רקע
איתמר בן-אב"י
מה שחייבת אנגליה לנו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

כרבים אחרים, מבין היהודים ומבין העמים, נוטה הייתי לנפול גם אנוכי באותה טעות כללית המזכירה לאנגלים ידידינו, כי ספר־הספרים אשר להם, בתרגומו הנפלא – לנו, העברים, שייך היה בראשיתו המופלאה ומאתנו נלקח עוד בדורות קדומים. הן גם אם אין כל מקום לפקפק באמת זאת, לא על דבר כזה ידרוש עמנו תגמול ממישהו. מאז ומתמיד התרגלנו כבר לכך, שתמורת האישים אשר הענקנו לעמים כולם והישגים אשר החדרנו לתוכם עד היום הזה, קיבלנו לכל היותר מכות ותמרורים, וברוב המקרים קיללנו את עצמנו על אשר עלה בדעתנו פעם או פעמיים לדרוש מאתם דין־וחשבון על־כך.

לא! לא! לא!

בזה אל־נא נתפאר ומזה אל־נא נתאמץ ליהנות. כאומות יוצרות אחרות היה גורלנו גם אנו להצטער תדיר על אשר בכלל יצרנו, והיינו מטיבים לעשות אולי אילו קראנו יומם ולילה את המאמר הצרפתי הידוע: “מה מאושר העם שאין לו היסטוריה”.

משה רבנו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – ישו מנצרת, שאול שנהפך לפאול, הנביאים כולם, שיר־השירים ואיוב, התלמוד, הרמב"ם ושפינוזה, מארכס ואפילו איינשטיין – מה הם כל אלה מנקודת־מבט המציאות הערומה? חמישים וארבע מדינות רגשו זה לא כבר על איטליה האדירה, שהעיזה לנגוע בחבש עשירת־הקרקעות, אותה חבש הכושית אשר לא נתנה לאנושות, באלפיים שנותיה הארוכות, אף כחוט־השערה. ואותן חמישים וארבע המדינות עמדו מנגד ולא פצו פה, כשקם בגרמניה המן חדיש להכרית ולהצמית שבט גדול בישראל, אשר ממנו לה מנדלסון והיינה, רובינשטיין ואהרליך, רטינאו ובאלין, ועשרות וגם מאות מגאוני־הרוח והמעשה.

אכן, נעביר־נא קו פעם ולתמיד מתחת לחשבון עברנו התנ"כי, עם ירושתו הרוחנית במשך כל הדורות, שאילו עם חכם ומעשי היינו באמת, כדעת כל הגויים עלינו, כי עתה היו אבותינו הקדומים מטילים על ספר־ספרינו לפחות אותה הזכות – יצירת האנגלים דוקא – הידועה לכל בשמה המצלצל “קופירייט”, וזכות זאת בלבדה היתה מכניסה לנו, עד לאחרית הימים, מיליוני לירות שנה־שנה…

אפס, יש דבר אחד שעליו יכולים אנו להכריז גבוהה־גבוהה, באוזני אנגליה בכל־אופן, כי אמנם חייבת היא לנו תודת אין־סוף בעבורו. לפני ימים מעטים פירסם מושל ירושלים לשעבר, סר רונלד סטורס, מאמר מדיני רב־איכות, אשר בו הוא קובע כי לשום מאורע במאורעות בריטניה הגדולה מעבר־לים אין ערך תכסיסי וחיוני כלמאורע סיפוח האי־קפריסין לקיסרות הבריטית. המלחמה בין חבש ואיטליה, שנגמרה כידוע בנצחונה המלא של זו האחרונה – אומר סטורס בין השאר – פקחה את עיני אנגליה לראות כי על קו־הגנה לאותה קיסרות בריטית. שתחילתו בלונדון עצמה וחוט־שדרתו בהודו הענקית – מרחפת סכנת מוות ממש. האי מאלטה אינו מהווה עוד נקודה מרכזית ועורק חיוני בדרכי התחבורה הממלכתית האנגלית. הנסיון הורה כי אוירוני האיטלקים, באלפיהם המצוידים, עלולים להתקיף את האי הקטן הזה, לפוצצו ולהחריבו בשעות אחדות.

