, הוסר מעלי מקטורני ואחריו החזיה, וידי השוטרים עשו אז את דרכם בכל חלקי גופי.

רק אחר־כך נודע לי, כי זה היה החוק לגבי כל הפושעים בארץ־ישראל, מאין הבדל בין רוצחי־נפש לבין מושכים־בשבט־סופר. למרות שתים־עשרה שנות הכיבוש האנגלי עוד התורה העבד־אל־חמידית שולטת בארצנו המשוחררה, והיות שלעם הארץ בימיו היתה הממחטה דבר של מותרות צריך להחרימה מאת כל אזרח גם היום. בכלל – אין כאנגליה לשמור על חוקי תורכיה קודמתה לכשהדבר נוח לה, ואילו היה לה לארצי “בוספור” כי עתה לא נמנעה ממשלתנו בשעת הצורך להטילנו לתוכו…

שעון המגדל הקרוב צילצל שבע פעמים, ואנוכי עוד “נחקר”. לבסוף נסתיים סדר ההרשמה על נייר מיוחד, של כל חפץ וחפץ אשר נלקח ממני, ולכשהובאה כל ה“ערימה” הזאת לפקדון בארגז אשר בחדר צדדי, עד ליום שבו יודיעוני על דבר שחרורי – קם המנהל “ויזמינני” ללכת אחריו אל התא הקרוב מימין.

־ בלי כבלי־הברזל לידיו? – שאל אחד השוטרים.

־ בלעדם! – השיב איש־חסדי, והוא הזכירני בכך את מעשהו של קודמו התורכי, לפני המלחמה העולמית, בימי מאסרי הראשון, שמצא דרך להתחמק מהטיל עלי את חרפת־החרפות הלזו, בתחבו את מנעולי־הברזל בין ידי ופקודתו עלי לשאתם עד למבוא הכלא בירושלים העתיקה.

בינתים החזירו לי השוטרים את מקטורני, והמנהל ביקש את צרור המפתחות לפתוח בהם את שער־הברזל אל מה שקרא לו בשם “תא היהודים”, כי אמנם מאז מעשיה הרצח האחרונים בארצנו הוחלט להפריד בין אסירים יהודים לאסירים ערביים. הסיבה לכך היתה כנראה, שגם במעמקי הכלא באו הדברים תדיר לידי מהלומות ושפיכות־דמים בשל איבת אלה לאלה, ואותה “המלחמה” הגזעית, שרצו בה מושלינו המקומיים, מצאה איפוא את מקומה גם בבור־האסירים…

*

עוד בשעת החקירה הרגשתי, בדמדומי ערב השבת, בעינים בוהקות וידים שוקקות של קבוצת אסירים שונים, יהודים ברובם, כנראה, שעקבו בענין אחר כל הקורות אותי, אחיהם לצרה. אפס, רק עם גשתי יחד עם אחמד־בק ועם זוג שוטריו לשבכת־הברזל אשר לתא הזה, זיהיתי את המפורסם שבהם ויחד עם כך המעניין בכולם – הלא הוא אותו השוטר היהודי שערביי יפו האשימוהו ברצח משפחה ערבית שלימה באחד הפרדסים הקרובים לתל־אביב, מיד לאחר התנפלותם הכושלת עליה.

חינקיס. שמחה חינקיס!

בל אדע מדוע, אבל בו ברגע הזכירוני גם השם הגרי הלזה, גם דמותו של הצעיר, את שמו של הנאשם הגדול האחר לאחת התקופות היותר־מענינות בתולדות ישראל הטרם־מלחמתית – את בייליס, תושב רוסיה הצארית, ואינני יודע מדוע הצטרף לזכרוני זה, בנשימה אחת כמעט, אף שמו של היהודי הצרפתי הגדול בן השבעים היום, סמל היושר הצבאי לכל הדורות הבאים – דרייפוס, אזרח אי־השדים.

חינקיס, בייליס, דרייפוס.

ואמנם, ברגע הנפשי ההוא להיפתח דלת ה“תא היהודי” בפני העתונאי העברי שהעיז לזרוק בחוצות יון את זעקתו הדוריית של אמיל זולה, מחסידי אומות העולם, לשלטונות הצרפתים – לא יכולתי להתאפק מהרהר על תעודתו המוזרה של עמי בדרכי האנושות החולה, וכאילו אחדם חוט־שני אחד – כך הופיעו לעיני שמותיהם של בני־אלים אלה ממעמקי המכלאה היפואית.

אז ניגש אלי השוטר היחיד שלא נגע בי לרעה בערב ההוא – השוטר חינקיס בבגדי מאסרו:

־ שבת־שלום, אדוני היקר – כה צילצלו מילותיו ברוניותן הצלולה – אף על פי שהצטערנו כולנו לראות בעינינו התוהות במחזה החרדות שהוכן לכבודו כאן, מאושרים אנחנו בכל־זאת על ההזדמנות היחידה במינה לברך בקרבנו, אם גם לזמן קצר אולי, את פני “רוצח” מפורסם שכמותו…

ויצטחק איש־שיחי בנועם אל־שני, כשפניו החיוורים מוורידים מעט, כשעיניו התכולות משלהבות־אש, כששיניו הדקות מלבינות בחדווה, כשכל קומתו מאצילה על סביבותיה אהדת אין־סוף.

־ ביום ב' הבא – הוסיף – אעמוד לפני שופטי בית־הדין היפואי שיגזרו לי מוות – האין זאת?

־ חלילה! – נסיתי להרגיעו, אם כי ידעתי גם אני, כאשר ידעה כל הארץ, כי נחרץ גורלו למות.

אך חינקיס לא חרד, ובזקפו את ראשו:

־ אין דבר, אדוני, אין דבר! ברצון אמות על מזבח עמי, ואשרי שנבחרתי כקורבן לארצי.

ויהמו דבריו אלה, שנאמרו בגאוות־שאננים – כה אמיתיים, כה טהורים, כה משוליים היו כל התפארות. כה דיבר לבטח שמשון לפלישתים אויביו בבור־כלאו וצדקיהו בהיגלותו בבלה לנבוכדנצר לוכדו.

לחצתי את ידיו לחיצת־איתנים, כאילו רציתי להפיח בהן את הוקרת כל שבעה־עשר מיליוני העברים במרחבי תפוצותיהם, גם את נדרו של עמו היהודי לנקום את נקמתו. אז יובילני בחברת כל שאר האסירים אל ספסל העץ האחד אשר בתא הריק, עם כתליו הערומים ומחצלאותיו פה ושם על רצפתו, ודברו אלי רתת:

־ זוהי, אדוני, המיטה לכל אחד מאתנו לילה־לילה לפי התור, וזו תהיה מיטת כבודו מעכשיו ועד ליום עזבו אותנו.

־ חלילה! – מחיתי מיד, ־ וישתכב־נא על הספסל מי שתורו הערב…

־ לא! לא! על הרצפה הקרה הזאת, על המחצלאות הקרועות האלו נישן בששון כולנו בשל קרן־האור אשר הבאת לנו בערב שבת זה הנפלא, שלא ימחה מזכרוננו לעולמים.

היכולתי לסרב? עם כל רצוני לעמוד על דעתי נדחקתי לאט־לאט אל הספסל, כשסביבי האסירים מעומדים כולם, ודרישתם מאתי רק אחת:

־ חדשות!

מה שם בחוץ? מה בתל־אביב? מה בירושלים ובלונדון? מה בעולם הגדול?

הוי, העינים שכה סקרו, והפיות שכה דיברו, והגרונות שכה התאנחו – מי לאחיו או לאחיותיו, מי לאמו או לאביו, מי לקרוביו בגולה, מי לחבריו במלחמה וכאילו התמתחה לפתע התקרה והתרחבה הרצפה, ונפתחו הדלתות, ונתגלו אופקי הים, גם מרומי הרקיע בתכלתם הצחה – ובור־הכלא היה למקלט של אור.

רק לרגע, אהה, כי עד מהרה מחצתנו קריאת־זעם של שוטר עובר, הממונו קולות הכבלים של עובדי־הפרך, וקצין עובר על פנינו להזכירנו כי רק בור־כלא הוא המקום הזה.

־ אי עט־העופרת – שאל אז חינקיס את חברו האסיר, שהצליח להסתיר את העט בפוזמקו.

־ הנהו! – השיב הלז, גבה קומה, מסולסל השיער – ד"ר שחרי, בשמו העברי, מגיבורי האסירים העברים.

ולאור הנר המהבהב, מתוך העששית הקטנה, שהאירה רק את פינתה הצרה ותזרוק על הכתלים והתקרה צללים ארוכים, רושם לו חינקיס על פיסת־נייר את רשימת כל חבריו לדאגה, למלחמה, להעפלה: “חינקיס עצמו, ד”ר שחרי, גיטלר, וסרמן, גרינברג (פינחס) שרוליק, גליקמן, מלין – רובם נתבעים לדין בשל מאורעות הדמים למלחמת יהודה באויביה המשותפים.

אכן, כל עוד תהלום בי טיפה של דם, תישאר פיסת־נייר זאת של חינקיס המרטיטה שבזיכרונותיי.

הרגעים נתמשכו. נדמה לי כי שעות לאין סוף עברו כבר, כי ימים רבים טסו לבלי שוב, ואף אני כחינקיס וחבריו אסיר “ותיק” הנני – לכשפתאום, התיישבו לרגלי כל האסירים לבצוע את לחם־הערב – פת שחורה, חרבה. ולקול ה“מוציא”, מפיו של האדוק באסירים האלה כל מילה ומילה לברכת הדורות הלזו חדרה ללבי, גם הרעידה את אוירת המקום לדבקות אלוהית – החלה מסיבת הערב בשירת זמירות שבת, שירה עצורה.

מה התגעגעתי ברגעים ההם ליבתי, לבנותי שתיהן שהלכו להירדם במיטותיהן הקטנות מבלי שתות את יין ה“קידוש” מגביע אביהן; לאשתי, למשפחתי, לכל אותה חבורת הידידים שעזרו לי תמיד להמשיך בציון את מסורת העבר בכל תגיו העבריים.

־ היואיל להרשות אדוני שנערוך לו את “מיטתו”? הנה ה“כר” לראשו ו“השמיכה” לגופו, כי אסור כאן להאריך בשיחת־לילה. עוד מעט יבואו השוטרים בקללותיהם.

ה“כר” היה ספר התנ"ך של חינקיס, והשמיכה – מעילי העליון הכבד.

עמדתי להכין עצמי לתנומת לילה ארוך, קודר, לכשפתאום באו השוטרים בוראשם הקצין ריגס. מירושלים ניתנה לו פקודה לשחררני, לאחר השתדלות אשתי וערבות של חמש מאות לירות – עד המשפט.

ויפתח אחמד־בק את השער שהביאני הלום, ובאכזבת כל חברי האסירים הוציאוני הפרוזדורה. מה זעמתי על משחררי כולם, שקרעוני כה מהר מעל הקבוצה הנפלאה הזאת, אשר האמנתי כי אשאר בקרבה ירח או שבוע, לפחות.

רציתי להתעכב עוד מעט בחברתם הנעימה של חברי, ביקשתי ללחוץ את יד כל אחד ואחד מהם לפני הפרידה.

־ אסור! – פקד אחמד־בק – כי אינך עוד “אורחי”, אדוני, ומחוץ לתא – זר ונוכרי אתה כלפני בואך.

העיפותי את עיני אל הנשארים, ובזרקי לחברי אלה קריאת “להתראות חופשים כולנו” – ירדתי את המדרגות שבהן העלוני לכאן לפני ארבע שעות.

עוד שעה – ואני בביתי.

עוד שעה – ואני עם משפחתי.

הוי, השבת הנפלאה!

כביעמי מאסרי הראשון והשני, בתקופת התורכים, הרגשתי אושר אין־גבול לדרור שהושג מחדש… ואף־על־פי־כן, געגוע עצום עטפני – לבית הכלא ביפו, למיטת העץ בבדידותה, לספר התנ"ך ככּר לראשי, לעשרת חברי – האסירים העברים עם חינקיס בראשם.

ד“ה, י”ט בתמוז תר"ץ – 15.7.1930

עכשו, אחר סיום הבחירות בכל רחבי ארצנו לכנסיה הציונית הי"ז, מאין עוד חשש פן יגרום מאמר מהמאמרים נזק למהלכן ולתוצאותיהן, הגיעה השעה, כמדומני, להגיד דברים ברורים ביחס לכל ענין הציונות על אדמת האבות. אכן, עוד לפני כמה שנים דן עתוננו בשאלה זאת פעם או שתים, ואולם הרוחות לא היו מוכנות אז לעיין בה במידה מסוימה. אחר לגמרי הוא המצב היום, וטוב לחזור לנושא בכל הרצינות.

כי אמנם מעולם לא צרמו ידיעות העתונים סביב הבחירות האלו את אזני רוב הקוראים כבפעם הזאת – מפני שמעולם אולי לא התנהלה בארצנו מלחמה סיעתית לקראת הכנסיה הבאה בבאזל באותה מרירות ובאותו חרון כבימים האלה. מה שנעשה בימי הבחירות ל“אסיפת־הנבחרים” הוכפל פי מאה ביחס לבחירות הציוניות, וכבר זכינו לכך שהמשטרה הבריטית תתערב בהן.

וכל זה למה?

יען אזרחים ארצישראלים ממשיכים במדינת “ביתנו הלאומי” את מסורת הגולה; יען מנהיגים אשר באו אלינו רק תמול־שלשום אומרים להטיל על תושבי הארץ הזאת רעיונות ושיטות שאינם הולמים אותה כלל־ועיקר; יען נוח הדבר לציונים ידועים היושבים בחוץ־לארץ, אם מתוך נטייה אישית או מתוך כפייה חיצונית, שדוקא ארץ־מגמתם תיספח למחנותיהם אשר בשאר מדינות העולם.

הנה כי כן נוצרה לאט־לאט, בהדרגה מדאיגה, חזית ציונית על אדמת החשמונאים הקדמונים והחדישים כאחת. גם כאן יש ציונים ולא־ציונים. גם כאן יש ציונים טהורים, ציונים במאה אחוזים, כפי שקוראים לעצמם הרביזיוניסטים, ציוני הרצל ונורדאו, וציונים רק בארבעים או בעשרים אחוז, ציוני כלכלה ותקציבים, ציוני “ברית־שלום” וכלליים. ציוני ציון וציונים “אוגנדיים”! כה קרה הדבר, שבדפדפנו בימים אלה בעתונים המקומיים נדמה לנו, כי לא שונה כל דבר בעולמנו היהודי וכי עוד עם־ישראל נמצא בתחילת חלום השיבה לציון, מימי חובבי־ציון ברוסיה ובגליציה, עם החברות השונות לפעולה ציונית פעוטה בארץ, אשר אליה געגועי כל פזורי ישראל. כך נמסר, למשל, כי ציוני נהלל לא סילקו עדיין את דמי השקל, כי ציוני טבריה מפגרים בתעמולתם, כי בצפת אין בלתי־אם “מאה ושלושה ציונים”, כי בירושלים “אגודת־ישראל” עודנה מתנגדת לציונות בכלל, וכי בתל־אביב נוסדה אגודה להגנת “הציונות הבאזילאית”. לא עוד אלא שגם בארצנו יש כנראה שוללי ציון, מסוגם של ה“בונדאים” הפולנים והקומוניסטים הרוסים, והדרישה היא כמובן להוציאם בשל־כך מתוך כלל ישראל בארצו…

*

אכן, כפי שאמרנו כבר לעיל, הגיעה סוף־סוף השעה לשים קץ פעם ולתמיד לכל ההוללות הגלותית הזאת תחת תכלת הרקיעים ואל ירקרק הדקלים של כנען המחודשה.

אם יש ציונות – וצריך שתהיה גם להבא, עד להשגת המטרה ההרצלית בשלמותה – מקומה בכל מדינה ומדינה אשר בה יהודים, בכל רחבי כדור הארץ; אם יש במדינות נכר ציונים “שלמים” או לחצאין, ציונים מדיניים או מעשיים, חובבי־ציון לפי הנוסח הישן, או לוחמי־ציון לפי הנוסח החדש, נוטים לציון כד’אביגדור גולדשמיט ופליכס וארבורג, או סתם אוהבי ירושלים ו“כולליה” השונים – הרי דבר מובן הוא מאליו. שם, בגולה הרחבה, בערי הגטו הרקוב, לא פחות מאשר בערי הגטו הזהוב, עוד לא נגמרה המלחמה הפנימית בקרב מיליוני ישראל בשאיפתם לפתור את שאלות קיומם לעתיד לבוא, ועם כל הכבוד הניתן להרצל, לנורדאו, לזנגוויל, לברנרד לזר, ולכל שאר היוצרים הציוניים מתחילת התקופה האראלית, עוד מאות אלפי יהודים, מיליונים אולי, עומדים גם היום מחוץ לציונות העולמית. מכאן המלחמה הקשה והמעפילה למנהיגינו כולם – מוייצמן ועד ז’בוטינסקי – בדרך ה“כיבוש הציוני” והנצחתו המלאה. כבימי הכנסיה הראשונה כן גם בימי הכנסיה הי"ז – לא כל הקהילות ציוניות הן עדיין, ואף בערים יהודיות כווארשה וכווילנה האירופיות, כניו־יורק וכשיקאגו האמריקניות, הכר רחב מאוד לפעולות נועזות בכיוון הנזכר. מצד זה, אמנם, אין ערוך לעבודת ז’בוטינסקי ביחוד העובר באירופה ממדינה למדינה, ודגל ציון מרחף לפניו בגאוות־רננים, עם הנוער היהודי באלפיו וברבבותיו מריע לקראתו כלקראת גואל ומציל. הן לא מילה נבובה בפיו להמוני דנציג או למברג, צ’רנוביץ או בוקארשט: “הציונות – הוא קורא להם השכם והערב בקולו הזאבי – היא־היא מגמת המגמות ליהודים הסובלים. ממנה הפתרון והתשועה, בהיותה התשובה האחת לשאלת־השאלות המנסרת בחלל המוני ישראל מאז פזוריו – יצירת ‘מלקט בטוח’, אם לא לכולם מייד, הרי לבניהם ולבני בניהם בעתיד פחות או יותר קרוב…”

ומה מרעידה אז תשובת ההמונים בקומם כאיש אחד לשיר בעברית חיה:

שאו ציונה נס ודגל,

דגל מחנה יהודה!

*

לא כן בציון עצמה.

פה – אם במעט ואם בהרבה – הושגה כבר עצם המטרה, הונח היסוד הראשון והעיקרי ל“מדינת היהודים” של גדול מנהיגינו מאז משה ויהושע שניהם. פה, במאתיים אלף היהודים, עם הננו כבר לכל הדעות, עם בשפתו ועל אדמתו, עם בעניניו היום־יומיים ובדרישותיו לשנים הבאות. עם לא פחות חשוב כבר מעמים קטנים אחרים פה־ושם – כאיסלנד, למשל, עם מאה אלף תושביה בלבד ואף שנות מורשונה הנערץ. אין אנחנו הרוב אמנם בכל רחבי המדינה, שהקצענו לעצמנו כעריסת גדולתנו המחרית. אך רוב אנחנו כבר באזורים גדולים ונרחבים, באזורים שהולכים הלוך וגדל, הלך והתפתח, ובזה יתרון עמנו על דיקדוקו הקדמון, שאין הוא מסכים להיות רוב נח בגבולות ידועים. כל שאיפתו היא להיות רוב נע, רוב המבקיע לעצמו דרכים חדשות לבקרים, כאותם זרמי הנחלים במימיהם הגועשים לקראת המוצא אל הים.

פה על־ציונים אנחנו, אם בכלל.

