ברורים למדי היו דבריו של לורד בלפור באסיפת־העם הציונית, באלברט־הול שבלונדון: אם יש מלך בחיג’אז, אם יש אמיר בדמשק, אם יש מדינה ערבית עצמאית בארם־נהריים – לאנגליה חייבים הערבים את כל אלה. אלמלא האנגלים לא התמוטטה גרמניה, לא נתפוררה תורכיה, ומבלי שני הגורמים העיקריים האלה לעתידות המזרח, עוד היו הערבים נאנחים כיום תחת העול התורכי.

בכך מודים הערבים עצמם, ובכל מאמריהם האחרונים שבהם הם תוקפים את “ציונותה” של אנגליה אין הם שוכחים כמובן להביע לאנגלים הכרת־טובה על העזרה שהושיטה להם אנגליה במלחמתם לחרות מדינותיהם השונות. אלא… אלא, שלכל מה שכבר השיגו רוצים הם להוסיף גם את ארץ־ישראל. אין הם מרוצים במכה ובמדינה חופשיות, אין הם מסתפקים בתוספת דמשק וחאלב, אין הם מתחשבים עם עתידן של בגדאד ומוצול; העיקר הוא להם – ירושלים!

ולפלא הדבר, שאין הערבים מבינים כי בחיי עמים מתפתחים – קצת ויתורים פה ושם הם הכרח שאין מנוס ממנו.

שום עם מעמי אירופה המזרחית לא השיג את כל מאווייו. יוון הסתפקה בראשונה בחבלי פלופונזוס ואתיקה (עם בירתה אתונה), וכשנכבשה גם סלוניקי ונספח גם האי־כרתים, היתה שמחת היוונים עוברת כל גבול, ואם אמנם השיגו היוונים עכשיו גם את אדרינופולי וגם את איזמיר ויפרצו אל ארבעה ימים, הרי אפילו הפעם, למרות כל גאוניותו של וניזלוס וקסם פעולתו על לויד־ג’ורג' ועל מילראן, לא נמסרה לידיהם פנינת ים השיש – קושטא המפוארה, ביצנץ היפה – חלום חלומותיו של כל יווני מיום היוולדו.

גם סרביה החלה בקטנות, ורק שנה לאחר שיחרורה התחילה לפשוט על ימין ועל שמאל, על בוסניה ועל הרצגובינה, על דלמטיה ועל קרואטיה, על סלובניה ועל הרשחור. עם כל זה, גם הסרבים לא השיגו את כל מה שרצו, וביחוד טרייסטה ופיומה, משאת נפשם של כל היוגוסלבים, נשארו מחוץ לגבולותיהם, וזאר היפהפיה תישאר גם היא כקוץ איטלקי באליה היוגוסלבית.

הנדבר בבולגרים שהחלו עם בולגריה העיקרית – בלי רומליה ובלי מקדוניה, ועכשיו נקרעו מעליה גלילים חשובים בצפון ובדרום והים נסגר בפניה בדדה־ אגאץ ובפורטולנוס? או ברומניה, שחיכתה תשעים שנה לסיפוחם של בסרביה, טרנסילבאניה, בוקובינה והבנאט, ואין שמחה עדיין מפני שנלהביה חלמו להגיע אל ליבה של הונגריה. או באלבאניה היום, הקוראת בקול שיחזירו לה את חופשתה בתוך גבולותיה הצרים של אמנת לונדון משנת 1913, אמנה שגזלה ממנה גם את מונסטיר וגם את דזאקובה, גם את דיברה וגם את איפק?

למה איפוא רוצים הערבים לעמוד בכל תוקף על שלמותה של ערב, כפי שרואים הם אותה בדמיונם? למה אין הם מבינים כי החרות נקנית בהרבה קורבנות, בהרבה יסורים, בהרבה אכזבות, וכי רק לאט־לאט, רק צו־לצו, רק קו־לקו, אפשר לה לאומה לעלות בדרכה קדימה בסולם ההתפתחות?

אילו באו אליהם האנגלים לפני המלחמה, ואילו לחשו באוזניהם אז כי רוצים הם לשחררם – האם לא היו הערבים מאושרים בגבולות יותר מוגבלים מאשר הם כיום? כמה מן הערבים הצעירים בירושלים, בשיחות לפני המלחמה ובעיצומה, הביעו את פחדם פן תישאר תורכיה גם בחאלב וגם בחומס, גם במוצול וגם בבגדאד? כמה מהם חששו פן תסופח תימן לאיטליה ופן תרצה אנגליה להרחיב את מושבותיה שמסביב לעדן – עד לליבה של ערב המרכזית.

והרי היום, הודות לצבאותיו של לורד אלנבי, שרדפו אחרי התורכים עד להררי הטורוס, מצד אחד, ועד להררי ארמניה, מצד שני – טוהרו כל חבלי ערב מעול רועציהם מזה חמש מאות שנה, ובפעם הראשונה, אחרי תקופה ארוכה זו של גלות פנימית, מרגיש הערבי את עצמו חופשי לנוד ולנוע מקצה לקצה ברחבי ארצו העצומה, מהלך ארבעים יום ולילה מצפון לדרום, ושלושים יום ולילה ממערב למזרח.

ובשכר חופשתם זו דורשת מהם אנגליה המטיבה להסכים לאחת מתכניותיה היקרות לה, הן מתוך אהדה־טבעית ל“עם הספר” והן מתוך נחיצות תכסיסית לבטחונה הימי ולדרכה להודו. היא דורשת שבאחד מאגפיו של חצי־האי הערבי יוקצה מקום קטן כ“בית לאומי” לאותם בני־אברהם, אחיהם ושארי־בשרם של בני־ישמעאל. היא דורשת שהחלום הנשגב, שלא פס בקרב המוני ישראל מאז גורשו העברים מציון, יתגשם שוב על־ידי אותם העברים שאהבתם לארצם החזירתם לציון, אחד־אחד, במשך שש מאות דורות. היא דורשת שליד התעלה הסואצית יתרכז ויתחזק יסוד עממי איתן, אשר עליו תוכל להישען בשעת הצורך הן להגנת התעלה עצמה – עורק חייה – והן להגנת שאר עניני הממלכה הבריטית.

אלו הן בעיקרן דרישותיה של אנגליה מערב – לא יותר אך לא פחות, וחושבנו שכפוי־טובה לבלי סוף יהיה אותו הערבי שירצה להימנע משלם לאנגליה במידה מן המידות בעבור כל מה שעשתה אנגליה לאומה הערבית בשלוש השנים האחרונות. ביחוד לאחר שחוש הצדק מטיל קורבן זה על הערבים גם ביחס לאחריהם העברים. שהרי לא בלבד בשמנו אנו דומים איש לרעהו (הזיז את ה“ר” ממקומה והיית ערבי או עברי כרצונך), אלא גם בלשוננו, באמונותינו, בדמנו, בכמה מרגשותינו, בכמה משאיפותינו ובכמה ממנהגינו. עמים־תאומים אנחנו למרות תהום־הגולה שהפרידה בינינו עת רבה כל־כך, ולמרות האיבה המדומה שנזדקרה לתוכנו על־ידי מחרחרי־ריב – איבה שלא ידענו טעמה עד לשתי השנים האחרונות.

הן גם מאתנו נדרשו קורבנות, ונסכים. הן גם אנחנו חלמנו חלומות שלא יכולנו לגשמם. הן ויתרנו על צידון ועל כל סביבותיה ברצותנו לפייס את הצרפתים שעזרו לנו כל־כך מיום הצהרתו של בלפור ועד ליום החלטותיה של סן־רמו. הן הכרזנו בגלוי שאין ליבנו לגבולות “ארץ־ישראל השלימה”, ונוותר על נהר הפרת, על תדמור התמרית, על חבל חורן העשיר, על המידבר הגדול ועל חלקים שמנים מהגלעד, ברצותנו להשאיר בידי הערבים שכנינו את כל מסילת־הברזל החיג’אזית, שהיא הקשר האחד בין מכה בדרום ודמשק בצפון. הן הלכנו עוד צעד על דרך השלום: הסכמנו לממשל בדווי זמני, במשך השנתיים האחרונות, עד לשפת הירדן הזורם בליבה של ארצנו ועד לעציון־גבר הדרומית, שהיא חלוננו אל ים־סוף ופתח עתידנו לעומת המזרח הרחוק.

כל זאת בשל דרכי שלום, כל זאת בשל רצון עמוק להתחשב עם מעמד הענינים. הן מנקודת־המבט הערבית והן מנקודת־המבט האנגלית והצרפתית – אף־על־פי שליבנו שותת דם מפני ההכרח להצטמצם בגבולות ישובנו העברי על אדמת אבותינו הנערצים, שלאלמלא הם לא היתה נצרות ולא היתה אישלאם, כפי שמודים הנוצרים והמושלימים גם יחד, בקדשם את תנ"כנו ובעשותם אותו חלק חשוב ונכבד מרכושם הלאומי.

העולם הנוצרי הבין את ערך הרגע – הצהיר בלפור לשומעיו העברים – האם לא יבין גם העולם האישלאמי את הרגע הזה, האם לא יושיט את ידיו לקראתנו לאמור לנו: לשלום אנחנו, לידידות נצחית, לעזרה הדדית, לעבודה משותפת במזרח־הקרוב?

שמי דמשק ושמי חאלב מתעננים, חשמל האויר מבריק ומרעים, ואם אמת בידיעות, כי קשה המעמד מאד בכל הצפון הערבי, הגיעה איפוא השעה למתינות ולסובלנות מכל הצדדים. הגיעה השעה להניח היסוד לחיי שלום ושלווה בכל המחוזות של המזרח הקרוב.

מצידנו אין מניעה. אנחנו – מוכנים הננו. היבינו אחינו הערבים לכוון את השעה? – זאת היא שאלת הרגע ואין אחרת. ומבלעדי פתרונה, מי יודע מה יביא לנו המחר?

*

ובכן, אם רוצים הערבים להתחיל חיים מדיניים חופשיים ולצעוד לקראת עתיד לאומי בטוח – עליהם לוותר בה במידה שויתרנו אנחנו, ועליהם להישמע לעצתו של בלפור שיעץ להם להסכים ליצירת הבית־הלאומי העברי.

ובאמת – מהי ארץ־ישראל בשטח העצום של ערב הגדולה?

לורד סיינדהאם חשב ומצא כי ארץ־ישראל אינה גדולה יותר מכפליים שטחו של אי־קפריסין (שמונה־עשר אלף קילומטר מרובעים). צריך להודות, שזהו חשבון מוטעה, ושארץ־ישראל שלנו, גם אם יקרעו מעליה חבל זה או אחר – לא תקטן בשטחה מבלגיה והולנד גם יחד – דהיינו: שטחה יגיע לשבעים אלף קילומטר מרובעים, בערך.

והנה – מהו אפילו שטח נרחב זה ביחס לשטחה העצום של המדינה הערבית? הן סוריה בלבדה גדולה היא פי ארבעה מארצנו. הן ארם־נהריים תוכל להכיל בתוך גבולותיה, שבין החידקל והפרת, יותר מעשר מדינות כמדינתנו. הנוסיף לשתי אלו את חיג’אז, את עסיר, את תימן, את חצרמוות את ערב המרכזית כולה, את עומאן, את כווית, והמון איים במזרח ובמערב?

לא רבים מהערבים עצמם יודעים אולי, שחצי־האי הערבי גדול יותר מארגנטינה, מארגנטינה, שש פעמים צרפת, שבע פעמים גרמניה, עשר פעמים איי בריטניה הגדולה. הן מיליון ומאת־אלף קילומטר מרובעים לחצי־אי זה – שטח כביר ועצום, שרק חמש או שש מדינות בעולם יכולות להשתוות לו בשטחן.

באוקינוס זה של אדמת הערבים אשר במזרח הקרוב – ארצנו היא כטיפה בלב מים רבים, ואין היא אלא החלק העשרים מכל היבשה המשתטחת מהררי הטורוס וממרומי הפרת ועד למימי פרס, הודו ואפריקה.

השווה הוא איפוא להרעיש עולמות על אודות ארץ־ישראל הקטנה והפעוטה ולהכריז שמבלעדה לא תוכל ממלכת הערבים להתקיים, לא יוכל האמיר פייצל למלוך? השווה הוא איפוא שטובי הערבים יבטלו את זמנם היקר בתעמולה שלא תביא לידי כל תוצאה, ובליבוי איבה גזעית שתוכל להביא רק להחמרת המצב משנה לשנה?

אכן, יודעים אנו את אשר ישיבונו אחדים מהם: הן אמנם חצי־האי הערבי הוא עצום עד למאוד. הן אמנם יכול היה חצי־אי זה להכיל שלוש מאות מיליון תושבים – כהודו או כסין עצמן. אלא, שלא השטח עצמו הוא העיקר, כי אם טיבו, והרי ידוע הוא לכל שרובו הגדול של חצי־האי הערבי אינו אלא מידבר שומם וחרב.

כמדומנו, שהתשובה מוגזמת היא בהרבה מאוד. ראשית־כל, שקולה ארם־נהריים בלבדה כנגד כל המדינות אשר באסיה הקטנה. בימי בבל ישבו בה ארבעים מיליון נפש, ולדעת יודעיה תוכל לתת מזון למאה מיליון, לפחות, אם רק יעבדוה בדרך מדעית נאותה. הנדבר בסוריה הערבית, בחאלב, בחומס, בחמת, בדמשק עצמה, שכל פלג מפלגיהן, כל נהר מנהרותיהן, כל בקעה מבקעותיהן הם עושר בלי־גבול ליודעים להשתמש בו? הן גן־עדן היתה הארץ לפנים, גן־עדן היא גם היום וגן־עדן תהיה לעולמים אם רק ירצו בזה בניה הערבים בלב תמים.

והמעט להם בחיג’אז, שלמרות הבצורת אשר בה היום, עתידה היא להתפתחות כלכלית ומסחרית נאה? ובתימן, שכל משוררי הערבים שרו בה את יופיה, את פוריותה, את ציוריותה?

בודאי: מרכזו של חצי־ האי מדברי הוא כולו; בודאי: מדבריות אלה, בהשתטחם מזרחה ומערבה, לא בלבד שהרחיבו את שטחי־החול אשר לחצי־האי, אלא פעלו לרעה גם על אקלימם ופוריותם של שאר חבלי הארץ – ביחוד ארם־נהריים וסוריה. אך מי חייב בזה אם לא הערבים עצמם? הן לפנים, לפני אלף ושלוש מאות שנה, בתחילתה של האמונה המושלימית, היה דוקא מרכזה של ערב פורה וצולח ודוקא שם התפתחה הרוח הערבית, השתכללה הלשון הערבית, נתייסדה הדת הערבית. ודוקא משם הופיע זוהרם של הערבים על־פני העולם כולו. ולא זה בלבד, אלא שעד היום הזה עוד שלושה מיליוני בדווים ואיכרים מצטופפים בחוות ובנאות המרובות, אל עיני המים ובארות הטל אשר לאורך הדרכים המובילות לבגדאד ולמכה, לחאלב ולדמשק.

האמת הערומה היא זאת: כל ערבי יודע אל נכון, שארצו נפלאה, שאין אולי ערוך לה בעולם כולו, אלא שאין הוא מוכן לגשת לעבודת שיכלולה. מה קל הוא יותר לדבר ולהתלהב, לבקר ולכעוס, מה נוח יותר מלהתוועד ולהתאסף, לנסוע מעיר עיר ולעורר לתהלוכות ולגלויי־דעת. העבודה הפשוטה, החרישה והזריעה, היא נחלתם של הפלחים המסכנים והבדווים הנודדים, שאין להם לא הכסף ולא האמצעים, לא המכונות ולא הידיעות להרים את הארץ העצומה משפל מדרגתה. כמלפנים חורש האיכר בצמד־שווריו את שדהו, כמלפנים שואב הוא את מימיו מבארו, כמלפנים זורע הוא את חיטתו מתוך שקו וקוצר הוא את תבואתו במגלו הצר, וככה הולך המידבר ופושט יותר ויותר מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה.

*

מה אחר היה המעמד אילו באו אלינו הערבים ואמרו לנו: מה שנעשה נעשה ואין להשיב. לכן, נשתף־נא את כוחותינו ונראה נא אם לא נוכל למצוא בסיס לפעולה הדדית שתועיל גם לכם וגם לנו.

אתם, היהודים – בזה יודו כולם – אין אתם צריכים לשום עזרה חיצונית. בעצם ידיכם תצעדו לקראת עתידכם: בכספיכם וברכושכם, בכוחכם ובמרצכם, במוחותיכם ובליבותיכם, ובמשך עשרים שנה תהפכו את ארצכם לגן־עדן. אבל אנחנו – הן משוללים אנו רכוש, משוללים אנו מדע, משוללים אנו מרץ ורצון לפעולה. בואו־נא לעזרתנו ותנו־נא לנו מה שתוכלו, ותבוא ברכה אז עליכם.

הידעתם, אחינו הערבים, מה שנשיב?

ברצון! בכל לב! בכל כוח התלהבותנו! הננו מוכנים להעניק לכם מכל אשר תדרשו, ובלבד שהכר תכירו בזכותנו ולא תוסיפו יותר להכריחנו למלחמה פנימית פעוטה וממותתת שבתוצאותיה אין כל ספק שהוא, אלא שבינתים תלביננה שערותינו, יכפף גבנו, תרעדנה ידינו ולא נראה, לא אנו ולא אתם, האבות, את הבית שנבנה בארצותינו לבנינו.

ואם כך נדבר משני הצדדים, אז בה בשעה שעל הר־הצופים תתנוסס לתלפיות מכללתנו אנו, יוקם לתפארה על גדות נהרי האמנה והפרפר ארמון הרוח הערבי, ובה בשעה שירושלים תשוב להזהיר בעולם העברי, תופיע גם שמשן של מכה ומדינה, של בגדאד ודמשק על פני העולם הערבי.

הבה נשכח את העבר הקרוב, הבה נזכור כי בני גזע אחד אנחנו, הבה נשים אל־לב כי אב אחד ואל אחד לשנינו, ומתוך המהפכה הנוראה של המלחמה העולמית והצער הגדול יצמח תור־זהב חדש למזרח הקרוב – תור זהב של אחוות ערב ועבר.

ד“ה, ד' באב תר”פ – 19.7.1920

הצעד הגדול, לו ייחלנו מאז פרצו הפרעות הראשונות בירושלים, נעשה סוף־סוף אתמול בלונדון, ובווזרת־המושבות נפגשו בפעם הראשונה, בדרך רשמית, באי כוחם של הציונים עם אותם חברי המלאכות הערבית אשר יצאה מארץ־ישראל למחות נגד הצהרת בלפור. זהו מעשה מדיני מדרגה ראשונה, ואם אמנם קשר לחזות עדיין מראש מה תהיינה תוצאותיו המיידיות לפתרון שאלתנו בארץ הזאת, הרי דבר אחד ברור לנו כבר: שני הצדדים החליטו לבלום את רגשותיהם אשר המו בקרבם עד כה, החליטו לשכוח את העלבונות שנעלבו פה ושם, ולנסות את הדרך האחרת, אותה הדרך שחלמוה המתונים ואניני־הדעת אשר במחנותינו, אף שבימים הכי שחורים והכי חמורים למולדתנו היקרה.

מהי הדרך הזאת?

היש צורך להדגישה ברגע זה למישהו? היש עיוור שלא יראנה, אביר־הלב שלא ירגישנה? הן בולטת היא לפנינו בכל כנותה וטהרתה, ואם כי נדמית היא קצת ארוכה לאלה וכמעט אין־סופית לאלה, בפיתוליה ובעיקוליה הרבים על־פני הבקעות וההרים אשר לפנינו, הרי קצרה היא, על צד האמת, יותר מכל הדרכים האחרות, הרי היא־היא האחת והיחידה להביאנו אל המטרה הרצויה – השלטת האחווה, הידידות והשלום בין שני היסודות הישובים בארץ הזאת היקרה להם במידה שווה.