כדי להציל את קשרי אנגליה לקיסרותה הענקית מעבר־לים – היה נחוץ לה בים־התיכון אי אחר, אי הרבה יותר רחב בשטחו והרבה יותר קרוב לעורק הראשי, ואת האי הגדול והחשוב הזה יכלה למצוא בסיציליה, בכרתים או בקפריסין.

ואמנם, לפני יותר ממאה שנה, עם מלחמותיה הגדולות נגד נפוליון הראשון, ניסה שר־הים נלסון ללכוד את אי־האיים האיטלקי, ואולם דבר זה לא עלה אז בידו. שעל־כן ריכזו האנגלים, במשך השנים שלאחרי נצחון־טראפלגאר, את כל מעייניהם בביצורה של מאלטה ויעשוה למבצר ימי ממדרגה ראשונה, אשר היה צור־מעוז לאנגלים עד למלחמה העולמית ועד בכלל. ללא הגזמה אפשר לומר, אלמלא אי־מלטה זה – שהצי התורכי אמר לכבשו ולא הצליח לגלותו – לא היו בעלות הברית יכולות לעמוד בפני גרמניה בכל הימים והאוקינוסים.

מאלטה היתה מחסן הזין האנגלי, נמל מלחמתי בכל המובנים, עצב־העצבים אשר לכל תכסיסיו, ואלמלא המאורע החבשי כי עתה היה זה תפקידו גם היום. והנה – קורא סטורס בהתרגשות כל־כך לא־אנגלית – הרגיש ביקונספולד־ד’ישראלי עוד לפני שישם שנה, כי ימים יבואו ואי־מאלטה יפסיד את ערכו זה הגדול, וכי טוב תעשה אנגליה אם תמצא לו “ממלא־מקום”. אלא שלכבוש את אחד האיים בכוח־הזרוע סתם לא הרהיב המדינאי הנפלא, ויחכה להזדמנות מדינית – מאותן ההזדמנויות הבאות רק לעמים היודעים לייחל לקראתן בסבלנות ולהשתמש בהן ברגע הנכון – והזדמנות זאת באה לה לאנגליה בעת המלחמה הגדולה בין רוסיה לתורכיה, בשנת 1878.

קורות הימים ההם ידועים הם לכל. תורכיה הוכתה על־ידי הרוסים מכה ניצחת, והשולטן המיואש פנה – כמלך חבש בימינו – בקריאת עזרה לאנגליה, וכאנתוני עידן בימינו ביחס לחבש זו, כן מיהר גם ביקונספילד להיענות לדרישה התורכית, וצי־אנגלי גדול עבר את הדרדנלים ויכריח את הרוסים לסגת מקושטא ומהבוספורוס.

תורכיה ניצלה, וביקונספילד השיג מהשולטאן, תמורת הצלתו מידי הדוב הרוסי, את האי־קפריסין.

לא זה המקום לספר את קורות האי מאז ואת הבקורת החריפה שנמתחה על ביקונספילד בגלל “מעמסה” זו על האוצר הבריטי. היום – מעיד סטורס – אין אנגלי אחד שלא יזכור חסד־עולמים ליהודי ביקונספילד על המתנה הזאת אשר ניתנה לעם האנגלי. היום מבין כל אנגלי מה שהוא חייב לאותו האיש הנפלא, שביסמארק אמר עליו ב“קונגרס הברליני” המפורסם: Der alter Jude, das ist der Mann!.

מקפריסין המאונגלת תצמח ראשית הישועה החדשה לקיסרות הבריטית. לא תסולא בפז מתנה כזאת – מודה סטורס במאמרו.

*

אך מה קפריסין זאת, עם כל ערכה כנקודת־מפתח במזרח־הקרוב לעומת המתנה הגדולה השניה – שהיא מתנת־המתנות – של לורד ביקונספילד־ד’ישראלי לאנגליה מולדתו?

אין כל צורך להאריך כאן בהזכרת הדברים כפי שהיו. פעמים אין־ספור סופר הסיפור הנפלא המתאר את “כיצדיות” המעשה המדיני הגדול ההוא מנקודת־מבט אנגלית. החרון באנגליה על חפירת התעלה־הסואצית, אשר גזלה מידיה את השליטה על־פני הימים, לא שכך במהרה וכמעט שהגיעו הדברים לידי מלחמה חדשה בין הצרפתים ובין האנגלים, לכשפתאום עלה במוחו של ביקונספילד רעיון גאוני: למה אילחם בצרפת של נפוליון השלישי ואגרום על־ידי־כך לבזבוז עצום של כספים ונפשות? אקח את אשר ארצה בכוח המדינאות הטובה עלי.

