רקע
איתמר בן-אב"י
לקראת ההסכמה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

הצעד הגדול, לו ייחלנו מאז פרצו הפרעות הראשונות בירושלים, נעשה סוף־סוף אתמול בלונדון, ובווזרת־המושבות נפגשו בפעם הראשונה, בדרך רשמית, באי כוחם של הציונים עם אותם חברי המלאכות הערבית אשר יצאה מארץ־ישראל למחות נגד הצהרת בלפור. זהו מעשה מדיני מדרגה ראשונה, ואם אמנם קשר לחזות עדיין מראש מה תהיינה תוצאותיו המיידיות לפתרון שאלתנו בארץ הזאת, הרי דבר אחד ברור לנו כבר: שני הצדדים החליטו לבלום את רגשותיהם אשר המו בקרבם עד כה, החליטו לשכוח את העלבונות שנעלבו פה ושם, ולנסות את הדרך האחרת, אותה הדרך שחלמוה המתונים ואניני־הדעת אשר במחנותינו, אף שבימים הכי שחורים והכי חמורים למולדתנו היקרה.

מהי הדרך הזאת?

היש צורך להדגישה ברגע זה למישהו? היש עיוור שלא יראנה, אביר־הלב שלא ירגישנה? הן בולטת היא לפנינו בכל כנותה וטהרתה, ואם כי נדמית היא קצת ארוכה לאלה וכמעט אין־סופית לאלה, בפיתוליה ובעיקוליה הרבים על־פני הבקעות וההרים אשר לפנינו, הרי קצרה היא, על צד האמת, יותר מכל הדרכים האחרות, הרי היא־היא האחת והיחידה להביאנו אל המטרה הרצויה – השלטת האחווה, הידידות והשלום בין שני היסודות הישובים בארץ הזאת היקרה להם במידה שווה.

דרך ההסכמה וההבנה היא זאת.

אכן, צדק ד"ר וייצמן בהעירו, במנאמו האחרון בלונדון, כי מאז ומעולם ניסו הציונים לבוא בדברים עם הערבים; כי מאז ומעולם היתה זאת אחת משאיפותיהם הראשיות, אלא שבהטילו את אשמת אי־ההצלחה אך ורק על “הכוחות השחורים” אשר בארץ – טועה הוא לפי דעתנו, טעות עיקרית.

כי יש “כוחות שחורים” המנסים לסבך את הענינים ולבלבל את המושגים – מיהו אשר יכחיש את הדבר? כי בה בשעה ש“ההר” טוב ויפה, רקובה ומזיקה ה“בקעה” – כלשונו המליצית של המנהיג הלונדוני – מיהו אשר לא יודה גם בזה? אך את ההפרעות האלו חזינו עוד בתחילת עבודתנו וידענו כי בוא תבואנה. הן לא היה איש בקרבנו, אשר קיווה והאמין כי נוכל לגשם את רעיוננו הנאצל מבלי מכשולים על דרכנו – ולאו דוקא מכשולים חומריים, שהננו נתקלים בהם בכל מקום עכשיו, אלא במכשולים רוחניים ומדיניים, וחובתנו היתה איפוא להכין את כל הנחוץ כדי שלא ניכשל בהם פעם אחר פעם ולא נסבול מהם יותר מכפי ההכרח.

ההכינונו את הנחוץ? ההבינונו לרחשי הזמן? הידענו איך להתנהג, במה להתחיל, מתי להפסיק, עד אן ללכת? הקבענו לעצמנו קו ושיטה, שעל־פיהם נמשיך את עבודתנו זאת? או להיפך – האם לא גרמנו גם אנו, במעשינו הנחפזים ובהחלטותינו החטופות, להחמרת המצב ולסיבוכו המסוכן? האם לא היו גם אצלנו – לא נאמר “כוחות שחורים” – אך כוחות מהססים, שהפריעונו בנסיונותינו אנו לקרב את שני היסודות זה לזה?

התנאי הראשון לכל הסכמה הוא – ששני הצדדים יודו על האמת, יכירו בעובדות, ויתוודו על החטאים שחטאו איש לרעהו, וכשם שמאשימים אנחנו את הצד השני, ואולי גם את הצד השלישי אשר בארץ, אם לא בכוונה מוקדמת להפריד בינינו, הרי לפחות באדישות לכל הנעשה לשם השלום והביטחון כאן, צריכים הננו להאשים קצת את עצמנו, אם לא באדישות, הרי לפחות בהתרשלות נוראה בכל הנוגע לטיפוח היחסים בין הערבים והעברים ובין העברים והאנגלים, מאז היום שרעיוננו חדל להיות רק חזון של נביאים ומשוררים.

לא די להצהיר, כי תמיד באנו בדברים עם הערבים אשר בארץ; לא די לקרוא להם בשם “שכנים” ו“אחים לגזע אחד”; לא די להבליט את הכרת הטובה שלנו לממשלה נותנת ההצהרה ו“לעם האנגלי הגדול” שידע להבין את שאיפותינו. כשיש שניים או שלושה יסודות במדינה אחת וכשגורלם הוא לחיות במדינה הזאת זה בצידו של זה – הצהרות בלבד, הבעות־אהדה והבטחות גרידא, אינן מספיקות ועלולות הן, על־פי־הרוב, להזיק ולא להועיל.

צריך שנבוא סוף־סוף אל שכנינו הערבים ונגיד להם בפירוש מה שאנחנו אומרים לתת להם חלף מה שאנו דורשים מהם. צריך שנבוא אליהם בתכניות ממשיות ובהצעות מעשיות, ואז נמצאם יתר מקשיבים ויותר נוחים לפשרות. אין דרך אחרת לפנינו, אם מגמתנו לחיות פה בבטחון ובשלווה. אין דרך אחרת לפנינו, אם מקווים אנו באמת להרים את ארצנו למדרגת מדינה פורחת וצולחה.