לבוא ולדבר בקרבנו על ציונות בצורתה האירופית; לספר לנו כאן באסיפות־עם, מהי הציונות במטרותיה האמיתיות; להטיף לנו יום־יום, כמעשה אחדים מהעתונים החדשים, דברי נבואה על הציונות הצרופה בניגוד לציונות האחרת, המטושטשה והבוגדה; להתיימר, כי רק הם, המדברים בשם אותה ציונות, כי רק הם באי־כוח העם העברי בארצו וכי רק להם הזכות לנהל את ענינו על הררי ציון – nonsense הוא זה מאין כמותו.

“אבסורד” בעבריתם של לועזנינו.

*

ציונות שכזאת אינה קיימת בארץ־ישראל. איננה, ולא צריך שתהיה.

כל אחד ואחת מעבריי הבית הלאומי, בלי כל הבדל בין כיתה לכיתה, בין דעה לדעה, בין נטיה לנטיה – אזרחי המדינה העברית הם, אם בהתגשמותה ואם בחלומיותה. כל אחד ואחת, יהיו אלה שייכים אפילו לאותם המכריזים על עצמם כי אינם ציונים – בני המולדת העתיקה הנם כולם, כשם שבניהם ובנותיהם היה יהיו לממשיכי המואבת העתידה. עצם היותנו בארץ הזאת, עצם חיינו בגבולותיה, עצם פעולותינו להתפתחותה, הם־הם הנותנים לכולנו את הזכות המלאה והיסודית להיחשב כבעליה בהחלט, מאין רשות למישהו לשלול מאתנו גם שמץ מזכות זאת, ולו יהיה זה מהטובים, המעולים, האמיתיים שבציוני הגולה.

הנה מדוע חושבים אנחנו, כי לשקול שקל כאן הוא עלבון לגאוותנו הלאומית. שוקלי־שקל הננו כולנו בתוקף ישיבתנו בארץ, בתוקף עמידתנו על המשמר, בתוקף נכונותנו לצאת אל החזית בימי זעף וזעם – כאשר הוכחנו בימי מאורעות הדמים לפני שנתיים.

הנה מדוע אין גם־כן כל מקום בשורותינו כאן לשירת “התקוה”, שהיתה טובה לחלוצינו העברים בעודם בגולה, שטובה היא אולי להמונים הנשארים עדיין בארצות הנכר. לנו, פה, בארצנו, נחוצה סוף־סוף שירה חדשה, הימנון אחר לגמרי, “מרסלייזה” עבירה שתביע לא געגועים ותקוות בלבד, בלתי אם שאיפה, מרץ, נכונות לקרבן ולנצחון.

הנה מדוע רואים אנו באדישות את מחזה הבחירות כפי שהתגולל לעינינו זה עתה, מאין כל השתתפות נלהבת בהן, מצפון ועד דרום. לא כמדינות אירופה הבית־הלאומי העברי. לא מספר שוקליו הוא המעיד על ציונותו. ארץ־ישראל שלנו גוש אחד היא, סלע מוצק שאין לפוררו לציונים ולבלתי־ציונים. יהודאים אנחנו מראשונינו ועד אחרונינו, ובתור שכאלה זכות מיוחדת לנו גם על הכנסיות הציוניות בבאזל או בקארלסבאד, ועד שלא תיענינו אלו להתכנס באחת מערי ארצנו, כאשר דרשנו זאת מאה פעמים ואחת – כגוש אחד עלינו להופיע בהן להבא, כגוש שיהווה את מחצית מספר הקולות אשר לכל הכנסיה כולה, עם זכות הכרעה לנו, מפני שאי־אפשר להרשות עוד שציונים הרחוקים מאתנו, ברובם, גם במקום וגם בהבנת עניני הארץ, יכריעו את הכף כנגד היהודאים אשר גישמו כבר למעשה, בזיעת־אפם ובדם בניהם ובנותיהם, את תחילת החלום ההרצלי ביפעתו.

הנה מדוע לא הלכו רבים־רבים מאתנו אתמול לבחירות הציוניות, גם לא הצביעו הפעם בקלפי לאחת הרשימות המוצעות לפניהם.

*

לא, אין ציונות בארץ־ישראל.

יש עם עברי היושב כבר בציון לעולמי־עד.

יש עם עברי הרוצה להיצמד יותר ויותר לקדמוניותיו, במחקו כל זכר לגולה הרועצת. “הציונות השקלית” לא תדבר לליבותינו עוד.

ד“ה, י”א בסיוון תרצ"א – 27.5.1931

(מברק ארוך לז’בוטינסקי)

ז’בוטינסקי, דואר־הכנסיה, באזל.

בצער עמוק קראנו את המברקים האחרונים מישיבות הכנסיה ומסביבה. כל ידיעה וידיעה הוסיפה פצע על הפצעים שבהם הוכינו למן יומה הראשון, ובחרדת־מות ממש שואלים אנו את עצמנו מה עוד יביא לנו הרגע הבא: האם לא אולי את עצם החורבן והכלייה?

הן הזדמנות יוצאת מן הכלל היתה בידיך הפעם לחולל נפלאות, היות וכדברי גרוסמן, סגנך, לסוכנות יט"א, לא חלמת אתה וגם לא חבריך, כי בפחות משמונה שנים תגיע סיעתך משני צירים (ובהם האחד אתה בעצמך) בכנסיית קרלסבד השניה, לחמישים ציר בכנסיית באזל זאת. זהו, מנקודת־מבט מדיניותנו הפנימית, נצחון מזהיר באמת, נצחון שרק כבירי־הכוח וגדולי־המוח יכולים להגיע אליו בתעמולתם הנמרצה; וצדק אחד החריפים אשר למחנות מדינאינו בהשוותו את נצחונך זה לנצחון ווניזלוס בתקופה יוונית ידועה נגד המלך קונסטנטינוס.

הייפלא, אם קצרי־נשימה חיכינו יום־יום למילה המשחררת מבאזל, שרבים־רבים, אף מתנגדיך הגדולים ביותר, האמינו כי ישמעוה דוקא מפיך אתה? הייפלא, אם חרף ההתרגזות העצומה אשר תקפנו בימים האחרונים, ביחוד בקשר עם הסכסוכים והחירחורים הפנימיים עוד היבהבה בנו התקוה למעשה־אראלים ברגע אחרון, בעזרתך.

מה יפה היה, אילו – כרמזי כתבינו המיוחדים בימים הראשונים לכנסיה – היית עומד פתאום על במת הכנסיה הזאת להכריז בקול גדול, כי “מה שעבר עפר”. וכי ברגעים חמורים אלה לתנועה הציונית העולמית אין מקום עוד לריב־אחים, לקריעת־סיעות, כי הגיעה השעה לאותה “אחדות קדושה”, שממנה לעם היהודי בתפוצותיו המאחדה הגדולה שעליה סמך אף וייצמן את ידיו מתחילתו. אילו כלמחרת הכנסיה “האוגנדית” הידועה, עם וולפסון הטוב לכשהתקיפו אוסישקין הנוקשה – אילו כאז עם פיוסם והתנשקותם הסופית היית יוצא לקראת המנהיג לשעבר בידיך המושטות לשלום, היו כל צירי ישראל, גם אורחי היציעים, עורכים לשניכם התרעת־ענקים…

והנה עברו הימים. ארבעה, ששה, עשרה כבר.

ועוד לא נעשה הצעד המיוחל, ועוד לא נשמע הקול המקווה, ועוד הסיעות עומדות אלו מול אלו בשנאה ואיבה, בצוררות, המגיעות מפעם לפעם – תסלח־נא לי, ז’בוטינסקי אם אכריזנו – לידי פראות ממש. מתי, רבונו של עולם, ראו כנסיותינו מחזות עגומים, כאותם רביזיוניסט ופועל מכים איש את רעהו עד זוב דם? מתי ידעו כנסיותינו קללות, הפרעות ושיסועים שהצריכו התערבות סדרנים גם שוטרים? מתי יכול אף נואם בחסד עליון כסטיפן וייז, לרדת לרגעים עד למדרגת מתהמן שאין גבול לגסותו הסגנונית והאישית גם יחד?

אילו דיפדפת, ז’בוטינסקי, בעתוני הערבים בארצנו מאז החלה הכנסיה, ואילו ראית את הכותרות לידיעות שהם מפרסמים יום־יום “ממקורות יהודים” (זוהי הדגשתם בשמחתם לאידנו), כי עתה חוורו פניך מחרון ונקפצו אגרופיך – ללא־אונים, אבל. כי מה בצע בכל החרון, אם צדקו עתוני הערבים הפעם בהערכתם את ענינינו הפנימיים? כן, מה שלא האמנו גם במירע סיוטנו בוא־בא עלינו באמת: מפורדים, מחולקים, מעורערים, משוסים אנחנו כאשר לא היינו אולי אף בתקופת יהודה השניה, ובה בשעה שכנסיות הערבים בארצנו – אלה “בני־המידבר” כאשר קראת להם באחד ממאמריך – מתנהלות לעינינו בסדר, בשיטה, ביקהה מפתיעים – אומרת ספינת כנסייתנו הי"ז להישבר ברצון־קברניטיה עצמם על סלעי ימנו הסוער…

*

ונורא מכל, מחריד מכל – המעשה האחרון, שבו האשם רק בך, זאב ז’בוטינסקי במנהיגים.

בה בשעה ממש, שאין בבשרנו כמעט מתום מהמכות אשר הוכינו בשנתיים האחרונות; בה בשעה, שהרעה והכוזבה אשר לממשלות אנגליה – ממשלת־הפועלים באפסי לונדון הבירה – מוסיפה להמטיר עלינו אסונות אחרי אסונות; בה בשעה שמעל גבי וייצמן מעיז “פרעה” של ימינו אלה, לורד פאספילד, להטיל על הישוב העברי בארץ את תכנית הפיתוח, יצירתו – מטפל אתה, ואתך הרביזיוניסטים, בתפל ובטפל אשר לשאלות הכנסיה – הלא היא שאלת הרוב לא בארץ־ישראל בלבדה, בלתי־אם בשני עברי־הירדן גם יחד…

אלוהים אלוהינו! הכה נטרפה דעתנו בימים אלה, שאין אנו יודעים עוד את הנעשה לפני עינינו? השכחנו, או אם לא ידענו בכלל, את הכרזתו המפורסמה של גמבטה הצרפתי בשאלת אלזס־לורן אחרי נצחון גרמניה (מי יכנה את גמבטה בשם בוגד על ככה?), אשר הצהיר בעצם המורשון, להתרעת כל שומעיו, כי דברים כאלה נחשבים ולא נגלים, נעשים ולא נאמרים.

רוב בשני עברי־הירדן – ומדוע לא בדמשק גם היא, ומדוע לא עד לנהר הפרת אפילו, ומדוע לא עד לנחל־מצרים ולתעלה הסואצית? הן בכל החבלים האלה ישבו אבותינו לפנים, רדו גם משלו, בנו גם העפילו, ואם לדרישות מדיניות נרחבות ועקיבות נדרשת כנסייתנו, מדוע רק הירדן הקטן והמפותל יהיה לה לאימרה?

לדבר על רוב אשר כזה, כשעבדאללה יושב ברבת־עמון ואיננו מגדולי שונאינו; לדבר על רוב כזה, כששערי הארץ נעולים למעשה אף בפני חמש מאות “סרטיפיקאטים” לשנה; לדבר על רוב כזה, כשערביי שני עברי־הירדן מתרבים בחמישים אלף מדי שנה בשנה – הגזמה היא, אדוני ז’בוטינסקי, כדי שלא להשתמש בביטוי עוד יותר מתאים.

הגזמה, מפני שאין היא מיוסדת על כלום; הגזמה, מפני שרוח קלה תוכל להדיפנה ברגע אחד; הגזמה, מפני שממשלת אנגליה – אותה ממשלת הפועלים אשר בה דיברנו – תעשה את כל אשר ביכולתה – ולהוותנו יכול תוכל אמנם וגם עשה תעשה – לפזרה עוד השנה הזאת…

לא, אדון ז’בוטינסקי, לא במלים תינצל הציונות ולא לתרופה הזאת ייחלה הכנסיה מאתך. כדברי אוסישקין, חברך הזקן ממך, בעצם הכנסיה: אם תהיה הקרקע תחת רגלינו לא יזיקו לנו עשרים פאספילדים, ואם לא תהיה קרקע תחת רגלינו לא יועילו עשרים בלפורים.

ביחוד – מפני שאין בארץ־ישראל שאלת רוב ומיעוט. כלך לך, פעם ולתמיד, עם מושגי גלות אלה. רוב הננו באשר אנחנו כבר. רוב נהיה באשר נהיה מחר. רוב נע, כמובן, ממערב למזרח. אם רק נדע לכוון את הדברים לצידנו.

הנה פרסמנו בגליון יום אתמול את דברי “פלשתין” היפואי, זה הגדול לשונאי ישראל בארצנו. בפעם הראשונה נאמרו בו דברים, שלא נאמרו עד כה: “כשבאה הציונות לכאן היתה דרך למוצא והדרך עודנה קיימת במציאות”.

נלך־נא בה קוממיות, אדוני ז’בוטינסקי, ונניח־נא את “זעקת הרוב” בשני עברי־הירדן – מאין כוח בצידה, לפון־וייזל ולאורי צבי גרינברג, שניהם…

תהא דעת רוב העם העברי על התנועה הרביזיוניסטית מה שתהיה – הרי בהתענינות מרובה עקב כל העולם היהודי אחר גידולה במשך השנים האחרונות, ובארצנו עצמה נענה עתון זה ברצון רב לקול־הקורא אליו מפיו של המנהיג הצעיר ורב־הפעלים, שהכריז כי הוא בא להמשיך מעל עמודיו את מלחמתו הקשה מיום היווסדו להבהרת הדברים בקרבנו, גם להגביר את הדרישה לטיהור כל הרקוב, כל המזויף, כל הבזבוז שבתנועתנו. והעובדה היא כי “איש־עכו” חריף ומבקר, שלא עמדו בפניו איתני היהדות כולה בהתיימרותה המדאיבה, הפליט מקולמוסו השחוז ניבים מלטפים ומסלסלים כמעט בנסיונם המוצלח לפייסנו – היה לנו לפלא שלא עד מהרה התגברנו עליו.

ועוד זוכרים כולנו את הרושם הכביר שעשה עלינו מאמרך “אל תגזימו”, לפני כשבע שנים. היינו מטיילים ברחובות, בשעות הערב המדומדמות, להרהר על מצבנו החמור, המסובך, המסוכן גם אז, ובאויר הזך זימזמו באזנינו מאות שמועות והצעות לפעולות מהפכניות בקרבנו גם מסביבנו, לכשהבקיעו לקראתנו מוכרי “הארץ” ובו פורסם מאמרך המפוצץ. בלענוהו ממש.

אכן, לא הגזמנו לאחר מקראו. לא הגזמנו, ונעבור לסדר־היום – לפעולה, לעבודה, ליצירה, עדי היותנו למאתים אלף נפש באזורים העברים – רוב נפלא כבר ביהודה המכווצת והקטנה…

את קריאתך זאת – “אל תגזימו” – מחזירים אנו לך היום.

אל תגזים, ז’בוטינסקי. אל תדרוש את הירח מן הרקיעים, את העננים מעל פני־הים. הצטמצם באשר יש לך באמת – כוח הבקורת, הזעזוע, התעמולה, שלא היה לנו שני כמותו מאז הרצל בכבודו ובעצמו.

הישאר־נא, אם אין ברצונך עוד לעלות לשררה ולהשתתף במאחדה, הזאב נוהם והמחריד אף את ה“דיילי־אכספרס” בזעפו.

רק בל־נא תיהפך תנועתך הנפלאה לתנועת “נערים משחקים”.

כדוד בתקופתו – לכשציון היתה עוד ממנו והלאה, ויסתפק בחברון – הסתפק־נא ביש והכן־נא יואבים, אבנרים ויהונתנים.

סלח אפילו לוייצמן, שעשה כל־זאת מה שלא עשו כל מנהיגי הציונות כולם יחד בדור הגדול אשר קדם לדורו הוא.

וראשית־כל טיהור בעצם מחנך, המנהיג הצעיר. שאם לאו – לא יהיה “מה” לתנועתך, זולת אולי הגזמותיה.

ד“ה, כ”ח בתמוז תרצ"א – 13.7.1931

אם להאמין לידיעות אשר נתפרסמו ב“מוקאטם” המצרי, יודע כבר העולם הערבי לא רק כי “המועצה המחוקקת” לארץ־ישראל תוכרז בקרוב מאוד, אלא – וזהו העיקר – גם את מהות הרכבתה ואת מספר חבריה. היא תהיה, לפי הבשורה הערבית, רק מועצה מייעצת והנציב־העליון יהיה תמיד נשיאה והקובע בה. למושלמים יהיו בה שמונה צירים נבחרים, ליהודים ארבעה ולנוצרים שנים. ששה מחבריה יהיו מן הפקידים העליונים האנגלים, אשר יתמנו על־ידי הנציב־העליון.

והרי, כאשר הודגש הדבר בכותרת מאמר זה, אין עצה אחרת לישראל בארצו – לכל־הפחות במצבה העכשוי – מאשר לקבל אותה.

מדוע?

מפני טעמים מכריעים, שהנני לפרטם בזה בכל הרצינות הראויה, אף־על־פי שיודעני מראש, כי צד ידוע יראה בהם “כפירה בעיקר” ואולי אפילו “בגידה בנפש האומה”. אפס, הגיע לדעתי הרגע להגיד דברים כהווייתם, גם אם אינם נעימים ומתאימים ביותר ל“מטרה הסופית”, אחרת נחטא לעצם קיומנו בארץ.

הטעם הראשון הוא – כי שום כוח בעולם לא יוכל למנוע עוד את גישום רעיון “המועצה המחוקקת” בארצנו זאת. כל הנימוקים כנגדה הפסידו את תוכנם, והמוח האנגלי ברחוב הלונדוני לא יוכל לעכלם. בחמש־עשרה השנה שעברו מאז כניסת חיילי בריטניה לירושלים התפתחה הארץ לא רק מבחינה כלכלית – הודות למרץ העברי ביחוד – אלא גם מהצד המדיני – הודות לרצון מושלינו האנגלים. ערביי ארצנו היום אינם ערבייה מיום אתמול. מאז ההצהרה גדל דור ערבי צעיר, שאינו יודע שיעבוד, ובגבולות ארץ־ישראל קמו מדינות ערביות אשר הורו את הדרך לשיחרור ולדרור. כל ערבי בארצנו יודע, כי בני עמו בעיראק, בעבר־ירדן, בסוריה, בחיג’אז ובתימן הגיעו כבר לעצמאות פחות־או־יותר שלמה, ואין אנחנו רשאים לזלזל בזכותו של הערבי הארץ־ישראלי לצורה ידועה של נציגות מורשונית. אדרבה, חכמה מדינית תהיה זאת מצדנו הפעם, אם נכריז בעיני שכנינו המושלמים והנוצרים, כי אין כלל בדעתנו לדרוש מאת הממשלה, לסתום את פיותיהם, ובמידה רבה טוב יהיה לשמוע את קולה של הערביות המקומית בתוך המועצה המחוקקת מאשר מחוצה לה. זוהי אמת שאין לעמוד עליה ביותר, באשר בוקעת היא לדעתי דרך כל הסינוורים שהוכו בהם עיני העברים.