דרך ההסכמה וההבנה היא זאת.

אכן, צדק ד"ר וייצמן בהעירו, במנאמו האחרון בלונדון, כי מאז ומעולם ניסו הציונים לבוא בדברים עם הערבים; כי מאז ומעולם היתה זאת אחת משאיפותיהם הראשיות, אלא שבהטילו את אשמת אי־ההצלחה אך ורק על “הכוחות השחורים” אשר בארץ – טועה הוא לפי דעתנו, טעות עיקרית.

כי יש “כוחות שחורים” המנסים לסבך את הענינים ולבלבל את המושגים – מיהו אשר יכחיש את הדבר? כי בה בשעה ש“ההר” טוב ויפה, רקובה ומזיקה ה“בקעה” – כלשונו המליצית של המנהיג הלונדוני – מיהו אשר לא יודה גם בזה? אך את ההפרעות האלו חזינו עוד בתחילת עבודתנו וידענו כי בוא תבואנה. הן לא היה איש בקרבנו, אשר קיווה והאמין כי נוכל לגשם את רעיוננו הנאצל מבלי מכשולים על דרכנו – ולאו דוקא מכשולים חומריים, שהננו נתקלים בהם בכל מקום עכשיו, אלא במכשולים רוחניים ומדיניים, וחובתנו היתה איפוא להכין את כל הנחוץ כדי שלא ניכשל בהם פעם אחר פעם ולא נסבול מהם יותר מכפי ההכרח.

ההכינונו את הנחוץ? ההבינונו לרחשי הזמן? הידענו איך להתנהג, במה להתחיל, מתי להפסיק, עד אן ללכת? הקבענו לעצמנו קו ושיטה, שעל־פיהם נמשיך את עבודתנו זאת? או להיפך – האם לא גרמנו גם אנו, במעשינו הנחפזים ובהחלטותינו החטופות, להחמרת המצב ולסיבוכו המסוכן? האם לא היו גם אצלנו – לא נאמר “כוחות שחורים” – אך כוחות מהססים, שהפריעונו בנסיונותינו אנו לקרב את שני היסודות זה לזה?

התנאי הראשון לכל הסכמה הוא – ששני הצדדים יודו על האמת, יכירו בעובדות, ויתוודו על החטאים שחטאו איש לרעהו, וכשם שמאשימים אנחנו את הצד השני, ואולי גם את הצד השלישי אשר בארץ, אם לא בכוונה מוקדמת להפריד בינינו, הרי לפחות באדישות לכל הנעשה לשם השלום והביטחון כאן, צריכים הננו להאשים קצת את עצמנו, אם לא באדישות, הרי לפחות בהתרשלות נוראה בכל הנוגע לטיפוח היחסים בין הערבים והעברים ובין העברים והאנגלים, מאז היום שרעיוננו חדל להיות רק חזון של נביאים ומשוררים.

לא די להצהיר, כי תמיד באנו בדברים עם הערבים אשר בארץ; לא די לקרוא להם בשם “שכנים” ו“אחים לגזע אחד”; לא די להבליט את הכרת הטובה שלנו לממשלה נותנת ההצהרה ו“לעם האנגלי הגדול” שידע להבין את שאיפותינו. כשיש שניים או שלושה יסודות במדינה אחת וכשגורלם הוא לחיות במדינה הזאת זה בצידו של זה – הצהרות בלבד, הבעות־אהדה והבטחות גרידא, אינן מספיקות ועלולות הן, על־פי־הרוב, להזיק ולא להועיל.

צריך שנבוא סוף־סוף אל שכנינו הערבים ונגיד להם בפירוש מה שאנחנו אומרים לתת להם חלף מה שאנו דורשים מהם. צריך שנבוא אליהם בתכניות ממשיות ובהצעות מעשיות, ואז נמצאם יתר מקשיבים ויותר נוחים לפשרות. אין דרך אחרת לפנינו, אם מגמתנו לחיות פה בבטחון ובשלווה. אין דרך אחרת לפנינו, אם מקווים אנו באמת להרים את ארצנו למדרגת מדינה פורחת וצולחה.

את זאת הבינו מנהיגינו בלונדון יפה־יפה, ולאושרנו – גם חברי המלאכות הערביות. אין בידינו פרטים על הצעדים אשר קדמו לפגישת שני הצדדים בווזרת המושבות ואין אנו יכולים לדון איפוא אם נכונים היו הצעדים ההם, או לא. אולם, במדיניות – התוצאה היא המכרעת, ובהיות שהציונים וחברי המלאכות ויתרו על עיקשותם המסורתית והסכימו להיפגש ולבוא בדברים אלא עם אלה, יש לשער שנמצאה הנקודה הבסיסית להסכמה, המילה הרצויה לבטוייה, ובכליון עיניים מחכים הננו לתוצאותיה של הפגישה הראשונה.

דבר אחד יודעים אנו מראש, והוא שהפגישה הזאת נעשתה על יסוד ויתור עיקרי של כל אחד משני הצדדים, אותו הויתור העיקרי שה. מ. הנציב העליון עמד עליו כמה פעמים בהצהרותיו אלינו ואל הערבים גם יחד. מצידם – הכרת ההצהרה הבלפורית, ומצידנו הכרת דרישותיהם של הערבים לצורה מורשונית ידועה בממשלתה של הארץ הזאת. אלמלא שני הויתורים האלה אי־אפשר היה לשני הצדדים להפגש זה עם זה, ורק על יסוד הויתורים האלה אפשר יהיה לבנות לא את הנדבך בלבדו אלא גם את כל הבנין כולו.

עם הכרת ההצהרה הבלפורית מצידם של הערבים יוסר המכשול הכי גדול מעל דרך גישומו של הבית הלאומי העברי. כי ההצהרה הבלפורית מיוסדת על העליה היהודית לארץ־ישראל, ומבלעדיה אין בית־לאומי. והרי למן הרגע שבו יכירו הערבים בהצהרתו של בלפור, הסכם יסכימו לעליה העברית בצורה זו או אחרת, והסכמה זאת תועיל כמובן למנוע להבא כל נסיון של בלבולים אף מצידם של הכי קיצוניים והכי עיוורים שבחנה אחינו הערבים.

אם הסכמתנו אנו לצורה מוסכמת של ממשלה מורשונית בארץ זו יוסר המכשול השני מעל הדרך המובילה לשלומה של ארצנו. בודאי: הכרה זו גוררת אחריה מצדנו ויתור גדול מאוד. ויתור שלא שיערנוהו מראש, היות והננו המיעוט כאן, והרוב יקווה אולי להחליט בשאלות שונות נגדנו. ואולם – מה צדק אותו הערבי הפיקח שהצהיר לאמור, כי ממשלה מורשונית זו בהיותה מיוסדה על הצהרת בלפור, קצוצות כנפיה במידה מספיקה ואי־אפשר יהיה לה לקבל החלטות נגד היסוד היהודי, ביחוד מאחר שהממשלה הממונה על הארץ התחייבה לעזור לבנין הבית הלאומי העברי בכל האמצעים אשר בידיה. אם נוסיף לזה, כי דוקא הקיצוניים אשר בנו הם־הם המכריזים תמיד על הנחיצות לתת לתושבי הארץ, יהיו מי שיהיו, את הזכות היסודית של ביאות־כח ידועה, יווכחו הכל לדעת שאין כל סכנה מיידית כרוכה בויתור אשר כזה מצידנו. מובן הדבר מאליו, שנצטרך להתאמץ ולהמשיך את עבודתנו הכלכלית והמדינית כאן במידה כזאת שהסכנה הנזכרת לא בלבד שלא תגדל אלא אדרבה – תתמעט ותפוג משנה לשנה, עדי התנדפה כליל מעל שמינו המעוננים עדיין כל־כך.

כל שאר התנאים, אשר ידונו עליהם בווזרת המושבות, אינם אלא תוצאות מהנקודות העיקריות הנזכרות. למן הרגע ששני היסודות יסכימו לחיות בארץ זאת באחווה ובשלום, כוואלונים וכפלאמים בבלגיה, הנקל יהיה לקבוע את הנקודות הצדדיות בשיתוף העבודה לשם העתיד הקרוב, ושום “כוחות שחורים” לא יוכלו להפריעה גם אם יגבירו את כוחותיהם כהנה וכהנה. הנה מדוע מאושרים אנחנו שהמשא־והמתן הוחל בלונדון, הנה מדוע משתתפים אנחנו עם עתון ה“צבאח” הירושלמי בתפילה להצלחתו בקרוב.

מה שדרוש יהיה לנו, היהודים, בארץ־ישראל אחר־כך הוא – ריכוז כל הכוחות העובדים והיוצרים להסכמה והנהלתם ביד אחת; מה שדרוש יהיה לנו כאן ברגע זה, לאחר השגיאות שנעשו הוא – אדם ראוי אשר יעמוד בראש העבודה הגדולה הזאת בהתמדה ובעקיבות.

לא יותר קפיצות, וזעזועים, לא יותר אנחות ובכיות – כי־אם מתינות וישוב־הדעת, התאפקות ופשרנות, אף ברגעים מרים.

ככל העמים עמנו גם הוא, ודרכו לביתו הלאומי תהיה סלולה ובטוחה רק אם נמשיך בדרך ההבנה – הדרך שבה הולכים מנהיגינו בלונדון, ובאי־כוח המלאכות הערביות גם היא.

לבשורת השלום איפוא באחד הימים הבאים!

ד“ה א' בכסלו תרפ”ב – 2.12.1921

אכן, יודע אני מראש, כי כערבים וכיהודים תקוף יתקפוני על העיזי להביע בגלוי דעה המנסרת באויר מזה כבר שנים ושנים, המנקרת במוחות אלפים ורבבות, הנעוצה אפילו בליבות רבים ממנהיגי העם בגולה ובארצנו גם יחד. עם כל זה, לא לי להירתע אחורנית, ובהאמיני אמונה שלימה, כי אמנם הגיעה השעה להגיד אמת שלא תערב לחיכו של רוב העם, הריני לקבל את אחריות המשא הזה על שכמי אנוכי – משא שאין לאחרים ברגע זה האומץ המספיק לשאתו עמדי – היות ומשוכנע הנני כי רק הדבר אשר יובע להלן עשוי להביא לבעיה הארץ־ישראלית את פתרונה הרצוי.

על צד האמת רמזתי כבר על הדבר הזה עוד לפני כשנה וחצי במאמר שנתפרסם ב“הדואר” הניו־יורקי, ושבו נימקתי את מסקנותי לאמור, כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ־האבות, מפני שתושביה המושלימים והנוצרים הנם, ברובם המכריע, לא פחות יהודאים משבי הגולה; אלא, שלרגל רפיונם הרב לאחר החורבן הגדול קבלו חלק מהם את דת האישלאם, בימי מוחמד ועומר שניהם, ואת האמונה הנוצרית בימי מסעי־הצלב. “יום יבוא – סיימתי את דברי – שיסודות אלה יתחברו שוב לגוף העברי הגדול, אם לא מצד הדת עצמה, הרי בכל־אופן מצד התנאים הכלכליים והמדיניים החדשים, ואולי גם מצד קירבת שתי הלשונות האחיות…”

דעה זאת היא בניגוד גמור, כמובן, לדעותיו של ז’בוטינסקי, המכריז השכם והערב, כי כל זמן שלא נהיה הרוב בארץ זאת לא נגיע למחוז חפצנו; לא עוד אלא, שמתוך השקפתו זאת הסיק מנהיג הרביזיוניסטים את מסקנתו הידועה נגד ההנהלה הציונית הרשמית, שהוא מאשים אותה ברשלנות אל־שניה על אשר לא אזרה את כל מאמציה לקראת המטרה המרכזית – העברת רוב מספיק מהגולה ארצה־ישראל בעשר השנים החולפות.

לדעתי, אין ז’בוטינסקי צודק, וזאת משני טעמים: ראשית, יודעים אנו היטב כי גם בעשרים, גם בארבעים השנים הבאות, לא נצליח להיות הרוב המוחלט בארץ הזאת. שנית, גם אם נניח כי יעלה בידינו, אחר יובל שנים, להגיע לשוויון מספרי, הרי נעמוד בפני גוש איתן של מיעוט שווה לרוב גם הוא, וחוזרים הענינים חלילה, עם היתרון אז בידי המיעוט הערבי, הנשען על כל האוקינוס הערבי אשר מסביבו. הנה מדוע אולי הצהיר האמיר עבדאללה לכותב הטורים האלה, לפני כשנתיים, כי מכל מנהיגי הציונות מקובל עליו ז’בוטינסקי, היות וז’בוטינסקי – הצטחק האמיר בהפליטו את הערותיו – יוצא גלוי עם חרב בידו, ושאר המנהיגים חלקות בפיותיהם וכזב בליבותיהם… כה בטוח שליט עבר־הירדן, כנראה, שאין לו ולתומכיו לירוא כלל ועיקר מחרב השחוזה לעת־עתה רק למחצה…

*

אך האמת היא, שהציונות איחרה את המועד הרצוי ליצירת אותו הבנין כפי שחזוהו גדולי חולמינו בחזון רוחם. האמת היא, שמיום הצהרת בלפור ועד לסוף המלחמה העולמית, גם לתחילת השלום הכללי, נעשו כל־כך הרבה שגיאות מצידה של ההנהלה הציונית – ובעטיו של העם העברי גם הוא – עד שאי־אפשר לתקן את אשיותיו הרעועות של ביתנו הלאומי.

אילו החלה הציונות כמאה ועשרים שנה לפני כך, אילו נענו אז בתפוצות ישראל לקול־הקורא של נפוליון, שהיה המלך הראשון להכריז תשועה ליהודה, אחרי כורש מלך פרס, כי אז היתה לנו היום מדינה יהודית שלימה ומלאה על אדמת האבות. מה דרש נפוליון מאתנו? רק מתי מספר חיילים עברים לעזרת צבאו אשר יצא מצרימה וארצה־ישראל תחת פקודתו. אילו שמענו לקול הקריאה, אילו מהרנו לעזרת המצביא הצרפתי, כי אז לא הוכה ליד עכו; כי אז היינו מוכרזים כמדינה עצמאית בכוח הזרוע הכובש; כי אז יכול עמנו – בהתאם לחוק ששרר אז בעולם – להכריז כי “יהודה” יהיה שם המדינה החדשה, כי כל קרקעותיה החופשיות לעולים חדשים תשתייכנה; כי אדמות ה“אפנדים”, מחוץ לחלקה הנחוצה לכל אחד מהם, יחולקו בין המתיישבים היהודים; כי עברית תהיה השפה הרשמית האחת לארץ. בקיצור: מה שעשו התורכים באנאטוליה ובבלקאנים היו עושים היהודים כאן, עם ההכרה הנוספת לטובתם, שאת כל זאת עשו בארץ אבותיהם, כאשר עשו לפניהם משה ויהושע, דוד ושלמה, זרובבל והחשמונאים. מאה שנים של שלטון צבאי זה מצד הכובשים החדשים היו מספיקים לייהוד המדינה, ואילו תושביה האחרים היו מתמזגים ביסודות העבריים לאט־לאט, אך בבטחון גמור. למה לא נולד מונטיפיורי בימי נפוליון? למה לא קמו הרצל, רוטשילד, והירש מיד אחריו? אם בחמישים שנות הישוב הקיים כבשנו כבר את עמק־יזרעאל, רכשנו כבר את מפרץ חיפה, נאחזנו בחלקו הגדול של השרון, החילונו לכרסם את השפלה, ורוב הערים הגדולות יהודיות הן כבר לרוב – מה לא היה בידינו היום הזה אחר מאה ועשרים שנה נפוליוניות?

*

ובימי הרצל עצמו – הלקחנו מוסר? הלא גם אז עוד יכולים היינו להשתמש בכוח העריצות הבא מגבוה, בכוח הפקודות ב“חסד עליון”; הן הבטח הבטיח עבד־אל־חמיד ליוצר הציונות “צ’רטר” לו ולעמו באותה ארץ־ישראל חמדתו, אם רק יביא לו שני מיליוני לירות תמורתו… מה תמים היה השולטאן ההוא, שהאמין כי עם ישראל מסוגל לקורבן כספי אשר כזה… הן גם עשרים וחמש שנה אחרי יצירת “אוצר התיישבות היהודים”, בסך שני מיליוני הלירות המקוות, עוד אין ארבע מאות אלף בקופותיו המשותפות, גם בלונדון וגם בירושלים. רק מי שקרא ביומנו של הרצל את סבלות המנהיג הגדול יום־יום בשל עיוורון עמו האדיש, רק הוא יבין מדוע הוכרח אחר־כך הרצל לפנות למצרים, באמצעות צ’מברליין, לבקש ממנה את חצי־האי סיני.

אם נרצה ואם נמאן – אותה הצהרת בלפור שוייצמן, ברנדייס, וכל ציוני העולם סמכו את ידיהם עליה, למרות חציה השני, היה תהיה גם בשנים הבאות, כאשר היתה בעשר השנים החולפות, יסוד־היסודות לארצנו זאת כמדינה מיוחדה. יכול נוכל לנסות להפחית את ערכו המדיני של אותו חלק שני אשר בו דיברנו, ושהוא־הוא העצם אשר בגרונה של “הממלכה היהודית”. יותר מכך לא נשיג לעת־עתה בשום אופן. המעצמות עייפות־מלחמה הנן והסכם לא תסכימנה לזעזועים חדשים. מה שהן רוצות הוא – שלום. עד להזדמנות חדשה, שבוא תבוא ודאי באחת התקופות הבאות – לאחר כמה עשרות שנים לפחות – נוכרח גם אנחנו להיענות לדרישה כללית זאת. הנה־כי־כן, תשמש הצהרת בלפור כבסיס הבסיסים לחיינו המדיניים בארץ זאת. היא תהיה לנו מה שהיתה לאנגליה ה“מאגנה־כארטה” מלפני מאות בשנים, ואין כל זיק של תקוה מיידית להשתנותה באיזו צורה שהיא.

ואל לנו להצטער על־כך יותר מכפי המידה. מעולם לא ראינו מדינה, שהשיגה את כל מטרותיה בבת אחת. רומא עצמה לא הוקמה ביום. בולגריה, סרביה, יוון התפתחו בהדרגה – זו האחרונה במאה שנים, ועוד רחוקה היא – כיודע לכל בר־בי־רב – גם מקושטא וגם מאיזמיר… אדרבה, עצם העובדה שמועצת וורסליה, מתוך התלהבות קלימנסו ולויד־ג’ורג‘, ליוון העתיקה, מסרה ליוונים את שתי הערים הנזכרות, היא־היא שהיתה בעורכיהם. כנחש הגדול ההוא, הבולע את טרפו, ואפשר אז לתופסו גם להורגו, היתה יוון בתיאבונה המופלג: באו התורכים ויכוה שוק־על־ירך. מצד זה יצדיק אולי כותב־הקורות לעתיד את וייצמן על סירובו לקבל מידי לויד־ג’ורג’ את “מדינת דויד”. בכל אופן הרינו נמצאים במצב מיוחד במינו לעת־עתה, ולא נטעה ביותר אם נשוונו למצב באירלנד. גם האירלנדים טענו את טענות דוברי־הערבית בארצנו. גם שם חדרו לאירלנד כמליון אנגלים שהשתקעו בצפונה, ביחוד. מנהיג האירלנדים הקיצוניים, דה־ולירה, אינו חדל להכריז בקול גדול לעמו הוא וגם לעולם הרחב – כמוסה־קאזם פשה בארץ הזאת – כי כל זמן שלא ייכנעו בני אולסטר בפני ה“אירים” לא ישלוט שלום בין אירלנד ובריטניה הגדולה. לא כן חושב קוסגריב הנשיא, ואם־כי אין הוא פחות לאומני מדה־ולירה הקנאי, בכל זאת חתם על האמנה עם אנגליה, המכירה בחסות בריטניה הגדולה ובפקודות מלכה, ומה שחשוב ביותר הוא – בישות אירלנד הצפונית, אולסטר האנגלית. שלושה מיליוני אירלנדים – שכל זכויות העבר לצידם הן כזכויות עברנו אנו כאן – לא נרתעו מפני ההכרח הזמני, המדיניות המעשית, ויכירו בקריעת מדינתם לשתיים. אנגלית בצפון, אירית בדרום, וגבול אמיתי בין שתי המדינות העצמאיות.