את זאת הבינו מנהיגינו בלונדון יפה־יפה, ולאושרנו – גם חברי המלאכות הערביות. אין בידינו פרטים על הצעדים אשר קדמו לפגישת שני הצדדים בווזרת המושבות ואין אנו יכולים לדון איפוא אם נכונים היו הצעדים ההם, או לא. אולם, במדיניות – התוצאה היא המכרעת, ובהיות שהציונים וחברי המלאכות ויתרו על עיקשותם המסורתית והסכימו להיפגש ולבוא בדברים אלא עם אלה, יש לשער שנמצאה הנקודה הבסיסית להסכמה, המילה הרצויה לבטוייה, ובכליון עיניים מחכים הננו לתוצאותיה של הפגישה הראשונה.

דבר אחד יודעים אנו מראש, והוא שהפגישה הזאת נעשתה על יסוד ויתור עיקרי של כל אחד משני הצדדים, אותו הויתור העיקרי שה. מ. הנציב העליון עמד עליו כמה פעמים בהצהרותיו אלינו ואל הערבים גם יחד. מצידם – הכרת ההצהרה הבלפורית, ומצידנו הכרת דרישותיהם של הערבים לצורה מורשונית ידועה בממשלתה של הארץ הזאת. אלמלא שני הויתורים האלה אי־אפשר היה לשני הצדדים להפגש זה עם זה, ורק על יסוד הויתורים האלה אפשר יהיה לבנות לא את הנדבך בלבדו אלא גם את כל הבנין כולו.

עם הכרת ההצהרה הבלפורית מצידם של הערבים יוסר המכשול הכי גדול מעל דרך גישומו של הבית הלאומי העברי. כי ההצהרה הבלפורית מיוסדת על העליה היהודית לארץ־ישראל, ומבלעדיה אין בית־לאומי. והרי למן הרגע שבו יכירו הערבים בהצהרתו של בלפור, הסכם יסכימו לעליה העברית בצורה זו או אחרת, והסכמה זאת תועיל כמובן למנוע להבא כל נסיון של בלבולים אף מצידם של הכי קיצוניים והכי עיוורים שבחנה אחינו הערבים.

אם הסכמתנו אנו לצורה מוסכמת של ממשלה מורשונית בארץ זו יוסר המכשול השני מעל הדרך המובילה לשלומה של ארצנו. בודאי: הכרה זו גוררת אחריה מצדנו ויתור גדול מאוד. ויתור שלא שיערנוהו מראש, היות והננו המיעוט כאן, והרוב יקווה אולי להחליט בשאלות שונות נגדנו. ואולם – מה צדק אותו הערבי הפיקח שהצהיר לאמור, כי ממשלה מורשונית זו בהיותה מיוסדה על הצהרת בלפור, קצוצות כנפיה במידה מספיקה ואי־אפשר יהיה לה לקבל החלטות נגד היסוד היהודי, ביחוד מאחר שהממשלה הממונה על הארץ התחייבה לעזור לבנין הבית הלאומי העברי בכל האמצעים אשר בידיה. אם נוסיף לזה, כי דוקא הקיצוניים אשר בנו הם־הם המכריזים תמיד על הנחיצות לתת לתושבי הארץ, יהיו מי שיהיו, את הזכות היסודית של ביאות־כח ידועה, יווכחו הכל לדעת שאין כל סכנה מיידית כרוכה בויתור אשר כזה מצידנו. מובן הדבר מאליו, שנצטרך להתאמץ ולהמשיך את עבודתנו הכלכלית והמדינית כאן במידה כזאת שהסכנה הנזכרת לא בלבד שלא תגדל אלא אדרבה – תתמעט ותפוג משנה לשנה, עדי התנדפה כליל מעל שמינו המעוננים עדיין כל־כך.

כל שאר התנאים, אשר ידונו עליהם בווזרת המושבות, אינם אלא תוצאות מהנקודות העיקריות הנזכרות. למן הרגע ששני היסודות יסכימו לחיות בארץ זאת באחווה ובשלום, כוואלונים וכפלאמים בבלגיה, הנקל יהיה לקבוע את הנקודות הצדדיות בשיתוף העבודה לשם העתיד הקרוב, ושום “כוחות שחורים” לא יוכלו להפריעה גם אם יגבירו את כוחותיהם כהנה וכהנה. הנה מדוע מאושרים אנחנו שהמשא־והמתן הוחל בלונדון, הנה מדוע משתתפים אנחנו עם עתון ה“צבאח” הירושלמי בתפילה להצלחתו בקרוב.

מה שדרוש יהיה לנו, היהודים, בארץ־ישראל אחר־כך הוא – ריכוז כל הכוחות העובדים והיוצרים להסכמה והנהלתם ביד אחת; מה שדרוש יהיה לנו כאן ברגע זה, לאחר השגיאות שנעשו הוא – אדם ראוי אשר יעמוד בראש העבודה הגדולה הזאת בהתמדה ובעקיבות.

לא יותר קפיצות, וזעזועים, לא יותר אנחות ובכיות – כי־אם מתינות וישוב־הדעת, התאפקות ופשרנות, אף ברגעים מרים.

ככל העמים עמנו גם הוא, ודרכו לביתו הלאומי תהיה סלולה ובטוחה רק אם נמשיך בדרך ההבנה – הדרך שבה הולכים מנהיגינו בלונדון, ובאי־כוח המלאכות הערביות גם היא.

לבשורת השלום איפוא באחד הימים הבאים!


ד“ה א' בכסלו תרפ”ב – 2.12.1921

המלצות קוראים
תגיות