הטעם השני הוא – כי הנסיון בעיריית ירושלים הוכיח למדי את הנזק העצום אשר נגרם לעברים בארצנו מהשיטה האל־שיתופית. במשך יותר מארבע שנים התנהלה בירת ישראל בעבר על ידי מושלימים ונוצרים בלבד והתוצאה, כידוע לכולנו, עושק זכויותינו החיוניות לאורך כל החזית. עמנו בארץ זאת לא הגיע עדיין לכוח מספרי מספיק שירשה לנו מותרות ב“נסיונות מדיניים”, ובעצם ידינו מסרנו לאויבנו חרב־פיפיות כנגדנו. האמנו, כי יציאתנו מהעיריה הירושלמית תגרום למהפכה בעולם היהודי ולזעזוע המצפון הבין־לאומי. למעשה, נתקלה החלטתנו בכל אפסי הגולה באדישות כמעט מחפירה, ובחוגי הממשלה בלונדון עוררנו רק מנוד־צחוק. הנה מדוע יעצתי במאמר אחר (“עודני לראגב”) לחזור לעיריה, מה גם שמספר חברינו בה הוגדל, ובנו תלוי הדבר, שמספר זה יגדל עוד יותר. אותה עצה יפה היא גם ביחס למועצה המחוקקת. הנני להזהיר את בני־עמי, כי העדרנו מתוכה יכשילנו הרבה יותר מאשר לעיריה הירושלמית.

הטעם השלישי הוא – מתכונת המועצה המחוקקת, כפי שהודיע עליה ה“מוקאטם” (ויש לשער, כי נכונה היא בעיקריה) לא רק שאינה רעה ביותר, אלא שטובה היא בהרבה ממתכונת קודמתה הסמואלית, הן מצד תפקידה והן מצד הרכבתה.

מצד תפקידה כיצד?

שאין הממשלה מוכנה בשום־אופן לתת למועצה המחוקקת, בעשר השנים הבאות, אף קורטוב של צורה מורשונית. מועצה זאת תורשה לשמוע את אשר יגידו לה, לדון על מה שתשמע מתוך מתינות והתאפקות ולהסתפק במתן עצות, שנציבנו העליון יהיה רשאי להטות להן אוזן רק בשאלות צדדיות. בכל שאלה עקרונית כגון העליה היהודית, הקרקעות, המדיניות החיצונית ודומיהן, לא תוכל המועצה לנגוע לא לשבט ולא לחסד. כלפני ייסוד המועצה המחוקקת, כן גם לאחריה, תהיינה בעיות אלו תלויות בממשלת ה“מנדט” המיוסדת, כידוע לכל, על הצהרת בלפור, ועם כל ערך הנייר של הצהרה זאת עוד ערכה גדול עדיין בגלל חבר־הלאומים הדואג לקיומה.

מצד הרכבתה כיצד?

שהנציב העליון מצא, כמדומני, את הדרך לאיזון צודק בין יסודות הארץ, לפי מספרם ברגע זה. המושלימים נחשבים ככפולים מהעברים באוכלוסיהם, והעברים נחשבים ככפולים מהנוצרים, וברור הדבר, כי בעוד כמה שנים יירד מספר המושלימים לשבעה, מספר העברים יעלה לחמישה ומספר הנוצרים יישאר שנים, עד שיבוא היום – ומוכרח הוא לבוא – שמספר המושלימים והעברים ישתווה, בעוד הנוצרים עומדים במקומם. ביום ההוא – ורק ביום ההוא – תיהפך המועצה המחוקקת למועצה מורשונית אמיתית.

הטעם הרביעי והמכריע ביותר הוא – כי הנציב העליון דאג לכך, שאפילו במצב הדברים כעת, לא יינתן לרוב המושלימי לקפח, אף בויכוחים עצתיים גרידא, את כוח טענותיו של האגף היהודי. הוא החליט, שמספר הפקידים האנגלים העליונים אשר יימנו כחברי מועצה יהיה ששה. זאת אומרת, שבהצטרפם לקולות היהודים יהוו רוב שווה עם המושלימים והנוצרים גם יחד, וההכרעה תימסר אז לידי הנציב העליון.

– אהה! – יקראו מתנגדי ההשתתפות במועצה המחוקקת – בנימוקך זה האחרון הרסת את כל הבנין החיובי למאמרך זה, שהן ידוע הדבר לכל בר־בי־רב כי האנגלים יטו תמיד לטובת המושלימים ונוצרים וכנגד היהודים…

על זה יש לומר, כי אם אמנם זו היתה ההכרה בקרב רבים־רבים מבני עמנו עד לפני כמה זמן, הרי שונה הדבר במידה רבה בימי נציבותו של סר ארתור ווקופ. יאמרו עליו מה שיאמרו – הוא ידע להתייחס במידת־צדק ויושר כלפי שלושת יסודות הארץ, ואם נדמה הדבר לפעמים שהחלטה זאת או אחרת מצדו נטתה יותר לצד שכנינו, הרי יכלו אלה לטעון – גם טעון טענו לא פעם – כי החלטות ידועות היו דווקא לטובתנו. לא זה המקום, גם לא זה הרגע, להדגיש את האמת הזאת על בסיס עובדות ומיסמכים, ואולם דבר אחד ברור לבלי כל ספק והוא, כי בה במידה שמספר אוכלוסינו הולך הלוך וגדול בארצנו – תרבינה ההחלטות הנוחות לנו יותר ויותר.

וכבענין העיריה הירושלמית – בנו תלוי הדבר שזו תהיה דרכם גם של הנציבים להבא. לא, אין לחשוש עוד להתנקשויות בעצם חיי ביתנו הלאומי בצורתן הצ’נסלורית הידועה, ומושלים כלוּק¹ לא ייתכנו בתוכנו לעולמים.

יותר מדי השתרשנו בארץ אבותינו, יותר מדי היינו בה ליסוד חיוני מכריע, יותר מדי נוצרו תקדימים חשובים לטובתנו, יותר מדי נכנסה אנגליה באחריות כלפינו, כדי שדברים כאלה יהיו עוד בגדר האפשרות.

ההזדמנות אשר ניתנה למנהיגים ידועים מקרב שכנינו להצמית את ההצהרה הבלפורית מעיקרה עברה ללא שוב!

We are here for good ומנקודת השקפה זאת צעד גדול נעשה בתנו יד ידידותית למתונים אשר בערבים – הלא הם המסכימים למועצה מייעצת בצורתה הווקופית.

נקבלנה איפוא ללא כל פחד, וממנה ידרוך אולי כוכב השלום בארץ־ישראל. גם בכל המזרח הקרוב.

ד“ה, ה' באב תרצ”ד – 17.7.1934

עם תחילת פעולותינו ליצירת תנועה רחבה ומקיפה לעצמאות ארצנו, מן ההכרח לעמוד על טעויות ונימוקים שונים מצד המתנגדים לרעיון הזה, כפי שנתגלו במאמריהם של ה“ה שלום בן־ברוך, יעקב בן־אמיתי ומשה בן־עמי ב”דואר היום", גם במכתבים שונים אלי ובשיחות פרטיות עמי.

וראשית כל – ביחס למושג “עצמאות”, שרבים מן המתונים ביחוד רואים בו כיוון נועז יותר מדי. הסיבה לכך היא תרגומם המטעה למונח הזה, אשר כותב הטורים האלה היה יוצרו. אין מילה זאת מובנה חופש גמור, אלעוֹלוּת, או independence בלע“ז. לחופש גמור זה, שהערבים קוראים לו בשם “איסתיקלאל”, לא הגיעה עדיין שעתנו, ועוד מים רבים יזרמו מנהר הירדן לים־המלח בטרם נוכל גם להניח את יסודותיו הבטוחים. את העבודה הצעקנית הזאת מניחים אנו לקיצוניי הערבים, הדורשים לא רק “איסתיקלאל אל־תאם” (עצמאות מוחלטת), בלתי־אם גירוש מיידי של האנגלים מעיראק, מעבר־הירדן מזרחה ומארצנו, וגירוש הצרפתים מסוריה והלבנון. אנחנו נסתפק בתנועה הרבה יותר צנועה, בהיותה הרבה יותר מעשית ומתקבלת על הלב, שמובנה השגת חופש מקומי ומוגבל באזורים העברים אשר לביתנו־הלאומי. כקטלונים בספרד, כרוטינים בפולניה; כלבנונים בסוריה שכנתנו, רוצים גם אנחנו, היהודאים, במשטר עצמאי, זאת אומרת: כמבואר בכל מילוני העמים – משטר “אוטונומי” הכפוף למרות מרכזית ידועה בענינים כללים ומשותפים, כגון מסילות־ברזל וצבא היבשה והים. כל השאר – בחינוך, בחקלאות, בתעשיה, במשפטים, בדואר ובמברקה, ב”מגינה" אפילו (“מיליציה” להגנת האזורים), רק למדינתנו העצמאית תהיה יד והחלטה. מה שטוב לקטלונים, המרובים מאתנו פי־עשרה, ומה שנוח ללבנונים שהקדימונו בכך זה כבר שנים רבות, יהיה טוב גם לנו, לעת־עתה בכל־אופן. אם ישתרע אזורנו העצמאי מנהר רובין למשל לאורך כל השרון הנפלא, עד למפרץ עכו בכרמלו הנהדר, ומשם אם יימשך בשלשלת אל־פוסקת דרך העמק הגדול, עד לגוש טבריה ולטבעות ראש־פינה ומטולה, בצלעי הלבנון הקרוב, נהיה המאושרים לישראל בתפוצותיו. בשטח צר זה, אמנם, שאורכו התכסיסי יחבוק את כל הקוסם ואת רוב הפורה אשר לחבלי הארץ (עם עיריה נבדלת לציון, כמובן, כנקודתו במזרחית־דרומית), תאופשר אז אותה התפתחות פנימית עבריה אשר לא תדע את כל המעצורים שהננו נתקלים בהם, יום־יום כמעט, לרגל המשטר הנוכחי, – יען חסה תחסה, על ידי כך, בצל אותה מנוחה חיצונית ומשקיטה הנחוצה מאוד לכל עם מתחיל בדור הראשון להקמת בנינו הלאומי.

*

“יפה”, קורא ה' בן־ברוך, “יפה כל זה, אפס לא כשאר העמים עמנו. להם יש כבר ישובים צפופים בכל הגלילים המיועדים לעצמאות, בעוד שלנו יש רק ערבים מסביבנו, “קנטונים” עברים בודדים יסגרו איפוא את שערי ה”קנטונים" הערבים בשכנותנו לעולמים"…

לא, אדוני היקר.

א. יען גם ביוון, עם ראשית התחיה הסוערה שלפני מאה שנה, היו התורכים והאלבנים בסביבות אתיקה הקדמונית וגם באתונה עצמה, שבעים אחוזים מהתושבים (שבע מאות אלף מושלמים כנגד שלוש־מאות אלף יוונים, לכל היותר) ועובדה זאת לא הדאיגה את היוונים כלל־ועיקר. בהיותם עם בריא ורואה את הנולד לא שעו למעשים מלאכותיים, כאותם של השולטנים השונים אשר הושיבו על הקרקע ביוון, במשך ארבע מאות השנים לשררתם, יסודות בלתי־יוונים כדי לדחוק לאט־לאט את רגליהם של בני הארץ בכל מקום. הם הבינו את האמת הגדולה הנקראת “הזדמנות” אותה הזדמנות שממנה לדנים היום החזרת שלזביג הצפונית לגבולותיהם מבלי שפוך טיפת דם אחת לרכישתה במלחמה העולמית; אותה הזדמנות שממנה מקוים האלבנים גם הם את החזרת דיברה, איפק ומונסטיר למדינתם המוגדלה, בדורות הבאים; אותה הזדמנות, שהפכה את מדינת הלבנון הקטנה מימי השררה התורכית למדינת לבנון הגדולה בימינו אלה (במהירות נחפזה אולי יותר מדי, כאשר הוכיחה זעקתו של אדה המרוניטי, בדרשו להחזיר את ארצו לגבולותיה הצרים אם ברצונה לשמור על נצרותה הטהורה). אנחנו, אשר היינו בראשוני התחיה השלישית, ואשר טיילנו בימי בחרותנו אל שפת ים־יפו עם “בללה־ויסטה” הפיינגולדית בפסגת היש העברי בארצנו, ממול לתיכוננו הקדמון– אנחנו המטיילים היום בסאון תל־אביב הירקונית ועינינו מרחפות על פני ספיר הגלים העברים המפכים לאורך מאתיים וחמישים קילומטר על פני אדמה עבריה כמעט כולה – יודעים הננו אל־נכון מהי הזדמנות ומהו כוחה.

ב. יען אם גם נניח, כי לזמן־מה יהיו ה“קנטונים” הערבים סגורים בפנינו– היכן ההגיון? הפתוחים הם היום? הנוכל ללכת לשכם? העשינו דבר־מה בג’נין? היושב יהודי בטול־כרם? הלא לחרפה היא לנו שאחר יובל שנות נסיונות בעיר רמלה עודה “נקיה מיהודאים” כבתחילתה? אין צורך, כמדומני, להוסיף על כל אלה את באר־שבע ואת עזה, את יריחו ואת צור, את בית שאן ואת אילת הרחוקה, בשערי ים־סוף. במה, אשאלכם, טובות כל אלו לנו מ“הקנטון העבר־ירדני” תחת שררת עבדאללה? אדרבא – במידה רבה טובה לנו עמאן ה“קנטונית” משכם “ההצהרתית”, כאשר הוכיחו לנו רוטנברג לראשונה ונובומייסקי בשניה, עם זכיונותיהם רבי־הערך. עם עבדאללה אפשר לדבר, להתמקח להחליט. עם מנהיגי שכם, שאינם מוגבלים ב“קנטונם”, אין מה לעשות. ה“קנטוניות” תשנה את כל פני הדברים תכלית שינוי. “קנטוני” העברים ייכנסו בדברים עם “קנטוני” הערבים, וכאברהם עם תושבי חברון הגע יגיעו למסקנות ולתכליות. בקיצור: ביהודה העצמאית שלאורך הים יוקם גרעין המדינה העתידה כשב“קנטוני הערבים” יתפתח ישוב לפי נוסח “חובבי־ציון” מלפנים, ועוד לא ידענו אם לא היו דוקא אלה גואלינו האמיתיים למרות תחילתם הננסית. עצמאות במערב הירדן העברי (שיהיה קהליה, אמיריה או מלוכה – אחת היא לעצם המטרה) ו“חיבת־ציון” ב“קנטונים” הערבים כולם, עם עבר־הירדן נכללת בתוכם – זוהי התכנית הבזילאית לאשורה, ואין אחרת…

*

ה' בן־אמיתי חושש ל“קטנטוניה” ולעצמאות שבצידה, יען גם ל“קנטונים השווייצים” אין די חופש מקומי. יודע הוא לספר, כי יד ברן הבירה על העליונה ברוב ענפי המדינה השווייצית – בצבא, במברקה, בעניני חוץ, בכספים, במסחר, במסילות־הברזל, ועוד כאלה. אמת. הוא שכח רק להוסיף כי שום כוח לא הטיל את השותפות הזאת על ה“קנטונים”. מרצונם הטוב, ובלי כל מלחמה, התכנסו באי־כוחם בשנת 1848 לברן, שהיתה אז רק בירה קנטונית, ויחליטו על בריתיה שווייצית רחבה, דוגמת ארצות־הברית באמריקה. כשבטי ישראל לפנים, שהתאחדו בצפון תחת ירבעם ובדרום תחת רחבעם. כאוסטריה היום, החיה את חייה העצמאיים, והשואפת בכל־זאת לאחדות עם גרמניה הגדולה. אם יבוא היום בארצנו לבריתיה מעין זו, מתוך רצון משותף של ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים גם יחד – ה' הוא היודע ולא העברים יהיו אמנם במתנגדי מישאף זה, אם רק לא תושם פדות בין האח הגדול ישמעאל, ובין האח הקטן ישראל. בינתים, אבל, נלך־נא בדרכי שווייציה שלפני 1848, כשכל “קנטון” היה עצמאי בהחלט ורק דבר אחד איחד את כל הקנטונים השווייצים בקשר אמיץ – ההגנה המשותפה בפני אויב מהאויבים שהעיז לתקוף את אחד הקנטונים הקטנים בתקותו לפירוד האחים. בימים הטובים ההם היו לקנטון ג’ניבה, למשל, צירים מיוחדים בפאריז, בלונדון ובברלין, ורק קימוצים פנימיים גרמו לביטול צירויותיה, לאחר הכרזת הבריתיה הנזכרת. את הנימוק הסופי מעניק לנו בן־אמיתי בעצמו, בהגידו כי אין להעתיק את כל החוקה השווייצית במתכונתה העכשוית. את הטוב והמועיל, את הרעיון עצמו, נקח־נא לנו, כאן, וכלבנון בצפוננו נבסס את עצמאות יהודה במהירות האפשרית לבל נחמיץ את השעה. הנה מסר עורך ה“ג’ואיש־כרוניקל”, הנוטה אהדה לתנועתנו והמוכן לעזור לה בעתונו רב־ההשפעה – סוד מן החדר: בחוגי הממשלה האנגלית מתייחסים ברצינות ובאהדה לרעיון זה. מדוע לא נשתמש באהדה זאת עם אפשרויות השעה הנוכחית להרחבת “קנטונינו” העברים ככל האפשר? התמקחות שלא במקומה תגרום אולי לאפסות הכל.

ועכשיו לעורך־הדין משה בן־עמי, בקשר עם שאלתו האחרונה – במה יהיה הועד־הפועל העברי, שהנני מציעו לארצנו, נבדל במשהו מ“הועד הלאומי” או מ“הסוכנות היהודית”?

בזה אדוני היקר, שהישען לא יישען על בחירות בלבד, הנותנות לכל מתהמן להטות את הבוחרים לצדו בכוח גרונו או בקסם־כספו. כאשר כבר הזכיר אחד מגדולי המנהיגים בעולם – עצם הגעת אדם לפירקו אינה מספיקה לעשותו מכריע בקורות עמו. שכל בן עשרים ושכל בת עשרים יכריעו, ברובם ההמוני את המיעוט המשכיל, היוזם והיוצר – אסון הוא לכל עם בכלל ולעמים המתחילים בפרט. אמת ניטשאית זאת הולכת וכובשת את דרכה בעולם. הועד הפועל העברי, יצירתנו, יהיה בא־כח העיריות, המוסדות, העתונים הגדולים, המכללה והמדרשות, האגודות המדעיות, החברות המסחריות והתעשייתיות ובה בשעה כמובן גם הסיעות הפועליות – אלא שלא הרוב המספרי, הכמותי, הוא אשר יכריע בבחירתו של הועד הפועל בלתי אם הרוב היזמתי והאיכותי. כבר העירותי במקום אחר: לא בחיקויים של “דמוקרטיה” אלה נבנה את הארץ הזאת. הננו נמצאים כאן בשעות־חירום. החלוץ לישראל בעולם הוא עם־יהודה, צבא החזית בכל המושגים, ו“בשעת מלחמה – תכסיסי מלחמה”. שררת המוח במקום עיוורון הכוח, ולמטרה זאת תביאנו רק תנועה עצמאית רעננה, אל־מפלגתית, כל־מרכזית, עם ועד־פועל עברי שבראשו יעמדו גדולי העם באמת.

ד“ה, כ”א באלול תרצ"א – 3.9.1931

** (לויכוחים על עתידות המשטר בארץ־ישראל)**

שוב פעם נזרק בקרב מחנותינו הדיבור על דבר הנחיצות, בשביל ביתנו הלאומי, לדרוש מאת חבר־הלאומים את ביטול המנדט ואת הכרזת ארצנו כמושבה אנגלית.

העומד בראש תעמולה חדשה זאת הוא אדם בעל משקל בישוב, אדם שדבריו נשמעים בחוגים עליונים – הלא הוא נשיא התאחדות האיכרים ועורך בטאונם החשוב “בוסתנאי” – משה סמילנסקי הרחובותי.