ואמנם, כעם שולטאן תורכיה בימי קפריסין, כן גם עם כדיב מצרים בימי תעלת־סואץ. הכדיב היה עמוס חובות, ורכושו האחד היה מושקע במניות התעלה הנזכרת, שמחציתן בערך נמצאו בידו. הכדיב הציע לאנגליה שתקנה את המניות מידו וביקונספילד נענה להצעה בחיוב.

ואולם אסון קרה לו בו ברגע הסכמתו כמעט. המורשון האנגלי התקומם נגדו ויסרב לתמוך ב“תכנית מטורפת זאת” של “היהודי הזקן”. אז יפנה ביקונספילד ל“יהודי זקן” אחר, אחד הגדולים לממונאי התקופה ההיא – אם לא הגדול שבהם – בנו של נתנאל רוטשילד, אותו נתנאל אשר הציל כבר את אנגליה בימי וולינגטון ונפוליון הראשון.

והשיחה בין שני היהודים ידועה היום לכל, אם־כי בנוסחאות שונות, והיפה אשר בהן היא הקצרה ביותר:

– אני בא אליך – קרא המדינאי אל הממונאי – כיהודי אל יהודי. תעלת־סואץ אשר נבנתה על־ידי הצרפתים כדי לקעקע את עמדת אנגליה בים־התיכון והאוקינוס ההודי – עם הודו כמטרתה הסופית – צריכה להיות אנגלית ויהי־מה. יש לי היכולת לעשות זאת, אם יעמוד לרשותי הכסף הדרוש. המורשון האנגלי הנחילני מכה ניצחת בסרבו להיענות לבקשתי, ואם לא אוכל לשלוח מיד את הכסף הנחוץ לכדיב, תמורת מניותיו בתעלת־סואץ, ימכרן בפחות משוויון לצרפת, ואז – אויה לה לאנגליה לתמיד!

רוטשילד נעץ את עניו הנוגות והעייפות בעיני ד’ישראלי המתחננות ולוטפות – ארבע עינים יהודיות שלא היו כמותן אולי בגולה עד לפגישת הנדיב הגדול – רוטשילד גם הוא – עם הרצל המנהיג. לאחר הרהור של רגע קם וישאל:

– לכמה כסף נזקק אתה?

– לשלושה מיליוני לירות! (סכום עצום בימים ההם!)

– אני נותנן – השיב רוטשילד רתת – ותחי אנגליה!

כה נעשה הנס הגדול של קניית רוב המניות של תעלת־סואץ על־ידי שני היהודים הגדולים, ואנגליה מושלת בתעלה עד היום הזה.

בשל־כך בלבד צריכים היו האנגלים להיות נאמנים לחלום ביקונספילד מאז בחרותו – יצירת מדינה יהודית, אם לא בארץ־ישראל, הרי לפחות באי־קפריסין, שאותו סיפח לקיסרות הבריטית כידוע מתוך כוונה נסתרת זאת.

*

אך בזה לא תם הענין.

ביקונספילד ורוטשילד הלונדוני מתו שניהם, ואנגליה החדשה הרגישה עצמה כעומדת על עברי פי פחת בעטייה של גרמניה החדישה – ה“רייך השני” של ווילהלם־קיסר. על אפה ושלא בטובתה נכנסה אנגליה למלחמת־העולם, ובמשך ארבע שנים ארוכות ודוויות דומה היה הדבר, כי הפעם הגיע ג’ון־בול לקיצו האמיתי.

אז יפנה לויד־ג’ורג' – בהתאם לסיפורו הוא פעם אחר פעם – ליהודי רידינג, אשר לא היה עדיין משנה־למלך בהודו, בלתי־אם שופט עליון באנגליה:

– זוהי הפעם השלישית – קרא “הוולשי הקטן” (בקומתו כמובן) בפנותו ליהודי הגבוה תרתי־משמע – אנגליה מוכרחת לפנות לעזרת יהודה. מצבנו ירוד, ואם לא נשיג את הנחוץ לנו מייד, תהיה גרמניה הרודה על־פני כל הימים והאוקינוסים. לך איפוא לאמריקה להיפגש בה עם היהודים העשירים והמשפיעים ועם השופט העליון ברנדייס וסטיפן וייז, בעיקר. לך ודרוש מהם, שיאצילו מרוחם ומהשפעתם על ווילסון הנשיא בכל הדרכים הרצויות לנו.