ואנחנו פה, שאין אנו לעת־עתה בלתי־אם מיעוט עלוב; אנחנו פה, שהננו ה“אולסטרים” העבריים מול ה“אירים” המזרחיים, מאין כל העם האנגלי מאוחד מאחורינו כאשר היה מאוחד לטובת ה“אולסטרים” האנגלים – נוסיף לסרב לפתרון שממנו אולי הקץ לכל צרותינו המדיניות?

*

מה רוצים אנחנו?

כי ביתנו הלאומי יתפתח לאט־לאט לקראת העתיד המובטח לו מטעם המעצמות וחבר־הלאומים. את הזכות לכך נותנת לנו הצהרת בלפור ללא פקפוק. ואם נוכל להוכיח לממשלה הממונה כי ארצנו יכולה לקלוט מיליוני חלוצים – ולא רק מאות בודדות – היש מי שיפריע בעד ירידתם בנמלינו? היש מי שיחסום את הדרכים בפניהם אל תוך הארץ? גם אם יחפצו להפריענו – היוכלו? הן שפת־ים יש כבר לנו לעצמנו, לאורך ים־תיכוננו, ואי האויב שירהיב עוז בנפשו להגיד לנו את אשר נעשה בגבולות עצמאותנו?

רצוננו זה, אבל, לא כלל מעולם – גם לא יכלול לעולמים – את הדרישה לדחיקת רגלי “הגר היושב בארץ מכבר”. השגיאה היסודית בכל הבנין הציוני היתה, שהכל שכחו רק דבר אחד – את ישותם של דוברי־הערבית בארץ־ישראל. ישות זאת אינה נמחקת כלאחר־יד. מה שלא יכלו לעשותו אף הרומאים התקיפים, כיצד נעשנו אנחנו? ביחוד, מאחר שאין כל ספק־ספיקא אצלי, שאותם דוברי הערבית אשר עימם הננו עומדים במגע ובמשא תמידי היום, אינם אלא היהודאים הקדמונים, ושעל־כן עשרת מונים עלינו להתחשב ברגשותיהם ולכבד את שאיפותיהם. בתנאים אלה רק דרך אחת לפנינו ברגע זה, אם אומרים הננו לחיות עם שכנינו – אלה אחינו ובשרנו – חיים משותפים בשנים הבאות עלינו לטובה והוא – דרך התאמת מגמותינו למגמותיהם, הם, בגבולות ההצהרה הבלפורית.

האפשרי הדבר?

בודאי ובודאי, ולראיה על כך, פנו־נא, אם תרצו, לאירלנד, לבלגיה ולשווייצריה.

מהו העם הבלגי?

הכל יודעים, אמנם, כי היתה אומה בלגית לפנים, ובימי יוליוס קיסר תפסה האומה הזאת מקום חשוב בספרו הידוע “דה־בלי־גליקי” (מלחמות הגליים). עם כל זה רבות היו הרפתקאות האומה הזאת בהמשך הדורות, ובימי נפוליון סיפחה קיסר צרפת לממלכתו האדירה. רק לאחר תבוסתו הגדולה בווטרלו החליטו מעצמות אירופה לחדש את בלגיה כמדינת בינים. אלא, שה“וואלונים”, דוברי הצרפתית, היו מעטים יותר מדי למדינה אשר כזאת. מבלי לשאול את פי המעונינים בדבר ניתקו המעצמות את חבלי ה“פלאמים” מעל ממלכת הולנד (אנטוורפן, גנט, פלנדריה) ויספחום למדינה הבלגית החדשה. הנה־כי־כן, נוצרה אותה בלגיה, שתחוג בשנת 1931 את יובל המאה להיווסדה. לבלגיה זו שלושה מיליונים וחצי “וואלונים”, דוברי צרפתית, וארבעה מיליונים וחצי “פלאמים”, דוברי הולנדית. האחרונים היו עד לפני המלחמה העולמית מקופחים בזכויותיהם. השפה הצרפתית שלטה בארץ, ונדמה היה כאילו חזרה בלגיה להיות אזור צרפתי בכל. לאט־לאט החלו ה“פלאמים” להרגיש בשפתם ובגזעם המיוחדים; לאט־לאט נוצרה מקרבם עצמאות פלאמית חשובה. בגנט נבנתה מכללה ל“פלאמים”. עתונים משלהם נוסדו לעשרות. ספרות שלימה עלתה ותפרח – הדומה כמעט בכל לספרות ההולנדית. עם כל זה לא עלה על דעת מישהו, ש“פלאמיה” צריכה לחזור ולהיות הולנדית. בלגיה הדו־לשונית, הדו־לאומית, יצרה לעצמה נפשיות משלה. המלך הבלגי, המורשון המשותף, הלעלנות הקרקעית שהוכרזה למדינה החדשה, רכישת מדינת קונגו באפריקה המרכזית, ובימי המלחמה העולמית – ההתנגדות לגרמניה, כל אלה לשו בבצק אחד את שני הגזעים ויצרו את האומה הבלגית, הצועדת כיום בראש המדינות הנאורות, עם תשעת מיליוני נפשותיה ומסחרה וגם תעשייתה הפוריים כל־כך.

*

אפס, למה לנו להביא דוגמאות ממדינות כה רחוקות מאתנו, נתבונן נא לנעשה בסביבתנו המיידית: למלך פייצל, שהסכים להיות מושל עיראק, תחת אשר קיווה להיות מלך כל ערב כולה; לאמיר עבדאללה, המרוצה לעמוד בראש מזרח־הירדן הקטוע, כשמאוויו למלוך בארץ־ישראל שלנו; לסורים גם הם, המוכנים לוותר על הלבנון הנוצרי, ובלבד שיחזירו להם את איסכנדרון ואת טראבלוס המזרחית; למלך איבן־סעוד, לאמיר תימן, לכל אותם השבטים הקרובים והרחוקים, שאינם חולמים עדיין על ממלכה כל־ערבית מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי. אין ערבי, כמובן, שלא יתגעגע לתקופות עומר איבן אל־חטאב והרון אל־רשיד. אין ערבי, אבל – מלבד חמומי־המוח – שלא יבין היטב, כי גם עומר וגם הרון אל־רשיד לא הגיעו לממלכתם כהרף עין.

טוב ויפה – יעירו רבים; אך מה יגידו תושבי המקום על הרעיונות הנועזים האלה? ההסכם יסכימו אותם הקוראים לעצמם, בקנאותם, אזרחי “סוריה אל־ג’נוביה” (סוריה הדרומית) להיקרע פעם ולתמיד מעל הגוש הערבי הגדול עם חצי־אייו הנרחב?

לדעתנו, אין כל אפשרות אחרת בפניהם. כ“פלאמים” בנוף הבלגי, כ“אירלנדים” בנוף הבריטי, כ“הולנדים” בנוף האפריקי – גם “הדרומיים” בנוף ה“פלשתיני” חלק הנם – אם ירצו בכך ואם ימאנו – מהמדינה החדשה שנוצרה בגאוניותו של בלפור, בחרבו של אלנבי, ברצונו של העם היהודי, בהשתדלותו של וייצמן, ובהסכמתו של חבר הלאומים. כ“יהודאים” במערב ארצנו כן יהיו ה“דרומיים” במזרחה – יסוד הכרחי בהתפתחות הארץ. אל תראום במצבם היום. אל תחשבום בורים ויחפים כולם. בעשר השנים לשלטון האנגלי הם התקדמו ויצליחו למאוד. עם ריבוי בתי־הספר, עם חיזוק החיים הכלכליים, עם פתיחת האופקים לחוץ, עם המשכת השינויים היסודיים בחיי המזרח מתורכיה ועד למצרים – מה יתקדמו ומה יצליחו עוד. שש מאות אלף הם היום. מיליון (אולי הרבה יותר, יחד עם מזרח־הירדן) יהיו מחר! אבותיהם אבותינו, לשונם כה דומה לשלנו, וכובד המרכז לחייהם מעכשיו ולתמיד אתנו יחד. שהרי אין אחד בקרבם וגם בקרבנו אשר יעז להאמין כי מעצמות אירופה תחזירנה את ארצנו זאת לאיזו מדינה מהמדינות המקיפות אותנו תהיינה אלו תורכיה או עיראק, ערב או מצרים.

בחיפה ובתל־אביב, בירושלים ובטבריה – דרומיים ויהודאים מתקרבים כבר אלה לאלה באלפי נימים. באחד ממנאמיו דיבר הנציב־העליון על הצורך ליצור בארץ ישראל “אבותיה (מולדת) משותפת”. אכן, לא הוא היה הראשון לראותה. סר הרברט סמואל הביע דעתו על־כך לא פעם. העברים ילחמו עד טיפת דמם האחרונה לעצמאותם העברית. הדרומיים ישתדלו לשמור ככל האפשר את קשריהם עם אחיהם הערבים. אף על פי כן, כבשוויצריה, הגרמנים, הצרפתים והאיטלקים – למרות הנסיונות שנעשו פעמים רבות לספחם לגרמניה, לצרפת ולאיטליה – כן גם אנו כאן למדינה משותפת ולאבותיה משותפת נדגול.

הנה מדוע עם כל התלהבותי הסוערת ליהודה העצמאית, פלשתיני אני באש לא פחות לוהטה.

*

אחר כל הנימוקים שהובאו לעיל הארהיב עוז להחליט, כי רעיון ה“פלשתיניות המשותפה” לשני יסודותיה הגזעיים של ארצנו ולשלושת יסודותיה הדתיים – נעוץ הוא כל־כך בליבות ההמונים שאין לחשוש לפקפוק וערעור כנגדו?

חלילה!

שהרי עוד בראשית דבר הודיתי מייד, כי הרגש הראשון אשר ירגישוהו הקוראים רובם – בקרב היהודאים לא כל כך אולי כבקרב ה“נגביים” – הוא של התקוממות פתעית נגד כפיית פתרון על שני הצדדים שלא מרצונם הטוב, ומי כמותי יודע גם כן כי עוד שנים תעבורנה בטרם יכירו כל חלקי הארץ – או רוב חלקיה לכל־הפחות – בנחיצות דוריית שכזאת? יחד עם כך חושבני, כי המציאות הנוכחית, עם איטיות גידול הישוב העברי, מצד אחד, והשפעת מאורעות משותפים לכל תושבי הארץ כולם, מצד שני, הם־הם שימהירו את תהליך ה“פלשתיניות” בשנים הבאות לקורותיה העצמאיים. הן אי־אפשר הדבר שצמד אחים יגורו יחדיו תחת כיפה אחת במלחמה נצחית ביניהם; אי־אפשר הדבר, שבחיים יום־יומיים כאלה לא יארעו ענינים שיחשבו בהכרח כמשותפים לשניהם.

הנה הולכים אנו ליצור תאריך משותף חדש לכל האזרחים כולם, ובזה – גם לרעיון ה“פלשתיניות”. בקרוב תונח אבן־הפינה לבנין הנמל הגדול בחיפה. יש בודאי שישאלו: מה ענין בנין נמל ולבעיה מדינית וממלכתית? נראה לנו, כי מכל המעשים הנעשים בארצנו זאת מאז הכיבוש הבריטי לטובת כל התושבים כולם – יצירת הנמל החיפאי הוא המעשה הכביר ביותר ותוצאותיו לעתידות ארצנו מי ישורן? הן דבר אחד ברור לכולנו מראש, והוא – שנמל חיפה יהיה, אם לא הגדול שבמזרח ים־התיכון, הרי לפחות אחד הכי גדולים בצידן של קושטא, פיריאוס, ואלכסנדריה. עשרות ספינות תחתורנה אליו, תפליגנה ממנו, תעגונה בו, והעיר הכרמלית חיפה תהיה אולי היותר פורחת והיותר מיושבת בארץ־ישראל. הישוער, שחיפה זאת תהיה רק לעברים? הישוער, שיהיה מישהו בקרבנו, אשר ינסה לקפח את זכות תושביה האחרים? ואם נמל זה לכולנו הוא, ואם בעיר זאת כולנו נחיה באחווה – האם לא חג משותף יהיה יום הנחת־האבן לבנין הנמל? אם את דעתי תרצו לדעת – הגדול שבחגינו המשותפים יהיה זה, והלואי שעשר, עשרים, השנים הבאות תעניקנה לנו עוד רבים־רבים אחרים שכמותו – כמסילת־ברזל מירושלים לבגדאד, למשל. התזכרו את הרצל וחזונו הנפלא על ראש הכרמל לחיפה המחרית? התראוה בדמיונכם – בעוד שנים מעטות בלבד – כנאפולי האיטלקית ליופיה, כמרסיליה הצרפתית לעושרה – גאון מדינתנו זאת ושעשועיה בעתיד! הנה מדוע מייחל אני, הנה מדוע צריכה כל ארץ־ישראל כולה להתפלל ליום שבו יחנוך נציבנו העליון את הנמל בשם בריטניה וחבר הלאומים, וימליט סוף סוף לתוך מימי התכלת הזכים את הגבול הראשון לרציף ה“פלשתיניות” במימושה זה האיתן, הודות לעזרתה של אנגליה בעמים.

*

אבל, באלה לא די.

מה שצריך לעשותו סוף סוף, מה שצריך לגשמו במהירות הכי אפשרית הוא לאחד את שיטת החינוך במדינת שני הגזעים השמיים, שני האחים הלשוניים – בני אבות משותפים. רק אם נחליט סוף־סוף להכיר באמת הפשוטה, כי לפחות מוסדות החינוך היסודיים למדינה שייכים הם; רק אם נעשה את הצעד המיישע האחד, להטיל את כל הוצאות בתי־הספר העבריים לא על מוסדותינו אנו, כאשר היה הדבר עד כה, בלתי־אם על ממשלת כל הארץ כולה – רק אז נצעד צעדים מדודים לקראת מחר בטוח ושלם. בודאי, את בתי־הספר העבריים שתנהל כנסת ישראל העצמאית, כאשר מנהל כל קנטון שווייצי את מוסדותיו הוא, אלא שהנהלתה זאת תיחשב כחלק מהנהלת החינוך הכללית אשר לארץ, עם חלק מהתקציב הכללי, ולא יקרה עוד הדבר המחפיר, לדעתנו, שרק לדוברי הערבית הרשות להיחשב כתלמידי המדינה, מאין כל איחוד שהוא בין שיטת הלימודים אשר להם ובין שיטת הלימודים אשר לנו. קורטוב של אחדות חינוכית הוא הכרח מדיני, כלכלי וחברתי לכולנו, כגון לימוד מספיק של ערבית ועברית בבית־הספר, וביחוד – הכנה שיטתית של כל ילדי הארץ ברוח ה“פלשתיניות”. עצם העובדה, שהעבריים דואגים לבתי־הספר שלהם בלבד אינה נותנת להם כל זכות להתאונן על מורי בתי־הספר הערביים, המחנכים את תלמידיהם ברוח שנאה והתנגדות לגזע העברי. התוכלו לשער שבית־ספר “ואלוני” ילמד לתלמידיו המצורפתים, כי ה“פלאמים” מזיקים לבלגיה ולהתפתחותה, או כי הגירת “פלאמים” חדשים לארץ צריכה להיות אסורה? בוחר אני לוותר במקצת על עליונות בתי־הספר העממיים שלנו, ביחסם לבתי־הספר הערביים, ובלבד שהדור הבא ילמד, בפקודת הממשלה, כי ה“פוליטיקה” אסורה על התלמידים, כי כל הדתות ראויות לכבוד ויקר, כי כל הגזעים חשובים להתפתחות המדינה, כי עברית וערבית הן שתי לשונותיה הרשמיות, כי יהודאים ו“נגביים” עתידים לחיות בה עד אחרית הימים באחווה ובשלום. רק בעשותנו זאת יוכלו העברים להתקדם בארץ גם אם יהיו בה המיעוט לעת־עתה וה“נגביים” לא יחששו לחייהם העתידים, גם אם יגיע תורם להיות בה המיעוט ביום מן הימים. הצריך אני להוסיף, כי לא יהיה עוד כדבר האיום הזה בארצנו, שפקיד מפקידי הממשלה לא ידע את אחת לשונותיה הרשמיות. מה שהושג כבר במסילות־הברזל, בדואר, במברקה, בשח־רחוק – אף במכס ובבתי־הדין, לפעמים – יושג בכל מחלקות הממשלה כולן, מהמשטרה והצבא עד לאויריה ולימיה. בקיצור: חוק חשבוני חדש ניצור בארצנו והוא – כי שנים הם בעצם אחד.

מובן הדבר מאליו, כי מדרשות ומכללות תשמשנה ברובן קניינו העצמי של כל אחד הגזעים המאוּחים, ואותו הגזע שיידע לפתח את מוסדותיו העליונים ביותר הוא־הוא שיכריע ביחס לתכניתו ורוחו גם להשפעתו על כלל העם.

*

לא לשם התפלספות גרידא כתבתי את דברי אלה; הן עוד לפני שבע שנים נתפרסם בשבועון האנגלי “ניו־פלשתיין”, – עתונה הרשמי של הסתדרות הציונית האמריקנית – מאמרי הראשון בנושא זה בשם The free state of Palestine ושבו גירענתי את מחשבותי המובאות במאמר זה. כשנה אחר־כך פירסמתי ב“דואר היום” שלושה מאמרים בשם “עבר ועבר” – ואחריהם ב“הצפירה” הוורשאית, “מנורה” הצרפתית, ושוב באותו “ניו־פלשתין” שורה של מאמרים על הצורך שארצנו תלך בעקבות שווייצריה או בלגיה. כי וותר לא ויתרתי מעולם על יהודה העצמאית בקרב המדינה המשותפה – אין כל צורך להדגיש, היות שמאז ומתמיד היה חלומי ממלכה יהודית נרחבה, מהתיכון עד לנהר־הפרת, ומהלבנון עד לתעלת־סואץ, כאשר תיארתיה במאמרים לבלי גבול. אם ל“פלשתיניות” אני איפוא כפי שביארתיה לעיל, הוא רק מפני שמאמין אני באמונה שלימה כי זוהי ורק זוהי הדרך לגישום חלומנו הסופי. ה“פלשתיניות” היא יורשתה הטבעית של הציונות בצעדה השני של אדמתנו זאת, באשר אם מובן הציונות היה בעיקר ההכנה לציון וההליכה אליה, הרי “פלשתיניות” מובנה הפרוזדור האפשרי לציון הבנויה.

כדברי “פאוסט” של גטה: “בראשית היתה רק המילה” – הציונות (או יותר נכון – חיבת־ציון הפעוטה לחובבינו הראשונים), עם שאיפותיה למדינה שלא היתה לנו בה גם אמה על אמה. על צד האמת, גם עכשיו עוד אנחנו בראשית הדברים, אלא שצועדים אנו כבר צעדים ממשיים ורשמיים על אדמת ישראל מלפנים, עם שני האחים, בני אותם האבות, שיחיו זה בצד זה באחווה. כי כור התאחוות זאת יביאנו לאחרית רצויה, לאותה “אחרית הימים” שאליהם געגועינו השוקקים.