עם כל הוקרתנו לעסקן רב־פעלים ולסופר הגדול, יש להשמיע בקשר עם עצתו זו, באחד ממאמריו האחרונים, אזהרה מנומקת, ואת זאת מוצאני חובה לעצמי לעשות בדברים הבאים:

כידוע, לא הראשון להצעה זאת היה ה' משה סמילנסקי. שנים רבות־רבות לפניו, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים ובתל־אביב, יצא ידידנו האנגלי המושבע, יאשיה וודג’ווד, בשורת מאמרים, אשר בהם ניסה להוכיח כי אין טוב לארץ־ישראל העברית, בתחייתה המפליאה, מאשר להיפך לאחד ה“דומיניונים” הגדולים אשר לקהלית האומות הבריטיות. טענותיו ונימוקיו בענין זה הצטמצמו בשתי נקודות עיקריות:

א. יוסרו המכשולים המנויים במנדט ויוקל על העברים להיאחז בארץ־ישראל וגם לפתחה בזמן קצר מאוד, על־ידי־כך שייעשו חברים שווי־זכויות במועצת המדינות הבריטיות.

ב. משטרה ה“דומיניוני” יתן לארצנו את היכולת לשווק את תוצרתה החקלאית והתעשייתית בלי הטלת מכס מצד השלטונות האנגליים בכל רחבי קיסרותם הענקית, עם ארבע מאות מיליוני נפשותיה כלקוחות קבועים ובטוחים.

הנלהב היהודי הראשון לרעיון ווג’וודי זה, אם לא אטעה, היה זאב ז’בוטינסקי, בימים הרחוקים ליחסיו הטובים עם ממשלת אנגליה, והודות למאמריו התכופים בשאלה זאת נוצרה – בארצנו עצמה, גם בתפוצות הגולה כולה, אוירת אהדה והתלהבות ל“דומיניונות” העברית בכל יפעתה הדמיונית. ובאחת – כך הירהרו רבים – מדוע לא נאבה להיות ה“אחות השביעית” – בת־שבע חדישה ומזהירה – לשאר האחיות הגדולות, ששמותיהן זכו לפרסום כה גדול, כקנדה ואוסטרליה, אפריקה הדרומית וזילנדיה החדשה, אירלנד החופשית וניו־פאונדלנד הזעירה אף־היא – עם יהודה השלישית בצידן. מה גדול החזון, ותוצאותיו לעתיד העברי מי ישורן?

ברם, יש להעיר שתי הערות מוקדמות ועיקריות בקשר עם תעמולת ווג’ווד וז’בוטינסקי שניהם:

א. המדובר היה בכל־אופן ב“דומיניון” ולא במושבה סתם, וההבדל בין שתי הצורות הללו בישבנות הבריטית הן ידועה לכל. הצורה הדומיניונית ניתנת אך ורק למדינות האנגליות אשר הגיעו כבר לדרגת בגרות ועצמאות שלימה – לרוב כשתושביהן אנגלים טהורים המה, או טהורים למחצה, והראיה הכי חותכת לכך – סירוב האנגלים עד ימינו אלה לתת משטר של “דומיניון” להודו הגדולה.

ב. עצם מציעי ההצעה, ביודעם מראש מה רבים המעצורים על דרך הגשמתה, התקררו כלפיה במידה רבה ואין קולם מטרטר עוד באזנינו כבשנים קודמות. באשר אמנם, לא על נקלה יוותר חבר־הלאומים על זכויותיו בארצנו, גם ברור הדבר שמעצמות רבות, כיאפאן למשל, וכארצות הברית, תתנגדנה להפיכת משטר המנדט, המעניק להן זכויות עצומות לטובתן, במשטר דומיניוני או גם מושבתי, החוסם בפניהן כל שער חופשי להתחרות כלכלית בין־לאומית.

יוצא איפוא כי עד לפני כשנה, בערך, עבר כל הענין הזה לתיקי הארכיונים במערכות העתונים, ואבק רב נצטבר על פני הניירות, התכנית והמאמרים אשר עסקו בו מספר שנים.

*

מה אירע איפוא שעורר מחדש את הענין מתרדמתו, ושכל העתונות העברית – וה“פלשתיין פוסט” האנגלי גם הוא – שינסה את מותניה למצוא לא רק בארכיונים הנזכרים, בלתי־אם גם בסלי המערכת אף הם, חומר עתיק, לפתוח בתעמולה דומיניונית־מושבתית חדשה?

תיאמר כאן האמת בכל מערומיה: מחירי תפוזינו נפלו בשווקים הגדולים והחשש גדול מאוד – כהודאת סמילנסקי עצמו – למשבר כלכלי בענף הפרדסים. אנגליה היא, כידוע לכולנו, הקונה היותר גדול לתפוזינו, ומחשבי חשבונות הוכיחו בזמן האחרון, כי המכס המוטל על פירותינו בגבולות מדינותיה בלבד עולה לנו כבר בארבע מאות אלף לירות לשנה – מכס אשר יגדל ויאדיר עם ריבוי פרדסינו ותנובתם בשנים הבאות.

ומה היא התרופה לכך? פשוטה היא למאוד, בעיני תומכי הרעיון הדומיניוני: די שנכריז – כך הם אומרים – כי אין אנו מרוצים במשטר המנדט כאן. בזה נפייס את אנגליה בדרך יוצאת מן הכלל ויחד עם רווחים נוספים לפרי־ההדר שלנו, נעניק לה מתנה נהדרה באמת – את עצם ארצנו זאת, כמתנת־עולם.

אלא שמתנתנו זאת תלבש צורה עוד יותר נאותה לאנגליה – צורת “מושבת כתר”, באשר מי כמו המציעים החדשים לדעת, כי למשטר דומיניוני נזכה – אם בכלל – רק לאחר חמישים או מאה שנה?

*

נניח לרגע, כי בעזרת וודג’ווד וידידיו, ובתמיכת הווזרה החדשה באנגליה, נדלג על פני כל המכשולים, נשכנע את כל עמי הקיסרות הגדולים והקטנים, ועל ידי כך אף את חבר־הלאומים עצמו, ונגיע בזמן קצר בערך למפתן הדומיניוניות. נניח, כי אין ערבים בארצנו, אשר יתנגדו לכך בכל כוחם, וכי עם היותנו המיעוט עדיין, יעלה בידינו לפייס גם את שכנינו אלה באיזה צורה שהיא.

מה אז?

הנה חזרתי מנסיעת־לימוד, אשר הביאתני אל אחד הגדולים לדומיניונים הבריטיים – אוסטרליה הנרחבת עם שבעת מיליוני בני הגזע האנגלי ברובם המכריע. הכל יודעים מה עשתה אנגליה לילדת־שעשועיה זאת. היא־היא אשר יצרתה, טיפחתה, גידלתה, ושחררתה מעול המשטר “המושבתי”. היא־היא אשר הרימה אותה לא רק למדרגת בת בכירה, יחד עם קנדה אחותה, אלא אפילו למדרגת “אחות”, צעירה אמנם, אך שווה בכל לאנגליה עצמה. היא־היא אשר הצילתה מכל משבריה הכספיים, הקרקעיים והמדיניים, ובשעת הריב הגדול אשר פרץ אשתקד בין מזרח אוסטרליה ומערבה, היא־היא אשר מנעה התפרצות מלחמת אחים. זאת ועוד: היא ורק היא המגינה על אוסטרליה היום מפני התקפה מצד יאפאן בעתיד הקרוב.

ותמורת כל אלה – התוכל אנגליה להכניס לאוסטרליה את סחורותיה היא? חלילה וחס! מזה כבר חמש שנים, שאין הממשלות האוסטרליות השונות נמנעות מלהטיל מכס כבד על התוצרת האנגלית, למן פחם ועד לאריגים. דבר זה לא בלבד שעורר בשעתו מחאה נמרצת באנגליה עצמה, אלא שפעמים רבות התפתחו הענינים לידי התפרצויות רציניות בחבלי התעשיה האנגלים של לנקשיר, ואפילו ה“בית האוסטרלי” הידוע, בעיר לונדון – שהוא מרכז התנועה האוסטרלית באיים האנגליים – נמצא בסכנת חרם מצד המונים סוערים. כתוספת לכל אלה נשלחה מצד בעלי התעשיה דרישה נמרצה לממשלה האנגלית להטיל מכס נגדי על כל תוצרת אוסטרליה, ביחוד על בשר משומר, צמר ופירות, המהווים את עיקר סחרו החיצוני של דומיניון נרחב זה, ועוד הסכסוך בין שתי המדינות בעינו עומד.

אוסטרליה מנמקת אמנם את מדיניותה הכלכלית כלפי אנגליה בזה שרוצה היא על־ידי כך ליצור תעשיה משלה לשם העסקת מובטליה המרובים, ואנגליה שואלת בצדק מה היתרון איפוא להיותה אם לדומיניונים, אם צרפת, למשל, וגרמניה גם היא ואפילו יאפאן יכולות למכור לאוסטרליה את סחורותיהן על בסיס מכס שאינו מפלה בין נוכרים לבין אנגלים?

כדבר הזה אירע לאנגליה ביחס לקנדה ולדרום אפריקה. שתיהן הקימו חומות מכס גבוהות נגד התוצרת האנגלית לשם אותה המטרה הנזכרת – יצירת תעשיה מקומית – ועוד לפני חצי שנה נדהמה כל האומה האנגלית למעשה היותר נועז מצידה של דרום־אפריקה, אשר חתמה חוזה עם חברת ספנות איטלקית להעברה מהירה לאירופה של דוארה, סחורותיה המקוררות (פירות ובשר), גם פקידיה הממשלתיים. העברה ימית, שהיתה עד לפני כן מעין זכיון אנגלי מוחלט.

מה יהיה איפוא יתרוננו אנו כדומיניון שביעי קטן, אם בכלל נוכל להגיע למעמד זה? כיצד נוכל להילחם, למשל, לתפוזינו, בשוק הלונדוני, בה בשעה שאוסטרליה ודרום אפריקה, הגדולות והמשפיעות רב יותר על הממשלה האנגלית המרכזית, תדרושנה להעדיף את תפוזיהן ואת יינותיהן, את שמנן, ואת מלטן, על שלנו?

*

אם זהו המצב ביחס לדומיניוניה של אנגליה, הרי ביחס למושבותיה לא כל־שכן, היות ובהן יכולה אנגליה לעשות כטוב וכישר בעיניה, ושום אחת מהן אינה רשאית, וגם לא תעיז, להרים את קולה לטובת עצמה.

נקח לדוגמא את האי קפריסין, בשכנותנו, אשר נהפך ויהי למושבה אנגלית רק עם הכרזת המלחמה העולמית. מה טוענים רוב בני ארצנו ביחס לאי זה? כי תפוזיו נכנסים לאנגליה בלי כל מכס וכי על כן עלולים הם להתחרות בתפוזינו אנו. ולא עוד, אלא שזו היא הסיבה העיקרית להגירת יהודים לאי הזה לא רק מהגולה, אלא אפילו מארצנו, ורבים מהם נטעו בו פרדסים לרוב.

אפס, יתרון זה של תפוזי קפריסין כוחו יפה רק כל עוד כמותם מעטה ואין ביכולתם להשפיע על השוק האנגלי, ואדרבא: קראו־נא את עתוני קפריסין ומצאתם כבר, מה גדול פחדם מהתחרות דרום־אפריקה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה, אשר גזלו מאי מאושר זה לפנים את כל השוק האנגלי ביינות, בשמנים, בתאנים ובצימוקים, שהיו לו כמונופולין עד לפני כמה שנים. מכאן המשבר הגדול בתעשיה הקפריסאית השוקטת על שמריה ללא כל התפתחות חדשה. במלים אחרות: המשטר המושבתי לא הועיל בכלום לאי זה ותושביו אינם חדלים מלדרוש את סיפוחו המהיר ליוון, בהתלהבות סוערה, כאשר הוכח למדי בימי הבלבולים העזים בימי ממשל סר רונלד סטורס, מיודענו הירושלמי.

*

לא, כל תועלת כלכלית ומסחרית לא תצמח לארצנו משינוי משטרה הקיים, למרות המכשולים הנתונים על דרכה עקב סעיפים ידועים במנדט, שבכוחנו יהיה באחד הימים להחלישם אם לא לבטלם, עם זכות החרם אז בידינו כזין מושחז נגד המזלזלים בנו ובתוצרתנו.

ועל אחת כמה וכמה, שכן הוא הדבר מהצד המדיני.

עם ישראל לא סבל את סבלותיו האיומים באלפיים שנות נדודיו, בכל מדינות העולם, כדי ליצור בארצנו מדינה “רומאית” חדשה. המכבים לא נלחמו בסורים לראשונה וברומאים אחר כך, ויורשיהם מבר־גיורא ועד בר־כוכבא, לא שפכו את דמם למען תחודש על אדמתם הקדושה השררה הנוכרית, אף אם תהא הטובה ביותר.

אפילו סמאטס, ידידה החשוב של אנגליה, הכריז בימים האחרונים, כהרצוג חברו לפנים, כי אם תרצה אנגליה ביום מן הימים להכריז מלחמה על עם מהעמים שאין לאפריקה הדרומית כנגדו כלום, תיבדל דרום־אפריקה מעם בריטניה הגדולה לחלוטין. כזאת הצהירו גם מדינאי קנדה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה. הסיבה האמיתית להישארותן בקרב הקיסרות הבריטית היא לא כל־כך נאמנותן למלך ג’ורג', אלא פחדה של הראשונה מפני ארצות־הברית, ושל האחרות מפני יאפאן, וטובה להן אנגליה ממעצמות אלו.

לא, אדוני סמילנסקי, לא להתאנגל בארצנו זאת נלחמו כל חוזינו, משוררינו ונביאינו בעבר וגם בהווה, כשם שלא נאבה להיות גרמנים, רוסים או צרפתים.

כעיראק שכנתנו המזרחית, כסוריה בצפונה של ארצנו, כמצרים בדרומית־מערבית מדינתנו – לעצמאות שלימה שואפים אנו, ולכל היותר – אם תעמוד אנגליה בהבטחותיה לביתנו הלאומי גם להבא נסכים להיות לה, כמצרים וכהודו, בעלת־ברית כלכלית ומדינית כאחת.

אנגליה קונה מאתנו את מרבית תוצרתנו התפוזית, נקנה־נא מאתה את מרבית תוצרתה התעשייתית. אנגליה תבדילנו לטובה בשאר דברים, נבדילנה לטובה גם אנו.

יחסי אחווה והדדיות, המיוסדים על מסורתנו בעבר ועל ענינינו המשותפים בעתיד – כן וכן.

שעבוד מושבתי – לא ולא.

גם אם ישלמו לנו את תמורתו בנזיד־זהובים!

ד“ה, א' בתמוז תרצ”ה – 2.7.1935

בבגדאד החגיגות גדולות ומעוטרות. השמחה וההתלהבות עוברות כל גבול. בלילות מואר ארמון המלך תאורה נפלאה לכבוד המאורע הגדול בקורות העם הערבי.

ואמנם, די לקרוא את עיתוני אירופה מהשבוע החולף כדי להבין את ערכו של המעשה המדיני הזה. באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובאיטליה הכל מודים פה־אחד, כי הגדיל פייצל לעשות וכי הודות לפעולתו המתמידה והעקבית “נכנס העם הערבי שוב לחוג הממלכות והמדינות”. אכן, לפני עיראק עלה עצם דבר זה בידי חיג’אז, אחותה הדרומית, שאותו פייצל היה בא־כוחה במועצת השלום הוורסלית, לפני כארבע־עשרה שנה, ואולם מאז נצחונותיו של איבן־סעוד נמחקה חיג’אז למעשה, והיום אין לה זכר עוד כמדינה עצמאית. היא נחשבת כחלק בלתי־נפרד ממדינת ערב־הסעודית.

עובדה היא איפוא כי עיראק היא הראשונה למדינות הערביות שנכנסה לחבר־הלאומים ושכניסתה נעשתה בקולי־קולות. עובדה היא ביחוד כי מדינות ערביות אחרות תלכנה בעקבותיה, אחת אחרי רעותה – סוריה בראשונה, המדינה הערבית־סעודית בשניה, תימן בשלישית ועבר־הירדן מזרחה ברביעית. יכול להיות גם כן כי אנגליה תכניס את מדינת עומאן אף היא לשלשלת המדינות הערביות חברות החבר, וכבר נשמעים קולות בקרב הערבים בארצנו הדורשים בכל תוקף כי “פלשתינה” תצטרף אליהן גם היא כיחידה ערבית חשובה.

שש מדינות, שעצמאות כל אחת מהן היא למראית־עין, ושמטרתן המשותפת והסופית היא ליצור באחד הימים את הקיסרות הערבית הגדולה, מעין הודו מזרח־קרובית, אשר שכיב ארסלאן, המנהיג הסורי הידוע, מטיף לה מזה כבר שנים רבות.

*

במאמר שפורסם בעתוננו לפני ימים אחדים עמדנו על הסכנה הגדולה המרחפת על ביתנו הלאומי בגלל מעשים מדיניים אלה. ונדרוש מאת דעת־הקהל לעיין בהם ברצינות ובכובד־ראש בטרם יוצג עמנו בפני מה שהצרפתים קוראים לו בשם fait accompli באשר אמנם טירוף הוא מאין כמותו לעצום את העינים לבלי ראות מה יהיה מצבנו בקרב חבר־הלאומים פנימה, אם בצידן של חמש המדינות הערביות – גם אם נניח כי לארץ־ישראל שלנו לא תינתן זכות העצמאות השלימה שהערבים תובעים למטרותיהם שלהם – תצטרפנה מדינות מושלימיות אחרות כפרס, תורכיה, אפגניסטן ואולי אלבניה, להוות, בייחודן זה המאומץ, גוש עמים גדול וכל־כוחי. הכל זוכרים מה שהעירוהו הצרפתים ביחס לבריטניה הגדולה, מייד לאחר יצירת חבר־הלאומים – כי כל כוונתה של זו, בדרשה בא־כוח לכל אחת ממדינות־הים המרובות שלה, היתה רק להגביר את מספר קולותיה במועצה בין־לאומית זאת. הנסיון הוכיח עד עתה כמה אמת יש בהאשמה צרפתית זאת. היו רגעים – ורגעים אלה יתחדשו גם להבא כמובן – שחבר־הלאומים הפך ויהי לחבר האנגלים. דרך־אגב יש להעיר, כי כניסת עיראק ושאר אחיותיה הערביות לחבר זה תאדיר את אנגליה עוד יותר, ומכאן רצונה של צרפת לעשות לסוריה, מנקודת מבט צרפתית, מה שעשתה אנגליה לעיראק מנקודת מבט אנגלית.

*

לנו, בכל אופן, יוצרת העובדה החדשה בעיה, שלא על נקלה נדע לפתרנה. כל זמן שהעמים הערבים היו מחוץ לחבר־הלאומים, השתווינו אליהם במידה ידועה. כמותם גם אנחנו היה עלינו לנסות את כוחותינו בטרקליני המוסד הבין־לאומי הגדול וגם בפרוזדוריו. אף אחד מגדולי ערבים, ואפילו פייצל בכל זוהרו המלכותי – לא יכול להרים את קולו בדרך ישרה לטובת העם, או העמים, אשר הוא מתיימר להיות בא־כוחם. לא כן עתה, ועוד בתחילת השנה הבאה יתפוס ווזיר־החוץ העיראקי, או אישיות ערבית אחרת, את מקומו החוקי בזירה המדינית החשובה אשר על שפת אגם־ג’ניבה. הגעו בעצמכם, עבריי ארץ־ישראל ועבריותיה, מה שיארע בזירה זאת לכשירוץ מוסא קאזם־פאשה או המופתי אמין אל־חוסייני, להציג את דרישות הערבים לעיני העמים: אז יקום ווזיר החוץ העיראקי – אולי כבר גם ווזירי החוץ לסוריה ולמדינת איבן־סעוד – לשאת מנאמים נלהבים לטובת דרישות אלו. פרסים, תורכים, אפגניסטאנים, אלבנים, יפרצו במחיאות־כפיים סוערות. מעט מהצירים הבריטים, אם לא כולם, יילוו אליהם, ומהם תעבור ההתלהבות לשונאותינו המושבעות, כגרמניה ואוסטריה, ההיטלריות למעשה; כפורטוגל, בראזיל, מכסיקו, קוסטה־ריקה, בוליביה, ונזואלה – השד יודע את שאר שמותיהן! – שהנן ברובן הגדול נגד־שמיות כולן, או יותר נכון נגד־יהודיות. התוכל אז איטליה לעמוד מנגד, או ספרד והולנד, שחלקים גדולים מאוכלוסי מושבותיהן מושלימים הם? התוכל צרפת להמרות בגלוי את רצון תוניס, מרוקו ואלג’יר, סנגל וגיניאה, אשר תמטירנה על באי־כוחה הצהרות לטובת הערבים? אף ארצות־הברית תזכורנה, כי מושלימים לה באיי הפיליפינים, ומתוך סערה התלהבותית פתעית זאת תתקבל כמעט פה־אחד החלטה – להכיר כי פלשתינה היא מדינה ערבית, שבקרבה יש מקום למיעוט יהודי כמעמד המיעוטים האשורים והכורדים בעיראק…

*

את הסכנה הזאת צריך למנוע. השאלה היא רק – כיצד?

