רקע
איתמר בן-אב"י
בלונדון – רק יהודה נעדרת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

רגש מר ומעיק תקפני לפני ימים מספר למיקרא המיברקים הארוכים מבירת הקיסרות הבריטית. באשר אמנם מיברקים אלה מסרו לקוראים לא רק את פרטי עצם הטקס הנהדר, אשר בו ציינה הממשלה המזמינה – ממשלת אנגליה – את פתיחת הועידה הכלכלית הגדולה, גם את הנוסח המלא למנאם המלך ג’ורג' החמישי בתכונתו היפה, אלא – וזה היה בעיני לכל־הפחות העיקר – את העובדה המעניינת, כי ששים ושבע אומות משתתפות בה רשמית.

ששים ושבע אומות!

וברשימה הארוכה של אומות אלו, לחינם ביקשה העין בגעגועיה המובנים מאליהם, את שם האומה האחת אשר לתחייתה הרביעית אנו עמלים זה כבר אלפיים שנה כמעט.

לחינם רצתה הנפש העבריה לקרוא בין שמות המדינות הללו, בגדולותיהן ובקטנותיהן, את שמה של מדינת יהודה.

כי איננה.

מתנכחות, כמובן, כל המעצמות האדירות, ואפילו רוסיה המועצתית, עם כל התנגדותה למישטר הבורגני בעולם; מתנכחות מדינות יותר קטנות – כל אותה שורה ארוכה המכונה בפיות המדינאים בשם “המעצמות הממוצעות” – לא נעדרה גם אחת מהן; מתנכחות אפילו אותן מדינות, שחבר־העמים, גם המועצות האירופיות, לא הכירו עדיין בעצמאותן המלאה ובגבולותיהן, כאירלנד, מצרים, וכדרום אפריקה.

אף איסלנד הקטנה בולטת ברשימה (לא בשטחה כמובן, אלא באוכלוסיה המעטים, שמספרם הכולל רק מאה ועשרת אלפים) – זאת אומרת פחות מחצי תושבי הבית הלאומי העברי. וליבריה השחורה, אשר באפריקה המערבית, עם עשרים וחמישה אלפי הכושים אשר חזרו אליה מארצות־הברית לרדות במיליון וחצי תושביה הפראים.

כולן כולן לוקחות חלק בויכוחי מדין בין־לאומי זה, גם מטביעות הן, כל אחת מהן, את חותמן העצמי עליו.

"גם יונה מצאה קן

וסלע השפן

אך יהודה – רק קבר".

אכן, צדק יל"ג בתרגום השיר הביירוני הלזה – ליהודתנו רק קבר.

קבר, במובנו הרעיוני.

המעט פיטומנו גדולי העמים כולם, למן ההצהרה הבלפורית ועד היום הזה. בתהילות ובתשבחות על גדולת עמנו מאז־ומקדם? המעט הרימו על נס את אשר עשו עמים אלה לעם ישראל בנסיונו המחודש לשוב לארצו, גם את הגדולות והנפלאות אשר עשה עמנו בעצמו לקראת השתפצותו על אדמתו הקדושה?

הנה באה גם סקירת הממשלה הארץ־ישראלית, לשנת 1932, ומכל עמוד כמעט למאתים עמודיה הגדושים, מבצבצת הכוונה הממשלתית להוכיח, כי אומנם לא היתה עוד כשנה הקודמת להבלטת הישות העברית בארץ־ישראל. אלפי עברים נכנסו אליה, מאות אלפי לירות הוזרמו לגבולותיה, מושבות חדשות, גדולות וקטנות, נוסדו בכמה מקומות שוממים מלפני־כך, ואין גבול להדגשת ההערצה לפעולות קרן־היסוד וקרן הקיימת גם יחד, ובהדגשה מיוחדת מזכירים זו בצד זו את הידיעה על דבר ביקור סוקולוב בארץ ומותו של הרה"ג זוננפלד, באותה שנה.

אחיזת עינים כל אלה!

שקר מוסכם מתחילתו.

למעשה, אין עדיין לא “בית עברי” ולא “לאום עברי” במדינה המתקרית גם היום בדרך רשמית בשם “פלשתינה”. כבעבר התורכי, כן גם בהווה הבריטי, עוד שני המושגים האלה כלולים יחדיו במונח המילוני הידוע – קהילה.