בשביל כך אינני ירא לחזות מעכשיו את היום שבו יושיטו דוברי־ערבית את ידיהם לדוברי־העברית באחווה אמיתית; בשביל כך מאמין אני באמונה שלימה כי בעצם עינינו נחזה כולנו מתנופף על כל מגדל ובית, בכל ערי הארץ וכפריה, לא דגלה של אנגליה, כהיום, בלתי־אם הדגל המשותף לכולנו בתכלת רצועתה ממעל, בירקרק רצועתה ממטה, על פני שדה לבן שבמרכזו יחבוק מגל הסהר המזרחי את הכוכב המשוייש למגיננו הדוידי, ובזוויתו העליונה ה“יוניון ג’ק” האנגלי – כבאפריקה הדרומית היום. מובן, שבתל־אביב ובכל כפרינו אנו יתנופף דגלנו התכול־לבן בצילו של הדגל המשותף.

זוהי “פלשתיניות”. זוהי ציונותי.

ד“ה, כ”א בשבט תרפ"ט – 1.2.1929

כל ארץ־ישראל כולה – עם ישובה היהודי בראש ובראשונה – עקבה בענין אחר שביתת הנהגים היהודית־ערבית, שלא ידעה כמותה בכל קורות ארצנו לפני־כן, וה' הוא היודע כי לא חסרי שביתות היתה ארצנו עד כה. זאת ועוד: אפשר לומר כי בפעם הראשונה בחיי הארץ נטו ההמונים הרחבים אשר לישוב הזה, ברובם המכריע, ערבים ועברים כאחד, לצידם של השובתים המשותפים, ולשאחרי תעתועים לאין־קץ הוכרזה השביתה המצופה, למשך ארבע־ועשרים שעה אמנם, הרגישו מיליון האזרחים את ליבותיהם פועמים בהלם מדוד ונפלא, אשר העביר בכולם גלים רועדים לסיפוק נפשי יוצא מן הכלל.

מה הן הסיבות לכל אלה? מדוע רק הפעם ולא תמיד?

אלפי תשובות יש לשאלות אלו, ועוד תישפך דיו רבה להשטיחן על גליונות העתונים והחיבורים להבא, אך התשובה הבולטת ביותר, הבוקעת ועולה מכל פה, הקולעת אל המטרה מייד, היא רק אחת: סוף־סוף נפתחה הדלת לאחדות הגזעים על אדמת כנען העתיקה, ורוח שפיים עבר דרך בה, בשפע מרנין ומחלים, אם לא לטאטא עד היסוד עדיין את האוירה המורעלה שעטפה את החדר מזה כבר עשר שנים…

בודאי: לאחר מעשה, וביחוד לאחר ההחלטה הנבונה מצידם של מנהלי השביתה, עם חסן צדקי אל דג’אני בראשם, שידעו לבלום את סערתם הצודקת ויסתפקו בשביתת־מחאה בלבד – שוב מרימים נרגנים את ראשיהם למצוא דופי בתנועה היפה, אשר איחדה הפעם את הערבים והעברים לגוש איתן אחד. מתוך דברי ה“ג’אמעה” ביחוד, בטאונו של המופתי, ניכרת האכזבה הרבה על אשר לא שימשה שביתת הנהגים בסיס וקרקע לתנועת־מרד כללית. במילים ברורות למדי מבאר עתון המופתי לקוראיו, כי אמנם היתה זאת “הפעם הראשונה, שחלק גדול של יהודים וערבים באים לידי הסכמה ביניהם, ולו גם על ענין מסוים”, ולאחר שהוא מוסר ידיעות מגמתיות־כוזבות שמטרתן לעורר בקרב הערבים חשדות־הבל, כאילו הושגו הכספים לקיום השביתה המשותפה ממקורות “בולשבים” ו“ציונים”, פונה הוא לנהגים הערבים ומייעץ להם לבל ימשיכו את “ההסכם” הזה עם היהודים להבא, יען הוא “חושש שמא יגרור הסכם זה הסכמים אחרים בין הערבים והיהודים, שהמתווך ביניהם יהיה כספי היהודים ואנשים אחדים נעדרי מצפון מבעלי־הפניות שבין הערבים”. כוונת ההערות הללו היא לשים לאל כמובן את המאמצים היפים הראשונים בדרך ההתהבנות לשני העמים היושבים בשכנות הכרחית בכמה וכמה מערי הארץ ומכפריה העתיקים והחדשים, ועוד נשמע דברים שכמותן לרוב גם להבא.

כל אלה לא יוכלו למחוק את העובדה שנעשתה, ולא יעצרו כוח עוד לחסום שוב את הדלת שנפתחה. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ארץ־ישראל בהמוניה הרחמים עייפת זעזועים היא לבלי־די. היא רוצה להתנער ממשא כבד של שנאה, נקם ונטירה, ומטרתה החבויה והאמיתית היא לחזור לאט־לאט אך בבטחה למשטר תנועה, עבודה ופוריות. מכאן הפתאומיות להסכם הנהגים העברים והערבים, שהצליח מעבר לכל המקווה. מכאן גם כריתת־הברית המיוחלה בין ספני יפו ותל־אביב, מכאן היחס הטוב והידידותי שבין שני אזורי הנמל החיפואי. מכאן התגברות הידידות והאחווה בטבריה הגנדרנית והצוחקה. מכאן מה שיתהווה עוד מחר, מחרתיים, בשנים הבאות עלינו לטובה.

“נתכלכלה!” קראנו על עמודי עתון זה ימים רבים לפני הסכמי הנהגים והספנים. ואמנם זאת היא ההרגשה הרווחת בקרב כל האזרחים.

אם ירצו בכך רודפי־הבלבולים ואם לא ירצו, ארצנו הולכת הלוך והתכלכל מיום־ליום יותר ויותר.

ובכלכלתה זו הבריאה והרעננה גם תשועתה המהירה והמלאה.

*

ואולם מה שנתן ל“התכלכלות” ארצנו המשותפת את ערכה הגדול והמכריע הוא התקדים שהונהג בהסכמים הנזכרים לעיל.

בעניני כלכלה, אדונינו עורכי ה“ג’אמעה” וה“פלשתין”, אין מה שאתם קוראים לו בהתמדה מעייפת ומטרידה בשם “רוב” ו“מיעוט”. בעניני כלכלה יכול הרוב לפעול הרבה פחות מהמיעוט, ופעמים רבות, כמעט תמיד, עשוי מיעוט נמרץ, תוסס ויודע את אשר לפניו, לעזור בדרכים בלתי־מקוות לרוב קצת רשלן, לאוט ו“שמח בחלקו” אולי יותר מדי. על סף שלושה חלקי עולם יושבים אנחנו כאן, וחרף המשבר העולמי הנורא אשר נגע בארצנו גם היא אין דבר המפליא את מבקרינו מחוץ כהתפתחותנו בעשר השנים האחרונות. ירושלים היתה לבירה יפהפיה ומאוכלסת. תל־אביב צועדת צעדי ענק לקראת עתידה המזהיר, נמל חיפה חובק כבר במעגנו הקוסם אניות גדולות למדי ומסילת־הברזל הבגדאדית אינה עוד חלום. תהי דעתנו על תכנית הפיתוח מה שתהיה הריהי עומדת בשערינו כמציאות המחר. רוטנברג מקוה להעניק לנו את חשמל הירדן בחצי המחיר העכשוי, ואשלגי ים־המלח כבר הגיעו ללונדון, אם כי בכמות קטנה, לעת־עתה. לפני יומיים שוחח כותב טורים אלה עם אחד הפקידים העליונים השוקד על התכלכלות ארצנו, ומעל מפת הארץ, כפי שמוסמרה על כתלי משרדו, הראה את כל הנגב הגדול “שאין ערוך ליופיו – קרא האיש בהתפעלות – ועל הכל בעושרו: נפט, פוספאט, ונחושת הם מקטני אוצרותיו, ולכשיתממש זכיון הדיוג בעציון גבר, ליד עקבה, תהיה ארץ־ישראל – כה הצהיר בהתפעלות – לכנען חדישה ואדירה”…

ובכנען חדישה ואדירה זאת, שבה תתפוס יהודה העצמאית באזוריה העברים מקום יותר גדול ויותר מקיף מכפי שנוכל לצייר לעצמנו ברגע זה – לא ישתלט עוד אחד העמים על משנהו. כבקרב כל בית משפחה כן גם ב“פלשתינה” זאת לא תהיה כל פדות בין אח לאח, בין אחות לאחות. הבכור יזכה אולי – על צד האמת הרי זכה כבר בשל התרשלות הצעיר – בחלקה קרקעית יותר גדולה, בנכסי־צאן־ברזל יותר מרובים. אבל, בכל שאר ענפי הפעולה והיצירה, לא הזכיה היסודית היא אשר תכריע, בלתי אם ההבנה, העבודה, הרצון. זכות שווה לשני האחים, לשתי האחיות. זכות שווה בשפה, בחברה, בחלוקת העבודה, בהנהלת הענינים הפנימיים והחיצוניים. כבימי אברהם ולוט בן־אחיו, שחילקו את הארץ על בסיס שוויון גמור ובהתאמה מראש, יען “כבדה מנשוא את שניהם” במקום אחד ובעונה אחת, כן גם היום יהודה וישמעאל, והכלכלה היא־היא אשר תסול לפני שניהם את הדרכים הישרות והבטוחות להתפתחותם העתידה – דוגמת מה שאירע בימים אלה בשניים מעורקי החיים למדינתנו המתחילה – הספנות והנהגות.

מחר, היו־נא בטוחים, יוכרחו הפרדסנים, ערבים ועברים, לבוא גם הם לידי הבנה מתואמת ופוריה.

מחר, היו־נא מוכנים, נושיט יד איש לרעהו בענין תחנת מסילת־ברזל ליפו־תל־אביב, בענין מוצא שווקים מיוחדים למוז הארץ־ישראלי, בענין ניצול הנפט המקומי לטובתה של כל הארץ, בענין קביעת סידורי אחווה וידידות בשאלת התיירות, מקור ברכה אל־שני לאדמת האבות, לבלתי תישאר בידים מצומצמות, בידים צדדיות בלבד.

כן. צעד צועדת הכלכלה, ושום דבר לא יעצור בעדה – אפילו המופתי ונאמניו האחרונים…

*

מזה ארבע־חמש שנים נתכנסה בארצנו חבורה קטנה, שחבריה מעטים אך עקשנים. היא מטיפה לעם העברי בארצו, בעל־פה וגם באמצעות חוברות וספרים, להגיע ל“ברית־שלום” עם שכנינו הערבים. עצם המטרה מאתנו ילידי הארץ נגנבה. הן אנחנו הצגנוה כדגל לפעולותינו כאן למן היום הראשון ליצירת “דואר־היום”. הן על ידינו, אזרחי הערים והמושבות, נעשו המאמצים הראשונים להתקרבות שני הגזעים ולהתיידדותם. בקול רם קראנו תמיד, כי כל זמן שלא תימצא הדרך ליישוב הסכסוכים בין יהודה לישמעאל מחוץ להשפעת האנגלים, לא תדע ארצנו מנוחה.

אלא מה? שמעולם לא התכוונו, אנחנו הילידים למדיניות גלותית, התרפסותית; מעולם לא הטיפונו להרכנת ראשי העברים בפני אחיהם הערבים, מעולם לא הצטחקנו לשכנינו אלה כשמפיותיהם קללות וזלזולים.

שאלו את הערבים עצמם והגידוכם, מה רב הנזק שהזיקו לכל ענין ההבנה עם הערבים אנשי “ברית־שלום” בתעמולתם חסרת הגאווה ועקרת־ההגיון. הן מסוכנים הם, בעיני ה“פלשטין”. למשל, יותר מהרביזיוניסטים עם כל סערתם, דוקא בשל מוכנותם לכל ויתור שהוא הנחשב בעיניו ל“עורמה מדינית מסוכנה ומשפילה”.

כאבותינו הקדמונים קוראים גם אנחנו: אל־נא תכריזו יומם ולילה שלום, שלום לכשאין שלום.

“ברית־שלום” בצורתה הידועה – עם מגנס, ברגמן, הנס כהן ור' בנימין בראשה – אינה אלא בדותה, אלא הבל!

הברית שגם אנו שואפים לה, שכל ישראל ישאף ויתגעגע אליה בכל לב, לא תהיה אשר היא צריכה להיות, כל זמן שיסודותיה לא יהיו מבוססים, איתנים, גאים.

הברית העתידה בין הערבים והעברים לעתיד לבוא – והיא בוא תבוא, האמינו־נא! – לא תדע הפלייה בין שני העמים, שההשגחה עצמה הטילה עליהם חיי שכנות ושותפות; ברית־אחים בכל השאלות, בכל הענינים, בכל ההחלטות; ברית־אחים, שתיכרת בין־הבתרים, מתוך צורך חיוני והסכם הדדי, על יסודות ויתורים קרקעיים מצד האח הגדול וכספיים מצד האח הקטן.

ברית משולשת – עברית, מושלמית ונוצרית – שתחזיר לארץ קסומה זאת את ימי יפעתה מלפנים, לתועלת כל המזרח הקרוב כולו.

ד“ה, כ”ז באב תרצ"א – 10.8.1931

לשני דברים סייעו הרביזיונסטים בתכסיסיהם, לפני התפוררותם המפתיעה, והם – בחירת מנהיגות אפסית וממויימת ודחיית ההגדרה הסופית למטרות הציונות.

המנהיגות החדשה לא תוכל, גם אם תרצה, לקבוע מדיניות לא־וייצמנית. צל־הענק של המנהיג הקודם לא יסור מעליה גם לרגע קל, ויפה סיים ניידיץ' הפיקח את הערותיו לאחד העתונאים, באמרו: “הכנסיה הי”ז רצחה אדם, אבל לא הרגה את שיטתו“. על כורחם ושלא מרצונם ייתלו גם סוקולוב בשבעים שנותיו, וגם חבריו הננסים, ברובם, באילן הגדול אשר עודנו מושרש עמוק־עמוק בקרקעו המייחלת לפעולות חדשות. מדי פרוץ משבר כלשהו בתנועה המזועזעה ייאספו מסביבו ויאחזו בכנפי בגדו לקרוא לו בקול אחד “קצין תהיה לנו, חיים!” זוהי התוצאה היותר בולטת לכנסיה האחרונה, ובשבת ז’בוטינסקי בודד וגלמוד בחדרו אשר בפאריז, עליו לתהות במרירות ב”חאראקירי" הפנימי הזה בעצם השפעתו האישית: עם רציחת וייצמן לשנתיים ימים לכל היותר, התרצחו גם הוא וגם שיטתו לימים רבים מאוד.

יותר חשוב, אבל, בעינינו הוא אומץ־הלב שגילתה הכנסיה, בשיא רגעי טירופה, לדחות בשתי ידים את ההגדרה הסופית. נושאי־כליו של מנהיג הרביזיוניסטים טוענים כי גרמו לכך “מברקי־הבגידה” אשר הגיעו לבאזל בשעה אחרונה להבהיל את הכנסיה האומללה בהתראות שוא. הצדק אתם אולי, ואולם אין טענה זאת סותרת את עצם העובדה. מדוע לא ידעו גם הרביזיוניסטים להציף את הכנסיה ב“מברקי־גבורה” כדי להסעירה עד לידי התלהבות אל־שניה? מדוע הוקיעו לעיני רואיהם הנדהמים רפיונות וניגודים פנימיים, שהבאישו את ריחם, ברגעים האחרונים אף בעיני תומכים מובהקים כדה־האז, סטיפן וייז, יוליאן מק ורוב חברי “המזרחי”? אם כה ואם כה – “אוי לקדרה”, ולכל הלהג על “רוב עברי מיידי בשני עברי הירדן”, כשאין זיק של תקוה ליצור רוב עברי אף מעברו האחד, המערבי, במשך חמישים השנים הבאות עלינו לזעזועים ולמשברים. אך אילו כינס ז’בוטינסקי, כדעתו הראשונית, את ה“יודנשטאמנל־קונגרס” מייד לאחר קריעת כרטיסי הצירים וזריקת “המטבע התקציבית” בפני אויביו, ולאחר הכרזת ההגדרה הסופית הנזכרת, אילו יצא חוצץ בראש צה“רו ובית”ריו לאסוף מחנה גדול של חלוצי־מייד ושל בני יהושע, כי עתה היו פני הדברים משתנים אולי גם בלונדון וגם בירושלים שתיהן. אבל, מה לעשות, אם מכל ההמולה אשר קמה באולם הכנסיה באותו “השחר האפור” – כפי תיאורו המקסים והמדאיב של אורי קיסרי בכתבתו ל“דואר היום” – נשארו רק מחנק האבק וצחנת החרפה העוטפים את כולנו עד למרירות וליאוש, כמעט.

*

אפס, אם למרירות יש אמנם מקום במחנותינו – ליאוש בל ניתן את ידינו בארץ־ישראל. כי בנפשנו הוא.

ויאוש, ההגידו־נא, למה הוא?

הנה רואים אנו בעצם עינינו, כי אין השד שחור כפי שתיארוהו לפנינו. איש מאתנו לא ירצה להסתיר את האמת כמות־שהיא, ומי מאתנו יכחיש את האפשרות שבאחד הימים יתחדשו פעולות התקפות, התנפלויות שיחזירונו לימי האודם של אב תרפ"ט – מבלי להרתיענו, כמובן, אף כחוט השערה? אף־על־פי־כן, כל אותם הרואים נכוחה בקרבנו, כל אותם העוקבים אחר הענינים לאשורם, כל הקוראים את הדברים בין השיטין, יודעים אל נכון, כי דבר מה שונה כבר בארץ הזאת מאז “הספר הלבן” לפאספילד. רתיעות תהיינה גם להבא. הפתעות לא תימנענה מאתנו אולי גם מחר, אך הראו נא לנו עם אחד בעמים שלא ידע אבני־נגף בדרכו קדימה, שלא זכה להפתעות בתקוותיו המעפילות. אגיד עוד יותר: לדעתי, אוי לה לאומה המצליחה תמיד. אוי לה לממשלה שאינה יודעת לסגת בשעת הסכנה. נסיגה אינה תבוסה והסתגלות אינה התרכּנות. אדרבה – כגשר ההוא, שמהנדסיו מוכרחים לגמשו עד למידה ידועה לבל יתקעקע פתאום, כן גם עם השואף לדרורו חייב להתגמש בהליכותיו המדיניות ובתכסיסיו המלחמתיים.

הצהרת בלפור האנגלית לא הביאה לנו את הגאולה השלימה. כל הכופר באמת זאת כופר הוא היום בעיקר. אך הסיבה לכשלון ההצהרה הבלפורית האנגלית אינה אך ורק ברמיית הממשלה הלונדונית ובנרגנויות הפקידות הירושלמית. יהי־נא העוז בליבנו לוידוי, ונכריז־נא גבוהה־גבוהה, למרות החשש פן יאזינונו בגת, כי הסיבה האמיתית לכל צרותינו עד היום היתה, שיחד עם השגת מיסמך אנגלי לביתנו הלאומי לא השגנו גם – ואולי דוקא – מיסמך ערבי. מה שהבינוהו ברנדייס ופרנקפורטר בהישמעם עוד בימי המלחמה העולמית לעצת אחדים מבני ארץ־ישראל הנועזים, ואהרון אהרונסון בראשם, לא היבנוהו – כהודאת עצמם – וייצמן וסוקולוב שניהם, ועוד יבוא היום אולי לספר כיצד נתמזמזו כל מאמצי הציונים האמריקאים מסביב לועידת השלום בפאריז בשל עיוורונו של סוקולוב, העומד כיום – הודות לז’בוטינסקי – בראש התנועה הציונית העולמית, גם כראש הסוכנות היהודית לארץ־ישראל. רק הוא האשם בדבר, שפרנקפורטר קיבל אז מידי המלך פייצל (האמיר פייצל בימים ההם) רק איגרת־אהדה ולא “הצהרה ממלכתית”. רק הוא האשם, שראיונו של אותו פייצל עם ברון ג’ימס דה־רוטשילד, בארמונו הפאריזי, נגמר במחמאות סתם ולא ב“ברית האחים”. רק מאמץ קטן אחד בכיוון הרצוי ואמונה פחות איתנה בכל־כוחיותם של לויד־ג’ורג', בריאן, וילסון ואורלנדו, היו משנים את פני הדברים, ורעיונו של הברון ג’ימס לבנות בירושלים ארמון משוייש לממלכה יהודית מיידית לא היתה נופלת במים זידונים…

*

מה צריך, אם כן, לעשות כדי לתקן את הטעות שנעשתה בקלות־ראש כל־כך מפתיעה?