והנה, עוד לפני־כך היתה דעת רבים בארץ ומחוצה לה – והם מתרבים מיום ליום – כי התרופה האחת לרפיוננו העכשוי היא, שסוף־סוף יבין עמנו כי המלים “בית־לאומי” סתם אינן אומרות כלום. כעת על מנהיגינו בארץ זאת וגם בגולה המסועפה להועיד עד מהרה אסיפה מיוחדה, שתדון בתנאים אשר יצרה לעמנו כניסת עיראק לחבר־הלאומים. אי־אפשר לנו לחכות – כעצת ד"ר וייצמן – עוד עשרים שנה ליום המאושר אשר בו נהווה אולי רוב בארץ הזאת. מסביבנו הולכים השערים הלוך והסגר יותר ויותר, ואויבנו מצליחים להתגבש לחבורה איתנה ורבת־עלילות. כל מה שנעשה כאן, כל מה שנקים, כל מה שנבנה, כל מה שניזום יתקעקע עד היסוד ביום מן הימים הקרובים, אם לא תינתן היכולת לוייצמן, לסוקולוב, לז’בוטינסקי, לאוסישקין, לארלוזורוב, לבן־צבי, לבן־גוריון – בקיצור למי שיהיה בידו יפוי־כוח לדבר בשם העם עברי – לעמוד על רגליו בחבר־הלאומים ולשאת גם הוא את משאו על דרישות עבריי ארץ־ישראל ועל ההבטחות אשר ניתנו להם חגיגית על־ידי חמישים וארבעה מחברי הזירה הבין־לאומית הנזכרת.

קול שאגה.

קול חרדות, אם צריך.

והעבודה! כי מקרב אותן המדינות, שהתלהבות ערבית סוערה תגרור אותן אחריה כנחל סואן בעצם שטפונו, תמצאינה אז רבות־רבות, אם לא רובן המכריע, להימנע מתת את הסכמתן להחלטת חורבננו המחודש.

קול יחיד יהיה קולנו אמנם. אפס, דברי הימים מלאים עובדות וזכרונות לכוחו של קול יחיד לכשהוא קול־האמת.

רואני את ז’בוטינסקי דובר בחבר־הלאומים כנביא־יהודה אמיתי ולא מחוץ לחומותיו כגורף המונים יהודים בלבד.

רואני את בן־גוריון מסעיר את חבריו הפועלים אשר לכל העמים בחבר, ולא מסתפק במנאמיו המבורגנים בוורשה או בווילנה.

או יותר מכולם, אולי, איינשטיין החי, או מאכס נורדאו חדש, אשר יקום על מקום המת, או הרצל שני בכל גאונו היהודאי.

זהו מה שנזקקים אנו לו בג’ניבה מחר, היום, מייד!

אם אין אנו רוצים באובדן שרידי תקוותינו.

*

כיצד, אבל, נגיע לכך? – שומע אני את הטוענים מרננים. שהרי אם תינתן זכות מדינית זו לעם העברי בציון – מן ההכרח הוא כי יכירו במידה ידועה גם בערבים אשר בארץ ואף תינתן להם ביאות־כוח משלהם בחבר־הלאומים.

אמת.

ובודאי נעזור אז אנחנו, בעצם ידינו, להגברת מספר הערבים בחבר־הלאומים. במקום חמישה היה יהיו ששה, וזו איוולת במשמעותה המלאה.

אך, טוב לדעתי קול עברי בודד לעומת עשרה קולות אפילו של אויבים אדירים, מאשר רק שני קולות לאויבים – וקולנו אנו אינו נשמע!

לא פעם וגם לא שתים היה קול אחד, לכשהוא קול המצפון והצדק, היוצא בעטרת־הנצחון. וקולנו בחבר־הלאומים – זהו בטחוננו המוחלט – לא יהא רק קול־קורא במידבר…

*

נלמד־נא משכיננו הערבים.

חלומם – כחלומנו – מדינה ערבית גדולה, מדינה שתשתרע מים עד ים ומנהר עד מידבר. פייצל מצד אחד, איבן־סעוד מצד שני, חולמים שניהם, כל אחד לפי דרכו, על דבר חידוש ממלכת הארון־אל־רשיד – הגדול למלכי הערבים.

ואף־על־פי־כן אין הם מבטלים צעדים קטנים, מדודים, מוקדמים, לעצם החלום הסופי. בראשונה נכנס “קנטון” עיראק – שלגבי הענק הערבי אינה אלא “קנטון” – לחבר הלאומים. אחריו מקווה סוריה – קנטון שני – להיכנס אליו אף אם תחת דגל צרפתי. וכן הלאה, הלאה, אחד לאחר רעהו, עד ליום שבו יקום “המלך” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הממלכה”, גם היא ב“הא” הידיעה, על כנה.

כך נעשה גם אנחנו. הקץ למלים סתמיות חסרות משמעות!

כיהושע לפנינו – נכתוב־נא את ארצנו, נסמן־נא את גבולותינו הזמניים, נרים־נא את דגלנו ה“קנטוני” – עד לבוא ימים יותר טובים, יותר מזהירים, שבהם יקום גם בקרבנו “הנשיא” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הנשיאות” ב“הא” הידיעה גם היא בהתאם למסורת אבותינו מימים קדמונים.

ואולי נוכל עוד להשיג מאנגליה, לשם אותו שיווי־משקל החביב עליה כל־כך, שארצנו תחולק לקנטון ערבי רק אחד ולשלושה קנטונים עבריים – הגליל שומרון ויהודה – להיותנו ממשקלים במידת־מה את מספר באי־כוח הערבים בחבר־הלאומים…

שלושה קנטונים אשר יישענו כמובן על מדינת הלבנון הנוצרית, על חורן הדרוזית ועל אלעותיה המטואלית, כחברות חבר־הלאומים גם הן בכנענותן המחודשת.

ברית כנענית אמיצה זו ממול הברית המשלימית האדירה עשה תעשה לציון החדישה מה שלא יכלו לעשות הבטחות אנגליה על הנייר עד היום.

ד“ה, י”ד בתשרי תרצ"ג – 14.10.1932

כאשר הציע כותב מאמר זה, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים – לפני ארבע־עשרה שנה – לתת לארצנו את הצורה ה“קנטונית” (האזורית) המהוללה, צחקו־לעגו לו לא רק הוגי־הדעות הרשמיים, אלא בחוגי הקהל הרחב גם־הוא. “וכי – שאלו הכל – לא דיה לנו צרתנו האחרונה – קריעת עבר־הירדן מעל גופנו הארצי־ישראלי – שאתה בא אלינו בהצעה נוספת לקריעה מחודשת ונוראה עוד יותר, בהיותה מקטינה את ערכו האחיד של עצם הגוף העברי?”

ואחד הליצנים הידועים בקרבנו הכתיר את ההצעה הזאת בכינוי המערער: “קטנטוניות”. לא, ל“קטנטוניות” שכזאת – כה טענו מכל צד – לא יסכים ישראל החדיש לעולמים. ובחוצות תל־אביב וירושלים פוזרו כרזות, ועל הכתלים נרשמו באותיות שמנות כתובות שנוסחתן האחת היתה: “הלאה הקנטוניות”!"

אפס, לאט־לאט החלו מוחות חושבים להתייחס להצעה הזאת, אם לא באהדה גלויה, הרי ברצינות מספיקה. עם כל שנה שחלפה הוברר יותר ויותר, כי אם נרצה בכך ואם לאו – יש בעיה ערבית בארצנו, ואין לעבור עליה כלאחר־יד. אכן, ייסודה של “ברית־שלום”, זמן־מה אחר־כך, עם תכניתה הוותרנית המרחיקה־לכת – הייתי אומר, כמעט, עם תכניתה הגטויית – עורר ברוב חוגי הישוב התנגדות רבה בהיותה מקבלת על אדמת האבות את היסוד המיעוטי של ארצות הגולה. בעיקר, אבל, הביאה תנועתם של ה“ברית־שלומיים” ברכה רבה בכנפיה. היא גרמה לויכוחים עזים גם להבהרת הענינים, ותוצאתם היתה, שאפילו הקיצוניים אשר לאומתנו כאן ובגולה, עם ז’בוטינסקי בראשם, הכירו בעובדה החיה, כי יש לעשות משהו לפתרון יחסינו אנו לערביי ארץ־ישראל. לא עוד, אלא שז’בוטינסקי, בענותו פעם על מאמרי “פלשתיניות”, הדגיש בפירוש, כי הרביזיוניסטים הקיצוניים ביותר מוכנים להקצות בתכניתם העתידית עצמאות מוגבלת, אמנם, אבל יסודית ונאמנה, להישגיהם המיוחדים של ערביי ביתנו הלאומי.

בקיצור: צעד גדול נעשה בעמנו בדרך ההתפשרות ההכרחית עם אחינו לגזע וגם ללשון.

וכלפנים, עם יהודה וישראל, כן הוכר בישות יהודה וישמעאל, היום. עם שכנינו הערבים לא רק שעלינו לחיות מתוך הכרח, אלא שאולי זהו הנס היותר גדול לכל מאמצינו הבאים בכיוון הציוני. ישמעאל אשר בקרבנו ישמש המעבר והגשר לקשרינו העתידים עם כל העמים הערביים בסביבותינו, ועם עממי אסיה כולה, ואנחנו הננו אחת ממדינותיה, כשם שהננו מהווים כבר עתה המעבר והגשר בין העמים הללו, גם לאסיה אף היא, ומדינות אירופה ועממיה המערביים.

*

עוד לא הגיעה השעה לגלות ברבים את אשר נעשה מאחורי הקלעים, לפני כמה שנים, בכיוון הזה. די אם יירמז כאן, כי פעמים אחדות התכנסו באי־כוח שני ה“אחים” לישיבות סודיות, אשר בהן דנו הצדדים המעונינים ביישוב הבעיה העברית־ערבית, על האפשרות ה“קנטונית” ליישובה היסודי והסופי. מנהיגים אחראים, בין ממחנות היהודים ובין ממחנות הערבים, הסכימו כבר לרוב ההצעות בענין הזה, הצעות אשר הוכנו מתוך ויתורים הדדים וידידותיים, והדוגמא השוויצית, עם קנטוניה העצמאיים, רחפה כמובן לעיני שני הצדדים כפותרת את רוב הקשיים.

פתאום נהרס הכל מיסודו.

המאורעות הדמיים בשנת 1929, שחוגים אנגליים ידועים רצו בהם, הפכו את הקערה על פיה, ושני ה“אחים” הפכו בין־לילה לשונאים בלב ובנפש.

ועוד הפעם – כיהודה וישראל בימים קדמונים, כן גם יהודה וישמעאל בימינו אלה, למלחמת אחים רוכזו כל מרציהם זה כבר שנים ארוכות.

ו“ברית האחים”, אשר היתה פותחת תקופה חדשה למליוני היהודים הסובלים, נדחקה לקרן־זווית.

והנה, דוקא בקרבם של “קולוניאליסטים” צוררים אלה, ברובם המכריע, לכל מה שהוא עברי־לאומי, קמו אישים אחדים, אנגלים מתונים ונבונים, אשר הבינו כי מלחמה תמידית בין עברים וערבים לא תביא את התועלת הרצויה לעניני הקיסרות הבריטית. אין אני מתכוון לנלהבי הציונות המדינית כווג’ווד, אמרי, קנוורטי, ואחרים. לידידותם של אלה יש ערך רב, אך השפעתם על דעת־הקהל האנגלית קטנה היא למאוד. כוונתי לפקידים ממשלתיים עליונים, אשר הספיקו לבוא בקשרים, משך ימי כהונתם, עם היסוד העברי אשר היה זר להם כל־כך למראשיתו, וילמדו לדעת את דרכיו, נטיותיו וסגולותיו. פקידים אלה, אשר היו אחד בעיר ממש ושנים בכל המדינה, מונים כיום עשרות אחדות ובראשם עומד אותו מושל ירושלמי ראשון, לאחר הכיבוש, סר רונלד סטורס, אשר רבים מקרבנו ראו בו, ללא כל צדק, אויב לאומה היהודית בארצה המשופצה.

כל אלה שידעו את סטורס ואת חבריו מקרוב, בימי שהותם בקרבנו, היו משוכנעים כבר אז, כי מטרתם האמיתית היתה למצוא דרך להשלמת שני היסודות בארצנו. זוהי בכל־אופן דעתו של החתום על מאמר זה, אשר היה אתם במגע־ובמשא כמעט תמידי, ובויכוחיו התדירים עמהם הציע להם פעם אחר פעם את דעותיו בענין המדובר.

דעת, שהובעו על־ידו פעמים לרוב גם בעתונים אנגלים, בין בבריטניה־הגדולה ובין בארצות־הברית, ושרובם סמכו עליהן את ידיהם.

ואין אני חושש להכריז כאן, כי אפילו בחוגים יותר עליונים לפקידים אלה, הובע הרעיון לא פעם אחת, כי זה ורק זה הוא המוצא היחידי לתסבוכת הארץ־ישראלית.

*

אולם, עד לפני זמן־מה לא העיז אף אחד מהפקידים הנזכרים להגיש הצעות ממשיות בענין המדובר, ורק אחד ממושלי המחוזות בארצנו עשה צעד כלשהו בכיוון ה“קנטוני” ביוצרו, כידוע, את השיטה החדשה להנהלת עניני תל־אביב גם “גוש מושבות הדרום” (חמישים ואחת במספרן) על־ידי קצינים יהודים. מעשה זה הוכרז במועדו, בכתבה מיוחדת ל“ניו־יורק טיימס”, על־ידי בא־כוחו במזרח הקרוב, ה' יוסף לוי, כצעד הראשון ל“התקנטנותה” של ארצנו בנוסח השווייצרי.

הסתלקותו של סר רונלד סטורס מנציבות קפריסין לראשונה, ושל רודזיה לאחר־מכן, ושובו ללונדון כאדם פרטי בשנים האחרונות, נתנו כנפיים לדעתם החבויה של כל החושבים כמותו, ועוד לפני כחצי־שנה הופתעו עתונינו כאן, גם העתונים היהודים בעולם, לקרוא את המאמר הגדול ב“ניר־איסט”, אשר בו יצא חתנו ויד ימינו של סטורס, ארצ’ר קאסט, בגלוי לטובת השיטה ה“קנטונית” פתרון לתסבוכת העכשוית בארצנו. אלא, שבמאמר ההוא ריכז קאסט את תשומת־לבו לעניני העבר, וההצעה ה“קנטונית” באה רק בסופה כאחת האפשרויות לתיקון המעוות בעתיד.

לא כן הפעם, ואם נאמין למברקה של חברת סט"א שפורסם באחרונה בעתונים המקומיים הרי ניגש אותו קאסט לעצם הענין בבירור ובגלוי שאין לפקפק בהם כל־עיקר עוד. לא עוד אלא שבהצעתו הממשית, עם חלוקת האזורים העברים מדן ועד עציון־גבר, כפי שפורסמה על־ידי סוכנות הידיעות היהודית, רואה החתום מטה בשמחת־גאוה כמעט – שמחה מובנת מאליה כמדומני – את עיקר הצעותיו הוא, שם בשם ומילה במילה כמעט.

מה רחוקים אנו איפוא מימי קריאת־הזעם: “הלאה הקנטוניות!”.

השאלה היא עכשיו – מה עלינו לעשות בקשר עם הצעה מפורשת זאת.

לדעתי, אין לחזור על הטעות אשר נעשתה כבר, אחרי המאורעות הדמיים משנת 1929. אל־נא נחסום ביוהרתנו את הדרך בפני אותם הפקידים העליונים האנגלים, אשר היו ברובם כנגדנו עד כה, והנם יוצאים לטובתנו סוף־סוף, מתוך הכרת המצב החדש אשר נברא על־ידינו בארץ זאת, ארצנו.

שהרי, אחרי ככלות הכל, יש להכיר פעם ולתמיד. כי אין מוצא אחר לתסבוכת ה“פלשתינית”, והצעת המועצה המחוקקת של סר ארתור ווקופ, בצורתה העכשווית, היא הראיה היותר חותכת לכך.

רוצני להניח, כי כבר יותר ממיליון עברים אנחנו כאן – חלום העתיד להתגשם, האין זאת? – וכי הערבים הנם רק מיליון אחד – חלום גם הוא, האין כך?

מה אז?

האם נוכל – ואני מעיז להצהיר, כי גם לא נרצה חלילה – למחוק את הערביות הזאת מעל האדמה?

וגם אם נהיה כאן מיליונים והערבים רק מיליון וחצי, גם אם נגיע לארבעה מיליונים והערבים לשנים – הרי גם אז לא תחדל עובדת “יהודה וישמעאל”, כאשר לא חדלה, עד לחורבן המקדש הראשון, עובדת “יהודה וישראל”.

לא לחורבנות מקדשיים חדשים אנחנו כאן.

בינינו ובין שכנינו צריך שתיכרת ברית־אחוה וידידות על יסודות שווים.

יסודות שווים אלה, אבל, היום כמחר, יוכלו להיות רק יסודות “קנטוניים”, שגם לקטן שבקטנים אותה זכות ואותה חובה, כנהוג בשווייצריה בת שלושת העמים, ובבלגיה בת שני העמים.

ניגש־נא ללא פחד וריתוי לפתרון האחד שנשאר לפנינו, פתרון שאני יודע ממקורות נאמנים, כי גם החשובים למנהיגי הערבים מוכנים כבר לקבלו.

פתרון, שעיקר ערכו בעינינו הוא פתיחת עבר־הירדן מחדש לחלוצינו – וביטול המועצה המחוקקת בצורתה הרועצת בנו היום.

ד“ה, ב' באדר תרצ”ו – 25.2.1936

“לאחר שנמלט הסוס נועלים את אורוותו” – אומר המשל התורכי.

שני ירחים שלמים אחר שנמלטו מאות הרוצחים, השודדים, הליסטים, התועמלנים והמסיתים, מפרסמת ממשלתנו את הפקודה הנמרצה והעקיבה, אשר אותה דרשנו ואליה התפללנו למן היום הראשון למאורעות יפו. הוזה הזיות הוא האיש אשר יאמין, כי עזור תעזור פקודה זו למציאתם, למאסרם ולהענשתם. אף חמש־מאות הלירות המובטחות לכל מגלה עקבותיהם של המרצחים, אין בכוחן לצודד עוד את אוהבי השוחד והבצע. שכנינו חזרו סוף־סוף לאותם החיים האהובים עליהם ביותר – חיי המרחב על־פני הרים ומדבריות, שבהם התמחו כל־כך בדורותיהם הקדמונים. הן לא חסר להם כלום בימים אלה למהפכה פנימית כה עמוקה ומקיפה. כל אבן היא להם לכסת ועפר או עשב למיטה. פת־לחם, נתח צנון ובצל וקצת מי־בורות או מעיינות, יספיקון לזמן ארוך, ואת הכסף הניתן להם בשפע ממקורות שונים מוציאים הם ברצון רב על רובים, אקדחים, כדורים ופצצות.