לא רק בעיני ממשלת א"י, אלא גם בעיני כל ממשלות העולם, רק קהילה אנחנו כאן, רק Community שחבר־העמים, עם ארבע וחמישים מדינותיו נותנים לה, לכל היותר, את הרשות לנסות ולשאוף לחלום מדיני רחוק, רחוק מאוד מהמציאות הנוכחית.

דברו על עיראק, עם פייצל מלכה הגדול. דברו על חיג’אז, על סוריה, על תימן אפילו, על כווית הקטנה והמרודה במרחקי המיפרץ הפרסי.

כל שכנותינו אלו הן מדינות כבר למעשה, להלכה.

דברו על עבר־הירדן מזרחה, עם שלוש מאות אלף תושביו – האם לא מדינה היא גם זאת, ולא ייפלא שהרצאת הממשלה על התקופה הנסקרת אינה שוכחת לציין כי ראש־הווזרה העבר־ירדנית, עבדאללה סיראג', נישאר במישרתו החשובה…

לא כן באשר לנו.

באשר לנו העברים – הרי מזכירים לכל היותר את “העצמאות העירונית” של תל־אביב ופתח־תיקווה, שכל בר־בי־רב בקירבנו יודע כי אפילו שתי אלו לא זכו עדיין להשתוות מבחינת זכויותיהן, לעיריות כרמלה, כבאר־שבע המושלמיות, כרמאללה וכבית־ג’אלה הנוצריות.

זוהי האמת הערומה.

ובתנאים אלה אנו ממשיכים את מלחמתנו הקשה להקמת המדינה העברית…

לא, לא זוהי הדרך להשגת מגמתנו הסופית.

הנה שמענו מפיו של ראש הווזרה האנגלית, בפתיחת התערוכה הארץ־ישראלית בלונדון, את הקריאה המפתיעה: “המשיכו לדרוש, כי רק אם תדעו להציג את דרישותיכם בהתמדה עקיבה נוכרח לספקן!” לשומעים את דבריו אלה המעודדים דומה היה כאילו פה אחר לפניו מיללם, פיו של הגדול לדורשים הלאומיים מאז ההצהרה הבלפורית – זאב ז’בוטינסקי בקולו הזאבי.

אם לדרוש אתה מזמיננו, מקדונלד אדוננו, הרי הגדולה לדרישותינו תהא מעתה לא מה שייעשה על ידי אנגליה באחד הימים, באחת השנים, באחד הדורות הבאים.

בכל ליבנו ומאודנו רוצים אנו להאמין, כי הממשלה הלונדונית המרכזית, במתכונתה העכשוית, רוצה אומנם לעשות דבר־מה יותר ממשי לאומה העברית מאשר קודמתה – הפאספילדית. שהביאה את ביתנו הלאומי עד לעברי פי תהום כמעט. צריך, אבל, שרצונה זה לא יהא דיבור יפה בלבד, בעבועת־סבון המבועבעת לעיני ילדים תמימים, שחלומם העיקרי הוא “הירח מרקיעים”.

צריך שההצהרה המקדונלדית תיהפך, בעוד מועד, למעשה מדיני ממדרגה ראשונה. הגיע הרגע להכריז, כי “ביתנו הלאומי” אינו מונח סתמי. המיוסד על ענני־רוח עם כל יפעתם.

הגיע הרגע לתת לרבע מיליוננו בארץ הזאת (וכבר מתקדמים אנו במהירות מרנינה לקראת חצי מיליוננו בעוד עשר, או חמש שנים אולי!) מה שלו קוראים המדינאים בשם “יציבות חוקית ובין־לאומית”. נחדל־נא להיות רק “בית לאומי” שאינו ניתפס ביד.

כאיסלנד הדנית לפני כך, כארמניה המועצתית אפילו, כמנצו’קו שראתה אור עולם פתאום, הודות ליאפאן מיטיבתה – נהיה־נא ליהודה מיידית וממשית.

קטנה לעת־עתה אף מהלבנון אחיה הגדול, אשר בצפון הקוסם. אפס, טובה מדינה קטנה אשר תצטרף גם היא לששים ושבע המדינות המתנכחות בועידה הכלכלית הלונדונית – ממדינה גדולה, המצויה עדיין רק בדמיון חולמינו הסואנים, ושמקומה ייעדר ממועצות העמים גם להבא.

החשובה לדרישותינו היא זאת מן האיש שפתח את התערוכה הארץ־ישראלית: יוציאנה אל הפועל – אם ערך כל שהוא להבטחתו המעמד החגיגי.


ד“ה, כ”א בסיון תרצ"ג – 15.6.1933

המלצות קוראים
תגיות