צריך לחדש את המשא־והמתן להשגת אותה ההצהרה הבלפורית הערבית, שממנה יכולת העבודה הגלויה והשלומית, לקראת העתיד העברי המיידי.

ומובן, שבמשא־ומתן זה לא יהיה כל מדרך־כף־רגל למנהיגי “ברית־שלום”, שלהם ורק להם חייבת תנועתנו את מירע יחסיה עם הערבים. אינני ירא לומר, כי אלמלא תעמולתם המתרפסת, אלמלא נכונותם לכל הכנעה, לכל התפייסות, לכל התמחקות, כי עתה לא היינו רחוקים מאוד מקשור קשרי התהבנות והתיידדות עם הערבים שכנינו. כחברי “אגודת ישראל” ההולכים אל המופתי ללחוץ את ידו גם בשעות התקפותיו הסוערות נגד ביתנו הלאומי, כן גם חברי “ברית שלום” בהכרזותיהם השונות. מכל שיחות כותב הדברים האלה עם אותם מראשי הערבים, שההסכם עם העברים אינו להם לזוועה, חוזר לבלי־סוף הנימוק הטיפוסי הזה:

־ אבל, “ברית־שלום” מסכימה לבריתיה (פדרציה) ערבית. היא מסכימה למועצה מחוקקת משותפת. היא מסכימה לדו־לאומיות במובנה הערבי, של רוב ערבי וזכויות מיעוט ליהודים אשר בקירבו. היא מסכימה להחלפת המטרה המדינית של הבית הלאומי במטרה רוחנית בלבד. היא מסכימה אפילו ליצירת הטיפוס החדש, הטיפוס היהודי־הערבי. כל בני ארץ־ישראל ייהפכו ליהודים־ערבים, כיהודי אנגליה, שהנם אנגלים, וכיהודי איטליה, שהנם איטלקים…

*

חן־חן!

אם זהו ביתכם הלאומי, אדוני ה“ברית־שלומיים” – למה היה לכם לבוא ארצה־ישראל? למה לא הסתפקתם בליטא, בפולניה, ברומניה, ביוון, בגרמניה ובאוסטריה, אפילו, שבהן מעיזים היהודים להיבדל לעם מיוחד – העם היהודי.

לא.

עם כל גזעיותנו המשותפת, לשונותינו הדומות זו לזו, געגועינו לעבר מזרחי מזהיר – אין ברצוננו ליהפך לערבים.

לזאת לא יסכים הישוב, ברובו המכריע, לעולמים. ואותם ממנהיגי שכנינו המוכנים גם היום למשא־ומתן מחודש עם מנהיגינו אנו, יודעים היטב כי ראש וראשונה לכל דרישותינו – עממיותנו המיוחדה – עצמאותנו המלאה.

הצהרה בלפורית ערבית צריכה, איפוא, להכיר בדרך גלויה ועל בסיס הסכם הדדי, באותו הבית הלאומי שהבטיחוהו לנו אנגליה וצרפת, לראשונה, וארבע וחמישים חברות חבר־הלאומים אחריהן.

הצהרה בלפורית ערבית מוכרחת איפוא להסכים לויתורים קרקעיים לטובת העברים, תמורת ויתורים כספיים לטובת הערבים. גם לפתיחת השערים לרווחה בפני עולים חדשים – למשל, 88,000 היהודים הבגדאדים, 50,000 היהודים הסורים, 90,000 היהודים הסלוניקיים, 40,000 היהודים התימנים, 150,000 היהודים התורכים – עולי־בבל חדשים לביצור יהודה השלישית…

תאמרו: והיכן הם הערבים, שיעזו לתת לעם העברי את ההצרה הבלפורית הערבית? לזה אענה: והיכן הם העברים שיעזו להיכנס במשא־מתן מסוג זה בהחלטת אראלים? בו ברגע – הבטחתיכם – שמשני הצדדים תימצא ההעזה, והמנהיגים יהיו מוכנים להושטת ידים אלה לאלה – תימצא הדרך לישועה, וההצהרה הבלפורית האנגלית תצלול אז בתהום הזכרונות הדוריים…

דרך אחרת אין.

ד“ה, י' בתשרי תרצ”ב – 21.9.1931

¹

שני שבועות עברו מיום שנכנסו הצרפתים לדמשק, ובאופק הסורי הקרוב שלום ושלווה. מה שראינו בימי המלחמה העולמית, בשעת כניסתה של תורכיה לתוך המדורה הכללית, כשקיווה ממנה הקיסר וילהלם התקוממות מיידית של האישלאם כולו, ראינו אף עכשיו: הערבים לא הרימו את נס־המרד בחורן, מוסטפה־כמאל לא הספיק להביא את הבולשבים דרומה, הבדווים לא שלחו את מאות אלפיהם מנקיקי המידבר, ומלך חיג’אז, אביו של האמיר פייצל, הסתפק במחאתו הרשמית גרידא. גם הפעם הוכיח המושלמי שהוא בטבעו נכנע למה שנגזר עליו משמים ושהוא מקבל את הרעה מבלי התמרמרות יתירה: “הן שלוש מאות מיליון מושלמים יש בעולם ויום יבוא וגוש עצום זה ייקום את נקמתו” – כן מרטן הערבי מבין שפתיו הנשוכות, ועובד הוא הלאה את עבודת יומו.

צריך להודות ש“הכנעה נאה” זו יש בה הרבה מן היופי והגדלות, אם כי לא רבים הם העמים – ואנחנו בתוכם – העלולים להסתגל אליה בנקל. לחשוב שבאירופה המזרחית נדחקו התורכים לקצה חרטומה אשר ליד הבוספור ושצ’טלג’ה, מרחק שעה ממנה ברכבת, היא עיר־הגבול במערב, כשצבאו של סולימן הגדול לפנים רדה בבודפסט והגיע עד לחומותיה של וינה; לזכור שהבנין המוחמדי העצום עמד על אשיותיו בליבה של פרס, ליד איספהאן, ובירכה של צרפת, ליד פואטיה – ושהיום רק מכה ומדינה, בממלכה עשירת קרנים זו, נשארו מבצר הערביוּת. לחשוב ולזכור כל אלה ולשאת את משא־הכאב מבלי צעוק “אויה” – כמה כיבוש־יצר יש כאן, ובמידה רבה – כמה גבורה!

אלו הן, בלי־ספק, קצת מההירהורים המתרוצצים במוחו של האמיר פייצל, כשעיניו משוטטות מחלונות מקלטו, אשר בעכו, אל פני הנמל הכנעני העתיק, ובפעם הראשונה אולי מיום שהחל לחלום, בעודנו תלמיד בקושטא, על תחיית עמו האהוב עליו, יודע הוא מנוחה של עיון ופילוסופיה.

שהרי הרבה־הרבה למד הנסיך האהוד הזה בשש השנים האחרונות. מגדולי החולמים הערבים היה, מאותם שהרגישו בעורקיהם את דמי מוחמד ועבד־אלאמלך, עומר והרון־אל־רשיד, ובחובו אצר כוחות־איתנים של דחיפה ופעולה. בצדק חשב פייצל תמיד, שלא לשולטאן בקושטא היתה שייכת עטרת האישלאם אלא לאביו חוסיין, ובצדק רב יותר מצא שלא מהתוגרים נשקפו עתידות לערביוּת ולאישלאם אלא מאחיו ללשון ולדם – הערבים עצמם. ולכן, למרות חינוכו התורכי והמחמאות אשר הוקף בהן בכל החוגים הקושטאים, לא חדל פייצל מרכז את כל מחשבותיו לעומת נקודה אחת: חרות ערב.

והנה הגיע הרגע המקווה, המלחמה העולמית הוכרזה, ותורכיה נכנסה לתוכה כבעלת־ברית לגרמניה. מיד ביאר פייצל לאביו, שהיה אז רק “השריף” ממכה, כי זו היא ההזדמנות היותר נוחה לפעולה מיידית: השולטאן בחר בגרמניה – הוא ואביו יבחרו באנגליה, והיה כי ינצחו האנגלים – ובזה לא פיקפק אף לרגע קל – ידרוש מהם הוא את שיחרור ערב לא בלבד, אלא את אחדותן של כל המדינות הערביות.

אפס, הטעות היסודית שטעו בה הערבים מתחילתם היא־היא שדחפה גם את פייצל לחלום יותר מדי. אכן, את חבלי ספרד לא ביקש לכבוש שוב, וגם את מרוקו ואת אלג’יר, את תוניס ואת טריפולי, ואת מצרים גם היא לא הכניס לתכנית תקוותיו. לעומת זאת הודיע בגלוי לכל מי שאבה לשמוע כי באסיה עצמה כל אשר בשם ערבי ייקרא – למדינת ערב הגדולה ייחשב. על־ידי כך התנגש מיד באנגלים אשר בעדן ובעומאן, בציונים אשר בארץ־ישראל ובצרפתים אשר לא נכנסו עדיין ביירותה, ובסיס בניינו נזדעזע עוד מראשיתו.

עם כל־זה דומה היה כאילו התגלגל הכדור הערבי קדימה הודות להתלהבותו של האמיר פייצל, שידע לדבר ולהקסים. רוח של לאומיות נשבה בכל שדרות הערבים אשר במזרח. חיג’אז עצמה הוכרזה חופשית, “השריף” עלה על כסא־המלוכה בהסכמת אירופה, דגל ערבי התנופף על פני מגדלים ומבצרים ויהי לנס לבני־ערב בכל מקום, והאמיר פייצל, על סוסו הלבן, דהר צפונה תמיד, בראש חילותיו, קדימה לעומת עיר־היופי דמשק, אותה העיר הנפלאה שמתוכה הגיח הכוח הערבי האמיתי לכל קצות העולם.

ההצלחה עברה כל גבול, ואילו ידעו הערבים לבלום את רוחם בעוד מועד ולהסתפק ב“שלל” העשיר הזה כי אז הוסיף המלך פייצל לשבת עוד היום על גדות האמנה והפרפר. אך בהצלחה זו עצמה היתה טמונה גם סכנת ההגזמה, ומתוך דרישות צודקות בעיקרן התפתחו תביעות שלא הגיע זמנן בשום־אופן. שהרי, דבר אחד שכחו הערבים בכל הענין: את חירותם זו השיגו הפעם לא רק בכוחות עצמם, אלא בכוחות עוזריהם האנגלים והצרפתים. אלמלא אלנבי בארץ־ישראל, ד’ספרה בסלוניקי ופוש בצרפת, כי אז לא הוכתה גרמניה, לא נשברה תורכיה, לא שוחררה סוריה – ופייצל היה נשאר בנו של ה“שריף” במכה ובמדינה.

טעות יסודית זו היא־היא אשר הוליכה את הערבים שולל, ותעוור את עיני ראשיהם ומנהיגיהם. “סוריה רבתי המאוחדת”, למן הררי הטורוס ועד לתעלת סואץ, למן ים־האדום ועד לנהר הפרת, לא מצאה חן ביותר בעיני אותם העמים שלהם ענינים במזרח, ולמן רגע הכתרתו של פייצל כמלך על סוריה גדולה ונרחבה זו, החלה לגבי הערבים תנועת הנסיגה. וכאן יש להצהיר בכל תוקף: לא פייצל הוא האשם בזה. דוקא עכשיו, שאין הוא מולך בדמשק; דוקא עכשיו, ששוהה הוא בעכו, בערב שובו לחיג’אז, ־ דוקא עכשיו טוב להעיר, שאילו שמעו הערבים לעצתו של מי שהיה מלכם הנבחר כי אז לא אירעו המאורעות האחרונים, והכל היה נשאר בעינו כמקודם.

מי שראה את פייצל בפאריז, מי שפגש בו בבתים פרטיים, מי שדיבר עמו פנים־אל־ פנים, באין איש מסביבו, ידע כמה טוב ורך, כמה עדין ונעים היה הנסיך הערבי הזה בכל אשר עשה. אכן, את הערבים אהב לפני כל; אכן, את טובתם הם דרש בראש ובראשונה. אלא, שמוחו היה בריא, ועינו השחורה חדה, וידו הדקה זהירה, ולכן ידע הוא מה שלא אבו תומכיו לדעת ולהבין כלל־ועיקר. מפני כך ניסה פייצל לבוא לידי הסכמה עם המעונינים במזרח הקרוב – עם האנגלים, עם הצרפתים, וגם – עם הציונים.

ויען החליטו בדמשק אחרת – יושב היום פייצל המלך בגלות עכו העתיקה, אותה עכו שהדמשקאים דרשו להיותה שלהם, ושמפני שאין היא שלהם מצא בה מלכם הנודד מקלט לנפשו ולרוחו.

הוי, לוא אפשר היה להשיב את הענינים לקדמותם; לוא אפשר היה לשמוע לקולו של פייצל; לוא אפשר היה להסתפק בסוריה גדולה – אם כי לא “מאוחדת”; לוא אפשר היה ללאט ולא להחיפז – צעד אחר צעד, ולא צעדים גסים קדימה ואחריהם צעדים יותר גסים אחורנית, כי אז…

ככה חושבים היום רבים בדמשק, בהתבוננם אל דגל צרפת המתנוסס לרוח עירם. ככה חושב בודאי גם האמיר פייצל, כשבקרבתו משתקשקים הגלים ללחוש באזניו:

− עוד אפשר לתקן את המעוות, אם רק ידעו הערבים אחיך לרצות מעט ולעשות הרבה.

ד“ה, כ”ה באב תר"פ – 9.8.1920

סוק־אל־גארב, לבנון

יושב אני, מזה ימים אחדים, על מרפסת המשקיפה אל אחד המראות היותר נפלאים בעולם. מרחב ימי ויבשתי עצום, שתחילתו הגלויה בצפונה של צידון וסופו הטמיר בדרומה של טראבלוס המזרחית – משתטח לעיני המשקיף כבמפת־קסמים. התכלת היותר מוזרה, בחליפותיה בוקר, צהרים, ערב ולילה, וירקרק היותר עשיר בחולות, בשפלה, בגבעות ובהרים, מתלכדים כאן למזיגה מלאה שאין ערוך ליופיה ולתפארתה בכל המזרח הקרוב, מחוץ לארץ־ישראל שלנו. לא עוד, אלא שלרגעים מגיעים המראות השונים לידי בוהק טבעי שכזה, ביחוד עם רפרופי השחר ועם דמדומי בין־הערבים, שאי־אפשר כמעט להאמין כי באמת אדמת־חלד היא זאת, ולא גן־העדן בכל משמעותו ויפעתו.

פתאום מהדהדים קולות עזים באויר הזך והטרי: הלשון הערבית היא זאת, במבטאה הסורי הלבנוני, הדרוזי, מפיותיהם של עוברי־אורח ויושבי־גגות. ובהגיח ממערב, בחשכת הלילה המתחיל, אלפי האורות של הנמל הגדול הקרוב כל כך – מתבהרת אז במוחי העייף והנדהם ההכרה המפליאה, שאמנם במדינת הלבנון הגדול אני שוהה עכשיו, מדינה שחלמוה בניה מאות בשנים לשוא, עד שאישרוה הצרפתים והאנגלים בכניסתם ביירותה מיד אחר גמר המלחמה העולמית.

והנה־הנה לפניך כאן – זו המדינה האחת בעולם, שסגולתה העיקרית היא לא כל־כך לאומיותה המיוחדת, אלא נצרותה הבולטת בכל. הנה היא לפניך בכל עצמיותה המופלאה ובכל שאיפותיה היוצאות מן הכלל. עוד אין איש מהלבנונים ידוע דבר מעברו האמיתי בימים קדמונים; עוד גם הצרפתים ידידיהם מגששים באפילת צור־מחצבתה של יצירת־כפיהם הרכה, וכבר הולכת היצירה המדינית החדשה הלוך וקבל צורה של ממשות במהירות שלא שערוה אף נלהביה היותר סוערים. ראו־נא, למשל, את ביירות העיר – זו בארות של ימי הצידונים והצורים! עיר רבתי־עם, עשירה במסחרה ויכלנית בתעשייתה, שהיתה בימי התורכים הנמל הרביעי של ממלכת העותומנים ושהקיסר וילהלם, בביקורו המפורסם במזרח הקרוב, כינה אותה בשם “פנינת כתרו של השולטאן” – והיא־היא היום בירתה של המדינה הלבנונית בגבולותיה הנרחבים. היא – ולא זחלה, קודמתה. היא, ולא דיר־אלקמר צרתה. למרות מאת־אלף תושביה המושלמים. למרות היותה הנמל הטבעי האחד לדמשק, לחומס, ואפילו לחאלב הרחוקה. למרות שבחרו בה האמריקנים והאנגלים כמרכז להתפתחות תרבותם האנגלו־סאכסית.

ורגש מוזר תוקפני בהשקיפי ממרום מושבי, באחת מערי־הקיץ של הלבנון הלזה, אל הנמל הביירותי עם כל סביבותיו. הן סוף־כל־סוף לא רחוקים ביותר הם הימים, שכאן או קרוב לכאן ישבו אותם מאחינו הקדמונים, נתיניו של חירם הגדול, הכנענים בשמם הכללי – וצייהם חצו במאותיהם את מימי הים־התיכון אשר לפני! הן סוף־כל־סוף דם עברים לאלפים נשפך גם באדמה היפה הזאת, אם בימי שלמה הגדול אשר שלח את עבדיו הלבנונה לכרות ארזים לארמונותיו בירושלים ולנמליו במפרץ ים־סוף, ואם בימי דוד, אחאב ועמרי השני, שהריצו את חייליהם וסוסיהם עד לדמשק במזרח ולתדמור בצפון – ולנהר הפרת הענקי במזרח הקוסם והרחוק… מפה, כמצידון וכמצור, ירדו הרפסודות והדוברות עמוסות עצים כרותים ויקרים ליפו אשר ביהודה… מפה הפליגו ספינות לתרשיש ולצפון האפריקי הנרחב, שבו יצרו “אחים” את קרתא־חדתא, רועצת רומא בגאוותה.

תיאמר־נא האמת הגדולה, השלימה: צריך שנשמח, צריך שנעניק תודות אין־סוף ליוצר המאורעות, שהציב את הלבנון הנוצרי בצפונה של ארצנו המחודשת. כמותנו אף הם מיעוט הנם באוקינוס הערבי הגדול. כמותנו – אף הם סכנת־תמיד מרחפת על בניינם הרך והצעיר. אלמלא האנגלים בדרום ואלמלא הצרפתים בצפון – התשערו מה שהיה בסופם של העברים והלבנונים יחדיו? כדברי אחד מגדולי המדינה הצעירה, בשיחה פרטית עמי – מה שלא עלה בידו של ג’מאל פשה בשנות המלחמה העולמית, מחוסר און וזמן – היה עולה בידיהם של הערבים־המושלמים אילו היו הם האדונים. התורכים הצליחו להכרית כל זכר של יווניות וארמניות בארצם. זוהי שאיפתם של אדוני האישלאם בכל אשר הם, ורק הודות ליצירת הבית הלאומי העברי בפלשתינה ומדינת הלבנון הגדול כאן, נגוז חלומם זה, ואופקים בהירים פרושים לאורך ים־התיכון.