אין כערבים לאהבת הזיין, לאיבחת החרבות, לנפנוף הפגיונות, לזימזום היריות, ומי פתי שיאמין, כי פקודות־סתם – עם כל חומרתן – יפילו מידיהם את האהוב ל“אספורטי” חייהם?

לא, כל עוד לא ייעשה הצעד הממשי האחד, שהכל יודעים את מהותו ואת תוצאותיו – הכרזת מצב מלחמה – לחינם נצפה לשינוי כל שהוא במצב.

ביום שיתפרסם מאמר זה יכנס המרד הערבי נגד אנגליה – ואתו המלחמה הערבית נגד ביתנו הלאומי – לירחו השלישי, וכזב נכזב לעצמנו וגם לאחרים, אם נאמר כי את זאת ידענו מראש וכי לזאת התכוננו ברצינות. לא עוד, אלא שאפילו היום אין איש בקרבנו אשר ירהיב עוז לנבא את הקץ לזעזוע הנורא הזה, ולא מעטים הם הסימנים המורים על המשכתו עוד ימים רבים, רבים מאוד.

השאלה העומדת לפנינו היא איפוא לא מתי נזכה לסוף המיוחל, בלתי־אם מה עלינו לעשות כדי לעמוד בנסיון הקשה, במבחן המערער, עד לרגע הגאולה? או יותר נכון: הנבין להוציא ממאורעות־דמים אלה את הלקח הנחוץ לכל תמציתו?

*

וטוב נעשה, אם ברגעים חמורים אלה לכל מפעלנו בארץ הזאת, נודה על האמת, כי את הנצחון הראשון במרד של היום נחלו ללא־כל־ספק הערבים. בעזרת ידידיהם הרבים – הקרובים והרחוקים – עלה הדבר בידיהם להוכיח לעצמם גם לעולם, כי יש בעיה ערבית בארץ־ישראל, וכי הבעיה הזאת אינה בת־יומה, אלא נכדת שנים ודורות. הלא קראתם את דברי המשורר הערבי־הנוצרי אל־ריחאני, במברקיו למלכי ערב והאישלאם: “זהו – קרא אויבנו המפורסם – המרד החמישי כבר נגד הציונים, וכל עוד לא יושם קץ למזימותיהם, לא תיפסקנה המרידות גם להבא”.

הודאה זאת של בעל־הדין היותר מוסמך לכך בעיני העולם האוהד את שכנינו, דיה היא לנו להעמידנו על הדברים כמות־שהם, וחטא מאין כמותו נחטא לעמנו אם כבת־היענה נשקיע גם אנו את ראשנו בחול לבלי ראותו וגם לבלי שמוע.

הנה שמונה שבועות שאנחנו מוליכים את עצמנו שולל במסירת דעותיהם של עתונים אנגלים, צרפתים ואמריקנים הנתונים להשפעתנו. לא מה שחושב ה“מנצ’סטר גרדיאן” הוא החשוב לנו ברגע זה; לא, ביחוד, מה שכותב ה“פלשתיין” הלונדוני, שאנו יודעים כולנו מהו ומיהו לנו, ואפילו ה“ניו־יורק טיימס” או ה“טאן” בפאריס, בלתי־אם מה שכותבים ואומרים ה“דיילי מייל”, בשלושה מיליוני עותקיו, ה“דיילי אכספרס” בשני מיליוני עותקיו, ה“ספקטייטור” במיליון קוראיו השבועיים ו“הגרייט בריטיין אנד ניר איסט” בחצי מיליון תומכיו הקבועים.

ואלה כולם נגדנו, וכל מכתב מרעיל וכל ידיעה מסממת נדפסים בהם מתוך רצון רב. אפס, מה נאמר לאלה, הידועים לנו בשנאתם הגלוייה כלפינו, אם אפילו עתונם של הפועלים האנגלים, “דיילי הרלד” הולך גם הוא בדרכיהם. ותופעה זו היא המדאיגה ביותר.

כי מחוץ לד“ר וייצמן, שדבריו נשמעים זעיר־פה וזעיר־שם, אף בעתון שמרני קיצוני כ”מורנינג־פוסט", אין מי שיידע להסביר לעתונות הגדולה באנגליה ובעולם את הצד היהודי שבכל הבעיה הארץ־ישראלית.

וכשיגיע ג’אמל אל־חוסייני ללונדון, זכה נזכה לכהנה וכהנה, בתעמולה הנגד־עברית, על כל תוצאותיה המרות לעתידותינו הקרובים. במלים אחרות: מה שאירע בשנת 1929 תוך ימים מעטים, אירע עכשיו לאחר שני ירחים של מרד והתפרעויות.

דעת־הקהל האירופית דנה אותנו לחובה, ועם התנ“ך יושב לו שוב על ספסל הנאשמים, לא רק בכל המדינות הנוצריות, אלא – וזהו הנורא ביותר – אפילו באנגליה המתונ”כת מאז ומתמיד.

*

מה לעשות איפוא במצב ענינים זה?

פשוט: להביט על הדברים כפי שהם באמת, ולא כפי שאנו רוצים לראותם.

לשכוח את ירחי־הדבש להצהרת בלפור, בבראשיתם המרנינה, ולהוציא מהמרד הזה, שאנחנו נתונים בו עדיין ראשנו ורובנו, את המסקנות הנכונות.

עוד לא היה עם, אשר השיג את חירותו בלהטי־דיבור בלבד, וכל אותם הדברים הנאצלים על “אכילת לחם בזיעת־אפיים”, על “מלחמת התרבות הבונה במידבר המחריב” – יפים הם אולי במחנותינו אנו, בעתוני הגולה שלנו, אבל לא במחנותיהם הם ולא בעתוני העמים הגדולים והקטנים.

מעשי האלימות של הערבים שכיננו פועלים עליהם הרבה יותר מכל נצחונותינו השלומיים בעמק ובשרון, ואפילו תל־אביב הפלאית עושה עליהם תדיר את הרושם ההפוך.

אם נרצה בכך ואם לאו – כמנצלים מביטים עלינו הרוצים ברעתנו, והם־הם המרובים בכל אפסי העולם, וכמנושלים מופיעים בעיניהם הערבים שכנינו עם טענתם ה“דמוקרטית” כי לכל סבלותיהם מידינו יש להוסיף עוד כי גורמי סבלם אלה מהווים את המיעוט בארץ וכי הרוב הערבי לא ייכנע בפניהם לעולמים.

לראיה – ירח שלישי למרד. ובשנים הבאות – מרד בכל שנתיים, מרד בכל שנה, מרד נמשך ומתמיד ללא כל הפסקה.

הנוכל להסכים לכך?

הבאוירה אשר כזאת נעבוד, ניצור, נבנה, נתקיים וננצח בסוף?

כל זמן, שעוד האמנו בקדושת ההצהרה בעיני מושלינו; כל זמן שלא נכווינו בחמש המרידות, שכל אחת מהן חמורה מקודמתה; כל זמן שהיינו מהלכים עם ערבים מהטיפוס הישן, יושבי אוהלים בכפרים ומכניסי־אורחים בערים – יכולנו להשלות את נפשנו כי הדרך להצלחת ישובנו היא דרך קלוואריסקי וחנקין, היק“א והפיק”א, ההתרחבות וההסתעפות בשני עברי הירדן.

הימים ההם חלפו לעולמים. דור חדש קם בארצנו אשר לא ידע את יוסף.

עם דור זה יש לנקוט תכסיס חדש, כלפי דור זה יש להיות ממשן.

צעד אחר צעד, אזור אחר אזור, אזורים מלוכדים, אחידים, אזורים יהודים במאה אחוזים. רק אז יהיה ערך חיובי ותמידי גם להצהרת הבלפורית במלוא היקפה. ועוד חזון למועד.

*

אם נלך בדרך ממשנית זאת יהיה המרד הערבי – גם אם יימשך יותר מרבע שנה – למביא ברכה רבה, לתחילת שחרורנו האמיתי.

אכן, לכשמעלים על הלב מה קטנה ארצנו בכלל – פחות משטח בלגיה ואפילו משל אלבניה – סולד הוא במבט ראשון לפתרון המקטין אותה לנו עוד יותר והמיצר את אופקיה עד כדי שפת־הים בלבד. אפס, מה טוב יותר – ישוב רצוף בטוח והרה־עתידות, או ישוב רחב ומוליד חורבנות?

לא להחריד את ישובנו אנו באים בזה. ישובנו אינו מוחרד, ומעשיהם של צבא נהגינו, נוסעינו, שומרינו ונוטרינו, חקלאינו וסוחרינו, בגבורתם היום־יומית, הליל־לילית, הרגע־רגעית יסופרו, לכשיוחזר השלום על כנו, כפרקי אגדה נפלאה לתנ"ך שני בהתהוותו המחודשה.

ימי הגדעונים, היפתחים, השאולים, היואבים והדוידים, מתגוללים לעינינו כחיים ממש, ומילה במילה כמעט נשמעים במחנותינו קולות ההתקוממות העברית נגד “פחד פלישתים” עלינו.

לא נפחד ולא נרתע.

אך כגדעונים וכיפתחים, שאולים, כיואבים וכדוידים נלך־נא גם אנחנו דרכנו קדימה צו־לצו, קו־לקו, שבט ליד שבט, עם יבוס המצודה לאחרונה.

אין דרך אחרת.

וצריך, שלישובנו הרצוף עד כה יצורף, בהסכמת השלטונות והערבים גם הם, כל מה שלא צורף אליו עוד, ממטולה ועד רוחמה ומתל־אביב ועד ציון, עם תוספת כמה מיליוני דונמים חופשים, תמורת פיצוי כספי מצדנו לא לאפנדים בלבד, כאשר נהגנו עד כה, בלתי־אם לכל המחזיקים בדונמים האלה ממש.

או אז תיפתחנה לפנינו עשר שנות מנוחה חיצונית – כבלבנון שכנתנו – ויצירה פנימית.

המדינה היהודית בתחילתה הממשית.

ד“ה, כ”ו בסיוון תרצ"ו – 16.6.1936

שום דבר, במאורעות הדמים הנמשכים בארצנו זה קרוב לרבע שנה, לא הדהים את דעת־הקהל העברית כאותו מיסמך רשמי שהחתומים עליו מכנים אותו בשם “תזכיר הפקידים הערבים לסר ארתור ווקופ”. זאת היא, כמדומני, הפעם הראשונה בקורות ארץ־ישראל האחר־מלחמתית, שנושאי־משרה ומקבלי־משכורת מכסף כל האוכלוסים אשר בארץ הזאת – ובהם מיסי העברים המגיעים עד לחמישים אחוזי ההכנסות הכלליות – מעיזים להריץ לעליונים בדרגה ובאחריות כרוז מהפכני ממין זה.

המעט הותקף מיניסטריון־המושבות, במאורעות הקודמים, גם על העובדה שפקיד ממשלתי כהמופתי העליון אמין אל־חוסייני הורשה לנהל מדיניות חד־צדדית בעניני ארצנו זאת, ותמיד – כהפעם ביחוד – התאמצו המיניסטרים השונים לנער מעליהם אשמה זו. לא! – הם מבארים בכל שפה שבעולם – לא! אין המופתי פקיד ממשלתי. הוא רק נשיאה של מחלקה עצמאית ודתית, הלא היא המועצה המושלמית העליונה, ובתור כך רוב הכנסותיה של זו, אם לא כולן, מהנהלת ה“ווקף” באות הן לה. הילכך, אין יד הממשלה יכולה לחול לא על אמין אל־חוסייני וגם לא על שאר פקידיו.

המוצא סיפוקו בפילפול ימצא אולי זכות לדעה אשר כזאת. במזרח בכלל, ובמזרח הקרוב בפרט, היו עניני הדת משוחררים ככל האפשר מסמכות ממשלתית כל־שהיא וראשיה ראו את עצמם תדיר כבאי־כוח מוסד מיוחד שאין בינו לבין השלטונות ולא־כלום. זו הסיבה שבגללה יעץ כותב דברים אלה, פעם אחר פעם, לחדש את סמכותה של הרבנות הראשית שלנו – עם רב ראשי אחד, כמובן – בצורתה העותומנית, שכן בימי השולטאן היה הרב הראשי “חכם באשי”, זאת אומרת דבר־מה הקרוב ברוחו ובסמכותו למופתי העליון.

לא כן ביחס לפקידים הערבים העליונים.

כאן אין מקום לספק, ואם שערוריה היתה זאת מצד ראשי העיריות המעורבות לצאת כנגד היהודים בגלוי, שערורייתית לאין־ערוך היא זאת מצד פקידי הממשלה למיניהם. התתארו לעצמכם את פקידינו העליונים עושים צעד כזה לטובת הבית־הלאומי העברי? האירע כדבר הזה אפילו פעם אחת בעשרים שנות ההצהרה הבלפורית? אדרבה, כה רבה היתה נאמנות פקידינו העליונים כולם, שאיש כחיימסון, למשל, ולרבות אישים כבן־טוב־איש (נורמן בנטביטש) וכסר הרברט סמואל, בכבודו ובעצמו, היו מעדיפים את כנותם למשרתם על נאמנותם לעמם.

*

תזכירם של הפקידים העליונים הערבים אינו איפוא אלא הצטרפות גלויה, לא רק למלחמה נגד ביתנו האומי¹– דבר שרואי־הנכוחה בקרבנו לא היו מסופקים בו מעולם – אלא גם למרד הערבי נגד האנגלים. במלים אחרות: מה שלא העיזו לעשותו עדיין כלפי חוץ, בהימנעם לקחת חלק פומבי ב“שביתה” הערבית הכללית, עשוהו כלפי פנים, בהריצם את תזכירם לה. מ. הנציב העליון.

די לעבור על תזכיר מדהים זה, מתוך הרצון הטוב ביותר להבין לרחשי כותביו, כדי להסיק הימנו רק מסקנה אחת והיא, כי המיסמך הזה יכול היה לכתבו המופתי בכבודו ובעצמו – כה דומות הטענות, כה שווים הנימוקים, כה מקבילות הדרישות לכל אשר נאמר בפעם המאה על־ידו, לא עוד אלא, שלנוכח ההצהרה הפקידותית הלזאת יש אשר דבר יגונב אלינו, כי אולי אין התזכיר הנזכר בלתי־אם העתקה מתוקנת פה ושום, לצורך הצורה והשעה, של אחד התזכירים הרשמיים של ה“ועד הערבי העליון”.

הנה־כי־כן, עומדת ממשלת ארצנו בפני עובדה קיימת, שלא ידעתה עד כה, והיא – כי כל הערבים כולם, נוצרים ומושלמים, פקידים ואזרחים, איכרים ופועלים, מורים ותלמידים, סוחרים ורוכלים – כולם, כולם ללא הבדל דעה וסיעה, נתנו את ידם לצעד המערער כל יסודות מדינה באשר היא מדינה.

“מרד ולא מרי” – היתה הכרזתנו כאן עוד בשבוע הראשון למהומות הערביות הפעם. טעינו. זה יותר ממרד. זוהי מהפכה. זהו אל־שיתוף כללי בצורתו הגאנדית, ונורא הוא ביותר בגלל עצם העובדה, שהפקידים נשארים בכל־זאת על משמרתם במחלקות הממשלה.

*

באשר אמנם, אין לך סכנה גדולה מזו של פקידים שובתים למעשה ועובדים להלכה.

פקידים כאלה הינם – מדוע לא תוגד כל האמת כולה – אנשים שכל מעשיהם וכל מגמותיהם יהיו מכאן ולהבא מכוונים למסור למנהיגי המרד, המהפכה והאל־שיתוף לא רק את כל סודות הממשלה בצעדי הדיכוי נגדם אלא – וכאן הסכנה העיקרית בדבר הזה – גם את העזרה האישית הרצויה לכך בצורת ההשבתה לכל צרותיה.

איזו אמונה תוכל להיות מעת לממשלה בפקידים מורדים אלה, לכל דרגותיהם, כשיינתן צו לדכא כנופיית פורעים זאת או אחרת? הן מובן הדבר מאליו, כי פקידים מורדים אלה יעשו את הכל אשר לאל ידם כדי להציל את חבריהם לדעה, למרד ולמלחמה! זהו ההסבר ביותר בולט אולי לכל אשר אירע עד היום בכל הנסיונות אשר נעשו לתפוס את פושעים ולהענישם. הפקידים המורדים, היודעים מתוך עבודתם היום־יומית את כל המתרקם לפני־ולפנים, יכולים להזהיר ללא־ספק את החשודים בעוד־מועד. מכאן אותן עובדות מוזרות, שרוב הפורעים ביפו לא נמצאו, שרוב היורים מפרדסיהם לא יימצאו ושפלוגות הצבא בהרים מוצאות, לאחר טיהור שטח עצום, רק תער־גילוח בידי איכר בעל־זקן…

מכל צורות ההתנגדות לשלטונות אין איומה מצורת ה“שׁיבּוּת” (ההשבתה) הלזאת, באשר אין יכולת לעקוב אחריה לא במחלקות העליונות ולא במחלקות התחתונות. באנגליה יודעים את מעללי ה“שיבות”, זו יצירת רוסיה המועצתית עוד מימי המלחמה העולמית ואפילו בשנה האחרונה שובתו כמה ספינות־מלחמה אנגליות. החקירות אשר נעשות בהן העלו חרס.

מבכרים אנו מרד גלוי, כאותו של מנהיגי הערבים הפעם – על שיבות חשאי. ועל ממשלתנו לדרוש גילוי־לב מפקידיה הערבים העליונים, ה“משבתים” ומשבשים את כל צעדיה להשלטת הסדר.

*

אפס, מי לידנו יתקע כי הממשלה המקומית תמצא את העוז בליבה להתייחס לפקידיה בעלי החשיבות בכל חומר־הדין? אדרבה, מכל אשר שמענו עד כה מפיו של עליון פקידינו, על כל פיקחותו וטוב־לבו – או אולי דוקא בשל שני אלה גם יחד – ברור איפוא כי שום דבר לא ייעשה מצד זה בכיוון הרצוי, ופקידים אלה יסיקו מזאת את המסקנה ההגיונית כי להם הכל מותר.

מותר להמרות את פי השררה.

מותר למרוד בה גלויות.

מותר למרוד בה חבויות.

מותר לשבש את גלגלי מכונתה.

לפני עשרה שבועות, עם פתיחת התערוכה התל־אביבית, הצהיר נציבנו העליון כי אף כמלוא הנימה לא יזוז הוא, לא תזוז ממשלתו כאן ובלונדון, מהדרך המדינית שנקטו, וכי המשלחת המלכותית תישלח לארצנו רק לאחר החזרת הסדר והחוק.

היום שומעים אנו כבר שירה חדשה. היום רומזים לנו כבר, כי המשלחת תמהר לבוא. היום מספרים לנו הערבים – והם יודעים הכל מפי הפקידות הערבית העליונה – כי העליה תיפסק זמנית.

יש איפוא פרס לפושעים, והם יודעים את זאת!

רק אנחנו, השאננים, עוד מאמינים כי הפרס המיוחד המובטח הלזה עוד מהם והלאה.

נפקח־נא את עינינו פעם ולתמיד לראות את הדברים כמות שהם.

הממשלה הארץ־ישראלית אינה אנגלית אלא בשטחה העליון, וערבית כולה ברוב מחלקותיה כולן.

מה יוכלו עשרות פקידים אנגלים, גם אם יהיו מלאכים – ואין הם מלאכים ברובם – לעשות נגד אלפיים הפקידים המושלימים והנוצרים?

לא, כל עוד יישאר מצב זה בתוקפו, כל עוד תהיה ארצנו מדינה “ציונית” בחלום ומדינה ערבית למעשה – כאשר הוכיחו לנו המאורעות הפעם – לא תועילנה כל מחאותינו, ודרישותינו תהיינה מאפע.