ורידינג מונה כציר מיוחד לוואשינגטון, ושם נפגש עם וייז ועם ברנדייס, והעבודה החלה.

בפחות משנה הצליחו שלושת היהודים הללו להשיג בשביל אנגליה – וגם בשביל צרפת ואיטליה – את כל הכספים אשר נזקקו להם, וכחצי שנה אחר־כך השיגו גם את הצטרפות ארצות־הברית למלחמת העולם לצידן של מדינות־ההסכמה הנזכרות לעיל.

בו בזמן כמעט היו צבאות אנגליה וצרפת בחזית משוללים כדורים ופצצות מהמין החדש, אשר בו עשתה גרמניה שמות בהם. ושוב הלך ה“וולשי הקטן” אל יהודי וציוני כאחד – אל וייצמן במנצ’סטר, ודבריו אל איש־שיחו לאמור:

– האין בכוחך, אתה הכימאי, להעניק לנו את הנחוץ לצבאות אנגליה וצרפת שתיהן? התוצאה היא היום מן המפורסמות, ולויד־ג’ורג' הזכירה חגיגית באותה ישיבה מכרעת של המורשון האנגלי, לפני חדשיים ימים.

וייצמן היהודי העניק לאנגליה הנוצרית, לאיטליה ולצרפת גם־כן, את מיטב כדוריהן ופצצותיהן, והמלחמה נסתיימה על־ידי־כך בנצחון מוחלט ומכריע.

אכן, בעבור שרותם זה של ארבעת היהודים לאנגליה ניתנה להם הצהרת בלפור.

אמת. אך בעצם הצהרה זאת ניתן ליהודים גם הקוץ המערער את ההצהרה מיסודה. בקוץ שבאליה.

*

בשעה זאת, עם שהנחילה איטליה המוסולינית לאנגליה את הגדולה לתבוסותיה מאז נפוליון הראשון, מן הצדק ומן ההכרח הוא, שוייצמן וגם וייז וברנדייס, החיים אתנו עדיין כיום הזה, ושהאומה היהודית לכל חוגיה כולם, לא יחדלו מהזכיר לאנגלים את אשר הם חייבים לה לאומתנו זאת תמורת כל מתנותינו אנו להם.

בתנ"ך בל־נא ידברו, כאשר העירותי לעיל.

את התנ"ך יניחו הצידה, כי יום־דינו עוד יבוא לא לאנגליה בלבדה, אלא לכל עמי העולם, נוצרים ומושלמים גם הם.

אבל תמורת ווטרלו וקפריסין, תמורת תעלת־סואץ וגם הישג וואשינגטון, נדרוש־נא לא רק דברי תודה ותשבחות, לא רק מכתבי הלל והבטחות.

את תשלום שטרי־החוב של אנגליה לעם־ישראל עלינו לבקש! שטרי־חוב החתומים בידי מדינאיה הגדולים ביותר, שבהם שנים מגזע היהודים – ביקונספילד ולורד רידינג – שטרי־חוב אלה מוכרחים להיפרע במלואם.

אין אנו תופסים מרובה. אנו דורשים רק את המגיע לנו בתור אומה, את מה שדרשה למשל איטליה בענין חבש, את אשר דורשת גרמניה בענין מושבותיה.

אנו דורשים את מה שחייבת לנו אנגליה בתוך עצם הצהרתה לישראל על־ידי לורד בלפור: לא פיסת־נייר, לא פירושים תמידיים המערערים זה את זה.

תיאמר־נא כל האמת כולה: אנגליה הבטיחה לנו בית־לאומי, ובשל חובותיה המרובים לנו עליה לתתו לנו במלואו! בלי קיצוצים באפשרויות התפתחותו. בית־לאומי בברית־נצח עם האנגלים.

על זה לא נוותר לעולמים!


ד“ה, י”ג בסיוון תרצ"ו – 3.6.1936

המלצות קוראים
תגיות