כן, בהירים הם האופקים, ואם לא בכל דבר, ואם לא בכל הזדמנות, ואם לא בכל עת יכולים העברים והלבנונים להסכים אלה עם אלה תמיד, הרי אין ספק בדבר שהתהוותה של העממוּת הלבנונית היא מתן־שמים לנו. אם ירצו ואם לא ירצו – אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להישען על ארץ־ישראל עבריה באשיותיה העיקריות. אם ירצו ואם לא ירצו – יותר ויותר יבינו הלבנונים, ותומכיהם הצרפתים אתם, כי הפרדת שני הגזעים־האחים תועיל רק להתחזקותם של שונאיהם המשותפים.

הנה מדוע תשמח העין לראות, באדמת הכנענים מלפנים, את דגלו המתנופף והצוהל של העם הלבנוני בחירותו. תכלת, לבן ואדום הדגל – כדגל הצרפתי, כדגל העם המשחרר. אפס, בקטעו הלבן חרות אותו הארז הירוק והענף, סמל הלבנון מימי חירם ושלמה. הארז הגדול והאיתן, ששרידיו האחרונים עודם נראים בפסגה היותר רמה שלמדינה. הארז הגאה והטוב, שמאות אלפים משתיליו החדשים ייערו את המדרונים הערומים. וארז זה מנבא לכל מבין ורואה עתידות, כי חיים סואנים ועשירים יתפתחו כאן בדורות הבאים.

ורבות אמנם נוכל ללמוד מהלבנונים האלה. הם אינם מושלמים בכל. אינם מובחרים באומות. רבים וכבירים חסרונותיהם ואדיקותם הדתית מעוורת את עיניהם עד למאוד. אך מה בכך? לכל עם דופי ויופי, ואת הטוב שבהם עלינו להוקיר ומהטוב שבהם עלינו לקחת לקח גם מוסר. אין כמותם לחסכנות ולעמל. אין כמותם למסחר ולתעשיה. כל לבנוני אוהב מלאכה. כל לבנונית יודעת עבודה. המשפחה משתתפת בהוצאות ובהכנסות. הכספים הולכים לבנין וליצירה. כבשוייצריה האירופית, כן גם בלבנון הגדול – אי ההר שאינו מעובד, אי החולות שאינם מיוערים או לפחות מדושאים? והסדר, והשיטה והמשמעת בכל ענפי העבודה מה כלליים ומה משפיעים!

מעטות המדינות, שהנן כל־כך מיושבות. ולא רבות הן שעתידן כל־כך בטוח. עוד תהיה ביירות, כחיפה מתחרתה, לנמל עיקרי של המזרח הקרוב. עוד יעניק הלבנון חומרי־עץ לרוב לכל המדינות השכנות. עוד תוכלנה עיירותיו היפהפיות ומטריאות להיות מבראות טבעיות לארצות החום והשרב.

עשרים אלף מצרים ביקרו את הלבנון השנה, ומאות אלפי לירות נכנסו לקופות היחידים והממשלה. מה יתן המחר – לכשייבנו בתי־המלון החדישים, לכשיוקמו דרכים ומסילות, לכשיוסרו המכשולים מימי התורכים?

לא, אין זה דמיון יותר: בעינינו רואים אנחנו ביצירת מדינה מלאת־ענין ובהתהוות עם רב־האפשרויות, שבסיסו העבר הכנעני ומטרתו הנצרות המזרחית.

אם רק בשביל־כך ענינם לנו רב, וכל מעשיהם יזכו לתשומת־לבנו תמיד.

*

השאלה היא רק אם תוכל מדינת הלבנון הגדול להתקיים בנוצריותה זמן רב? השאלה היא – אם לא ישטוף הנחשול האישלאמי העצום, בעשרת מיליוניו, את כל מה שיקימו הלבנונים החרוצים בעזרתם של הצרפתים?

ואל־נא תאמרו, כי עצם שאלה זאת מרפרפת לעינינו גם בארץ ישראל שלנו. אכן, אף באופקי עתידנו אנו מרחפת הסכנה האישלאמית בכל מוראותיה האפשריות, ואם יכול לא נוכל להביא ארצה־ישראל, במשך עשרים־שלושים השנים הבאות, זרם של מיליון יהודים לפחות, מיליון גיבורים אשר ידעו לעמוד על המשמר יום־יום לבל יבלעם הנחשול המזרחי הכביר, שמעיינותיו החיים הם בנהריים, במידבר הגדול, בחיג’אז ובדמשק – אז באמת רעה תהיה אחריתנו. אלא, שתקוותינו לכך תגדלנה לבטח בשנים הבאות, ויש לנו מה שאין לנוצרים בלבנון – שפה משלנו, עבר משלנו. וזהו “יש” גדול בהתפתחותה של אומה מתחילה.

גם ללבנונים היתה שפה משלהם, שפת־כנען של ימי ישעיהו, העברית הכי צחה וקצרה, הכי מסחרית ומעשית, כמוכח מתיאורי יחזקאל נביאנו – היתה שפתם הם לפנים, וזכור אזכור את דברי בן־יהודה לאחד ממנהיגי התנועה הלבנונית הנוצרית:

“אילו הייתי אנוכי אחד ממנהלי עניניכם – אמר להם מחיה הלשון העברית – כי אז הקדשתי את כל חיי לתחייתה של לשון הצידונים והצורים. כמה מן היופי ומן התפארה בלבנון כנענית חדישה! כמה מן החזון והאידיאל בחירמיות צופה עתידות!”

אפס, יש להודות כי אם קשה כקריעת ים־סוף היתה התחיה הלשונית אצלנו, קשה ממנה עשרת מונים תהיה תחיה כנענית בקרב הלבנונים. הלשון הערבית חדרה ללשד עצמותיהם, לדמם ובשרם. ובצדק העיר אחד מראשי המנהיגים לתנועה האישלאמית בסוריה: מנקודת־מבט הלשון אין כל הבדל בין הנוצרי ובין הלבנוני המושלימי, זהו עם אחד בכל משמעותן של מלים אלו. ספרות אחת לנוצרים ולמושלמים, ומתוך כך – התפתחות אחת תחול עליהם גם יחד.

לזה עונים הנלהבים שבלבנונים לאמור:

– וכי אין לשון אחת לאמריקנים ולאנגלים? הבשל־כך עם אחד אלה ואלה? וכי אין שפה אחת לבלגים ולצרפתים, או לפחות לרוב גדול של הראשונים? הבשל־כך כצרפתים יחשבו הבלגים? ושווייצריה גם היא, ברובה המכריע, האינה מדברת, כותבת, יוצרת בגרמנית? הבשל־כך לגרמניה תשתייך גם זאת?

כאן באה, אבל, הנקודה השנייה שבטענות המושלימים:

– אמת, נכון הדבר – הם מודים מתוך הכרח – אלא שלבלגיה, לאמריקה, לשווייצריה, ביחוד, יש מסורת לשונית משלהן. לונגפלו ומארק טווין הנם אמריקנים הן ברוחם והן בשאיפותיהם, ורהארן ומטרלינק לא יוכלו להכחיש את עצמיותם הפלאמית בשום־אופן, ופסטלוצי השווייצי התקין גם הוא לעצמו סגולות שאפשר לקרות להן בשם “הרריות”, “וילהלם טליות”, מכל צד. אף לאוסטרים יש תכונה מיוחדה כנראה מתוך כתביהם של שניצלר וגרילפרצר בדורותיהם, ואפשר מאוד שמצרים, למשל, תפתח גם היא ערביות מיוחדת לעצמה, מין “אמריקניות” אפריקית – אם אפשר להשתמש במושגים אלה. אך הלבנון – היכן סופריה המיוחדים לה? היכן עברה הספרותי של מאה שנים לפחות? היכן נטייתה הבולטת להתייחדות לשונית עצמית? אף הגדול שבסופרי הלבנונים היום – אלריחאני ה“מאומרק” – האם לא היתה ראשית פעולתו בחזרו למזרח – לעבור דרך קהיר, בגדאד ודמשק, בשביל להכריז גבוהה־גבוהה כי ערבי טהור הוא הן בסגנונו הנמרץ והחי והן בהסתגלותו לרוח הסופרים הערבים שבעבר הקדמון?

וצריך להודות, כי זוהי הטענה היותר צודקת מצידם של המושלימים. הנחשול האישלאמי מסוכן הוא לא כל־כך מצד דתיותו הכובשת, אלא מצד התחתלותו בחיתולי הלשון הערבית. תורכיה חדלה להיות סכנה מיידית, מפני שגם הכליפות וגם ידיעת הקוראן בלשון הערבית היו לה לזרא היום. ערב המחרית תישאר סכנה תמידית ללבנון ביחוד בשל השפה הערבית השולטת בכל עיר לבנונית, בכל כפר היותר נידח של הרי־כנען מלפנים.

*

בהשקיפי ליפי הארץ מדי זרוח השמש בפסגות ההרים ושקיעתה בתכלת ימם – לא יכולתי לבלי הודות לעצמי, אף לידידים, כי דבר אחד ביחוד השפיע עלי השפעה כבירה ומכריעה: מכל מרפסת ומעל כל גג, ברחובות הרחבים ובסימטאות הצרות, קולות הנשים והגברים, הילדים והילדות – קולות ערבים הם בכל טהרתם. אותן הקריאות ואותם הגוונים. בשיחות ובויכוחים, אותו הלחן ואותה הצורה במנגינות ובשירים, ובעלות ה“מואזין” המושלימי למגדל־מסגדו הבודד פה ושם מתלכדת שירתו בשירת הסביבה כהתלכד הערפל הכבד בנוף הבריטי אף בקיץ.

ואיך יוכלו לעמוד חצי מיליון ערבים־נוצרים, לכל היותר, נגד עשרת מיליוני אחיהם שב“מידבר” בתנאים אשר כאלה? ובאמרי: חצי מיליון – הרי יצאתי אל גבולות האפשר והאמת. אף הלבנונים היותר נלהבים עצמם אינם טוענים יותר, ובמפה הרשמית של מדינת הלבנון הגדול נרשמים רק ארבע מאות וששים אלף נוצרים – ובהם גם ארבעים אלף ארמנים! – כנגד יותר ממאתיים ושמונים אלף מושלימים בגבולות הלבנון הגדול. המושלימים הנם איפוא מיעוט בולט, אם־כי חשוב מאוד, במדינתם של שכנינו הנוצרים, אלא שבהישענם על מיליון וחצי המושלימים והדרוזים שבסוריה, ועל שמונת מיליוני המושלימים שבשאר חצי־האי הערבי, בתוקף לשונם היכלנית, יובן המצב כל־צרכו. הוסיפו לזה, כי הגירת הנוצרים הצעירים אמריקתה הולכת הולך וגבור משנה לשנה – בה בשעה שמושלימים אינם יוצאים את הארץ כלל. בעיירה סוק־אל־גארב, למשל, שבה אני מקייט, לא נשארו אלא זקנים וזקנות, נמושות אמיתיים, וכל בני הנעורים בוחרים למכור תחרים ברחובות ניו־יורק ושיקאגו ולהתאזרח כאמריקנים במקום לפתח את מדינתם הפוריה היפהפיה.

עם־כל־זה אין להכחיש שהתנועה לביסוס המדינה הלבנונית הנוצרית מכה שורשים יותר ויותר עמוקים בכנען שמלפנים. כאשר העירותי, יש כבר גאוה לבנונית, יש כבר התפרצות של רגשות לבנונים. פה ושם הולך ובוקע הפרצוף החדש אשר למדינה הלבנונית. פה ושם מאזין אתה לבת־קול הנצרות המוזרה הלזאת בכל הבטחותיה לעתיד; ומעל עמודי עתון צרפתי יומי גדול – ישנם שלושה עתונים צרפתים יומיים כאן! – הולמים דבריו של המצביא גורו ללבנונים מזה כבר שנתיים לפחות: מהנהר הגדול (נהר אירונטס) עד לשערי ארץ־ישראל ולפסגות הנגד־לבנון – ארצכם הלבנונית.

*

מה הן איפוא התקוות שעליהן מבססים מנהיגי הלבנונים את עתידם העצמאי?

שלוש הנה בעיקרן:

ראשית – התקוה האיתנה שצרפת לא תזניח את לבנון לעולמים. אולי תזניח את חאלב ואת איסכנדרון, אולי אפילו את חומס ואת דמשק, אף את הפרת ואת חורן. אך לא את המדינה הקטנה וההררית, שאין רבות כמותה ליופי ולפוריות, למעמד מסחרי ואסטרטגי, כמדינת הלבנון. בזה צדקו הלבנונים למאוד. כל צרפתי וצרפתי, שעמם שוחחתי בעניני המזרח הקרוב, אם בהרים ובביירות, ואם בספינה המסיעתני צרפתה, מצהיר בהחלטיות, כי צרפת לא תעשה את השגיאה הגסה, את החטא הנורא – לצאת מהלבנון. הראיה לכך, שכל הווזרות אשר התחלפו בצרפת, מאז שביתת הנשק לפני שש שנים, עמדו על נקודת המבט שסוריה, ובכל אופן הלבנון – נחוצות הן לצרפתים מכל בחינה. אף הריו הקיצוני והשתפני למחצה, לכשדנו בו באמנת לוזאנה ובתורכים: “אין בדעתנו להפוך את סוריה למושבה צרפתית, אלא שיחד־עם־זה אין בעדתנו¹ לנער מעל עצמנו את האחריות אשר הוטלה עלינו בתור מעצמה ממונה על הסורים והלבנונים”. והשמחה רבה בכל רחבי הלבנון, לפחות בקרב הנוצרים. המצביא ויגאן ימשיך, אם־כן, את מדיניותו של המצביא גורו, ומושל הלבנון, ונדנברג האלזסי, היושב בארמונו היפה שבקרבת עליי העיר, אינו מזניח כל הזדמנות להדגיש את אמונתו בעתידות הלבנון הגדולה והחופשית – לא עוד, אלא שהנהו מחנך עכשיו את הלבנונים לממשלה עצמאית. אין ללבנון עדיין מועצת ווזרה, ככל מדינה עצמאית, והפקיד הלבנוני היותר עליון מסתפק לעת־עתה בתואר הצנוע – Directeur (מנהל). אפס, מ“מנהלים” אלה מקוה צרפת לגדולות בעתיד הקרוב. כל אחד מהם יחונך בבית־המדרש הצרפתי לעניני מדינות, ולכיגיע זמנה של המדינה הלבנונית לעצמאות אמיתית, תחת חסותה העליונה של צרפת, ייהפך כל מנהל ויהיה לווזיר – לווזיר לבנוני־נוצרי.

בזה תושג המטרה הראשונה להתבססות החופש הלבנוני, והמטרה השנייה תכוּון בראש ובראשונה לביסוסה הכלכלי של המדינה החדשה. כאן החלומות נהדרים באמת, ונדנברג וה“מנהלים” השונים מתאספים כמעט יום־יום לאסיפות, כדי לדון בשיפור המצב המסחרי והתעשיתי. כל מאמציהם נתונים להתחדשות בגידול תולעת־המשי ולהרחבת מטעי־הטבק. גם צמר־הגפן נוטע בהצלחה מרובה ב“בקעה” הנפלאה, שצרפת סיפחה אותה ללבנון, למרות כל מחאותיהם של הדמשקים. פירות הלבנון ידועים כבר לתהילה בכל מקום, יינות בחמדון יכולים להתחרות כמעט ביינות פתח־תקוה, ראשון לציון וזכרון־יעקב. השלטונות הצרפתים אומרים לבנות בקרוב נמל־מרחב בביירות החדישה, אשר יוכרז כנמל חופשי ויתחרה אז עם אלכסנדריה המצרית ועם חיפה הארץ־ישראלית. וטריפולי הצפונית, אף־על־פי שהיא מושלימית ברובה הגדול, סופחה ללבנון על־מנת שלא תיהפך לרועצת לביירות ולעתידה. בביירות עצמה מרחיבים את הרחובות ופותחים חוצות חדשים לבקרים. ארמון הממשלה שופר ועושה רושם של מבצר אמיתי, ויודעי־דבר מנבאים שבעוד עשר שנים לכל היותר יגיע מספר תושביה של בירת הלבנון, בעזרת הארמנים, הצרפתים והלבנונים החוזרים מאמריקה – לחצי מיליון נפש, לפחות. מרסיליה מזרחית שתחדש שוב פעם את תפארת צידון וצור לפנים.

אפס, אין כל אלה מספיקים להגנת העצמאות הלבנונית בפני הנחשול האישלאמי. צריך איזה דבר יותר מכן. צריך איזה כוח שיתן מתוקפו בטחון נוסף ללבנונים במאות אלפיהם היום, במיליוניהם מחר. ולכן מצאו הצרפתים, ואתם ה“מנהלים” הלבנונים, כי הלבנון יוכל להיפך לשווייצריה מערבית. הן יפה אוירה ונלבב מאוד נופה ההררי. הן מיושב כל הר ומעובדת כל בקעה, והיה כי ייבנו בתי־מלון גדולים, לפי התכנית האירופית והמצרית – והתרבו עוד יותר התיירים למיניהם – לא רק המצרים הבורחים מהשרב הנורא בירחי קייצם היוקד כל־כך, אלא דוקא האירופים המרבים לבקר במצרים בחורף.

ואמנם אין כביירות לאויר החורפי. מתיקות הסביבה בפרחיה ובירקרקה יוצאת היא מן הכלל, ונבדלת היא מקהיר בזה, שיורדים בה גשמים, כביפו שלנו, מדי שבוע בשבוע, והשמש זורחת אחר־כך ביפעה אל־שנית. “מהי מונטה־קרלו – קרא לפני לבנוני אחד בהתלהבותו הסואנה־ לעומת ביירות זאת בימי החורף והאביב? צריך רק שנדע ללכת בעקבות הנסיכים אשר יצרו את עיר־המישחק האירופית בכל הדרה, והיתה אז ביירות למרכז של תענוגים והוללות אשר לא היו כמותם אף ברומא העתיקה”.

מיליונים יזרמו אז הלבנונה, והיו אז האוניות מלאות אורחים שינהרו מכל קצות התבל לעומת סופאר הרוממה. ומונטה קרלו, בצוקה הקטן, תחויר ותרעד עד למאוד.

*

ניסיתי להאיר בקוים כוללים את התנאים שבהם מצאתי את הלבנון העכשוית ואת האפשרויות הצפויות לה במחרה היותר קרוב. אין זו מסה חשבונית, מחקרית, פילוסופית. יבואו אחרי אחרים, שילמדו את המצב על בוריו, יבואו החוקרים שיאספו את החומר הנחוץ לכתיבת ספר גדול על שכנתנו הנוצרית.

העיקר הוא לנו עכשיו, שמצפון לשערינו ההרריים הולכת ומתפתחת מדינה שעלינו לעשותה לידידה לנו ככל האפשר. מדינה שלא אידיאלינו אידיאליה, שלא שאיפותינו שאיפותיה, אך בשני דברים קשורה היא אלינו בלי כל ספק – בעברה הצידוני הנפלא ובהווה הלאומי שלה המחודש.

בהם ובנו תלוי הרבה־הרבה גורלו של המזרח הקרוב.

יחסי שיתוף בין הלבנון ובין הבית־הלאומי העברי ישימו לאל את התעמולה הנוצרית נגד הציונות ויקרבו את היום שבו נוכל להושיט יד לאישלאם על יסוד עצמאותם הגמורה של העברים והלבנונים לאורך ים־כנען העתיקה.

ד“ה, א' באלול תרפ”ד – 31.8.1924

הקפאון הממושך השורר זה כבר שבועות רבים בשדה־הקרב החבשי היטה במקצת את תשומת־לב המדינאים בעולם כולו לאזור פעולות קרוב יותר אלינו, אזור החובק בכנפיו הרחבות את מצרים, שכנתנו הדרומית־מערבית, את סוריה, שכנתנו הצפונית־מזרחית, ואת הלבנון גם הוא, בגבולותינו המיידים.