שעל־כן רק מסקנה אחת לפנינו – ליצור לעצמנו ממשלה ציונית אמיתית מול הממשלה הערבית הנוכחית.

ממשלת הבית־הלאומי במאה אחוזיו, לעומת ממשלת פלשתינה א"י (ארץ־ישמעאל).

ממשלה קטנה אולי בתחילתה – אבל ממשלה.

סאבויה שלפני פירנצה ורומא.

חברון שלפני יבוס הדוידית.

דרך אחרת לא היתה ולא תהיה.

ורק אם נקדים להבין את זאת תינצל אחרית תקוותינו.

“חדשות אחרונות”, י' בניסן תרצ"ו – 2.4.1936

מילה חדשה? דיבור שלא ידעהו המדינאים לפני־כך?

לא, כי מאז החלו סופרי המדינות לדון בבעיות המזרח הקרוב, המרכזי והרחוק, נתקלו פעמים אין־ספור במושג זה, שהוצג על־ידי עממים שונים באסיה – בניגוד לאירופיות, מצד אחד ואמריקאיות, מצד שני, ובזמן האחרון גם לאפריקאיות.

ואל־נא יטעו הקוראים לחשוב, כי אסיאתיות זאת מובנה כל־אסיאתיות, או פאן־אסיאתיות, כפי שנקראה תנועת הקיסרנים היאפאנים, החולמים על שררה כל־יאפנית במרחבי היבשת הגדולה, שיאפאן היא רק אחת ממעצמותיה המכריעות, ואולי גם לעת־עתה – המעצמה הקובעת ב“הא” הידיעה. תנועה זאת, אשר הורתה ולידתה היא בטוקיו הבירה, ואשר התרחבותה המהירה הפתיעה אל כל העולם כולו עוד ממחרת הנצחון היאפאני הראשון במלחמה נגד סין – לזרא היא ולפלצות לרוב האומות יושבות באסיה. כל מי שביקר בארצות האסיאתיות בזמן האחרון למד לדעת מה גדולים הכעס והחימה על יאפאן זאת בגלל התפתחותה המתמידה, ואפונה אם תימצא מדינה אסיאתית אחת אשר תתן לה את ידה, בזמן מן הזמנים, מתוך רצון־עצמה בכל־אופן.

אסיאתיות – זהו דבר אחר לגמרי.

זהו מושג לגאווה הטבעית אשר בלב ילידי אסיה כולם, גאווה הנובעת מהכרתם המלאה שהתרבות האנושית, כפי שאנו יודעים אותה היום, תולדות אסיה היא בתשעים, אם לא במאה אחוזיה. אין איש אמנם אשר יכחיש בימינו, לאור התגליות האחרונות, כי האדם הראשון במלחמתו לקידמה וליצירה, נולד – כמוכרז כבר בתנ"כנו אנו – על אדמת אסיה ובצדק טוענת סין, כי היא המדינה האחת בעולם כולו, היכולה להתפאר בהיסטוריה נמשכת של ארבעת אלפים, אולי גם חמשת אלפי שנים. כן הוא הדבר, לבטח, גם עם הודו, הקרועה היום לקרעים, ואירן החדישה אינה, אחרי ככלות הכל, אלא המשכת פרס ומדי שתיהן בימים קדומים.

בסין הומצאה לראשונה אמנות־הדפוס. היא היתה הראשונה לייצר נייר אמיתי. בה הומצא המצפן למהלך האוניות. מקרבה יצאו כדורי־המוות הראשונים העשויים מאבק־שריפה.

אירן היתה הראשונה להכניס לחיי יום־יום את הצווארונים ואת הממחטות, ומהם למדו הערבים ויפיצום באירופה. באשר להודים – הרי ברור כבר הדבר, כי הם־הם שהורו לעולם את חשיבות החיטה, נותנת הלחם היום־יומי והמחרשה גם המעדר הם יצירות שכלם החריף ובמרצם הרב.

במעמד זה של הענינים לפלא הוא באמת, שדווקא עמנו העברי, אשר נולד גם הוא באסיה ובה יצר את מיטב ערכיו – אינו זוכר, או יותר נכון: אינו רוצה לזכור את מקורותיו האסיאתיים. בכל נאומיהם של מנהיגינו הראשונים והאחרונים ובכל כתביהם של סופרינו ומשוררנו, רומזים אנו כמובן לציון ולסיני, המהווים שניהם מעין זרועות אחרונות בשלשלת ההרים התלולים בהימלאיה הענקית, אשר למרכז אסיה, ואולם על יותר מכך אין לעמוד. הן לא אסיאתים אנחנו בארץ זאת, חלילה וחס, והמילה “אסייאט” משמשת, כידוע לכל, ניב של אחת הקללות היותר שכיחות בכל המזרח־הקרוב. בכל מקום ומקום אנו הולכים ומתפארים כי אירופיים אנחנו וכי כאירופיים שבים אנו לאדמתנו. המדע האירופי, התרבות האירופית, היו לנס ולדגל בכל אשר אנחנו עושים, ולכל היותר מסכימים אנו שארצנו תיקרא ה“גשר” אשר יקשר את אירופה הגדולה, האדירה והנערצת לאסיה הנסוגה והמנוונת והמרודה.

*

הגיעה השעה, כמדומני, לתקן את המעוות הזה תיקון נמרץ ומוחלט, גם להכריז לעצמנו ולעולם הגדול מסביבנו כי אין אנו מתביישים במקורנו האסיאתי.

אסיאתיים אנחנו, יען מאז ומתמיד היתה ארצנו חלק בלתי־מנותק ונפרד מהיבשת היותר גדולה על־פני כל כדור ארצנו. אסיאתיים אנחנו, יען אם נרצה בכך ואם לאו – שני ימים מפרידים בינינו ובין אירופה – הים־השחור והים התיכון – וים אחד מפריד ביננו ובין אפריקה, הוא ים־סוף. אסיאתיים אנחנו, ביחוד, יען לא למדינה ריקה, למחוז בודד, החזירונו חוזינו הגדולים במאות השנים האחרונות, בלתי־אם לחבל מיושב כבר, שחלק מאוכלוסיו הם לבלי־ספק, שרידי העברים אשר התאשלמו והתנצרו אחרי החורבן, ושחלקם השני ערבים הם, בני אסיה גם הם, למן רגעיהם הראשונים.

ואל־נא יחשוב מישהו, כי נדודינו במשך אלף וארבע מאות שנה דרך כל מדינות אירופה ואמריקה עשונו לאירופיים עד כדי־כך, שאין להעטות עלינו מעטה אסיאתי גם להבא. אקלימה של אסיה, סגולותיה המיוחדות, ימיה ונהרותיה, ועל הכל מאות מיליוני תושביה הראשונים, הם־הם אשר יחזירונו, בהדרגה כמובן, לאותו מצב שבו נתונים היינו לפנים. בוודאי, הרבה־הרבה למדנו באירופה, על אף כל היטלריה בכל הדורות הקדומים. ותמיד־תמיד נעיף את עינינו בגעגועים חבויים לכמה וכמה ממדינות האור והדרור אשר לה. לא עוד, אלא שזו תהיה גדולתנו להבא בעיני כל עמי אסיה, אירופה ואמריקה שלושתן – שיותר מכל שאר עמי התבל יהיה עמנו אנו המסוגל ביותר ליצור על אדמת אבותינו את גשר־המעבר לכל גזעי התבל, אשר עליו חלמו הטובים לחוזי המדינות במאות השנים האחרונות. אפס, כל זה לא יועיל להזיזנו מעצם העובדה המוצקה, שכלפנים כן גם להבא יחשבונו אחרים – ובהכרח נחשוב את עצמנו גם אנו – כאחת אומות אסיה, חלוצתן אולי, היותר מוכשרת לתפקידה החדש, אך אומה אסיאתית בראש ובראשונה.

יהודה במערב כיאפאן במזרח.

ושתינו מהוות כוחות בלתי־משוערים עדיין לבנין החדש ההולך ונוצר לעינינו המורחבות במדינת־ביניים אחרת, גם היא אסיאתית בעיקרה – ורוסיה שמה.

באשר, כשם שכל עם היושב באירופה – ולו יהיה זה העם האלבני בחצי פראותו עדיין, אירופי הוא ללא כל יכולת אחרת; כשם שאפילו פנמה ופרגוואי, בכל בערותן הכללית, אמריקניות הן מכל בחינה – כן גם ארץ־ישראל בחצי מיליונה היום, בעשרים מיליוניה אחרי מאה שנים – בת־זקונים היא לאמנו הגדולה, הישישה והצעירה גם יחד – אסיאתנו הנערצת והאהובה.

*

במעמד זה של הענינים הן חרפה היא להודות, כי לא בלבד שהתנכרנו לאסיה עד היום לחלוטין, ונתחרג לכל אשר לה בין בחומר ובין ברוח, אלא שאין כמדומני איש אחד מאתנו היודע אותה אף ידיעה קלה.

מוכן אני להמר עם מי שירצה, הקורא את מאמרי זה, כי אחד לנו בעיר, ושנים אולי בכל מדינתנו כולה, היודעים למשל כי סיאם היא אחת המדינות היותר עצמאיות והיותר מעניינות ליבשתנו האסיאתית. כמה מאתנו ידעו, כי בלוצ’יסטאן ואפגניסטאן חד הן? מי מאתנו יודע את תימן הקרובה אלינו כל־כך, אם לא מתוך טיפוסי יהודיה הבאים אלינו, לאושרנו באלפיהם שנה־שנה?

מה למדנו ומה שמענו על־דבר קאמצ’טקה, הרחוקה בקצה אסיה המזרחית, מה על האיים הקאריליים במימי יאפאן ואלסקה, ומה על איי סייול או בונין באוקינוס ההודי?

הצריך אני להזכיר את טיבט ואת תורכיסטאן, שרק הבוכרים אשר בקרבנו יגידו לנו דבר־מה על גבולותיהן, שטחן ואוכלוסייתן? או – היה־נא גלויי־לב – הנוכל להתפאר, אולי, כי אפילו אירן של היום, היא פרס של ימי אחשוורוש – ומנצ’וקו החדישה – היא מנג’וריה של ימי הרוסים והיאפאנים – ידועות הן לנו יותר מכפי הקריאה עליהן בעתונינו היומיים אחת לירח או לשניים, פה ושם?

אפס, מה כל אלה לעומת העובדה, כי אף מהנעשה בקרבתה המיידית של ארצנו זאת עצמנו את עינינו, אם מתוך התנגדות אירופית או מתוך אדישות סתם. הרבים הם בקרבנו היודעים את עבר־הירדן, אשר נותק מעלינו בשעת־חירום לקורות ביתנו הלאומי, ונבכה עליו כאותן הבכייניות המפורסמות ב“מזרח” שלנו, הצורחות אחרי כל מת לשם פרנסה? והיש לנו מושג כל שהוא על המתהווה בחצי־האי הערבי הגדול, אשר בו רודה בממשלת־עריצים הגדול למנהיגי הערבים בימינו אלה, איבן־סעוד, שאת בנו הבכור, יורש־העצר, ראינו בירושלים וביפו רק לפני זמן קצר?

כמה הם היודעים, כי ריאד היתה בירתו לפנים וכי חוזר הוא אליה עכשיו רק לסירוגין? כמה מהם יוכלו לסמן על המפה היכן היא ריאד זאת, היכן היל אחותה, מהי טאיף בקרבת העיר מכה, ומהי קונפודה, נמלה היותר עמוק של חיג’אז? אבל אחרון־אחרון נורא באמת. האם יש בקרבנו דעת־קהל אשר תדרוש, למשל, כי עקבה, המהווה סלע מחלוקת בין האמיר עבדאללה ובין המלך איבן־סעוד – לנו, לארצנו, צריכה היא להשתייך לבלי כל ספק?

אדישות “אסיאתית” זאת מצדנו היא, לדעתי, חטא שלא יכופר, ואם לא יתקנוה בעוד מועד אויה לנו ולאחריתנו – על אף קונגרסינו והצהרותיה התכופות של ממשלת אנגליה לטובתנו.

*

כבר העירותי לא פעם, כי בערב מהפכות גדולות וקובעות עומדת אסיה בתקופתנו הרת־המאורעות. הראשונה להפיכתה בכיוון ה“אירופי” – וזהו הפרדוכס שבכל הענין – היתה יאפאן, עוד לפני כשבעים שנה, והכל יודעים למה הגיעה היום, כתוצאה מ“התארפותה”.

סין הולכת בעקבותיה, ואם אמנם נדרסת היא היום על־ידי היאפאנים המנצחים והקורעים מגופה הענקי אזור אחרי אזור, שכל אחד מהם גדול פי מאה מארצנו אנו, אין ספק כי גם יומה יגיע להתחיות, להתנערות, להתקוממות ולנצחון על כל אויביה.

צריך שנבוא בדברים עם כל עממי אסיה באשר הם.

צריך שנשלח אליהם את באי־כוחנו, את סופרינו, את משוררינו, את תיירינו כדי להביאם לידי הכרה כי אכן “אחיהם” אנחנו עוד מימים קדמונים, כי אחיהם אנו רוצים להיות גם בימים הבאים.

צריך שיידעו מאות מיליוני האסיאתיים – יש אומדים אותם במיליארד וחצי נפש – כי לא גוף זר נהיה בעולמם הגדול, בלתי־אם בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם.

שהרי באסיה זאת – עם חמישים מיליוני קילומטריה (זאת אומרת חמישים מיליארדי דונמים) מהווים אנחנו, לעת עתה, לא יותר מגרגיר קטן, גרגירון זעיר, שאי אפשר להדגישו, במפה רגילה, אף בנקודה קטנה אחת. וזאת, על אף התפארותנו הידועה, כי ביובל שנים רק עלה בידינו לרכוש שני מיליוני דונמים עלובים!

מה יהיה איפוא בסופנו כאן אם לא נכיר לדעת את שכנותינו כולן, את המדינות האסיאתיות הקרובות והרחוקות, את הנמצאות עדיין תחת עול זרים ונכרים ואת המרהיבות כבר לחלום על כיבוש אירופה אף היא?

אם לא נדע לעקוב אחר עניני העמים האסיאתיים כולם בכל יום לימות השנה ובכל שעה לשעות היום – יציף אותנו פתאום נחשול אסיאתי בכל מוראותיו, כאשר ידענוהו מימי אטילא וג’נג’יז־חאן שניהם, ללא כל יכולת לעמוד בפניו אף אל גדות הירדן במערבו.

מכיוון שבאסיה עלינו לחיות – לאסיאתיות נילחם־נא גם אנו, לאסיאתיות במובנה הבריא, היפה והרענן.

ד“ה, כ”ט באלול תרצ"ה 27.9.1935

רגש מר ומעיק תקפני לפני ימים מספר למיקרא המיברקים הארוכים מבירת הקיסרות הבריטית. באשר אמנם מיברקים אלה מסרו לקוראים לא רק את פרטי עצם הטקס הנהדר, אשר בו ציינה הממשלה המזמינה – ממשלת אנגליה – את פתיחת הועידה הכלכלית הגדולה, גם את הנוסח המלא למנאם המלך ג’ורג' החמישי בתכונתו היפה, אלא – וזה היה בעיני לכל־הפחות העיקר – את העובדה המעניינת, כי ששים ושבע אומות משתתפות בה רשמית.

ששים ושבע אומות!

וברשימה הארוכה של אומות אלו, לחינם ביקשה העין בגעגועיה המובנים מאליהם, את שם האומה האחת אשר לתחייתה הרביעית אנו עמלים זה כבר אלפיים שנה כמעט.

לחינם רצתה הנפש העבריה לקרוא בין שמות המדינות הללו, בגדולותיהן ובקטנותיהן, את שמה של מדינת יהודה.

כי איננה.

מתנכחות, כמובן, כל המעצמות האדירות, ואפילו רוסיה המועצתית, עם כל התנגדותה למישטר הבורגני בעולם; מתנכחות מדינות יותר קטנות – כל אותה שורה ארוכה המכונה בפיות המדינאים בשם “המעצמות הממוצעות” – לא נעדרה גם אחת מהן; מתנכחות אפילו אותן מדינות, שחבר־העמים, גם המועצות האירופיות, לא הכירו עדיין בעצמאותן המלאה ובגבולותיהן, כאירלנד, מצרים, וכדרום אפריקה.

אף איסלנד הקטנה בולטת ברשימה (לא בשטחה כמובן, אלא באוכלוסיה המעטים, שמספרם הכולל רק מאה ועשרת אלפים) – זאת אומרת פחות מחצי תושבי הבית הלאומי העברי. וליבריה השחורה, אשר באפריקה המערבית, עם עשרים וחמישה אלפי הכושים אשר חזרו אליה מארצות־הברית לרדות במיליון וחצי תושביה הפראים.

כולן כולן לוקחות חלק בויכוחי מדין בין־לאומי זה, גם מטביעות הן, כל אחת מהן, את חותמן העצמי עליו.

"גם יונה מצאה קן

וסלע השפן

אך יהודה – רק קבר".

אכן, צדק יל"ג בתרגום השיר הביירוני הלזה – ליהודתנו רק קבר.

קבר, במובנו הרעיוני.

המעט פיטומנו גדולי העמים כולם, למן ההצהרה הבלפורית ועד היום הזה. בתהילות ובתשבחות על גדולת עמנו מאז־ומקדם? המעט הרימו על נס את אשר עשו עמים אלה לעם ישראל בנסיונו המחודש לשוב לארצו, גם את הגדולות והנפלאות אשר עשה עמנו בעצמו לקראת השתפצותו על אדמתו הקדושה?

הנה באה גם סקירת הממשלה הארץ־ישראלית, לשנת 1932, ומכל עמוד כמעט למאתים עמודיה הגדושים, מבצבצת הכוונה הממשלתית להוכיח, כי אומנם לא היתה עוד כשנה הקודמת להבלטת הישות העברית בארץ־ישראל. אלפי עברים נכנסו אליה, מאות אלפי לירות הוזרמו לגבולותיה, מושבות חדשות, גדולות וקטנות, נוסדו בכמה מקומות שוממים מלפני־כך, ואין גבול להדגשת ההערצה לפעולות קרן־היסוד וקרן הקיימת גם יחד, ובהדגשה מיוחדת מזכירים זו בצד זו את הידיעה על דבר ביקור סוקולוב בארץ ומותו של הרה"ג זוננפלד, באותה שנה.

אחיזת עינים כל אלה!

שקר מוסכם מתחילתו.

למעשה, אין עדיין לא “בית עברי” ולא “לאום עברי” במדינה המתקרית גם היום בדרך רשמית בשם “פלשתינה”. כבעבר התורכי, כן גם בהווה הבריטי, עוד שני המושגים האלה כלולים יחדיו במונח המילוני הידוע – קהילה.

לא רק בעיני ממשלת א"י, אלא גם בעיני כל ממשלות העולם, רק קהילה אנחנו כאן, רק Community שחבר־העמים, עם ארבע וחמישים מדינותיו נותנים לה, לכל היותר, את הרשות לנסות ולשאוף לחלום מדיני רחוק, רחוק מאוד מהמציאות הנוכחית.

דברו על עיראק, עם פייצל מלכה הגדול. דברו על חיג’אז, על סוריה, על תימן אפילו, על כווית הקטנה והמרודה במרחקי המיפרץ הפרסי.

כל שכנותינו אלו הן מדינות כבר למעשה, להלכה.

דברו על עבר־הירדן מזרחה, עם שלוש מאות אלף תושביו – האם לא מדינה היא גם זאת, ולא ייפלא שהרצאת הממשלה על התקופה הנסקרת אינה שוכחת לציין כי ראש־הווזרה העבר־ירדנית, עבדאללה סיראג', נישאר במישרתו החשובה…

לא כן באשר לנו.