מה שאירע בזמן האחרון במצרים ידוע לנו היום למדי. ה“וופד” המצרי, אשר נרדם מזה כבר ארבע שנים ארוכות תרדמת־מוות כמעט, השתמש בהזדמנות הסכסוך האיטלקי באפריקה, כדי לעוררו לחיים חדשים. ולרגעים דומה היה כאילו הוחזרו במצרים הדברים לימי זגלול־פשה בפסגת זוהרם, ועתונים אחדים לא חששו ללכת בעקבות הסטודנטים הסוערים שקראו בקול גדול פעם אחר פעם: “הלאה אנגליה”, “מוות לאנגלים”! אלא, שכעם זגלול בסוף ימיו כן גם עם נחאס פשה יורשו, הפעם: אנגליה ה“בול־דוגית”, מכיוון שאוחזת היא בשיניה החדות טרף זה או משנהו, לא נרתעה אחורנית, ואם אמנם מצאה את עצמה נאלצת לפצות את המצריים בהסכימה למשא־ומתן מחודש על בסיס הצעותיהם של הנדרסון¹ ונחאס משנת 1931, מיהו אשר לא יראה בעצם רתיעה אנגלית זאת פח חבוי לנצחונות אנגלים נוספים לאורך התעלה הסואצית? אנגליה, אשר תפסה את מצרים בשנת 1882 למשך שבועות אחדים בלבד, וידעה להישאר בה למעלה מחמישים שנה, לא תצא מתוכה גם בשנים הבאות, והחוזה הסופי בין שתי המדינות, אשר ייקרא בשם ברית אנגלית־מצרית, יקרקע את צבא אנגליה המוגבר על אדמת־הפרעונים בתוקף שלא היה עוד כמותו.

ומוזר הדבר, כי דווקא בימים חמורים אלה למצרים, הוטלה סוריה אף היא לתוך מערבולת הבלבולים הפנימיים. בו ברגע ממש, שבו האמינו הצרפתים, כי הסורים נכנעו בפני המצב הקיים מתוך תורת “הכרחיות הגזירה”, שהיא תורת האישלאם למן יומו הראשון, הוצת הניצוץ שלא במתכוון, למראית עין ראשונה, ומאורע מקומי בדמשק, עיר הדמים מאז ומתמיד, נהפך למרידה אמיתית הנמשכת זה כבר עשרים וארבעה יום. לחינם ניסה דה־מרטל, “איש הברזל” למדינאות הצרפתית – כפי שכינוהו הצרפתים בעצמם – לעצור בעד הרעה הפתאומית. התכסיס הצרפתי המפורסם של ה“היד החזקה” לא הועיל בימים אלה, והגל המצרי, בהסתערו לעומת הצפון, נהפך ויהי לנחשול סורי, שאין כל יכולת לנבא מראש מה יהיה בסופו. היאחזו הצרפתית מעתה במדיניות מאונגלת, וממשלתם החדשה, הנוטה שמאלה, התלך בעקבות הממשלה האנגלית בהסכימה גם היא למשא ומתן של ויתורים ופשרות? יש לשער, כי אמנם זאת תהיה התוצאה קרובה להתקוממות הסורים נגד השררה הצרפתית בימים אלה, והשאלה הנשאלת רק אם כאנגליה עמיתתה תדע צרפת גם היא להוציא מהמצב המסובך הלזה את התועלת המירבית לעניניה החיוניים במזרח הקרוב להבא.

*

ולא מקרה סתם הוא, שדווקא בימי סערה סורית זאת נבחר בביירות, בירת הלבנון הגדול, נשיא הנתון כולו ורובו להשפעה הצרפתית. הכל יודעים כי עורך־דין מפורסם זה, שנבחר כנשיא, שבילה את רוב שנותיו הלימודיות והעסקניות בפאריז המעטירה, השתייך לאותו דור לבנוני צעיר, אשר ראה בצרפת את חזות הכל, ומשפחתו וגם ידידיו המרובים, לקחו חלק פעיל בתעמולת ל“הצטרפתות” המדינה הקטנה עוד מימי השררה העותומנית בעריצותה. אהבתו זו ל“מולדתו השנייה”, כפי שהוא קורא לצרפת בהערצתו כי־רבה, גרמה לכך שהשלטונות הצרפתים היו רוצים ל“הנשיאו” על הלבנון לפני כמה שנים. אפס, מועמדות זאת לא הצליחה במועדה והלבנון הנוצרי הוכרח להסכים, בשנים האחרונות, לנשיאותו של מושלמי לאומני. דבר זה גרם לתסיסה ברוב חוגי הנוצרים הנאמנים לצרפת ולתרבותה, פה ושם נשמעו גם רינונים על דבר בגידה בתפקיד הנוצרי מצד ממשלת ה“מנדט”. בחירותו של ריימון אדה לנשיאות הפעם פיזרה את העננים האלה, והלבנון שואף שוב רוח לרווחה.

חוט המסורת הלבנונית מימי הנציבים הצרפתיים גורו ויגאן ודה־ז’ובנל – אשר נותק במקצת בימי פונסו אוהד האישלאם – תוקן בעוד מועד, וצרפת תלך מעתה, בלבנון בכל אופן, בדרך אשר הותוותה לפניה על ידי נציביה הקודמים. ראיה חותכת לכך, שגם היא אינה פרי המקרה בלבד, יש למצוא בעובדה שהמצביא ויגאן, יוזם הלבנון הגדול, נמצא עתה במצרים, ובעוד ימים מעטים יבקר בביירות. כאן ייפגש המצביא הגדול הלזה – יד ימינו של קלימנסו בתקופת המלחמה העולמית – עם דה־מרטל ושאר המפקדים הצרפתים לטכס עצה כיצד לתקן את אשר עוות לבלי־ספק בסוריה וכיצד להציל את הלבנון, ביחוד, משיני האישלאם המתקדם בצעדים גסים לקראת עתידותיו המחודשים במזרח הקרוב.

יש לשער כי אם ייעשו ויתורים לטובת עצמאות פחות או יותר שלימה של סוריה המושלימית, בצורה האנגלית ביחס למצרים – זאת אומרת מתוך ברית צבאית וכלכלית עם הסורים – הרי במה שנוגע לבעיית הלבנון לא תזוז צרפת מעמדתה הראשונית והיסודית והיא, שהלבנון מוכרח להיות גוף הנושא את עצמו, גוף נוצרי בעיקרו, תחת החסות הצרפתית הישירה, עם הערבית והצרפתית כזוג לשונותיו הרשמיות ותמזיג ערבי־צרפתי לתרבותו העתידה.

בהתאם להנחיות אשר נקבעו לכך מטעם האפיפיור הרומי וצרפת הקתולית במשך דורות לעשרות. ועל הנשיא החדש אדה יוטל, כמובן, התפקיד הלבנוני בכיוונו הנזכר לעיל.

*

והנה, בכיוון האמור נפגש הלבנון הנוצרי עם יהודה העברית.

לא פעם עמד כותב טורים אלה על התפגיש הנפלא הזה של דברי ימי המזרח הקרוב. יד ה' היא זאת, אמנם, שבעת בעונה אחת ניתן דרור לשני העמים האחים – עם־הלבנון ועם־יהודה. כבימי דוד ושלמה מלכי ישראל והחירמים המרובים, מלכי צור וצידון, כן גם היום – לברית־אחים מחודשת בכל זוהרה הקדמוני שואפים הלבנונים והעברים גם יחד. הנוכל לשכוח, למשל, כי בשעות היותר שחורות לשיפוץ ביתנו הלאומי, מצא האפטריארך המרוניטי את העוז בליבו לצאת להגנת חלוצינו במפעלם התרבותי והכלכלי? הנוכל לשכוח, כי תמיד־תמיד מצאו העברים בכל ערי הלבנון וכפריו זרועות פשוטות לקראתם? הנוכל לשכוח, בפרט, כי רוב המדינאים הלבנונים, עם נשיאם החדש בראשם, לא הסתירו את אהדתם למאמצינו ואת תקוותיהם להצלחתנו?

כמונו אנו כן גם הלבנונים בצפוננו, בני־כנען הינם, דוברי אותה השפה במשך אלפי שנים ויוצרי גשרי־מעבר לשלושה חלקי העולם הקדמון.

כל המבקר בלבנון יודע כמה מרץ, בינה, עקיבות וקידמה הכניסו צאצאי־כנענים אלה בהפרחת ארצם היפהפיה, אשר נהפכה ותהי לגן־עדן אמיתי באוקינוס הסביבה המידברית והמפוזרה, ולא ייפלא איפוא כי בני ארצנו המבקרים בלבנון מביטים בעינים דהומות ומופתעות על כל הנעשה בארץ־אחות זאת, להיותה גם היא בפריחה נהדרה על סף העולם החדיש.

מה נפלא הדבר ששתי אומות אירופיות מיודדות, אנגליה וצרפת, הן־הן אשר הופקדו על שתי מדינותינו אלו להיותן מנסות את דרכן המחוייה משני עברי “סולמה של צור”, היא ראש־הניקרה, לברכה לא רק להן, אלא – וזהו המעניין – גם לשכנותיהן המושלימיות, ממצרים ועד סוריה ומעבר־הירדן ועד לערב ולעיראק.

גם לרגע קל אין כל מחשבה מנקרת במוחותינו להיבנות מחורבן האישלאם. אדרבה, כלבנונים כן גם אנחנו אחת מטרתנו החיצונית היא למצוא סוף־סוף את הדרך ליצירת אותה ברית משולשת אשר תחבר אלו לאלו – את יהודה העבריה, לבנון הנוצרי וערב המושלימית – ברית מבורכת שאין ערוך למחרה לגבי כל התבל הכאובה והסובלת – באשמת המלחמה הגדולה האחרונה.

*

וכאן יורשה לכותב מאמר זה לרמוז לו, לנשיא הלבנוני החדש, כאשר רמז כבר לאפטריארך המרוניטי הקודם, כי הגיע אולי הרגע שבו ינסה יליד מילידי המדינה הנוצרית הזאת – כבן־יהודה בארצו הוא – להחיות את “שפת כנען” בגבולותיה גם הם? לפני כמה שנים צץ רעיון זה לפני עיניו של הסופר הלבנוני רב־הכשרון, חייראללה, וכבר הכין מאמר – מעין “שאלה נכבדה” – לתחיה העברית בין אחיותיו ואחיו כולם.

להוותו של הלבנון מת הסופר המזהיר בעודו באיבו, כשהוא מבקר בחורבות קרתא־חדתא, היא קרתאגו, בתוניס, בין קברי עזרובעל וזכרונות חנאנו וחניבעל שלושתם.

כבימי עברנו המהולל החלו ספינות עבריות להעביר את צלילי לשוננו הלאומית על פני גלי התיכון התכול, אותם צלילים שאניות צור, צידון, עציון־גבר וקרתא־חדתא הדבירום בכל ימי העולם הקדום לפני היות יוון ורומא בתופסי המשוט וההגה.

אכן, נשגב והרה־עתיד יהיה היום ההוא, שבצידן של הערבית והצרפתית המדוברות כבר בכל פינות הלבנון העצמאי, תתפוס העברית, שפתם הראשונית, את מקומם הזכותי והכבודי.

במכללת ירושלים נוצרה כבר קתדרא לשפתם של מוחמד והארון־אל־רשיד. למה לא יגש הנשיא ריימון אדה ליצור במכללה הביירותית קתדרא לשפתם של דויד וישעיהו העברים, וחירם – זה קודמו הגדול גם הוא?

חלום? אולי.

אך מה ערך לכל חיינו ללא חלומות?

ד“ה, כ”א בשבט תרצ"ו – 14.2.1936

קהיר, 13 בנובמבר 1920

נפלא הוא באמת מזלו של חודש נובמבר: בשניים בו פורסמה הצהרת בלפור שקבעה את זכותנו החוקית על ארץ־ישראל. בשלושה בו היכו האיטלקים את האוסטרים מכה ניצחת, ובכל איטליה חוגגים את היום הזה כחג העתיד האיטלקי. בחמישה בו הסכימה גרמניה לפני ארבע שנים, להעניק חופש מוגבל לפולנים, ובוורשה מציינים יום זה כאתחלתא לשחרורה של פולניה. באחד־עשר בו הוכרזה שביתת־הנשק במלחמה העולמית, וכל עמי אירופה ההסכמתית – לאמור כל אותם שהשתתפו במלחמה לצידה של ההסכמה, הכריזוהו יום־זכרון לעולמים – יום־זכרון לאומי ובינלאומי כאחד, וביום השלושה־עשר בו – תחילת תקופת־התחיה למצרים החדישה.

באשר אמנם ביום זה, לפני שנתיים בדיוק, ביקש זגלול־פשה מאת מושלי אנגליה במצרים שירשו לוועדה מצרית, תחת נשיאותו של זגלול, לנסוע ללונדון על־מנת לבוא בדברים עם הממשלה האנגלית – ובקשתם זו הושבה ריקם. בימים ההם היתה תשובה שלילית זו מצידם של האנגלים מכה מדינית בלתי נעימה כל עיקר. היום, שנתיים אחרי־כן, עם ההבטחות הידועות מטעם אנגליה לחופש מצרי ידוע – נחשבת התשובה ההיא לנקודת־מיפנה, אולי הכי חשובה בדוריה המצרית.

ואם־כי בינתים נפסקו שוב המשא־והמתן בין אנגליה ובין מצרים, ואם־כי זגלול־פשה עצמו הוכרח לנסוע פאריזה, הרי העובדה נשארה מה שהיתה: מצרים התקדמה צעד גדול על־דרך הקידמה הלאומית. ולכשנתבקשתי אתמול להשתתף בסעודת “היום הגדול” שהוכנה במלון “שפרדס”, כבא־כוח “דואר היום” ושתי תוספותיו באנגלית ובערבית, הסכמתי ברצון. הן מצרים וארץ ישראל שכנות הן, הרבה שאיפות משותפות לשתיהן, הן עתידן הקרוב יקרבן עוד יותר זו לזו, ולא ייפלא איפוא אם חגיגה זו עוררה ענין מיוחד בי, כיהודאי.

בשעה המיועדת נאספו שלוש מאות וחמישים המוזמנים הרשמיים, ובהם הנסיך יוסף־כמאל, ממשפחת המלוכה, סולימן־פשה, נכדו של מוחמד־עלי, רושדי־פשה, מי שהיה לפני־כן ראש הווזרה המצרית, יאגן־פשה, המופתי הקודם, ועוד רבים מגדולי הארץ. הווזירים בממשלה הנוכחית נעדרו מסיבה מובנת לכל. לעומת אלה נאספו, כי שאמר לי אחד מהם, “סלתה ושמנה” של מצרים – רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, סוחרים, איכרים, עשירים וגם פועלים, שהרי בפעם הראשונה נוכח כאן בא־כוח שלושת אלפים פועלים של מסילות־הברזל ושאר מקצועות.

האולם היה מקושט בשני קצותיו בדגלים מצריים גדולים, וכשהתיישבו כולם על מקומותיהם אפשר היה לסקור היטב את “פני־העם” האלה. לא! אין זה עם אחד, למרות העובדה שכולם חבשו תרבושים – שהובאו לכאן מבתי־החרושת האנגלים! כמה מהם תורכים, לפי פרצופם, כמה מהם ערבים, כמה מהם סודאנים, כמה מהם יהודים, כמה מהם חצי־אירופיים! אך פה ושם, ביחוד בין האיכרים ובין הסוחרים הגדולים ובמקצת גם בין הרופאים, המהנדסים ועורכי־הדין – הטיפוס המצרי הקדמון: צבע הפנים זיתי, העינים מוארכות וצרות, גונן שחור כפחם, המצח נמוך עד מאוד והעורף – זה העורף השורי, העצום, השמן, המתקפל… כך בלי ספק היה פרעה, כך בלי ספק היו חרטומיו.

מובן, ששלווה מזרחית שלטה באולם. הקולות לא צרחו, הדיבורים לא רעשו; הכל נעשה בנחת, ואם־כי היתה השעה שתים וחצי אחר־הצהריים, והרעב היה גדול, לא העז איש להתאונן ולהגיד דבר. רק לרגע קל תקפה בהלה את הנאספים המתמתנים – כשנשמע רעם־פצצה פתאומי מפינת הצלם שצילם את האולם בהבזקת מגנזיום. מה חוורו פני אחדים מגדולי היושבים: אולי התנקש מישהו בנו, אולי נתפוררו עמודי־הבית, ולכשנוכח הקהל שלא היה כאן כלום, אלא צילום בשיטה חדישה – פרצו בנות־צחוק מפיות הכל; חמדו־לאללה! – קראו הפלאחים המבוהלים.

על השולחנות פרחים לרוב, מים זכים בקנקנים, מים מינראליים בבקבוקים. לא יין, לא משקאות כל שהם, אף לא תירוש המורשה גם למושלימים, ומה מוזר הדבר שבסדר השולחנות דומה היה האולם בכל לאולם שבאמריקה – הארץ שהכריזה את עצמה נזירה מכל יין!

והאכילה החלה, ובמשך שעה שלימה שרתו דיילים שחורים את הנאספים בדיוק מצרי נפלא: לא מאכלים ערביים כלל־ועיקר. אירופי היה הכל, למן הדג ועד למליח, חוץ משני דברים בלבד שהזכירוני כי במזרח הננו – “מחשי” (ממולאים) בלי כל טעם, וקהווה.

הן כבר מוחמד־עלי הכריז לאמור: ארצי אינה באפריקה, ארצי חלק היא מאירופה!…

וסוף־סוף – המנאמים! מה רב ההבדל בין נואמים מצריים אלה ובין נואמי שאר העמים. רק האנגלים מגיעים, במידה ידועה, עד שלוותם של המצריים. נכדו של מוחמד־עלי, שישב בראש, החל בקול כל־כך נמוך שאי־אפשר היה לשמוע כלום. רק לאט־לאט נתגבר הקול קצת. ועם־כל זה כמי־השילוח היו דבריו במשך חצי־שעה. וכל רגש לא נבע מהם. פה־ושם מליצה מזהירה, פה ושם שמות ידועים: מדינת הפרעונים, אדמת הפטימים, מולדת מוחמד־עלי – והקהל מוחא כף לאות הסכמה.

אחריו המופתי המברך את הנאספים בתפילה קצובה, ורושדי פשה, שקרא מתוך עשרים גליון כתובים בידו. אחריו אחד מהקהל שהכין גם הוא את מנאמו מזה חודש ימים. רק צעיר אחד, נחמד וחי, חישמל קצת את הנאספים בערבית חצי־מליצית וחצי־המונית; ובהקראת מברק־עידוד לזגלול נגמר המשתה.

בעיקר הגידו כולם דבר אחד: מצרים השיגה הרבה, זגלול היה גיבור, הארץ תדרוש את חירותה, ואולם המתינות שלטה הפעם בכל: לא חופש גמור יותר, אלא “חופש” סתם, לא “מוות למילנר” (הנציב הבריטי העליון במצרים), אלא אדרבה – תהילות ל“אנגלי הגדול” הזה, שידע להבין את הנפש המצרית. רושדי פשה, ביחוד, הזכיר לאנגליה את כל העזרה בממון ובאנשים, שעזרה מצרים לאנגלים בכיבוש ארץ־ישראל, וברגע זה נזעק נלהב קיצוני: תחי מצרים ויחד עמה גם סודאן שלה! אך מיד השתיקוהו חבריו, ולכשהוסיף רושדי פשה כי אנגליה ומצרים עתידות לחיות יחד באחווה ובידידות – הסכימו הנאספים בנהמה קולנית.

כשיצאו הנאספים מהאולם, ככבשים תמימים, פגשו בחוץ המון פרחחים זועק בכל כוח קריאות ידועות לכל ובתוכן פתאום: “מוות לסליסבורי!”