באשר לנו העברים – הרי מזכירים לכל היותר את “העצמאות העירונית” של תל־אביב ופתח־תיקווה, שכל בר־בי־רב בקירבנו יודע כי אפילו שתי אלו לא זכו עדיין להשתוות מבחינת זכויותיהן, לעיריות כרמלה, כבאר־שבע המושלמיות, כרמאללה וכבית־ג’אלה הנוצריות.

זוהי האמת הערומה.

ובתנאים אלה אנו ממשיכים את מלחמתנו הקשה להקמת המדינה העברית…

לא, לא זוהי הדרך להשגת מגמתנו הסופית.

הנה שמענו מפיו של ראש הווזרה האנגלית, בפתיחת התערוכה הארץ־ישראלית בלונדון, את הקריאה המפתיעה: “המשיכו לדרוש, כי רק אם תדעו להציג את דרישותיכם בהתמדה עקיבה נוכרח לספקן!” לשומעים את דבריו אלה המעודדים דומה היה כאילו פה אחר לפניו מיללם, פיו של הגדול לדורשים הלאומיים מאז ההצהרה הבלפורית – זאב ז’בוטינסקי בקולו הזאבי.

אם לדרוש אתה מזמיננו, מקדונלד אדוננו, הרי הגדולה לדרישותינו תהא מעתה לא מה שייעשה על ידי אנגליה באחד הימים, באחת השנים, באחד הדורות הבאים.

בכל ליבנו ומאודנו רוצים אנו להאמין, כי הממשלה הלונדונית המרכזית, במתכונתה העכשוית, רוצה אומנם לעשות דבר־מה יותר ממשי לאומה העברית מאשר קודמתה – הפאספילדית. שהביאה את ביתנו הלאומי עד לעברי פי תהום כמעט. צריך, אבל, שרצונה זה לא יהא דיבור יפה בלבד, בעבועת־סבון המבועבעת לעיני ילדים תמימים, שחלומם העיקרי הוא “הירח מרקיעים”.

צריך שההצהרה המקדונלדית תיהפך, בעוד מועד, למעשה מדיני ממדרגה ראשונה. הגיע הרגע להכריז, כי “ביתנו הלאומי” אינו מונח סתמי. המיוסד על ענני־רוח עם כל יפעתם.

הגיע הרגע לתת לרבע מיליוננו בארץ הזאת (וכבר מתקדמים אנו במהירות מרנינה לקראת חצי מיליוננו בעוד עשר, או חמש שנים אולי!) מה שלו קוראים המדינאים בשם “יציבות חוקית ובין־לאומית”. נחדל־נא להיות רק “בית לאומי” שאינו ניתפס ביד.

כאיסלנד הדנית לפני כך, כארמניה המועצתית אפילו, כמנצו’קו שראתה אור עולם פתאום, הודות ליאפאן מיטיבתה – נהיה־נא ליהודה מיידית וממשית.

קטנה לעת־עתה אף מהלבנון אחיה הגדול, אשר בצפון הקוסם. אפס, טובה מדינה קטנה אשר תצטרף גם היא לששים ושבע המדינות המתנכחות בועידה הכלכלית הלונדונית – ממדינה גדולה, המצויה עדיין רק בדמיון חולמינו הסואנים, ושמקומה ייעדר ממועצות העמים גם להבא.

החשובה לדרישותינו היא זאת מן האיש שפתח את התערוכה הארץ־ישראלית: יוציאנה אל הפועל – אם ערך כל שהוא להבטחתו המעמד החגיגי.

ד“ה, כ”א בסיון תרצ"ג – 15.6.1933

כרבים אחרים, מבין היהודים ומבין העמים, נוטה הייתי לנפול גם אנוכי באותה טעות כללית המזכירה לאנגלים ידידינו, כי ספר־הספרים אשר להם, בתרגומו הנפלא – לנו, העברים, שייך היה בראשיתו המופלאה ומאתנו נלקח עוד בדורות קדומים. הן גם אם אין כל מקום לפקפק באמת זאת, לא על דבר כזה ידרוש עמנו תגמול ממישהו. מאז ומתמיד התרגלנו כבר לכך, שתמורת האישים אשר הענקנו לעמים כולם והישגים אשר החדרנו לתוכם עד היום הזה, קיבלנו לכל היותר מכות ותמרורים, וברוב המקרים קיללנו את עצמנו על אשר עלה בדעתנו פעם או פעמיים לדרוש מאתם דין־וחשבון על־כך.

לא! לא! לא!

בזה אל־נא נתפאר ומזה אל־נא נתאמץ ליהנות. כאומות יוצרות אחרות היה גורלנו גם אנו להצטער תדיר על אשר בכלל יצרנו, והיינו מטיבים לעשות אולי אילו קראנו יומם ולילה את המאמר הצרפתי הידוע: “מה מאושר העם שאין לו היסטוריה”.

משה רבנו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – ישו מנצרת, שאול שנהפך לפאול, הנביאים כולם, שיר־השירים ואיוב, התלמוד, הרמב"ם ושפינוזה, מארכס ואפילו איינשטיין – מה הם כל אלה מנקודת־מבט המציאות הערומה? חמישים וארבע מדינות רגשו זה לא כבר על איטליה האדירה, שהעיזה לנגוע בחבש עשירת־הקרקעות, אותה חבש הכושית אשר לא נתנה לאנושות, באלפיים שנותיה הארוכות, אף כחוט־השערה. ואותן חמישים וארבע המדינות עמדו מנגד ולא פצו פה, כשקם בגרמניה המן חדיש להכרית ולהצמית שבט גדול בישראל, אשר ממנו לה מנדלסון והיינה, רובינשטיין ואהרליך, רטינאו ובאלין, ועשרות וגם מאות מגאוני־הרוח והמעשה.

אכן, נעביר־נא קו פעם ולתמיד מתחת לחשבון עברנו התנ"כי, עם ירושתו הרוחנית במשך כל הדורות, שאילו עם חכם ומעשי היינו באמת, כדעת כל הגויים עלינו, כי עתה היו אבותינו הקדומים מטילים על ספר־ספרינו לפחות אותה הזכות – יצירת האנגלים דוקא – הידועה לכל בשמה המצלצל “קופירייט”, וזכות זאת בלבדה היתה מכניסה לנו, עד לאחרית הימים, מיליוני לירות שנה־שנה…

אפס, יש דבר אחד שעליו יכולים אנו להכריז גבוהה־גבוהה, באוזני אנגליה בכל־אופן, כי אמנם חייבת היא לנו תודת אין־סוף בעבורו. לפני ימים מעטים פירסם מושל ירושלים לשעבר, סר רונלד סטורס, מאמר מדיני רב־איכות, אשר בו הוא קובע כי לשום מאורע במאורעות בריטניה הגדולה מעבר־לים אין ערך תכסיסי וחיוני כלמאורע סיפוח האי־קפריסין לקיסרות הבריטית. המלחמה בין חבש ואיטליה, שנגמרה כידוע בנצחונה המלא של זו האחרונה – אומר סטורס בין השאר – פקחה את עיני אנגליה לראות כי על קו־הגנה לאותה קיסרות בריטית. שתחילתו בלונדון עצמה וחוט־שדרתו בהודו הענקית – מרחפת סכנת מוות ממש. האי מאלטה אינו מהווה עוד נקודה מרכזית ועורק חיוני בדרכי התחבורה הממלכתית האנגלית. הנסיון הורה כי אוירוני האיטלקים, באלפיהם המצוידים, עלולים להתקיף את האי הקטן הזה, לפוצצו ולהחריבו בשעות אחדות.

כדי להציל את קשרי אנגליה לקיסרותה הענקית מעבר־לים – היה נחוץ לה בים־התיכון אי אחר, אי הרבה יותר רחב בשטחו והרבה יותר קרוב לעורק הראשי, ואת האי הגדול והחשוב הזה יכלה למצוא בסיציליה, בכרתים או בקפריסין.

ואמנם, לפני יותר ממאה שנה, עם מלחמותיה הגדולות נגד נפוליון הראשון, ניסה שר־הים נלסון ללכוד את אי־האיים האיטלקי, ואולם דבר זה לא עלה אז בידו. שעל־כן ריכזו האנגלים, במשך השנים שלאחרי נצחון־טראפלגאר, את כל מעייניהם בביצורה של מאלטה ויעשוה למבצר ימי ממדרגה ראשונה, אשר היה צור־מעוז לאנגלים עד למלחמה העולמית ועד בכלל. ללא הגזמה אפשר לומר, אלמלא אי־מלטה זה – שהצי התורכי אמר לכבשו ולא הצליח לגלותו – לא היו בעלות הברית יכולות לעמוד בפני גרמניה בכל הימים והאוקינוסים.

מאלטה היתה מחסן הזין האנגלי, נמל מלחמתי בכל המובנים, עצב־העצבים אשר לכל תכסיסיו, ואלמלא המאורע החבשי כי עתה היה זה תפקידו גם היום. והנה – קורא סטורס בהתרגשות כל־כך לא־אנגלית – הרגיש ביקונספולד־ד’ישראלי עוד לפני שישם שנה, כי ימים יבואו ואי־מאלטה יפסיד את ערכו זה הגדול, וכי טוב תעשה אנגליה אם תמצא לו “ממלא־מקום”. אלא שלכבוש את אחד האיים בכוח־הזרוע סתם לא הרהיב המדינאי הנפלא, ויחכה להזדמנות מדינית – מאותן ההזדמנויות הבאות רק לעמים היודעים לייחל לקראתן בסבלנות ולהשתמש בהן ברגע הנכון – והזדמנות זאת באה לה לאנגליה בעת המלחמה הגדולה בין רוסיה לתורכיה, בשנת 1878.

קורות הימים ההם ידועים הם לכל. תורכיה הוכתה על־ידי הרוסים מכה ניצחת, והשולטן המיואש פנה – כמלך חבש בימינו – בקריאת עזרה לאנגליה, וכאנתוני עידן בימינו ביחס לחבש זו, כן מיהר גם ביקונספילד להיענות לדרישה התורכית, וצי־אנגלי גדול עבר את הדרדנלים ויכריח את הרוסים לסגת מקושטא ומהבוספורוס.

תורכיה ניצלה, וביקונספילד השיג מהשולטאן, תמורת הצלתו מידי הדוב הרוסי, את האי־קפריסין.

לא זה המקום לספר את קורות האי מאז ואת הבקורת החריפה שנמתחה על ביקונספילד בגלל “מעמסה” זו על האוצר הבריטי. היום – מעיד סטורס – אין אנגלי אחד שלא יזכור חסד־עולמים ליהודי ביקונספילד על המתנה הזאת אשר ניתנה לעם האנגלי. היום מבין כל אנגלי מה שהוא חייב לאותו האיש הנפלא, שביסמארק אמר עליו ב“קונגרס הברליני” המפורסם: Der alter Jude, das ist der Mann!.

מקפריסין המאונגלת תצמח ראשית הישועה החדשה לקיסרות הבריטית. לא תסולא בפז מתנה כזאת – מודה סטורס במאמרו.

*

אך מה קפריסין זאת, עם כל ערכה כנקודת־מפתח במזרח־הקרוב לעומת המתנה הגדולה השניה – שהיא מתנת־המתנות – של לורד ביקונספילד־ד’ישראלי לאנגליה מולדתו?

אין כל צורך להאריך כאן בהזכרת הדברים כפי שהיו. פעמים אין־ספור סופר הסיפור הנפלא המתאר את “כיצדיות” המעשה המדיני הגדול ההוא מנקודת־מבט אנגלית. החרון באנגליה על חפירת התעלה־הסואצית, אשר גזלה מידיה את השליטה על־פני הימים, לא שכך במהרה וכמעט שהגיעו הדברים לידי מלחמה חדשה בין הצרפתים ובין האנגלים, לכשפתאום עלה במוחו של ביקונספילד רעיון גאוני: למה אילחם בצרפת של נפוליון השלישי ואגרום על־ידי־כך לבזבוז עצום של כספים ונפשות? אקח את אשר ארצה בכוח המדינאות הטובה עלי.

ואמנם, כעם שולטאן תורכיה בימי קפריסין, כן גם עם כדיב מצרים בימי תעלת־סואץ. הכדיב היה עמוס חובות, ורכושו האחד היה מושקע במניות התעלה הנזכרת, שמחציתן בערך נמצאו בידו. הכדיב הציע לאנגליה שתקנה את המניות מידו וביקונספילד נענה להצעה בחיוב.

ואולם אסון קרה לו בו ברגע הסכמתו כמעט. המורשון האנגלי התקומם נגדו ויסרב לתמוך ב“תכנית מטורפת זאת” של “היהודי הזקן”. אז יפנה ביקונספילד ל“יהודי זקן” אחר, אחד הגדולים לממונאי התקופה ההיא – אם לא הגדול שבהם – בנו של נתנאל רוטשילד, אותו נתנאל אשר הציל כבר את אנגליה בימי וולינגטון ונפוליון הראשון.

והשיחה בין שני היהודים ידועה היום לכל, אם־כי בנוסחאות שונות, והיפה אשר בהן היא הקצרה ביותר:

– אני בא אליך – קרא המדינאי אל הממונאי – כיהודי אל יהודי. תעלת־סואץ אשר נבנתה על־ידי הצרפתים כדי לקעקע את עמדת אנגליה בים־התיכון והאוקינוס ההודי – עם הודו כמטרתה הסופית – צריכה להיות אנגלית ויהי־מה. יש לי היכולת לעשות זאת, אם יעמוד לרשותי הכסף הדרוש. המורשון האנגלי הנחילני מכה ניצחת בסרבו להיענות לבקשתי, ואם לא אוכל לשלוח מיד את הכסף הנחוץ לכדיב, תמורת מניותיו בתעלת־סואץ, ימכרן בפחות משוויון לצרפת, ואז – אויה לה לאנגליה לתמיד!

רוטשילד נעץ את עניו הנוגות והעייפות בעיני ד’ישראלי המתחננות ולוטפות – ארבע עינים יהודיות שלא היו כמותן אולי בגולה עד לפגישת הנדיב הגדול – רוטשילד גם הוא – עם הרצל המנהיג. לאחר הרהור של רגע קם וישאל:

– לכמה כסף נזקק אתה?

– לשלושה מיליוני לירות! (סכום עצום בימים ההם!)

– אני נותנן – השיב רוטשילד רתת – ותחי אנגליה!

כה נעשה הנס הגדול של קניית רוב המניות של תעלת־סואץ על־ידי שני היהודים הגדולים, ואנגליה מושלת בתעלה עד היום הזה.

בשל־כך בלבד צריכים היו האנגלים להיות נאמנים לחלום ביקונספילד מאז בחרותו – יצירת מדינה יהודית, אם לא בארץ־ישראל, הרי לפחות באי־קפריסין, שאותו סיפח לקיסרות הבריטית כידוע מתוך כוונה נסתרת זאת.

*

אך בזה לא תם הענין.

ביקונספילד ורוטשילד הלונדוני מתו שניהם, ואנגליה החדשה הרגישה עצמה כעומדת על עברי פי פחת בעטייה של גרמניה החדישה – ה“רייך השני” של ווילהלם־קיסר. על אפה ושלא בטובתה נכנסה אנגליה למלחמת־העולם, ובמשך ארבע שנים ארוכות ודוויות דומה היה הדבר, כי הפעם הגיע ג’ון־בול לקיצו האמיתי.

אז יפנה לויד־ג’ורג' – בהתאם לסיפורו הוא פעם אחר פעם – ליהודי רידינג, אשר לא היה עדיין משנה־למלך בהודו, בלתי־אם שופט עליון באנגליה:

– זוהי הפעם השלישית – קרא “הוולשי הקטן” (בקומתו כמובן) בפנותו ליהודי הגבוה תרתי־משמע – אנגליה מוכרחת לפנות לעזרת יהודה. מצבנו ירוד, ואם לא נשיג את הנחוץ לנו מייד, תהיה גרמניה הרודה על־פני כל הימים והאוקינוסים. לך איפוא לאמריקה להיפגש בה עם היהודים העשירים והמשפיעים ועם השופט העליון ברנדייס וסטיפן וייז, בעיקר. לך ודרוש מהם, שיאצילו מרוחם ומהשפעתם על ווילסון הנשיא בכל הדרכים הרצויות לנו.

ורידינג מונה כציר מיוחד לוואשינגטון, ושם נפגש עם וייז ועם ברנדייס, והעבודה החלה.

בפחות משנה הצליחו שלושת היהודים הללו להשיג בשביל אנגליה – וגם בשביל צרפת ואיטליה – את כל הכספים אשר נזקקו להם, וכחצי שנה אחר־כך השיגו גם את הצטרפות ארצות־הברית למלחמת העולם לצידן של מדינות־ההסכמה הנזכרות לעיל.

בו בזמן כמעט היו צבאות אנגליה וצרפת בחזית משוללים כדורים ופצצות מהמין החדש, אשר בו עשתה גרמניה שמות בהם. ושוב הלך ה“וולשי הקטן” אל יהודי וציוני כאחד – אל וייצמן במנצ’סטר, ודבריו אל איש־שיחו לאמור:

– האין בכוחך, אתה הכימאי, להעניק לנו את הנחוץ לצבאות אנגליה וצרפת שתיהן? התוצאה היא היום מן המפורסמות, ולויד־ג’ורג' הזכירה חגיגית באותה ישיבה מכרעת של המורשון האנגלי, לפני חדשיים ימים.

וייצמן היהודי העניק לאנגליה הנוצרית, לאיטליה ולצרפת גם־כן, את מיטב כדוריהן ופצצותיהן, והמלחמה נסתיימה על־ידי־כך בנצחון מוחלט ומכריע.

אכן, בעבור שרותם זה של ארבעת היהודים לאנגליה ניתנה להם הצהרת בלפור.

אמת. אך בעצם הצהרה זאת ניתן ליהודים גם הקוץ המערער את ההצהרה מיסודה. בקוץ שבאליה.

*

בשעה זאת, עם שהנחילה איטליה המוסולינית לאנגליה את הגדולה לתבוסותיה מאז נפוליון הראשון, מן הצדק ומן ההכרח הוא, שוייצמן וגם וייז וברנדייס, החיים אתנו עדיין כיום הזה, ושהאומה היהודית לכל חוגיה כולם, לא יחדלו מהזכיר לאנגלים את אשר הם חייבים לה לאומתנו זאת תמורת כל מתנותינו אנו להם.

בתנ"ך בל־נא ידברו, כאשר העירותי לעיל.

את התנ"ך יניחו הצידה, כי יום־דינו עוד יבוא לא לאנגליה בלבדה, אלא לכל עמי העולם, נוצרים ומושלמים גם הם.

אבל תמורת ווטרלו וקפריסין, תמורת תעלת־סואץ וגם הישג וואשינגטון, נדרוש־נא לא רק דברי תודה ותשבחות, לא רק מכתבי הלל והבטחות.

את תשלום שטרי־החוב של אנגליה לעם־ישראל עלינו לבקש! שטרי־חוב החתומים בידי מדינאיה הגדולים ביותר, שבהם שנים מגזע היהודים – ביקונספילד ולורד רידינג – שטרי־חוב אלה מוכרחים להיפרע במלואם.

אין אנו תופסים מרובה. אנו דורשים רק את המגיע לנו בתור אומה, את מה שדרשה למשל איטליה בענין חבש, את אשר דורשת גרמניה בענין מושבותיה.

אנו דורשים את מה שחייבת לנו אנגליה בתוך עצם הצהרתה לישראל על־ידי לורד בלפור: לא פיסת־נייר, לא פירושים תמידיים המערערים זה את זה.

תיאמר־נא כל האמת כולה: אנגליה הבטיחה לנו בית־לאומי, ובשל חובותיה המרובים לנו עליה לתתו לנו במלואו! בלי קיצוצים באפשרויות התפתחותו. בית־לאומי בברית־נצח עם האנגלים.

על זה לא נוותר לעולמים!

ד“ה, י”ג בסיוון תרצ"ו – 3.6.1936