מי הוא האומלל הזה שלקח את מקום מילנר בקללות האספסוף? ציר פשוט שהעיז לשאול במורשון הבריטי מה הן תוצאות השיחה בין מילנר ובין זגלול…

– מוות לסליסבורי! – עונים קולות מ“רחבת האופרה”, שם התכנס אספסוף אחר בעקבות האספסוף הראשון.

אך שוטרים על סוסים מתפרצים לתוך העם, ואחת שתים ושלוש – בפחות מרבע שעה טוהרה כל הסביבה, וקהיר שבה לחיים הרגילים.

מה יביא יום המחר? רק לזגלול פתרונים!

ד“ה כ' בכסלו תרפ”א – 1.12.1920

הן קראתם את הידיעות האחרונות מערב: הזיות־האתמול היו פתאום לממשות־היום. הבלתי־אפשרי נהפך ויהי לאפשרי. איבן־סעוד איננו עוד מושל כנופיה של בדווים קנאים בליבו של חצי־האי הערבי; ולא חבלים רחוקים של סוריה, עיראק או מזרח הירדן הם שדי־פעולותיו הרועשים ברגע זה. במהירות הברק נשתלשלו מאורעות מרעישים באדמת מוחמד מלפנים, והאיש שהיה עד כה בעיני כל מלומדי־המזרח מעין אישיות מיסתורית ומעורפלת, שקסם הקדמוניות הראשונית עטפהו תמיד, היה בין־שנה לאחד הכוחות הכי מופלאים לעולם המתהווה לעינינו עכשו, ואירופה וגם אמריקה המופתעות תצטרכנה להתחשב עמו ברצינות ובכובד־ראש.

באשר אמנם לכידת ג’דה, אף על פי שאין היא מזהירה ורעמנית אולי כלכידת מכה ומדינה לפני־כן – תוצאותיה לעתידות ערב בפרט ולמעמד כל המזרח הקרוב בכלל תכליתיות הן בהחלט. המקלט האחרון לממשל ההאשימי התפורר כארמון־של־קלפים. הנסיך עלי, הדל והרופף, שהיה למן היום הראשון למלכותו המקועקעה לא יותר מצילו הדועך של חוסיין אביו וקודמו, נמלט על־נפשו כאחרון חייליו המיואשים. זוהר מוחמדי רב־דורות הועם בלי תפארה ושעטות סוסי הפרשים אשר למנצח הווהבי נשמעות בהמולת־רינה בין חומות הנמלים אשר לים־האדום. חסל! אלף ושלוש מאות שנה של שלטון דתי בחיג’אז הקדושה התנדפו בתמרות־עשן, ועל מקומו החלה השנה הראשונה לשררה חילונית מיוחדת במינה, שהאמונה המוחמדית היא רק גורמתה החיצונית ולאומיות איתנה וגועשת היא בסיסה היסודי.

כי אל־נא יטעה מישהו לחשוב גם לרגע קל שהווהביות היא מה שהכריזוה לנו עד כה. בצדק הצהיר סר גילברט קלייטון, בערב נסיעתו השלומית בגדאדה לכותב המאמר הזה, כי זה זמן רב לא זכה לראות בעיניו שבטים מוצקים וגושיים כווהביים אשר בין מכה וג’דה. דמות פראים אמנם לרובם ומחזה־חרדות לחייליהם ולפרשיהם בתנועתם הנוכחית. אפס, כל הקרב אליהם חש מיד שיסוד אמיץ לכל אחד ואחד מהם, וגבוה מכל העם, הן בגופו והן ברוחו, הוא מושלם הנועז, מדריכם הנמרץ, כוכבם ההולך קוממיות לפניהם תמיד – מוחמד עבד־אלרחמן איבן־אל־סעוד. כשם שחוסיין וממשלו היו סמל הירידה המושלימית בדורותיה האחרונים, כן יופיעו איבן־סעוד ושלטונו בדגלי הערביוּת הטהורה והבלתי־משוחדה – איזה דבר הדומה בעיקרו למה שהיו הערבים בימי מוחמד, ועומר ועלי לפנים – עם קטן במספרו אמנם, אך בריא ושלם מכל צד, שעברו לא הכביד עליו ביותר ועתידו לפניו עודו בבחינת דף לבן.

הננו לשים את לבנו איפוא למהותה ולזהותה של ווהביה החדשה בשמה הזמני. נשיא השבטים הפזורים שחיו בנאות־מדבר כ“היל” ו“ריאד” הנהו כיום הזה מלך תקיף ופעיל כדוד בשעתו, בדמיונו המרקיע רואה הוא את ערב אחת ומאוחדה מהפרת ועד לעמון ולמואב, מהמפרץ הפרסי ועד למימי הים־האדום. כל מה שנכלל בחצי־האי הערבי: מדבריות סוריה ונג’ד, חולות כווית וחצרמות, הררי תימן ועסיר, צוקי חיג’אז ומדין – הנם רק שלשלת בלתי מנותקה של סלע קדמון ויציב. המילה “מעצור” אינה מצויה כלל במילונו. סוסים וגמלים לו לרוב, וכנשרים וצבאים הם עפים ורצים לכל רחבי המדינה הנרחבה, ששטחה המעוטי הוא כארבע פעמים צרפת. בהבל־פיו החליט לפני מעט יותר משנה להתמלך על כל הערבים כולם – והריהו כבר בפסגת מאווייו.

וכה עומד הוא מול תורכיה, בקצה השני של “אסיה הקטנה”, בשמו השגור של חלק־עולם זה. גם שם רצה אדם אחד, ויוכל, גם שם אמר בנם של התורכים הטבעיים: “אם לא הם לעצמם הכל כנגדם!” לא ייאמן באמת כי יסופר, ומי היה מנבא לפני עשרים שנה בערך כי הקצין התורכי הזוטר, שבילה את לילותיו בירושלים עירנו ליד בקבוק יין־השרף באולם־הקבלה אשר למלון קמיניץ בימי זוהרו – מי היה מנבא כי קצין זה ייהפך ויהיה בזמן קצר כל־כך למצביא מוסטפה כמאל בדרדנלים, ל“גאזי” ולמנצח היוונים באזמיר, לנשיא הקהליה התורכית באנקרה ולמחזיר קושטא, אדרינופולי ואדנה לתורכים. לא עוד, אלא שכאיבן־סעוד עמיתו הדרומי גם הוא, מוסטפה־כמאל, העז לצאת נגד כל מה שהוא רקוב ומורעל. התרבוש, הצעיף, הדרווישים, המנהגים התפלים, אף הכתב הערבי בקדושתו – את הכל, את כל מה שהוא מוצאו למכשול בדרכה של תורכיה קדימה, סילק בתוקף רצונו, ביטל בעוז־רוחו. בודאי, גם הוא פגש בדרכו אל עומת עתידו את אנגליה יוצאת לקראתו. מוצול לא נמסרה לו, כשם שלא נכללו עיראק ועבר־הירדן בגבולות ווהביה, וכל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח־הקרוב לא מוסטפה־כמאל ולא איבן־סעוד לא ירהיבו עוז יותר מדי כנגדה.

כל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח בקרוב: “כאן קבור הכלב”, ויש רבים־רבים מידידי האנגלים המתחילים להטיל ספק בעקיבותה המזרחית. מי יתן, ולא יזוזו האנגלים מעמדה זו. מי יתן וממשלות־המחר תלכנה בעקבות ממשלות האתמול. מי יתן והקו המדיני אשר נתבסס בוורסליה תחילה ובג’ניבה אחר־כך – קו הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל ומדינות־הממונות בעבר־הירדן, בלבנון, בסוריה ובעיראק – ישאר קבוע ונעוץ בבשר המזרח הקרוב גם להבא. שאם לאו, אל־נא נרמה את עצמנו – יפרצו גלי ווהביה הסעורה לעומת גלי תורכיה המוצקה ובכוח־ענקים יתחברו הגלים הערבים עם הגלים התורכים לאוקינוס מזרחי עצום, שפרס, אפגניסטאן, אזרבייג’ן, דגסטאן, בלוצ’יטאן, תורכיסטאן ושאר ה“סטאנים” למיניהם, מצד מזרח – מצרים, סודאן, טריפולי, תוניס, אלג’יר מרוקו ושאר המדינות “המתמשלמות” מצד מערב – תתחברנה אליו בנחשוליהן המסתעפים והמתחלפים.

הווהביים והתורכים, בהגיחם מאופקי המזרח כמעט בבת־אחת, אזהרה ברורה הם למעצמות אירופה היגעה לעמוד על המשמר, ולואי תהא אזהרה זאת לא רק בת־יומה.

כי בצעדי־ענק צועדות שתי המעצמות החדשות – ווהביה ותורכיה תחת שמי המזרח הנעור.

ד“ה, ו' בטבת תרפ”ו – 23.12.1925

שנת 1878, כשצירי המעצמות יושבים היו מסביב לשולחן הירוק בברלין הווילהלמית. – האם לא שכחנו דבר? – שאל הנסיך ביסמארק, וצחוק קל ריחף על שפתיו. – את העיקר שכחנו – השיב לורד ביקונספילד בחושו היהודי – והעולם הנאור לא יסלח לנו שיכחה זו: שכחנו את ארמניה! –אוה! – העיר על זאת הנסיך גורצ’קוב – לארמניה נדאג אנחנו, הרוסים. אין כל צורך ליצור מדינה ארמנית חופשית. אם נכריח את תורכיה להעניק זכויות ידועות לארמנים בששה הגלילים שישארו בידיה אחרי אמנת־ברלין, יהיו הארמנים מרוצים במעמדם, היות ואין הם בשלים עדיין לממשלה עצמית. ולמרות מחאתו העזה של ביקונספילד ותחנוניהם של חברי המלאכות הארמנית האומללה, שחשה ברלינה לנסות ברגע האחרון להציל את אשר יכלו להציל, החליטו ביסמארק וגורצ’קוב להאמין לתורכיה גם הפעם, ותסתפק המועצה בתוספת סעיפים אחדים בגוף האמנה, שבהם הבטיחה תורכיה “להביא תיקונים בששת הגלילים אשר בהם יושבים הארמנים”. בולגריה וסרביה, יוון ורומניה, ואפילו הרשחור הקטנה, השיגו את כל אשר דרשו: חופש מוחלט, גבולות רחבים, בטחון לעתיד ואת עזרתה הממונית של אירופה. רק הארמנים המסכנים שבו כלעומת שבאו, וישבו בארזרום ההררית לראות מה ייעשה בהם; כי ידוע ידעו בני העם הסובל הזה את הסיבה העיקרית שמפניה נמנעה המועצה הברלינית לתת להם את חירותם. ידוע שגרמניה ורוסיה נתחברו שוב – לא על חשבון הפולנים הפעם, אלא על חשבון עמם הם – הראשונה ברצותה להניח לתורכיה, עד כמה שאפשר היה בידיה, גבולות נרחבים למדי שבתוכם קיוותה לגשם בעתיד קרוב את חלומותיה, והשניה בתקוותה להכין מלחמה חדשה נגד תורכיה, שתתן לה את היכולת לספח אל ארצה, כאשר עשתה כבר במלחמת 1878 עם גלילי אריוואן וארדהאן, את הגלילים הארמנים שישארו בידי התורכים. ואמנם, שנה אחרי שנה עברה, והארמנים הוסיפו לסבול סבל נורא. הווזרות התורכיות השונות, שעבד־אל־חמיד מינה אותן לכהונתן אל גדות הבוספורוס, השתדלו להצר את צעדי הארמנים ככל אשר יכלו. מכל העממים הרבים החיים בתורכיה היו הארמנים השנואים עליהם ביותר, וההכרה שרוסיה לטשה את עיניה אל ארזרום ואלכסנדרתה השחיזה עוד יותר את השינאה הטבעית הלזאת. גם הכורדים מצידם, שלברברותם אין כמעט אח באסיה המערבית, נשבעו שבועת־נקם בשכניהם הארמנים, מפני שהארמנים עלו עליהם בהשכלתם, חריצותם ויזמתם המסחרית, וכפעם בפעם ערכו בהם הכורדים פרעות, שרק היהודים ידעו אולי משלם. עד שנקעה נפשם של בני־ארמן, ובשנת 1895 הרימו את נס־המרד בארזרום ובקושטא בבת־אחת. הן אמנם הבן הבינו, כי בכוח עצמם לא יעשו כלום ומגר לא ימגרו את הכוח התורכי. אך בולגריה, סרביה, רומניה ויוון הבטיחו להם, שאם יציתו את האש יחושו הם לעזרתם ויעוררו מלחמה בלקאנית חדשה שתעניק להם הפעם את הדרור המקווה. לכן נזרקו הפצצות במרכזיה השונים של הבירה הבוספורית, ובארזרום התנופף לרגע דגלה של ארמניה החפשית. אלא… אלא, שכאן אירע מה שאירע פעמים כה רבות בממלכת העותומנים. השולטאן ריכז צבא אדיר בכל מרכזי־המרד, ובימים אחדים לא בלבד שהכניע את המרד עצמו כי אם פקד פקודת־שחיטה על כל הארמנים כולם. מדינות־הבלקאן לא הרגישו את עצמן מוכנות לקרב, ואם אמנם נסער העולם כולו לשמע הטבח האיום, שעלה להם לארמנים בשלוש מאות אלף חללים, ועבד־אל־חמיד כונה בשם “השולטאן האדום”, לא התערבה אירופה בדבר, יען מברלין יצא הקול: אל תגעו בתורכיה! בימים ההם היתה ברלין השלטת במדיניות האירופית והקיסר וילהלם היה המנצח על המושלים כולם. לא זה בלבד אלא שמיד אחר שחיטות הארמנים יצא השליט הגרמני לנסיעתו המזרחית המפוארה, שהחלה בקושטא ונגמרה בירושלים – אותה הנסיעה המפורסמה שבה נדר להגן על האישלאם עד טיפת דמו האחרונה של אחרון הגרמנים.

*

והנה פרצה המלחמה העולמית, שיחד עם זוועותיה עוררה תקוות חדשות בליבותיהם של כל העמים המדוכאים. שהרי גם בשנת 1913, עם סיום המלחמה הבלקאנית, אשר כמעט שגירשה מאירופה את שארית התורכים, שכחו שוב הבולגרים, הסרבים, הרומנים והיוונים להתעניין בארמנים, וכל מאמציה של ארמניה להשתחרר נשאר מעל. לא כן הפעם, שלמרות הנצחונות המזהירים של הגרמנים בתחילת הסערה הכללית ולמרות נפילת עמי הבלקאן השונים זה אחר זה (בולגריה, סרביה, רומניה, אלבניה), דבר־מה הגיד להם כי מעצמות ההסכמה לא תנוחנה ולא תשקוטנה עד אם תוציאנה לפועל את מחשבתן הגדולה – לשחרר לתמיד את כל אותן הקבוצות כולן המתיימרות בעממות מיוחדה. ולכשנתפוררו, אחרי ארבע שנים של מלחמה שלא ידענו כמותה בדברי־ימי העולם עד אז, ארבע ממלכות אדירות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה, תורכיה), הבקיעו מתוך החורבן הכללי לאור העולם המרוצה כעשרים מדינות חדשות. ובפאריז המאושרה, אחר הנצחון המוחלט, התכנסו לא רק ציריהן של המעצמות האדירות, חברות ההסכמה, אלא גם באי־כוחן של מדינות אשר לא רבים שמעו עד אז אף את שמותיהן המוזרים: ציר יוגוסלאבי וציר צ’כוסלובאקי, ציר פינלנדי וציר אזרבייג’אני, ציר שדיבר בשם גיאורגיה וציר שהתלהב לחופש בוכארה, או תורכיסטאן, או קובאן, ובתוכם כמובן גם צירי שלושה עמים הקרובים כל־כך ברוחם אלה לאלה: ערבים, ארמנים וציונים־יהודים. בפעם הראשונה, לאחר מאות בשנים, נפגשו באי־כוח עמים אלה כאחים בפאריז, ורק מי שראה אותם יושבים יחדיו, את האמיר פייצל הערבי ב“כפייתו” הזהובה, את נובאר־פשה הארמני בזקנו הלבן, ואת חיים וייצמן היהודי כל־כך בעיניו השחורות והחודרות, כשהם שוקלים ודנים על־דבר עתידות ארצותיהם, אל הפרת הגדול – רק מי שראה את שלושת אלה יחדיו ידע מהו נס ומהי אצבע־אלוהים. משלושתם – שנים הם המאושרים היום ביותר. האמיר פייצל – על אשר הוכרז מלך בדמשק המעוטרה, ואין כמעט ספק שאירופה תכיר במלכותו זו אם יצמצמנה בגבולותיה הנאותים; חיים וייצמן – על אשר נתגשם סוף־סוף החלום הציוני, למרות שפך־הדם של המאורעות האחרונים בירושלים, ועל אשר הוכנסה הצהרתו של בלפור בחוזה השלום עם התורכים. רק השלישי, נובאר־פשה הארמני, עודנו דואג ובוכה. היוכל להיות, שגם הפעם תכזב תוחלתה של ארמניה? היוכל להיות שגם הפעם תיווצרנה מדינות חדשות, והמדינה הארמנית תישאר רק חלום? מזה חמש שנים מתחננים הארמנים לפני וילסון, שתואיל אמריקה לקבל על עצמה את הממוֹנוּת (המנדט) על ארמניה, אך וילסון אינו רוצה להיענות עדיין; מזה שנתים שהארמנים מנסים לשכנע את אנגליה שתקבל היא ממונות זו, אם תסרב אמריקה, אך אנגליה עמוסה טרדות יותר מדי בארם־נהריים ובארץ־ישראל; ומזה שלושה חודשים, לפני סן-רמו ואחריה, שהארמנים נדים מפתח לפתח, משוודיה להולנד, משווייצריה לבלגיה – בתפילה שתסכימנה הן להתעניין בהם, אם לא תרצינה המעצמות הגדולות – ואין עונה גם שם עדיין. התמות ארמניה מאין מציל? לוחשים לה לארמניה שעליה להקריב עוד קרבנות. אלוהים אלוהינו! המעט הקריבה קרבנות עד כה? האם לא מתו, או נהרגו, או נעלמו עד עכשיו, כמיליון וחצי מתושביה? ובנוגע לאדמתה – האם לא עשתה ארמניה מה שעשו כל העמים השואפים לדרור? כשם הציונים הקריבו את צידון ואת חורן על מזבח הידידות לסוריה הצרפתית ולדמשק הערבית, וכשם שהערבים גם הם בודאי הקרב יקריבו חלקים מסויימים מהאדמה הנחשבת בעיניהם כערבית על מזבח יחסיהם העתידים לצרפתים, האנגלים והיהודים, ככה הקריבו גם הארמנים את חלומם הנשגב על “ארמניה גדולה, המתחילה בים־השחור וגומרת בים התיכון” – ויוותרו על הנמל טרביזונד ועל כל חבל קיליקיה לטובתה של תורכיה, ובקורבנם זה הגדול לא בלבד שהוכיחו אף לשונאיהם התורכים שמתעתדים הם לחיות אתם בשלווה, באחווה ובידידות, אלא שסכן סיכנו את עתידם הימי ומדינתם תהיה אולי “סגורה ומסוגרת, מאין יוצא ומאין בא”. עם כל אלה, עוד תקוה אחת מרחפת לפניהם: ארמניה חופשית. תהא קטנה ומקוצצה, סלעית והררית, עניה ודלה, אך חופשית. תהא תחת אמריקה או אנגליה, תחת הולנד או סן־מרינו – רק לא תחת רוסיה או תורכיה. זאת היא תפילתה של ארמניה היום. ואם צדק יש בעולם, והצדק ישלוט במערבה של אסיה – או־אז נזכה ליום הגדול, שייחלנוהו כולנו, לראות בברית המשולשת החדשה, ברית המזרח הקרוב – ערב ויהודה, ומעבר לפרת – ארמניה!

ד“ה, י”ז באייר תר"פ – 5.5.1920